| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 2
תל אביב, שבת, 19 בפברואר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
"להיכנס לעורו של האחר, גם האוייב"
שפתיים יישק 1
כיצד מצטייר גדול סופרי ישראל בעולם דויד גרוסמן בדיווחו של מיכאל הנדלזלץ (עמוד ראשון של "הארץ" מיום שני, 14 בפברואר 2005) על טקס פתיחת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים שהתקיים ערב לפני-כן:
"המטלה להביא לטקס את דברה של הספרות הוטלה על כתפיו של דויד גרוסמן. וכיאה לסופר, הוא לא נתלה בציטוטים מאחרים. הוא הציע לשומעיו [באנגלית] סיור מודרך באזור האסון ששמו ישראל. הוא דיבר על שני עמים במצב מלחמה, שמוצאים הצדקות לפחדים שלהם, ומגיעים למצב שבו הפחד והכוח הופכים לערכים בפני עצמם, והמציאות מטשטשת את הייחודיות. במצב כזה הוא תיאר את הכתיבה כמחאה, מעשה המאפשר להיכנס לעורו של האחר, גם אוייב, ולהחזיר לעצמו את הגמישות של שוני בנקודת המבט. זה הדבר שיאפשר, כך אמר, להיכנס לליבת הפחד דרך שער אחר, ולהתגבר על ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, הפחד והעייפות. מי שכתבו לא היו קורבנות, אמר, וסיים בשתי משאלות: הראשונה, שביריד הבא, בעוד שנתיים, הכיבוש ייגמר ולא יהיה באזור אדם שיחיה תחת כיבוש. והמשאלה השנייה שישראל תפסיק להיות סיפור גדול בחדשות, ותחזור להיות סיפור רב-שכבתי, מיוחד, אחד מרבים, לא גדול מהחיים. הקהל – קוראיו של גרוסמן והמו"לים שלו מרחבי העולם – מחא כפיים."
על כך סופר נידח מעיר: אם יתברר כי באשמת הפחד, הכוח והכיבוש הישראליים יימנע פרס נובל לספרות מגדול סופרי ישראל המוסרי דויד גרוסמן – נקום ונתבע כאיש אחד שיוענק לו פרס נובל לשלום.
ויפה שעה אחת קודם.
הזאבים
לפני ימים אחדים, יותר נכון לילות – סיימתי את קריאת הרומאן המשעמם של אבירמה גולן, "הזאבים". אוכל להמליץ עליו לכל מי שסובל מנדודי-שינה – כי טוב הוא מכל נומבון, וַאבֶּן או דורמירון-פורטה. כבר בתחילתו התבשרתי כי כל בני משפחתה של גיבורתו הראשונה, ז'ניה, הוצאו להורג ביער ליד עיירתם בפולניה על ידי הפולנים עצמם באוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים. עובדה מדהימה זו לא פגשתי בשום מקור היסטורי וגם לא שמעתי עליה מעודי – והריני פונה בהזדמנות זו לקוראיי הבקיאים באותה תקופה, ואשר טרם נרדמו, ושואל: "האם היה כדבר הזה?"
הרומאן כתוב באותו סגנון שהקשה עליי לקרוא את צרויה שלו. כמעט אין סצינות. רק כל הזמן מספרים על, ובהכללות, ובאיפיונים, כמו שאישה (או גבר) לא חכמה (חכם) במיוחד מספרת (מספר) לשכנתה (שכנו) הלא-חכמה (לא-חכם) במיוחד את תוכנו של סרט קולנוע שראתה (ראה) אתמול.
גולן מרשה לעצמו מה שאצל עגנון עובד לרוב היטב (אם כי לא פעם בקושי) – אין מרכאות כפולות לדיאלוגים אלא הכול ניתן באותו רצף – תיאור, מחשבה ודיבור. ולך נחש תוך כדי קריאה אם עילגות הלשון המעצבנת שייכת ל"בתוך המרכאות" (בדרך-כלל לדברי ז'ניה) או ל"מחוצה" להן, כלומר לשפת המספרת.
נוסף על כך שום דמות אינה דמות. שום סצינה אינה ממש סצינה. כל דבר נאמר ומאופיין ומוּרצה עשרות פעמים אבל לא מתואר בתמונה-ממש כמעט אף פעם. למיטב הבנתי זו אינה ספרות וכך לא נוצר מרקם של רומאן אמיתי. מכל עבודתה בטלוויזיה של הגיבורה השנייה, דידי, אין אפילו תחושה או תמונה של כוס תה אחת, מסויימת, ששתתה, של אולפן אחד שבו שהתה, של עבודה אחת שאותה עשתה. של זיון אחד שמתרחש ולא רק מדוּוח. הכול על. ובהכללות. מדברים על בני-אדם שאין להם אפילו פיסת מציאות אחת ברומאן. במקרה הטוב, רכילות, כמין דיווח על חיילת מתרוממת או אחיה הצוללן.
כל לילה, בטרם הורדמתי בקריאה, חיכיתי להבטחה הגדולה – הקשר המי-יודע-מה והבלתי-מוסבר לחלוטין בין ז'ניה לדידי, וזאת ברומאן שאותו מציג מאחור העורך הממוסחר של הספר כ"רומאן ישראלי לעילא, מעפיל בבת-אחת אל לב הקאנון" – והקשר בין השתיים לזאבים שהם: "המטאפורה ההולמת ביותר את הספר" – ומה מתברר בסוף? – דידי עשתה תחקיר בן ארבעה עמודים על ז'ניה, וז'ניה מתה יום או יומיים לפני הצילום לטלוויזיה! – ביג דיל! – ואני קורא את השטויות האלה, ואני שומע וקורא את הסופרלטיבים החנפים בתקשורת – ואני פשוט לא מאמין למראה עיניי ולמשמע אוזניי. האם אני מטומטם? האם אני חי בארץ אחרת? בספרות אחרת? הלא אם "הזאבים" הוא רומאן אז אני קוגלאגר!
שפת כובשים ומדכאים
שפתיים יישק 2
לסופר נידח נודע כי מר אהוד בן עזר אי-מייל ופיקסס למדור המכתבים של עיתון "הארץ":
בכתבתה "פגישה על הגבול" מספרת שירי לב-ארי ("הארץ", "גלריה" 17.2.05) כי ב-15.2.05 נערכה פגישה של סופרים עברים וערבים בגשר שיח' חוסיין שעל גבול ישראל-ירדן, ובמהלכה קרא הסופר א"ב יהושע "לסופרים החיים במקומות זרים להמשיך ולכתוב בשפת אימם, ולא לאמץ את שפת הכובשים והמדכאים שלהם."
ואילו הסופר הערבי קשוע, "בחדות אופיינית, סיפר שבחר לכתוב בעברית משום שרצה לדבר בשפת המנצחים. הוא ציין שישראל עושה הכול כדי לדכא את השפה הערבית. ממילא, אמר, במגזר הערבי אין כמעט חנויות ספרים בערבית, או הוצאות ספרים בערבית."
ענה יהושע לקשוע: "אנחנו מרוויחים מהעברית שלך, ומלבד זאת אתה לא גולה, אתה בארצך... זו אשמתנו שאין חנויות או הוצאות ספרים בערבית? אפילו בגיטאות היהודיים הוציאו ספרים!"
אכן, שפתיים יישק ובמקומות הנכונים. ערביי ישראל הם בארצם ואילו אנחנו כובשים ומדכאים והעברית שפתנו, אבל בגללנו הסופרים הערבים הם כ"חיים במקומות זרים." ומהם המקומות הזרים? משולים הם לגיטאות שבהם המשיכו היהודים להוציא ספרים גם כאשר היו מוקפים בגויים שונאי-ישראל מגיטו ונציה עד גיטו וארשה.
ידידי א"ב יהושע, מדוע אינך נושא בשורתך לַהודים, למען שחרר אותם מן האנגלית המאחדת אותם? ולדרום-אמריקאים, לשחררם מהספרדית שכבשה אותם? ולארצות אפריקה, לשחרר את סופריהן כותבי האנגלית והצרפתית מעול הקולוניאליזם הלשוני? ובאיזו זכות הכרחנו אנחנו את עולי הארצות הערביות והמוסלמיות, ובהם אבות-אבותיך – לדבר בשפת הקולוניאליזם שלנו, העברית? הלא יכלו הם להמשיך לדבר לאדינו וערבית, ואילו אנחנו – אידיש! – כפי שאכן דיברו במושבות העלייה הראשונה וביישוב הישן.
דוגמת ערך פיקטיבי
אירגון סופרי הילדים והנוער בישראל סומליון, שבראשו עומדת גברת נירה הראל, מעדכן חוברת בשם "מפגשים" ובה ערכים על כמאה וחמישים מחברותיו ומחבריו. החוברת נשלחת בקובץ אי-מייל לכל דורש. לסופר נידח נודע כי עורך החוברת הווירטואלית מר בן עזר הגניב לאיגרת האחרונה של סומליון דוגמת ערך פיקטיבי אשר על פיו התבקשו החברות/ים לכתוב ולעדכן את פרטיהן/ם בחוברת:
תפארת השדה, עתליה
ת.ד 99889 רמת-דד 52751, טל. 03-5740000, נייד: 0523-360000. פקס 03-6740000.
kuku@netnision.net.il www.kuku.co.il
סופרת, משוררת, מחזאית.
מספריה:
הוצאת ידיעות חדשות: "הביבי של ביבי"; "הקוקי של קוקי".
הוצאת אלי-ספרים: "אין ביבי לביבי"; "אין קוקי לקוקי".
הוצאת חוקן: "עלילות בוזי בארץ הזמבוזי".
הוצאת נודן: "אימא יש רק אחת".
קהל היעד: ילדי גן, תלמידי בתי ספר יסודיים ותלמידי חטיבות ביניים.
נושאי המפגשים: שיחה על חשיבותו של הביבי לילדים בגיל הרך והדגמות; הפעלות בנושאים של ציור וכתיבת הקוקי, והקוקי של הקוקי; דמותה של אימא בספרי הילדים; איך מגדלים ילדים בזמבוזיה; איך כותבים ספר קוקי ואיך מציירים ספר ביבי.
קורות חיים: מילדותה אהבה עתליה תפארת השדה את השדות בכפר שדות תפארת שבו נולדה. היא למדה בגן המקומי "שדות" וסיימה בית-ספר תיכון "תפארת" ברמת-דד ולימודי ספרות בשלוחה של אוניברסיטת חְלֵמְנו ברמת-דד. מילדותה היתה מושפעת מסופרי ילדים ונוער שאותם אהבה, נחום גוטמן, חיים נחמן ביאליק, מרים ילן-שטקליס, ימימה טשרנוביץ'. ז'ול ורן, אריך קסטנר, מאיר שלו ודוד גרוסמן. לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה חזרה לגור בכפר שדות תפארת שבו בנתה את ביתה וגידלה את שלושת ילדיה לצד בעלה, איש צבא קבע במשך שנים רבות, שעימו גם שהתה המשפחה שנים אחדות בזמבוזיה. עתליה מלמדת ספרות ילדים במכללה האזורית ומעבירה שם גם סדנת כתיבה לילדים ונוער. היא זכתה בפרסים ספרותיים ובהם פרס ראש הממשלה על-שם לוי אשכול ז"ל לשנת תרפ"ה-פ"ו ופרס ירחון "השדה" לכתיבה חקלאית לילדים. היא מוזמנת לפגישות רבות עם ילדים ונוער, ובשיחותיה אינה מדברת רק על עצמה אלא מנסה לקרב את הקהל הצעיר למיטב הספרות הכללית והמקורית לילדים ולנוער תוך שהיא מעבירה להם "רשימת קריאה" מומלצת. היא גם משתתפת כמתנדבת באירגונים "בית לחתול ולעכבר" ו"קו פתוח לסופרים מוכי שיגעון רדיפה".
"אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך מהתחת שלי?"
במוסף "ספרים" של "הארץ" מיום 9 בפברואר 2005 התפרסמה ביקורת של מר סמי מיכאל על ספרו האחרון של מר בני ציפר. חלקה האחרון מוקדש להווי ההומוסקסואלי, גם היהודי, בבגדאד של שנות ילדותו ונעוריו. קטע סיפור מרתק כשלעצמו, שהקורא העברי יכול לקוות שיוליד בבוא היום "ויקטוריה" חדש.
לפני שלוש שנים הוציא סופר בשם א. סודאי (מר אלברט סודאי) רומאן בשם "נוּרִי והפרופסור האנגלי" ("אסטרולוג", 2002, בעריכת אהוד בן עזר) שלא רק שהוא ספר קריאה מרתק אלא היה יכול להיות יסוד לסרט או לסדרת טלוויזיה המתרחשת בעיראק, ישראל ובריטניה. במרכזו נער יהודי בגדאדי בשם נורי, שנעשה שפחת-מין לפקיד בריטי רם-מעלה. לימים עולה נורי לישראל, הבריטי נעשה פרופסור מכובד באנגליה, אבל הקשר הפרובלמאטי נמשך ביניהם כל ימי חיי שניהם.
כמובן שלא היתה אף ביקורת על הספר, שהרי מחברו אינו עורך מדור ספרות באחת ההוצאות הגדולות או באחד העיתונים, אינו מנחה תוכנית טלוויזיה ספרותית, אינו עיתונאי או פוליטיקאי כוחני, אינו הומו, אינו שמאלני, אינו ערבי, אינו פלשתינאי, אינו אנטי-ישראלי, אינו פלילי, אינו אישה צעירה, ואינו נותן מודעות ענק בעיתונים – הוא רק כתב רומאן מקורי יותר טוב משל המפורסמים באותו חודש-חודשיים, אז מדוע שיתייחסו אליו? מדוע יחפשו מטבע מחוץ לאור הפנס אפילו יש בו חור?
לא עמדה למר סודאי אפילו זכות "עיראקיותו" – ל"פליאדה" (מטבע לשון חביב על מר ג. מוקד בשנים בהן בחש בספרות העברית, ואילו הבוחשים עתה אומרים "קאנון") של סופרי העברית והערבית היהודים יוצאי עיראק – לא הכניסו את מר סודאי. קורא העברית אינו יודע דבר עליו ועל ספרו.
בעקבות קטע הזיכרונות המרתקים של מר סמי מיכאל היתה למר בן עזר התכתבות אי-מיילית עם ידידו הרופא ד"ר יעקב זמיר, ידידות שהחלה כאשר נפגשו בערב ספרותי לצאת רומאן חדש של מר סמי מיכאל. סופר נידח לא הצליח להשיג את הטקסטים שהוחלפו בין השניים (הם שומרים עליהם בקנאות מפני זר) גם לא את הסיפורים הבגדאדיים שכתב ד"ר זמיר, אלא רק קטע סיפור אשר למרבה הצער נערך וקוצר בידי מר בן עזר.
יעקב זמיר
מִיטְ-אָ-פִינְגָּער
לפני זמן קצר הופיעה בעיתון "הארץ" ידיעה על ההתעללות המינית בילדים בכנסייה באוסטרליה. נאמר בה שסוף-סוף מתחילים שם לטפל באופן רציני בתלונות כלפי כמרים שונים אשר מאז חמישים שנה ועד היום התעללו מינית בילדים שבאו לחסות בצילה של הכנסייה הקדושה ולשמש בה נערי מקהלה או סתם תלמידים, שגם שימשו בקודש. כגון פרחי הכמורה אשר ילכו אחרי הכומר בעת המיסה ויפזרו הקטורת למען המאמינים.
והלא דבר זה היה קיים וידוע מקדמת דנא. אלה הילדים האומללים אשר "הוקדשו" לעבודת האל ולעבודת בנו, הוא ישוע בנו של הנגר מנצרת – שימשו תמיד מצע נוח וענוג לכמרים אשר תקנות הכנסייה מנעו מהם להתחתן, ובלית ברירה, כאשר הם מוּנְחִים על ידי יצריהם שלא ניתן לדכאם, חיפשו פורקן בבשרם של החניכים שניתנו להם למשמרת.
והנה סקנדל רודף את השני. יומיים אחר כך דווח על מה שהתרחש בכנסייה באוסטריה. שם נתגלה ארכיון גדול של סרטי וידאו בהם מצולמים כמרים כשהם חוגגים באורגיות מיניות עם הילדים. וראש הכנסייה, משנשאל על כך, ענה: "חשבתי שאלה משחקים..."
עד כמה שידיעותיי מגיעות הרי שהתופעה הזו לא פסחה על אף תרבות מאז בריאת העולם ועד ימינו אנו. כך במקדשי מצרים העתיקה, ביוון, וגם אצלנו, העברים. עיין בתנ"ך בספר שמואל א', שם מסופר על שמואל הנער ששירת בהיכל הקודש, מקום בו בניו של עלי הכהן היו בעלי הזרוע ומלאי הזימה ולא פסחו על אף אישה, שבאה להתפלל, שלא הכניסוה תחת כנפם הפרטית. ועוד מסופר שם ששמואל החניך היה ניעור משנתו מדי פעם ורץ אל עֵלִי הזקן לישועה. מן הסתם הוא ניעור בגלל משמושיהם של בנֵי עֵלי שבאו לפקוד את אחוריו באישון לילה. ועֵלִי זה מה ענה לו? "לך שכב," כלומר, קבל את הדין ואל תעשה בעיות.
ועוד הוזכרו בכתבה בעיתון "הארץ" גם בעלי דרגה בחיל הישע הכנסייתי כמי שנגועים בכך גם כן. וכאן עלו בי זיכרונות אישיים מימים עברו. בבגדאד עיר הולדתי נפוצה מאד אהבת הנערים, הפדופיליה. וכבר כתבתי על כך ברשימות קודמות של סיפורי בגדאד שלי, וכאן רק אזכיר משהו מזה. בין יתר הכללים של "התחביב" הזה, לפי אבא, היה הנוהג שרבים מן הפדופילים יבחרו להם מקצוע או מלאכה שנוגעים איכשהו לילדים ולנערים. כגון מוכרי גלידה בשכונות בתי-הספר, או משכירי אופניים לילדים, וכן ובעיקר מדריכי ספורט ושחייה – המדריך ישאף תמיד להחזיק באחוריו של הנער כדי שזה ישפר את תנוחתו במים, כביכול.
ומעשה במוֹשִי אִל-ִסבָּאחְ (משה מדריך השחייה), שיום אחד שפר עליו מזלו ויצא לו להדריך קבוצת נערות. אלה היו באות למועדון השחייה אשר לשפת נהר החידקל, שחוצה את בגדאד, כשהן מלוות על ידי אימהותיהן, לשמירה ולהשגחה. האם, כמובן שהיתה נשארת על החוף כאשר הבת נכנסה למים עם חברותיה-לקבוצה, בהדרכת מוֹשִי המדריך. וכמקובל, היו קושרים למתלמד המתחיל שלושה מצוֹפים עשויים מחתיכות של כפות תמרים מרופדות בבד רך. אחרי תקופת מה, ועם התקדמות הלימוד, יוסָר מצוף ועוד מצוף לקראת העצמאות במים.
והנה, יום אחד מבשר מוֹשִי שלנו לאחת מתלמידותיו, היא דֵייזִי החמודה, שהיא מתקדמת יפה, ושסוף-סוף בעוד יומיים-שלושה יסיר ממנה את המצוף השלישי ואפשר יהיה לומר שתוכל לשחות עצמאית.
ועונה דייזי החמודה למוֹשִי: "אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך מהתחת שלי?"
ועונה מושי שלנו: "לא, אני עדיין מְפחֵד חס וחלילה שתטבעי...!"
ואלסלאם עלייכום
רמת גן עיר הפיג'אמות, 30 ביולי 2004.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את הגיליון הקודם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל