יוסף-חיים ברנר

עצבים

נדפס לראשונה בשנת תרע"א, 1911, במאסף הספרותי "שלכת"

נוסח זה מופיע בספר "ברנר והערבים" מאת אהוד בן עזר

במלאת 80 להירצחו של ברנר

בהעתקת אהוד בן עזר

בהוצאת אסטרולוג 2001

התוספות בסוגריים מרובעים הם של המעתיק

א

מעין ריח פרפום [בושם] עלה מסביבינו – מגידולי-השיטות הנמוכים, או ה"מימוזה", כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה [שם כולל למושבות מפתח-תקווה דרומה, להבדילן מחדרה וזכרון-יעקב בשומרון, וממושבות הגליל]. אלומת הפז של החמה השוקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופייה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתום ארוכים ודקים. קצות-מרומים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגוונים נשתנו ממעוף עין אחד למישנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.

אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה"שיטות" הקטנות ועלי הצבר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, בועות לבנבנות, שמחמת חוליו לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל תוקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המיבצר החרוב, ה"היסטורי" [אולי מיבצר אנטיפטרוס שמצפון-מזרח למושבת הפרדסים פתח-תקווה], אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נידמה קרוב, כל-כך קרוב...

זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זוויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משירטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קייצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זוהרה, אדומה ולא עייפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות [כניראה איקליפטוסים] אשר אצל המושבה נתרחקו ממנו, נתרחקו וכהו.

– האילנות הללו... – הפסיק בן-לווייתי את דומייתו פתאום, אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.

– אה?..

– האילנות הללו, אומר אני... רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או "כתבות", למיצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: "מושבותינו!.. [מושבות העלייה הראשונה לארץ-ישראל, מ1878- ואילך] איזו בת-צחוק גלוייה מתעלמת בעציהן הספורים ורוטטת"...

– ו"רוטטת"? – חזרתי במתכוון על מילה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על "הפילוסופיה של הטבע": הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באפר-הטון [אל"ף בחטף-פתח, פ"א בצירה, במסיכה או בחיקוי-קול] של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.

– הן [כן, וכך ברוב הפעמים להלן]; צמרותיהם... – נלכד הוא בפחי אשר טמנתי לו – אני מדבר על צמרותיהם... אימתיי היה זה? לפני חצי יובל שנים, כמדומה... הזקנים שבאילנות זוכרים בוודאי... לפני חצי יובל שנים לא היה פה כלום... חולות... חול...

– ומדוע איפוא, הנך מטעים דווקא את צמרותיהם? – הצגתי את השאלה ישר.

– היאך? צמרותיהם?.. הן; הצמרות מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות... (יודע אתה, ה"קדיש" [בנו-בכורו] של בעל-מלונך נוסע למז"ט בשבוע זה...) הן, הערים הגדולות... שמעבר לים והלאה...

– ומילא?

– מילא!.. הערים הגדולות – ריבוא-רבבות השקיעו בהן כוחותיהם... מאות בשנים, מאות בשנים... בנו, צברו, הוסיפו... לכן? לכן איתן עמדתן... יש אחיזה לנולדים בהן... יש איזו גראנדיוזיות... זוכר אתה את בתי-הנתיבות הגדולים? את הפארקים הנהדרים?

– נו?

– ופה... עניות-של-חיים מוכרחת... יישוב של כ"ה שנים... [אולי 1884, בתקופת יישובה מחדש של פתח-תקווה. זמן ההתרחשות של סיפור-המסגרת הוא בין שנת עלייתו של ברנר ארצה, 1909, לבין שנת פירסומו לראשונה, 1911] ושל איזו אנשים? חי... יודע אתה, היום בעל-מלונך אומר: "שאתן את בני להיות לאיכר? שייענה כמוני בבויארה [בפרדס]? אם לכך – נוח לו שלא נברא..."

עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות-הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.

– אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות... – יותר נכון: חוזות – את... הסביבה הקרובה, העיקרית... נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות... ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב... אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות... וליבי, ליבי עליהן... ליבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש...

– דברי נבואה?

– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי איננו רואים?

– מה??

– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, את את הללו [הערבים], שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש... ואף העם היושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו מעל שולחן אביהם... שטעם דגת גושן בפיהם... כי אם... אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם... הוי!.. הוי, לצמרות, כי תיגדענה!.. ותמיד, תמיד: "קטן יעקב ודל"... איזה עצב!

מן המושבה נשמע צלצול פעמון הערב.

– ויודע אתה מה שאגיד לך עוד? – היתה על רעי רוח-הדיבור – דווקא פה... (אולי נשב על התל?.. בחזירתנו?..) דווקא פה, במקום שחורבננו, חורבן עמנו, מתבלט כל-כך... דווקא פה היו לי איזו שעות של קורת רוח... שנידמה לי, כי... כי חיי מתמלאים... באיזה קו, באיזה סעיף... חבל רק, ששם, בכל המקומות, מרבים כל-כך לדבר על "ארצנו החמודה"... אולי בשביל זה תקיף הוא כל-כך הצער כשבאים הנה... מחלום ליקיצה... עד היום – שנה ומחצה – לא ימוש מליבי לכל מראה עיניי: זוהי ארץ-ישראל!..

– עצבים? – נתעורר איש-שיחי כעבור רגעים אחדים של שתיקה – עצבים, אתה אומר? (אני לא אמרתי כלום) הן; אולי...

ולאחר שעה קלה, כששקעה השמש, ואנחנו, בחזירתנו מטיולנו, ישבנו לנוח על התל המכוסה דשאים צנומים ועלי צבר עבים ומרוסקים כעין דופן לו, ושיחתנו, שתוכנה נתחלף במהירות רגילה מעניין לעניין, שבה עוד פעם אל עצבים ואבזריהם, נטל רעי והבליט לפניו את רגלו האחת, שערדל התנדנד עליה, שם בצידה את השנייה, החבושה בסמרטוטים, ושלא כדרכו, הגיע בדיבורו עד לידי השתפכות-נפש גמורה... ואז הירצה לפניי משום-מה מזיכרונותיו הבאים בזה, שאמנם, לכאורה, לא היו שייכים כל עיקר למה שהתחיל בו. ההרצאה – תחילתה במשפטים בודדים ומגומגמים, שהפרוץ מרובה בהם על העומד, אבל אחר-כך, לאט-לאט, התחילה זולפת בקשר פנימי מספיק למדיי, לפי עדותו של בעל-הדברים עצמם, שהיה מעודדני מהפסקה להפסקה:

– שב במנוחה... שב... הנני מספר ממה שעבר... גם הגימגום יעבור... הכל עובר.

ב

– זה היה בעת שנסעתי הלום מניו-יורק.

חי [חי"ת בחיריק], אני אומר: "זה היה" – כאילו היה כאן באמת איזה דבר...

בכל אופן... בכל אופן – לא "זה היה"! אם בסיגנון זה – אזיי לא "היה"; "היו" קרי... ואיני כופר: איזו צירופי דברים, אמנם, היו; ואולי בזה הוא כל הקוטב... בזה שנתחברו מעין איזו דברים יחדיו... דברים שהבלתי נתפס רב בהם על הנתפס... כרגיל ברשמי דרכים והולכיהם... רצוני לומר: הולכי דרכים... ובכן?

הן; בעת שנסעתי הנה.

נסעתי הנה. למה? למה נסעתי הנה? מה ייחלתי מנסיעתי זו? זה כמעט שאינו נוגע לכאן, לעצם הדבר.

הלא כבר שמעת מפי לא פעם! ככל החושבים על חייהם מימות עולם, באתי גם אני זה כבר-כבר לידי ההכרה הרגילה, כי חידתם, חידת החיים הללו, "לעד לא תיפתר", כי מה שיהיה אחרי חיי לא אשיג ולא אתפוס עד רגעי האחרון... ועד בכלל... כלומר: כלום לא יהיה... וקשה מזה: לא רק מה שיהיה אחרי חיי – גם מה המה חיי לא אבין לעולם... לא אבין מה הוא העולם, ומה אני בתוך העולם הזה ומה הייתי לפני, ומה אהיה לאחרי – (ראה, הירח... זהב מוכסף רוטט... איזה לחודש היום?) הן; ביד מי הושלכתי אל מלוא תבל זו לנשום, לחיות, לראות שמיים וארץ, להתחמם בקרני השמש ולסמור ממחטי הקרח... (עכשיו לא קר לי; אני מדבר בדרך כלל) הן; להיענות באביבים מוקדמים ולשאת יגון בסתווים נוגים – אם לדבר בלשון-הפייטנים – וראה זה פלא: הכל בציפיית אותו התור האחרון, שאין אחריו כלום, התור האחרון, המוכרח לבוא, המכריחני לחושו בכל רגע ורגע, התור, שאחריו שינה לדורי-דורות, בלי חלומות ובלי יקיצה לנצח-נצחים, אותו התור המאפס הכל מאפסים...

מה אתה צוחק? על מליצתי? או על זה שאני נותן את הדבר כל-כך אל ליבי?.. (ראה, הינך יושב בסמוך יותר מדי אל הצבר, תידקר...) בקצרה: אותו התור, שבאמת אין לפניו לא קודש ולא חול, לא יפה ולא מכוער, לא אהוב ולא שנוא, לא חשוב ולא לא-חשוב, ושאף כל פי כן, עם כל קשיי החיים... ואז... כשנסעתי... כבר ידעתי... ידעתי אז את כל הידיעות הישנות הללו (הישנות והבאנאליות עד כדי חרפה, הישנות, הבאנאליות – והאמיתיות!)... וגם זה ידעתי (כי כלום הרבה זמן עבר מאז?), שלמרות "ידיעתי" ולמרות הרגשתי, הרי אני ככל היודעים והמרגישים מאז ומעולם, מוכרח, שלא ברצוני, ולמרות רצוני, לשמוע לקול רצוני... כן, לקול רצוני... וככל הסובבים אותי, כמוך כאחרים, החושבים והבלתי חושבים, המרגישים והבלתי מרגישים, למלאות באיזה דבר את החלל הריק, הבולע, שאינו מתמלא עד הרגעים האחרונים ואולי לא עד בכלל – מי יודע דבר...

בניו-יורק – אינך ישן? הינך שומע? – בניו-יורק שהיתי שמונה שנים, מיום עוזבי את אוקריינה [אוקראינה] ארץ-מולדתי; ישבתי כל העת בבית-מלאכה (משיטת ההזעה!) והייתי משליך אל התהום הפתוח צללי כפתורים, מאותם שהייתי תופר ומחבר בהם לעשרות אלפי מכנסיים בכל חודש וחודש (ב"וורקשופ" נאלח, ובכל הגועל שבנפש, צריך אני לומר לך!). ואמנם ידעתי, הרגשתי, כי פי התהום הפעור אינו אלא מתעקם על-ידי השלכה זו (על התמלאות אין אפילו להרהר!), ומאידך גיסא, לא נכחד [נעלם] היה ממני, כי לא בכפתורים וצלליהם כל האשמה, וכי תהום-הפחדים, אם לדבר בלשון נכונה, לא יתגשר גם בתפוחי-הזהב, אשר אקטוף ואנטל [ואקח] עליי בפרדסי הארץ המובטחה, לכשאבוא שמה (בימים שתהיה עבודה, ואני לא אהיה שרוי בקדחת...) ואף על פי כן נסתי [ברחתי]... כי אני, כאמור, הייתי אז בחיים – פו, מה אני מדבר? נתכוונתי לומר: בשינוי קומבינאציות-החיים [צירופי, והכוונה, מצבי-החיים] – התבין? כלומר: בכוח המעולף, המסתתר, של החיים, זה השולט בנו על כורחנו, ושלפעמים הוא, הוא המנעים לנו גם את החיפוש כשהוא לעצמו, לא יכולתי ולא אביתי [רציתי] להשתחרר מהשאיפה הבלתי-שכלית, לכאורה, לאיזה דבר אחר, לאיזו קומבינאציות אחרות, למקומות אחרים – זו המשיכה הנסוכה בו, כבכל... ההכרה, הכרת קוהלת בן דוד מלך בירושלים, עליו השלום, לחוד, ומהלך-חיי – הא לחוד... דא [זה] נמשך, כאשר היה לאל ידי להמשיכו, מבלי נפול כמעט תחת השפעת המכיר שבי – צרכים! תפירה, שכירות, "קול-העובד החופשי", זוג נעליים, ייסורי המין – ענייני כל שעה ושעה לעצמה!..

וכלום יודע אני? אולי במעמקי נפשי רטטו והעירוני לנסיעה, אם לדבר בסגנון ספרותי, גם צלילי געגועים ליפה-נוף (סוף-סוף, על תל כזה אחר עבודתי לא ישבתי בניו-יורק מעולם!), ואולי גם לצל מולדת, אשר, כיהודי, לא ידעתי מיום צאתי לאוויר העולם, כל ימי הווייתי, כל – לרבות אפילו שנות-הילדות הראשונות תחת השמיים המתוקים והחביבים של אוקריינה שלי המתוקה עם "שקציה" [נערי הגויים] החביבים, המשליכים בגדיך המימה, מדי רחצך במי הנהר המתוקים והחביבים – חי-חי! איני יודע – איך אתה חושב בנידון? – אולי פירכס שם אז ב"מעמקיי" גם עוד שריד-תקווה, מעין – למצוא איזו אחיזה, איזו אחיזה שהיא, יניקת משהו שם, באותה ארץ-חמדה, בקידמת אסיה, אשר אוהלי הבידואים, אולי בני בניהם של אברהם העברי, יינטו שם עד היום הזה; אשר גמלים שם, ומבריכים אותם, ממש כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בשעתו; ואשר (ודאי, העיקר!) דור שלישי ורביעי למלווי-בריבית לפריצים פולנים מנסים שם ללכת אחרי המחרשה... שם... רצוני לומר: פה... אה, אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה ההיא, את ההר הטוב הזה והלבנון...

– נו, ומאי הווה עלה [ומה יצא מכך]? "נתאחזת" [נקלטת]? הנך "יונק" [מתפרנס]?

אבל מיד הרגשתי, כי לא צריך היה להפסיקו. קול עצמי נידמה לי מיד לגס ביותר, לדיסונאנס [לצרימה] גס.

הוא קטף שלא במתכוון איזה עשב-פיפיות [עשב ששוליו חדים, אולי חילפה] ומוללו באצבעותיו.

ג

ובכן... בעת שנסעתי מניו-יורק.

נסיעתי ההיא, כפי שאתה יודע, כמדומני, לא היתה ישר מהתם להכא [משם לכאן]. בדרך עשיתי קפנדריות [עיקופים] קלות. ימים אחדים שהיתי בלונדון; סרתי גם לברלין. מאנטוורפן עד ברלין נסעתי במרכבת הקיטור [רכבת]. במחלקה הרביעית היה דוחק יותר מכפי הרגיל, וגם דיכדוך-רוחי בכל אותה הדרך היה, כפי שאני זוכר, יותר מכפי הרגיל; הן.

את הדיכדוך הבלתי-רגיל הלז הוצאתי איתי מלונדון. לא ששכונת היהודים במזרח-לונדון כשהיא לעצמה גרמה לזה – זו, כפי שאתה יודע, יכולה לדכא, אבל אני הלא באתי לשם מאיסט-ברודוויי: לא מפונק גדול!.. לא... הדיכדוך היתיר בא אליי על-ידי מאורע אחד, שאילו הייתי קורא עליו באיזה עיתון, ודאי שהיה עובר עליי בלי כל רושם, וכקריאתי כך היתה שיכחתי, אבל הוא אירע לעיניי, ובשעת רוגז-עצבים וחולשה.

וזה הדבר: במלון, אשר לנתי בו, למטה, בחדר-המיטות הכללי, התאכסן בחדר-עלייה קטנטן אחד יהודי ביאליסטוקאי, אשר בא מקרוב. את ה"היסטוריה" של היהודי הזה ידענו כולנו: הוא בא לאנגליה עם משפחה רבת נפשות ול"הראות" לא היה לו מה [אשרת-כניסה, ואולי גם מזומן]. ולא הניחוהו לעלות על החוף, כחוק. אולם ע"י איזו המצאה יהודית עלה לו להתגנב אל הארץ דרך ליברפול, ומשפחתו נישארה באונייה – והושבה לארץ-אשכנז [גרמניה].

היהודי היה קצת משונה: רחב-פנים, בעל זקן גדול, יחד עם זה נער גמור בתנועותיו ובדיבורו; הן. למרות מצבו האיום (הוא היה נפח, ועבודת הנפחות והמסגרות אין בשביל יהודים בבירת אנגליה!) היה משתטה עם כולנו ועשה מעשי נערות. הכל היו "אוחזים בבטניהם מצחוק", בשומעם את השוואותיו, איך שגנב [חצה בלא רשות] את הגבול הרוסי, ואיך שגנב את החוף האנגלי. אולם המצב הזה לא ארך הרבה. בשבוע השני חדלו ה"חוכמות". הנפח נשתתק ופעם אחת בלילה, לאחר שנודעה לו החזרת משפחתו, שב לחדרו הקטנטן, הגיף את תריסי החלון מבפנים, סתם כל חור וסדק, פתח את קנה הגאז – וישכב. בבוקר נמצא מוטל במצב של המרגעה [המנוחה] הגמורה; הן.

ועכשיו תאר לעצמך: מיספר ימי צמא וחצי רעב ולילות-נדודים בנסיעה בים וביבשה; אפאטיה [אדישות] של שלוש ארבע מעת-לעת [יממות], בלי כל מחשבה, בלי כל הרגשה, אפאטיה של "ספו [הסתיימו], תמו החיים, לחלוטין!" (רק מזמן לזמן איזו אמרות, כפתילי כפור חדים, נוקבות ונמסות: "מחוף לחוף... הוא בא אל החוף... ואני אימתיי? אימתיי אני?..") כן, שער בנפשך את "המצב הפסיכולוגי": אחרי ימים מיספר כאלה של הכנעת החומר העכור והתבטלות הקושי שבאדם, הרי אני – תחנות אחדות לפני ברלין – נכנס בטעות לעגלה [קרון-רכבת] אחרת ומוצא בפינה, אצל הפתח, משפחה יהודית אחת מוטלה על חבילותיה המפוזרות על הקרקע. המשפחה היתה: אם, אישה כבת שלושים ושש או שבע (פניה ומלבושיה, אני דומה, איני צריך לתאר לך!), בתולה כבת עשרים, לא עבה, אבל כבדה ומרושלת בתנועותיה, בעלת עיניים לא מכוערות, אבל פאסיביות, מחוסרות אש (זו היתה אחותה), וחמש ילדות, שהגדולה מהן היתה כבת אחת-עשרה, ואולי פחות – סך-הכול, שבע נפשות; הן. בנוגע לחבילותיהן וצרורותיהן – לאלה לא היה מיספר, כמדומה. החבילות הגדולות נתחלקו, כפי הניראה בכוונה, להרבה צרורות קטנים, בכדי שכל המשפחה תוכל להשתתף בהעברתם ממקום למקום. ממעטפה בלתי-מרוכסה של כר אחד בלטה כיכר לחם לבן, שנמלקה [נבצעה] באצבעות.

– אוי, אמא, יהודי! – בישרה הילדה הבכירה, שראתה אותי לראשונה.

– יא, יא, איין יודדדה! – הסכימו כל האשכנזים [הגרמנים] באיזו התעוררות מיוחדה, בדל"ת משולשת במילה "יודה", באנחה ובצחוק גם יחד, לשמע הערתה של הילדה בפניי.

אך אם-המשפחה לא שמחה לקראתי. היא היתה באותה המדרגה של תלאה, אשר שימחה לרגלי איזה דבר כבר אין לפניה. יהודי – יהיה יהודי. וכי מה רעה עשו לה האינם-יהודים? לעגו לה, דחפו את ילדיה, ירקו בפני אחותה? – פיש!.. [אולי מערבית, כלום] הנה בקרוב ברלין... והיהודי האומלל – מה יעזור לה? היא נתעצלה אפילו להשיב על שאלתי: מאין? – על זה ענתה לי, לאחרונה, העלמה, אחותה: מברסט-ליטובסק.

– מבריסק דליטא... ולא מביאליסטוק?

– מאי האי [מה זה] מביאליסטוק? – קראה הילדה המבשרת, הבכירה, בניגון רגזני, חיקוי לקול של גדולים, ובהברה בריסקית ריחנית.

אולם אני כבר מיאנתי לוותר על מחשבתי הראשונה, כי זוהי אותה המשפחה, אותה המשפחה הביאליסטוקאית, שהושבה מן החוף האנגלי ושאביה הגיע אל החוף האמיתי. לא הועילו לי הוכחות מעין אלו של שינוי-שמות-הערים, של מה ששם לא היתה אחות, וכאן הרי אחות – ואף גדולות מאלו. רחמנותי עליהן, על כולן, נעשתה בין-רגע בעלת ראשים הרבה ונבוכה. רחמנות נבוכה – הלא זוהי הקשה מכל המינים!

– אני לא שאלתי, דודה, מאיזו עיר ברוסיה... אני שואל: מאין אתן נוסעות עתה?

– ומאין אתה נוסע?

– מלונדון.

– וגם אני מיונדין, – נהרה ילדה אחת מעל קצה החבילות; ואף מבט עיניה השמשיות של הבכירה, בת הי"א (כי עיניים שמשיות היו לה, צריך אני להגיד לך, ושמשיות מאותו המין, שמראייה ראשונה כאילו אינך מרגיש בזה; ורק לאחר-כך, לאחר הסתכלות בהן), כן, גם מבט-עיניה של זו היפהפייה נתרכך קצת בנוגע אליי. – אתה צוחק: היפהפייה? אבל אני אומר לך: סאמט [קטיפה] לבן! פרועת קווצות נוצצות! כמובן – לא רחוצות ולא מסורקות זה שבועות הרבה...

– מיונדין – מיום-דין... – שיחקה היא בלשון נופל על לשון.

– הוא הדבר! – חגותי אני את נצחוני.

ומעכשיו כבר לא הועיל לי בהחלט מה שנודע לי מיד, כי האישה היא אלמנה זה שנים רבות, כי היא לא הוכנסה "אל המדינה" לא מחסרון-כסף, אלא מפני עיניה המקולקלות; כי אחותה לא הוכנסה, מפני שלעלמה לבדה אין נותנין להיכנס... לא! אותה המשפחה! – ניגזר ליבי... ומיד נחפזתי להעביר אליהן את מלתחתי מן העגלה [הקרון], שישבתי בה כל הדרך מקודם, ומיד הרגשתי איזו השתעבדות בנוגע לכולן, צורך לשרת להן ככל האפשר. – אלה תולדות עצבים!

– ואלה תולדות מסעי בני-ישראל! – עזרתי אני להמספר מתוך השתתפות.

ד

מעל למושבה הקטנה, כששבנו אליה, עמד חרמש-הירח של היום הרביעי למולד. תיכף לשקיעה, עוד טרם ישבנו על התל, ניראתה ממעל מחצית טבעת חיוורת, גדולה ודקה, שכל אשר חשך-חשך היום, כן הזהיבה-הזהיבה – עד אשר עלה מימינה כוכב נוצץ אחד, ואחריו אלפי אלפים, לאין ספורות, זה אחר זה וזה בצד זה, במלוא הרקיע; ואולם ככל אשר עלתה הטבעת, ככל אשר התרוממה למעלה, כן נתחוור [החוויר] זהבה.

הגענו אל הסימטה הראשית; מחמת החשיכה לא הוסיף עוד הערדל להתנדנד על הרגל: הוא כבר נאחז ביד. החרמש נתעבה, ויחד עם זה נהיה לכסף, לכסף חי, לרצי כסף טבולים בעשן קפוא. בבתי-המושבה, שכל אחד ואחד מהם היה כעולם בפני עצמו, היבהבו אורים צנועים, ומבעד לחלונות הסגורים היה ניראה, כיצד הבריות טווים ארג-חייהם.

בן-לווייתי נתרגש.

– הן, הן; – קרא בלאט – כן העירות: מסעי ישראל... אי, ישראל... יפה כל מה שבא עליו... לו דרוש גיטו... מובן, זה לא אמת... אבל במידה ידועה... בלי גיטו אינו מרגיש עצמו בטוב... לכאורה, איזו מנוחה, איזו שלווה, איזה נועם... אין פה עשירות... אבל אלמלי היו מסוגלים להיות אנשים, לסבול כראוי ולחיות עוד יותר – כאן אפשר!

– וחזון-ה"צמרות"? – לא התאפקתי.

– אה, ככה... (אנחה עצורה) כן... ובכל זאת... אם היינו משקיעים, ממש משקיעים עצמנו במקום – הרי אנו כאן... כל מקום ומקום הוא של מי שמחייהו בחייו ממש... בכל אופן (שתיקה ארוכה ושלא מן העניין)... אתה אומר: אותה המשפחה... כמה משפחות כמותה בכל ערי החוף שבכל העולם! כצאן אובדות... כסוסות סומות... הן; רוצה הייתי, בכל זאת, לדעת, היכן היא עכשיו אותה המשפחה שלי וכיצד היא מרגישה את עצמה... ומה שמעניין בייחוד, שומע אתה? שדווקא אז, בראשית פגישתנו, לא היתה אצלה אמונה יתרה לגבי דידי [בקשר אליי]. זכורני: אחרי שעה קלה להתוודעותנו הוצאתי מצקלוני שיירי הגבינה ההולאנדית שהיתה לי, והתחלתי לאכול למראית העין, בכדי לרכוש את האפשרות לכבד את הילדים בה, והנה האם אסרה עליהם לקחתה מידי. נו, חשבתי, נימוס! והוצאתי מטבעות-נחושת נקובות, בלגיות, שנישארו בכיסי, עשיתי מהן מחרוזות קטנות ואמרתי לחלק לפעוטים, כדי לבדח את דעתם באיזה דבר, "להוציאם מהאפאטיה שלהם" (לי נידמה, שכל העולם שרוי באפאטיה!) – "לי אין צורך בהן..." – התנצלתי לפני האישה. זו העמידה עליי פנים, על זה שמוציא כסף לבטלה, ואמרה: "אם לו אין צורך, אז גם לנו אין צורך!" אבל מה שהיה עוד מלעיב [מעליב] מזה: בברלין, בתחנה (באנו לשם בערב), ניסיתי להוציא צרורות אחדים מידי הילדות, שלמרות קטנותם של אותם הצרורות היו הם, אף-על-פי-כן, גדולים פי שניים מנושאותיהם – ותהי צעקה: "אמא!"

– השגיחי עליו! – פקדה האישה על אחותה בצריחה מרה.

אולם, לאושרי, קרה מיד המיקרה, שהוכיח לאישה, כי אמנם, אולי לא בעל דעת צלולה אנוכי (ודאי לא בעל דעת צלולה!) אלא, בכל אופן, לא גזלן בן גזלן. זה היה לאחר שעברנו את הפתח הצר, שבו מחזירים להפקיד את הכרטיסים, אני, מכיוון שצרורות למשא לא ניתנו לי, הייתי קל ברגליי ועברתי ראשונה, לפני המשפחה, ופתאום, כעבור רגע, שמעתי מאחריי קול יללה:

– אוייה לי! מסרתי את הכרטיסים! ובמה אסע הלאה?

– וכי לאן את נוסעת, דודה? הלא לרוסיה?!

– שמורנה את החפצים!

והיא התנפלה על הפקיד, שייתן לה את כרטיסיה בחזרה. הפקיד לא הבין דבר ולא ענה. המון בית הנתיבות חנה עליהם כדור [ו"ו בשורוק, עיגול או מעגל]. ניראה שוטר פרוסי [גרמני]. הצועקת נעשתה מרגע לרגע יותר אבודת עשתונות, ובמצב כזה כבר הייתי גם אני לה ל"מלאך מושיע".

– כי לאן את נוסעת? עד איזה מקום היו כרטיסייך?

– עד וינה, עד וינה היו כרטיסיי! לווינה אני נוסעת... אני מסרתי לו... חשבתי, כי הם כבר יודעים... כי מכאן יניחוני לנסוע כך... אבדתי, אבדתי!..

ניגשתי אל הפקיד. השתמשתי בכל שיעורי השפה הגרמנית, שנשתגרתי בהם מזמן לזמן. לא נתתי ליבי לאדיבותו או לגסותו בנוגע אליי. הוברר, אולם, לאחרונה, כי כרטיסיה של האישה היו, אמנם, וכמובן, רק עד ברלין.

מה היתה סיבת טעותה? הסיבה היתה בזה, שבבלגיה עלה לה על-ידי איזו המלצה (לה היה קרוב בירושלים ידוע-שם לממונה ב"כולל כל הכוללים", ובידה נמצאה איגרת מאותו האיש אליה, מה שהיה לה לישועה רבה) לקבל כרטיס-חינם מאיזו חברה של צדקה עד ברלין, ונוסף לזה מכתב אל חברה של צדקה בברלין גופה [עצמה], לשלוח את האישה הלאה... הנוסעת בתומתה ובביטחונה בפריביליגיותיה [בזכויות היתר שלה] חשבה, כי כבר הכול יודעים אותה בכל הדרך, ומסרה את כרטיסיה, כמו שעשו הכל; אך כשהעירה אחותה את אוזנה, כי בלי הכרטיסים לא יתנו לנסוע – עמד וצעקה ודרשה מאת הפקיד החזרת הכרטיסים. יפה אמרת: אלה תולדות מסעי נודדי עולם!

– ועצבים, – הוספתי.

הוא צחק ואמר.

– עליי לא עבר גם ה"מאורע" הזה בלי "קוריוז [מיקרה מעניין] פסיכולוגי". ממחרת, כשהלכתי אל חברת הצדקה הברלינית להיות מליץ-יושרה של האישה, היו דבריי עימו, עם הגבאי, היהודי האשכנזי, אמנם כהלכה, – דיברתי נכונה, תוכל להאמין לי! – אבל יחד עם זה פיעפעה חולשה עצבנית בכפות-רגליי, ובעצם תוך הדברים המנומסים פיזזו בקדירת ראשי, שכל מוחה כאילו הוצא ממנה, מחזות ודברים מעין אלו:

– אני (מתחיל): "אדוני! האישה האומללה הזאת נסעה עם בעלה ועם חמשת ילדיה ללונדון…"

– הוא (מעמיד עליי פנים): "ואס? [מה?] עם בעלה?! הלא בה'פרוטקציון' [מכתב ההמלצה] כתוב, שהיא אלמנה!"

– אני (טוען): "כן, כן, אלמנה, אדוני, אלמנה! עכשיו היא אלמנה אומללה, יען שבעלה, בעלה... (האישה דורסת בתוך כך ברגלה על רגלי: אני משפיל קולי): אסור לי להדאיב את רוח העומדת פה... אבל המצב... בעלה עכשיו כבר בחוף... (האישה מעיקה באצבע על צידי; אני נבוך): רצוני לומר, אביהן מת במידבר, כוונתי: בלונדון..."

– ואס שוואצן זי אזוינס?! – [מה אתה מזיע כל כך?] יחרה [יכעס] אף הגבאי בי, ביהודי הרוסיי, המפיח [המפיץ] כזבים.

אני (משתוקק, כדרכי בדברי עם נשוא-פנים לסטור על גב חוטמו; בקשיות עורף): "חמש בנות צלפחד, אדוני!"

– אל יאמין לו כבודו, אל יאמין לו! – עולה באוזניי ההומות צעקת הנוכחת – מליץ יושרי הוא מטורף! אני הנני אלמנה זה חמש שנים! אלמנה! אלמנה! בבריסק מת בעלי! בריסק! יקרא כבודו במכתב – – – – – – –

...בתנועת יד הפסקתי, אני השומע, לאחרונה, את "הדיאלוג הדימיוני", שאיים עליי להימשך עוד ועוד – וישב [ויחזור] המספר כרגע אל המציאות.

ה

– וכך... האישה קיבלה כרטיס עד וינה, השיגה גם מכתב על להבא ובברלין לא נפגשתי בה עוד. (אגב, אתה אומר: ברלין. ברלין החלימתני! הערב השני, אמנם, עבר עליי באסיפה לטובת השפה העברית; נאמו הסופרים המקומיים; היו כל החובבים הנכבדים – לא נחת גדולה!.. אבל הימים היו ימי שלג... הן... שלג... ואני אומר לך... לולא דמסתפינא [החשש] מפני ההפרזה... יש שריח אותו השלג מגיע לאפי... אח!.. שמונה ימים הייתי שם!) כן. בברלין לא ראיתיה עוד. אולם שווה בנפשך: בטריאסט (אני באתי הנה דרך טריאסט), אך עליתי על הספינה... אה, הנה הצרורות הקטנים! הנה בני-משפחתי! האם נמלכה – והיא נוסעת ירושליימה, לקרובה!

מה שעבר עלינו בכל ימי הנסיעה בספינה – סוף-דבר, איני רוצה להאריך שוב. חוץ מהמשפחה הזאת ומלבדי, היה שם רק עוד יהודי אחד, יליד-צפת, אברך גוץ וכפוף, כבן עשרים וחמש, סגן שד"ר [שלוח דרבנן, שליח מטעם הרבנים לאיסוף תרומות] או משולח-מתלמד, על פי פרצופו וציביונו. עיניו היו של בן ארץ הקדם [מזרחי]: מעוקלות פורתא [קצת] ונוצצות כעור של רמש שחור ולח. הוא שב לארץ-ישראל מאירופה, ורוחו לא היתה טובה עליו: כניראה, לא הצליח ביותר בעסקיו, ואולם... שמע מה שאגיד לך, מי שלא ראה את האישה שלי עם עיניה הזולגות, שהן הן היו בעוכריה, עם ה"ז'יקט" [מקטורן] שלה הלבנבן על גופה הקלוש, עם שפתיה-חררים [חי"ת בחטף-פתח, רי"ש בצירה, שפתיה היבשות], שמתחתיהן השחירה גומה מחוסר-שיניים, עם שערותיה הבודדות, שיצאו מבעד לשביסה אגב התרשלות; מי שלא ראה אותה שוכבת שכיבת שונרא [חתול] חולה על צרורותיה, ומסביבה ילדיה הפעוטים, הרעבים, הצמאים, המרוטשים, שבגדיהם רבי-הצבעים לא הוסרו מעליהם זה הרבה שבועות, לא ראה מחזה מעורר-רחמים מעולם. ועכשיו – הלילות הקרים על מיכסה-האונייה [סיפון-האונייה], לחם-הניקודים [לחם ישן, מלא נקודות], בעיטות-המלחים, זילזולי-הנוסעים ויתר ההרפתקאות... הנני מודה ומתוודה: הדרת הים התיכון לא לקחה את ליבי אז!

ומשונה בייחוד היה מצב-רוחי באותו הבוקר של גשת הספינה ליפו. בלילה שלפניו, הלילה האחרון לנסיעתנו, נוספו עלינו פנים חדשות, צעיר אחד שעלה על הספינה אתמול בפורט-סעיד. הצעיר הזה, – שומע אתה – השמת פעם אחת ליבך להבעת הפנים של בחורינו היהודים הפראנטיים [המתחזים לאירופיים, הליוואנטינים], הנודדים בערי המזרח? אותם זקופי הקומה, בעלי הצורה הנמרצה, הזאבית, עם תשחורת מיוחדה, שמנה, מזרחית, עם שפמים קטנים, חדים, "נלפתים אל על"? השמת ליבך אל הילוכם הטורף, המשחר לטרף? אני מכיר אותם ובוחנם בכהרף-עין. כמדומני, שהייתי יכול גם להבחין ביניהם בלי כל טעות, מראייה גרידא, מי מהם הוא רק מסרס-כיסים [כייס] ועושה רמאות, ומי הוא גם סוחר בבשר בנות-חווה [סרסור זונות]. – הברייה, שאני מספר לך עליה (אני אומר לך: פנים יפים, נחמדים!), כשעלה על הספינה, פגש ראשונה בילדה הבכירה והעיף עליה מבט מלטף מן הצד – ומיד נודע לי עם מי יש לנו עסק פה...

הן; הבחור הלז הזכירני בכל אותו הלילה הקשה את האפיזוד [המיקרה] של יום אתמול. מפני מה היה אותו לילה קשה בייחוד? כך; וגם... כן, נזכרתי: בפורט-סעיד כיסו את כל המיכסה [הסיפון] כנופיות של ערביאים מצריים, אשר נסעו למכה להשתטח על קבר הנביא, ולא היה בגלל זה מקום לשבת עליו, ולא כל שכן לשכב. היתה דאגה מכל צד, אבל יחד עם זה איזה מצב-רוח משונה, חוסר-דאגה... מה? איזה אפיזוד? המתן רגע. אמסרהו בפרוטרוט.

הדבר היה באלכסנדריה של מצרים. האונייה שלנו הלכה רק עד שם; משם צריך לעבור במסילת-הברזל עד פורט-סעיד, וכן להשיג את הספינה של אותה החברה, שהפליגה באותו יום מסעיד ליפו.

לאלכסנדריה באנו כעלות הבוקר. בחוף התנפלו עלינו ערביאים, במכנסיים דומים לשמלת אישה, בהפצרותיהם המאיימות להיות לנו לעזר. אבל מה אני מספר לך? הלא גם אתה נסעת כמוני ויודע אתה את המינהגים. בקיצור, בעוד שאנו עומדים מבולבלים ואיננו יודעים מה לעשות במקום החדש, הקולני, הפראי, ניגש אלינו יהודי חיגר אחד והיתרה בנו, לבלי תת חפצינו לערביאים, משום שאחר-כך ידרשו אלה ממנו [מאיתנו] בעד הנשיאה יותר משוויים של כל החפצים.

"לו אתם יכולים להאמין! – קפץ והחזיק על ידו בר-נש צעיר ממנו, בעל קול בטוח ביותר, וכובע של משרת-הוטל [מלון] עליו – בדרך צריכים להיות זהירים מפני רמאים... אבל עליו – הורה על החיגר – יכולים אתם לסמוך... מה, ציונים? לארץ-ישראל? הרבה נוסעים לארץ-ישראל... וגם אני הנני אחיכם; ציוניסט... יכול אני להראות לכם מכתבים... מה נשמע ברוסיה"?

מובן, שיותר לא היה צריך לנו; מיד נימלאתי אני, אבי המשפחה, חיבה וקורבה להאח הזה, והחיגר לקח ערבי עם עגלה, פקד לערבי לשים על עגלתו את כל חפצינו ולהובילנו לבית-הנתיבות. חוצות אלכסנדריה המזוהמים, ככל חוצות ארץ-הקדם [ארצות המזרח], עברנו כולנו רגלי, כשאנו נתונים בתימהון על הנרגילות ומוצציהן ועל פני הישמעאליות המכוסים, עם צעיפיהן ונזמיהן ושפופרותיהן-לנשימה [צינורית לנשום מבעד לרעלה המכסה על כל הפנים] ויתר הזוהמה המזרחית.

בקירבת בית-הנתיבות הדביקנו החיגר ודרש מאיתנו חצי-פרנק בעד כל אחד ואחד, היינו ביחד ארבעה פרנק – "וזה כבר עם המכס אשר שילמתי בעדכם". שלא כדעת האישה היתה דעתי אני, כי הוא לא לקח יותר מדאי [מדי] כל עיקר (להערבי המוביל נתן היהודי החיגר רבע-פרנק בעד העגלה עם הטירחה): ליבי, כניראה, היה רך מייסורי הדרך ומוחי מבולבל מטילטול ואי-שנת. – אלמלי היינו נושאים את החפצים בידינו, בעצמנו, אפשר שהיינו מאחרים את המסע [של הרכבת], ואז לא מצאנו בפורט-סעיד את ספינתנו, היוצאת משם היום לפנות ערב. זה היה טעם טוב! לשבת בפורט-סעיד איזה שבוע ולחכות להספינה! עכשיו עלה לנו בארבעה פרנקים, אבל באנו במוקדם... הנה עוד חצי-שעה עד יציאת המסע. שפיר! שפיר טובא! [טוב! טוב מאוד!]

– אבל כמה אתם צריכים לשלם בעד הכרטיסים לפורט-סעיד, יודעים אתם?

– תיפתח הקופה ויאמרו לנו.

– אבל מי יודע, אם תספיקו לקחת כרטיסים; פה דחקות [דוחק] כזו... וכסף של מצרים יש לכם?

– לא; אצלנו כסף-אוסטריה...

– בזהב, לכל הפחות?

– לא, בכסף... – נפל עלינו רוחנו.

– אם כן, מה תעשו?!.. עליכם להחליף בזהב... הנה הציוניסט שלכם הולך... פנו אליו... שאלו עצה מפיו, מה עליכם לעשות...

ה"ציוניסט", משרת-ההוטל, ניגש לתומו; ואולם להיות לנו לעזר היה הוא מוכן ומזומן. תנו לו את הכסף, והוא כבר ייקח כרטיסים בשביל כולנו. כמה? לא שמונה?

בינתיים נפתחה הקופה. הקהל, הצריך ושאינו צריך לנסוע, צר עליה מכל צד ויעמוד צפוף – איש על רגלי ועל כתפי רעהו. ה"ציוניסט" חטף בחופניו את כל הכסף אשר שמתי בידו – איזה סכום של שישים, שבעים כתרים – ויפן, מבלי מנות, אל הקופה... האישה דחפה אותי להיספח גם אני אליו. בשעת ההמתנה התחיל איש-חסדנו לעשות איזו חשבונות ממטבעותיה של ארץ-מצרים, מסלעיה, מאיסריה [מטבעות-נחושת קטני-ערך], מפרוטותיה – עירבוביה נוראה, שמוחי העייף לא קלט ממנה כלום, ואגב הזהירני פעם ושתיים מפני הרמאים בדרך, והראה לי מכתב מקאהירה, חתום בגושפנקא [חותמת] של אגודת הציונים דשם, שבו מתבקש האיש שאליו המכתב (זה הוא, ה"ציוניסט") לבוא לנאום שם נאום... ה"מכתב" היה איזו הזמנה רשמית לאיזה איש מלפני שלוש שנים. ארכובותיי [ברכיי] התחילו משום-מה נוקשות וליבי מהסס מאוד, אך בפי החזקתי את אמונתי בו: "כן, כן!", וגם ליבי מיאן לחדול מאמונה באח הטוב הזה... האח הטוב נעשה עוד יותר בטוח בעצמו והתחיל מספר על נסיעתו, שעשה עם הרצל באוגאנדה. "כלום הרצל היה באוגאנדה? מה אדוני מדבר?" – "היה!" – התעקש ה"ציוניסט"...

בקופה ניראו פני הגזבר [הקופאי] השחורים, הניצבים עלו איש על רעהו, אך משרת-ההוטל דחף את הכל בארכובותיו [ברכיו] (הכל – לרבות את השד"ר הצפתי, שעמד כאן סמוך לגוויות [לגופות] והתדחק) והתחיל לבוא בדין ודברים ובשפת פראנציה [צרפתית] עם הגזבר: הקורס... [שער המטבע] הקורס...

הגזבר כעס משום-מה והחזיר לו את הכסף, ושליחנו-מיטיבנו עשה העווייה של אי-רצון, וקרא לי בחיפזון: "צריך לרוץ ולהחליף!"

הגזבר בהתגלות-ליבו השמית [מגזע שם] רמז להשד"ר הצפתי על האיש המשרת: "נו גוד [לא טוב]", אך אני לא יכולתי כבר לשים לב לזה, כי רצתי בכל כוחי אחרי איש-דברי. אחות-האישה, בראותה, כי אני רץ, התחילה גם היא בכל כובד-גופה לרוץ אחריי. האישה בעצמה התחילה לצעוק. אבל אנחנו, הוא הרץ ואני הרודף, היינו כבר בלב-העיר. ומה שמעניין ביותר, כי ליבי המהסס עדיין לא אבה להודות בשום אופן, שכספנו בסכנה הוא! הרץ עלה, כנמר, על מעלות של בנקים, לא מצא את מבוקשו, ירד, עשה קפנדריות, עלה וירד, ואני אחריו – בשארית-כוחותיי. אולם אני הייתי עייף ויגע, ובכלל הרבה חלש ממנו. במסדרונו של בנק אחד חלפה תמונתו של אותה הברייה, אשר ישבה איתנו אחר-כך בספינה מפורט-סעיד לבוא ליפו: היא כמו עלתה מתחת הקרקע וחלפה. המשרת חדל לרוץ. "אוי, אנחנו נאחר את המסע!" – "רק בלי יראה; לא תאחרו!" – אצל צרף (שולחני [צד"י ורי"ש בקמץ, חלפן כספים]) אחד עשה את הקומבינציות [החישובים] של החילוף. אני קיבלתי ממנו כל מה שנתן לי בלי חשבון – ורוץ! –

– "נישארו שלושה רגעים!" – הודיע לי איש-החסד.

כל עוד רוחי בי נישאתי אל בית-הנתיבות בחוצות-אלכסנדריה המוזרים. כותנתי דבקה לגופי מזיעה; וספק גדול הוא, אם הייתי מוצא את הדרך לולא מצאתני בפתח-עיניים אחות-האישה המייללת, בליוויית אותה הברייה שכבר נידבקה בה, כאיש חנון [מיטיב] מן הצד, להיות לה לעזר בכל אשר תיפנה. "עושה! חושה! רק עשרה רגעים!" – אולם אצל הקופה נתברר הדבר, שבכסף אשר קיבלתי מאת המחליף שלנו, עוד חסרים עשרים פרנקים ואחד וחצי להסכום הכולל בעד שמונת הכרטיסים.

 – "איך! הלא מראש אמרו, שעוד אקבל ניכיון [במובן של עודף] מהסך הזה?!" – טענתי בתנועותיי.

– "הלא אמרתי לך נו גוד" – התנצל הגזבר גם-כן בתנועות.

סוף-סוף: הכרטיסים כבר בידי, אבל בני-משפחתי וצרורותיהם הינם פזורים בכל ארבע כנפות בית הנתיבות, וכאן רק חמישה רגעים! ריבונו של עולם! כמה עמל וכמה שבר-לב! ובסוף-הסופות: רגע לפני הינתק המסע ניראה איש-חסדנו בעגלה [בקרון]: וכי ככה לא ניתן לו כלום בעד כל טירחתו?

– האם מעט גזל וחמס? – לא הבנתי אותו.

– איך!.. – והוא התחיל לבאר שער-השטרות המצרי ולהישבע, בהעווייה של נפגע-בכבודו, שבידו לא דבק מאום; ואולם אם רוצים להשתמש בעזרתו חינם – מה הוא יכול לעשות?

– חמסן! זד! מצח-נחושה! – צעקה האישה.

– הרי לך... לך ועשה טובות ליהודים!

את ההפסד סבלתי מכיסי, כמובן; אך לא על זה הצטערתי. רוחי נשבר מחירוק שיניים ואין אונים. בפה היה חורב [יובש] וגועל. לעיסת הילדים את לחמם היבש הכריחה אותי להסב פניי אל החלון; שמש רב... קיץ בתקופת טבת... מצרים... מצרים וכנען... בשדות מאלמים אלומות... "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה... והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי"... והנה – קאהירה!

ו

בקאהירה, בשעת העברה ממסע למסע [מרכבת לרכבת] ע"י עליות ותחתיות ארוכות ומשונות לאין סוף, כשמשני עבריך ניתלים עליך הסבלים לשרתך ולשאת לך את משאך, ואתה מתנער מהם כמו מזבובים וצועק בלי הפוגות ובגרון ניחר: "לא, לא, לא!" – עלתה שוב מתחת הקרקע אותה הברייה! אני נשאתי עליי חמישה צרורות ושתי ילדות, האישה עם יתר צרורותיה וילדיה היתה עוד בריחוק-מקום מאחוריי; עיני כולנו תעו; איזה מסע [רכבת] הוא הנכון? לאיזה אנו צריכים להיכנס? לשאול את מי לא היה בגדר האפשרות כלל... ופתאום שמענו קול אדיב בלשון-אמא [אידיש]:

– לא בזה... לא בזה... במסילה השנייה...

ואחות-האישה, שהקדימה וישבה בפנים, זכתה אפילו לשירות של "קאוואלר" [מחזר] בשעת היציאה. בשבתנו כבר יחדיו בעגלה הנכונה, הצטער ה"קאוואלר" על שלרגל עסקיו הוכרח לשבת עד קאהירה בעגלה [בקרון] אחרת, והוא הלא נוסע איתנו יחד מאלכסנדריה. באלכסנדריה בילה שבועות אחדים. הוא – מבואנוס-איירס... פירושו... [רועי-זונות יהודיים היו מפתים בהבטחות בחורות יהודיות לנסוע עימם לבואנוס-איירס, שם מכרו אותן לזנות] מה? אותו הרמאי? מפני הרמאים צריך להיזהר. אעפ"י שאי-אפשר לדעת אם זה רימה. חשבונות-המטבעות מסוכסכים פה. ההבדל בין כסף וזהב הוא אמנם גדול. ומה אנו חושבים לעשות בפורט-סעיד?

– כלומר? הלא יש לנו כרטיסים על נסיעה להלן – ליפו?

– טוב... אבל הלא נמל אין בפורט-סעיד... עד הספינה נוסעים בסירות ערביות... הערבים פושטים את העור מעל העצמות. בעד הנפשות והחפצים ידרשו בוודאי שלושה פרנקים... ואולי ארבעה... בעד כל נפש ונפש. הנה הוא כבר דיבר את הגברת הצעירה... והיא מסכימה... אם יש את נפשנו, הוא נכון לשרת... הוא יקח רק שנים-עשר... לא, רק עשרה פרנקים בעד הכל... הוא נוסע לא בפעם הראשונה ויש לו מכרים... איננו מסכימים? הוא מכניס בחשבון זה גם את העברת החפצים מבית-הנתיבות אל החוף –

– לא צריך! – הפסקתיו בחימה נוראה, בשומעי את מילות "אל החוף" יוצאות מפיו.

– לא צריך – לא צריך... אך חושש אני פן תינחמו... [תתחרטו]

הפרספקטיבה לא היתה מן המנעימות ביותר! איזה פחד בא אל הלב, שמא הלכה כבר ספינתנו ליפו – והלא אז אבדנו... ובצר לי, בהגיע הייאוש עד קצהו האחרון, החלטתי בליבי לבלי האמין שוב לשום איש, ובבואנו לשם, לפורט-סעיד, לקחת בעצמנו את הכבודה שלנו ולשאתה בידינו עד הספינה. יש נמל בפורט-סעיד – ולא דרוש שם כלל לנסוע בסירות! ואם נאחר – נאחר... אח, הילדים אינם חדלים לבכות...

ואולם, חביבי, למה אלאך [אעייף אותך] ב"פסיכולוגיה"? בפורט-סעיד לא-יש נמל, ואל הספינה צריך לעבור בסירות, ומבית-הנתיבות עד החוף מהלך רב ונורא... אבל – קצת דברי אגדה... רוצה אתה? הרי בן-אדם אחד יש שם (לא אדע את שמו, אך אפשר שהנהו שם עד היום...), גם-כן משרת בהוטל, ומרגלא בפיו [רגיל לומר]: "כיצד אין אלוהים בלב?" והוא כבן ארבעים וחמש; ופגשנו בדרך. לראשונה לא האמנו גם לו; אבל הוא לקח בחוזקה... הוא שם בחוזקה את חפצינו ואת הילדים על עגלת-ההוטל שלו ו"יותר משלושה פרנקים בעד הכל עם הסירות לא אקח מכם, יהודים שכמותכם!"

המים היו צלולים, בלי גלים, השמש האירה, ונעימה היתה הנסיעה בסירה. נפש-הילדים חיתה. מובילנו לא סר מעלינו. כל הדרך רב עם הערביאים בעלי-הסירות, שהאשימוהו בלקיחת שוחד מאיתנו. הוא מצידו האשימם, כי אין אלוהים בלבבם.

לאחרונה העלנו בשלום על האונייה, ובכדי לבלי לתת פתחון-פה לערביאים, שהוא נוטל אצלנו ממון, שילם בעדנו מכיסו גם את שלושת הפרנקים. אגדה? כן! אבל יחד עם זה – עובדה (אפשר "יארצייט" [יום זיכרון למת] היה לו באותו יום... מי יודע...) "אני רוצה – אמר – שהמצווה שלי תהיה שלימה".

– זה היה מלאך... זה היה מלאך... – לא חדלה האישה לטעון...

ואני, כאשר שבה נפשי למנוחתה, השגתי מעט מים. הדחתי את הזיעה מעל פניי וידיי, קלפתי תפוח-זהב, לקחתי פרוסת-לחם ואמרתי למלאות חובת האכילה (רעב, כמובן, לא הייתי, אף כי עוד לא בא הדבר אל פי כל אותו היום). ואולם יחד עם הכזית הראשונה [המעט שאכל] עלתה לפניי אימת ההפכים של שני האנשים, אשר פגשנו באותו יום במיקרה, את אימת הניגוד שבין ה"נו-גוד" וה"גוד" – לא! לא! לא רע וטוב ביחס אלינו, ביחס אל התוצאות, ביחס אל האישה הסחופה עם חמשת ילדיה, סמל הנדודים והאסון הישראלי – לא! רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות... שמה [שי"ן בסגול, מ"ם בפתח] גדול התהום שביניהם! ריבון-עולמים, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת-הלחם בבית-בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטיריות [כך במקור], אבל מסתתרות, שתקניות. הערביאים, הנוסעים אל הקבר הקדוש, הביטו אליי, הבינו, כי מר חלקי בחיים, כי היקשה אללה ידו איתי...

באותה שעה הסביר הנוסע החדש, שנילווה אלינו בקאהירה, להעלמה השמנה, אחות-האישה, איזו דברים מגוחכים מחיי בואנוס-איירס ומעלילות-ההרמון שבקונסטאנטינופול (איסטנבול). היא הקשיבה בפחד ובעונג.

ז

היכן אני עומד? הן; בחוף יפו ובמצב-רוחי המשונה אז.

המשונה במצב-רוחי היה זה, מה שבאיזו בחינה חיתה נפשי ממש את ההיפך מן המעמד השגור לפני אסון נורא, המתעתד לבוא, או לפני המוות בעצמו. לפני אסון גדול, או לפני המוות, משערים, שהאיש מתמלא תהייה על הראשונות: אוי, אלמלי היו חיי עכשיו בידי, כמה כבר יודע הייתי להשתמש בהם כראוי! מעמד-נפשי אז היה להיפך: אהבה פתאומית וגדולה אל כל חיי שעברו, אהבה כבירה ושביעת רצון גמורה מהווייתי בשבועות האחרונים וציפייה רבת חדווה אל מה שלפניי: הנה אני בא אל הארץ... אחר-כך – כבר לא איכפת... אחר-כך כבר יהיה הכל טוב מאליו... צריך רק להיות שם... ושם, בארץ, הלא אהיה עוד היום, או מחר... הנה יפו... איזה גיל! הנה הנוסעים מהמחלקות השנייה והראשונה יוצאים ומביטים בבינוקלים [זוג עדשות-ראייה מוחזק בידית. כאן הכוונה כניראה למשקפות]... קרום של אפר מעולף הוד על הרי יהודה ממרחק.

כן, שכחתי להעיר לך במקומו של דבר: אני לא הייתי צריך לרדת ביפו. אני, על פי עצת מכר אחד בניו-יורק, שהיה כבר לפני שלוש שנים פה, גמרתי אומר להיות מתחילה בגליל ואחר-כך ביהודה, ולפיכך קניתי כרטיס עד ביירות. אולם פרט זה לא מנע אותי, בכל זאת, מכל אותם הרגשות השגיאים, שהיו צריכים לשחרני [לבוא אליי], אילו הייתי צריך לרדת תיכף.

– נסענו ביחד ונרד איש לבדו – הראתה לי סימני התקרבות ידידתי-ילדתי, בת האחת-עשרה. ומה נעמו לי הפעם קולה והברתה הליטאית, המחליפה שי"ן בסמ"ך וסמ"ך בשי"ן! חושב אני עד היום: אלמלא היה חישקי לאחוז בה, ללפתה ולנשק לה מאליפות, כל-כך לוהט, וכנידמה לי, גם בולט, באותו רגע, לא הייתי מבליג על עצמי. אך דמי סער, התגעש ביותר... ושברתי את הצימאון בלטיפת לחייה של בת התשע, הקטנה ממנה. ככה הוא הדבר. שאר הילדות, החל מזו שאמרה לי ביום הראשון להתוודעותנו: "וגם אני מיונדין", היו צעירות זו מזו בשנה: בת שמונה, בת שבע, בת שש. חמש שנים שלימות עברו מעת שנתאלמנה האישה מבעלה.

– עוד לא ידוע אם תעמוד הספינה ביפו – חיווה את דעתו של סגן-המשולח, בעל הקפוטה [הגלימה] הארוכה-ארוכה, הפיאות הארוכות-ארוכות והשטריימל [מגבעת עטורת פרווה] הגדול, שכאן, בראותו את מהות בני ליווייתו, הסיר מעצמו את מסווה הנזירות והקדושה, ויהי מעורב בין הבריות כאחד-האדם, הירבה שיחה עם הנשים, ועם הנוסע מבואנוס-איירס התרועע אפילו והתחרה איתו בניבול-פה.

– מדוע? – חלק עליו הנוסע החדש – בחוף-יפו יש סלעים וכפים, ובשעת סערה אין הספינה קרבה אל החוף – אני יודע; אבל היום הלא שקט. אם לחשוש – יש לחשוש לדבר אחר: להנוסעות הרוסיות אין תעודות-מסע.

– נו, בעד זה, – אמר סגן-המשולח – אין אני חושש לכגון דא.

– מדוע? – קרא הנוסע החדש – כלום אתה פתי מאמין כמוהן, שעכשיו כבר אין צורך בשום דבר: לא ב"תזכרה" [תי"ו בסגול, כ"ף דגושה. רשיון-כניסה עות'מני לארץ] ולא –

– אני הלא הנני נתין תורכי! – התפלא סגן-המשולח מצידו – ומה יש לי לירוא?

ובתוך כדי דיבור ירד לצלחתו [כיסו], הוציא איזו ניירות, והביא מהם ראייה לדבריו.

האישה שלי מיהרה אליי בבהלה. שומע אני מה שהם מדברים? לא יתנו לרדת...

בינתיים ניתן לנו צו להסתדר לביקורת-הרופא. קאראנטין [הסגר] – השדים יודעים. איזו חומרות חדשות!

– אוי, עיניי מה תהא עליהן?.. – רטטה האישה.

אולם דווקא הביקורת הזאת הניחה את דעתי. כל ה"פרוצדורה" [ההליך] נעשתה באופן מגוחך, אפילו לא למראית-העין; כל מילוי החוק נעשה בריפיון זדוני כל-כך (הרופא, ששיחק כל הלילה בקלפים, יצא והתעצל אפילו לעבור על פני כל השורה, לא הביט אלא בפני שלושה, אולי ארבעה ממאות הנוסעים ושב אל ה"קאיוטה" [התא] שלו), עד שמאליה נתעוררה תקווה גם בנוגע לאיסור-הכניסה; הן גם זה אינו אלא חוק תורכי...

וכשירדה כל המשפחה, אל תוך הסירה לנסוע אל הנמל, כשנשתתק ה"שלום!" שלה האחרון, ואני נישארתי לבדי על מיכסה-האונייה בתוך נגוהות-השמש הטובלים בגלי נצחים (על האמת צריך להודות!) ומרחוק – יפו (הנאה כל-כך מרחוק!) עם גגותיה הדומים למעלות ומורדות של חומה אחת גדולה, היה – אני אומר לך, אחי – איזה דבר-מלכות בליבי. מרגעה!.. טוב!.. איזו שאלה היא, אם יתנו להן לרדת: ליהודים לא יתנו לבוא לארץ-יהודה?! ולא אגיד, כי לא ידעתי את כל אי-האמת המדאיבה שבאמירה חולפת זו (מה לנו ולארץ יהודה בכל המובנים!), אבל טוב היה לי, וקורי חלום ליפפוני, שלא היו דוגמתם לא לפני ולא לאחר זה... ואז נתגלה לי הדבר הישן, כי למרות "ידיעתי", שהכול שווה והכול אחת בהחלט, הנה כל זמן שהנשמה בקירבי, אין אני יכול מבלי עשות חילוקים שונים בין אדם לאדם, בין עולם לעולם, בין חיים לחיים ובין מצב למצב, וכי למרות "הכרתי הברורה", כביכול, אי-אפשר לי לבלי להרגיש בכל שעה הרגשות אחרות מאשר בקודמת, הרגשות שונות ורחוקות, לפעמים אנושיות-פשוטות ולפעמים סודיות-מוזרות... הן; יש, יש סודות בצירופי דברי החיים, אחי! – – –

...מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שיער ועברה על פנינו לרוחב-הסימטה, כשהיא מזמזמת מילודיה [נעימת-שיר] ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי "שיר-העם" משל המשורר: "ציפור-זהב, עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי"... ממולה עלה מן החצר באוויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: "רוך, רוך מנהון! (כלך! כלך מכאן! [לך! לך מכאן!]) ס'טעזיך צוגעטשעפעט [מה הספחת הזאת]?!" – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על ענייניהם בקול בעל-ביתי: "את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!.." המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצידי הסימטה. שם צמחו פתאום צללי שני עלמים פועלים, אחד בתלבושת של אריג כהה. והשני בקרעי מכנסי בד וחולצה ויחף לגמרי. נשמעו המילים: "הפונדקי, שבעה גרוש"... וגם הזמר המקונן: "שניים ציונים היינו ולא יכולנו לשבת יחד". הצלילים רטטו. "מחר ימלאו ד' חודשים לבואי לארץ-ישראל" – נפסקה הזימרה על-ידי הברה פולנית-יהודית רכה; "וכמה חודשים ימלאו מחר ללא-עבודה?" – צחק השני, ה"רוסי", על פי מיבטאו, והפורק כל עול על-פי תנועותיו, בעונג גמור.

הנשף [הערב] נמשך.

ח

ונמשך גם סיפורו של רעי.

אושרו אז נמשך כשעתיים.

אבל לא יותר.

כשחזרו הסירות, הביאו בהן את האישה וחמשת ילדיה בחזרה! המלחים התרגזו למאוד על המושבות וזרו הלאה את חפציהן באכזריות רבה. החפצים היו מותרים ושרויים במים. הילדות – החל בגדולה וכלה בקטנה – בכו בקול. האם היכתה ברציחה ודבר לא דיברה. היתה אימה!

והשבר הגדיל. לאחות-האישה עלה דווקא לרדת! גם לה לא היתה כל תעודה, אבל בעזרת אותו הנוסע עלה לה לרדת. והמהומה ב"גומרוק" (בית-המכס) כל-כך גדולה, והדבר נעשה כל-כך במהירות ובהיסח-הדעת, עד שאצל אחותה נישאר גם כל סכום-הכסף שלה, של האישה וילדיה. הארנק היה תמיד אצלה, אצל האחות. עתה נישארה היא, אם-הילדים, בלי פרוטה. את אחותה העלו, ואותה דחפו בחזרה אל תוך הסירה. מתלאה! [תלאות]

מה לעשות עתה? מה לעשות? לאן נוסעים מפה?

חשך העולם. הספינה מתנודדת: מפליגה לחיפה. הנה ייכנס מישנה-רב-החובל לבדוק את הכרטיסים. מילא, בעד הנסיעה מפה לחיפה אשלם אנוכי... אבל הלאה?

מישנה-רב-החובל עבר ולא שאל לכרטיסים. ריחם, כניראה, את האומללים. יש עוד פרוסת-לחם? בבוקר לא אכלתי מהתרגשות; עתה צריך לאכול קימעא, להחליף כוח, להיכון לאסונות חדשים; ברם, הפרוסה שוב מתייצבת בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

– ויהודים עמדו שם, יהודים... – התחילה האישה להמר [להתאונן על מר גורלה], כשעייפה נפשה משתיקתה – ואיש לא ריחם. איש... "למה באתן ליפו? – שואלין... – מדוע לא ירדתן בחיפה?" הלוואי שלא ידעתי, איפה היא יפו וחיפה גם שתיהן... (ולילדות): שתוקנה!! אקח את כולכן ואשליככן הימה!..

כאן ניגש סגן-המשולח, שנסע גם הוא עד חיפה, ואמר: אישה דרכה בצעקה. אין מה לצעוק. הנה גם הוא נוסע לחיפה. לחיפה – ומשם לצפת. בחיפה יש לו אח, בעל אכסניה, ובוודאי לא יימנע מהיות לעזרה בצרה. בחיפה, עד כמה שהוא, הצפתי, יודע, הירידה בכלל קלה היא מאשר ביפו. היהודים שטענו, מפני מה לא ירדה היא, האישה, בחיפה, צודקים, אלא שהם בוודאי לא ידעו, כי האישה באה בספינה מטריאסט. הם חשבו בוודאי, שמרוסיה באה, שאז ביירות קודמת לחיפה, וחיפה ליפו, והיקשו: למה לא ירדה בחיפה? אך השתא אתי שפיר [אבל השנה, כלומר עכשיו, הכל בסדר]. ואל תצעק. הוא, סגן-המשולח, יכול, כמדומה, להיות לה לעזר. אלמלי היה איזה כסף בידה, היה הוא משתמש בו... רצונו לומר: הוא היה ניגש ישר לפקיד-ה"גומרוק" והיה אומר לו בלשונו: – חוואג'ה [אדון], כך וכך... צריך יהיה לתת לו בערך סכום של חמישה פרנקים בעד כל נפש ונפש... אולם אפשר שייקח גם נפוליון אחד בעד הכול. הו, אם יראה נפוליון של זהב – יותר טוב שני חצאי נפוליון של זהב – יהיה הוא כפרתנו... ישכח היכן הוא בעולם...

– נפוליון? זה כמה? עשרים פרנק?! – צווחה האישה – אפילו פרוטה אחת אין לי... גם אם ארד בחיפה... ביפו אמצא את אחותי... אבל בחיפה... שם אמות עם ילדיי ברעב...

– נו, – אמרתי אני – בחיפה כבר נמצא לנו איזו עצה...

ולעת עתה היה לי כסף מזומן כעשרים וחמישה פרנקים עם איזו פרוטות, שנתתים לסגן-המשולח תיכף, מיד ליד, כי יעשה בלהטיהם מה שהוא יכול.

– נפוליון דיו! – אמר המקבל.

מילא, בקיצור – חמשת הפרנקים הנותרים נתתי להאישה, "לכל מאורע שיארע"; את הפרוטות הקטנות הישארתי לי. אהובתי, בת האחת-עשרה, שהחזיקה כפות-ידיה הקפואות בשרווליה, הוציאה אותן משום-מה ושלחה לי מבט אחד. ידיה שבו למקומן, אבל המבט חיזקני, חיזקני... ושוב נידמה לי, בעצם הצרה הקיצונית, בעצם המצב של אין-מוצא, כי כדאי, כדאי לחיות, כי יש בשביל מה לחיות, וכי נעים, נעים לחיות. רגעי היה הרעיון הדימיוני ההוא, במעוף-עין בא וכהרף-עין חלף, אבל בן-תוכן היה אותו הרגע. בפני ביקורת-השכל לא היה גם הוא יכול לעמוד, בפני קרח [כורח?] הכרת המציאות, כמו שהיא, והאפסות שלאחריה, כמו שהיא – לא כל שכן... ואולם כל מהותי צעקה באותו רגע: כן! כן! כן!

ט

לא קצת עדיין בשמיעה? אבל לי, אמנם אין כבר מה להאריך. לתאר לך באיזה רגש ישבנו בחיפה בסירות לנסוע אל החוף – לא אובה [ארצה] וגם איני יכול. כמשליכים עצמנו המיימה נידמינו ברידתנו מעל שלבי האונייה (כן, גם אני ירדתי אז לחיפה, יען כי לביירות צריך הייתי לנסוע עוד לילה שלם, מה שכבר היה למעלה מכפי כוחותיי; גם מתעניין הייתי לראות גורלה של משפחתי). הנה מהרה-מהרה ייחתך גזר-דיננו: אם יקבל האדון את ה"בקשיש" [מתנת שוחד] ואם לא, אם יתן לבוא העירה, אם לא... הוי, ארץ-ישראל! ארץ-ישראל! מה יקרת באותה שעה!

מחמת דוחק המקום על-ידי הנוסעים הרבים נפלגו במיקרה חמשת הילדים של האישה לעבור בשתי סירות. בסירה, שאנוכי באתי בה, ישבו שתי הילדות הבכירות, והאם עם שלוש הנותרות נפלו לתוך הסירה השנייה, אשר פיגרה הרבה מאחורינו.

אולם הנה החוף... הנה גם פני יהודים, העומדים שם על היבשה... איזו יהודים מאושרים, שכבר הינם שם, שכבר הותר להם להיות שם... מה צריך אחר-כך עוד?

צעקות ומהומות. הלב ניתר ממקומו, ניתר, ניתר, ניתר... מה יהיה?

– אין מה לירוא... אין מה לירוא... – צועק אלינו מעל החוף יהודי עבה, קצבי, בעל זקן-פישתן, בפסקה [פ"א בסגול, תרבוש] תורכית – יהודים, הכניסה חופשייה פה...

אינני מאמין עוד למישמע-אוזניי!

– לגמרי? אי-אפשר... – ממהר סגן-המשולח שלנו לקפוץ ראשון מן הסירה וקורץ להמבשר בעיניו.

מתוך קריצה זו שכחו, הוא ואחיו, לנשק איש את רעהו נשיקה לבא מן הדרך.

עליתי גם אני אחריו ושתי הילדות צמודות בי. מתוך הסירה השנייה, מרחוק, שלוחות אלינו עיני הבעתה [הפחד הנורא] של האם. רעיון-בלהות נשקף מהן: פן כמיקרה אחותה יקרה לה גם בילדותיה הבכירות. אנו נעבור על ידי השוחד, והיא תישאר...

– אמא! אמא! – צעקה ילדתי בכל כוחה – אל תפחדי! פה אין משליכים אל הסירה בחזרה!

– נו, מה? – אחז במיטלטלינו היהודי העבה – תלכו לאכסנייתי...

ועל אוזני לחש:

– טעות... טעות... לא לגמרי חופשי... הכניסה... אחר-כך אגיד...

סגן-המשולח לא היה כבר איתנו.

– הם לקחו מכם כסף? – נחפז אליי יהודי שני, על פי מראהו, מיוצאי רומיניה, גם כן פונדקאי, על פי דבריו – אוי, מוצצי דם... הירידה פה חופשייה לחלוטין... אינה עולה אפילו בפרה... [פ"א ורי"ש בפתח, מטבע תורכית פחותת-ערך, פרוטה] אל תלכו אליהם... יפשטו עורכם... מה זה, אברך? מה אתה?

בכייתי הפעם היתה כבר לא אותה הבכייה החשאית והקטועה בפורט-סעיד, אשר המעבר מהטילטול והייסורים המוחלטים אל מעשי-צדקותיו הפתאומיים של אותו היהודי האגדי גרם לה; הפעם היתה ריקניות בליבי, חולשה בכל אבריי, סיכסוך נורא בראשי – וצעקה ארוכה בפי! ראיתי את האם עם שלושת ילדיה חותרת אל החוף בהתפעלות שיגעונית ובחוסר-אמונה בהצלחתה עד הרגע האחרון; ראיתי את היהודים, כשאר יהודים, העומדים פה מסביב, על אדמת הקודש, על אותה האדמה, אשר נכסוף נכספתי אליה מימי ילדותי; ראיתי את מי-הארץ הזכים, הטהורים, השוטפים, השוטפים, המשתפכים מעולמות רחוקים עד החוף, עד החוף הזה... ועם החוף זכרתי אותו האדם מישראל, שבא שם אל החוף, בלונדון, ואת "בתו", הבת מישראל, שירדה אל החוף עם בעל השפמים החדים [בסיפור פזורים רמזים שהלה עלול להדיחה לזנות], וכל זה ביחד התיך את כל קרביי והציף את כל פניי בדמעות רותחות, גונחות, צועקות... א-א-א-א-אה!

– ביפו לא נתנו לנו לרדת! – נשמה האישה המאושרה בכבדות וסיפרה ליהודים מכל המוצאות אותה.

– ביפו אין נותנים, וכאן נתון נותנים? – שאל אחד היהודים העומדים – החוק צריך להיות בכל מקום אחד.

– טערקעלי שיקסע! [מילולית – גוייה, שקוצית, תורכית, והכוונה לממשלה התורכית] – מעיר הקצבי, בעל זקן-הפישתן.

– וזה האברך אינו פוסק מבכייה! – תמה מחציתו וליגלג מחציתו בעל המלון השני – אי-אי! – חיקה הוא את קולי – טיפש'ל, מה אתה בוכה?

פניי באותה שעה נתנו לו, כפי הניראה, את הרשות המלאה להכתירני בשם-החיבה הזה.

– אוי, – התחטאתי [התנצלתי] לפני הכל כילד – הרינו בפלשתינה...

– נו, ומה טוב!.. למה לבכות? – טען בעל המלון.

העומדים חייכו: – משימחה!.. משימחה על שהוא פה!..

– בכייני הוא... – אמרה אם-משפחתי במנוד-ראש. טיפה אחת נתלתה בקצה-חוטמה, וכל אשר עבר עליה החל כבר להתנדף, כניראה. היא שבה להיות את אשר היא.

ואני מחיתי דמעותיי – ולמה אכחד? גם נטף-אושר חמימי ניצנץ, סוף-סוף, בקירבי, בהביטי פעם אל ידידתי הקטנה, שאינה סרה מעליי, ופעם אל החוף. בהביטי אל הילדה, אשר מה יהיה עימה מחר לא ידעתי, הבינותי, בכל זאת, שוב, מה שניגלה לי בבוקר, כי איך שיהיה ושיהיה, כל זמן שאנו חיים – אין הכל אחת, בשום אופן אין הכל אחת! וכי אותו ההבדל התהומי שבין שני אלה האנשים, שפגשנו אתמול באלכסנדריה ובפורט-סעיד, מונח גם בין שתי אלו העליות: בין זו, שעלתה אחות-אימה המיסכנה ביפו, וזאת, שעלתה עימי היא, הילדה, בחיפה... ובהביטי אל החוף – ותהי בי הרוח, ואבין, כי לעת עתה קרוב הוא החוף, אשר באתי אליו אני, מאותו, שבא אליו ההוא גברא [אותו אדם], הנער הזקן, בלונדון הזרה. ומה שנוגע ליופי...

שמע-נא, יודע אתה מה שאגיד לך? הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי, אשר אנו שומעים השכם והערב מסביבינו; הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעצם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מילים אין בפי – ואז היה יפה. ו"הים הגדול" אכן הוא ים יפה, ובחוף-חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי-הטבע, ביפי-היקום, ביופי של מעלה – – – מובן – גם זה עצבים.

י

המבוי האפל הצדדי שמעבר לגבעת בית הכנסת, אשר דרך בו שבנו הביתה, היה ריק; מלבדנו – אין איש. הירח, ככל אשר הוספנו ללכת, הלוך ושוב, בסימטות-המושבה הספורות והדוממות, כן ירד, ירד עד שיפולי הרקיע; וכשנכנסנו אל המבוי, היה החרמש משוחרר כבר מקפאון-עשנו ומנצנץ שוב בזוהר-זהבו, אשר היה לו מקודם, בהיותו עוד חולייה דקה. אולם נשב הרוח הקל, התמידי, רוח-הארץ, והירח נבלע לאט-לאט מאחורי איזו כתמי ענן – וייספה [וייעלם].

למרות בריאותו הרופפת של בן-לווייתי ולמרות הסיכסוכים אשר היו לו מרגע לרגע עם ערדלו ועם רגלו החבושה, הרבינו עוד לטייל באותו ערב; אבל בנוגע לאחרית גיבורי זיכרונותיו, מה היה את "משפחתו" בימים הקרובים אחר-כך, לא שם הוא לב לכל הפצרותיי ולא פלט יותר אף מילה. אפשר, שהוא בעצמו לא ידע כלום; יוכל היות, שהוא עזבם עוד באותו יום, אבל באופן כזה הן לא היה הוא מכחש ממני זאת. שיחתנו לאחר זה נתגלגלה עוד פעם על עניינים אחרים, שונים, ודווקא – שוב – עניינים רגשניים.

ולאחר שעה או יותר, כשבאנו למלוני, בבית איכר-פרדסן לא עני אחד, היה בבית הכול על מכונו [אולי מלון "הירקון" של האיכר משה גיסין, בכניסה לפתח-תקווה מצד מערב. ברנר עצמו התגורר פרקי-זמן במושב הפועלים הצעיר עין-גנים במזרח המושבה, שמיבצר אנטיפטרוס הוא כמטחווי-עין ממנו, או בהוטל הפועלים רבינוביץ, בצד המערבי של רחוב פינסקר, קרוב לפינת ברון הירש, במרכז המושבה]; אבל אצל אורחי, המספר, נתנה הקדחת [המאלאריה] אותותיה אותות ביתר שאת וביתר עוז, וישכב ויתכס בבגדו.

– אכלן גדול איננו וגם אינטליגנט גדול איננו, אבל כל הלילה איננו נותן לישון... – התאונן בעל-הבית באוזניי על אורחי, לאחר שהשוכב נירדם לכאורה – הוא צועק... חלומות רעים מבעתים אותו, או מה? מתוך קדחת, כניראה... ואנשים כאלה באים הנה לעבוד... תן להם עבודה!... משלחת...

– קדחת?.. – קרא בנו המגודל של בעל-הבית, אותו שלא נולד "להתענות בבויארה" [יו"ד ורי"ש בקמץ, בפרדס] ושבאותו שבוע התעתד לנסוע לשיקאגו, לדודו [דומה שפרטים אלה אינם מתאימים למשפחת גיסין] – שמן-קיק וחינה (כינין) – הוסיף בקול של בר-סמכא – יותר לא צריך דבר!

ממחלת הקדחת עברו לתחלואים האחרים המתהלכים. בעלת-הבית ערכה את השולחן לארוחת-הערב. נכנסו איזו שכנים. מן המחלות עברה השיחה לקרדיט [אשראי] ולפתיחת חנויות חדשות; העירו איזו דברים גם על עסקי "קופת מילווה" [שם של בנק]: למי שלא צריך לתת לו נותנין, ולמי שצריך – אין נותנין. השעה היתה קרובה לתשע. הבת המתבגרת, תלמידת המחלקה האחרונה בבית-הספר המקומי, ישבה בקצה-השולחן, במקום שהמפה לא הגיעה עדיו, ולמדה צרפתית. הכול כתמול שלשום, שוחחו, פיהקו, שתו קפה ואכלו דגים מלוחים.

סוף