רות גפן דותן נולדה בתל-אביב בחשון תרפ״ה, נובמבר 1924, וגדלה בשכונת בורוכוב (גבעתיים).  היא למדה בבית חינוך לילדי עובדים, בית ספר ניסיוני, שנועד לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בת 13 נכנסה לסמינר לוינסקי ללמוד גננות, ובזמן מלחמת העולם השנייה נשלחה לשמש כגננת באשדות יעקב ובאלונים, שם פגשה את בן זוגה לעתיד אריה דותן, הלכה עמו ועם בנו אסף ז״ל לקיבוצו בית השיטה, וילדה לו את יניב ואמנון. בבית השיטה הנחילה נוהג, שבו המורה מספרת סיפור בהמשכים לילדים לפני השינה.
    בהתיישבות העובדת נחשפו לכשרון הכתיבה שלה, תחילה ב״דבר לילדים״ ואחר כך ב״דבר הפועלת״. בראיון לאלי אשכנזי מ״הארץ״ סיפרה, כי יום אחד פגשו הוריה בהצגת ״הבימה״ את משה מוסינזון, עורך ״במעלה״, ביטאון הנוער העובד, שתהה מדוע הפסיקה לכתוב והציע לבוא לבית השיטה ולדבר על לבה שתכתוב בעבורו. ״ככה זה התחיל״, סיפרה, ונזכרה בגאווה בסייג שהטילה על עצמה: ״סירבתי להיכנס לבוהמה״.
    הטור הדו-שבועי שלה ב״מעלה״ נעשה פופולרי ביותר, מעין בלוג של אותם הימים. את החומרים שאבה מהמציאות הקשה של מלחמת הקוממיות: הקרב העקוב מדם על הגלבוע, מותו של זוריק דיין ברמת יוחנן, והקרב על משטרת נבי יושע שבו נהרג חברה לנוער העובד דודו צ'רקסקי, שעליו חרז חיים חפר את ״הגישו פינג'אן והגידו: היש עוד פלמ״חניק כמו דודו?״.   
    עם הפילוג בתנועה הקיבוצית בראשית שנות ה־50 עברה יחד עם משפחתה לקיבוץ איילת השחר. בשנות ה־50 הייתה שליחה בתנועת ״הבונים״ באנגליה. לימדה בבית הספר באיילת השחר והייתה מנהלת בית הספר ״מבוא הגליל״. נבחרה שלוש פעמים לוועדת החינוך התנועתית, בתחילה באיחוד הקבוצות והקיבוצים ולאחר מכן בתק״ם. היתה חברת הנהלת סמינר אורנים, דוברת הסמינר ועורכת ״עלון אורנים״. ערכה את ביטאון הנוער ״ניבים״ ואת ״איגרת״.
לימדה במכללה האזורית ע״ש רודמן בתל־חי והעבירה שם קורס ראשון למטפלות יחד עם ירמיהו (ירי) סביר משדה נחמיה. הקימה במכללת תל־חי את ״ספרים הם ידידים״ – פעילות מעודדת קריאה לילדים. היתה חברת מערכת בעיתון ותיקי הגליל ״כיוון חדש״ . על כך ועל מפעל חייה החינוכי קיבלה את פרס החינוך לשנת תשנ״א. ב-2007 קיבלה את אות יקיר הגליל על ״קירוב לבבות ילדי הגליל אל המלה הכתובה, ועל הנחלת אהבת ספרות הילדים לדורות רבים של מחנכים״.
    רות גפן דותן נפטרה בקיבוצה בשבט תשע״א, ינואר 2011.