יוסף לוריא נולד בשנת תרל״א (1871) בפומפיאן, ליטא. למד בבית הספר הריאלי בעיר רומני, בפלך פולטאבה, וסיים לימודיו בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין (1896). אח״כ ניהל את החדר־המתוקן ״חינוך״ בווארשה. כפעיל בתנועה הלאומית והציונית מימי לימודיו (השתתף בקונגרס הציוני הראשון) החל לעשות בעריכת עיתונות ביידיש (״דער יוד״ מ־1899; המוסף הספרותי של העתון היומי ״פרײנד״ מ-1903 ו״דאָס יודישע פאָלק״, שבועון ציוני בווילנה מ-1906), שעליה טבע חותם לאומי־ציוני. ב-1907 עלה ארצה ותחילה הורה בגימנסיה ״הרצליה״ בתל-אביב ואחר כך שימש ראש מרכז המורים בארץ-ישראל. משנת 1919 ניהל את מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית ואחר כך של הוועד־הלאומי. יחד עם פעלו בתחום החינוך היה מפעילי ״ברית שלום״ מאז היווסדה. בשנים 1919–1922 נמנה על קבוצת עורכי עיתון הארץ.
    פירסם בראשית עלייתו סידרת מאמרים על הארץ, תושביה וכו׳ (ב״העולם״ ובחתימה: ״י. ל.״), שכונסו בחלק הגדול לספרו ארץ ישראל (קובץ מאמרים, ציורי־מסע ורשימות. וארשה, תרע״ד). מאז כניסתו לפעילות במחלקת החינוך פסקה כמעט כתיבתו מלבד השתתפות ב״שאיפותינו״ בבעייה הערבית ואי־פה־ושם בעסקי חינוך (דינים וחשבונות וכו׳). בחו״ל כתב הרבה ביידיש.
    יוסף לוריא נפטר בירושלים אור לכ״ט בכסלו תרצ״ח, 3 בדצמבר 1937 ונטמן בהר הזיתים.

[מקורות: קרסל, תדהר, ויקיפדיה, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, Yiddish Leksikon]