גיליון מס' 43

תל אביב, שבת, ד' בסיון תשס"ה, 11 ביוני 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

גיליון מיוחד: רקוויאם לאבטיח המל"לי

בין פתח-תקווה לכפר-סבא שוכן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי. כאשר ביקשו  המוסדות הלאומיים לתת שם קבוע לכפר, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) מפתח-תקווה את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום, וכך היה.

אך המל"ליים אינם רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אלא הם זן האבטיחים שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר. הזיווג המוצלח בין שני הזנים התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, ובטעות קראו ברבות השנים לאבטיח המָלָ"לִי – "אבטיח הגליל".

האבטיח המל"לי היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה והיא בעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד באבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים.

 הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו היו שחורים לגמרי.

זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי. היו אלה ימים שבהם זני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי בתחנת ניסיונות חקלאיים, כמו העגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים – שכופים עלינו לצרוך כיום – במקום עגבניות הבלדי והמֶרִימֶנְד הכרסתניות ורכות הלב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, שאותה אהב.

עד מתי נמשיך לזרוק לזבל בזה אחר זה אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם וגרעינים? – היו שנים שבהן מגדלים עקשניים המשיכו מדי שנה לשווק את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק.

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים – שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לקלוט אותם.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של עגבניות הבלדי והמרימנד, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף?

ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, העשויים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – ובלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, שמעולם לא העזו שיניו לטמא את הזיתים עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

עד כאן רשימה שנשלחה לפני כשנה ל"ידיעות אחרונות" והתפרסמה ביום 2 ביוני 2004, לאחר קיצורים אחדים (אפשר לדלג ולעבור ישר ל"מר א. בן עזר נוסע"), תחת הכותרת:

מי זוכר את האבטיח המל"לי?

ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא המושב עין-חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ), איש פתח-תקווה, להנציח בשם הזה את משה לייב לילנבלום, מראשי "חיבת ציון", ומאז נקרא המקום כפר מל"ל – ובניו, לרבות ראש הממשלה, נודעו כמל"ליים.

לא רק הם. גם האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במקשה של אחד האיכרים בכפר מל"ל: בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.

האבטיח המל"לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, "אבטיח הגליל", היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה, למעט "לחי" לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

ההכלאה המופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בלדי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות-לב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה", על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.

היו בעבר מגדלים עקשנים שהמשיכו לשווק, מדי שנה בשנה, את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל, בזה אחר זה, אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם גרעינים. עד מתי?

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים. שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לצורך זה.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של העגבניות הנזכרות לעיל, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף. ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, הכבושים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – בלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, ששיניו לא טימאו אותם עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

מר א. בן עזר נוסע לבקר אבטיחים

הביא מהיומן לִדפוס וירטואלי סופר נידח, מציץ מוסמך

23.6.04. יום רביעי. בצהריים אני נוסע במונית למינהל המחקר החקלאי, שירות ההדרכה, במשרד החקלאות, בבניינו החדש בבית דגן, מה שהיה פעם רק מכון וולקני. פוגש אותי שמשון עומר, האחראי על גידול האבטיחים, ואנחנו אוכלים יחד צהריים במסעדת המשרד במחיר סמלי של שמונה עשר וחצי שקל, כולל בקבוק שתייה, צלחת סלטים קטנה, שניצל גדול וקר עם תוספת אורז וירקות מאודים, ומקבל הרצאה מקיפה על נושא האבטיחים בישראל, עבר והווה.

לאחר סיום הארוחה מצטרף אלינו עומָר זֵידאן, שהוא מנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות, תפקיד חשוב מאוד, שמטעמו הוא אחראי גם על כל גידול הירקות בגוש קטיף ובהתנחלויות. אני נוסע איתו במכוניתו למקשת האבטיחים ושאר ירקות של אברהם כהן בנחל-עוז. השיחה עם זידאן נעימה מאוד. איש מתון, גאה, יודע עברית באופן יוצא מן הכלל, אנגלית, ושולט בנושא מקצועי ואירגוני מסובך, זאת אני למד משיחות בטלפון הנייד שהוא מקיים במהלך הנסיעה.

אברהם כהן יושב ב"משרד" על כורסה, איש שמן, מוצק ונמוך-קומה, כנראה ממוצא צפון-אפריקאי, מאחד המושבים בנגב. הוא שכר מנחל-עוז את השטח העצום מדרום וממזרח, ומגדל עליו אבטיחים, דלוריות, פלפלים, כרוב ושאר ירקות. עכשיו עונת האבטיחים בעיצומה, והוא רוגז כולו. מעבר קרני סגור ואי-אפשר לשווק אבטיחים לרצועת עזה, שהיתה קולטת ממנו גם את הגדלים והזנים שהשוק היהודי אינו רוצה בהם. מצד שני היו היום הפגנות של מגדלי עגבניות נגד פתיחת מעבר קרני, כדי שהעגבניות מעזה לא יציפו את השוק הישראלי...

הוא, וגם אחיו וחלק מהפועלים, לובשים חולצות טי-שירט שעליהן מודפס "א. כהן / אבטיחים". יש לו אצבעות ידיים עבות וקצרות, עם ציפורניים מרובעות ומגודלות מדי. פנים חייכניות כמו של "השמן" בסרטי "השמן והרזה". בטלפון התבשרנו שמרוב ייאוש הוא הולך לאבד את עצמו לדעת. ולנו סיפר שלקח את המכונית והחל לנסוע ללא מטרה. עם זאת יש לו חיוניות בלתי רגילה, וגם כושר משחק וערמומיות, ויש לי הרגשה שהוא מספר בעיקר על האבטיחים שלא מכר ולא על אלה שמכר, ולנוכח שפע היבול, הרי שגם אם מכר את מחציתו, לא הפסיד הרבה.

מביאים אבטיח גדול חצוי לשניים, "להוכיח" לי שטעיתי ברשימתי בעיתון. מה לעשות, צבעו ורוד חיוור עם קטעים צהובים, הוא אמנם מתוק אבל אין לו ארומה של אבטיח אמיתי. חסר האיזון בין חמיצות למתיקות. אני לא מסתיר מאברהם כהן שהאבטיח לא טעים לי והוא כמובן עושה עצמו שאינו מבין על מה אני מדבר.

מביאים אבטיח גדול נוסף, קצת יותר טוב אך עדיין לא מצטיין. אנחנו יוצאים למקשה בשתי מכוניות. אני עם עומר זידאן, ואברהם כהן עם שמשון עומר ועוד עובד משרד החקלאות שהצטרף אלינו, ואנשים של כהן עצמו.

מגיעים למקשה, והיא אינה דומה כלל למקשאות שזכרתי מילדותי ומנעוריי – ושעדיין הייתי רואה בנסיעה, לצידי הכביש, בייחוד בגליל.

[מקשאות ילדותי באחוזה הכפרית קלמניה, שעל רקען כתבתי את ספרי המחתרתי שאזל "לשוט בקליפת אבטיח"(1987), שמבוסס בין השאר על "יום שדה" שערכתי במקשה בקלמניה יחד עם חברי אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, ז"ל. אביו היה ישראל אקסלרוד (לימים אלמגור) ז"ל, השומר של קלמניה, והצייד, שדמותו, כמו דמויות רבות אחרות, מופיעה בשם בדוי גם ברומאן שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994), אף הוא ספר מחתרתי שאזל]

כאן מדובר במקשה מושקית – לאורך הערוגות המוגבהות, שבהן שתולים שיחי האבטיח, עוברים, טמונים בקרקע, צינורות מחוררים שמספקים מים לשיחים. התוצאה – אפילו האבטיחים הענקיים, ששוקלים ודאי יותר מעשרה קילו האחד, מכוסים בעלים וכמעט שאינם ניראים למרחוק, והם גם פחות נשרפים בשמש ושומרים על קרירותם, גם באמצע היום.

לאורך הערוגות זרוקים בשורות ארוכות אבטיחים מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט, שמתברר ששותלים אותו רק מפני שאבטיחי הסִיד-לֵס, ללא זרעים, זקוקים להאבקה, להפרייה, ואינם מסוגלים להפרות את עצמם, כאבטיחי מל"ל וקרימסון עצמו. אבל האבטיחים של קרימסון, שפעם עדיין היו משוּוקים לציבור היהודי, אינם מתקבלים כיום בשוק מפני שהם בעלי זרעים, שחורים-חומים קטנים, אמנם שונים מאלה של המל"ליים. ומאחר שמעבר קרני סגור, אי אפשר גם לשווקם לעזתים, שעדיין היו קונים אותם.

לקחו קרימסון אחד ושברו אותו בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, שׂם בכיס הקטן את הסיד-לס, ויש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבע אדום יותר, גם באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, וגם המרקם שלו חזק ואחיד יותר. אבל אין כל סיכוי שהשוק הישראלי יקלוט אותם, בגלל הגרעינים (הזרעים).

 אך לא רק אותו מפקירים בשדה, אלא יבול גדול של אבטיחי סיד-לס שראויים כבר למשלוח אבל הם בגודל בינוני, גודל שהוא אידאלי לעקרת-הבית, אך הם נותרים במיקשה. הסיבה? סוחרי הפרי והירקנים רוצים רק אבטיחים גדולים, ענקיים. והסיבה? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשלו כפול?

אנחנו עוברים מערוגה לערוגה, מבוססים בשפע שרובו לא ייאכל, מצטלמים עם התאילנדים שאוספים את האבטיחים, הראויים למשלוח, בתוך ארגזים ענקיים על פלטפורמה שמסיע טרקטור במיקשה; וכך, בסיוע המלגזות שמעמיסות ופורקות אותם, הם נשלחים הלאה לשווקים עצמם. התאילנדים עטופים כמובן מכף יד ועד פנים, כאילו הם משתתפים בנשף מסכות, רק העיניים מציצות ממטלית בד לבן שמכסה את פניהם. ראיתי זאת לראשונה בעין-יהב, והסבירו לנו שעור שחום נחשב לפחיתות כבוד אצלם, עורו של מי שעובד בשמש, ולכן הם נזהרים כל-כך ועוטפים את עצמם גם בחום הגדול.

בין היתר אנחנו פותחים אבטיח סיד-לס קטן יותר, אבל בשל, בעל מרקם אחיד וטעם משופר יותר, אידאלי למיטבחים בבתי-מלון או למכירה במגשיות עטופות צלופן, חתוך לריבועים, כמו בחוץ-לארץ. אך מתברר שאין עם מי לדבר. לא קונים אותו.

כמות האבטיחים שזללנו בטעימות הללו היתה ממש אדירה, ובאצבעות דביקות ממיץ אבטיחים עלינו חזרה למכוניות ושבנו למשרד. חזרתי עם עומר זידאן, לא לפני שאברהם כהן במו-ידיו נתן לי שתי דלוריות, ושמו במכונית כשישה-שבעה אבטיחים בגודל בינוני, שניים מהם עבורי.

עוד מתברר, בקשר למל"ליים, שהם נותנים רק ארבעה טון לדונם בעוד שהסיד-לס המושקים מגיעים ל-8 ול-10 טון, ואולם הסיד-לס מחזיקים טוב רק עד תשעה ימים, ואילו המל"ליים מחזיקים גם ארבעה שבועות, ולכן היו נוהגים בסוף העונה, בסוף אוגוסט לערך, לאחסן כמות נכבדה מהם מתחת למיטות, לכל חודש ספטמבר.

מגדלים בארץ 130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 סיד-לס ו-100,000 מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות וללא השקייה – ליבול הגרעינים-לפיצוח בלבד. מספר הגרעינים באבטיח קבוע, לא חשוב הגודל, וכך שוברים אותם בעודם קטנים, ומשתמשים רק בגרעינים שלהם, גם לייצוא. אי-אפשר לאכול אותם כי אין עליהם כמעט "בשר".

הנסיעה חזרה עם עומר היתה מרתקת. התגלגלו הדברים כך שהוא הביא אותי ממש עד לביתי בתל-אביב, כי אילו הייתי מזמין מונית ממשרדו בבית-דגן, לשם חזרנו, היה עליי לחכות כחצי שעה. מתברר שאימו נולדה במיסקי, הכפר שאני זוכר מילדותי – בין רמת-הכובש לקלמניה, ושנעלם כליל. ואילו סבו התגורר ועיבד אדמות ליד סידנא עלי. הוא עצמו גר עם משפחתו בכפר ימה, או יָמָה זֶמֶר, שנמצא כנראה על הקו המזרחי של המשולש, באזור כפר קאסם. כאמור, העברית שלו מצויינת, והוא אחראי בתוקף תפקידו כמנהל מחלקת ירקות של משרד החקלאות גם על גוש קטיף ושאר ההתנחלויות, מבחינת גידול הירקות.

כך למשל שמעתי אותו מדבר על קורס לפלשתינאים מעזה, ושאלתי אותו במה מדובר. הוא הסביר לי שדרישות האיחוד האירופי הן "שקיפות בייצור", לא רק באריזה ובמראה הפרי ובטעמו, אלא גם בתנאי גידולו, אם אין זיהום סביבתי, ניצול שכר זול במיוחד, וכדומה. העזתים הם היצרנים הגדולים של תות-השדה ועגבניות השֶׁרי, לייצוא לאירופה, באמצעות אגרקסקו. ולכן יש ללמד אותם את התקנים המחמירים. יש גם תקן של "עקיבות", זאת אומרת, צריך להיות רישום מדוייק לכל שלב ושלב בייצור הירק. מאחר שלמקום כמו "כפר המכביה" אי-אפשר להביא אותם עכשיו, ישכנו אותם בסתיו בטנטור, על אם הדרך מירושלים לבית-לחם, ויוכלו לצאת לבלות בירושלים המזרחית.

כל זה מראה על המורכבות הרבה של עבודתו, ועל קיומו של מעין אי-של-שלום ושל שיתוף-פעולה בתוך כל הטרור וההרג ההדדי.

* * *

הערת סופר נידח: את הרשימה הבאה שלח מר א. בן עזר ב-30.6.04 ל"ידיעות אחרונות", אך זו לא נדפסה, והיא מובאת כאן לראשונה ובשלמותה:

כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל

בעקבות "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" ("ידיעות אחרונות" 2.6.04) הגיעו אליי תגובות רבות ובהן ראיון עם אבי אתגר בתוכניתו בשבת ב"קול ישראל", והזמנה לסיור אבטיחִי עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות, במשרד החקלאות.

ומה למדתי מהם?

רק כשבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו בעיקר אנחנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.

היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. ראוי, לדעת שמשון עומר, שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו?

לפני שנים היו רוב האבטיחים נמכרים ב"באסטות" ובסככות, והמוכר ידע לכוון לצרכיו של הקונה לפי "גילו" של האבטיח. מאז שעבר עיקר השיווק למרכולים, כבר אין אבא לאבטיחים.

מגדלים בארץ כ-130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 חסרי-זרעים למאכל, וכ-100,000 דונם מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות, ללא השקאה, לזרעים-לפיצוח. מיספר הזרעים באבטיח קבוע, לא חשוב גודלו. שוברים את המל"ליים בעודם זעירים, ומנצלים מהם רק את יבול הזרעים ("הגרעינים"), גם לייצוא. ואי-אפשר ליהנות מאכילת האבטיח הקטן כי אין עליו כמעט "בשר".

ומדוע כבר לא מגדלים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.

אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל," כפי שכתבתי ברשימתי – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.

יקצר המצע מלתאר את נפלאות הביקור במִקְשָה של אברהם כהן, על אדמות נחל-עוז, מול עזה, שאליה לקחוני מארחיי. אם חשבתי לראות מִקְשָה-של-פעם, אבטיחים בודדים חשופים בשדה, מחוברים ב"חוט" דק לשיח-האם הסרוח על הארץ – הנה היום, בערוגות של המקשה המושקית בצינוריות טמונות באדמה, נחבאים אפילו אבטיחי ענק של שנים-עשר קילו תחת עלים גבוהים, והם מוגנים מצריבת השמש.

ומה אני רואה במקשה? לאורך הערוגות נטושים בשורות ארוכות מאות אבטיחים, אומרים לי שהם מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט. שותלים אותו רק מפני שהאבטיחים חסרי-הזרעים אינם מסוגלים להפרות את עצמם, כפי שמסוגלים בעלי-הזרעים, המל"ליים, או הקרימסון, שהוא המפרה את שכניו העקרים חסרי-הזרעים.

אני מבקש לטעום מהקרימסון. שוברים לי אחד בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, נפלא, שם בכיס הקטן את כל חסרי-הזרעים, יש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבעו אדום יותר, באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, והמרקם שלו חזק ואחיד, ואני נזכר בפתגם הערבי: "אִסְטַוַוה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" – כשהאבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל.

"למה אתם נותנים להם להירקב בשדה?"

מסביר לי אברהם כהן בעל המקשה כי אבטיחים אלה, שפעם היו משוּוָקים לציבור הישראלי, כבר אינם נקלטים בשוק מפני שהם בעלי זרעים (שחורים-חומים קטנים, שונים מאלה של המל"ליים ואינם ראויים לפיצוח). ומאחר שביום ביקורי מעבר קרני הסמוך עדיין סגור, לא היה אפשר לשווקם לעזתים, שחלקם, שטרם נעשו מפונקים כמונו,  עדיין קונים אותם ובמחיר זול.

 אך לא רק את הקרימסונים מפקירים במיקשה, אלא גם יבול ענק של אבטיחים ללא-זרעים, בשלים למשלוח – אלא מה, הם בגודל בינוני. שוברים לי אחד ושניים ושלושה, והנה הם בעלי מרקם אחיד וטעם משופר יותר מהגדולים, אפשר בנקל לארוז מהם קוביות במגשיות עטופות צלופן, כמו בחוץ-לארץ.

"למה אתם נותנים גם לאלה להירקב בשדה, הלא הם טעימים יותר?"

מתברר שסוחרי האבטיחים והירקנים רוצים בעיקר את האבטיחים הענקיים. מדוע? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשקלו כפול? ומאחר שמעבר קרני סגור בימים האחרונים, לא שיווקו את הבינוניים-ומטה לרצועת עזה.

לדברי שמשון עומר, החל מהעונה שעברה מגיעים ממקשתו של אורי רבינוביץ מצופית אבטיחי מיני סיד-לס, ללא זרעים, בעלי קליפה ירוקה-כהה, לתת מענה לאותו פלח צרכני שגם חצי אבטיח גדול – גדול מדי עבורו. אך גם המיני מחזיקים מעמד רק כשבועיים אחר הקטיף. 

האם קהל הצרכנים הישראלי טֶמְבֶּל? לא. הוא נגרר אחרי אופנה. אם מישהו ייקח יוזמה, יכניס מחדש גידול אבטיחים מל"ליים, יתן להם מותג וידאג ששיווקם יהיה על בסיס טעמם ועמידותם – ניתן לצפות לביקוש טוב,  שיאפשר לדרוש ולקבל מחיר הולם שגם ייתן פיצוי מלא על היבול הנמוך. במנגו, למשל, משלמים מחיר כפול עבור הזן מאיה, רק בגלל הטעם.

וכך, באצבעות דביקות ממיץ אבטיחים חזרתי משם עם מארחיי, שמשון עומר ועומר זידאן, שהוא סיפור לעצמו, אולי תקווה גדולה לעתיד החיים של שני העמים בארץ האחת, כאשר המכנה המשותף הוא חקלאות, ידע ואהבת האדמה.

* * *

הערת סופר נידח: אי אפשר לסיים את ה"רקוויאם לאבטיח המל"לי" מבלי להזכיר את אבטיחי עמק חפר, הוא ואדי אל-חווארת, ששמעם יצא למרחוק והיו מייצאים אותם בספינות מפרש למצרים, והם עיקרו של הסיפור ששמע מר א. בן עזר מפי דודו ברוך רַאבּ וגם השתמש בו יותר מפעם אחת בספריו:

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבחה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפי יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות לו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

* * *

מצחיקה בתל-אביב

לאהוד שלום רב,

כבר התרגלתי לקבל את העיתון שלך ומרובו אני נהנית ואפילו פורצת בצחוק. אני נהנית מדבריך על ראשית הבנייה של ארץ-ישראל, וכמובן מהסיפורים על פתח תקווה והפרדסים ועל החיצים נגד השמאל. וכמו כן על מאמרי הספרות התיאטרון והציור. לעיתים אמנם הדברים מפולפלים מאוד, אבל כבר התרגלתי לסגנונך.

כל טוב,

תקוה וינשטוק

מצחיקה גם באוסטרליה

לאהוד שלום,

התחלתי לקבל את עיתונך האלקטרוני כי אבי [ד"ר] יעקב זמיר עשה לי מנוי (מה שלא קרה מאז "הארץ שלנו" בשנת 72!)

אז אני קורא את כתביך באוסטרליה ומת מצחוק, וגם מעביר הלאה. רק שתדע שכתיבתך מהנה, מצחיקה, חצופה בדיוק במידה הנכונה, בקיצור סאטירה שכיף לקרוא. תודה!

[ד"ר] אהוד זמיר

מערכת "חדשות בן עזר" מעירה: המנוי הוא חינם. רק מוסרים כתובת אי-מייל, וצריך שתהא אפשרות לקרוא עברית באי-מייל עצמו או לפתוח קובצי וורד כתובים עברית. נשמח לשלוח את המכתב העיתי לישראלים ברחבי העולם. שיתגעגעו. שילחו לנו כתובות אי-מייל ונצרפן ברצון.

"יעזרה אלוהים לפנות בוקר" ב"קול המוסיקה"

ביום חמישי, 16.6.05, בשעה 11.55, יקרא מוטי ברכאן ב"קול המוסיקה" צרור שירים מתוך ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

שידור חוזר ביום 23.6.05 בשעה 22.55 ב"קול המוסיקה".

* * *

[מודעה שנדפסה במוסף "ספרים" של "הארץ" ב-8.6.05]

הופיע בהוצאת אסטרולוג

ספר שיריו של אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

למכירה בחנויות

או ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א

benezer@netvision.net.il

[וכן בדוכני "אסטרולוג" בשבוע הספר ובחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה].

"כשאני בחליל"

רשמו לפניכם כי במוצאי שבת, ה-2.7.05, בשעה 9 בערב, יתקיים בבית הקונפדרציה בירושלים ערב שירה ומוסיקה לרגל הופעת ספר שיריה של חמוטל בר-יוסף "הבראה", שזיכה אותה בפרס ברנר לשנת 2005. המשוררת תקרא מתוך "הבראה", ותשוחח גם על ספרה החדש האחר, "קריאות ושריקות: מסות ומאמרים על תרבות וספרות".

יקראו משיריה וישוחחו עליהם:  שולמית חוה הלוי,  תמי לוי-נחום, רבקה מרים, אלי עמיר, עליזה רוזן.

בחלק המוסיקלי של הערב ינגנו מיכאל מלצר ויעל שמשוני-מלצר בחליליות בארוק, וחמוטל בר-יוסף תצטרף עליהם בקטע  מתוך סונטה של באך.

שלישיית עתר: עפר שלי – פסנתר, טניה בלזר – כינור, יאנה דוניצ'ב – צ'לו, והזמרות יעלה אביטל ויעל תאי – יבצעו שירים של חמוטל בר-יוסף שהולחנו על-ידי ערן אל-בר, ויצירות אחרות. ינחה את הערב המשורר והסופר מירון איזקסון.

מחיר הכרטיס 25 ש"ח. הנחות לסטודנטים, גמלאים, חיילים, נכים, תלמידים וקבוצות מעל 10 אנשים.

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

 שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

 או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל