| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 33
תל אביב, יום שלישי, י"ז בניסן תשס"ה, 26 באפריל 2005
חול המועד
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
עוד בגיליון: אינני יודע מה לחשוב
זוג קשישים יהודים ביורק, אפריל 2003
במוזיאון המבצר ובמוזיאון הרכבת
מעשה טלאים בפסטיבל "פיסות"
במות עזר ויצמן
באבל על מות הנשיא השביעי עזר ויצמן יש לכל ישראלי זווית התייחסות משלו ופינה בליבו. אוסיף על כך מפינתנו: אביו של עזר, יחיאל (חיליק) ויצמן – היה ידיד-בנפש של דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) מפתח-תקווה, שניהם גברים לתפארת. דמותו של חיליק ויצמן מופיעה בשם בדוי, על רקע שנות המנדט הבריטי – ברומאן האוטוביוגראפי "עלה ברוח" (ספריית פועלים, 1977) של בן-דודי יצחק ראב, שעבד תחת הנהלתו בחברת אַי.סִי.אַי בחיפה. לאחר מות דודי ברוך (אחי אסתר) מצא בנו, בן-דודי אהרון בן עזר – צרור מכתבים שהפקיד יחיאל ויצמן בידי ברוך ראב כדי לשמור על הדיסקרטיות בפרשיות מחייו. אהרון צרר אותם בחבילה ומסרם לעזר.
כאשר הופיע בשנת 1994 הכרך "אסתר ראב / כל השירים" קיבל הנשיא עזר ויצמן את המו"ל אהד זמורה ואותי יחד עם אשתי יהודית ובני בן (בנימין), והגשנו את הכרך בהקדשה לו (ולאשתו ראומה). תיאור הפגישה עם הנשיא מסתיים ביומני מיום 27.6.94 במילים: "בן דווקא נהנה, כי עזר מתלוצץ עימו בקשר לעסקי נשים של אביו חיליק ושל ברוך ראב."
אהוד בן עזר
אינני יודע מה לחשוב
(נשלח לפירסום בעיתונות הכללית)
יש לי קרוב-משפחה, צדוק רַאבּ, בן למעלה משמונים. קרוב בקרבת-דם, אבי-סבי היה אחי-סבו. אבי-סבי וסבי עלו לארץ-ישראל בשנת 1875, ואולי שנה מאוחר יותר, כמעט כל המשפחה, ולכן איש מהם ומצאצאיהם לא נספה בשואה. הוריו של צדוק נשרפו באושוויץ. הגרמנים הרסו את ביתו אבל הוא הצליח לעלות לארץ-ישראל ובנה לו בית בגוש עציון.
במלחמת השחרור נכבש גוש עציון בידי הלגיון הערבי וצדוק וחבריו, מגיני הגוש שנותרו בחיים, נישבו על ידי הירדנים, ובשבי עברו עליו חודשים ארוכים עד שהוחזר לישראל.
צדוק ראב בנה בשלישית את ביתו בישראל, הקים משפחה למופת, עבד שנים בקרן הקיימת לישראל במחוז הצפון, וגם עזר רבות לקרובתו המשוררת אסתר ראב בשנות חייה האחרונות בטבעון. בשמונה-עשרה השנים האחרונות, לאחר שיצא לגימלאות, בנה ביתו מחדש בעצמונה שבגוש קטיף, ליד בית בנו, חקלאי שמגדל תפוחי-אדמה בכמויות גדולות גם לייצוא.
"קודם הגרמנים גירשו אותי מביתי," אומר צדוק, "אחר-כך הירדנים, ועכשיו אני מגורש בשלישית – והפעם בידי יהודים."
סיפרתי את הסיפור לאחד מגדולי סופרינו, בלהט ויכוח טלפוני, והוא, בהתלהבות האופיינית לו, אמר: "זה לא איכפת לי בכלל! לא נוגע לליבי! הם מראש לא היו צריכים להיות שם!"
ואני, אינני יודע מה לחשוב.
באמת, אינני יודע מה לחשוב. כל שנות האינתיפאדה השנייה ידעתי, והשמעתי קולי. הייתי במיעוט ותמכתי בברק ובשרון כי ידעתי שאין דרך אחרת. ידעתי שאין דרך לשלום, והפכתי בפי חבריי בשמאל ובמרצ ל"פאשיסט" ול"ימני", ואילו שרון היה בעיניהם פושע מלחמה, בדיוק כפי שהיה בעיני חבריהם הנאורים באירופה.
ואילו כיום אני, "הפאשיסט הימני", אינני מבין את מהלכיו של שרון, ואילו הם, מטנפיו ומוקיעיו של שרון מאתמול, הפכו אותו פתאום לסמל מחנה השלום והם נגררים אחריו כמו טמבלים מבלי להבין ומבלי לשאול מה יהיה הלאה, רק איזו תקווה מעורפלת יש להם כי אחרי הנסיגה מגוש קטיף – יהיה אפשר לסגת גם מכל הגדה ואולי גם מרמת הגולן ולחזור לגבולות 67' ובא לציון גואל! – שהרי סתם ככה יצאנו ב-67' למלחמה קולוניאליסטית, למסע כיבושים אימפריאליסטי במדינות שכנות שוחרות שלום! אבל רק נהיה טובים ונצטמק לגבולות 67' – ומיד הערבים יקבלו אותנו באהבה רבה ונוכל לחיות עימם בשלום ובביטחון כמו לפני מלחמת ששת הימים המיותרת!
אני אינני יודע מה לחשוב. אני לא מסוגל לתמוך בנסיגה מגוש קטיף ואני לא מסוגל להתנגד לה ואני לא יודע אם היא בכלל תתבצע – כי אחרי תשעה באב באים ימי הסליחות של לפני יום כיפור ואחר כך סתיו וחורף ומתחילה שנת הלימודים, והיכן היא תתחיל?
אני אינני יודע מה לחשוב, ונדמה לי שאני חי בתיאטרון אבסורד, רק דבר אחד אני יודע בביטחון מלא – בין אם ניסוג ובין אם לא, שלום לא יהיה, ואילו הטרור הפלסטיני, שכיום התקשורת כאילו עשתה יד אחת להעלים אותו מהכותרות, הטרור רק יֵלך ויגבר.
אהוד בן עזר
זוג קשישים יהודים ביורק, אפריל 2003
חלק שלישי ואחרון: במוזיאון המבצר ובמוזיאון הרכבת
6.4.03. יום ראשון. קם בבוקר לשחייה אחרונה ומצליח לשחות כארבעים דקות עד שהמקום נכבש על ידי משפחות מרובות ילדים שאינם מותירים אפשרות לשחות.
ארוחת הבוקר זהה לזו של אתמול. כמה טוב להאמין שאתה כמו הגמל, אוכל ושותה עבור היום כולו.
עלינו לפנות את החדר בשתים-עשרה בצהריים ואנחנו מעדיפים לעשות זאת כבר עכשיו ולאכסן את התיקים והפלַיֵר בשמירת החפצים למטה.
במעלית למטה, ובמבואה, הג'ינג'ית הקטנה היפהפייה יורדת עם אימה ועם חפצים למכונית. גם אתמול בבוקר הם יצאו במכונית, והיום כניראה הם עוזבים. אני מעיף בה מבטים אחרונים של ערגה. היא מתאימה לתיאור אפרת האדמונית ברומאן ההיסטורי שלי שאני אמור לכתוב כאן בירנטון, שתחילתו בפרקי "אפרת" (מחזור סיפורים שיצא לאור כספרון בספריית "תרמיל", בעריכת המשורר ישראל הר, בשנת 1978) – ומן הסתם שוב לא אראה אותה לעולם. המיסתורית אומרת שאני לא נורמאלי והיא יודעת שכל הסיפור על הצורך שלי כסופר להתבונן בנערות הצעירות אינו אלא תירוץ של חרמן קשיש.
זהו. לא נראה אותה עוד.
יוצאים ברגל לבקר במוזיאון המיבצר של יורק. בחרנו יום טוב שאין בו לימודים. אתמול ראינו גדודים של ילדים באים אליו בביקורים מאורגנים. הכניסה לא יקרה, בייחוד לקשישים, פחות מכרטיס אחד לפיירפקס האוז, שבעה פאונד לשנינו. המסלול הוא אחד, מה שמקל מאוד על ההתמצאות. המוזיאון ממש יוצא מן הכלל. הוא החל נאסף במחצית הראשונה של המאה העשרים על ידי רופא מקומי שביקש מכל מטופליו ומן האיכרים בסביבה להביא לו כל חפץ או מכשיר ישן, בבית, בחקלאות ובמלאכה, כמו גם בכל מקצוע וחנות, כדי לשמר את העבר. האוסף שלו שימש בסיס למוזיאון, שנפתח בשנת 1938 ומאז התרחב והלך תוך שהוא תופס גם את החלק המערבי של המיבצר, ששימש עד לפני כמה עשרות שנים בתור בית-סוהר לפושעים, ובכתליו התגורר גם הפושע המפורסם דיק טורפין, שהוצא להורג בתלייה. באחד העיקולים של התצוגה, המראה תאי אסירים כפי שהיו, עם החריטות המקוריות בקירות, אתה משלשל 20 פני וצופה בתיבה קטנה מוארת שבה עומד כומר וקורא תפילה בפני הנידון לתלייה, ואז נפתחת הרצפה למטה, והנידון נופל ומפרקתו נשברת. שעשוע אנגלי. אפשר גם תמורת אותו סכום לראות מכונית כיבוי-אש נכנסת, וכבאי מוריד בסולם ילדה מבית-קומות שדירותיו בוערות. אבל קודם הוא מעלה אותה. אחרת הצעצוע לא פועל.
אנחנו כמעט ראשונים, ומה שניראה לנו מלמעלה כרחוב בעיירה מלפני כמאה וחמישים שנה, ריק לגמרי, כאילו סגור סטרילי, מתברר מאוחר יותר כחלק מנתיב הסיור שלנו. מתחילים בדירות ובחדרים מרוהטים בסגנון אדוארדי וויקטוריאני, ואחר כך זוהי חגיגה של תצוגת עבר כאשר כל הפריטים הם אמיתיים. קופסאות, כלי-עבודה, תרופות, וכמובן שרק הדגמות של פלסטיק כאשר מדובר בדברי אוכל – ולהבדיל, של חרא. בתוך התצוגה הכללית יש תערוכה על תולדות הניקיון האנושי, ויש בה פירוט של בתי-שימוש מתקופות שונות כולל ציבורי החרא מפלסטיק, והיא מגיעה עד מכשירי כביסה שעוד היו נהוגים בילדותנו, ומכשיר המַנְגָל, שהיה מגהץ סדינים וציפות.
אנחנו מבלים כשעתיים ביורק קאסל מיוזיאום ואני יושב לשתות כוס קולה ענקית במזנון הצופה אל קליפורד טאואר, ורואה שיירה של אופנוענים מקצועיים, ממש ביריונים, לבושים היטב בשחורים ורכובים על כלי-רכב נוצצים ומרשימים – נכנסת לעיגול הגדול שבחזית המוזיאון. כאשר אנחנו יוצאים, הקבוצה עומדת לחילוץ אברים ומתברר שלפי הגיל הם קבוצת אופנוענים של בית-אבות, כמעט חציים נשים, רובם בשערות שיבה, גברים מזוקנים ושמנים מאוד, הנשים ניראות יותר ספורטיביות, הגיל הממוצע הוא בערך כשלנו רק שבעינינו הם ניראים קשישים הרבה יותר. כאילו יצאו מסרט של הארי פוטר. לא להאמין כמה שעות הברקה עבר כל אופנוע. כמו עדר סוסים אצילים וגאוותניים, כך ניראות המכונות הללו.
חוזרים ברגל למלון, לאורך הנהר פוס שרוחבו כעשרה מטר, אני משתין בבית-השימוש עם העיתון "אינדיפנדנס" מהיום במסגרת העץ תחת זכוכית על הקיר, ממש מולי. לוקחים את החפצים ויוצאים במונית לתחנת הרכבת ושם מאכסנים אותם, במחיר לא זול של ארבעה פאונד ליחידה.
יוצאים קלים יותר והולכים למוזיאון הרכבת המפורסם, נשיונל ריילווי מיוזיאום, הנמצא מאחורי תחנת הרכבת, לצד מערב, בלימן רוד. לימן, שפסלו מתנוסס בכיכר בדרך מהתחנה למוזיאון, היה שנים רבות ראש העיר יורק, במאה ה-19, והיה גם ממנהליה של חברת הרכבות ומבוניה של תחנת הרכבת המפוארת.
הכניסה למוזיאון הרכבת חופשית. מרשימים בעיקר הם כמובן הקטרים, שכמותם ראינו לפני שנים במוזיאון הרכבת המפורסם בלוצרן. קטרי ענק, כמו ממותות, יצורים מעולם אחר. קטרי קיטור עם דוודים ענקיים. ומה שעוד מרשים הן הרכבות המלכותיות של המלכה ויקטוריה ושל קינג ג'ורג' השישי ואשתו, ששימשה עד לפני שנים לא רבות גם את אליזבת, המלכה הנוכחית. ברכבת הזו הוא עבר מעיר לעיר בימי מלחמת העולם השנייה לעודד את אזרחי ארצו. בהתחשב בעובדה שסבו, הנסיך אלברט, היה גרמני, הרי זה ראוי לציון מכל בחינה שהיא. ואני עדיין זוכר כיצד בילדותי, בשנת 1946 לערך, חגגנו בבית הספר בצופית את יום הולדתו של קינג ג'ורג' השישי, בנו הצעיר של קינג ג'ורג' החמישי, שעל שמו נקראים הרחובות בירושלים ובתל-אביב (מעניין שבפתח-תקווה לא הרגישו צורך לתת שם של רחוב למלך שצבאו שיחרר אותה מעול התורכים, גם לא לגנרל אלנבי, אבל גם לא מצאו לנכון להקצות רחוב נפרד על שם יהודה ראב, חורש התלם הראשון, חופר הבאר הראשונה ושומרה הראשון של המושבה).
אני מצטלם עם המלכה ויקטוריה, שיושבת, לבושת שחורים, עשרות שנים היא התאבלה על מותו של הנסיך אלברט, ואני מושיט לה את ידי.
כמו כדי להרבות שמחה בין הרציפים, שמושכים עשרות משפחות עם ילדים, שנהנים לעלות על הקטרים ולהציץ בקרונות – עומדים שני ליצנים אנגליים בסגנון קרקסי כאשר כל נושאי הסקצ'ים שלהם לקוחים מעולם הנסיעות ברכבת. חבילה שלא הגיעה. איחור בלוח הזמנים, וכל מיני תרועות ונפילות בליווי רעש של מצילתיים, כאשר בעוד האחד מדבר, רץ השני לפאתי הרציף, ליד הקרון המשמש כתפאורה, ומחליף בגדיו לזהות אחרת, וחוזר חלילה. המיסתורית נעשית חסרת סבלנות. לדעתה אני בולט מדי בשטח, וההצגה הזו מתאימה לילדים ולמפגרים וממילא קשה לי להבין את רוב דבריהם. אני בכל זאת נהנה מעצם ההומור של מופע הרחוב הזה, שנעשה בכל לב. שני השחקנים נותנים את כל נפשם, כישרונם וכוחם במופע שלהם, שניראה בהחלט כמו סצינה עשוייה היטב בקומדיה של ריי קוני.
בלב הרציפים יש מסעדה נחמדה של אוכל עממי כמו מזנון של רכבת עם כיסאות ושולחנות בסגנון קצת עתיק. מאחר שהשעה כבר שתיים בצהריים, אנחנו שוכחים את ארוחת-הבוקר הענקית ומתיישבים לאכול כדי שנוכל להחזיק מעמד עד הערב. צלי הבשר שלהם כבר נגמר ואני לוקח סטייק חזיר שעבר גם בישול או אפייה ברוטב פטריות, שמנת ורצועות שינקן חריפות. סטייק מעולה ולא שמן, וטעים מאוד. התוספת, תפוחי אדמה קטנים וירקות מאודים. כוס קולה גדולה. המיסתורית לוקחת תפוח אדמה גדול עם סלט קולסלו, כרוב, גזר ומיונז, אלא שכאן הוסיפו לו גם גבינה צהובה מגורדת והתוצאה טעימה מאוד.
קמים מהארוחה, תוך שזוכים במהלכה לאינטרמצו של הופעת המשפחה הוולגרית מהרכבת שלשום, פני הילד כבר פחות מחוטטות אבעבועות אבל עדיין הוא מתגרד כל הזמן ורוטן. למרבה המזל הם נעלמים די מהר כלעומת שבאו.
ביציאה מתברר לנו כי משמאל יש עוד אולם ענק של קטרים וקרונות ואנחנו מציצים גם בו. אפיהם של כחמישה-עשר קטרים מסוגים שונים מרוכזים בחצי קשת ואף יותר מכך, כמעט עיגול שלם, כאילו באו לפגישה מכל הכיוונים, והמראה מרהיב. המיסתורית מצלמת אותי. תענוג של ילד. כאשר רואים את הקטרים האימתניים עם קרונות הפחם שלהם מאחור והמראה המלכותי מלפנים, מבינים מדוע רוב הילדים רצו פעם "להיות נהג קטר" לכשיגדלו. כיום קטרי הדיזל והקטרים החשמליים, המתמזגים עם הרכבת לתולעת אחת, אינם מעוררים שום כבוד או תשומת-לב.
ממשיכים לטייל לתוך חומת העיר ושמאלה, חוצים את הגשר על האוֹז, לעבר גני המוזיאון, מיוזיאון גארדנס, ולעבר המוזיאון של יורקשייר.
בבניין גדול ועתיק, דו-קומתי, במורד הגן, לא רחוק מהנהר. מתקיים יריד של עבודות-יד. הכניסה חמישים פני כולל כוס קפה או תה. נכנסים. אנשים מאוד סימפאטיים מוכרים מעשי רקמה וקרמיקה שיצרו בעצמם. המיסתורית קונה אצבע לשים עליה טבעות, עבודת-יד, אצל אישה נחמדה שמייצרת את הכלים הללו. שיהיה גם למתנה בשובנו ארצה.
יוצאים, עוברים על פני קירות צד אחד של כנסייה עתיקה, חרבה, הכול מרבד של דשא ופרחים ועצים שחלקם כבר פורח. זוג צעיר עם ילד קטן בלונדי נהדר וכלב לבן יושבים בדשא בצל קיר הכנסייה הגבוה והחרב. הנהר ניראה למטה. המיסתורית מצלמת. לא פלא שהאנגלים היו משוגעים לציורי נוף. קודם השקיעו עבודת גינון ענקית באילופו של הנוף כדי שגם במציאות ייראו כל גן וכל שדרה כיצירת אמנות חיה, ואחר כך גם ציירו את הנופים המשגעים שיצרו כאילו הם ה"טבע", כמין אמנות בתוך אמנות, שאתה מפיק ממנה הנאה בלתי-רגילה כמו גם כשאני יושב כבר כאן באחוזת ירנטון וכותב את הדברים האלה ומול חלוני הדשא, העצים, החומה והשערים, והכול מטופח ומסודר וסימטרי, וכבר הגיע קרוב לשיא הפריחה של האביב, וכאילו הטבע נעשה יפה יותר כאשר מכניסים אותו למידות הרמוניות ותואמות, ושם לעיתים הוא גם מתפרע. וגם כאשר הם מציירים את הטבע עצמו, כמו אצל קונסטבל, נידמה לך שאלוהים סידר אותו נחמד, רומנטי, פאסטורלי, ולעיתים גם מאיים, כמו בעננים ובסערות ביבשה ובים, אבל תמיד נעים לעין.
במוזיאון מתקיימת תערוכה על הוויקינגים אבל אנחנו כבר עייפים ולמען האמת הם לא כל כך מעניינים אותנו, ומאחר שיש לנו עוד זמן עד לרכבת, אנחנו חוצים את רחוב המוזיאון ונכנסים שוב לרחובות הקטנים של העיר שבתוך החומה. ולאן מגיעים? שוב לבטיס. הפעם המיסתורית משתמשת רק בשירותים שלה, ואני בוחן בשבע עיניים את הביצים שלה, לאחר שאתמול בערב קראתי בעלון הצבעוני שנתנו לנו הכול על אודות הביצולוגיה שלה. הם מרשים לצלם והמיסתורית מצלמת בתוך החנות אותי ואת הביצים של בטיס. גם כן חווייה, של עכו"ם. במקום מצות ודגי קרפ לפסח, ביצי שוקולד לאיסתר. אפילו במרקס אנד ספנסר באוקספורד, שם אנחנו מבקרים למוחרת, אין זכר למזון יהודי כשר או של פסח, והכול בסימן האיסתר וביציו או ביצותיו.
ועדיין נישאר לנו זמן עד לרכבת, שעוברת את יורק ויוצאת בחמש עשרים ושמונה. מאחר שהמיסתורית רצתה, מתחילת הביקור, "לטייל על החומה", אנחנו חוזרים במיוזיאום סטריט על הגשר הציורי, שהעמדות המבוצרות בשני קצותיו הפכו לחנויות קטנות, ומגיעים למקום של עלייה לחומה, הצופה לעבר תחנת הרכבת ופסלו של לימן. כל זמן שיש מעקה, העלייה בסדר, ואפילו עוברים גבוה מעל הכביש למטה, אבל כאשר מגיעים למסלול שבו שמאלה אין כלום, ורק מימין קיר החומה העליון לגעת בו, אפילו ללא מעקה ברזל פנימי, המיסתורית ממצה את חוויית "אני רוצה לעשות טיול על החומות" ומבקשת לרדת לאחר שעשתה צילומים אחדים ואני מחזיק בה שלא תסתחרר, לדבריה, ותיפול. אנחנו נזכרים בסיפור על חברינו ו. ו-י. א., כאשר טיילו על הקרחון בניו-זילנד, ו-י. התבדח ואמר שחשש להחזיק בידה של ו. אשתו שקצת הסתחררה והעדיף שהמדריך יעשה זאת – כדי שאם תחליק ותיפול, לא יאשימו אותו שעשה זאת בכוונה!
יורדים בזהירות, לאחר שמיצינו כל כך הרבה משכיות יורק במשך היומיים-נטו שהיו לנו בעיר המקסימה, לוקחים את החפצים מהשמירה, ועוד יושבים קרוב לשעה לחכות ל"בתולה" –Virgin של חמש עשרים ושמונה, העוברת את יורק בדרך לאוקספורד. זה מאוד מעניין לשבת ברציף ולהסתכל על תנועת הנוסעים הערה. כל הזמן באים ויוצאים. הרבה נוער עם תרמילים גדולים. הרבה מעשנים, בעיקר מעשנות, בעיקר בחורות. ותופעה נוספת, דמוגראפית – אף לא אישה אחת בהריון! שמתי לב לכך לפני שעה קלה, כאשר עמדנו ברחוב שבתוך החומה – שהנה עוברת בחורה צעירה ונאה למדיי, וביטנה הולכת לפניה! ולא הבנתי מדוע ההריון מושך את תשומת ליבי עד שעלה פתאום בדעתי שזוהי האישה ההרה הראשונה שאני רואה ברחוב אנגלי מאז בואנו לכאן לפני יותר מחודש ימים! – וזאת באביב, תקופה יפה ללידות!
כאשר רואים, בייחוד בלונדון, לא בפריפרייה, את הכמות הגדולה של הערבים ושל הפאקיסטאנים, הבנגלדשים וגם ההודים, את כיתות בתי-הספר הצועדות ברחוב ובמוזיאונים והן צבעוניות-למחצה ואפילו יותר, את המגישים והמגישות הרבים בטלוויזייה, שכמעט מחציתם שחומי-עור, אזיי מתברר שאנגליה עומדת בפני בעייה דמוגראפית אולי פחות קשה מאשר ישראל, מאחר שהמיעוטים שלה אינם חותרים תחתיה אלא מבקשים להשתלב בתרבות ובחברה – אבל אופייה של האנגליוּת ילך וישתנה, אם לא כבר השתנה. לא לחינם הם העבירו בימים אלה חוק שמאפשר לשלול נתינות בריטית ממי שמטיף נגד המדינה ופועל נגדה, ומיד הפעילו אותו על מטיף מוסלמי קיצוני קנאי ידוע בלונדון. אצלנו חוק כזה אולי קיים אולי לא, קשה לדעת, כי רוב החוקים שלנו אינם מקויימים כלל, אבל אילו ניסו לגרש מטיף ישראלי-ערבי מאלה הקוראים בטלוויזיה שלנו להשמדת ישראל, היתה קמה צעקה נוראה שישראל חדלה להיות דמוקראטיה, והסופר החשוב ד. ג. היה ודאי כותב על כך מאמר נהדר ב"הארץ" ומשווה בו את שרון לקאליגולה!
חרף דאגותיה של המיסתורית, הרכבת באה בזמן, מתברר אפילו כי למרות שהמקומות שלנו, המסומנים, לא היו יחד, כי נאמר לנו שהכול תפוס, הרי בקרון עצמו המקומות לא היו שמורים וכך ישבנו יחד, גבנו לנסיעה, בבירמינגהם התהפכנו והלאה כבר ישבנו כשפנינו לכיוון הנסיעה, ישנתי קצת בדרך, נעשה חשוך וכבר לא היה הרבה מה לראות, ובתשע ועשרים לערך הגענו לתחנת הרכבת של אוקספורד, צעדנו ברגל עם התיקים עד למקום האיסוף של המיניבוס של המרכז, מול מוזיאון האשמוליאן, ובעשר ורבע כבר היינו במיניבוס בדרך חזרה ל"ביתנו" כאן באחוזת ירנטון.
היום התקיימה תחרות הסירות השנתית בין אוקספורד לקמברידג'. ברדיו מודיעים שאוקספורד ניצחה. קיבלנו חוזר לפני שבועיים שבו הציעו לבלות את היום על ספינה עם ארוחת צהריים תמורת כמה עשרות פאונד ולתמוך בקבוצה המסורתית שלנו. כמובן שגם אלמלא הנסיעה ליורק לא היינו עושים זאת. היום גם היה אמור להתקיים בלונדון הדו-שיח בין סופרים ישראליים לפלשתינאים, שאני סירבתי לקחת בו חלק מפני שהעניין ניראה לי מראש חסר תקווה, וחלק ממכונת התעמולה הפלשתינית, שזוכה כאן לאהדת האקטיביסטים המוסלמים ורודפי השלום אנשי השמאל האנגליים. להתווכח איתם זה כמו עם קומוניסט בשעתו (רבים מהם אכן השתייכו למסגרות מפלגתיות שמאליות קיצוניות), או כמו עם פאנאט דתי שלנו (אלא אם כן אתה מבין את אנשי החמאס והיית נוהג כמותם תחת הכיבוש, כמו שהבין אותם הסופר החשוב שלנו ד.ג., שהירצה כאן לאחרונה בשבוע הספר היהודי בלונדון). אני שופת מיד במים רותחים שתי שקיות תה מתוך השמונים שבקופסה של בטיס, עם סוכר חום, בלי חלב, תה חזק וחריף שגורם לי, בהתקף של סנוביזם בריטי, לשכוח את הארל גריי ששתיתי שנים רבות, ולטעום מחדש את חוויית הימים שעשינו, שני קשישים יהודים – ביורק 2003.
הערה: בחלק השני של "זוג קשישים יהודים ביורק, אפריל 2003", בגיליון מס' 32, נכתב: "רבי יומטוב מיוגני – Joigny" – ו-מ. כ. כותב שצריך לבטא את השם זואני, והיא עיר בחבל בורגונדי.
[סוף יורק]
יצא לאור ספרו של שמאי גולן: "מסעותיי עם ספרים"
בהוצאת אסטרולוג
יצא לאור בהוצאת אסטרולוג ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" שבו כונסו רוב מאמריו על ספרים וסופרים, שאותם פירסם במוספים ובכתבי-עת ספרותיים.
פרקי הספר עוסקים ביצירות מספרות העולם שתורגמו לעברית, אם כי מקומה של הספרות העברית לא נפקד. מעיון במאמרים ניתן אף לזהות את הפרופיל הספרותי והרוחני של הכותב עצמו. כך, למשל, מגלה גולן עניין רב בתיאור דמותו של היהודי ביצירות האירופיות הקלאסיות: תיאוריו האנטישמיים של דוסטוייבסקי ו"אבותיו" הרוחניים והספרותיים; ודמויותיו היהודיות הנלעגות של הסופר הגרמני גינטר גראס ב"תוף הפח". גולן מתמודד עם יצירות של גדולי ספרות העולם: בקט, סארטר, פוקנר, הנרי מילר, תומאס מאן, גראס, קונראד ורבים אחרים. מקום מיוחד, לעיתים מתוך היכרותו האישית, הוא מקדיש ליוצרים הספרדיים והלטינו-אמריקאיים: חוסה קמילו סלה, אוקטביו פאז, ארנסטו סבאטו ומריו ורגס יוסה. עיון מיוחד מוקדש ליצירות מהספרות העברית, בייחוד בנושא השואה; לספרי זיכרון ולביוגראפיות; וליחסים המורכבים שבין הסופר למימסד.
הספר מסתיים בראיון רחב-יריעה "לחיות ישראלי, להרגיש ניצול", שערך אהוד בן עזר עם שמאי גולן.
גולן נולד ב-1933 בפולין. במלחמת העולם השנייה היה תחת הכיבוש הנאצי ובברית-המועצות. עלה ארצה ב-1947. התחנך בקיבוץ רמת-הכובש. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בספרות ובהיסטוריה. בין מייסדיו של בית הסופר בירושלים ומנהלו הראשון במשך שבע שנים. נבחר ארבע פעמים לתפקיד יושב ראש אגודת הסופרים העבריים בישראל. כיום חבר הנהלת אקו"ם. היה בשליחויות חינוכיות במקסיקו ובארגנטינה, ובשליחויות מטעם משרד החוץ כיועץ בשגרירות ישראל במקסיקו וכנספח לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים
עוד על ה"טמבל"
מתוך המילון האנגלי-עברי של ר. אלקלעי:
Dumb – אילם, דומם, שקט, ובשפה המונית: טיפש.
Dumbbell – משקולת יד, ובשפה המונית: שוטה.
אסוציאציות נוספות, שיבושי מילים בלעז, כגון Jigsaw – משור מיכני – ג'קסון. השפעות המנדט הבריטי שלא פגו עד היום. מדוע לאיש ברמזור ובתמרור יש כובע? מישהו פה הולך עם כובע? השפעות השלטון העות'מאני שלא פגו עד היום –רישום בטאבו.
חג שמח
אורון יהלום
מר אלימלך שפירא מעיר: אם אינני טועה הרי שבתקופה בה החל בארץ השימוש במונח טמבל לא היתה השפה האנגלית כה נפוצה ומשפיעה כך שנראה לי שהמקור הוא תורכי, ערבי או גרמני.
הצעירים בנפשם אותנו קוראים!
לאהוד שלום,
תודה על "חדשות בן עזר". כבת למשפחה ותיקה בארץ, יבנאל וירושלים, אני מוצאת המון דימיון לעולמי במה שאתה כותב, ואני מעבירה הכול לאימי בת השמונים וחמש, שמתמוגגת, בעיקר מהמילים ומהביטויים שנס ליחם!
חג שמח לך ולכל משפחתך,
חנה ליבנה
הגדת נחום גוטמן
מכל ההגדות של פסח שאני מכיר אני מחבב את זו שהזכרת, ועודני משתמש בה. היא ממש מימי ילדותי, מן הסדרים הראשונים שאני זוכר בחיי. הזכרת שאנו מתקרבים לשבעים, אני במרחק חודש בלבד. גם הערב ישבתי וקראתי מתוכה...
לא שהציורים כל כך יפים, הם בקו שחור על רקע חום, וזו כל הצבעוניות. הם גם די קטנים, אבל להגדה הזאת יש חן שמעביר אליי את ילדותי, את התקופות היפות של חג האביב, חג הפסח שלנו, בבית שומר מסורת.
ההגדה הזאת, החביבה עליי כל כך, מקווה שאזכה להשתמש בה עוד ועוד.
א.ד.
מר סופר נידח מעיר: ההגדה המקורית הראשונה של מר נ. גוטמן שנמצאת בידך היא ודאי בהוצאת "אמנות", תל-אביב, 1930, והיא כיום ממש פריט אספני רב-ערך ונדיר. שמור עליה מכל משמר. ואילו ההגדה שמר א. בן עזר חידש בהוצאת "יבנה" (כריכה כחולה) אינה זו שבידך אלא הוא לקח ציורים צבעוניים של מר נ. גוטמן מהספר "יציאת מצרים" שכתבו בחרוזים מר חנניה ריייכמן, והוסיף אותם לטקסט מצולם מוגדל של הגדה רגילה מאלה שהיו נמכרות בחמישה מיל, ובשעתן לא היו אחרות אלא הן, ובנוסף לכך כתב לאותן תמונות ולא בחרוזים את "סיפור יציאת מצרים" (כריכה אדומה, עם רמזים ברורים בטקסט למה היה קורה אילו כל הפועלים הזרים היו עוזבים יום אחד את ישראל). ואלה הם שני ספרים תאומים אך לא נדירים, ומדי פסח הם שבים ונזכרים.
שערורייה במערכת "חדשות בן עזר"
חבריה מאוהבים בפּוּפִּיק של עצמם!
חברי מערכת "חדשות בן עזר" הנחצצים והמאוהבים בעצמכם ובבשרכם,
מאחר שמכתבכם העיתי איננו מתקרב אפילו למדרגת עיתון, אלא מסתובב כל הזמן סביב הפופיק של משפחת בן עזר ראב לדורותיה ומשרת אותה – אני מציעה שתוציאו לאור "חדשוֹתוֹן בן עזר" שיסתובב כל הזמן סביב הפופיק של עורכי "חדשות בן עזר" לדורותיהם וישרת אתכם וידווח על פופיקכם לקוראים האחרונים שעדיין נותרו לכם ברשימת התפוצה ההולכת ומצטמקת – והלא ככה השתלטה המשפחה שלכם גם על תולדות המושבה פתח-תקווה!
בכבוד רב,
ד"ר חיה צִ'ימָרוֹזָה
(נינה של מייסד המושבה האמיתי דוד מאיר גוטמן).
מר סופר נידח משיב: את צודקת, צודקת, צודקת, אך למרבה הצער לא היו צאצאים למייסד המושבה, הגביר דוד מאיר גוטמן (שבכספו נקנו אדמותיה) – ולכן נשכח כמעט כליל. דב סדן היה אומר: "סופר בישראל צריך לשאת אישה ולהוליד ילדים, והם ידאגו להוציא לאור את ספריו גם לאחר אריכות ימיו (מושג משפטי) כדי שלא יישכח!"
דוד מאיר גוטמן לא זכה לכך.
בין פִּינְפְּתַיוֹת לְפִינְפְּתַיִים
מדור חדש לַמיוּעצות ולַמיוּעצים
מייעץ פרופ' מדופלם לייעוץ אודי ר.
מֵסייה פרופסור דוּפלם,
נועה בתי מתבגרת יש לה בעייה קשה. היא יפהפייה אבל טיפשה. בבגד-ים שני חלקים גברים ממש מאבדים את הראש מתעלקים עליה מפנטזים ממש מסטרובסיון איתה. עכשיו רוצים לקחת אותה למסע פרסום בכבוד גדול מייצג ישראל ו-מ-ש-ג-ע באיים הקריביים, נסיעה, כסף, צילומים מה-זה נועזזיִים, פרסומים מה-זה פרומואים-פופו ושדיים נפלאות שלה וטליה רזה והפומלות אשכרה. אבל אני חוששת, היא מדברת שטויות כאלה. אפילו העברית שלה נוראה. לא מבדילה בין זכר לנקבה בייחוד במיספרים. ממש פְרֵחָה, יסלח לי מוֹן דְיֶה על שימוש אשכנזי, כולה שפתיים מותק ילדים נורמאליים מאוננים כשרואים הצטלמות פומלות של נועה אבל אני מחששת מאוד-מאוד שנועה תאבד באיים קריביים בתוליה ותתפסל לחופה כי בגברים היא כבר מבדילה ודווקא אוהבת מאוד לְשון זכר. מה עושים לשמור עליה?
בתקווה לעצתך המהירה פרוספר אודי,
תבורך לשונך הקדושה בַּאבַּא אודי,
אילנה חזן-תוקע, מיוּעצת אימא ודואגת עליה
פרופסור מדופלם אודי ר. עונה: שפר עלייך חלקך גברת אילנה חזן-תוקע שיש לך בת מוצלחת ומושכת שכזו. והנה, כמו לכל בחורה יפה יש לה ודאי חברה מכוערת שיודעת עברית וגם אנגלית על בוריין ועושה רושם מצויין על זרים. לכן כדאי שבתך תיקח איתה למסע הפרסום את החבֶרה המכוערת וזו תהיה לה לפה מפיק מנגליות – בלילות תישן החברה צמוד לטליה הצרה של נועה, תכסה היטב בידיה את קצות ציצֵי הפומלו היפים של נועה, באצבעותיה החזקות תשמור על פרפר בתוליה של נועה מכל משחית ערווה, משחיל ותוקע –
והיה אם במחשכים יעפיל זנאי אליה,
בְּחבֵרְתה המכוערת ייתקל ולא בבתוליה!
מעשה טלאים בפסטיבל "פיסות"
מאת מר סופר נידח
ראיתי אתמול בבוקר את מר א. בן עזר והמיסתורית נכנסים למכונית. הוא לא יודע לנהוג, רק היא, ונוסעים דרומה עם שמיכה מקופלת. עקבנו אחריהם. הגיעו למושב קדרון, צפונית לגדרה (שנוסדה רק ב-1884, אבל בזכות יחסי ציבור היסטוריים מצויינים של מייסדיה הביל"ויים נוצר רושם שהם ההתחלה של העלייה הראשונה, ולא פתח-תקווה שנוסדה בשנת 1878).
השניים עצרו במשק קדרון 60 שעליו שלט "פיסות". חשבתי, צריכים להשתין. אבל לא. לא פִּיס ולא פִּיסוּאָר אלא פיסות-בד צבעוניות שתופרים מהן מעשה-טלאים, קווילט, קווילטינג בלעז או פֵּטְשׁ ווֹרק. בחצר הירוקה נמתחו חבלים בין העצים, ועליהם התנופפו ברוח מעשי-טלאים רבים ומעניינים שהביאו עימן עשרות המשתתפות בְּפסטיבל "פיסות" של נורית קָפָּרָא. חגיגה של שטיחים בשלל דוגמאות וצבעים. גם המסתורית הביאה עבודת-טלאים מרשימה בגווני חום, שנתלתה ולא נפלה ברמתה מכל השאר, מה עוד שתקופת תפירתה הביאה שעות שלווה רבות לבעלה.
בחנות הגדושה גלילי-בד צבעוניים בחרו נשים דוגמאות לעבודות הבאות. גברים היו מיעוט מבוטל. רק כמה בעלים רכרוכיים, כמעסיקי מר א. בן עזר נ"י (נרו יאיר), שנשותיהם התופרות סחבו אותם לראות פיסות טלאים בשמש האביבית על קפה ועוגיות כשרות לפסח.
והנשים, מה אגיד לכם, לא ידעתי שהנושא כל כך ממלא אותן, וממלא, וממלא ומקיף חוגים וחסידות ברחבי הארץ. אלו הנאה עילאית וגאווה היו שפוכות על פני כל אחת מאלו ששטיח-הטלאים שלה נתלה לראווה. ממש אמנות עממית וצבעונית במיטבה.
היתה גם הרצאה של גברת צביה סטרכילביץ'-קליין, (ודאי צאצאית לאחת המשפחות הוותיקות של העלייה הראשונה), שהביאה דוגמאות של עבודות-טלאים עתיקות מהמאה ה-19. הידעתם כי האבירים לבשו בגד מעשה-טלאים מתחת לשיריוניהם? וכי עשרות אלפי החיילים האמריקאיים שנפלו במלחמת האזרחים, קבורים בכותנות-טלאים שלבשו? וכי בשנות העשרים של המאה הקודמת, שנות השפל הכלכלי, היו שקי דגנים ומזון אחר לבהמות ולעופות עשויים מבד צבעוני עם דוגמאות, כדי לעודד את קנייתם, בד ששימש לא רק לעבודת-טלאים אלא גם לתחתוני-נשים? וכי תפירה במכונה אינה סימן לעבודת-טלאים חדשה-יחסית, כי מכונות-תפירה היו כבר בשנת 1840, ולעיתים נשים אחדות רכשו יחד מכונת-תפירה זינגר, שהיה אפשר לשלם עבורה לשיעורין? וכי כדי לשמֵר עבודת-טלאים בארון יש לקפלה מדי פעם באופן שונה?
בשלב הזה החל מר א. בן עזר להסתכל סביבו בחוסר-סבלנות. חששתי שיבחין בי והסתלקתי מ"פיסות" אך לא לפני שהעתקתי את מיספר הטלפון 08-8594237 ואת כתובת האתר: www.pissott.co.il
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
ספר השירים החדש של אהוד בן עזר בהוצאת אסטרולוג
נמצא למכירה בחנויות הספרים במחיר 48 שקלים
ובהזמנה באי-מייל לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 30 שקלים
כולל הוצאות המשלוח בדואר והקדשת המחבר
בציפורן עט פארקר 51 המקורית שבה כתב את רוב השירים
לא תהיינה מודעות ענק בעיתונים
אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב
תזכורת
אתמול, 25 באפריל 2005, מלאו 111 שנה
להולדתה של המשוררת הארצישראלית הראשונה
אסתר רַאבּ
בת פתח-תקווה
בהרי אררט כבר חוטבים את העצים לייצר את הבול עם דמות דיוקנה
ובים תל-אביב מייבשים את החלקה לסלילת הרחוב שישא את שמה
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר
וגם את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל