| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 15
תל אביב, יום שני, ג' באדר ב' תשס"ה, 14 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
סינית אני מדברת אליך[?]
7.1.05. יום שישי. בערב עם הגברת להצגת "סינית אני מדברת אליך" של תיאטרון בית ליסין, מאת סביון ליברכט, באולם בית ציוני אמריקה. הבמאי: עודד קוטלר. שרון אלכסנדר משחק את האב, אברהם. אשתו מהשואה, מרתה – היא חגית בן-עמי. אחותה הזנזונת, אף היא מהשואה, קרולה – היא מירב גרובר. הבת הקטנה מירי – טלי רובין. אותה בת לאחר עשרים שנה, שמטיילת על הבמה כמו רוח-רפאים מוכת עצירות, קרן צור. מתווך הדירות שמעון, שאהב אותה בילדותו – יורם טולדנו.
את כל המערכה הראשונה היה אפשר לתת בחמש עד עשר דקות. יצאנו בהפסקה ולא חזרנו. מזמן לא ראיתי הצגה לא-נעימה כזו, ואני משתמש בלשון המעטה. אפילו מירב גרובר, שהיא שחקנית נהדרת, מדהימה, ושיחקה באופן מצויין את בלאנש ב"חשמלית ושמה תשוקה", נראית כאן וולגארית, דוחה, מלאכותית ומנייריסטית. כל היתר, ממש תת-רמה. הטקסט מניפולטיבי ולא משכנע. כאילו המחזאית-הסופרת הרגישה שבזכות היות המחזה שייך ל"דור שני לשואה" – אזיי כל קלישאה שחוקה תיסלח לו. מזל שלא הוסיפה גם "פליט" פלשתינאי מסכן, שיש יוצרים מאסכולת "דור שני לשואה" שמבין אותו פוליטיקלי קורקט תל-אביבי.
אגב, עד חצי ההצגה שראינו לא היה ברור לי אם שרון אלכסנדר הבלונדי האשכנזי, בתפקיד אברם, הוא גם כן פליט השואה או שהוא יליד הארץ. על כל פנים, לפי התנהגותו ומראהו הוא לא יליד הארץ, מה שלא כל כך מסתדר עם המחזה.
לשיא האבסורד מגיע קטע שבו אברם (שנעשה "קפיטליסט" מפני שהוא מוכר מסמרים שאותם הוא גם מביא בשקיות בתיקו הביתה!!!) – בא לדבר עם המחנכת של בתו על כך שלא ישירו את הימנון בית"ר בבית-הספר, כי הוא בעברו סוציאליסט! – המחזאית אף לא יודעת כנראה כי בשום בית-ספר בארץ לא שרו אי-פעם את הימנון בית"ר! – אבל לאסכולת "דור שני לשואה" מותר לייצר כנראה מציאות פיקטיבית, מפוברקת, שקרית – וגם כאשר שתי האחיות מדברות על הגטו ועל אושוויץ ועל בני משפחתן ההרוגים, הטקסט נשמע מלאכותי. לא אמין, כמין "מצוות נשים מלומדה".
ציון 6 עד 7 כללי בסולם בן עזר. לא הייתי ממליץ לאף אחד מידידיי לראות את ההצגה. היא לא מגיעה לקרסוליהן של הצגות כ"מקווה" או "מילאנו". אפילו "אהבה ממבט שלישי" השמאלצית – כבר יותר מתקבלת על הדעת ממנה. ואגב, "סינית אני מדברת אליך?" זה מה שמרתה אומרת בלילה לבעלה אברם כשהיא מסרבת לשכב איתו, ולפני שהוא אונס אותה. יכול להיות שבפולנית אומרים במקרים כאלה "סינית אני מדברת אליך?" – וככה זה נשמע. אגב, בשם המחזה עצמו אין סימן שאלה, אבל כשהסרבנית אומרת את המשפט היא מדגישה אותו מאוד כדי שנבין מדוע הפך לשם המחזה.
לא די שקצת השתעלתי אותו ערב (ישבנו בשורה שנייה בצד ימין) – עוד ניערו מולנו אבק מעל כיסויים לבנים של רהיטים, וגם עישנו על הבמה. מצצתי כל הזמן סוכריות אבל אילו היתה זו "מילאנו", למשל, הייתי נשאר בכיף ואפילו חוזר לראות פעם נוספת גם אם היו בה אבק ועשן.
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".
ההצגה "סינית אני מדברת אליך" זכתה בתואר "מחזאית השנה" סביון ליברכט – במסגרת פרס התיאטרון לשנת 2004, ומירב גרובר זכתה בתואר "השחקנית בתפקיד המשנה".
ההצגה "מילאנו", אחת ההצגות המעולות ביותר של השנה בכל מרכיביה – ממש לרוץ ולראות – לא זכתה בשום פרס.
סופר נידח: "מר בן עזר, כיצד אתה מסביר זאת?"
תשובה: "כנראה אני אידיוט."
וידוי ראשון של העורך מר סופר נידח
פונה אני אליכם קוראים יקרים בחיל וברעדה כי אדוני מר א. בן עזר (הסכיזופרן מאם המושבות) מתעמר בי ומשתמש בי כאילו הייתי סנשו פנסה שלו או מיסטר הייד שלו. לו יאתה התהילה ולי העבודה השחורה. הוא הטוב ואני הרע. עבד נרצע אני לשיגיונותיו ולשגליו (הקוֹחַנוֹת שלו) והייתי אומר גם עבד לגלגליו אלמלא לא למד מעודו חוכמת הנהיגה – בוקר עובד אני בפרדסו, ערב בעיתונו ולילה בחלוקת גיליונותיו למאות המנויים והמנויות הישנים בשלווה בעת שאני גולש אליהם מִשָרָת לשרת במהירות האור.
מדליף הוא באמצעותי את היומנים שלו כאילו אני גנבתי אותם ממנו, הוא משתבח בהם ואני מוצג באור שלילי. לגנוב מתוך יומנים של שופט, ועוד שופט תיאטרון, שגם זו אחת מִכְּסוּתיו, ולא הדלה שבהן.
ניסיתי לדבר בישיבת המערכת עם ידידו הזקן הסופר אלימלך שפירא אלא שהלה כבר חֵרש או סנילי כי כל מה שיש לו לספר לי הוא על אם המושבות, כּוּס אֵמוֹ!
"כּוּסִית אִימוֹ!" יש לומר באיטיות הגשש החיוור שייקה.
ובכלל מה רוצים מהמילה כּוּסית? הלא היא מילה פמיניסטית כל-כך מתוקה, מילה לא כואבת (ולא כמו שמָלים את הבנות באפריקה המוסלמית, שזה כמובן בסדר לעומת ישראל המֵל-שוביניסטית ששומרת את הדגדגנים שלמים). קראתי בעל טור אחד במקומון שהציע במקומה – פּוֹתית! – מה פותית? מי פותית? אפילו יש לה לפעמים ריח פּוטִית הלא היא לא דג ולא דגה ואי אפשר לאכול אותה!
אבל כּוּסית זה נחמד ממש כמו לשתות
בשפתיים וַחֵך שיבשו מנחירות הלילה. ובכלל, יש היום מילים:
פַקַצָה – פְרֵחָה קטנה צעקנית.
פּוּסטְרֵחָה – פּוּסטֵמָה פְרֵחָה.
צִ'יפְּצִ'ימוֹן – כינוי חיבה נשי לדגדגן (ראה ברומאן "הנאהבים והנעימים" לא של י.ב.ז. אלא של א.ב.ז.)
הִצְלִיצָה – הפליצה בפתח-תקוואית עתיקה (מר סופר נידח סקרן לשמוע אם כך גם במקומות אחרים בארץ ובבקשה לכתוב לו עם דוגמאות), לדוגמא: "סבתא לא מצליצה!" – כפי שאמרה לנכדהּ בילדותו גברת דורה-דבורה ליפסקי-ראב-בן-עזר-גרינברג-דגן ז"ל, הלא היא אימו של מר א. בן עזר.
ואני, אנא אני בא?
אדוני מדבר על רצונו לנסוע לאוּדְז' לראות את הבית שממנו יצאה משפחת אימו ארצה לפני 84 שנה, ליפסקי, ברחוב נובו טרגובה 7, ליד בית החולים פוזננסקי. קומה ראשונה, כנראה.
מה זה אוּדז'? – לודז'. אדוני מוצאו הוא חצי פולני חצי הונגרי. אם משפחותיו לא היו עולות ב-1875 וב-1921, הוא היה נשלח לגיא צלמוות מאוּדז' או מקירלאי סנט אישטוואן, לא רחוק מאגם בַּלַטוֹן.
ואני עבד נרצע. יושב במערכת נאד נפוח, פרופ' אודי ראב. היסטוריון. אצלנו הכול נֵפּוֹטיזם. גם איתו ניסיתי לדבֵּר. לשווא. הלא נִיפְּטוּ לו פרופסורה חיצונית באוניברסיטת המושבה בת-שלמה רבתי על שהצליח לגדל תולעי-משי תקשורתיות מהונדסות גנטית לשינאה עצמית ולשחזר באמצעותן את תולדות עם ישראל. הוא כל-כך גילה שום-דבר עד שהוכיח שלא היו בני ישראל שכתבו את התנ"ך, וכך מתוך השקפת עולם חילונית תבוסתנית מובהקת הוא הגיע להשקפה דתית של יצירת יש מאין ונעשה תיאולוג של הפטפוט ההיסטורי.
לא כל בני האדם שווים. יש אדונים ויש משרתים.
ואני עבד נרצע אני. אוזניי בוערות מכלימה ומבושה ואת פי מנבל אני במצוותו כאילו הייתי פינוקיו שלו.
אלמלא הייתי בועל בלילות פועלת בפרדס לא הייתי נשאר אצלו אפילו יום נוסף אחד וכפי שכבר כתבתי בגיליון מס' 7 לפני ימים לא רבים: "לדעתי מר בן עזר פסיכי [גם סכיזופרן!], ואני לא היחיד שחושב כך. ואלמלא נתן לי עבודה במכתב העיתי שלו, ומגורים בַּבַּייקֵה שבפרדס שלו, ושלח אותי על חשבונו להירפא ממאלאריה, הייתי כבר מזמן עוזב אותו." ועכשיו הצטרפה גם עניין הבועלת, סליחה – הפועלת, הצטרף, העניין, זאת אומרת, הבּוּלבּוּל הלשוני שבין זכר לנקבה, ולדעתי המצב הולך ומחמיר כפי שאומר הסופר הזקן המְבּוּלבּוּל אלימלך שפירא: "הגעתי לגיל שכבר מקנאים בחמורים!"
חמוֹר מאוד. מר גוטמן אהב מאוד חמורים ולא רק ערביות ערומות בפרדס ולא היה סיפור או ציור שלו בלי חמור אבל היום מציירים חמורים ציירים שלא ראו חמור מימיהם ואפילו מציגים אותם אצלו במוזיאון! אם היו רואים חמורים, היו מציירים אותם ארוך יותר.
הערכת המועמדים לפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ז"ל
לכבוד מר אהרן ידלין
יו"ר ועד הנאמנים של פרס היצירה
הקרן לפרסי יצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל
נכבדי,
לאחר מעקב ממושך אחר עבודתן ושיקוליהן של ועדות פרס ראש הממשלה, מסתמן בבירור כי חרף רצונם הטוב של השופטים לדורותיהם, אין בידם חומר מספיק ומתאים להערכת הישגיהם של המועמדים.
נאסר על המועמדים לצרף דו"ח פעילות מקצועית, למַעֵט רשימת ספרים (פעם שלחתי, והוחזר לי בנימוק שאין לעשות זאת). אך לא בכל המרכזים לספרות יש חומר מקיף או תיעוד ראוי, וגם אין בכוחם של השופטים ללמוד על כל אחד מעשרות/מאות המועמדים. מי יסכים לשפוט אם יהיה עליו לעשות דוקטוראט מחודש על כל היוצרים החיים בשפה העברית?
ברור אפוא שהשפיטה מתבססת על היכֵּרות אישית או התרשמות כללית בלבד (ואין כוונתי לגַנות, כי אין כרגע דרך אחרת) ויש בזה טעם לפגם גדול. שופט חייב להכיר את היצירות של המועמדים ולהיווכח בערכן הספרותי. עליו לקחת זאת בחשבון יחד עם כמות הפרסומים והפעילות המקצועית בִּתחום הסִפרות של כל אחד, כגון הרצאות, מאמרים, פרסומים ספרותיים, אולי גם ביקורות שנכתבו, וכל כיוצא בזה. כדאי לצרף להגשת המועמדוּת גם שאלון שיתַמְצת את הסעיפים האלה ואחרים.
אנא, בשם טוהר הפרס, עִרכו מפגש לסיעור מוחות ומִצאו דרך להביא לידיעת השופטים את הישגיהם האמיתיים של המועמדים.
תודה על תשומת הלב,
נורית יוּבל
סופרת ומאיירת
סופר נידח מעיר: אבקש להוסיף כי בחלוקת הפרסים אין איזון הולם, זאת בלשון המעטה, בין המיספר הרב של סופרים ומשוררים למבוגרים שבקרב הזוכים – לבין המיספר המועט של הסופרים הכותבים לילדים ולנוער שזכו בפרסים במרוצת השנים, וראוי היה שבשנים הבאות יהיה בכל חבר שופטים בן שלושה אנשים – לפחות סופר או מבקר אחד מתחום ספרות הילדים והנוער.
אהוד בן עזר
בשם כל אוהביה האילמים
אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים
טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.
בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה
מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.
לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –
אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.
אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם
לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ
סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת
לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ
לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא
שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ
שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.
הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ
לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ
לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ
בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק
נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה
לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ
בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.
ינואר 1973
מתוך ספר שיריו החדש של מר בן עזר "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר" העומד להופיע בקרוב בהוצאת "אסטרולוג" השוכנת בפרדסי כפר-סבא לא רחוק מקלמניה.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
המלצות להמלצות
לאודי היקר והפרדסן העשיר שלומות,
נהניתי מאד לקרוא את גיליונות העיתון שפורסמו עד כה, ואשמח מאוד לקבלם גם בעתיד. הופתעתי לגלות את חוש ההומור שלך, במיוחד בסיפורי הפרדס, וכן שסוף-סוף נתברכתי בקרוב עשיר ו"שובב" שעד היום לא ידעתי על קיומו.
לקחתי לתשומת ליבי את המלצותיך בתחום התיאטרון. אני תמימת דעים לגבי "דמוקרטיה" והופעתו של עודד תאומי, אך הביקורת שלך על ספרה של אבירמה גולן הייתה קצת מתלהמת מדי לטעמי.
מחכה בציפייה לגיליונות הקרובים,
ד"ש חמה לזוגתך,
מקרובת-משפחתך "מאם המושבות",
צ.
מתוך תשובה משפחתית: ובאשר לחוש ההומור שלי, אפשר לגלות אותו אם קוראים את ספריי, בייחוד האחרונים, אבל מה הם ומה חשיבותם לעומת ספרה של א. ג., שהתקבלותו היא סמל למתרחש בקהילייה הספרותית-הממוסחרת שלנו כיום ולדרך הצינית שבה אפשר לעבוד על קהל הקוראים/ות הישראלי הלא-חכם, או כפי שאמר לי פעם רם עברון: "יש המון ספרים חדשים, הם [קהל הקוראים] מתבלבלים ואינם יודעים מה לקנות, אז צריך להנחות אותם."
בעקבות בן-גוריון
לאודי,
המאמר על פגישתך עם בן-גוריון ממש מאלף ומהנה. יש לך הספקים גבוהים, ישר כוח, אני נהנה מאוד ומחכה לפרקי "ג'ני מלכת הנגב".
להשתמע ולהתכתב,
י. ס. [הנמצא עדיין בשליחות מחשבית חשובה בגולת ארה"ב]
*
אפרופו בן-גוריון ופתח-תקווה: אבא של דני קדרי סיפר בזמנו, שנערך לו משפט, יחד עם עוד כמה פועלים – נגד איכרים בפתח-תקווה בעניין עבודה עברית. המשפט נקרא : "משפט זוסיה קדרי וחבריו". (זוסיה זה שמו של אבא של דני). עורך-הדין מטעם הפועלים (בהם אבא של דני) היה דוד בן-גוריון.
בֶּנְדָלֶה
מכתב שני מגבּריאלה ספּאניק, כוכבת "האסירה"
[בבקשה לקוראו בהברה לטינו-אמריקאית]
לאחוד בן עזר שלום רב,
חרבה תודה על חסיפור שלך "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיח". חבל שחוא נמצא בתדפיס בלבד מתוך חַ"חֶרוּזָלֶם קוואטרלי" ולא כקובץ מחשב. אולי מישחו מחקוראים שלך יחיה מוכן לחקליד לך אותו בספרדית ואז אני אוכל לשלוח את חקובץ לכל חידידים וחידידות חטובים שלי ולכל קוראי חספרדית שמכירים אותי כי גם אפשר ללמוד ממנו קצת על חחיסטוריה של ישראל שאני אוחבת כל כך ומתגעגעת לבקר פה, אוֹחָלַה [הלוואי] שאפגוש את חקחל חנפלא שלי.
מוּצ'וֹ בֵּסוֹס [הרבה נשיקות]
שלך,
גבּריאלה
אנחנו ממליצים, ממליצים, ממליצים על הסרט הנפלא
"מיליון דולר בייבי"
עם קלינט איסטווד, זוכה פרס האוסקר על בימוי הסרט
המשחֵק בו גם את אחד משני התפקידים הראשיים
ועימו הילארי סוואנק, זוכת פרס האוסקר לשחקנית השנה
ומשלים אותם מורגן פרימן שזכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה
ממיטבחה של בת אם המושבות
עגבניות שֶׁרִי ירוקות מוחמצות
חשבת פעם על עגבניות שֶׁרִי ירוקות מוחמצות? בררי לך אותן בחשאי מבין הקופסאות השקופות במרכול והוסיפי לקופסה המלאה אדומות שאת קונה. שטפי היטב את הירוקות, הסירי את העוקצים, חצי לשניים כל אחת ומלאי בהן גביע פלסטיק גדול או צנצנת עם פתח רחב, הוסיפי חומץ רגיל, מלח, קורט סוכר או ממתיק מלאכותי, שיני שום אחדות ופלחים של פלפל ירוק חריף, לפי הטעם. מלאי בקבוק רגיל במים והניחי אותו על העגבניות בכלי ולחצי עדינות עד שהחומץ מכסה את כולן, והשאירי כך כחצי יום, עד אשר מי החומץ והעגבניות מכסים אותן גם ללא הלחץ העליון. סגרי במכסה והניחי במקרר. מתאים לאחר כיממה כתוספת חמוצים לכל מנה ראשונה ועיקרית. לא לקומפוט.
בשנים הראשונות לאם המושבות לא היו עדיין בארץ-ישראל עגבניות כאלה (שכיום נפוצות בכל מרכולי העולם). רק בצידי דרכים גדלו שיחים של עגבניות בר זעירות, חמצמצות, וטעימות להפליא, אלא שאסרו עלינו לאכול מהן כי אמרו שבכל מקום שאחד מבני-דודינו מחרבן, צומח שיח עגבניות-בר אלה, ולכן הן לא הִיגייניות, ואילו אנחנו גדלנו באופן היגייני מאוד.
בשנים הראשונות לאם המושבות גם לא היה צורך בעגבניות הזעירות כי עגבניות הבאלאדי ולימים המרימנד הכרסתניות – היו טובות מהן פי כמה וכמה מונים, בייחוד לסלט, ועל הכנתו אכתוב לכן קוראותיי היקרות באחד ממדוריי הבאים, כי המיגדר האמיתי שלנו הוא המיטבח, וככל שמתבגרות מבינות זאת טוב יותר.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת מערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חבריו
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל