| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 24
תל אביב, יום שלישי, כ"ה באדר ב' תשס"ה, 5 באפריל 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
עוד בגיליון: "אוי, הלחם שלך..." פרק רביעי מרומאן לא גמור
מדור חדש: בעקבות הגרגרן אצל שצ'ופק
השבת ניצלה בגלל טעות בתאריך העברי
נישואי פיגארו בלי מוצארט
7.10.04. יום חמישי. את הידיעה על פיצוץ מכונית התופת במלון הילטון-טאבה שמענו במכונית, כאשר יצאנו מהצגת "נישואי פיגארו" מאת פייר אוגוסטין דה-בומרשה בתיאטרון "גשר" באולם "נוגה" ביפו. בימוי יבגני אריה, תרגום: בן בר-שביט. תפאורה יבגני אריה ומיכאל קרמנקו. ובתפקידים הראשיים: פיגארו – יחזקאל לזרוב. סוזאן כלתו – אפרת בן-צור. הרוזן אלמביבה – ישראל דמידוב. הרוזנת אלמביבה, אשתו – רות חילובסקי. כרובינו – יבגניה דודינה. מרסלין, מנהלת משק הבית – אמנון וולף, ואחרים. וכמו כן – תותח מימי נפוליון שיורה שלוש פעמים, תזמורת בלבוש המאה השמונה-עשרה בספרד, וגלעד קלטר בתפקיד בומרשה, המלווה את סיפור המחזה שלו מתא הלחשן. המוסיקה של אבי בנימין מעוררת כל פעם חשק לשמוע את מוצארט אך ממשיכה במקומו בנעימת ריקוד מהמאה העשרים או בסתם מוסיקה צורמנית וקולנית. התרגום של בן בר-שביט מתחכם מדי בעברית שלו, ולולא היתה רצועת מסך-טכסט ברוסית ובעברית, היה קשה לעמוד על הברקותיו, כי חלק מהשחקנים דיברו באקצנט לא ברור, כאילו היתה זו טורקית, שתורגמה מילולית בכתוביות לשתי השפות. בייחוד עיצבנה דודינה בחיוך מטומטם ובהיגוי צרפתי בתפקיד כרובינו – דוברת רוסית שמדקלמת עברית באקצנט צרפתי בתפקיד אישה שמשחקת נער שמתחפש לאישה! – וזה בכלל לא מצחיק אלא פאתטי, מלאכותי ובהצגה הזו גם חסר כישרון איכותי.
בקיצור, מין בורלסקה על בורלסקה או פארסה של פארסה. כולם מדקלמים. הולכים בצעדי ריקוד מתואמים. בקושי מצחיקים פה ושם. זוג צעיר מאחוריי אמר בתחילת המערכה השנייה, אחרי ההפסקה, שהם עדיין לא מבינים מה בדיוק קורה על הבמה. אין כאן מה לתת ציון לאף אחד, מחוץ לתפאורה, כרגיל בהצגות של יבגני אריה, שלרוב עיקר כוחו בתפאורה. הציון הכללי לכל השאר הוא בדרך-כלל 7.
הטקסט המעניין היחיד שקרוב להצגה הוא סיפור חייו המדהימים של בומרשה, בתקופה שלפני ולאחרי המהפכה הצרפתית. הסיפור מובא בתוכנייה ללא שם כותבו ואפילו ללא תמונה של בומרשה עצמו.
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".
"אוי, הלחם שלך מזויין?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!"
פרק רביעי מרומאן לא-גמור
"ג'ני מלכת הנגב" [שם טיוטה]
לקראת מלאת 50 שנה לעין-גדי בשנה הבאה
האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת-דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו"מנפחים" בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית-רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע-מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת-קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית-החולים בבאר-שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת-ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית.
בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט-התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר-כך.
התופר חייך ואמר: "ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!"
לרוע-מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר-שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי-הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל-כך לגלות את האמת.
כל חיי אזכור גימנזיסטית צעירה מבית-הספר הריאלי בחיפה, שדפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני-הצהריים, שני חבריי-לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת-לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין כאחד. בבתי-השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור של צואה, ירושת מחנה-הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל.
כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת-הרשת ואחר כך הדלת-עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי-יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר.
התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת-הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה.
יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם.
נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לַבּוּשה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל-המאפה המסומסם לתוך פיה לאט-לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת:
"חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?"
"איך...? איך..." נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה.
"בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי-הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?"
מרוב מבוכה אמרתי: "זה קשור לעבודה שלי."
"איך?"
"אי אפשר להכין מחמֶצֶת-לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין."
"אוי, הלחם שלך מזויין?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!" התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, "ומה מוסיפות האופות למחמצת?"
"מה הבעייה?" הייתי לכוד כבר בקורי השקר, "חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים..."
"חבר אופה, אז אתה מוכן להראות לי איך?"
"איך מה?"
"מטפטף לך הפפסין..." אמרה במילים כל-כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, "אבל כאן חם מאוד," אמרתי, "אולי נחזור לחדר?"
צחוקה התגלגל. "קוראים לי מֵלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו ברומניה ואני עוד לא פתוחה," הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, "אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קָבָּבִּים מסריחים על האש."
הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי שֶׁשׁוּשְׁקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור בלי לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד. מלנכולי אמרה, "לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!"
היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים...
"הלוואי שאתה היית אבא שלי..." תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. "אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים," אמרה, "כמה טוב לכם!"
אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני-מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי צחת-העור מהמוצא הרומני המתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה.
ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בּוּלְקָאלַאך, לחמניות-ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות-ענק – – ולפנות-ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון.
לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום וכמובן הלחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.
בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו הפסוקים. מזכיר המשק, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו את הפסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי".
כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם אכן הציץ רומז לציצים, וכאשר מהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה, כי בתנ"ך הוא לא נמצא – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!
בימים ההם התהלך בחבל ים-המלח הסיפור על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג, בקליה שבצפון, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע.
החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יוצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים זוגות הנשואים שכולם מקרב חברינו! ומי יודע אם היו משיגות לעצמן בקלות כזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן, היפות לפחות לא פחות מהן.
[המשך יבוא]
תזכורת להזמנה למסיבה
ערב ספרותי עם פרופ' אמנון רובינשטיין לרגל צאת ספרו "השמיכה"
יתקיים ביום רביעי, 6 באפריל בשעה 20.00 במשכן האמנים, רחוב יודפת 7, הרצליה
משתתפים: יוסי שריד, אהוד בן עזר ודן שביט, מנחה ורדה גנוסר
בחסות ראש העיר יעל גרמן
הכניסה חופשית
הרצאתו של מר א. בן עזר על הספר תידפס באחד הגיליונות הקרובים
מדור חדש: בעקבות הגרגרן
אצל שְׁצ'וּפָּק [שם של דג פולני]
ארוחת צהריים ענקית לשניים בתל-אביב, 163 ₪ כולל הטיפ
סופר נידח מגלה: החלטנו במערכת לשלוח את מזכירתנו הנרגזת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ יחד עם בעלה עו"ד וגנר פויזן, שהוא גם יועצנו המשפטי, לארוחת צהריים כדי לנוח קצת מהשניים ולחלק בינינו את העבודה על הגיליונות הבאים. שפיפונה החליטה על ארוחה בשצ'ופק [שם של דג פולני], בן יהודה 256, תל-אביב, סגור בימי ראשון, והנה דיווּחה:
בפְנים לא מעשנים ויש מיזוג אבל קצת צפוף וחשוך. במדרכה הסגורה נעים יותר, אבל מעשנים. בכל זאת ישבנו שם כי אני צריכה אוויר. מאחוריי ישב גבר שמן כחבית וחסר עורף, שבין אם דיבר בנייד או עם בן-שיחו, היתה בקולו עוצמה של זמר באס באופרה, אבל וולגארי, שהרעידה את הזגוגיות סביב. בשולחן לימיני ישב גבר בעל זרועות עבות וכהות וחיסל דג שלם תוך שהוא תולש ממנו נתחים באצבעותיו מבלי להשתמש אפילו פעם אחת במזלג ובסכין. ומולי, מאחורי וגנר, ישב גבר שלא הפסיק לעשן.
וגנר הבחין שאני כבר מגורה ומרוגזת וניסה להפיס את דעתי באומרו: "לפחות הם לא מפליצים!" – אבל אני הבטתי לו עמוק בעיניים שלא יעבוד עליי כי אני כבר מספיק מכירה את סיפוריו מהתקופה שלמד משפטים בירושלים אצל פרופסור וולפגאנד פאוסטוס, שהיה מפליץ בהרצאות וגם בפני הסטודנטיות שלו בגסות-רוח "ייקית" טיפוסית.
השירות בשצ'ופק מדהים כרגיל. לא הספקת לשבת וכבר ריצפו לָך את השולחן במנות ראשונות מאיכות מעולה ביותר, נתחי מתיאס ורודים בשמן ובבצל, ממותק קצת, מעדן. סלטים של גזר וכרוב מרוסקים, טחינה, לבָּנה, איקרה, חצילים ברוטב עגבניות סמיך, פלפלים קלויים, כרובית כבושה, סלט פתיתי בורגול עדינים בכוסברה שקוראים לו בשם מָטְבּוּחַה, סחוג, סלט חסה ורוֹקֶט טריים שעליו את יוצקת רוטב מעולה של חרדל, שום ולימון. חמאת שום ולחמניות טריות מהתנור. קנקני סודה קרה מהברז, שתי כפי יכולתך, שאין טוב מזה בארץ-ישראל החמה. שלושה קנקנים שתינו, גדולים ומבעבעים. גם המנות הראשונות הן בשיטת אכול כפי יכולתך. ואם את מוותרת על המנה העיקרית, תשלמי רק 32 ₪ עבור הארוחה כולה. מחירה של ארוחה נקבע לפי המנה העיקרית. כל השאר חופשי, לא כולל כמובן שתייה מיוחדת ומנות אחרונות.
פינקתי את עצמי במנת שרימפס טמפּוּרָה, כשמונה שרימפים גדולים ופריכים עם ארבעה תפוחי אדמה אפויים וסלט ירקות גדול וחתוך דק ועימו שני רטבים, אחד על בסיס לימון ואחד על בסיס מיונז. וגנר אוהב מאוד-מאוד את הפורל המעושן של שצ'ופק אבל טוען שמנה שלימה היא יותר מדי בשבילו וכל פעם הוויכוח מדוע אני לא מוכנה להתחלק איתו אלא לוקחת פרי-ים שממנו הוא סולד ולא מטעמי כשרות. הוא גם ממלא את הבטן הענקית שלו במנות הראשונות וביקש שלוש פעמים צלוחית מתיאס בשמן ועם אפשר עם הרבה בצל כבוש ושלוש פעמים סלט גזר מרוסק חריף עם חתיכות קטנות של תפוז. לפיכך התפשר על חצי מנה ברבונייה, שזו המנה היחידה שאפשר לקחת ממנה מחצית, כל השאר הן מנות של דגים שלמים בטווח מחירים שבין 64 ₪ ל-80 ₪. הכלל הוא שאם אתה לוקח רק מחצית מנה עיקרית אתה חייב לשלם גם מחצית "ארוחה ללא דג" שאלה המנות הראשונות חופשי, שאחרת הן כלולות במחיר המנה העיקרית.
וגנר התעקש, למרות שאסור לו מתוק, וקינחנו במוס חלבה טעים מאוד עם פתיתי שוקולד ושתי כפיות. פירוט החשבון שהבאתי למערכת "חדשות בן עזר": חצי מנה (גדולה מאוד) ברבונייה מטוגן לווגנר – 37 ₪, חצי "ארוחה ללא דג" לווגנר – 16 ₪, שרימפס טמפורה מטוגן בשבילי, שפיפונה – 75 ₪, מוס חלווה לשנינו – 15 ₪, ס"ה 143 ₪ + 20 ₪ טיפ = 163 ₪.
אילו לקחנו מנה שלימה ברבונייה היינו מוסיפים עוד 21 ₪ ולוקחים מחציתה ב"דוגי בג" הביתה. רק מה שהפריע לי כל זמן הארוחה הוא מה זוממים שם במערכת "חדשות בן עזר" כשאני לא שם ואיך ודאי מרשים לעצמם להפליץ כשאישה לא נוכחת בחדר עד שהריח נדבק אפילו ברהיטים. וגנר אומר שעם רגישות כשלי בגילוי הפלצוֹת הייתי צריכה לעבוד בקג"ב בשעתו או ביחידה לרִחרוח סמים של הבולשת הפדראלית בארה"ב.
ואכן, בשובי פתחתי להם את החלונות במערכת והסברתי שהם חייבים לנו 21 ₪ שחסכנו להם בחצי-מנה ברבונייה, אז הם הורידו מחישוב הסכום 15 ₪ עבור הקינוח, ואמרו שיוסיפו לי למשכורת החודש 4 שקלים! – "למה ארבעה ולא שישה, שזה ההפרש?" שאלתי. "כי חסכת שניים כשהיית צריכה לשלם פחות בטיפ," ענו.
מוגש כשירות לציבור המבקרים בעיר וגם למקומיים, ללא שמץ של אינטרס מסחרי או רווח.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
אהוד בן עזר משוגע
לאהוד בן עזר שלום,
בתקופה הקשה שמסעדות בתל-אביב רבתי מלאות אנשים רעבים שאינם מפסיקים לאכול ותורים ארוכים משתרכים בשמש בחוץ ובגשם, שאנשים קשי-יום בורחים באלפיהם מהארץ לשבועות אחדים של מנוחה וגודשים את התורים המעצבנים בנתב"ג אלפיים, שמספר המובטלים שלנו משתווה למספר הפועלים הזרים שאותם אנחנו מנצלים כעבדים נרצעים, שעשרות אלפי משפחות עניות מייצרות ילדים כמו פיסטוקים וחיות על חשבון הביטוח הלאומי, שהעניים הולכים ומתרבים באופן סטטיסטי ככל שההכנסה הממוצעת במשק עולה עד שאנחנו נהיה המדינה בעלת האחוז הגבוה ביותר של עניים שהם עשירים לעומת כל עוני אחר בעולם, שבתי-המלון מלאים ישראלים חסרי-כל שמבקשים מקלט ממצבם הנואש בבית, שהכבישים הרעועים קורסים תחת עומס המכוניות הפרטיות, שהמכוניות הפרטיות מזהמות את האוויר, שיש עניים ומובטלים שמוכרחים לנסוע במכוניות פרטיות מפני שאין להם כסף לתחבורה הציבורית (שגם מושבתת בשבתות ואינה מאפשרת להם לקחת את החברה ואת הילדים לים), שבעבודת פועלים זרים ומנוצלים הארץ לא מפסיקה להיבנות בקצב משוגע כמו אצל הפרעונים, שצריכת החשמל עולה בקצב מדהים שאינו משקף את המצב הכלכלי הרשמי אלא את היקף הכלכלה השחורה, שכאשר המדינה הולכת ומתפוררת ומי לנו עֵד טוב לכך מהעשירים שאומרים זאת בפה מלא תרתי משמע – – – אז אתה, אתה מר אהוד בן עזר, אין לך מה לעשות אלא להטריד את קוראי חדשותיך בבעייה המינורית של קביעת היום המדוייק של הולדתך לפני 69 שנה. בוש והיכלם לך. וזאת אחרי שה-1 באפריל בוטל, ואיש כבר לא מעז לחולל בו מתיחות, רק אתה מרשה לעצמך למתוח אותנו על המוזיאונים והפילהרמונית ושיראו את הביצים שלך במיצג "הפתרון הבלתי-סופי" במוזיאון ד'אורסיי? סלח לי, אבל אתה משוגע.
בכבוד רב,
ד"ר חיה צִ'ימָרוֹזָה
סופר נידח מגיב: ד"ר חיה צ'ימרוזה היקרה, את צודקת, צודקת, צודקת, אבל אנחנו לא יכולים להיפטר ממנו. ניסינו כבר לקבוע ישיבות מערכת בלעדיו, והוא תמיד מופיע. אנחנו חושבים שהוא כרת ברית עם אשמדאי ויש לו שבע נשמות ובלילות הוא מתעלס עם שֵׁדָה בשם קַפְקַפוֹנִי שאותה הכיר כאשר למד קבלה אצל פרופ' גרשם שלום בירושלים.
בין אמיתי לבין מצחיק
אהוד שלום,
רשימותיך כל כך משעשעות אותי שאני מוכרחה להודות שמזמן שכחתי איך צוחקים. חבל שקשה לי להבחין מתי אתה מתכוון להעביר גם מסר עם כוונה רצינית,
ל. מ.
מר א. בן עזר עונה: איפה שזה לא מצחיק, זה אני המצאתי. איפה שמצחיק, כך באמת קרה. כמו ברומאנים – מה שאתה ממציא, בטוחים שקרה לך, וכשאתה מספר משהו שבאמת קרה לך, בטוחים שהמצאת.
ריח הפעם ניחוח חציר
תודה-תודה על צרור המילים של פעם ששלחת אלינו בעיתונך מהשבוע שעבר, כל מילה – וריח הפעם ההולך עימה וריח האירועים הרלבנטיים בהם נאמרה הבאים עימה,
ר.ש.
לא חילל שבת בגלל טעות בתאריך העברי
אל: סופר נידח
נדהמתי לראות עם צאת השבת שהמכתב-העיתי נכתב ב-2 באפריל שהוא יום שבת-קודש. וכבר חפצתי לפנות לאחד הח"כים הדתיים שיעלה את הנושא בכנסת, עד שראיתי את התאריך העברי, כ"א באדר ב', שהוא יום שישי, ונרגעתי. אלא שעתה איני יודע אם העורך אינו משתמש במכוון בשני תאריכים: 2 באפריל – לציבור החילוני, ו-כ"א באדר לציבור הדתי. שאם כך הדבר מסתבר שסופר נידח אינו כל-כך נידח, ויותר מכך הוא מתוחכם ומשובח.
בברכה,
סופר דך
סופר נידח משיב: ידידי הסופר ד. דך, המתיימר להיותו נידח ממני – אכן טעיתי וכך שכחתי לעדכן את התאריך העברי בגיליון ה-2 באפריל, שהיה כמובן כבר כ"ב באדר ב', תשס"ה. ואולם כמו שיש אנשים שאינם קוראים את הרומאנים של מר א. בן עזר בשבת אלא בימות החול בלבד – כך אני מליץ להם לנהוג לגבי "חדשות בן עזר". ואם יעלה בהם המכתב העיתי הרהורי עבירה – הרי יקרה זה ביום חול. גם אשמח מאוד לדעת מכבודך הדך מה פסק הלכה אומר – אם קריאת "מכתב עיתי לאנשים חושבים" אסורה בשבת מדאורייתא ואילו קריאת עיתון בידור קשקשני עם תמונות מגרות – אסורה רק על בועלה ואין בה משום חילול שבת, שהרי אין זו עבודה. המכתב העיתי נכתב כמובן ביום חול ורק נשלח בשבת בבוקר, שאין מופיע בו שום עיתון עברי אחר.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל