| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 7
תל אביב, יום רביעי, 2 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
כבר ב"תוף הפח" לא אהב יהודים
מכתב שלא פורסם ב"ת.ד. 9499"
לעורך "7 ימים" שלום רב,
ברצוני להודות לך על פרסום הראיון שערך אלדד בק במוסף השבועי שבעריכתך ("גם אנחנו סבלנו", "ידיעות אחרונות", מוסף "7 ימים", 24.12.04) מפני שנחשפו בו עמדותיו של סופר גרמני נודע זה, שבמשך שנים ניסו רבים להתעלם מהן.
אידיאולוגיה זו של גינטר גראס אינה חדשה אצלו, ולא התעוררה דווקא בעקבות התחקיר שהוא ערך בדבר הטבעתה של האונייה "וילהלם גוסטלוף" וספרו "בהילוך של סרטן".
כבר לפני כעשרים וחמש שנה, לאחר הופעת הרומאן "תוף הפח" בתרגום עברי, עמדתי על מגמות אידיאולוגיות אלו שלו במאמר שפרסמתי במוסף לספרות של עיתונכם ("היהודי של גינטר גראס", המוסף לספרות ולאמנות, 16.4.82). כבר אז טענתי כי ב"תוף הפח" מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: מלחמת העולם השנייה פרצה מעצמה(!) והגרמנים סבלו בה לא פחות מעמים אחרים. הרי חייליהם אף הם נהרגו במלחמה, וכן סבלו האוכלוסייה האזרחית הגרמנית וילדיהם מהפצצות של בנות-הברית, ומן הכיבוש הרוסי. מוות זה, כביכול, מכפר על רצח מיליוני היהודים בידי הגרמנים, ועל מותם של בני-עמים אחרים.
יתר על כן, תיאור דמותו של היהודי היחידי ב"תוף הפח", פיינגולד, מתרכז בחמדנותו לבצע כסף, וכבר שמו מעיד על תכונתו זו. הוא לכאורה ניצול מחנה טרבלינקה, שם אף נספו כל בני משפחתו, אך הסופר מדווח לנו על כך בשורות ספורות בלבד. עיקר התיאור מתרכז בהשתלטותו של פיינגולד, המגיע לדאנציג בעקבות שיחרור העיר בידי הרוסים (ולדעת גראס, ודאי "כיבוש" העיר) – על ביתם של הגיבורים הגרמנים החיוביים מאריה ואוסקר, על חנות המכולת שלהם, ואף על מרתף המזונות. היהודי מעמיד פני מטורף כדי לעשות את מעשיו השפלים, והוא אף מנסה להשתלט על גופה של מאריה בת הגזע הארי הטהור.
אין ספק, כבר אז, ולא רק היום – דומה ג. גראס לאותו נער שרצח את הוריו, ומבקש שירחמו עליו מפני שנותר יתום.
שמאי גולן
תל אביב
סופר נידח מעיר: מאמרו של הסופר מר שמאי גולן, שהוא עצמו ניצול שואה, כלול בספרו "מסעותיי עם ספרים" העומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת "אסטרולוג", שמוציאה בשנים האחרונות גם את ספריהם של אסתר ראב ואהוד בן עזר.
פישול ראשון של "חדשות בן עזר"
מערכת המכתב העיתי מתנצלת על התקלה במשלוח גיליון מס' 6. במקום לשלוח משורת העותק המוסתר, המבטיחה חשאיות למקבל ואי חשיפתה של רשימת התפוצה – נשלח הקובץ באופן לא מוסתר. המערכת מבטיחה שתקלה כזו לא תתרחש עוד. עד שהתבררה התקלה היו שלושה ביטולים של מקבלי ה"חדשות", ורק מאוחר יותר הובן במערכת מדוע. עימם הסליחה אף כי כבר לא יקראוה כי לא יקבלו עוד, כבקשתם, את המכתב העיתי.
אנו מבטיחים כי השולח מר סופר נידח לא היה תחת השפעת סם או משקה אלכוהולי כלשהו או של אשתו או של פילגשו, גם לא נרדם על מחשבו בעת שביצע את המשלוח הנ"ל באופן שגוּל [צ"ל – שגוי].
דמוקרטיה – לרוץ לראות!
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון". סופר נידח הצליח לחדור לכונן הקשיח של השופט ולגנוב משם ביקורות אשר אחדות מהן נחשפות ותיחשפנה לתועלת קוראי המכתב העיתי.
3.10.04. יום ראשון. בערב עם הגברת בן עזר להצגת "דמוקרטיה" מאת מייקל פריין בתיאטרון הקאמרי. זו ההצגה שנכנסנו לראות ביומנו הראשון בלונדון, בביקור האחרון, ואני התנמנמתי במשך כל המערכה הראשונה, ובהפסקה חזרנו למלון. היה שם חם מאוד באולם הלונדוני, וקשה היה לי לעקוב אחר האנגלית, כי המחזה הוא דיבורי כולו ובעל מעברים חדים, מילוליים ותמונתיים, ואם לא מבינים כל מילה הוא נראה כפטפוט שחוזר על עצמו ועל אותה סיטואציה.
ואילו ההצגה הערב היתה הטובה בהצגות שראיתי בעונה הזו, מחזה מעולה שכתב מחזאי מבריק שסמך על כך ששחקנים מהשורה הראשונה יִצקו חיים בדמויותיו. פנינה תיאטרונית. הציון הכללי המגיע להצגה הוא 9. וכמו ב"המלביש" קשה להחליט למי מגיע תואר שחקן השנה, לעודד תאומי בתפקיד וילי בראנדט או ליצחק חזקיה בתפקיד גינתר גיום (למרבה הצער איש מהם לא קיבל בשנה שעברה). הטיפול בדמות ההיסטורית הוא ממש "שכספירי", כלומר, למרות שמורגש שביסודו המחזה נאמן במאה אחוז לתהליכים ההיסטוריים שווילי בראנדט עמד במרכזם, אין הוא מחזה על דמוקרטיה – אלא על שלטון, יצרים, תככים ופוליטיקה, כמו בחצרות המלכים בתקופות אחרות. זהו מחזה שנון, חכם, מרתק, מרגש, הפועל בחומרים של פוליטיקה וריגול ומוציא מהם דרמה אנושית מרתקת שבמרכזה היחסים בין בראנדט לגיום, שהם ודאי מעבר למציאות ההיסטורית ובנויים ברובם על כישרונו הגדול של המחזאי למצות את הסיטואציה של העשוי להתרחש בין שניהם, קשר המזכיר לא במעט את מערכת היחסים שעיצבו תאומי וחזקיה במחזהו של רונלד הארווד "המלביש".
למעשה, בשלב מסויים ישנה אפשרות שאולי גם וילי בראנדט היה (במחזה, לא במציאות) סוכן מושתל של הגוש הקומוניסטי כדי לקדם את מטרותיהם, מה שבאמת עשה מתוך אמונתו שלו. והמדהים מכל הוא שנפילתו, בעקבות חשיפתו של גיום, היתה "גול עצמי" לשטאזי ולעומד בראשו מרקוס וולף, שמודה בכך שהם למעשה עזרו להפיל את האיש שיותר מכל ראש-ממשלה גרמני אחר היה לטובת ההפשרה של היחסים עם גרמניה המזרחית ועם הגוש הקומוניסטי בכללותו. תהליך שהביא מאוחר יותר לקריסת חומת ברלין (דצמבר 1989) לאיחוד שתי הגרמניות ולפירוקה של ברית-המועצות
טובים בתפקידיהם גם גדעון שמר כריינהרדט ווילקה, שלמה בר-שביט כהרברט ווהנר, אלכס אנסקי כהלמוט שמידט והאחרים – אוהד שחר, אמיר קריאף, דודו בן-זאב, אלון דהן ואלי גורנשטיין. הבימוי של עמרי ניצן מעולה. כך גם התרגום של רבקה משולח והתפאורה והתלבושות של רות דר.
תחביב של פרדסן מהדור הישן
פונים קוראים בכתב ובעל-פה לעורך "מכתב עיתי" מר סופר נידח ושואלים מה הסיפור המסתתר מאחורי הופעת "חדשות בן עזר".
לדברי סופר נידח – מדובר בפרדסן קשיש ועשיר מאוד שתחביבו פרוזה והוא מתוסכל מכך שלאחר יותר מארבעים שנות כתיבה אין לו מעמד בספרות העברית והוא "פרסונה נון גרטה" בבמות הספרותיות והתקשורתיות ובהוצאות הספרים הנחשבות בארץ וזאת כנראה מפני מיעוט כישרונותיו, מפני דיעותיו העצמאיות, ובגלל תכונתו המשפחתית לומר אמת, בישראל וגם מחוצה לה.
אין ספק שמורגשת ב"חדשות בן עזר" קינאה בסופרים/ות מצליחים/ות מסויימים/ות בני/ות-דורו וצעירים/ות ממנו, היודעים/ות תמיד לומר את הדברים הנכונים.
כתיבתו הכפייתית, הנגועה באנטי-פמיניזם, גזענות ומקומיוּת (פרובינציאליות) – היא כמין הובי, לוקסוס של פרדסנים מהדור הישן, הקולוניאלי, בארץ-ישראל.
כטיפוסים בורגנים עתיקים אחרים מבני-דורו במושבות, המשתעשעים בחצרותיהם הישנות בהמצאות מוזרות (כהפקת אנרגיה מגלי הים, חנייה בשתי קומות לסוסים, ושיבוט חמור קטן-אבר), טיפוסים שחובשים כובעי-שעם בצבע חאקי הקרויים "הֵלְמֶט", שמנגבים שמן זית כהה עם לחם שחור, גבינת עיזים לבנה, זעתר, זיתים ירוקים וסאלאט ארצישראלי או רק עם בצל, שמפליצים בפומבי ושמדברים רק חקלאות – גם מר בן עזר מתייחד בכך שהמציא דבר מקורי – מכתב עיתי חתרני שעלותו אפסית ואילו השפעתו, לדעתו – מי יְשׁוּרֵנָה!
כן, מר בן עזר יכול להרשות לעצמו לכתוב ככל העולה על רוחו לא רק מפני שהוא איש עשיר מאוד שמחלק בחינם את ספריו הישנים – אלא האמת העצובה היא שדווקא ממעמדו שמלמטה, ממש על יד התחת של הספרות העברית – הוא יכול להסתכן באמירת כל מה שהוא חושב, ואינו צריך ללקק או לחנֵף כדי לשמור על מעמדו. וכי מה ומי כבר יכולים להזיק לו? הלא אי אפשר להפיל מגבוה את מי שממילא משתכשך להנאתו כבר שנים למטה, במי ביצה ומדמנה – לצער חבריו ובני-משפחתו, המביטים עליו כעל ג'מוס שמן בביצת פתח-תקווה.
נמוך מזה כבר אי אפשר לרדת. וזו באמת הגדרה הולמת לכתיבתו של מר בן עזר ולמעמדו הספרותי.
מסכם מר סופר נידח את כתבתו ואומר: "לדעתי מר בן עזר פסיכי, ואני לא היחיד שחושב כך. ואלמלא נתן לי עבודה במכתב העיתי שלו, ומגורים בַּבַּייקֵה שבפרדס שלו, ושלח אותי על חשבונו להירפא ממאלאריה, הייתי כבר מזמן עוזב אותו."
זאת ועוד, בפרדס של מר בן עזר צייר בשעתו מר גוטמן את הזונה הערבייה הערומה, כפי שהעלה במחקריו המלומדים, המבוססים על השערות איתנות ודימיון מדוייק – ד"ר גדעון עפרת. מר בן עזר שומר בַּבַּיְיקֵה (בית-האריזה בנוסח ישן) את הבגדים של הערבייה, ובטרקלינו המהודר, המשתרע על פני מאתיים קוואדראט מטר בחווילתו המפוארת שבלב הפרדס – תלוייה בין השאר תמונתה, שאותה צייר מר גוטמן, ולימים נתגלתה (התמונה, לא הערבייה) בבייקה תחת ערימה של מחצלות ישנות שעליהן נהגו לשבת המבררות של תפוחי-הזהב בעונת הקטיף והאריזה ולבחור להן חתנים מבין האורזים ולטייל עימם בלילות עטופות בפֶּלֶרינות שלהם.
זקני המושבה אומרים שהערבייה טיבעה עצמה לדעת בבריכה (הקיימת עדיין) שבפרדס כי נתגלה שהיא בהריון (בכך ד"ר עפרת לא חש במחקריו בתולדות הציור הארצישראלי הארוטי כי הוא כנראה לא כל כך ער לזיונים). ועל מה שאכן באמת אירע לאותה ערבייה בפרדס כתב מר בן עזר בספריו "ימים של לענה ודבש" ("עם עובד", 1998) ו"המושבה שלי" ("אסטרולוג", 2000).
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
חדשות שהן לא פיגוע או מפגע
אודי שלום,
תודה על המסרים שאתה שולח. שמח שיש כל כך הרבה חדשות שהן לא פיגוע או מפגע. כנראה שיש עוד דברים בארץ.
א.ב.א
עוד דעה על החידוש העברי של "מעיין הכבשים"
אהוד בן עזר שלום רב,
בעניין רב קראתי את דבריך [בגיליון מס' 5]. מעניין שקלעת גם לדעתי לגבי הצגת "מעיין הכבשים", שהרי מן הדין היה להציגו כמשל אחר. העובדות ההיסטוריות הן: השטחים הכבושים על-ידי האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי מונים כ-13 מליון קמ"ר (יותר מכל אירופה). רק צרפת, פורטוגל, ספרד, איטליה-סיציליה ומלטה הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות. לספרדים זה לקח שנים רבות מ-711 עד 1492. כדאי לשים לב שהכורדים, המצרים האגיפטים [הקופטים], הברברים והכושים בסודן, לא הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי. לא מכבר הצליחו הכורדים לסלק מתנחלים ערבים משטחם.
תודה על דבריך המעניינים,
נעמן כהן
אנחנו לא פלצנים
ברגע האחרון: "חדשות בן עזר" מוחה על העוול שעושה ביקורתו השלילית-ברובה של נעם בן-זאב ב"הארץ" מיום אתמול, 1 במרס 2005, לקונצרט למינויים מס' 6 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית (ר' גיליון 6), ובייחוד לסולנית הנפלאה דוראל גולן וליצירה המקסימה שניגנה.
הנה לכם הוכחה נוספת מדוע בתחומים מסויימים כדאי להעדיף את "חדשות בן עזר" על פני עיתון "הארץ" אשר לעיתים קרובות חוטא בפלצנות.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל