| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 6
תל אביב, יום שני, 28 בפברואר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
"מקווה" [במלעיל] מומלצת, לרוץ ולראות
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון". סופר נידח הצליח לחדור לכונן הקשיח של השופט ולגנוב משם ביקורות אשר אחדות מהן נחשפות ותיחשפנה לתועלת קוראי המכתב העיתי.
21.11.04. יום ראשון. בערב עם הגברת בן עזר להצגת "מקווה" מאת הדר גלרון בהפקת תיאטרון בית ליסין באולמו שבבניין הקאמרי הישן בדיזנגוף, ובבימויו של מיכה לבינסון. המחצית הראשונה של ההצגה, הנמשכת קרוב לשעתיים עם הפסקה, קצת ארוכה וטרחנית, אבל המחצית השנייה מתעלה לכדי דרמה בנוייה היטב, אם כי לא נעדרת פגמים עלילתיים פה ושם.
סיפור המעשה הוא סִבלן והתקוממותן של חבורת נשים הקשורות למקווה ביישוב חרדי, שמנוהל בידי שושנה, היא מרים גבריאלי. מולה עומדת בלנית חדשה, שירה, היא נעמה שפירא (אנחנו זוכים לראות את שתיהן ערב אחר ערב, כל פעם בהצגת מחזה אחר), שמייצגת רוח אחרת, אנושית, מורדת, כאשר עיקר המרד מכוון נגד עולם הגברים החרדיים, המשעבדים את הנשים מילדותן ולמשך כל ימי חייהן, קוברים סודות קשים ומסתירים אותם אלה מאלה ובלבד שיהיו "בסדר" בעיני החברה החרדית.
התפאורה היא לכאורה משעממת, חדר-קבלה של מקווה, וברקע, מאחורי מסך לבן המשמש גם להקרנת פסוקים, בריכה אמיתית שאליה נכנסות וממנה יוצאות הטובלות, כאשר אחדות מהן נראות בתורן אפילו רגע-קט ערומות לגמרי. בייחוד נוגע ללב עירומה של נעמה שפירא, שיש לה חזה נחמד, קטן וזקוף מאוד, אבל אגן-ירכיים שמן! – היא למעשה גיבורת המחזה, ועושה תפקיד שונה לחלוטין מתפקיד החברה השמאלנית ההיסטרית שראינו אתמול ב"קיסריה סופ"ש", ואני חייב לומר ששפטתי אותה לא נכון אתמול. היא עשתה תפקיד אידיוטי, אבל הערב היא משחקת בתפקיד אחר לגמרי, ובצורה מרגשת ויוצאת מן הכלל. ממש יוצאת מן הכלל! גם מרים גבריאלי טובה הרבה יותר בתור הבלנית הוותיקה מאשר אתמול בתור קריקטורה של האם היהודייה-הישראלייה.
כל שבע הנשים ועימן הילדה גל צ'יפסקי משחקות מצויין. לא מסרו בתוכניה מי מופיעה במקום הדס קלדרון בתפקיד תהילה, אבל גם המחליפה שיחקה היטב. וכך ענת מגן-שבו בתור מיקי החילונית, נטלי נאמן בתור חדווה, האישה המוכה, אימה של אלישבע האילמת. טרייסי אברמוביץ בתור הינדי הרכלנית, ודנה שרייר הגבוהה ושטוחת החזה בתור אסתי האישה החרדית הטיפשה והתאוותנית.
כל אחת מהן מתקלפת במהלך העלילה ומתגלים הרבדים הנסתרים בחייהן, והתהליך גורם להם להגיע למודעות עצמית, למאבק בשלטון הגברים, ולאחווה נשית נדירה שמלווה בסליחות ובמחילות הדדיות, אם כי גם בתשלום מחיר נורא –
תהילה, הכלה-האישה הטרייה, שאינה משלימה עם נישואיה, ומגלה רק פעם אחת רגעים ספורים של חיבה ואולי גם אהבה אסורה כאשר היא ומיקי החילונית מתייחדות ערומות במקווה באין רואה וגורמות התרגשות ארוטית מרומזת ועזה זו לזו – תהילה מאבדת עצמה לדעת במקווה בשעה שנדמה כי שאר הנשים הצליחו לנצח בקרב נגד "משמרות הצניעות" האימתניות של הגברים. כוחו של המחזה לא רק ב"מסר" החברתי שהוא עיקרו, ובוודאי מוצא חן בעיני חילונים כמונו – אלא גם ביצירת עולם אנושי משכנע ברקמת היחסים שבין הנשים, גם אם היה מתרחש על רקע אחר ובכל חברה אחרת. ציון כללי 8, ולמחזאית 9. היא בהחלט יכולה להתמודד על תואר מחזאי השנה.
ספרות וזהות לאומית
בתגובה על מכתב למערכת "הארץ" "העברית היא שפתם" ("הארץ", 22.2)
אילו היה אהוד בן עזר טורח לטלפן לידידו ולברר מה נאמר במפגש הסופרים בגשר חוסיין, הוא היה מונע מעצמו מלבלבל כל כך את היוצרות במכתב למערכת.
נושא הסימפוזיון הקצר שנערך שם היה זהות, מקום ושפה. והדברים הקצרים שנשאתי שם כוונו בעיקר נגד תהליך הגלובליזציה התרבותית אשר יגרום לכך שבעוד חמישים או מאה שנים הכול בעולם ייכתב במין אנגלית אינטרנטית כזאת. דיברתי על הקשר העמוק בין זהות לאומית, טריטוריה לאומית ושפה לאומית. ולכן דיברתי גם בזכות הטיפוח של הזהות המקומית, אם לאומית ואם אפילו אזורית, מתוך מתן כבוד לשפות לאומיות או אפילו אזוריות שיכולות לבטא ביתר עמקות את הקודים הנסתרים של הזהות הלאומית.
דיברתי על כך שהספרות האנגלית, הצרפתית, ההולנדית, הגרמנית ואחרות אמנם מרוויחות מאוד מכך שסופרים מן העולם השני והשלישי, שמגדירים עצמם כגולים, כותבים בשפות שמוגדרות על ידם כשפות של מדכאים וכובשים לשעבר, אבל השפות הלאומיות שמהן באו סופרים אלה מפסידות כתיבה שהיתה יכולה להעמיק את הזהות הלאומית ובכך לעשות את הפסיפס העולמי עשיר ומורכב יותר.
הערבים הישראלים אינם חיים בגלות, הם כמונו חיים במולדתם הלאומית. כשסופרים ערבים ישראלים כותבים בעברית, הספרות העברית מרוויחה גוון לשוני ותרבותי חשוב וחדש, אבל הספרות הערבית מפסידה חווייה חדשה בלשונה שלה.
א"ב יהושע
חיפה
נדפס במדור "מכתבים למערכת הארץ" היום, 28 בפברואר 2005, ומוגש כשירות מטעם "חדשות בן עזר" לאותם קוראים שעדיין, או כבר, אינם קוראים את עיתון "הארץ".
כשהמפורסמים חולים, הצעירים עולים
במקום המנצח רַפאל פְרוּהבֵּק דה בוּרגוֹס והפסנתרן רוּדוֹלף בוּכבִּינדֶר, שחלו – הופיעו בקונצרט למנויים מס' 6 של הפילהרמונית המנצח רוברטו אַבָּדוֹ והפסנתרנים סָלִים עָבּוּד אַשְׁקָר ודוֹראֵל גולן. ואכן, בקונצרט ליל אמש, ה-27 בפברואר, היו מקומות ריקים בהיכל התרבות. אולי מנויים שדילגו על הקונצרט בגלל השינויים. אבל הם הפסידו. היה זה אחד הקונצרטים הגדולים והסוחפים של השנה.
סימפוניה מס' 93 ברה מג'ור ("סלומון") של היידן פתחה את הערב והציגה את התזמורת והמנצח במיטבם. חגיגה של צלילים מדוייקים, מענגים, שהגיעה לשיאה בפרק הפינָלֶה. יכולת לשמוע את הכלים מדברים זה עם זה כל אחד בתורו ובקולו הצלול. תענוג אמיתי. היתה זו פתיחת קונצרט ללא סבל (כי לעיתים קרובות מנוגנות בפתיחה יצירות מוסיקה "מודרנית" והקהל הישראלי המנומס מוחא בסיומן כפיים רפות באנחת רווחה).
הבורלסקה ברה מינור לפסנתר ולתזמורת של ריכרד שטראוס היתה היצירה השנייה בתוכנית הערב. כבר מצליליו הראשונים של הפסנתר הורגש שסלים עבוד אשקר הוא פסנתרן גדול, בוטח בעצמו, בעל עוצמה, דיוק וצליל נהדר, וירטואוז וגם בעל חוש הומור שמתאים ליצירה היפה והמרתקת. הקהל היה ממש מהופנט והגיב במחיאות כפיים ממושכות, אף כי לא ניתן הדרן. הפסנתרן, ערבי-נוצרי צעיר יליד נצרת, שכבר קנה לו שם בעולם, ניגן על פסנתר-כנף סטנווי (שאיל ממון יהודי-גרמני מפרנקפורט, יוסף בוכמן, נתן מתנה למנצח ההודי של הפילהרמונית הישראלית, ככתוב על השלט המוזהב המודבק לפסנתר לצד הקהל) – יחד עם תזמורת שרבים מנגניה הם עולים "חדשים" מרוסיה – וזו התרבות הישראלית במיטבה מחד, וקסם המוסיקה שאין לה גבולות, מאידך.
היתה אצלי (בלבד) איזו אווירה של משהו שלא יחזור לעולם, ולא בגלל המבצעים המצויינים אלא בגלל ההיכל, שהוא באמת היכל, מקדש אמנות, שבו אפשר לפגוש לעיתים ניצוצות של גאונות יותר מבכל מקום אחר בישראל, אבל הוא עומד להיסגר ליותר משנה לשם שיפוצים, ושהדי במרומים שיהרסו אותו ואת האקוסטיקה המופלאה שלו, שלא מצאתי כמותה בשום מקום אחר. הלוואי שאתבדה. הלוואי שלא יהיה מספיק כסף כדי להרוס את ההיכל, ולא יגעו בו.
חלקו השני של הקונצרט פתח ביצירה עזת-ביטוי נוספת של ריכרד שטראוס, "כה אמר זרתוסטרא" פואמה סימפונית לתזמורת גדולה, אופוס 30. כשם שבנעוריי התלהבתי מתרגומו של פרישמן ל"כה אמר זרתוסתרא" אבל מעודי לא הבנתי מה בדיוק הספר אומר מעבר לרעיון האחד על האדם העליון שהתאים לתקופת ההתבגרות שלי – כך גם לא הבנתי את ההסברים הרעיוניים למוסיקה בתוכנייה, אבל היצירה עצמה, שכבר שמעתיה פעם בפילהרמונית – היתה סוחפת. שתי הטוּבּוֹת הענקיות יכלו לבדן למוטט את חומות יריחו. והיו גם עוגב. שני נבלים, כל כוחות מחלקת כלי ההקשה בתוספת פעמונים, חצוצרנים בעלי חזות אדירים, תזמורת ענקית ומנצח חרוץ, יעיל וצנוע – והתוצאה בהתאם, מוסיקה שמרעידה את מיתרי הגוף, מעפילה לשיאים של פראות ועוצמה, והסיום נמוג, שקט, כמתמזג עם יישות אלוהית שמעבר לזמן ולמקום.
וכל אלה, מצויינים לעצמם, לא היו אלה אקדמות לפנטסיה בדו מינור לפסנתר, למקהלה ולתזמורת אופוס 80, "פנטסיה כורלית" של בטהובן למילים "הימנון אל המוסיקה" מאת כריסטוף קוּפְנֵר, עם מקהלת זמרי פילהרמוניה והסולנית הצעירה דוראל גולן. כסלים עבוד אשקר לפניה, כבר מצלילי הפסנתר הראשונים (היא מנגנת לבדה את חלקה הראשון של היצירה) – היה ניכר בה שהיא פסנתרנית רבת כישרון, מלאה שמחת חיים, וירטואוזיוּת, הומור, וקלילות שנובעת ממקצועיות מושלמת. ולא פחות מכך פעלו הבעות פניה – היא חיתה בתמימות כובשת-לב את המוסיקה שניגנה במשך כל היצירה, גם כאשר הנגינה עברה לתזמורת בלבד. תנועות ראשה, חיוכיה, שפת גופה, היה אפשר ממש להתאהב בה על אהבתה למוסיקה שבעשייתה היא משתתפת. וכמובן ה"פנטסיה הכורלית" עצמה, שמבשרת את הפרק האחרון בתשיעית של בטהובן, עם המקהלה, עם הדיאלוג שתחילתו בין הפסנתר לתזמורת, ואז ממוביל הנעימה הופך הפסנתר למלווה של כל קבוצת כלים בתורה, ואחר כך עם המקהלה, איזו שמחת חיים, איזו מוסיקה יפה, ובעיקר – כוח נגינתה הסוחף של הסולנית המעולה, שקצרה ובצדק מחיאות כפיים ממושכות בסוף הקונצרט מקהל שלא מיהר לקום ולצאת מההיכל חרף השעה המאוחרת – אלא הריע וחזר והריע לה שוב ושוב.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
היהודים אינם מאשימים עצמם באנטישמיות המופנית כלפיהם
Dear Ehud,
I read your newspaper with great interest. Thank you for sending it to me. But one thing I have to respond to:
שהאנטישמיות קיימת ממילא, אלא מחפשים פגמים בעצמם ובבני-עמם כדי להצדיק אותה, ומקווים שכאשר יתקנום – האנטישמים יאהבו אותם.
This is not true. My colleagues and I are fully aware of the nature of anti-Semitism and its causes. In this country it is a political mechanism, used by the Labour party to discredit the Jews and gain favor with the Muslim community. While the Muslim community as a whole can't be blamed for anti-Semitism (in this country at least) there are undoubtedly very anti-Semitic elements in it. There is constant discussion here about the new anti-Semitism in Europe, whether in fact it's new at all, and the causes of it, but at no time do the Jews blame themselves or Israel for it. It's bad enough that hostile goyim have a go at us, without Israelis doing so as well.
Best wishes,
Dr Glenda Abramson
University of Oxford
Oriental Institute
דבריה של ד"ר גלנדה אברמסון מתייחסים לקטע האחרון ברשימה מהגיליון האחרון (מס' 5) על הצגת "מעיין הכבשים".
מאתיים קוואדראט מטר פיפי
שלום אהוד,
ראיתי בשורה האחרונה של מכתבך העיתי האחרון ידיעה קטנטונת בה מצויין שמכתביו לחברי המזרחי של מלכיאל גרינוולד אזלו. וחבל לי. הייתי מעוניין דווקא לקרוא את מה שהאיש ההוא כתב. ידעתי מי היה האיש ואמרו עליו שעוד בארץ מוצאו בהונגריה היה איש מחלוקת בקהילה. זה לא אומר שהוא לא צדק, בכל אופן. וגם את המשפט שהתנהל נגדו והסתיים באופן טראגי כפי שהוא הסתיים אני זוכר היטב.
כאשר נתקבלתי לבית הספר לרפואה בירושלים בשנת 1958 עליתי קודם לכן לבירה יחד עם חבר, שאף הוא נתקבל ללימודי הרפואה, ונסינו לארגן לנו מקום מגורים לא יקר, כי חששתי שמא לא אקבל מקום במעונות הסטודנטים בגבעת רם או בפינה חרבה אחרת של אז, ליד שער מנדלבאום, במוסררה, ועוד. את ירושלים לא היכרנו. כאשר הגענו למרכז העיר ראינו שלט "מלון ירושלים". נכנסנו. קיבל אותנו איש עם זקן מחודד שדיבר יידיש בעיקר. מיד היכרתיו כמלכיאל גרינוולד, מתמונותיו שהתפרסמו בימי המשפט הנ"ל. שאלתיו אם זה הוא האדון הידוע, וענה שכן.
הוא אמר שיש לו מקום מיוחד עבורנו וגם בזול. "בואו איתי."
העלה אותנו לגגו של הבית, שם עמד צריף-עץ רחב-מידות בו היו מיספר מיטות-ברזל כאלה שקיבלנו ב"שער העלייה" בבואנו לארץ.
סקרנו את המעון מבפנים ומבחוץ אך שירותים ומקלחת לא היו בו. שאלתיו לאדון גרינוולד, "ואיפה פה השירותים?"
"יש לך כאן מאתיים קוואדראט מטר בגג הזה, ואתה יכול לעשות שם פיפי כמה שאתה רוצה... אתה לא צריך בית-שימוש כאן!"
נתמזל מזלנו והוקצו לנו מקומות במעונות הסטודנטים בגבעת רם, כך שלא נאלצנו להשקות את מאתיים הקוואדראט מטרים של האדון גרינוולד בפיפי שלנו.
ובבניין ציון נתנחם,
בברכה,
ד"ר יעקב זמיר
איך להשיג שולביץ?
נהניתי מאוד לקרוא את "חדשות בן עזר", בעיקר דיבר אל ליבי החלק בו כתבת על אורי שולביץ. לצערי, בידי יש רק שני ספרים של היוצר המוכשר – האחד הוא ספר שנכתב לפני שנים רבות ונקרא "מעשה באוצר". ספר נוסף שנמצא באמתחתי, ולפי מיטב ידיעתי לא תורגם לעברית וחבל מאוד – הוא הספר שזכה בפרס הקולדקוט – Snow משנת 1998, שחבל שלא תורגם. התחום שבו אני מתעניינת ומנסה בכל כוחי להחדיר לילדים הוא תחום ספרות הילדים ובעיקר הספרים שהם ספרים שבהם האיור תופס מקום מרכזי.
ברכות ותודה,
ח. פ.
סופר נידח ממליץ: בגוגול או באמאזון מצויים עשרות שמות של ספרים שאורי שולביץ צייר ואת חלקם גם כתב. ביבליוגראפיה מקפת ותולדות חיים שלו בעברית מצויים בספרו של אהוד בן עזר "סדנת הפרוזה" (בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ) בהוצאת "אסטרולוג" (יצא לאור בשנת 2000), ת.ד. 1123, הוד השרון 45111. טל. 09-7412044. פקס 09-7442714. האי-מייל של "אסטרולוג": sarabm@netvision.net.il
שם ספרו החדש של שולביץ, שיצא לאור בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו בניו-יורק, והגיע אתמול, ממש ביום שבו בירכו אותו "חדשות בן עזר" ליום הולדתו ה-70, הוא:
The Travels of Benjamin of Tudela
Through Three Continents in the Twelfth Century
Uri Shulevitz
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל