| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 44
תל אביב, יום שני, ו' בסיון תשס"ה, 13 ביוני 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
עוד בגיליון: האם נישקת עֵז? איה בירושלים. הפר שכמעט הרג אותי
ברכת "חדשות בן עזר" למאיר ניצן
רן יגיל ב"מעריב" על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
מהומות בביאליסטוק: מי יקרא ראשון את יומן פולין של מר סופר נידח?
גיליון מיוחד לחג שבועות שמח
מוקדש לַעטיני העז וחלבהּ, לַתיש ולמוצריו ולַפֶּפְּסִין
הערת מר סופר נידח: בשנת 1987 יצא לאור ספרו של מר א. בן עזר "לשוט בקליפת אבטיח" (בהוצאת רכגולד-שגיב) שנכתב ברוחו של נחום גוטמן ובהשפעת הספר שכתב מר בן עזר מפיו "בין חולות וכחול-שמיים" (הוצאת "יבנה", 1980 ואילך).
"לשוט בקליפת אבטיח" אזל, ובשנים האחרונות שב מר א. בן עזר וכתב את הספר מחדש כרומאן למבוגרים בשם "ספר הגעגועים".
אנו, שהתמחינו בגניבות מכוננו הקשיח של הפרדסן הקשיש, הצלחנו לשלוף ממנו פרק אחד, את פרק ארבעים – ולהביאו בפני קוראינו. למיטב ידיעתנו סיפור המסגרת מתרחש בשנים 1944-1947 לערך באחוזת קלמניה ליד צופית (כיום בית ברל) אשר אביו של מר בן עזר, בנימין, ניהל אותה למען בעליה מר משה גרדינגר. דודו של מר א. בן עזר, ברוך, תיכנן ובנה לפני קרוב לשמונים שנה את האחוזה החקלאית היחידה במינה הזו למען אותו גרידינגר, שקראה קלמניה על שם אביו קלמן.
ובאשר להתרברבויות המיניות בספרו של הפרדסן הקשיש, אל לכם, הקוראים, להתייחס אליהן ברצינות רבה מדי. מר א. בן עזר, ממש כמו מר ד. בן אמוץ המנוח – נוטה תמיד להודות ביותר ממה שעשה ומקנא באלה שהצליחו לעשות יותר ממה שהודו בו גם אם לא כתבו על כך.
"ספר הגעגועים" טרם יצא לאור ואין לדעת מתי ייצא. לפי הרשום ברשת סטימצקי נמכרו מספריו האחרונים של מר א. בן עזר לא יותר מכמה מאות עותקים, ולפיכך לא ייקחו להפצה יותר מכמה עשרות עותקים – מה שמקטין לאפס את הסיכוי להמריא לרשימות רבי-המכר. בתנאים כאלה אין שום אפשרות למו"ל מסחרי להוציא לאור את "ספר הגעגועים" כי כלל הברזל של רשת סטימצקי הוא שלוקחים הרבה עותקים רק ממי שהמחשב מראה שספר קודם שלו נמכר בהרבה עותקים, או שמדובר בסופר/ת חדש/ה שמלווה במערכת יחצ"נות ומודעות גדולה ויקרה ובגימיקים של ספרות המגדר בנוסח "אבא היה אלים ואנס אותי!"
זו אינה רק בעייתו של מר א. בן עזר אלא של מרבית הסופרים הנידחים בארץ. אמנם, מר א. בן עזר נבדל ממרביתם בהיותו פרדסן עשיר היכול להוציא את ספריו לאור על חשבון תפוזיו, ואולם הוא מעדיף שספריו לא יידפסו כלל, או יופצו רק בדוא"ל – אם אין אפשרות מסחרית להוציאם לאור כך שהמו"ל לא יפסיד עליהם.
האם נישקת עֵז? איה בירושלים. הפר שכמעט
הרג אותי. הפסקת גלידה
פרק מרומאן ישן-חדש של מר א. בן עזר
בשם "ספר הגעגועים" ("לשוט בקליפת אבטיח")
שנוסחו החדש טרם יצא לאור
לא רחוק הייתי מדריסה ברגלי פר מיוחם השועט בדרכו אל הרפת.
חצר הפרים היתה האזור המסוכן ביותר באחוזת פלז. היה לפרים מדור בקצה המערבי-דרומי של האורווה. דלת-ברזל אטומה בקיר-החומה סגרה על המעבר לחצר הפרים, שהיתה גדורה צינורות-ברזל ועמודי-ברזל עבים וחזקים. את המִכלאה הזו, לרגלי החומה, במורד-כלשהו של גבעת האחוזה, היה אפשר לראות ממרחקים. תמיד הסתובבו בה שני פרים מבוגרים מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור-לבן וחחים באפיהם. לעיתים היה פר צעיר מסתובב עימם בבוץ המסריח ולועס ומעלה גירה ומחכה בסבלנות ערמומית ליום שבו יִכְבד משקל גופו כשלהם ויוכל להשתתף עימם במלאכת ההרבעה של כשבעים עד מאה הפרות שהיו ממתינות בסבלנות ברפת הגדולה, זו שצורת רי"ש לה ומקומו בקצה הצפוני-מזרחי של חצר החומה.
אלה היו ה"חיות" המפחידות ביותר שהִכרנו. גם כיום קשה לי לכנותם – בהמות, כי למילה בהמה יש איזה צליל כנוע וצנוע שאינו הולם כלל פר הרבעה. אמנם ידענו כי מי שתופס את הפר בחָח, זו טבעת הברזל התקועה באפו, בקרום-הבשר הדק שבין נחיריו – יכול להשתלט עליו בקלות – כי הפר הפראי ביותר נעשה חסר-אונים כאשר מושכים אותו בנקודה רגישה זו שבפניו. אבל לך תפוס גוש-שרירים כבד שכזה באפו! – היינו מתקרבים בלב חרד אל גדר-הברזל של המִכלאה ומתבוננים בהם והם משיבים לנו מבט ערמומי כלשהו בראש מורכן, כמפתים – נסו רק להיכנס, ונמעך אתכם אל העמודים או נשקיע אתכם בנגיחת-ראש בתוך עיסת הזבל השחור, הבוצי, אשר בה אנו בוטשים יום אחר יום ברגלינו.
מעודי לא ראיתי מבט ערמומי ומסוכן שכזה בעיניה של פרה. הבדל אופי ומזג מוחלט שכזה בין זכר ונקבה מאותו מין לא פגשתי מעודי. להפך, באיזו סבלנות היתה עומדת פרה, גם בשעת לידתה, וקרום-השִלייה הלבנבן, התפוח ככדור, בולט מאחוריה והיא גונחת וגועה וזה אינו זז כמעט. באיזו סבלנות היא מניחה לרופא הווטרינר לשלוח יד פנימה אל תוך רחמה כדי לבדוק את מצב ההמלטה. וכמה היינו חרדים על כל פרה פן תמלא כרסה בעשב רטוב ותתנפח ויהיה צורך לתקוע סכין בבִטנה כדי לשחרר אותה מן הגזים ולהצילה.
גם את חביבה, העז הלבנה שלי, שחיבבתיה והייתי מלטף אותה ומנשקה על לחייה ומדגדגה בגרונה ומניח לה ללקק מלח מכף-ידי ומושך בשובבות בִּזְקָנה וגוזם במזמרה את ציפורניה – הייתי בודק שבע פעמים ביום ומקיף את ביטנה ולוחץ מעט ומאזין בהצמדת אוזן – אולי התנפחה והתקשתה מאכילת עשב רטוב שאני ברשלנותי הנחתי לפניה? וחס-ושלום יהיה צורך לקרוא לווטרינר דוקטור פרבר שיתקע סכין בכרסה? – דבר שלא קרה אף פעם, תודה לאל. אבל אני, החבר הצעיר ביותר בסניף המקומי של "עזיזה", אגודת מגדלי עיזי-בית בישראל, אני שקיבלתי ספרון עם תמונת עז לבנה על כריכתו ופירוט כל הטיפולים והפגעים האפשריים – הייתי חרד, חרד מאוד, לשלומה.
ולא פעם הייתי מדבר באוזניה שעה ארוכה על צרותיי ועל אהבתי הנכזבת לנלי, והיא היתה מניעה כלפיי באוזניה כמגרשת זבוב, וכאילו היא מחייכת אליי בעינה הלבקנית, הנִראית מצד פניה הקרוב אליי. וכששואלים אותי לפעמים איך זה שאני יכול להרצות כמעט בפני כל קהל ואין בי שמץ של אימת-ציבור, אני עונה: "מי שהִרצה בילדותו בפני עיזים כבר יש לו ניסיון עם בהמות!"
*
לאחר שנים, ואני כבר סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי שוב את איה שנעשתה יפה עוד יותר בעורה השחום, האשכנזי והמשגע, ובעיניה הכחולות, כן, עדיין היתה כלחמנייה טרייה, ונדלקנו. לא אהבתי אותה אבל נדלקנו.
בימים הרחוקים ההם לא היו סרטי פורנו זמינים, לא היה פחד איידס, ומין מזדמן בפגישה ראשונה, או לפחות מזמוז רציני בלי חדירה – היה מתרחש לעיתים קרובות אפילו באמצע היום אחרי ארוחת-צהריים של קציצת דג פילה ומרק קלוש במֶנְזָה שברחוב מַמִילָא, כאשר מן האצבעות נודף עדיין ריח דג ותבשיל זול, ומתמזג בהמשך עם ריח הכּוּס.
היה זה כמעט עלבון לסטודנטית שהסכימה לבוא לחדרךָ, אם במשך ישיבתה אצלך לא ניסיתָ לתקוע בה מבט חודר שלעיתים גם הצליח לפעור מולך את עיניה הנוצצות במין הרשאה רטובה ואילמת להתקרב אליה, אם לא למטה מזה.
היו שהתמסרו בהנאה גלויה והיו שהגיבו כאילו רק גופן נוכח בחדר. יַעֲנִי, קדֵשוֹת מעוּנות. ומי בכלל חשב על הטרדה מינית? להפך, מי שלא ניסו להשכיב אותה חששה שמשהו פגום בה וחשה עצמה דחויה, מה-זה דחויה – חוּי דחויה! – היתה מטפלת במראה החיצוני שלה עד כדי הגזמה. פנים. בגדים. חזייה מרופדת. אני עצמי, רק מטוּב-לב בעלתי מבוגרות ממני וגם מכוערות, מָמֵש טבלתי והשרץ בידיהן ומעולם לא הברחתי מישהי ולא ברחתי ממנה בתואנה של שלשול, כפי שנהג דודי אלכס בנשים שלא נשאו חן בעיניו.
ואיה, למרות שלא אהבתי אותה וגם היא לא החשיבה אותי מי-יודע-מה בתוכניותיה לעתיד – אבל כנראה ששנינו היינו אז בתקופה קצת נואשת ודחויה כל אחד בחיי האהבה שלו, בודדים במֶנזה אותם צהריים עצובים, כורעים תחת עומס עבודות סמינריוניות משעממות ושיעורים שמייבשים את השכל –
אבל איה, טרייה וצחקנית כתמיד, וכאילו טיפות זרעם של כל הגברים שעימם התעסקה לא באו אלא לרענן ולהעניק נעורֵי-נצח לעורה הקטיפתי וללחייה החלקות –
ונאחזנו זה בזה בחדרי (שנמצא לא רחוק משם, ברחוב עקיבא 4, אצל גברת בניכר סיל), ובעברנו המשותף, ולא פסקנו להעלות זיכרונות משעשעים מהמושבה גם כבר כשהיינו ערומים לגמרי, ואחרי מקלחת בסבון-כביסה, שלא חדלתי להשתמש בו כל ימיי כדי לשמֵר את ריח המושבה, ואיוֹנֶת החזיקה את האבר שלי ושִפשפה אותו כשהיא מתפוצצת מצחוק:
"אתה זוכר איך התנודד לו הזין השחור, למוכר-הביצים הערבי הזקן שכרע מולנו?"
והרפתה משלי כשהיא מכה בו קלות ועוקבת איך הוא מיטלטל מצד אל צד.
"בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!" חיקיתי את הערבי כשאני ניצב על ברכיי ומפציר בה לנשק לי את הביצים.
איה יקרה ומצומקת, השנים לא היטיבו עימך. סלחי לי על גילוי הלב. אני מבטיח לך שאיש לא יזהה אותך בדפים האלה.
איה על ארבעתיה ופניה טמונות במבושיי הנודפים ריח סבון-כביסה, עושָׂה בהם כחפצי. ליטפתי את שערותיה הדבשיות, אף הן בריח סבון-הכביסה, את גבה החלק ללא מתום, את עכוזה הבהיר שכמו שמר עדיין את כל בתוליותו מאז ניסה גיורא להשחיל בו לעינינו את הזרג על החול בצריפון הירוק של תחנת "אגד" ומאז ירדה כף-ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדבריה נגעה לה בקקי.
"אתה זוכר את חַבִיבָה הלבנה שלך?" הִמהמה מבין אשכיי, "בוא נשחק בעֵז ואתה!"
"מה זה?"
"עֵז, אני, ואתה, אוּרי!"
והיא הרפתה מתותחִי המוּטס על שני גלגליו שנותרו תלויים באוויר כְּלִפנֵי נחיתה, נִשארה על ארבעתיה, ואני ירדתי לצידה והתחלתי ללטף את צווארה ולנשקה על לחייה ולדגדג לה תחת הסנטר. איה נשאה ראשה כלפי מעלה ונהנתה עד שהשמיעה קולות הנאה של עז הולנדית לבנה שמעלה גירה וצוחקת, ואני שאלתי אותה אם היא רוצה ללקק גרגירי מלח-גס מכף-ידי כמו שאהבה מאוד חביבה בדיר שלה, והיא אמרה שתודָה לא, הספיק לה "ללקק לי את הבֵּיצוֹת."
ואחר-כך חלבתי אותה בתנועת האצבעות שבה הייתי חולב בוקר וערב את פְּטַמות עטינֶיהָ הוורודים והמנומרים כתמי שחור של חביבה. תופס בשד בין אגודל לאצבע ומכווץ בזו אחר זו את שאר האצבעות בתנועת מניפה נסגרת כלפי מטה, וכך סוחט פעם פטמת ימין פעם פטמת שמאל הנתונות בשתי כפות-ידיי – עד ששדיה התקשחו ממש כתותחִי ולא יכולתי להמשיך לחלוב לה.
"חבל שאני לא שומעת את סילוני החלב הדקים מצלצלים על דפנות סיר האמאיל שלכם מתחתיי ונבלעים בקצף הלבן, שממנו אימא שלך היתה עושה גבינה נהדרת," צחקה, מגוּרה, ותפסה באצבעותיי הסוחטות אותה, כמבקשת להרגיש את שדיהָ-שלה דרכן, "אוי כמה הייתי רוצה להניק אותך!" גִרגרה, "כמה אני מתגעגעת לגדיים שחביבה שלכם היתה ממליטה באביב, לריח שלהם, אתה יודע מה? בוא נשחק עכשיו בעז דורשת ותיש מיוחם ונגיד שהיית סוחב אותי כל סתיו לאדון פסילוב, אבא של נָתִי [לימים אלוף נתי שרוני]! אוֹי כמה שאני מתגעגעת..."
"מה, אַת התיש?"
"לא, אני העֵז שלך, טֶמְבֶּל! בוא נעשה זיון אמיתי של בני-המושבות!"
"כמו במֶסְחָה? שהורידו את הקָנְדוֹנִים רק אחרי שלושה ימים כדי שהעירונית ששכבה איתם לא תיכנס להריון?"
"תפסיק שטויות. אמרתי של בני-המושבות! ושילכו לעזאזל האמיגראנטים! אני רוצה אותך כמו תיש על עז! אני רוצה שתמלא אותי חלב מהביצים שלך!"
הרבצתי קול חרחור מיוחם מהאף כמו שזכרתי את התיש של פסילוב, ועליתי על איוֹנֶת מאחור.
"אל תפחד, אני לא בימי הביוץ שלי," הסבה ראשה לאחור כלפיי, כשאני שוקע לא רק בַּכּוּס הלועס שלה אלא גם בעיניה הכחולות, "אתה יכול להזריע אותי בלי חשש."
"עיזים לא מדברות על ביוץ, עיזים עושות מֶה… מֶה…"
"מֶה... מֶה... מֶה... רק לא בתחת, בבקשה... בהמות דקות לא עושות בתחת, נמאס לי מֶ... מֶה... מֶה..."
התפעלתי מהידע שלה בִּלשון המקרא ובתאוותיהם הנלוזות של הגברים שהיו לה, והנחתי שתי ידיים קשות על שכמה כמו תיש את גפיו הקדמיות. "סליחה שאני לא מסריח כמו התיש של פסילוב בתקופת הייחום."
"זה בסדר. מֶה... מֶה..."
"בפעם הבאה אשׂים לך על הראש גבינת צאן, כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מגופם ומאשכיהם של התיישים בעונת הייחום."
"לא תהיה פעם הבאה. מֶה... מֶה..."
המחשבה שאני בא עליה כדרך תיש בעז החזיקה אותי בתוכה הרבה יותר, אני חושב, משהיה מחזיק התיש של בֶּרְל פּסִילוֹב (שקיבל מאיתנו תשלום) בחבִיבָה שלי. מעולם לא הרגשתי כל-כך תיש, נחרתי לתוך אוזניה של אַיוֹנֶת, והייתי שעיר-עיזים, והייתי אל יווני עם ראש תיש, ויכולתי לבעול עדר, את מכלאות הצאן של הסטודנטיות פעורות הפות הפועות אליי מכל הפקולטות ודורשות: "מֶה... מֶה..."
קטונתי מדעת אִם עֵז מגיעה לאורגזמה, אבל נִראה שהמחשבה עליי כתיש הועילה מאוד לאיה. וכשסיימנו תפסתי בידי השמאלית את שני קרסוליה, קרוב לכף הרגל, והרמתי אותם גבוה כשהיא נסמכת רק על ידיה, והתחלתי לשפשף בכף-ידי הימנית את גבה בתנועה קבועה מלמעלה למטה, רק מלמעלה למטה, לכל אורך הגב, מלמעלה למטה, כשאני טופח וסוטר מדי פעם על שיפולי-גבה ואחוריה המורמים –
ועקביה המפונקים ורכי העור נוגעים-לא-נוגעים בשפתיי –
"מה אתה עושה, משוגע?"
"מה שבֶּרְל פסילוב היה עושה לחביבה העז שלי אחרי שהתיש גמר – כדי להיות בטוח שֶהַדוֹזָה [המנה] שקיבלה תְעַבֵּר אותה – "
ומרחתי לה את התחת ושיפולי הגב בשִיוּרֵי טיפות הזרע כדי שלא תתקמט.
איה, איוֹנֶת, למרות שאהבתי את נלי, אני מתגעגע אלייך! – עומד לי כשאני נזכר בך.
ניסיתי להתקשר איתך עוד פעם-פעמיים, כשהרגשתי תיש מאוד. ויום אחד ראיתי ב"הארץ" מודעה שהתחתנת. תגידי, הבת שילדת אז היא גדייה שלי?
אחייני שפגש את בתך בצבא סיפר שאלונה דומה לי ומסר לי דרכה דרישת-שלום ממך אליי, לתיש. (מה תיש? היום אני גבינה!)
הוא גם ראה אותך פעם, כשביקר עם אלונה בביתה, ואמר שאת נראית זקנה מאוד. ומקומטת כולֵך. אוֹי וֵי.
*
בבוא העת להזריע פרה היו נסגרים כל הדלתות והשערים בחצר-החומה של האחוזה ובקומותיה התחתונות. במדור הפָּרים, שמשום-מה המשיך להיקרא כל השנים על שם דודי ההולל "חצר אלכס" – היה נפתח שער נמוך עשוי צינורות-ברזל הפונה פנימה אל החצר, ופר אחד היה שועט בנתיב אלכסוני לאורך כל החצר הפנימית, חולף על פני מגדל המים העשוי בטון שבמרכזה ונבלע בפתח הרפת. שם בפנים חיכתה לו בתא מיוחד, מוקף צינורות-ברזל כך שלא היה אפשר לה לזוז ממנו – הפרה המיועדת-להרבעה. את הדרך חזרה היה עושה כנִראה רגוע יותר, כשהוא מובל בחח.
יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר האחוזה, התחומה בחומה גבוהה המסויֶדת בחום-כתום (כך היו צבועים בתי האחוזות של האצילים בהונגריה, שממנה עלה סבי, בצבע הזה סייד את ביתו במושבה, וממנו הושפע דודי אלכס שבנה את האחוזה עבר אדון פלז הזקן). באתי עם גיורא כדי ללקק את גלידי קרח-השמנת מן הסֶפַּרָטוֹר הצורמני הפועל במחלבה שבקומה הראשונה, מתחת לדירתו הגדולה של אדון פלז.
משום-מה השתהיתי קצת מאחורי גיורא, שכבר את חצה את החצר ונכנס למחלבה, והנה לפתע אני מבחין באיזו דממה מוזרה מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהקצה שלה שועט למולי גוש של פר מתנשף, שנחיריו רוטטים ונוטפים מים וכתמי עשב לעוס, ומישהו שרץ אחריו, כנהוג, צועק אליי מה אני עושה פה ומזהיר אותי לזוז הצידה מנתיב הזיונים של הפר –
התחלתי לרוץ אך הפר רץ מהר ממני. כל זה נמשך אולי שניות אחדות – וכשהגעתי קרוב למגדל המים, אשר בבסיסו המרובע היתה קבועה רצפה וסביבה מעקה-אבן נמוך – הִטלתי עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה מבחוץ, שוכב ונצמד אליו, ובעוד רגע רעדה האדמה שעליה שכבתי ועלה לעומתי אבק פסיעותיו של הפר השועט, אשר אילו סטה רק סנטימטרים בודדים ממסלול ריצתו המיוחמת היה מועך אותי כליל ושובר את עמוד שִדרתי.
קמתי.
סוּפת הפר כבר נבלעה בפתח הרפת המוצל. גיורא התבונן בי ואמר:
"מה קרה לך?"
אבל אמר זאת באורח סתמי, כאילו לא הבין כלל מאיזו סכנת מוות נחלצתי. ואולי זה פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד אחר לא ניגש אליי, כאילו איש לא נמצא סביב או לא הרגיש במה שקרה.
ויותר לא דוּבּר על כך בשום מקום ואיש לא ידע, גם לא אבא. עשרות שנים חלפו מאז הרגע ההוא ועדיין אני זוכר הכול, פרט אחר פרט, ולא סיפרתי את הדבר לאיש עד עצם היום הזה.
ניערתי את האבק מבגדיי ונכנסתי עם גיורא אל המחלבה ללקק את ה"גלידה" של גלידי-השמנת. ואם טעמת פעם מעדן שכזה אחרי שפר-הרבעה כבד ומהיר ניסה לדרוס אותך – ודאי תבין מדוע אני מוכרח עכשיו לעשות הפסקה וללכת אל המטבח ולהוציא מתא-ההקפאה מנה נכבדה של גלידה ו – ו –
ברכת "חדשות בן עזר" למאיר ניצן
בדרך-כלל "חדשות בן עזר" מאוד לא אוהב את ראש העיר ראשון-לציון מר מאיר ניצן וזאת כי הוא אינו מחמיץ שום הזדמנות להסיר את כתר המושבה הראשונה של העלייה הראשונה מ"אם המושבות" פתח-תקווה (1878), ולשימו על ראש ראשון-לציון, ומידת האמת בסברתו-זו היא ממש כהופעת שנת 1882 על כל התוויות של בקבוקי "כרמל מזרחי" וזאת כאשר רק בשלהי אותה שנה נוסדה ראשון-לציון כמושבת פלחה (סבו של מר א. בן עזר, יהודה ראב, היה המדריך החקלאי של המושבה שזה עתה נוסדה) – ואיש עדיין לא חלם בראשון-לציון על הקמת יקב.
ואולם הפעם אנחנו מברכים מכל לב את ראש העיר מאיר ניצן, על אשר מכל ראשי הרשויות והמקומיות התעשת הוא ראשון והודיע על הקמת משטרה עירונית בעלות של 33 מיליון שקלים שתממן העירייה באמצעיה-היא, וזאת כדי להתגבר על הפשיעה והרצחנות שפשו בעיר. ילכו כל שאר ראשי הרשויות המקומיות בעקבותיו ונזכה לנוכחות משטרתית-מקומית מוגברת ברחובותינו, ונצטרך למשטרה לא רק כדי לדווח לחברות הביטוח על מעשי פריצה, גניבות ושוד המתרחשים לאור היום ובמחשך, אלא כדי שמעשים אלה מלכתחילה יתמעטו מאוד וחסל סדר גן עדן עירוני לפושעים.
שיר אחד והערה
[נדפס ב"מעריב", 10 ביוני 2005]
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
*
"אלוהים בקרבה בל-תימוט. יעזרה אלוהים לפנות בוקר", תהילים מ"ו 6. דוד המלך מכוון בדברי התפילה שלו אל העיר ירושלים. אהוד בן עזר לא מנמיך את הטון החגיגי-המליצי, אבל מעביר את הפסוק הזה אל המרחב הפרטי. זהו "שיר דיוקן" על אישה בודדה, ערירית (כנראה אישה כותבת), המתקשה להשתלב בסביבתה. היא זרה אפילו לעצמה. היא מצפה שמשהו טוב יקרה, אך במקום זאת באה הנפילה. ביתה, האוורירי-שברירי, משול לגופה, שהסיד בורח מעצמותיו. החסד היחיד שלה הוא אמונתה באלוהים. אנו, הקוראים, מנסים לפענח את האישה החידתית הזאת. מי היא? האם היה אפשר לעזור לה, להציל אותה? איך? פעם היו כותבים על קבר של אישה כזאת "גלמודה". אין מילה עצובה מזו.
אהוד בן עזר ידוע לקוראים כסופר (בין ספריו: "המחצבה", "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה"). במהלך השנים כתב גם שירים, שחלקם יפים מאוד. כעת הם מכונסים בספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", בהוצאת "אסטרולוג".
רן יגיל
מסקנה לחג השבועות: ככל שיש פחות חקלאים – יש יותר חלב פֶּר פרה
מסקר שערכה חברת "עוקץ מערכות" עולה כי אחוז המועסקים בחקלאות במשק הישראלי עומד על פחות מ-4%, ואלה מרוויחים בממוצע 3,865 שקל בחודש. רק 15% מהעוסקים בחקלאות בארץ הם יהודים. אבל לפרה הישראלית יש כבוד: תפוקת החלב של הפרה בארצנו עומדת על ממוצע של 10,000 ליטרים בשנה, וזה מדרג אותה במקום הראשון בעולם – לפני הפרות מהולנד, ארצות-הברית, ספרד, אוסטרליה וניו-זילנד. נתונים אלה סיפקה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ("מעריב", 10.6.05). והרי זה מתאים בּוּל לחג מתן חלב פרה!
ביום חמישי, 16.6.05, בשעה 11.55, יקרא מוטי ברכאן ב"בימת שיר" ב"קול המוסיקה"
צרור שירים מתוך ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".
שידור חוזר ביום חמישי 23.6.05 בשעה 22.55 ב"קול המוסיקה".
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר מסירת הכתובת באי-מייל וקבלת העותק בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל