גיליון מס' 31

תל אביב, יום שישי, י"ג בניסן תשס"ה, 22 באפריל 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ולא מצטבר כִּפסולת

עוד בגיליון: לקראת אובדן בתוליו של אופה על תפיחת הבצק

 בְּאֵרי צימרמן, פיל ושמו פסח (שיר)

זוג קשישים יהודים ביורק, אפריל 2003. חלק ראשון.

גיליון מורחב מוכשר מותאם ומוקפד במיוחד לחג הפסח

לא רק המצרים סבלו בפסח

גם חיילי צה"ל כיום!

אהוד בן עזר

אחד הזיכרונות מבסיס טירונים של הנח"ל, לפני יובל שנים, הוא סידרה בחולות הבתוליים של אשדוד, בטרם היות העיר, ואנחנו, שמכירים כבר את המזון הבלתי-אכיל והמשלשל של מטבח-השדה הצבאי, כותבים מבעוד מועד התראה למשפחות לשלוח לנו חבילות מזון. טלפונים לא היו אז לרשותנו, והחופשות נדירות.

התחכם פיקוד הפלוגה והוציא הוראה שלא לחלק את החבילות במשך כל הסִדרה, כדי שלא נאכל טוב יותר ממפקדינו. וכך נאספו החבילות באוהל המשרד, ובבוקר היום האחרון, כולנו עומדים ב"חגור פילים" כבד להחריד ובנשק לקראת המסע הרגלי חזרה לבסיס – חילקו לנו בבת-אחת את כל החבילות, ממש בהנאה סדיסטית – קחו אותן על גבכם כמשא נוסף במשך כל המסע או איכלו את תכולתן כעת או תזרקו אותן.

ואני זוכר אותנו עומדים בשמש ודוחסים לפינו ובוטשים ברגלינו בחול את מיטב המעדנים (שהורינו חסכו מפיהם ושלחו לנו במאמץ רב, כי הימים עדיין שלהי תקופת הצנע) – ואיש מאיתנו אינו מכבד במזון את המפקדים, שעומדים סביב וצוחקים למִשְׁבּתֵנוּ כאילו היינו בהמות.

ומדוע אני נזכר בסיפור דווקא בערב פסח? כי הוא חוזר על עצמו מדי שנה: במחנות צה"ל ובכל מוצביו, גם הרחוקים ביותר – ישנה הוראה, לדעתי בלתי חוקית – שלא להעביר חבילות מזון בדואר לחיילים בימי הפסח מחשש לחמץ. הם נידונים לחיות כל חול המועד על הדיאטה הצבאית הכשרה של פסח, על המצות, זאת למרות שרובם אינם דתיים, ולמרות שחבילות המזון נשלחות לרשות הפרט שלהם.

אין עוד ציבור בארץ שכופים עליו כך את הפסח! – ומדובר בציבור שמקריב את רווחתו, את חירותו ואת חייו כדי שחוגי אוכלוסייה רבים, שהם ובניהם אינם משרתים בצבא, יוכלו לחגוג את הפסח על פי דרכם, ועליהם איש אינו כופה לחלל את החג או לאכול בניגוד לאמונתם כדי להגן על מדינתם! –  – אינו מפריע להם להפוך את ביעור החמץ לסוג של טמטום חסר תקדים!

לכן בערב פסח תשמ"ה אני חושב שחיילי צה"ל הם יהודים טובים יותר מכל אותם יהודים חרדים ודתיים שעושים פסח כשר למהדרין על חשבון החיילים, בהם גם לא-יהודים, ועל חשבון זכויות האזרח הבסיסיות של המשרתים בצה"ל – שלא לרעוב בפסח ולקבל אוכל מהבית. 

לקראת אובדן בתוליו של אופה על תפיחת הבצק

פרק חמישי מרומאן לא-גמור

"ג'ני מלכת הנגב" [שם טיוטה]

לקראת מלאת 50 שנה לעין-גדי בשנה הבאה

וכל אותה עת מילאה הווייתה של ג'ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים שמבליטים חריץ תחת משגע, טופפת ברגליים ארוכות וחטובות ובסנדלים דקי-רצועה. האצבעות בכפות-רגליה תואמות להפליא, ללא פגם, ממש לנשק אותן מהאחת לשנייה כמו שמנגנים בהרמוניקה, שכך קראנו אז למפוחית-פה. הכאפייה של ג'ני מתנפנפת כצעיף ועליה, ולפעמים במקומה, מתנוסס כובע אוסטראלי רחב-תיתורה עם רצועת-עור דקה. לפעמים היא פורמת את צמתה ומפל שערותיה משתפך לאחור עד עגבותיה ומכסה גם אותן.

ג'ני מחזיקה קרדום ברזל דק בידה. החופרים שלנו מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה ומרטיבים גם בלילות הקיץ החם והיבש כשלנו, לחופו של ים המלח. אולי כך חשים שני חברינו החתנים בהתגנבם בחשאי אל פינת הקנדונים המוסתרים לכל דורש בקופסה שעל הארון הגבוה, בסככה מאחורי המכבסה? אולי בעלו בליל החתונה את נשותיהם כשתמונת ג'ני מרחפת בעיניהם העצומות והם מתכסים בשערותיה הארוכות? שניהם התגרשו לאחר שנים.

לבסוף התמלאתי אומץ וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי. האופה! – הבולקלאך שלי מצויינים לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב. זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות-פח משומנות, ומוסיף מדי פעם ביצים טריות, סוכר ושמן, כדי להשביח את הטעם. זאת כמובן לבד מהשמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר-לעתיד וכמשורר במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי בעל ערך לא מקומי בלבד. לספר לה כיצד אירחתי טייס-גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שהתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, ואני טיילתי איתו בנחל דויד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

אבל את כל זה לא סיפרתי לג'ני אז בקצה המידשאה, לפנות-ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות-חיים עזה ופניה הדבשיות, שכמו התמזגו עם צהבהבות צלע הר הנג'אר, שגבהה מעלינו במעלה מעיין עין-גדי, ממערב, בחצי-חושך. כל כך הייתי נרגש כשדיברתי איתה שפניי הסמיקו ותחתוניי... אוטוטו היו נרטבים.

 "אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדזבות?" שאלה ג'ני בקולה המיוחד.

המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור. שבשיתוף חברי הטוב שושקינד הכנו תוכנית לשינוי פני החיים בעין-גדי מיסודם על פי חיי הקדמונים – נלבש שלמות-בד לבנות, רחבות. איש-איש יעבוד לפי רצונו ויכולתו ולא על פי צלצול הפעמון. ארגז ובו שטרי-כסף יהיה מונח בפינת חדר-האוכל וכל חבר ייקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב עטופים בשׂלמותינו ונקרא ספרים בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שג'ני עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל, ושהחברים היורדים מן הצריפים לחדר-האוכל לארוחת-הערב רואים אותנו – שהשתתקתי. כן, עוד פלטתי משהו במבוכה, הזכרתי את המחמצת-לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון ממכוות מבטה החקוק בי, ורק התחלתי ללוש כדרכי את הכיכרות שניים-שניים, אחד בכל יד, כזוג שדיה – היתה לי התזה רצינית והוכרחתי לחמוק לחדר לקחת בגדים נקיים ומשם למקלחת-הפח המשותפת ולחזור ללישה בתחתונים יבשים. זאת מקלחת-הפח וכפכפי-העץ שממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, עד שהמבקרת הדה בושס, שלא סמכה על דימיוני או על בקיאותה, ציינה לימים ברשימה על אחד מספריי כי בכתיבתי מורגש שקיבלתי השראה במקלחות ציבוריות של גברים.

אבל לא. אותו בוקר לא הופעתי לפגישה בחדר-האוכל עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה בדבר גיוס לקטיף העגבניות, ואני – מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות ובעיקר בלילות, פטרתי עצמי מגיוסים. אם יראו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו: "מדוע לגיוס לא באת? כניראה שיש לך זמן פנוי למכביר!"

לא קרדום-חופרים ולא ג'ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שבו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק ללישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג'ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקצהָ החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

 "מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

 "חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכול ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי הכול על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

 "נחמד אצלך – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי המתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה (אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

 "מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות שובבות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

 "ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וברעש הפרימוסים אמרתי:

 "צריך לבדוק – "

 "תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

 "שלך גמיש – " גימגמתי.

 "אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

 "כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

 "טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

 "כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמנייה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ.

לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו. (הם עדיין חברים שלי, ובגילנו ההתרגשות עלולה לפגוע בבריאותם). אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

[המשך יבוא]

בְּאֵרי צימרמן

פיל ושמו פסח 

פִּיל וּשְׁמוֹ פֶּסַח

שׁוֹעֵט אֵלַי

כְּמוֹ פִּיל

אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת הֵן אַרְבַּע רַגְלָיו

הָאֲפִיקוֹמָן זְנָבוֹ

פְּתִיל קָצָר שֶׁל פֵּרוּרֵי

זִכָּרוֹן וְקָרְבָּן.

פֶּסַח כְּפִגּוּעַ שְׁנָתִי

בְּלֵב הַשּׁוּק הַהוֹמֶה שֶׁל נִיסַן הַנֶּפֶשׁ.

כָּל שָׁנָה אֲנִי יוֹצֵא מִמִּצְרַיִם וּבְעֶצֶם נִשְׁאָר

אִם לֹא אֶשָּׁאֵר אֵיךְ אֵצֵא

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה

עַד חֲצוֹת, כְּנָסִיךְ אֲנִי חָג

עִם הַגָּדַת חַיַּי, נְסִיכָתִי

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אֲנִי נוֹתָר יְחִידִי

נַעַל אַחַת בְּיָדִי

עַל מִטַּת הָעוֹלָם תַּחַת אַפִּרְיוֹן שִׁיר הַשִּׁירִים

אָבִיב מַרְהִיב מִתְקַמֵּט

עַל חֶלְקַת שָׂדֶה

הָאֲדָמָה סוֹמֶרֶת פְּרָחִים וָעֵשֶׂב

גּוֹעָה פְּרִיחוֹת וְרֵיחוֹת

הוֹמָה זֶרַע לֵדָה וּמָוֶת

לֵיל הַסֵּדֶר טוֹבֵל חִדּוּדֵי עוֹר

בְּמֵי מֶלַח

עֲלֶטֶת אָבִיב מְכַסָּה כָּל מַה שֶׁאֵינוֹ

פֶּסַח

הַגְּרָוִיטַצְיָה הִיא מִצְרַיִם שֶׁל הַטֶּבַע

שַׁלְשְׁלָאוֹת מַשְׁקִים וְאוֹפִים

רִבּוֹאוֹת יוֹסֵפִים

קְטַנִּים וְשׁוֹעֲטֵי חֵרוּת

רָצִים בְּנַעֲלֵי נִצָּנִים זְעִירוֹת

אֶל מִשְׁתֶּה הָאָבִיב שֶׁל מַרְגָרִיטָה

אֵיפֹה בּוּבֶּר (מַרְטִין מַרְטִין)

אֵיפֹה שׁוֹלֶם (גֶּרְהַארְד גֶּרְהַארְד)

אֵיפֹה בְּלוֹבְשְׁטֶיין (רָחֵל רָחֵל)

אֵיפֹה כֻּלָּם בַּסֵּדֶר

לֹא אִתִּי לֹא אִתִּי (גַּם אִתִּי גַּם אִתִּי)

בַּהַגָּדָה הַקִּבּוּצִית שֶׁל הַמֵּתִים

בַּחֲדַר הָאֲכִילָה הַיָּשָׁן

מוֹתְחִים צַוָּאר עַל הַבָּמָה

לִרְאוֹת עַד קַצְוֵי אֶרֶץ

נַעַר קָטָן בְּצִבְאוֹת הַשֵּׁם

שָׁר "לֵיל לֵיל לֵיל שִׁמוּרִים"

בַּגָּרוֹן גּוֹאָה קְדוּשָׁה יְהוּדָה שָׁרֵתִית

הַנְּשָׁמָה הִיא יָם

וְהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת כְּמִרְיָם

אֶל אֶחָד אֱלֹהֵינוּ

קְצַת לִפְנֵי פֶּסַח

הָאָבִיב מִשְׁתּוֹלֵל בְּחֶלְמִיּוֹת וְחַרְצִיּוֹת

הָעֵמֶק הוֹמֶה אָדָם

"אֵיפֹה אַתֶּם בַּסֵּדֶר?"

כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים וְנִשְׁאָלִים

"אֵיפֹה אֲנִי לֹא בְּסֵדֶר?"

שׁוֹאֵל אָדָם אֶת עַצְמוֹ

לִקְרַאת הֶחָג הַהוֹלֵךְ וְקָרֵב

לְמִי צִלְצַלְתִּי וּמִי צִלְצֵל

מַרְבֶּה מִשְׁפָּחָה מַרְבֶּה צִלְצוּלִים

מַרְבֶּה רַגְלַיִם רָצוֹת אַחֲרֵי הַסִּדּוּרִים שֶׁלֹּא נִגְמָרִים

לְעוֹלָם

הָעֵמֶק הוּא חֲלוֹם

מְשֻׁבָּץ תָּאיְלַנְדִים קְטָנִים

מְחֻבָּרִים לְאוֹפַנַּיִם

אָצִים רָצִים אֶל הַסֵּדֶר הַמֶּרְכָּזִי שֶׁל יְהוּדֵי תַּאיְלַנְד

בַּפַּרְדֵּס עַל יַד הַשֹּׁקֶת

קְצַת הָלַכְתִּי לְאִבּוּד

מֵרֹב לַחַץ לִקְרַאת הַפְּגִישָׂה הַשְּׁנָתִית עִם הַ

"מַה נִשְׁתַּנָּה"

מַה יֵשׁ לָנוּ קְצַת לִפְנֵי פֶּסַח

עַל מִטַּת הָעוֹלָם

קְצַת לִפְנֵי הַקַּיִץ שֶׁכְּהֶרְגֵּלוֹ יַגִּיעַ מִיָּד?

לָקַחְתִּי טְרֶמְפִּיסְט חַיָּל מִכְּפַר הָרֹאֶ"ה

שַׂמְתִּי רֶשֶׁת ג' תָּכְנִית כְּבַקָּשָׁתְךָ

מִישֶׁהִי בִּקְּשָׁה פּוֹלִיקֶר וְאַחַר כָּךְ מַמָשׁ בְּמַפְתִיעַ בִּקְּשׁוּ

עוֹד פּוֹלִיקֶר וַאֲנִי אָמַרְתִּי "יֵשׁ!"

וְהַטְּרֶמְפִּיסְט צָחַק.

מָה יֵשׁ בַּקֶּטַע הַזָּנִיחַ הַזֶּה שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהַרְגִּישׁ

שֶׁלֹּא הַכָּל אָבוּד?

אוּלַי הָעֻבְדָּה שֶׁי' פּוֹלִיקֶר רֶלֶוַנְטִי בָּעֵמֶק הַזֶּה

שֶׁהוּא הָעֵמֶק שֶׁלִּי

מִכָּל הָעֲמָקִים בָּעוֹלָם

פֶּסַח עוֹמֵד בַּפֶּתַח

עוֹד שָׁבוּעַ וְהִנֵּה הוּא כְּבָר כָּאן

נְנַקֶּה וּנְנַקֶּה וּבַסּוֹף הוּא יִכָּנֵס

פִּיל חָמוּד וּמְבֻיָּת

יִתְיַשֵּׁב עַל הַכֻּרְסָא הָאֲהוּבָה עָלָיו

וְהַכָּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.

[נוסח מורחב בתשס"ה]

יום הולדת לעדי

מערכת "חדשות בן עזר" וקרובי-המשפחה לדורותיהם

 מברכים את עדי בן-עזר

במלאת לה היום כך וכך אביבים

שתכתבי עוד רומאנים יפים אחרי "אפרודיטה 25"

(בהוצאת אסטרולוג 2002)

זוג קשישים יהודים ביורק, אפריל 2003

חלק ראשון: יריד הגלויות הישנות

4.4.03. יום שישי. יוצאים בבוקר במיניבוס של המרכז מירנטון לאוקספורד ומשם ברכבת של חברת "הבתולה" ("וירג'ין") ליורק. המיסתורית בודקת שבע פעמים את לוח הרכבות האלקטרוני ממעל, ואת שני הרציפים, ומדי פעם ניגשת למודיעין כי נידמה לה שהמחשב המרכזי של שירות הרכבות באנגליה, טועה, או שינה ברגע האחרון משהו. תודה לאל, המחשב עובד וה"בתולה" באה בזמן, ברציף 2, ואנחנו גם מוצאים את מקומותינו. מעל לכל זוג מושבים יש חלונית אלקטרונית ובה מופיע בדיוק מיספר המושב ומהיכן עד להיכן הוא תפוס, וכך גם הקונדוקטור, כשהוא עורך את הסיבוב שלו, אינו צריך לשאול מי עלה בתחנת האחרונה אלא רק מסתכל על הכיתוב האלקטרוני מעל למושבים.

מחיר נסיעה לאדם רגיל, שבא לרכבת וקונה כרטיס הלוך ושוב ליורק, הוא 90 פאונד, שזה 720 שקל, ולזוג – 1,440 שקל! פשוט לא יאומן. מרחק נסיעה של ארבע שעות. ואולם, אם אתם סניור סיטיזן, מעל שישים, וקונים כרטיס הנחה לשנה תמורת 18 פאונד לבן-אדם, אזיי זוכים בהנחה גדולה, שנעשית גדולה עוד יותר אם קונים את הכרטיסים לפחות שלושה ימים מראש, וזוכים גם במקומות-הנחה קבועים, שעודם פנויים. בקיצור, לנו זה עלה שליש המחיר, שלושים פאונד לקשיש הלוך וחוזר! הכול בזכות היעילות וההתמצאות של המיסתורית, שביררה וסידרה את הכול!

 עוברים תחנות שנשמעות כמו פרקים בתיאטרון, בהיסטוריה, בתעשייה או בכדורגל: בנברי, קובנטרי, בירמינגהם, דרבי, צ'סטרפילד, שפילד, דונקסטר, ויורק. הרכבת נוחה מאוד, ומה שמעניין הוא שלא חשוב באיזה כיוון נסיעה אתה יושב, כי מרגע שאתה נכנס ויוצא עם הרכבת לבירמינגהם, מתהפך מצב הרכבת כלפי כיוון הנסיעה, וזאת מאחר שבירמינגהם היא עיר גדולה ותחנת הרכבת שלה היא מסוף רב מסילות. לא חוצים אותה אלא נכנסים מדרום ויוצאים בקצה אחר של מניפת המסילות הנכנסות, כלפי צפון.

כאשר מתקרבים ליורק רואים מצד מערב את הריפיינרים הענקיים, ה"לֶבֶּניות", של בתי הזיקוק של לידס, עיר שאותה עצמה אין עוברים. גם לצד מזרח יש לפחות שתיים או שלוש קבוצות של "לבניות" מעלות ענן של ערפל כבד, בדרך כלל שש בקבוצה, וזה הרבה יותר מרשים מן השתיים שנמצאת בבתי-הזיקוק בחיפה, אבל רואים שניבנו באותה שיטה הנדסית ובאותו עיצוב. בכלל, האזור שמפאתי בירמינגהם, דרך שפילד, ניראה קצת כמו פח הזבל של אנגליה. הרבה בתי-חרושת, בשפילד הם כמובן למתכת, והמון גרוטאות וכל מיני סוגים של אשפה. ואילו לקראת יורק, כמו מאוקספורד עד קרוב לבירמינגהם, הנופים הם ממש פסטוראליים. שדות אחו ירוקים עד לאופק הגבעות העגולות, כבשים רועות, סוסים, תעלות ונחלים, חורשות, והכול ירוק-טרי אם כי היום לא שטוף-שמש אלא מעונן.

אוכלים בדרך את הכריכים מ"הבית" בירנטון (מרכז הלימוד העברי-היהודי באוקספורד). לידינו יושבת משפחה אנגלית, כניראה מהמעמד הנמוך אבל היומרני ובעל הביטחון העצמי. האב, אולי בן ארבעים ומשהו, ממושקף, לבוש ברישול מדהים, זוג מכנסי משבצות צבעוניות שניראה כמו טרנינג (ועם אותם מכנסיים מלוכלכים אנחנו עתידים לפגוש אותו גם ביום האחרון), שיער הראש, חלקו כבר שיבה, ורובו קשור בצמה ארוכה מאחור, גם הצמה ניראית כמי שלא נחפפה זמן רב, שמנונית, ומשקפיים במסגרת כתומה-חומה, יַעני, אינטליגנט.

האֵם אישה קטנה, שחורת שיער, עטופה במעיל משומש מאוד עם פרווה שחורה, כניראה קר לה כל הזמן.

הבן הקטן, כבן שבע או שמונה, בהיר שיער המסופר קצר, פניו ומצחו מחוטטים כלאחר מחלת אבעבעות-רוח קשה, והוא אינו מפסיק לצרוח ולהתגרד כל הזמן בקול שמעורר חשק להפליק לו סטירה.

הבת, כבת ארבע-עשרה, שיערה בלונד-אדמוני, והיא ניראית הדבר הכי יפה במשפחה העצבנית הזו, פנים נחמדות ופקועי שדיים שכמעט אינם ניראים עדיין, והיא עשוייה כבר לעורר לא רק יצרים של פדרסט – אלא שיש לה נשמה של פְרֵחַה וקול עבה של אישה מבוגרת. כבר בראשית הנסיעה היא פותחת עטיפת ניילון צבעונית של שבועון, מתוך עשרות החפצים ושקיות הפלסטיק שהביאו עימם לנסיעה, ושולה משם פוסטרים, תשבצים, טלנובלות צבעוניות, ואינה מפסיקה להתעסק בהם וכן בדיסקמן, ובאמצע הנסיעה הם ניגשים לדוכן הכריכים, השתייה והספרים שבאמצע הרכבת – וקונים שם רדיו-אוזניות נוסף, שהילדה כל הזמן מאזינה לו ומתנדנדת לקצב המוסיקה.

הם אינם מפסיקים לשתות, לאכול, להרעיש, הילד מפזר משחקים וזוחל מעלה למושב ומתחת לשולחן שבין שני זוגות המושבים, ובתוך זמן לא קצר הם ניראים כחיים במזבלה. אבל כאשר אני חוטף תנומה קלה, המיסתורית מיד מעירה אותי בתקיעת מרפק כדי שהנחרה שלי לא תפריע לשלוות הנוסעים הקרון. המשפחה הזו כל כך עסוקה בעצמה שהם אפילו לא שמים לב איזו השפעה יש להם על סביבתם, אמנם, פעם אחת האב מפליק סוף-סוף את הסטירה לילד, ופעם אחרת הילדה עוזבת את מקומה ליד האב, והאם מתיישבת במקומה. הכול כדי לנסות להפחית את הרעש ואת ההתקוטטות.

לבסוף, לאחר שהניסיונות להסות את הילד לא הצליחו, האב והאם קמים ומסתלקים. האב נישאר כניראה לעמוד זמן ממושך במקום כלשהו ברכבת, אולי בדוכן הממתקים והשתייה, ואילו האם שבה ובידיה פחית בירה גבוהה שכניראה מרגיעה אותה כי היא מחסלת אותה לבדה. ביום האחרון ביורק אנחנו פוגשים את המשפחה הזו עוד פעמיים, האחת ברחוב שבתוך החומה, והאחרת במסעדה של מוזיאון הרכבת, שם האב מתיישב ­– בשולחן לידינו, אבל למרבה המזל הם כניראה ממהרים ואינם מתיישבים ממש לידו אלא הוא מסיים את הקפה והם מסתלקים. הם כל כך נתונים בטמטום שלהם ובמריבות ההדדיות, שאינם שמים אפילו לב לכך שאנחנו פרצופים שאמורים להיות מוכרים להם לאחר שישבו לידינו קרוב לארבע שעות ברכבת.

תחנת הרכבת של יורק היא מיבנה גדול ומפליא עשוי קשתות פלדה מהמאה התשע-עשרה, והיתה בשעתה תחנת הרכבת הגדולה בעולם. מאחר שהמסילות מתעקלות, בנו את הקשתות לפי עיקול המסילות הנכנסות ויוצאות ולא יישרו אותן, וכך נוצרו זוויות ראייה מפתיעות כאשר מסתכלים לגובה שני טורי הקשתות המחזיקים את גג התחנה השקוף-בהיר לאורך כשלוש מאות מטר אם לא יותר, ובגובה עצום. והרושם שנוצר למעלה הוא של תחרה דימיונית או קפיץ שנמתח תוך כדי עיקולו.

כבר ביציאה מהתחנה מתנוססת מולך החומה של העיר, וכל הדיֵק הוא דשא ירוק זרוע נרקיסים, בדרך כלל בצהוב אבל יש גם כתמים ונקודות של נרקיסים לבנים. נהג נחמד מסיע אותנו עד למלון, מרחק לא רב, פחות מארבעה פאונד. בכל הדרך, החומה עם הדייק משמאלנו, ובשפע הדשא המתרומם באלכסון, והנרקיסים עליו בצהוב ובלבן. עיר יפה. ומתברר שהמלון שוכן ממש בנקודה היסטורית, על מקום המפגש של נהר פוס – Foss, הקטן יותר, והנהר היותר גדול, אוז – Ouse, שניהם לא-מי-יודע מה גדולים, ומחלון החדר שלנו נשקף גשרון כחול קטן שעובר מעל לפוס ומתחבר לטיילת שבחלקו המזרחי של האוז, המובילה עד לאזור המוקף חומה.

מלון נובוטל הוא של רשת בהנהלה צרפתית, וכניראה הם שולחים מתלמדים צרפתיים לשמש את האנגלית הבסיסית שלהם בתור עובדים וגם פקידים ופקידות קבלה במלון, ובהתאם לכך גם הידע הכללי שלהם בתולדות יורק בעבר ובהווה, ובאנגלית. תמורת 90 פאונד ליום, לחדר לשניים, עם ארוחת-בוקר עתירת קלוריות, ובריכת שחייה – אנחנו מקבלים חדר די גדול בקומה השלישית, שחלונו צופה לא רק למקום מפגש ה"נהרות" אלא גם כלפי בתי-העיר בצד השני של האוֹז, ומולנו גם מיבנה זכוכית מרשים בגובה הקומה שלנו, שמתברר שהוא חדר המכונות של הסכר על הפוס. בניין המלון, המודרני, עשוי כולו לבני בריק אדומות-חומות בגודל לבני הסיליקאט בארץ, (כמעט כל העיר בנוייה בהן, רק החומות והמצודות והכנסיות העתיקות בנויות באבן גדולה לבנה), ולכן בניין המלון משתלב היטב עם הסביבה ורק שלט הניאון המואר הכחול מראה שכאן "נובוטל".

החדר מרוהט יפה, בית-שימוש לחוד, חדר-אמבטיה מרווח ו"חכם", הכול נוח ונעים בצורה בלתי רגילה, וגם חסכונית מאוד. טלוויזיה. פינת קפה חסכונית עם קומקום להרתחה, ושקיות קפה, תה וסוכר, הכול במגש לא גדול המחובר לקיר ובסיס הקומקום החשמלי בתוכו והוא לא תופס כלל מקום. אין הרבה מגירות כדי שלא לשכוח בהם דברים אבל יש הרבה מקום לשים דברים גלויים לעין.

אנחנו לא משתהים הרבה כי חבל על הזמן. באנו ליריד הגלויות שמתקיים היום ומחר, ואיננו יודעים את שעת הסגירה, ועכשיו כבר אחרי שתיים בצהריים. מזמינים מונית, והנהג מביא אותנו, תחילה באותה דרך שבה באנו, המרחקים כאן לא גדולים – עד למקום הנקרא York Racecourse שהוא מצבור של אולמות רבים שמשמשים את הקהל הבא למרוצי הסוסים, והבניין צופה על מגרש מרוצי-סוסים רחב-ידיים שלצידו עברנו במונית, המסלול מסומן בו בגדרות צבועות לבן על דשא ירוק רחב-ידיים. בפינת האליפסה של המגרש, ליד האולמות, יש מיבנה מיוחד כבן שתי קומות, אולי חלקו מעץ, שכניראה משמש לניהול המרוצים.

הכניסה עולה שני פאונד לאדם. על פני שני אולמות קרקע ואולם אחד בקומה ראשונה נדחסים 128 דוכנים שבכולם יש פעילות ערה ונלהבת של מעלעלים. אלפי גלויות מסווגות בקופסאות ובמדורים, ועשרות אנשים, כולם אספנים, צובאים על כל דוכן ומסתכלים בעשרות ובמאות גלויות שרק מתוך הזיכרון הם אמורים לדעת אם יש להם אותן או אם הן חסרות להם.

אנחנו מסתובבים קצת עד שמוצאים בדוכן 98 את מוכר הגלויות העתיקות הנחמד שפגשנו ביריד בקידלינגטון (כפר ליד ירנטון שייחודו בהיותו הנקודה המרכזית ביותר באנגליה), וסיפר לי שהוא מיורק ומתקיים יריד הגלויות הגדול ביורק. שמו ביל בנט והוא ניראה ונשמע כרווק זקן ואוהב חיים. אמר שהוא מוכן לבוא לבקר בישראל אם נסדר לו בחורה! מתברר שהוא-עצמו לא נותרו לו גלויות ארץ-ישראל עתיקות, שזה התחום שאני אוסף, והוא מייעץ לנו לשוטט סביב ולחזור אליו יותר מאוחר. תחילה חשבתי שזה מעשה אצילות מצידו והשארתי קצת כסף לקנות גם אצלו, לבסוף התברר שאין לו גלויות נוספות בתחום הזה על אלה שכבר ראיתי בקידלינגטון.

עוברים מדוכן לדוכן וזה מאוד מפתה. אמנם בתשעים ותשעה אחוז מתוכנן הקופסאות המסווגות הם מאזורים שונים בבריטניה עצמה, או לפי נושאים: קטרים, מטוסים, צפלינים, פרחים וכדומה, אבל בכל מקום שאנחנו שואלים על "הולי לנד" או "פלשתיין", מוציאים בוכטה של גלויות, לעיתים היא נחבאת בתצוגה עצמה ולא שמנו לב לה. כל הגלויות מוחזקות בעטיפות ניילון שקופות כך שאינן ניזוקות כאשר עשרות ידיים ממשמשות ובודקות בהן. אני מוכרח לומר שהמיבחר לא מי-יודע-מה אם כי יש הרבה. אין ממש גלויות יפות ונדירות. מצד שני, ברוב המקומות המחירים מאוד יקרים, החל משניים וחצי ועד חמישה פאונד לגלוייה, שזה כארבעים שקל, שלא לדבר על היקרות ממש.

אני מחפש שנים רבות גלוייה מסויימת, לא יפה במיוחד, אבל היא היחידה שחסרה לי באלבום הגלויות של נרינסקי, שמכיל 118 גלויות ארצישראליות ושאותו קניתי לפני שנים אחדות אצל פרידל גידלביץ (גידָל) בהרצליה, אחיו של הצלם הידוע ומחבר האלבום על יהודי גרמניה, טים גידל. הגלוייה היא מס. 79 ושמה: The Source of Brook Cherith ורואים בה כמה סלעים על רקע השמיים, אפילו אינני יודע מאיזה מקום בארץ הצילום. את צילום הגלוייה צירף לי גידלביץ עם האוסף, שחסרו בו עוד אחת או שתיים, שאותן דווקא השלמתי בקלות יחסית מתוך גלויות שהיו אצלי.

את הגלוייה הזו לא מצאתי, אמנם היו בדוכן אחד כמה נרינסקי אבל לא זו. ואולם ביל בנט הציע לי דרך מצויינת למצוא אותה. בירנטון מכר לי בהנחה, עם שלושת הגלויות, גם את הירחון-העיתון של אספני הגלויות באנגליה, מחודש אפריל, Picture PostCard Monthly, והנה מתברר כי עורך הירחון, בריאן לונד – Brian Lund, יושב באולם המבוא של התערוכה ואפשר לפרסם אצלו מודעה קצרה ובה כתובתי ואיפיון הגלוייה שאני מחפש, והבקשה תופץ בקרב כל המנויים שהם סוחרים ואספנים.

הרעיון ניראה לי מאוד. ובאמת, כאשר יצאנו מהיריד עצרנו אצל האיש הגבוה והנחמד הזה, עשיתי אצלו חתימה לשנה על הירחון, שלושה מיספרים לאוקספורד והשאר לישראל. חשבתי לעשות זאת מרגע שדיפדפתי בירחון, וזאת משום שמופיעות בו גלויות צבעוניות רבות בנושאים שונים, שיכולות להעשיר את אוצר התמונות שלי לצורך עטיפות ספרים, וגם גורמות הנאה. כך למשל, בחוברת אפריל יש עשרות גלויות של קאריקטורות על היטלר וגרינג. מה שהעלה בי את הרעיון לשלוח לו מהארץ את הגלוייה של החייל האוסטראלי המחרבן, ובהיפוך – מוסוליני, שאותה זכרתי מילדותי בשנות מלחמת העולם השנייה, ולאחר כיובל שנים מצאתי אותה בחנות עתיקות קטנה של בחור מוזר במקצת בפינת אחד הרחובות הנכנסים לשיינקין, אינני בטוח אם החנות קיימת עדיין. לגלוייה הזו כעטיפה  רציתי לכתוב רומאן, ועדיין לא התייאשתי. מר לונד אומר שישמח לקבל ממני לפירסום את הגלוייה, וכן ישלח לי את הפרטים כדי שאוכל לנסח מודעה, במחיר כארבעים פני למילה, על הגלוייה החסרה לי.

מבין הרכישות שעשיתי: גלוייה משנות המנדאט המתארת עליית חלוצים בנמל יפו, חמי טבריה  הניראים כמו הכנה לציור של גוטמן, סתתי-אבן ערבים בירושלים, קוצרים עם אלומות בשדה ליד ירושלים, וזורק רשת-דייגים על רקע סירות בנמל יפו. חוץ מזה היו עוד שתי גלויות חשובות לי, שרק אחת מהן קניתי, והיא בסדרה שטרם פגשתי, British Official Photograph, ולפי זו שקניתי, מס' 233, הסידרה מחזיקה מאות גלויות, שכולן צולמו בארץ-ישראל (ואולי גם במצרים) בתקופת כיבושה בידי הצבא הבריטי בשנים 1917-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. יש הרבה גלויות, כולן בצבע חום, של חיילים בריטיים, של שבויים תורכיים, של קרונות-רכבת, אבל אותי תפסה אותה גלוייה אחת שהכיתוב שלה אומר:

Troops bathing at Ferrekieh. Palestine

ורואים בה חיילים בריטיים, חלקם ערומים, רוחצים במה שניראה בעיניי טחנת הקמח פרוכיה שעל הירקון, שאותה אסתר ראב מזכירה לא פעם בזיכרונות שלה, ויש לי הרושם שהיא זהה למה שקרוי טחנות או גשר שיח' אבו-רבח, על הירקון. על כל פנים, המקום ניראה לי דומה למראהו בשנות ילדותי במושבה, אם כי כבר אז היה די חרב. צריך לבדוק בספרו של שמואל אביצור על הירקון כדי לקבוע במדוייק את מקומה של פרוכיה.

את מקצת הפרטים האלה אני מסביר לבחור הצעיר המחזיק את הדוכן, וגם שמצאתי בקובץ גלויות ארץ-ישראל שלו את הגלוייה, שיש לי, ממקום הולדתי, "בפרדסי פתח-תקווה".

הגלוייה של פרוכיה עלתה חמישה פאונד שהם כארבעים שקל, ובכך הוצאתי יחד כעשרים פאונד, שהם כמאה ושישים שקל. לא נורא. אם הייתי בא לבד הייתי ודאי מבזבז יותר אבל המיסתורית היתה כל הזמן עצבנית בגלל המחירים, אם כי עזרה לי בכל מקום בסריקה מהירה של הגלויות.

הגלוייה האחרת, שאותה לא קניתי, היא מבט מהאוויר על מחנה הגדנ"ע באר אורה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר הייתי שם שבועיים עם הכיתה בתקופת לימודיי בתיכון חדש, והיו לי משם זיכרונות רומנטיים של אכזבה מנערה בת-גילי, שגיליתי לה את אהבתי אליה, ויכולתי למקם בדיוק, מבחינה טופוגראפית, את המקום שבו ישבנו, וגם את עמדת השמירה שממנה יצאה בלילה בת-כיתתנו דליה כ. (לימים דליה פ.) ז"ל וצעקה: "אני רוצה את צֶפֶּל! אני רוצה את צפל!" – אבל הגלוייה לא היתה זולה, והאיכות שלה גרועה, ויש להניח שאמצא יום אחד בארץ צילום דומה טוב יותר.

לאחר שמיצינו את יריד הגלויות, וברור שאין צורך לבוא לשם פעם נוספת מחר, אנחנו יוצאים לחזור ברגל למרכז העיר. קצת טועים עד שמגיעים לרחוב היפה והעשיר בְּלוֹסוֹם סטריט, המסתיים מול חומת העיר, ובאחד משעריה היפים, מייקלגאט באר. אגב, כל מבקר חדש בעיר מתבקש ללמוד כי ביורק, גאט ­– Gate פירושו סטרִיט, רחוב, ובאר – Bar פירושו שער ולא פאב. בדרך אנחנו עוברים בתי-מלון יפים, אם כי לא גדולים מדי, והם משתלבים באופי של הרחוב היפה. המחירים ­ – מאוד יקרים.

מאחר שלא אכלנו כלום מלפני-הצהריים, ברכבת, אנחנו תופסים כריך רב-קומות של עוף בקארי עם חביתה, ובקבוק קולה-וניל, יש דבר כזה, וממשיכים לצעוד חרף העייפות. נכנסים קצת לתוך העיר עצמה ומקבלים מושג מהסימטאות, מנהר האוֹז החוצה את העיר שבתוך החומה, הסירות וספינות-הטיול שעליו, הגשרים, והכול יפה ומעניין וכל הזמן מחליף-זוויות וגם אפשר לתעות ואיכשהו חוזרים תמיד לאיזו נקודה מוכרת. ויש גם ויכוחי ניווט, כי החומה מקיפה את העיר כמעט בשלוש מאות ושישים מעלות, לבד מפתחים אחדים היכן שעובר אחד הנהרות. אבל בעינֵי המיסתורית, לפעמים, כל קיר בחומה הוא אותו קיר! אך למען האמת גם אני טועה לא מעט וכך עד ליום האחרון. לב העיר הוא פשוט מבוך, וזה גם יופיו.

יורדים לגדה המזרחית של נהר האוז, מגשר אוזגאט, והולכים ברגל לכיוון המלון. לערך לפני הגשר של בישופגאט סטריט אני מסתכל שמאלה והנה מתנוסס לו על גבעה מגדל קליפורד, קליפורד גאט, שכמובן מיד רציתי לגשת אליו אבל המיסתורית עייפה מדי ואנחנו ממשיכים עד נקודת המפגש של האוֹז והפוֹס, עוברים את הגשרון, שיכול גם להיפתח למעבר סירות גבוהות, עוברים על פני קיר זכוכית גדול, לצד מערב, שמאחוריו מסתתרת "בריכת השחייה" של המלון, שניראית כאמבטיה גדולה, ועולים לחדר. שותים קפה עם ביסקוויט סקוטי טעים של המלון. המיסתורית הולכת לנוח ואני מיד מחליף לבגד-ים ומשקפי-שחייה ויורד למטה, לשחות.

לא לפני שאני ממלא, בשמי ובשם המיסתורית, טופס שבו אני מצהיר שאני בריא, יודע לשחות, יודע שאין השגחה בבריכה ויודע היכן ללחוץ על כפתור המצוקה בעת הצורך. כמו כן אני מקבל מיספר קוד, 7402, שרק לאחר שמקישים אותו אפשר לפתוח את דלת הכניסה היחידה לבריכה.

חם מאוד בפנים. אין שירותים ואין מקלחות. רק שני תאים להחלפת בגדים, קומות אחדות של מגבות טריות וריחניות, כיסאות וכורסאות גן. הבריכה ניראית כמו עוגב שמתפרש בעיקר לצד ימין, לא סימטרית, מעוגלת בקצותיה, כולה אולי שלושה-ארבעה מטר על שנים-עשר מטר, חצייה עומק של מטר ועשרה וחצייה מטר ושמונים סנטימטר. אחרי שחייה של כמה בריכות, המים נעשים ממש חמימים. הבריכה אמנם קטנה אבל אני לגמרי לבד. לבד? לא בדיוק, קירות הזכוכית שלה גובלים מצד אחד בפואייה ובדלפק הקבלה של המלון, ובזווית – עם חדר-האוכל שהוא גם המסעדה של המלון, ורק קיר הזכוכית המערבי פתוח חשוף החוצה. בקיצור, אמנם יש וילונות אבל למעשה כל מי שמסתובב בבריכה חשוף במידה מסויימת לאורחי המלון שמחוצה לה.

לא שחיתי בבריכה מאז ראשית החורף, כאשר החלו הגשמים ושמחה ל. חדל לחמם את הבריכה שלו בכפר-שמריהו. ואני אומר לעצמי שהזדמן לי התענוג לשחות, אחרי הפסקה ארוכה, דווקא בביקור בעיר שבה כמעט בדיוק לפני 813 שנים, שרפו המקומיים את היהודים בקליפורד טאואר הלבן, שאותו ראינו לשמאלנו בדרך למלון לפני שעה קלה. אני שוחה כארבעים דקות. עדיין בכושר, ועולה למעלה לחדר ועוד מספיק לישון שעה קלה.

בערב אנחנו שואלים במלון על פאב או מסעדה שהם ממליצים לארוחת-ערב, והם אומרים שמרחק כמה עשרות מטרים שמאלה, ברחוב פישרגאט, יש פאב נחמד בשם מייסון ארמס, (השם ניתן לו ודאי מהתקופה שהבנאים היו גילדה רצינית מאוד ומהם צמח מיסדר הבונים החופשיים).

נכנסים לפאב, באמת נחמד. אני לוקח בירה מקומית גדולה בשם טֶטְלי, בדיוק כמו השם של התה המפורסם. טעמה מריר קצת וחריף אבל בהחלט ערב לחיך. לוקח גם סוֹרְד פיש, דג החרב, אמנם לא בעטיפת קז'וּן, שאז הוא טעים ביותר, אבל גם כך היה אכיל יחסית לדג בְּארץ שאינך מכיר את דגיה, ועימו פלטה ענקית של צ'יפס ספוגי-במקצת, ירקות מאודים, שעועית חמה במיץ עגבניות, ועוד תוספות מתוספות שונות. המיסתורית לוקחת קידני פאי. היא אוהבת את זה. הכול יחד עולה כארבעה-עשר פאונד, עם השתייה, בירה קטנה גם למיסתורית, בהחלט לא יקר.

לידינו מצרפים שולחן של צעירים וצעירות. לפי האנגלית הברורה שבפיהם, חלקם איטלקים. כולם שותים בירה בכוסות גדולות, בתוך השעה שישבנו כבר הגיעו לסיבוב שני, הגברים, גם הבחורות שותים ומעשנים, עם זאת נשמעו מאוד תרבותיים ומשכילים, והשיחה רצינית. אמנם, הבחורה היפה ביותר שישבה שם, ופניה אליי, דיברה חלק ניכר מהזמן בפלאפון שלה. הם התבדחו בעיקר על ההורים שלהם, על מוסד הנישואים, וניסו להישמע כמי שחושבים שכל הנושא כלל לא איכפת להם, ובחיים הם לא ייכנסו למלכודת הזו שבה תקועים ההורים שלהם, בייחוד האימהות.

אחרי הארוחה אנחנו מרגישים צורך לטייל עוד קצת וחוזרים לכיוון המלון וממשיכים בפישרגאט סטריט עד שמגיעים לחנות משקאות קטנה בפינת רחוב, מימין, המתחבר לפישרגאט, ובחנות בחורה לא רזה מוכרת בירה, יינות וממתקים. אנחנו שואלים אותה על בירה מקומית והיא מוציאה לנו בקבוק של "בלאק שיפ", כבשה שחורה, ומספרת על שני אחים שהאחד מהם נחשב לכבשה השחורה משום שעזב את השותפות בברוארי, בית מיבשל השיכר המשפחתי, ופתח לעצמו ברוארי חדש. היא מציידת אותנו גם בעלון על אודות ההיסטוריה של הבירה היורקשיירית הזו, ואנחנו חוזרים עם בקבוק מאוד דקורטיבי, שניקח אותו איתנו לירנטון ונטעם בתנאים נוחים יותר מאשר החדר במלון.

חוזרים למלון, מסתכלים קצת בחדשות בטלוויזיה על המלחמה בעיראק, והולכים לישון. אני ישן מעשר וחצי בלילה עד שבע בבוקר.

[המשך יבוא]

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ספר השירים החדש של אהוד בן עזר בהוצאת אסטרולוג

נמצא למכירה בחנויות הספרים במחיר 48 שקלים

ובהזמנה באי-מייל לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 30 שקלים

benezer@netvision.net.il

כולל הוצאות המשלוח בדואר והקדשת המחבר

בציפורן עט פארקר 51 המקורית שבה כתב את רוב השירים

לא תהיינה מודעות ענק בעיתונים

אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר

וגם את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל