| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 4
תל אביב, יום חמישי, 24 בפברואר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
מר נחום גוטמן והזונה הערבייה בפרדס
ספר יובל מהודר "ממרכזים למרכז, ספר נורית גוברין" (מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת ת"א 2005) כינס, ערך והוציא לאור בשקדנות מפליאה פרופ' אבנר הולצמן – לרגל צאתה לגמלאות, אחר ארבעים שנות הוראה ומחקר, של מורתו פרופ' נורית גוברין, שהיא אחת החוקרים החשובים ביותר לתולדות הספרות העברית הארצישראלית.
"אפורה, ידידי היקר, כל-שיטה [תיאוריה] וירוק עץ-פז החיים לעד!" אומר מפיסתופל (מפיסטו), המחופש לפאוסט, לתלמיד הבא ללמוד אצל האחרון, במחזהו של גטה (בתרגום העתיק והיפה של יעקב כהן. מר בן עזר קרא לראשונה את "פאוסט" בהדרכת מורתו לספרות כללית, להיסטוריה ולאמנות – גברת טוני הלה בבית הספר "תיכון חדש" בתל-אביב לפני יובל שנים ועדיין זוכר אותה מסתובבת בכיתה עם המקור הגרמני, והתלמידים קוראים בתרגום העברי).
מפעל חייה של גוברין שייך ל"עץ-פז החיים" משום שנזהרה כמפני אש מתיאוריות במחקר הספרותי ביודעה היטב שהן אופנות מתחלפות מדי תקופה ומקלט לפטפטנים ולחנפים. מעטים חוקרי הספרות העברית שחרשו כמוה את ההיסטוריה של הספרות העברית בארץ-ישראל. הדורות הבאים לא יוכלו בלעדי מחקריה, מה שקשה לומר על חלק לא מבוטל מתנובת התיאורטיקנים והסוחרים הרוחשים באקדמיה של הספרות בישראל.
אין זה סוד, אומר סופר נידח, שהרצאה שנשא מר בן עזר בחוגים הארציים לספרות בבית הקיבוץ הארצי בתל-אביב ב-24 במרס 1992 – עומדת ביסוד המסה המתפרסמת בספר בשם "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן", והיא זמינה מעתה לכל דורש. ואולם פחות ידועה העובדה כי מסיבות של התחשבות בזולת וכבוד הבמה – החליט מר בן עזר, בעצה אחת עם העורך, להשמיט את החלק המסיים של מסתו.
ואלה אחרית דברי מר בן עזר בשלמותם, שנִשְׁלוּ בחשאי ממעיו העמוסים לעייפה של כוננו הקשיח והם ומתפרסמים כאן לראשונה:
הקדשתי שנים אחדות מחיי לשני אנשים, לדודתי אסתר ראב שאספתי את שיריה ["אסתר ראב / כל השירים", זב"מ, 1988 ואילך] ועכשיו אני עוסק בכתיבת הביוגרפיה שלה ["ימים של לענה ודבש", "עם עובד", 1998]; ולהוצאת שני ספרים אלה, "בין חולות וכחול-שמיים" [סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, הוצאת "יבנה", 1980 ואילך] והאלבום של נחום גוטמן [הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך]. הוצאתי מחדש גם הגדת פסח עם ציורים שלו, וכתבתי באותה מתכונת ולאותם ציורים את "סיפור יציאת מצרים" [שניהם בהוצאת "יבנה", 1987] – אבל אלה לילדים וזה פחות חשוב, כביכול. כי ברפובליקה הספרותית שלנו, אם אתה כותב לילדים זה לא נחשב. אם אתה כותב רומן משעמם למבוגרים ואתה סופר חשוב, אז הספר חשוב, אם אתה כותב ספר מעולה לילדים, אתה לא חשוב, גם אם אתה סופר חשוב, לילדים. זה חוק המציאות שאנחנו חיים בה בארץ. ישנה רק ספרות נחשבת אחת, והיא הספרות למבוגרים.
לכן כיוצר יש לי מעין חוזה טוב עם הנצח: גם אם כל מה שכתבתי לא שווה פרוטה, הרי מה שעשיתי למען נחום גוטמן ואסתר ראב ייזכר כל זמן שהתרבות העברית תתקיים. זה ברור לי. אין ולא תהיה תרבות עברית, גם בעוד מאה ומאתיים שנה מעכשיו – בלי שתי הפיגורות האלה, הן אבני-יסוד בה. תוציאו אותן – זה כאילו השמדתם חלק מזהותו של העם. ואני מרגיש שטוב עשיתי ששימרתי את הדברים של שניהם לדורות הבאים.
הנה מצאתי כאן משפט שגוטמן אומר: "כאשר יש לי הרגשה של שפע, אני כותב או מצייר. לעולם איני מכריח את עצמי. אני כביכול רוצה לגמול טובה לכולם או לפצות את נחום הילד ובני דורו."
כן, שכחתי להזכיר שהוא סיפר לא פעם כי בילדותו ובנעוריו, ספרי הילדים לא היו מאויירים. לכן באיוריו במשך שנים רבות ל"דבר לילדים", ובספריו, הוא רצה גם לפצות את עצמו על כך שבילדותו לא היה לו ספרים מצויירים.
היתה לו עוד תכונה נפלאה – לכתוב טכסט סביב הציור. ואנחנו הקוראים חיפשנו זאת אצלו. לכן אני אוהב את דני קרמן. ובאמת, מדוע שהמאייר לא יוסיף גם מילים לציוריו? סגנון כזה מחזיר אותי כל פעם לחוויה של ילדות ואמנות גם יחד.
שאלה מהקהל: "אני רוצה להגיד לך שלולא המפגש הזה היום לא הייתי מתוודעת אל שני הספרים האלה. זה היה בשבילי איזה חסר שלא ידעתי עליו. זו פשוט היתה חווייה אדירה. לזכותך, הספר שכתוב בו נחום גוטמן וכתוב בידך – זו אחדות של סגנון שיפה מאוד שלקחת ממנו וכתבת ככה. ועכשיו השאלה: איזה סופר אהב גוטמן, אם הוא אהב בכלל לקרוא. מי היו הסופרים שאהב, והאם הוא ציטט פעם משהו מתוך הספרות היפה?"
תשובה: "לא שמעתי ממנו הרבה אמירות על כתביהם של סופרים. הזיכרונות שלו מהסופרים היו כולם אישיים, דברים שקרו לסופרים שהכיר. כאשר הוא יושב עם לוי אשכול בפתח בית-הזונות במנשייה, הוא אומר שזוהי מציאות שהכיר עד כה רק מסיפורי מופַּסן. כלומר שבנעוריו קרא סיפורים אלה. אבל הוא לא הזכיר בפניי במיוחד ספרים שקרא."
מילה אחרונה על "בין חולות וכחול-שמיים". שלמה שבא אמר לי פעם: "אהוד, זה הספר הכי טוב של נחום גוטמן. אתה יודע מדוע? כי נחום, בכל שאר ספריו, כל הזמן מתנצל על כך שהוא כותב, ולכן יש דברים מיותרים. בספר הזה אין שום דבר מיותר כי אתה כתבת אותו בשמו וידעת שכל מה שאתה מביא הוא בעל ערך ולכן אין כאן מילה אחת של התנצלות."
אחרית דבר
[שאינה חלק מההרצאה]
בשנים האחרונות נטפל לציוריו ולספריו של נחום גוטמן מבקר אמנות ואוצר פַנְטַזְיוֹרִי בשם גדעון עפרת, המרבה להשתמש בספרי "בין חולות וכחול-שמיים" לרוב מבלי להזכיר את המקור, ומוסיף המשכים דימיוניים ומופרכים, חסרי כל ביסוס, לסיפורים תמימים ומשעשעים שסיפר לי נחום על בתי הזונות בקהיר וביפו, בעת שירותו בגדוד העברי.
השיא היה בתערוכה "הפרדס הקסום: הדימוי הארוטי ביצירתו של נחום גוטמן", שהוצגה במוזיאון נחום גוטמן בשכונת נווה-צדק בתל-אביב בקיץ 2001, ובעקבותיה כתבת-ענק מלאה בדיות מאת אילת נגב, שהתפרסמה בשם ""אמנות מופשטת" בשבועון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ביום 27 ביולי 2001.
אילת נגב ראיינה אותי ארוכות לצורך הכתבה, וסיפקתי לה חומר רב שממנו ציטטה, ואולם כאשר הזהרתי אותה כי הפנטזיות הפרועות של עפרת, שמלכלכות ללא צורך וללא ביסוס את דמותו וזכרו של גוטמן, הן כולן בדיות חסרות בסיס, אמרה כי מערכת המוסף הסכימה לכתבה רק בגלל הסנסציה הארוטית שהעלה עפרת, ואם תתקבל דעתי שזה בלוף, לא תהיה כתבה והדבר כמובן יפגע מסחרית בתערוכה שלשמה באה הכתבה.
וכך, מכל דבריי למראיינת נותר בכתבה בעיקר הקטע הזה:
עפרת תוהה האם היתה לגוטמן דוגמנית עירום ערבייה שישבה לפניו. אהוד בן עזר מתפלץ: "אם היתה מישהי כזאת, האחים שלה היו שוחטים אותה. גוטמן לא היה צריך ללכת לזונה ערבייה כדי לצייר אישה. בלאו הכי, למיטב ידיעתי, רוב הזונות הערביות לא התפשטו, אלא פתחו את הרגליים מתחת לשמלה הגדולה. גוטמן לא היה צריך דוגמניות. הוא צייר כמעט הכול מהזיכרון, ולפעמים די היה שראה רוכלת ערבייה בשוק, כדי שיוכל לצייר אותה אחר-כך בתנוחה אחרת בסטודיו שלו בבית. אשתו דורה, שהיתה יפה מאוד, קוויה רכים ועגלגלים ככינור, היא הדוגמנית היחידה שלו. לפעמים הדביק לה ראש של ערבייה, לפעמים של גיבורה מהתנ"ך."
אפילו חֶמי, בנו גוטמן, נפל בפח של עפרת, או אולי חשב שעדותו תעזור לתערוכה, וכך נאמרים בכתבה דברים מופרכים שכאלה: "כשפגש את דורה, הפסיק [נחום אביו] לצייר זונות, והיא דִיגמנה ברבים מציוריו. 'אבל ציורי העירום של אימא, לגמרי לא ארוטיים. הוא מצייר את השדיים, אבל בלי פטמות,' אומר חמי גוטמן. 'זה נראה כמו תרגיל בציור קלאסי של עירום. זה שונה לגמרי מציורי הזונות. אין לי מבוכה להביט בעירום של אימא, זה פשוט ציור נהדר של גוף האישה, שמעורר בי תמיד אמוציות וגעגועים.'"
כאמור, לבד מאותן זונות שראה גוטמן בקהיר ובשכונת מנשייה שעל חוף ים יפו, כאשר שירת כחייל בגדוד העברי בשנת 1918, וישב עם אשכול לשמור עליהן בבקר אצלן החיילים הבריטיים, כמתואר ב"בין חולות וכחול-שמיים" – לא היה לגוטמן שום שיח ושיג עם זונות או עם נשים ערביות. הוא גם עזב עד מהרה את הארץ לווינה, ברלין ופריס, וכאשר חזר, הכיר את דורה והתחתן איתה.
צריך הרבה רשעות וטיפשות כדי לתלות בגוטמן קשרים עם זונות ערביות בימים הספורים שעברו בין שובו לארץ לבין פגישתו עם דורה, כפי שהוא עצמו מספר: "חזרתי לארץ-ישראל בשנת 1926. באתי לרחובות לשמחת-תורה. ליד המדרגות של בית-הכנסת ראיתי את דורה בשמלה לבנה ומגבעת גדולה. היו לי כמובן חברות בווינה ובפאריז, אבל לא כמו דורה. מאז אנחנו נשואים כבר יותר מחמישים שנה, ועדיין אני אוהב אותה, ועדיין היא מפתיעה אותי." (שם, עמ' 210).
כדי להעמיד את שקריו של גדעון עפרת במבחן, פִרסמתי בשבועון "7 ימים", ביום 10 באוגוסט 2001, תגובה לכתבה של אילת נגב:
עפרת והזונות
בעקבות "אמנות מופשטת", 27.7.01
אילת נגב, לצורך כתבתה על הארוטיקה אצל נחום גוטמן, ראיינה אותי וציטטה גם דברים שסיפר לי גוטמן. ואולם ברצוני להוסיף פרטים אחדים שאולי יבהירו את מידת המהימנות והרצינות של הצגת נחום גוטמן על ידי המשתתפים האחרים בכתבה.
בשעתו פנה אליי חוקר ומבקר האמנות גדעון עפרת ושאל אותי אם יש לי הסבר לרישום שבו מופיעים אצל גוטמן אריה יחד עם אישה ערומה בפרדס.
עניתי לו כדברים האלה: "למיטב ידיעתי, בתור עורך אלבום ציוריו של גוטמן (1984), ובתור הביוגרף שלו בספר שכתבתי מפיו 'בין חולות וכחול-שמיים' (1980), ספר שממנו אתה שואב את מרבית דבריך על גוטמן ומוסיף עליהם כיד הדימיון הטובה עליך – ידוע לי כי כאשר חזר גוטמן מפריס בשנת 1926 הוא הביא עימו באונייה את האריה הצעיר שטרף את ביאטריצ'ה, כמסופר בספרו 'ביאטריצ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס' (1942). את האריה החביא גוטמן בסוד הפרדס ביפו, יחד עם הזונה הערבייה הערומה ששימשה לו דוגמנית, ושחיכתה לו כל שנות היותו בחוץ-לארץ.
"יום אחד, לנגד עיניו של גוטמן הנדהם, וכנִראה גם המאוהב בדוגמניתו הערבייה שעימה היה ביחסים אינטימיים, קפץ האריה על הערבייה הערומה ועשה בה מה שעשה. את הסצנה הזו הנציח גוטמן ברישום שעליו שאלת, שהרי ידוע לכול, ומוכח ממחקריך העמוקים מיני ים, כי לגוטמן לא היה שמץ של דימיון אמנותי, והוא צייר רק את מה שראה במוחש מול עיניו, ובזמן אמת.
"כל מה שאני מספר לך כאן, גדעון, הוא אמת-לאמיתה ואמין בדיוק כמחקריך שלך על גוטמן. אכן, מצויים אנו בתקופה מעניינת. ליוצרים אזל הדימיון, וברור כי כל מה שתיארו אכן התרחש כך ממש מול עיניהם במציאות. ואילו אצל מבקרי האמנות שופע הדימיון ללא הגבלה, חוץ מקצב ההקלדה."
אהוד בן עזר, תל-אביב
עד כאן בעיתון. אני עדיין מחכה לתגובה של עפרת על דבריי בעיתון. כמובן שהוא לא פנה אליי בשאלה, וגם כל תשובתי לו אינה אלא פַּארודיה על הפבריקציות שלו. עפרת מעודו לא ביקש לברר אצלי ולו גם פרט אחד על אודות גוטמן. אפילו לא היה סקרן לדעת – אולי גוטמן בכל זאת סיפר לי משהו שלא נכלל בספר?
אכן, בצדק לא פנה אליי. שהרי הוא יודע את דעתי על הבדיות שהוא טופל על גוטמן, ואם יצטרך לצטט מדבריי במחקריו, יבין כל בר-דעת שחידושיו המסעירים אינם אלא הזיות.
הפשרת פרדס גדול של מר בן עזר
לסופר נידח נודע כי לאחר מאבק שנמשך שנים רבות הצליח מר א. בן עזר, שנעזר בעורכי-דין מהפירמות הטובות בארץ, להפשיר לפרצלציה פרדס משפחתי גדול במרכז הארץ מתקופת המנדט, "פרדס האריה", שבו היה מר נחום גוטמן מצייר. בסכומים הנכבדים שיקבל מהקבלנים מתכוון מר בן עזר להגשים חלום חייו – לייסד קרן מלגות גדולה שתאפשר למרבית הסופרים/ות והמשוררים/ות בישראל להתפנות לכתיבה ללא כל דאגות פרנסה.
התנאי היחיד לקבלת המלגה יהיה שאסור לסופר/ת להיות בעלים של כלב/ה, אלא אם כן הוא מחזיק אותו/ה בשטח כפרי כדי למנוע גניבות או הכלב/ה לא מחרבן, וכן שאם הסופר/ת דופק/ת זיתים בסתיו, אסור לו/לה להכניס במים שום שום אלא רק פלפל ירוק חריף, לימון ומלח.
במרכז הפרדס נמצאת בריכת-מים מרובעת עתיקה, בנוייה אבן ומצופה טיח ורוד (כזו המתוארת בסיפורו של בנימין תמוז "תחרות שחייה" ובתמונותיו של מר גוטמן, וכזו השמורה במוזיאון הפרדסנות המומלץ לביקור ברחובות). הבריכה תשמש מקום נופש לסופרים/ות שייהנו מפירות הפרדס ויחסו בצילו בהתגוררם/ן בבית האבות שייבנה במקום.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את הגיליונות הקודמים
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל