חיים זאב הלוי הירשברג נולד בטרנופול, גליציה (כיום בתחומי אוקראינה), בי"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903. סיים לימודיו במזרחנות באוניברסיטת וינה (1925) ובבית המדרש לרבנים שם (1927) וכיהן כמטיף בטשנסטוחוב בפולין. עלה ארצה ב-1943 והיה תחילה חבר מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים בתולדות ישראל בארצות המוסלמיות.  בשנת 1959 החל הירשברג ללמד במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, תחילה במשרה חלקית, אחרי שנתיים כפרופסור חבר במשרה מלאה, ושנה לאחר מכן כפרופסור מן המניין. הוא לימד במחלקה את קורות היהודים בארצות האסלאם ותרבותם. כחוקר וכמורה הצליח לסחוף בהתלהבותו תלמידים רבים לתחום המזרחנות. היה ראש המחלקה עד שנת 1965, ובשנת 1969 נתמנה לראש הקתדרה לתולדות ישראל על שם הרב שוסטר. היה חבר בוועדות ובמוסדות שונים של האוניברסיטה. בשנת 1968 יסד את המכון לחקר היהדות במזרח באוניברסיטת בר-אילן, וכיהן כראש המכון עד פטירתו. מכון זה שם לו למטרה לעודד ולהדריך חוקרים צעירים שיעסקו בתולדות היהודים במזרח.
    פירסם ספרים ומחקרים בגרמנית ובעברית בספרות ישראל ובתולדות ישראל בארצות ערב. ספריו בעברית: "יחס האגדה להלכה" (עם ב. מורמלשטין, וינה, תרפ"ט), "ישראל בערב" (קורות היהודים בחמייר ובחג'אז, מחורבן בית שני עד מסעי הצלב. תש"ו), "בצל האסלאם" (פרקים בתולדות היהודים בארצות המזרח התיכון. תשי"ד), "מארץ מבוא השמש" (עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם. תשי"ז), "יהדות צפון אפריקה" (תשי"ט), תירגם מערבית בצירוף מבוא: "חיבור יפה מהישיעה, הוא ספר המעשיות" לנסים בן יעקב מקירואן (תשי"ד) וערך (עם ש. ייבין) את הקובץ "ארץ כנרות" (תשי"א). בתשכ"ד יצא בעריכתו המאסף לחקר תולדות הישוב: "יד יוסף יצחק ריבלין".
    בו' בשבט תשל"ו זכה הירשברג בפרס בן צבי על מפעל חייו, ואת הרצאתו בטקס הקדיש לנושא: אהבת ציון וירושלים בקרב יהדות המגרב. במוצאי שבת, ט' בשבט תשל"ו, 11 בינואר 1976, נפטר, והוא בן 72.
[מקורות: קרסל א 603–604, אוניברסיטת בר-אילן, ויקיפדיה]