הרב חנוך אֶהרֶנטרוֹי נולד בי׳ באדר תרי״ד, 10 במארס 1854 באובן־ישן (כיום, פרבר של
העיר בודפשט). למד בישיבת סורן
(Nagy-Surán) עד גיל 16 שנה, אחר־כך בפרשבורג
(ברטיסלבה), ולבסוף לימודים שֵמִיים באוניברסיטת היידלברג. ב־1885 נבחר לרבה של אגודת
׳אהל
יעקב׳ במינכן; ב־1919 – לרב הקהילה שם. היה גם חבר
המועצה הרבנית של ׳אגודת ישראל׳. מלבד מאמרים
תלמודיים ב־Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft פירסם, עם הרב
יעקב שור, קונטרס בשם צדקת
הצדיק, הגנה על צבי בנימין אוירבאך, מו״ל ספר האשכול
לרבי אברהם בן יצחק מנרבונה, מחכמי פרובנס בתקופת הראשונים, והשלים
כרך ט״ז של דקדוקי סופרים (על מס׳ חולין – פרעמישלא
תרנ״ז). אחרי מותו נתפרסם קובץ דרשות שדרש בהלכה,
בשם מנחת פתים (1928). פירסם
בגרמנית מחקרים בלשניים וארכיאולוגיים לתלמוד וכן
ספר על ״המסורה״ לתנ״ך.
חנוך אהרנטרוי נפטר במינכן בכ״ח בטבת תרפ״ז, 2 בינואר 1927.
בר־אשר, משה. עיוני לשון במשנתו של הרב חנוך
הכהן ארנטרוי. בספרו: מחקרי עברית מראשונות לאחרונות : בירורי לשון
במקרא, במגילות, בברכות, בארמית, בעברית חדשה, במפעלות של אישים ונושאים אחרים
(ירושלים : האקדמיה ללשון העברית, תשפ״ג 2023), עמ׳ 199–204.