| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 3
תל אביב, יום שלישי, 22 בפברואר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
במדור "מכתבים" בעיתון "הארץ" מהיום, 22 בפברואר 2005, נדפסו השורות העבריות הבאות:
העברית היא שפתם
בתגובה על "פגישה על הגבול" מאת שירי לב-ארי ("הארץ", גלריה, 17.2)
הסופר א"ב יהושע קרא "לסופרים החיים במקומות זרים להמשיך ולכתוב בשפת אימם, ולא לאמץ את שפת הכובשים והמדכאים שלהם." כלומר, ערביי ישראל הם בארצם, ואילו אנחנו כובשים ומדכאים והעברית שפתנו, אבל בגללנו הסופרים הערבים הם כ"חיים במקומות זרים." ומהם המקומות הזרים? משולים הם לגטאות שבהם המשיכו היהודים להוציא ספרים גם כאשר היו מוקפים בגויים שונאי-ישראל; ואם לדייק, מגטו ונציה עד גטו וארשה.
מדוע ידידי א"ב יהושע אינו נושא את בשורתו ליהודים, למען שחרר אותם מן האנגלית המאחדת אותם? ולדרום אמריקאים, לשחררם מהספרדית שכבשה אותם? ולארצות אפריקה, לשחרר את סופריהן הכותבים אנגלית וצרפתית מעול הקולוניאליזם הלשוני? ובאיזו זכות הכרחנו אנחנו את עולי הארצות הערביות והמוסלמיות, ובהם אבות-אבותיו, לדבר בשפת הקולוניאליזם שלנו, העברית? הלוא הם יכלו להמשיך לדבר לאדינו וערבית, ואילו אחרים יידיש, כפי שאכן דיברו במושבות העלייה הראשונה וביישוב הישן.
אהוד בן עזר
תל אביב
קורא יקר, אתה הבנת מה כתוב כאן? מה קורה בסמטוכה של הפיסקה הראשונה? מאיפה צץ עניין הגטו? ממתי נעשתה האנגלית לשפת הכובשים המאחדת את היהודים? קורא יקר, אתה חושב שמר בן עזר אידיוט? – הלא הוא חתום על מה שעיניך קוראות.
מזלך שכבר בגיליון הקודם ראית את הנוסח המקורי של המכתב שנשלח לעיתון, והנה הוא שוב לפניך, קרא והשווה את רמת העריכה השערורייתית השוררת כיום בעיתון "הארץ" ומה הם מעוללים לטקסטים הנשלחים אליהם. לסופר נידח נודע כי עריכה ממין זו היא הסיבה שפרופ' אמנון רובינשטיין חדל לפרסם את מאמריו ב"עיתון לאנשים חושבים" ועבר לעיתון אחר.
שפת כובשים ומדכאים
בכתבתה "פגישה על הגבול" מספרת שירי לב-ארי ("הארץ", "גלריה" 17.2.05) כי ב-15.2.05 נערכה פגישה של סופרים עברים וערבים בגשר שיח' חוסיין שעל גבול ישראל-ירדן, ובמהלכה קרא הסופר א"ב יהושע "לסופרים החיים במקומות זרים להמשיך ולכתוב בשפת אימם, ולא לאמץ את שפת הכובשים והמדכאים שלהם."
ואילו הסופר הערבי קשוע, "בחדות אופיינית, סיפר שבחר לכתוב בעברית משום שרצה לדבר בשפת המנצחים. הוא ציין שישראל עושה הכול כדי לדכא את השפה הערבית. ממילא, אמר, במגזר הערבי אין כמעט חנויות ספרים בערבית, או הוצאות ספרים בערבית."
ענה יהושע לקשוע: "אנחנו מרוויחים מהעברית שלך, ומלבד זאת אתה לא גולה, אתה בארצך... זו אשמתנו שאין חנויות או הוצאות ספרים בערבית? אפילו בגיטאות היהודיים הוציאו ספרים!"
אכן, שפתיים יישק ובמקומות הנכונים. ערביי ישראל הם בארצם ואילו אנחנו כובשים ומדכאים והעברית שפתנו, אבל בגללנו הסופרים הערבים הם כ"חיים במקומות זרים." ומהם המקומות הזרים? משולים הם לגיטאות שבהם המשיכו היהודים להוציא ספרים גם כאשר היו מוקפים בגויים שונאי-ישראל מגיטו ונציה עד גיטו וארשה.
ידידי א"ב יהושע, מדוע אינך נושא בשורתך לַהודים, למען שחרר אותם מן האנגלית המאחדת אותם? ולדרום-אמריקאים, לשחררם מהספרדית שכבשה אותם? ולארצות אפריקה, לשחרר את סופריהן כותבי האנגלית והצרפתית מעול הקולוניאליזם הלשוני? ובאיזו זכות הכרחנו אנחנו את עולי הארצות הערביות והמוסלמיות, ובהם אבות-אבותיך – לדבר בשפת הקולוניאליזם שלנו, העברית? הלא יכלו הם להמשיך לדבר לאדינו וערבית, ואילו אנחנו – אידיש! – כפי שאכן דיברו במושבות העלייה הראשונה וביישוב הישן.
נגנב יומנו של שופט תיאטרוני
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון", המעניקה מדי שנה פרסים בקטגוריות שונות של מחזאי השנה, הצגת השנה, במאי השנה, שחקן ושחקנית השנה, מתרגם השנה, תפאורן השנה ועוד. הוא ראה כמאה הצגות והיה מנוע מלהביע דעתו עליהן בפומבי גם אם הכעיסו אותו מאוד או גרמו לו הנאה רבה. האיש החרוץ והתמים הזה היה יושב כל לילה לאחר ההצגה וכותב על אודותיה ביומנו ביקורת מפורטת שלא נדפסה מעולם, וגם מעניק ציונים מ-7 עד 9 בקטגוריות השונות. כך נצטבר אצלו כתב-יד ממוחשב הסוקר את כל ההצגות שראה – "מיומנו של שופט תיאטרוני".
סופר נידח הצליח לחדור לקובץ של השופט ולגנוב משם ביקורות אשר אחדות מהן תיחשפנה לתועלת הקוראים בגיליונות הבאים.
מילאנו
1.1.05. שבת. ממש הפתעה נעימה היא ההצגה "מילאנו" מאת שמואל הספרי ובבימויו, שאנחנו הולכים לראות ב"קאמרי החדש" בשש לפנות-ערב. האמת שלא היו לי ציפיות רבות כי מההצגה שלו "אישה, בעל, בית" לא התלהבתי ביותר. אבל "מילאנו" היא הצגה צבעונית, סוחפת, מצחיקה, מרגשת, שתופסת אותך במשך שתי מערכות על פני שעתיים עם הפסקה, ואתה נהנה מכל רגע.
המחזה, למרות שיש בו כמה "חורים" עלילתיים, למשל, שקבלן השיפוצים קדוש, שאותו משחק מצויין יונתן צ'רצ'י, לא ידע שבנו רועי, איתי תורג'מן המצויין באותו תפקיד שעשה גם ב"אישה, בעל, בית" – נמצא בטיפול פסיכיאטרי כבר שלוש שנים. או השיחה האחרונה של נפתלי הבלש, סוכן הביטוח ומפריח היונים, שמשחק אותו נהדר דב נבון גם בתור מלאך המוות – עם שני הילדים המתים, יובל ורועי. היה אפשר לסיים את ההצגה תמונה אחת קודם.
אבל לבד משני אלה, זהו מחזה שנון, בנוי היטב, מלא הפתעות ויחד עם זה כתוב לפי מיטב המסורת של הקומדיה או הטראגיקומדיה, ואף שאולי התכוון מחברו שהוא יהיה סאטירי, מצליף ומוכיח – הוא לא. בשיחה עימו בתוכנייה מנסה הספרי לתת משמעויות פוליטיות, שמאלניות כמובן, למחזה, אבל איכשהו המחזה שלו מוכיח דווקא את ההפך, את הסולידאריות הישראלית, את הגורל המשותף, את הרגשת הבית ואת תרבות הבית שזר לא יבין.
מבחינה זו המחזה קשה מאוד לתרגום כי הוא מניח מראש שאתה יודע הרבה דברים שרק נרמזים כאן אבל ברורים לכל ישראלי. התאבדותו של רועי בסוף, לאחר שכבר ביקש להתגייס אך נראה שמצבו הנפשי באמת מעורער – היתה צריכה להיות הבשורה הפוליטית-חברתית של המחזה, אבל מבחינת העלילה היא החלק הפחות משכנע ופחות חזק משאר ההתרחשויות במחזה, והתגובה של הצופה בהתאם.
ואילו שמואל הספרי כבמאי הוא ממש אשף, ויכול להיחשב כאחד מטובי הבמאים שלנו. שפע של המצאות, מעברים מהירים, שימוש במסך ענק לקטעים מוסרטים, דוקומנטאריים בחלקם, שעשויים הרבה יותר טוב מהאפקטים המוגזמים של יבגני אריה בתיאטרון "גשר". ציון 9 מגיע להספרי על הבימוי לא פחות מאשר על כתיבת המחזה.
עלילת המחזה פשוטה וסוחפת. שתי טיסות של קבוצת אוהדי הפועל תל-אביב למשחקי חוץ בניקוסיה (במקום בישראל) ובמילאנו, נגד קבוצת מילאן האיטלקית, במאבק על רבע גמר גביע אירופה. ובינתיים נפרשים יחסים מורכבים ומשתנים בקרב חלק מהאוהדים, שאינם רק סטאטיסטים רוקדים ושרים, אלא קשורים ביניהם ביחסים משפחתיים ושיפוציים, שזה נושא אהוב על הספרי. הבתים משופצים והמשפחות מתפוררות. אבל הרקע הפסיכולוגי להתפוררות אינו תלוי רק במצב הביטחוני או בממשלה הימנית, אלא אלה כמעט כולם אנשים קצת דפוקים, קצת פאתטיים, שמחפשים את האושר ואת השלווה שאינם, שהרי אם היו, על מה היינו כותבים מחזה?
ציון 9 מגיע בהחלט גם למשחקם של ליליאן ברטו בתפקיד נעמי, בייחוד הראיון שהיא עורכת לעצמה בתור פסיכולוגית העונה לשאלות מוקלטות שלה-עצמה, ליונתן צ'רצ'י בתפקיד קבלן השיפוצים קדוש, לאיתי תורג'מן בתפקיד בנו רועי, לדב נבון בתפקיד נפתלי, וגם לדורית בר-אור, המאהבת מרינה, שכולה מצבּוּר שובה-לב של מרץ, הומור ונוכחות חזקה על הבמה, אף שאינה יפהפייה.
יפהפייה היא הילה רביב, שממלאת כמה תפקידים צדדיים אבל פניה יפות להפליא וקורנות יופי כל אימת שהיא נראית על הבמה. שני האחים בהצגה, יואל (חוקר הבאוהאוס בתל-אביב ששכל את בנו בפיגוע בדיזנגוף סנטר) ומוטי (כתב הספורט), יואב הייט ומוטי כץ – אף הם טובים מאוד, אבל ממש צפוף בצמרת הציונים בהצגה הזו.
ציון 9 מגיע גם לאלדד לידור על המוסיקה ולדרור הרנזון על התפאורה הפשוטה יחסית וגם מדהימה ומשכנעת, בייחוד השימוש המדהים בצבע האדום, צבעו של "הפועל תל-אביב", שמעניק לכל ההצגה חותם ואווירה בלתי-רגילים. ההצגה ודאי תזכה להצלחה רבה ותוצג חודשים ארוכים. הושקע בה גם ידע רב בספורט הכדורגל ובתולדותיה של קבוצת הפועל תל-אביב, ונראה שכל העובדות הספורטיביות המתוארות בה, כך אכן אירעו.
מאוהב בגבְּריאלה
רק מעטים שמו לב לכך שהסופר בן עזר הקדיש בתמימותו את הרומאן האחרון שלו, "חנות הבשר שלי" (בהוצאת "אסטרולוג", 2001) – "אַ לַה גרנדֶה אקטריז גבּריאלה סְפַּאניק, לַה אוּזוּרפָּאדוֹרָה" – לשחקנית הטלנובלות המקסיקאיות היפהפייה, ילידת ונצואלה – גבריאלה ספאניק, "הפולשת" (זה השם העברי לטלנובלה שבה כיכבה, אחרי "המתחזָה" ולפני "בשם האהבה"); ורק מתי-המעט שקראו את הספר גם הבחינו כי בעל חנות הבשר השמן מגבעתיים, הקצב-הרוצח – גיבור הרומאן, מכור אף הוא לטלנובלות והן משמשות לו תחליף לחיים אמיתיים.
ומדוע תמימותו של מר בן עזר? גבריאלה ספאניק אפילו לא ענתה לו במכתב תודה לאחר ששלח אליה את הרומאן, המלוּוה במכתב כתוב בספרדית, כמו גם שפת ההקדשה בגוף הספר – וזאת על פי הכתובת שהמציא לו הירחון העברי של הטלנובלות הלטינו-אמריקאיות "ויווה פלוס".
והנה, החל מיום חמישי, 17 בפברואר 2005, מככבת גבריאלה ספאניק בטלנובלה חדשה, "לַה פְּריסוֹניֵירָה", כלומר, "האסירה" (בימי חמישי, שישי ושבת בערוץ "ויווה פלטינה") – "ומי אם לא מר לב שבור בן עזר," קובע בצער סופר נידח, "מזניח את עבודותיו האחרות ואינו מחמיץ אף פרק שבו מככבת השחקנית האהובה עליו, אשר על אודותיה מן הסתם הוא חולם בלילות ותקופת-זמן אף החל לדבר בקול עבה, כמוה – חרף התכחשותה לו."
לסופר נידח נודע כי שותפה להתמכרותו של מר בן עזר לטלנובלות בהן מככבים גבּריאלה ספאניק (וגבּריאל קוראדו) – היא עוזרת-הבית שלו, והשניים מדסקסים את הפרקים האחרונים שראו – בארוחות-הבוקר המשותפות להם במיטבח בימי שלישי; ארוחות אשר במרכזן ניצבים כד מיץ תפוזים סחוט טרי מפרדסיו עמוסי הפרי של בעל הבית וקערת סלט ארצישראלי עשיר שהוא מכין [מתכונו יובא באחד הגיליונות הקרובים לאחר שתוסדר החסות המסחרית למרכיביו השונים מטעם היצרנים או ממועצת הצמחים].
העוזרת מעדכנת את בעל-הבית במועדי השידור ומביאה לו לעיון את "ויווה פלוס". לאחרונה הצטערו שניהם לקרוא בירחון כי גבריאלה ספאניק נכוותה קשות במיטבח ביתה (יש גם תמונה של המסכנה).
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
פברואר 1973
מתוך ספר שיריו של בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" העומד להופיע בקרוב בהוצאת "אסטרולוג".
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את הגיליונות הקודמים
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל