יהושע אריאלי (קארֶל לבל Karel Löbl) נולד בכ״ה בתמוז תרע״ו, 26 ביולי 1916 בפישרן (Fischern), פרוור של קרלסבאד (קרלובי-וארי) במערב בוהמיה (כיום בתחומי צ׳כיה) למשפחה סוציאליסטית ציונית. עלה ארצה ב-1931, נקלט בחברת הנוער בכפר הנוער בן שמן, שם למד חקלאות. ב-1933 עבר להתגורר בקיבוץ חפציבה. החל מ-1937 למד מוזיקה, פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, אך התנדבותו לצבא הבריטי קטעה את לימודיו. הוא התנדב לארגון ההגנה וב-1940 הצטרף, ביחד עם יוסף אלמוגי ויצחק בן-אהרן, לחיל החפרים ליחידת הסמלים והקצינים הראשונה שהסוכנות היהודית גייסה עבור הצבא הבריטי. לאחר שהייה בת שנה בצפון אפריקה, נשלחו ב-1941 במסגרת מבצע לאסטר על מנת להקים כוח פלישה ליוון, כדי לקיים שם חזית שנייה. אריאלי נפל בשבי הנאצים בקלמטה והוחזק שם במחנה שבויים בקורינתוס, הועבר כשבוי לסלוניקי ועבר מספר מחנות שבויים באוסטריה ובגרמניה הגדול ביניהם מחנה השבויים לאמסדורף 8B. לאחר ארבע שנים, בתום המלחמה שוחרר אריאלי וחזר ארצה. הוא נתמנה למפקד פלוגה בהגנה. משלהי 1946 עד ראשית 1947 היה שומרו האישי של דוד בן-גוריון. במלחמת העצמאות שימש מפקדו הראשון של הגדנ״ע בירושלים והקים מחנות אימונים ובסיסי גדנ״ע ברחבי הארץ. הוא לחם במסגרת הגדנ״ע במלחמת העצמאות והיה מייסדה של ״פלוגת יהונתן״ שלחמה בחזית ירושלים. ב-1951 סיים את לימודי המוסמך באוניברסיטה העברית והמשיך באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית שם למד עד שנת 1953. הוא קיבל את הדוקטורט שלו בהיסטוריה ב-1955 מהאוניברסיטה העברית.  מ-1955 נמנה עם סגל ההוראה של החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית ועד מהרה נהיה לאחד מבכירי מוריו. בשנת 1963 נתמנה לפרופסור חבר ובשנת 1972 מונה לפרופסור מן המניין. ב-1967 ייסד באוניברסיטה העברית את החוג הראשון בישראל ללימודים אמריקניים.
    בתחילת שנות השישים הקים ביחד עם נתן רוטנשטרייך ופנחס לבון את תנועת ״מן היסוד״ ולאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי התנועה לשלום וביטחון. אריאלי נמנה עם המייסדים של אוניברסיטת חיפה וכיהן כרקטור הראשון שלה. בשנות השבעים עמד יחד עם פרופסור שמואל אטינגר בראש ועדה אשר קבעה את אופי הוראת ההיסטוריה בבתי הספר. כן שימש כיושב ראש החברה ההיסטורית הישראלית.
    כהיסטוריון, עסק אריאלי במגוון רחב של נושאים. עיקר מחקריו היו על העת החדשה, ובמיוחד בלטו מחקריו על ההיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקנית. הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים בתחום זה מחוץ לארצות הברית. כמו כן עסק גם בפילוסופיה של ההיסטוריה, בתולדותיו של מקצוע ההיסטוריה ובשאלות היסטוריות כלליות, החורגות מתקופה או אזור מסוימים, כגון שאלת חשיבותה של האישיות ההיסטורית.
    אריאלי זכה בפרס ישראל לחקר ההיסטוריה לשנת תשנ״ג (1993).
    יהושע אריאלי נפטר בכ״ה באב תשס״ב, 3 באוגוסט 2002.

[מקורות: ויקיפדיה]