| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 8
תל אביב, יום שישי, 4 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
עֵלי אלון בן שבעים
כתב: באֵרי צימרמן
כמה משוררים גדולים הצמיחה הספרות העברית הקרויה "חדשה"? בדור ראשון אמנה שניים (ביאליק וטשרניחובסקי), בדור שני אמנה אחד (אלתרמן) וגם בדור שלישי אחד (עמיחי). ומובן שיהיו מי שיוסיפו על הרשימה על פי טעמם. מי הוא משורר גדול? אותו שנפילותיו חשובות כפסגותיו, אותו ששירו חשוב מפני שהוא כתב אותו. ולכן כה מעטים הם, ה"גדולים".
ולצד הגדולים פורחים להם המשוררים ה"נפלאים", אלה שכתבו וכותבים שירה נפלאה (ולעתים גם פחות נפלאה), שבלעדיה חיינו אינם קרויים חיים.
וקורה שהמשורר הנפלא, ששיריו מאירים לכל דורש, מאיר לך שבעתיים, מחמת איזו קירבה ביוגרפית, או גיאוגרפית, או שתיהן יחדיו, ולעיתים הקירבה הזו מעמעמת, כביכול, את נפלאותו, בבחינת "אין נביא בעירו".
והנה חגג המשורר עֵלי אלון, בתחילת שנת 2005, את יום הולדתו השבעים, בקיבוץ עין שמר בו נולד ובו הוא חי עד עצם היום הזה, והמשורר א. עלי, הלא הוא עלי אלון, מן המשוררים הללו הוא, זן הדוּר ומיוחס של הפרח הנדיר כל כך הקרוי משורר נפלא.
והנה הארץ כמרקחה בעסקי דם ואדמה, גבולות וגולגלות, עוד זה מדבר וזה בא, עוד זה בא וזה מדבר. וכוכבים נולדים וגוועים, טרנדים חדשים מזנקים מעלה כנפט מקידוחיו, מטבעות לרוב עושים קיש-קיש בכדים ריקים וקולם מנסר והולך מקצה הארץ ועד קצה.
ובתוך כל אלה יושב בינינו עלי אלון בן השבעים, מן המשוררים הנפלאים של זמננו, ששירתו מתנגנת והולכת משדות הפלחה אל שדות המקרא, מן הדשא הגדול אל דפי הגמרא, מבני יעקב אל בני הקיבוץ וממדרש הקרפדים אל השעה ארבע, שעת הילדים.
כך כתב א. עלי על שאול המלך:
"מה יפה האדם בכפר הולדתו, כמו בתוך בגד
תפור לפי מידה. לא אושר – אלא רגליו בבטן אדמתו
הוא משכמו ומטה נחבא בין השיבולים
עם אתונותיו."
כך גם שירתו, רגליה בבטן אדמתו, והיא משכמה ומעלה גבוהה להלל.
לכן, בצאתכם לחפש אחר האחד שנבחר, אל תשגוּ כשמואל לבחור באחֵי דויד, אל תראו "לעיניים", כמסופר בשמואל א' פרק ט"ז, אלא ראו "ללבב". לא על מסכי הטלוויזיה, ולא במוספי הספרות, ולא במלילות הרדיו תמצאוהו. בעין שמר הוא גר, משורר נפלא, מן הנפלאים ביותר שבינינו, ולאחרונה מלאו לו שבעים שנה. כה לחי!
הרשימה פורסמה בשבוע שעבר ב"דף הירוק" ונשלחה אלינו בצירוף הערתו של המשורר בארי צימרמן: "כיוון שהניוּז-לֶטֶר שלך מנידח בא ואל נידחים ילך, אולי ימצא חן בעיניך להביא הרשימה בניוז-לטרךָ, כי אם יהיה נידחךָ בסוף העולם ברחמים גדולים נקבצנו."
סופר נידח מעיר: בשנים 1966־1970 נדפסו בשיר ובשיחה דברים נוקבים של המשורר הצעיר א. עלי על סמליות העקידה של דור הלוחמים בני-גילו, וזאת בקבצים "שיח לוחמים" (1967), "בין צעירים, שיחות בצוותא בתנועה הקיבוצית" ("עם עובד", 1969), "שדמות, במה לתנועה הקיבוצית" בעריכת אברהם שפירא (חוברות ל"ה, ל"ו, סתיו 1969 ואביב 1970) ובספר שיריו הראשון משנת 1966, "אלה תולדות יעקב".
שיחות אלה שימשו לאהוד בן עזר חומר לראיון מקיף עם א. עלי בשם "אל תשלח ידך אל הנער!" – שנדפס לראשונה בקובץ הראיונות האמריקאי "Unease in Zion" – בשנת 1974 בתרגום אנגלי מן המקור העברי, ובהוצאת Quadrangleשל ה"ניו-יורק טיימס", ואזל. בעברית יצא הספר רק לאחר 12 שנה בשם "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, (ספריית אופקים, "עם עובד", 1986, טרם אזל) – וזאת ביוזמתו של אברהם שפירא (פצ'י), עורכו ומייסדו של "שדמות" והרוח החיה מאחורי "שיח לוחמים" (על פצ'י ועל סיפור היווצרות השיח הקיבוצי ו"שיח לוחמים" כתב לאחרונה דוקטוראט מבריק ד"ר אלון גן, בן כפר מסריק, והוא בנו של אחד מגדולי הלולנים והאנשים החושבים בתנועה הקיבוצית – דוביק גן, ונכדו של יצחק פטיש ז"ל, שהיה ממנהיגי הקיבוץ הארצי ומפ"ם בשעתו).
ומדוע האיחור במהדורת המקור העברית של "אין שאננים בציון"? כי עורך ספריית "אופקים" בראשית שנות ה-70 החזיר למר בן עזר את כתב-היד בטענה ש"הראיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו וגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהוצגו בפניו"!
א. עלי היה צעיר המרואיינים לקובץ וסימל בהווייתו ובשיריו את דור הבנים המובל לעקידה. מלבדו, יזכו לחיים ארוכים, נותרו שולמית אלוני, א.ב. יהושע ובועז עברון. כאשר הופיעה המהדורה העברית, טילפן פנחס שדה לבן עזר ואמר: "שמחתי לראות בספר שאני עדיין חי!"
ב"אין שאננים בציון" נכתב: א. עלי הוא כינויו הספרותי של עלי אלון, משורר וחבר עין-שמר, מקום בו נולד בשנת 1935, דור שני למשפחתו בקיבוץ. שנתיים לאחר סיום שירותו הצבאי לקח חופשה מקיבוצו, שנתארכה לחמש שנים, בהן התגלגל במקומות שונים, כולל מסע בטרמפים סביב העולם. המקצוע המקורי שלו – רועה צאן, ואחר-כך לולן. השתתף במלחמת סיני ב-1956, ולחם במלחמת ששת הימים בחטיבת שיריון. בשנים האחרונות הוא עובד במפעל התעשייתי של קיבוצו. לפני כן שימש בתפקיד מזכיר הקיבוץ ורכז תרבות וחגים, וכן כעורך וכתב בשבועון הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, "השבוע". הוא משתתף בחוגים הקיבוציים למחשבה יהודית. ספרי שיריו: "אלה תולדות יעקב" (1966), "הר המנוחות" (1969), "מדרש הקרפדים" (1978).
הראיון עימו, מאוגוסט 1970, נפתח בשורות אחדות מתוך הפואמה "אלה תולדות יעקב", שנדפסה בספר שיריו הראשון שהופיע בשנת 1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים:
כתונת הפסים היא המתנה הנהדרת ביותר
שיוסף קיבל. מאז הושמה עליו
איננו יודע מרגוע. הוא מתרוצץ
כנמר בַּכלוב, מביט
בעד סורגיה –
לא נגזים אם נאמר שהשיחה עם א. עלי אקטואלית גם לדור של מי שיכולים להיות כיום נכדיו ומשרתים ימים כלילות בסדיר, בקבע ובמילואים. "חדשות בן עזר" מברך, מעומק הפרדס, את א. עֵלי שבקיבוץ עין שמר!
גדולתו של עֵלי שכטמן ותרגום ספריו לרוסית
בהתקרב העשור למותו
לאהוד בן-עזר שלום רב!
כאשר אבי, עלי שכטמן ז"ל נפטר (ב-1.1.1996), אני עזבתי את עבודתי כמנהלת פרוייקט באגף מחשבים בחברת "צים" והתחלתי לתרגם את יצירותיו מיידיש לרוסית. עשיתי זאת מכמה סיבות:
ראשית, געגועיי לאבי היו כה גדולים, שלא יכולתי להפסיק לשמוע את קולו...
שנית, היצירות של עלי שכטמן – שמכנים אותו כסופר מהשורה הראשונה של הפרוזאיקנים בני-זמננו והסופר הקלאסי האחרון בשפת היידיש – כולן הוקדשו ליהדות רוסיה וחשבתי שזכותה להכירן.
עד עכשיו הוצאתי לאור שני ספרים בתרגומי לרוסית, תחת שם-העט אלמה שין. הספר הראשון הוא קובץ נובלות ששכטמן קרא להן "סונאטות", והוא יצא לאור בשנת 2000. הספר השני "טבעות בנשמה" [הופיע גם בעברית] יצא לאור בשנת 2001.
עכשיו אני מסיימת את תרגום יצירתו העיקרית של עלי שכטמן – הרומן הגדול שלו "ערב" (כ-1,200 עמודים ברוסית). אני מקווה להוציאו לאור עד שנת 2006 במלאת עשר שנים למותו.
"ערב" הוא אפוס הכולל שבעה ספרים (לעברית תורגמו רק ארבעה הראשונים תחת השם "בטרם"...) על חיי יהדות רוסיה ערב השואה. עלי שכטמן רצה להוראת ביצירתו הגדולה הזאת – גדולה בכל המובנים – איך חיוּ, סבלו ונאבקו יהודי הגולה – הוא קרא להם השבט השלושה-עשר – על קיומם הרוחני. מטרתו של עלי שכטמן הייתה להורות לנו ולדורות הבאים איך היהודים הללו חיו ולא איך הם מתו – שזה מה שאנו רואים כל שנה בערב יום הזיכרון...
הרומן האחרון שעלי שכטמן השאיר לנו הוא "ביים שקיעה-אקער", שבעברית יהיה שמו אולי "ניר בעת השקיעה". אני מקווה, אם ירצה השם, לתרגם לרוסית גם את הרומן הקלאסי האחרון, שנכתב באידיש על-ידי עלי שכטמן.
לריסה ברני-שכטמן
סופר נידח מעיר: לפני שלושים שנה, עם צאתו לאור של תרגום הרומאן "בטרם" ("ערב" במקורו באידיש. בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים, 1975) של עלי שכטמן, כתב עליו מר בן עזר מאמר נרחב ונלהב בירחון האגודה "מאזניים" (יוני 1975), ובו נאמר, בין היתר:
"בטרם" הוא אפוס מופלא, ושמא נגדירו כ"סאגה", על אודות חיי היהודים ברוסיה מראשית המאה [הקודמת, כמובן]. הוא פותח בשלהי מלחמת רוסיה-יפאן ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה (1905-1917), והוא מספר על עולמם של שני בתי-אב למשפחת בויאר, ר' יצחק ור' גבריאל, השוכנים ביערות פוליסיה, בניהם ובני-בניהם.
עלי שכטמן נולד באוקראינה ב-1908, קיבל חינוך יהודי-מסורתי, למד ספרות במכון הפידגוגי באודיסה, והשתתף כחייל קרבי במלחמת העולם השנייה. את סיפורו הראשון פירסם בשנת 1928. ספר סיפוריו הראשון, "על פרשת דרכים", הופיע ב-1930, ואחריו סיפורים על "יערות פוליסיה" (1947). בעת עלילת הרופאים נאסר, ועם צאתו מן המאסר החל לכתוב את הרומאן הגדול שלו "בטרם". הוא נחשב לאחד מחשובי סופרי אידיש בברית-המועצות. עלה ארצה בשנת 1972 [וגר בירושלים, עד שמסיבות בריאות עבר להתגורר אצל בתו בקריית ביאליק]. שמו המקורי היה אלי, קיצור של שמו – אליהו, אלא שהכתיב הייבסקי (שבו הודפסה ספרות האידיש בבריה"מ באותיות עבריות ) – עלי, הוא כנראה הרגל שנעשה טבע.
זהו ספר עז ביטוי ומעניין במידה בלתי רגילה, ועוד יותר רבה ההפתעה כשאנו מעלים על דעתנו כי הספר פורסם, בשם "ערב" (1965) בהמשכים בכתב-העת "סאוועטיש היימלאנד" במוסקבה.
עלי שכטמן לא ראה את עתידו של העם היהודי, ושל משפחת בויאר לכל סעיפיה, מתוך הפרספקטיבה של הפתרון הלאומי-ציוני. בכך דומה גישתו לזו יצחק בשביס-זינגר, ויש לא מעט דמיון בין "האחוזה" של זינגר ל"בטרם" של שכטמן. סופרי יידיש אלה מבטאים לדעתי בצורה נכונה ועמוקה יותר את אמת קיומו של העם היהודי בסוף המאה הקודמת [המאה ה-19] ובמחציתה הראשונה של המאה הזאת [העשרים], משביטאו זאת הסופרים העבריים בני אותה תקופה.
את החיוניות, את העממיות, השורשיות, היצריות, כל אותם דברים מובנים מאליהם, גם טראגיים, שאינם נזקקים לא לקיטרוג מבחוץ ולא לגלוריפיקציה ולאפולוגטיקה שלאחר-חורבן – כל אלה כמעט שאינם מצויים בסיפורת העברית. ויש בכך משום קיפוח דמותה של יהדות מזרח אירופה. ובכך, בריהאביליטאציה שפויה של העם היהודי בטרם מהפכה ושואה – ערכם של סופרים כיצחק בשביס-זינגר וכעלי שכטמן.
עד כאן מהדברים שכתב מר בן עזר על עלי שכטמן ב"מאזניים" ביוני 1975. סמלית מאוד היתה הפגישה ביניהם, שהתקיימה בבית הסופר בתל-אביב. שכטמן לא דיבר עברית. מר בן עזר לא דובר אידיש. לא היתה שום שפה אחרת שתוכל לקשר ביניהם זולת לחיצות ידיים איתנות ומבט עיניו התכולות של שכטמן, בהתרגשותו על שהוא מקובל ומוערך גם בספרות העברית.
אין לדעת אם אפשר למצוא בחנויות הספרים העבריות את "ערב" או את "טבעות בנשמה" של שכטמן, שהרי מי הוא לעומת הפרוזה הקלאסית של ד. גרוסמן, ש. אדף, ע. לינור או א. גולן? קשה גם לתאר שיצא בול עם דמות דיוקנו או שקוֹרָא רחוב על שמו. אבל הוא בחברה טובה. גם אסתר ראב לא זכתה לבול משלה, יחידה מכל המשוררות בנות-דורה; וגם מייסדי פתח-תקווה בשנת 1878, ראשוני העלייה הראשונה – לא זכו לבולים משלהם. אילו היו רבנים, חלקם גם לא ציונים במיוחד, היו כבר מזמן זוכים להיחקק בזקָנים בעלי מידות על בוליה של מדינת ישראל.
בשעתו נפגש מר בן עזר עם קבוצה של סופרים יהודים צעירים-יחסית כותבי רוסית והתפלא לשמוע שאיש מהם לא שמע על עלי שכטמן. אכן, ברוסיה לא תירגמו אותו לרוסית, והוא פורסם רק באידיש, שפה שאותה כבר לא ידעו ולא קראו – כך שקהל הקוראים העברי בארץ הכיר את ספריו פי כמה מקהל קוראי הרוסית ברוסיה ובארץ.
אולי עכשיו יגיע אליהם, באיחור רב, הרומאן של אחרון סופרי האידיש הקלאסיים שחיו ויצרו במאה העשרים, ויש לקוות שבתו לריסה, שהקדישה עצמה לתרגום מפעל חייו, תזכה גם לסיימו וכן שחלקיו האחרונים של הרומאן "בטרם" ("ערב") יתורגמו אף הם לעברית.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
חשש לגילוי עריות במערכת
תביעת אבהות נגד מר סופר נידח
לסופר נידח שלום,
לבוֹט מאוד התלוֹבּטתי שבועות אם לגלות לך את סודי שהוא סודנו המשותף הידוע רק לי. אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ [...] בערבה כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים על שדה פנחס המשל כמצבו של החיים? הייתי נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! הצעת לי אפילו משחת עור, מנוול! – ואחר כך לקחת את בתוליי בדברי חלקות על כך שכל חייך הבוגרים חיכית לנפש תאומה כשלי והשכבת אותי ובאת עליי שלוש פעמים באותו לילה, משבח אותי על אגן-ירכיי הגדול וצועק כל פעם: "אין פנחס שדה!"
אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, שהיא כבר גרושה ואם לילד קטן, גיא, סיפרה לי שהחלה לעבוד במערכת של "חדשות בן עזר" בפרדס שלך בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב ועורכת בפועל את מדור התגובות, ואגיד לך את האמת, אני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך – פָּפִּי! – עם בתך-בִּתי בֶּטִי באשמתי שאני שותקת, והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת [צ"ל – טורדת] שינה מעיניי ואני מתחננת בפניך שתרפה ממנה מיד וכי חס ושלום שלא ייוודע לה שכתבתי לך וביקשתי. היא לא יודעת שאתה אבא שלה אדם עשיר ממשפחה מיוחסת אבל גם כי אני לא סתם משפחה, אחד מאבות אבותיי היה וגנר! – לא הקומפוזיטור! טמבל! – התלמיד של ד"ר פאוסט!
בכבוד רב לַאישיות מפוקפקת שלך, שנתגלתה לי מעל דפי "חדשות בן עזר" לאחר שנים של חיפושים עקרים,
אֲגָנָה וַגְנֵר
לאגנה וגנר שלום רב,
לא איכפת לי אם אחד מאבות-אבותייך היה וגנר תלמידו של דוקטור פאוסט או וגנר הקומפוזיטור! תפסיקי להטריד את סופר נידח שלי כי יש לו הרבה עבודה בפרדס, הרבה שמוטי – אבל אף לא אחת בשם בטי וגם המשרד שלו כולו וירטואלי ואין שם מקום לזיונים ועל אחת כמה וכמה לגילוי עריות! היה פעם בפרדס אריה חרמן שאותו מר גוטמן צייר, אבל לא עריות! וגם מר אריה חרמן מת מזמן והוא קבור בְּסֶגוּלָה [בית הקברות של פתח תקווה]. וחוץ מזה תפסיקי לעשות צחוק מהספרים של בן עזר ולהעתיק מהם סיפורים כאילו הם קרו לך!
בכבוד רך,
מר די.אן.איי
מעסיק מורשה של סופר נידח
נ.ב.
בתולה לא היית.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל