| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 11
תל אביב, יום שלישי, 8 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
גיליון מיוחד מוקדש לבני האיכרים במושבות
ולשנות השמיטה הראשונות
כיצד נטשו את החיים הדתיים?
שלום מר בן עזר,
ראשית תודה על הספר "חנות הבשר שלי" שטרחת לעטוף ולשלוח בדואר. הצצתי בו בשבת ולא מצאתי בפרקיו הראשונים את הספרות הראויה ליום כזה, אך אל דאגה, אחזור אליו באחד מימי החול הבאים.
אך הסיבה למכתבי אליך אינה כמובן לבקר את הספר הזה אלא לנסות ולברר עימך שאלה שאולי כבן פתח תקווה עסקת בה בעבר והיא – כיצד קרה שבני הדור השני במושבות, שהוריהם היו דתיים ואפילו חרדים, נטשו כולם את החיים הדתיים. אם היה זה קסם הסוציאליזם, ואולי הם הרגישו לא שייכים למה שירושלים של מאה שערים ייצגה, ובאם כך מה מנע מהם ולפחות מחלקם לאמץ במושבות חיים דתיים אחרים של תורה ודרך ארץ?
אנחנו חיים היום בתקופה שונה לחלוטין, כאשר בקרב מאות ואפילו אלפי משפחות חרדיות החיות בתנאים קשים למדי – מעטים, אם בכלל, מבניהם נוטשים את המסגרת הקשה הזו. התופעה הזו ייחודית מבחינה היסטורית ובוודאי ב-200 השנים האחרונות, ואיני יודע האם יש להסבירה בחיוניותם של מפעלי החינוך הדתיים הפועלים בקירבם היום, בפחדם מהצבא ואולי בגלל האטרקטיביות הנמוכה של החיים החילוניים היום בארץ.
הנושא הזה למיטב ידיעתי טרם נדון בצורה רצינית בספרות העברית, וכבן רַאבּ אני מניח כי תוכל להתמודד עימו גם מהבחינה הספרותית וגם מהבחינה ההיסטורית.
תחום עיסוקי וירולוגיה של עצי הדר.
מספיק רק לשאול את השאלות. מקווה כי תרים את הכפפה ותתמודד עם הנושא הזה שתחילתו במושבתך לפני 125 שנים והוא נוגע היום לכל מי שחי בארץ הזו.
שוב תודה עבור הספר,
משה בר-יוסף
היינו עד היום יושבים כולנו בישיבות ולומדים תורה
תחת שלטון התורכים, האנגלים והערבים
לפרופ' משה בר-יוסף שלום,
תודה על מכתבך המפורט בעקבות קבלת הרומאן שלי, ואענה לך בשלושה אופנים.
האחד, רשימת ספריי בידיך, ונדמה לי שאם תקרא בעיון את "אין שאננים בציון", "המושבה שלי" ו"ימים של לענה ודבש", ובמידה מסויימת גם "פרשים על הירקון" ו"ג'דע", תוכל לקבל תמונה היסטורית מאוד מקיפה על ראשיתה של פתח-תקווה, ותשובות על מרבית שאלותיך. אני כבר התמודדתי עימן, צריך רק לקרוא את ספריי.
והאופן השני, שאם אענה לך בפרטות על כל אחת משאלותיך, אצטרך לחבר רשימה בת עשרות עמודים, אבל אולי לעזר יהיה לך גם קובץ המחשב שאני מצרף ובו קיצור תולדות פתח תקווה [סופר נידח מעיר: הקובץ יישלח חינם לכל דורש כשהוא ארוז בתיבת שי וירטואלית].
והאופן השלישי הוא שאענה לך בקצרה: בני הדור השני במושבות, ובכללם אבי, לא נטשו את אורח החיים החרדי כי הוריהם לא היו חרדים. למעשה מייסדי פתח-תקווה, ראשוני העלייה הראשונה, היו בקונפליקט מר עם המימסד החרדי בירושלים, שהתנגד להם ולדרכם בהתיישבות. הם היו אנשים דתיים מתונים, איכרים, ולא, כפי שהיו מתבטאים אצלנו במשפחה בזילזול –"חְנְיוֹקִים".
לימים, בתקופת צעירי העלייה השנייה, ניראו בעיניהם מעסיקיהם הפרדסנים, אנשי העלייה הראשונה כשמרנים, פלאנטאטורים (בעלי מטעים, פרדסנים). אבל הדור השני של האיכרים, שהיה חילוני ברובו, לא נעשה סוציאליסטי, להיפך, בין בני האיכרים והשמאל היה קונפליקט מר שנמשך שנים. הטעות שלך שאתה חושב שכדי להיות יהודי חילוני צריך להיות סוציאליסט.
ראשוני פתח-תקווה, וגם בניהם, ראו באורח החיים החרדי בירושלים סוג של פאראזיטיות, ואני חושש שזה גם מה שנמשך וקורה כיום. ראה למשל את פרשת השמיטות הראשונות שאני מספר עליה ב"חנות הבשר שלי". אילו היה הדבר תלוי במימסד הדתי הירושלמי, היינו עד היום יושבים כולנו בישיבות ולומדים תורה תחת שלטון התורכים, האנגלים והערבים, וחיים על כספי ה"שְׁנוֹר" מהעם היהודי בעולם.
נדמה לי שאתה לא מעריך נכון את כוחה וחיוניותה של התרבות העברית החילונית בישראל. ועל כך אני שולח לך בקובץ גם את הרצאתי "חשבון נפש יהודי חילוני" שאמורה להתפרסם בחוברת הקרובה של "כיוונים חדשים", אם ייצא לאור. [סופר נידח מעיר: הקובץ יישלח חינם לכל דורש כשהוא ארוז בתיבת שי וירטואלית].
והרשה לי לסיים בשתי שאלות:
דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) גילה בפרדסו זן של שאמוטי-דם וקרא לו בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון שאותה אהב [וראה פרק 30, "ליל דודי עם שרה אהרונסון", ברומאן "המושבה שלי"] ואת אחיה אהרון העריץ. לעיתים רחוקות אני נתקל בתפוזים האלה, שגודלם וצורתם כשאמוטי רגיל. בביקורי במוזיאון הפרדסנות היפה ברחובות ביקשתי שיטעו גם את "שרה" בשלל הזנים שיש להם. האם יש לך נגיעה בדבר?
והשנייה: אתה ודאי מקבל את "חדשות בן עזר". האם תהיה מוכן שחליפת מכתבים זו תתפרסם בו בשמך המלא?
בברכה,
אהוד בן עזר
כיצד צריך להיראות התפוז האידיאלי?
למר בן עזר שלום,
אתחיל מהתשובות לשאלות בהם סיימת.
בעבר הרחוק ראיתי כמה עצים של הזן "שרה" באוסף ההדרים במקווה ישראל, והוא מוזכר כמדומני גם בספרו של הלל אופנהיימר. באם איני טועה המוטאציה הזו לא הייתה ממש דמית אלא נטתה לוורוד, וגורם הצבע בו היה ליקופן, בעוד שבזני תפוזי הדם המבוקשים בעולם דוגמת המורו והטרוקו האיטלקיים, גורם הצבע הכהה הוא אנטוציאן שצבעו בולט יותר. היו כמה בני זן אחרים של שאמוטי, חלקם, דוגמת "חזנוב" היה בכיר, ואילו ה"לנדאו" היה אפיל יותר, אך למען האמת השאמוטי הישן, זה שמקורו כנראה בפרדס [אנטון] איובּ ביפו, נשאר עד היום כטיפוס המוצלח ביותר.
אגב, לפני כעשור, המועצה החדשה לשיווק פרי הדר הזמינה מומחה שיווק מדרום-אפריקה לסימפוזיון שעסק בין השאר בשאלה כיצד צריך להראות התפוז האידיאלי. ולאחר שהמומחה מנה אחת לאחת את התכונות הנדרשות מזן העתיד, התברר לי שהתפוז החדש צריך בעצם להיות דומה בכל לשאמוטי המוכר כאן מזה כמאה ושישים שנים. אך זה נושא פחות ספרותי.
ולגבי שאלתך השנייה הרשות נתונה לפרסם את ההתכתבות הזו, ואתייחס בקצרה לתשובתך השלישית.
לפני כשנה נערך דיון טלוויזיוני מעניין בשאלת התועלת והסכנה בהנדסה גנטית, והנושא הזה מורכב אך השתרבב בו משפט של חקלאי קליפורני, שאמר שהוא מצדד בטכנולוגיה החדשה כיוון שזה הסיכוי היחיד שבניו ימשיכו לחיות כחקלאים. והשאלה היא האם הניתוק מהשורשים המסורתיים לא עקר עימו גם שורשים אחרים או במילים מעט בוטות יותר – כמה מצאצאי האיכרים יהיו מודאגים היום באם בניהם לא ימשיכו לחיות בארץ הזו. ואתה ודאי מכיר לא רק את ה"גדעונים" ואת "בני בנימין" שהקימו את נתניה אלא גם בני מושבות לא מעטים שלא חזרו ממקומות רחוקים אליהם נדדו מאז 1917 ועוד קודם. אך ראשית עליי להדגיש כי איני מעלה את הדברים האלה על הכתב מתוך עניין לנגח אלא מתוך ניסיון להבין מה חסר בגנים של היהודי לשנות אותו ממציאות "חְנְיוֹקִית", המחוברת בכל אחת משורשיה האוויריים ליהדות, לבין החברה שצמחה לאחר שבני המושבות פסקו לשבת על ספסלי בתי הכנסת שהברון ופקידיו בנו להוריהם ויצרו אדם חדש שלאחר פחות ממאה שנים ספק באם יש לו עניין בהיותו יהודי.
לגבי פרק השמיטה ובעיות השמיטה במושבות, להזכירך כי לא כל מושבה נהגה באופן דומה, והיתה גם פרשת השמיטה בשנת 1889 של איכרי מזכרת בתיה, שהתעקשו לשמרה בקפידה, בניגוד לדעת הברון, והנה, למרות הדבקות החרדית הזו, גם בני עקרון לא המשיכו בדתיותם, וחוזרת השאלה כיצד זה קרה שהמושבות לא הצמיחו כאן יהודי בעל שורשים עמוקים יותר.
בברכה,
משה בר-יוסף
*
מר בן עזר שלום,
בדקתי בספרייה את נושא הזן "שרה" והנה הדברים כפי שכתובים בספרו של פרופ' הלל אופנהימר "גידול עצי הדר" בהוצאת "ספריית השדה": "גם לארצנו יש זן דמי מקומי. גילה אותו בפרדס אחד בפתח תקווה ידידנו הנערץ ברוך בן עזר שכנהו בשם "שרה" לכבוד שרה אהרונסון ז"ל גיבורת ניל"י. בניגוד לדמיים אחרים, מאדים זן זה ומבשיל עוד בתחילת העונה, אך צבע הדם מצומצם בעיקר לדפנות שלפוחיות המיץ ואינו מופיע במיץ עצמו, ולכן עסיס הפרי הסחוט ממנו אינו ארגמני אלא כתום בלבד, וזה חסרון רציני. אף עלי העץ לקויים בצורתם הצרה ופריותם עדיין אינה משביע רצון [?].
כל טוב,
משה בר-יוסף
התרבות העברית היא יותר יהודית ויותר בעלת ערך וחידושים
מכל הגאונים שאותם לא הצמיחו הישיבות החרדיות בארץ
לפרופ' משה בר-יוסף שלום,
אני חושש שאתה עדיין רואה בצורה לא היסטורית את סיפור בני המושבות הראשונה בארץ-ישראל. אם אסתר רַאבּ, למשל, היא בעיניך חלק מ"מבני המושבות", הרי שאני מעדיף את העבריות ואת השורשיות שלה, שהיא חלק מיהדותנו ומתרבותנו כחילונים, ואת כל התרבות העברית שיצרו העליות הראשונות בארץ, ובניהם – על פני השורשיות האוורירית של ה"חְנְיוֹקִים" שאתה עושה מהם דגל של יהדות אמיתית. התרבות העברית היא יותר יהודית ויותר בעלת ערך וחידושים מכל הגאונים שאותם לא הצמיחו הישיבות החרדיות בארץ בגלל התלישות שלהם.
ובכלל, בני המושבות הראשונות לא ישבו בבתי הכנסת אלא למדו בבתי הספר המודרניים שבהם תמך הבארון. ובאשר לשנות השמיטה הראשונות, הנה לפניך רשימתי המקורית, שבעיבוד מסויים נכללה כפרק ב"חנות הבשר שלי", שאם לא הספקת לקוראו בימי החול של השבוע הזה אולי יהא סיפק בידך לקוראו בימי החול של השבוע הבא.
בברכה,
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
שנת השמיטה הראשונה והשנייה בפתח-תקווה
שנתיים לאחר שנוסדה המושבה שלנו רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.
בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.
שנת תרמ"ב, 1881־1882, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כשלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.
יהודה רַאבּ וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עַרַאבֶּרְס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.
בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.
לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על מושבתנו שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.
הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.
רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.
רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."
הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.
אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עַלַא חִשֶׂבּ [שי"ן שמאלית] אִל-בַּארוּן," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת מערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי רַאבּ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
המבקש להצטרף חינם יעשׂ כך גם כן וִיְאַי-מֵייל
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל