אורי סלע נולד בדגניה ב׳, בכ״ב בכסלו תרפ״ט, 5 בדצמבר 1928
להורים ממייסדי הקבוצה. בגיל שלוש חלה במחלת הפוליו ובגינה סבל מנכות ברגלו.
למד בבית הספר המשותף לילדי עמק הירדן בבית־ירח ובבית הספר המקצועי שליד
הטכניון בחיפה. השתתף במלחמת העצמאות והיה מדוברי הפלמ״ח ומשדרני הרדיו המחתרתי של
״ההגנה״. התגורר בקיבוץ עד 1952, עת נאלץ לעזוב בשל מחלוקות אידיאולוגיות. בשנות החמישים היה שותף בעריכת העיתונים
ניב לנוער חבר־הקבוצות, במחנה נח״ל ויעד. היה חבר מערכת העולם הזה
וידיעות אחרונות. פירסם בכתבי־העת חרוזים סאטיריים ומאמרי ביקורת.
החל מ־1975 התחיל מפרסם בידיעות אחרונות את מדורו ״ממכבש הדפוס״, בו
סקר מאות ספרים. שימש כאיש יחסי ציבור, ובשנות השבעים והשמונים פתח משרד ליחסי ציבור וחברת פרסום. ערך והגיש תוכניות ב״גלי צה״ל״. הגם שנעדר השכלה פורמלית, הרבה להרצות באוניברסיטאות בתחום התקשורת.
כתיבתו של סלע מצטיינת בבהירות ממוזגת הומור ושנינה, בקצב רהוט
וחריזה קלילה. ב־1967 הוציא את ספרו 101 חמשירים. הוא נחשב למי שהמציא את המילה
״חמשיר״ ומי שפיתח ז׳אנר זה בעברית. את אהבת השפה שיקע בספרו
מילה בסלע (1990), שבו הוא מתחקה אחר שורשיהם של מילים ופתגמים. חדשנותו המילולית הובילה לצירופו כחבר נלווה באקדמיה ללשון העברית. ב־1974 הוציא הגדה של פסח בתוספת פירוש ברוח הזמן. חיבר עם יואל רפל את הספר
יראה ואהבה: סיפורים ומימרות חסידיים (1996), שראה אור לאחר מותו. ספר נוסף שיצא בסיועו של רפל הנו
מכתם לעגנון (1994), המכיל מפתח פתגמים ומסה על הכלב בלק.
כסאטיריקן היה אחראי על עריכה וכתיבה של קובצי בדיחות, דוגמת אוצר הבדיחה הפוליטית (1969), וכן חוברות על לוי אשכול ואחרים. הוא שקד על תרגומים רבים לספרי ילדים, מהבולטים שבהם:
מקס ומוריץ (1965); אמא אווזה (1986); יפתח המלוכלך (1975). לצד תרגומיו עסק גם בכתיבה לילדים, ובין הספרים:
ילדות קלה (1974) וכשאגדל (1978).
[מקורות: לקסיקון אופק לספרות ילדים,
לקסיקון הקשרים לסופרים
ישראלים,
ויקיפדיה]
[איור: דני קרמן – ויקיפדיה]