| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 5
תל אביב, יום ראשון, 27 בפברואר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
70 שנה לאורי שולביץ
היום מלאו שבעים שנה לאחד מגדולי המאיירים של הספרים המצויירים בדורנו, שגם כתב את רוב הספרים שאייר – אורי שולביץ. הוא נולד בווארשה, התגלגל עם הוריו בערבות רוסיה האסיאתית בימי מלחמת העולם השנייה, חי עימם תקופה זמן בפריס, ובראשית שנות המדינה עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בפתח-תקווה. שולביץ שירת בנח"ל, היה חבר קבוצת עין גדי, ולאחר תאונת עבודה במלוש של המאפייה בקיבוץ, כאשר היה אמור לקבל את הפיקוד עליה מחברו האופה אהוד בן עזר, עזב את הקיבוץ, ואת שירותו הצבאי סיים כצייר של "במחנה גדנ"ע".
בראשית שנות השישים למאה הקודמת נסע לניו-יורק להשתלם בציור ובאיור ונשאר לגור שם בדירתו הציורית בווילג', שנראית כלקוחה מאחת מאגדותיו. הוא אייר וכתב עשרות ספרים מעולים ומקסימים – בהקפדה ובכישרון הגובלים בגאונות, ועליהם קיבל פרסים רבים ובהם ה"קאלדקוט מדאל". אחדים מספריו הופיעו בעברית אך לא תמיד באיכות הצבע המקורית.
לפני שנים אחדות שהה חודשים אחדים במשכן האמנות בהרצליה ואסף חומר לספר חדש על מסעות בנימין מטודלה, במסגרת המלגה שקיבל מקרן גוגנהיים. כחמש שנים עבד על הספר, שיצא לאור החודש בניו-יורק בהוצאת שטראוס, פראר אנד ז'ירו, ואשר אחדים מעותקיו עושים דרכם בדואר ארצה.
בשנת 1997 יצא לאור הספר – Hosni the Dreamer – לטקסט של אהוד בן עזר, שאותו שולביץ ערך, שיפר, תירגם וצייר. הספר זכה להיכלל בין עשרה הספרים המאויירים הטובים ביותר לשנת 1997 במשאל מטעם מוסף הספרות של ה"ניו-יורק טיימס", ולפני כן נתפרסמה עליו שם ביקורת מפורטת ואוהדת ביותר.
שולביץ גם הוציא לאור את הספר החשוב ביותר בתחומו – Writing with Pictures – שהוא ה"תנ"ך" והאל"ף-בי"ת של כל הלומדים לאייר ולכתוב ספרים מצויירים לילדים, והוא מבוסס בין השאר על שנים רבות של סדנאות שהעביר בחודשי הקיץ. מקצת הדברים שכתב ולימד בספר עב-הכרס הזה – מצויים בחלק האחרון בספרו של אהוד בן עזר "סדנת הפרוזה" ("אסטרולוג", 2000), והם מבוססים על הרצאות ושיחות שנתן שולביץ בעברית בביקוריו בארץ.
"חדשות בן עזר" מאחל לאיש היקר והרגיש הזה חיים ארוכים, בריאים ופוריים.
זיכרונות מה"פלשתיניזאציה" של התיאטרון הישראלי (א)
יום שישי אחד בצהריים, ב-14 ביוני 2002, התקיימה בתיאטרון הקאמרי הצגת "מעיין הכבשים" של לופה דה וגה, שאליה הוזמנתי מתוקף התמנותי ל"שופט" בפרס מטעם "האקדמיה לתיאטרון". התקנתי לי אז טבלה של הקטגוריות שבהן ה"שופטים" התבקשו לדרג את המלצותיהם, ולאחר ההצגה הענקתי ציונים בסקלה של 6 עד 9 – כאשר לציון הגבוה של 8 זכו בה (אצלי) רק יגאל נאור בתפקיד פרננדו גוֹמֶס, ורות דר על התפאורה.
ההצגה, שאמורה להיות גם מוסיקלית, ואכן יש בה שירים רבים – לא שיכנעה אותי למרות העבודה והמרץ הרב שהושקעו בה. הבעייה העיקרית היתה נעוצה בקונצפציה. אילו הוצגה ההצגה כלשונה, ללא כל ניסיונות להפוך את אנשי הכפר למעין פלשתינאים הנאנקים תחת עולו של עריץ, אזיי היתה משרתת את המסר של סיפור אוניברסאלי, כי היו ויש עוד מקומות רבים של עריצות בעולם, וגם יהיו –
אבל משעה שמתברר כי מדובר כאן בכפר מוסלמי פלשתיני, כולל הלינטש שתושביו עושים בגומס (שהוא הרגע המרגש היחיד במחזה, בגלל הטקסיות האכזרית שלו), וזאת מתוך תחושה של היעשות הצדק – כבר אין זה משל אלא אמירה פוליטית, וכמו ש-א.ב. יהושע אמר פעם על הערבי כרות-הלשון בסיפורו הקלאסי "מול היערות", "אם הוא היה מדבר, הייתי גם אני מדבר, ויש לי לא מעט דברים לענות לו!" –
גם לי דברים אחדים לומר.
בגלל האקטואליזציה איבדה ההצגה את ערך המשל האוניברסאלי שקיים בה, והפכה לפמפלט פוליטי שמעורר התנגדות אצל מי שאינו חושב שהפלשתינאים הם תמיד המסכנים. מצד שני, אם באמת רצו לעשות אקטואליזציה, בבקשה, שהמחזה יתרחש במחנה "פליטים" פלשתינאים כיום, גומס יהיה קצין או מושל צבאי ישראלי, ונראה אז אם יריעת המחזה מחזיקה מעמד, מסוגלת להתמודד עם המורכבות של הקונפליקט הערבי-ישראלי.
ודאי שלא.
אבל כך לתפוס טרמפ על חשבון עיוות הקלאסיקה? כך לשרבב פַלָח, מוכתר, כיבוש שטחים ועוד כל מיני דברים שאין להם שייכות וקשר לתקופה ההיסטורית של המחזה ואינם אלא קריצה ל"ישראלי הנאור" מסוג כותבי המאמרים הפרו-פלשתינאים ב"הארץ"?
אולי לכן דווקא הדמות המרושעת ביותר, זו של גומס, הצליחה להפיק משחקן טוב כיגאל נאור את מיטבו, בעוד אשר כמעט כל השאר ניראו לעיתים כהפקה בגימנסיה. מדקלמים תרגום פסוידו-קלאסי של ויזלטיר, שבוודאי לא תירגם מהמקור הספרדי. מה שלא צויין כלל בתוכניה. שם הוא רק "מתרגם".
רק לאחר ההצגה, וכתיבת הדברים שהאלה, קראתי את ביקורתו מהיום של הנדלזלץ ב"הארץ". לא משכנעת. אין לו די עומק להבין את הבעייתיות של העיבוד וכיצד זה פועל לרעת ההצגה.
אני חושב שנהגתי בהגינות בכך שגם בתוך הצגה בינונית וקצת מטומטמת, אם כי הושקע בה הרבה רצון טוב, יכולתי לציין לפחות שני הישגים של משחק ותפאורה שעומדים לעצמם.
בקהל המוזמנים היו הרבה שחקנים, סופרים, פוליטיקאים ועוד שמות חשובים. בלטו יוסי ביילין, רן כהן, שולמית אלוני, אברהם כץ-עוז ועוד. היתה לי הרגשה שהזמינו בעיקר פוליטיקאים מהשמאל, שוודאי מסכימים עם האינטפרטאציה של ההצגה.
לאחר כשבועיים הבטיח לי ידידיה יצחקי נאמנה כי במחזהו של לופה דה וֶגה "מעיין הכבשים" אין שום זכר למוסלמים, וכי כל עלילתו נסבה על החברה הפיאודלית הנוצרית שבה המעמד העליון מתעלל בכפריים הפשוטים.
דבריו רק חיזקו בי את התחושה שבייסוד העיבוד של אילן רונן למחזה עומד משהו שאלמלא ידעתי שמדובר בבמאי ותיק ומוכשר מאוד הייתי אומר – משהו דומה לאידיוטיזם מוסרי ולפשע אמנותי. הלא לא היה אפשר להבין מהתוכנייה שכל עניין האיסלאמיזאציה של המחזה הוא המצאה של רונן, שמתהדרת כאילו היא המחזה המקורי של דה וגה, בשינויים קלים. אנשים חשבו שרק הכניס סממנים פלסטיניים אחדים – אבל איש לא תיאר לעצמו שכל אנשי הכפר הם נוצרים במקור. לעיוות המרושע שותף ביודעין גם המתרגם, חתן פרס ישראל.
ואכן, ההצגה בקאמרי היתה חסרת כל היגיון כי לא ברור מדוע, אם יש מוסלמים, המלחמה היא בין נוצרים; ומדוע המוסלמים הם נתיניו הנאמנים של המלך הנוצרי; ומדוע בכל הטקס שלהם, אף שיש רמזים ל"כיבוש שטחים" ועוד אמירות אקטואליות אנטי-ישראליות, והביגוד והמחרוזות הם מהפולקלור הערבי הפלשתינאי – אין בטקסט אפילו מילה מוסלמית אחת, אפילו רמז אחד לדתם של אנשי הכפר, להבדל הדתות והתרבות בינם לבין הנוצרים. כלום. כי כל זה לא קיים במחזה.
עוברים שבועות אחדים, ובמעמד החגיגי של פתיחת הקאמרי החדש מוקרן סרט של ברכות משחקנים, במאים, מחזאים ופוליטיקאים. שר התרבות מתן וילנאי אומר בסרט, בשיא התמימות [אני מצטט מהזיכרון] – כי לאחר שראה את "מעיין הכבשים" התפלא להיווכח מה רב כוחה של הקלאסיקה המצליחה לשקף ממש את המציאות כיום!
הייתי בשעתו מתוסכל מכך שעד שלא תסתיים ה"קדנציה" בת שלוש השנים (והיא אכן הסתיימה כעת!) שבמהלכן הסכמתי להיות "שופט", אני מנוע מלהגיב על הרצח האמיתי שהתרחש ב"מעיין הכבשים" – הרצח של המחזה! – ועד כמה שאני זוכר גם שום אדם אחר לא כתב על כך – שהרי לשם מה נוצר התיאטרון העברי אם לא כדי להגן על הפלשתינאים המסכנים והתמימים מפני הרצחנות והאכזריות של חיילי צה"ל?
זו התקינות הפוליטית של קהיליית התרבות הישראלית ה"נאורה" השׂשׂה להטיל את האשמה בסכסוך עלינו – כאותם יהודי גלות שאינם מוכנים להודות שהאנטישמיות קיימת ממילא, אלא מחפשים פגמים בעצמם ובבני-עמם כדי להצדיק אותה, ומקווים שכאשר יתקנום – האנטישמים יאהבו אותם.
כמוהם גם אלה בקירבנו שאינם מוכנים להודות שאולי מלכתחילה קלוש הסיכוי לשלום עם הערבים, ולא רק באשמתנו.
בשם כל אוהביה האילמים
אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים
טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.
בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה
מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.
לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –
אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.
אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם
לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ
סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת
לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ
לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא
שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ
שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.
הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ
לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ
לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ
בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק
נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה
לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ
בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.
ינואר 1973
מתוך ספר שיריו החדש של מר בן עזר "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" העומד להופיע בקרוב בהוצאת "אסטרולוג" השוכנת בפרדסי כפר-סבא לא רחוק מקלמניה.
תחזקנה ידינו
לפני שנים ראיין העיתונאי מר רפאל בשן את בעל-הבית של מר שאול טשרניחובסקי, שכידוע היה נודד בין דירות וחדרים שכורים, והחדר היחיד שהיה לו מימיו, אמנם אחרי מותו, הוא החדר הענק לזכרו בבית הסופר הקרוי על שמו ברחוב קפלן בתל אביב.
שאל מר בשן את בעל-הבית אם גם קרא את שירי טשרניחובסקי.
ענה בעל-הבית: "לשם מה היה עליי לקרוא אותם? הרי עד היום אני מחזיק בעט שלו!"
אשתו של משורר עברי צעיר נשאלה כך, וענתה: "לשם מה עליי לקרוא את ספריו של בעלי? הלא אני מחזיקה ב... שלו!"
אשתו של מר ג'יימס ג'ויס נשאלה בשעתה אותה שאלה, וענתה: "לשם מה עליי לקרוא את הספרים של בעלי? הלא אני יודעת היטב מה מתרוצץ בראש הכחול שלו!"
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
אני בעל חתול בלבד
הי אהוד,
כל הכבוד לסופר נידח! אני ממש נהנה לקרוא את החדשות שלך שמעוררות אצלי חיוכים מאוזן לאוזן. בכלל, מה יש לדבר? אם תאפשר לי מילגה לשבת על סף הבריכה ולאכול תפוח זהב מהפרדס, אני בעל חתול בלבד, מה אבקש יותר מהחיים?
בידידות,
ס.ש.ר.
צחקתי עד כאב בטן
לאהוד שלום,
קיבלתי העיתון מ-א.פ. אשמח לקבלו ישירות. צחקתי עד כאב בטן. תודה מראש.
ב.צ.
אולי נשתף פעולה פעם
אהוד יקר,
זה עתה פתחתי את "חדשות בן עזר" [מס' 4], מדהים, נועז, כל הכבוד על הרעיון והיוזמה. טרם קראתי הכול. הערב אשב ואשקע בחדשות בן עזר. אולי נשתף פעולה פעם. נהדר.
שלך,
צ.ש.
אין בעייה לשלוח, צריך רק לבקש
מר בן עזר היקר,
קראתי ב"מכתב עיתי" מס' 4 כי בספר "ממרכזים למרכז, ספר נורית גוברין" נדפסה הרצאתך "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן". אני גר באופן זמני בפּוּקֶט מאז חתימת הסכם אוסלו ומתקשה להשיג את הספר כי בצונאמי האחרון נשטפה לים חנות הספרים העבריים היחידה בחוף פַּאטוֹנְג. ולא שקודם היה כאן ביקוש מי-יודע-מה לספרות עברית. תאר לעצמך שאפילו על פנחס שדה לא שמעו כאן, שלא לדבר על ביאליק, מאיר שלו, אלימלך שפירא, פוצ'ו ונתיבה בן-יהודה.
האם תוכל לשלוח לי בקובץ דוא"ל את הרצאתך? אני מוקסם מאוד מגוטמן ומתרפק כאן בפּוקֶט על הדקלים ועל החולות שאהבתי בתמונותיו ויש לי כאן גם תאילנדית צעירה, יפה, כמעט ילדה, צייתנית, חרמנית ומעסה מצויינת (ושקטה) שלא שמעה על התנ"ך וגם לא על יצפאן, ומפצחת לי בשלוש מכות קופיץ [אימי היתה קוראת לו: "הַאקמֶסֶר", ודופקת בו כבד קצוץ. – ס.נ.] אגוז קוקוס ירוק וקר לשתייה.
לפעמים אני לא מתאפק ומצייר אותה כמו שצייר גוטמן את הערבייה שלו בפרדס. לתאילנדיות חזה קטן אבל אלוהים פיצה אותן בכפות רגליים עדינות, מושלמות ללא פגם, ממש מקסימות. (בהשוואה לאצבעות גסות ולציפורניים צבועות של אירופאיות שהסתובבו בחוף פאטונג ובמקומות אחרים בסנדלים לפני הצונאמי – תאילנדיות יפות היו יכולות לשים לאל את תורת הגזע הנאצית אילו היטלר, גבלס ורוזנברג היו בשעתם רואים אותן). אני מצייר אותן [כפות הרגליים שלהן] שוב ושוב. יאללה, היא מגרה אותי לאללה. אז עשה טובה ושלח.
בכבוד רב,
יוסף-חיים ב.
הגר בחוף קָרוֹן, פּוּקֶט
העדפה לנושא הארץ-ישראלי
סופר נידח יקר,
קראתי בעניין ובהנאה את עיתונך. קשה לי לקבוע למה עיתון מס' 4 הינו יותר מעניין אותי מקודמיו, אולי הנושא הארץ-ישראלי בכללו או נחום גוטמן עצמו, בכל אופן, אם מותר לי לייעץ לך אז תנסה לחפש את הנושאים הנוגעים בארץ-ישראל.
בידידות ונשיקה לאחותי,
י.ס.
[הנ"ל יושב זמנית בארה"ב]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל