| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 51
תל אביב, יום שלישי, כ"ח בסיוון תשס"ה, 5 ביולי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
עוד בגיליון: דן, הבלגים שכוסו לבן, תיאודורקיס בת"א והמטוס הלובי
עוד תגובות על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר": עריכה קפדנית היתה מדללת
ספי בן-יוסף: בן עזר הנכד של גוטמן
חיטיאר, מה אתה זוכר על "אות ההיגיינה"?
מלפפונים חמוצים בנוסח סבא אלימלך
במות הרב שמואל אבידור הכהן
לפני כעשרים שנה ערך בית הספר א"ד גורדון את החגיגה של תחילת לימוד התורה לילדי כיתה א' – בבית-הכנסת הרפורמי "קדם" של הרב משה זמר, בקרן הרחובות קרליבך-המאספים, (כיום לסקוב). הזמינו את הרב שמואל אבידור הכהן, שהיה אז כבן שישים, לספר לילדים על התורה. כדרכו בקודש הוא הקסים את הילדים בדיבורו הקולח והמובן היטב, כשווה בין שווים. הוא ביקש שהילדים ישאלו, ואמר: "אני יודע שקשה להתחיל בשאלה הראשונה, אז בואו נפתח בשאלה השנייה."
בני, שלמד באותו בית-ספר בכיתה גבוהה יותר, ליווה את הטקס בנגינתו. לקראת סיום הפגישה קמה פספוסית אחת ושאלה בקול צלול: "האם הרב יודע מה יהיה עם התורה בעתיד?"
ענה לה הרב: "מה יהיה על התורה בעתיד אני לא יודע, אבל דבר אחד אני מקווה – שהיא לא תישאר רק בידי הדתיים!"
חטא הגאווה של השמאל
מאת אהוד בן עזר
נדפס בגיליון שכותרתו: "השמאל הישראלי: חי או מת?"
של כתב-העת "ארץ אחרת" מס. 25, מרץ-אפריל 2005
בעריכת במבי שלג, עורכת-משנה: נעמה צפרוני
יהושפט הרכבי כתב עוד לפני מלחמת ששת-הימים שהישראלים סובלים משיגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להיעדר השלום באזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים, ישרור שלום בינינו לבינם. אהוד בן עזר עורך חשבון נפש של "יונה פסימית".
כשרבין נרצח, חשבתי – כמו רבים במחנה השמאל – כי הוא היה "קורבן השלום". אך מאז פרוץ מלחמת הטרור בשנת 2000 הבנתי כי רבין היה קורבן חינם. הגעתי למסקנה כי כנראה לא יהיה שלום, לפחות לא בטווח הנראה לעין, ויותר מכך – אם רבין היה חי כיום, גם אז היתה פורצת מתקפת הטרור הפלשתינית, והוא היה נוהג כלפי הפלסטינים כמו ברק ושרון.
המשבר המתבקש לא פקד את מחנה השמאל. הגרעין הקשה של המחנה הזה לא ערך חשבון נפש נוקב בעקבות האירועים של השנים האחרונות, אלא להפך – התבצר בעמדותיו הסהרוריות, אשר לשיא קיצוניותן הגיעו ביוזמת ז'נבה של ביילין. באמצעות מסמך ז'נבה כבש ביילין את מרצ, וכמעט שהרס את השמאל הישראלי סופית. אם היה נערך חשבון נפש, לא הייתי עוזב את מחנה השמאל אלא מנסה לשנות בו את הכיוון ואת הערכת המציאות, וממילא גם את העמדות הפוליטיות הנובעות מהם.
אני מנסה להבין מהו מקור העמדות הסהרוריות, ולדעתי, התשובה טמונה בדברים שכתב יהושפט הרכבי [קרובי-רחוקי דורות אחדים לאחור, אימו חיה הרכבי היתה בת אח של יהושע שטמפפר; אימם של האחים שטמפפר היתה ממשפחת ראב. זה לא כלול במאמר הנדפס] עוד לפני מלחמת ששת הימים. הרכבי טוען שהישראלים סובלים משיגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו-כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להיעדר השלום מאזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים – ישרור שלום בינינו לבינם. הַהִיבְּרִיס, חטא הגאווה של השמאל, מתעלם מעומק השנאה וההתנגדות הערבית-פלסטינית-מוסלמית לעצם קיומנו כאן, במדינת ישראל.
את צורת החשיבה וההתנהגות של מחנה השמאל אפשר להמשיל לילד שאינו מבין את המציאות הכלכלית הקשה בחברה, אך הדבר אינו מונע ממנו להאשים את אביו בכך שאינו מרוויח מספיק. אנשי השמאל רוצים שלום בכל מחיר ולא מבינים את האילוצים המונעים השגת שלום, אילוצים שאינם בשליטתה של מדינת ישראל.
"יונה פסימית", כך אני מגדיר את עצמי כל השנים. אני מעריך שעידן ה"שלום" מצוי מאחורינו – הוא שרר-כביכול עד פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר האמנו עדיין בתהליך אוסלו – ומעריך כי המציאות המדינית-הביטחונית רק תלך ותחמיר. גם הסיבה לתוכנית ההתנתקות של שרון אינה אלא העובדה, שהעולם עדיין לא הבין ולא הפנים את מלוא סכנותיו של טרור פונדמנטליסטי-אסלאמי, ולכן אילץ את שרון להראות שישראל מוכנה לעשות "צעד חיובי", ובלבד שלא יגידו שאין תזוזה.
יש חשש סביר מאוד כי לאחר ביצוע ההתנתקות ישרור כאן מצב חמור פי כמה. יישובים עבריים אולי ייעקרו – אך הטרור הפלסטיני ודאי יימשך. ההישג הישראלי היחיד שאפשר לראות במהלכיו הטאקטיים של שרון הוא קיצור קו הגבול בינינו לבין העזתים.
אבסורד הוא שהשמאל הפך את רבין לסמל השלום. רבין היה ביטחוניסט ולא היה מעלה בדעתו להחזיק בעמדות כשל אנשי השמאל. בכך שהם משייכים אותו אליהם יש לא רק עיוות ההיסטוריה, אלא גם פגיעה קשה בזכרו של ראש הממשלה המנוח. הדיבורים הנמלצים ותוכניות החינוך העוסקות במורשת השלום של רבין הם בחלקם מילים ריקות. המורשת הייחודית שיש לשמֵר אותה לזכר רבין היא שאין לרצוח נבחרים פוליטיים ואין לשנות בכוח, בדם ובדרכים בלתי חוקיות תהליכים דמוקרטיים. וזה נכון באותה מידה גם אילו היה יהודי רוצח מנהיג מהימין.
אין צורך להיות "ימני" ולרוץ על הגבעות בגדה כי להיות מפוכח ולהבין שאין לנו שום אפשרות לגרום בכוחנו-בלבד לכך שהאיסלאם הקיצוני יוותר על מאבקו הנחוש והאכזרי בתרבות המערבית, מאבק שמתמקד גם – ואולי בעיקר – בנו, וזאת מהיותנו, אם נרצה ואם לא – עמדה קדומנית של התרבות המערבית והדמוקראטית מול מאות מיליוני מוסלמים.
איש לא תיאר לעצמו מציאות כזו בזמן שהאימפריה הסובייטית עדיין התקיימה, והיא היתה "האיש הרע" בעיני המערב, (ולפני-כן הרייך הנאצי הוא שייצג את "ציר הרשע"). והנה בשנים האחרונות, בייחוד מאז קריסתם של מגדלי התאומים – נמצאות ישראל, ארה"ב, הודו, סין, רוסיה, אולי גם גרמניה – ובעתיד יצטרפו אליהן מדינות מתפכחות נוספות – בצד אחד של המתרס, בצד אלה הנלחמים בסכנת הטרור המוסלמי המאיים על שלום העולם – ואילו בצידו השני נמצאות צרפת, בלגיה, דנמרק ועוד כמה מדינות אירופאיות מתחסדות או מאויימות על-ידי המוסלמים-שלהן, ועימן רוב העולם הערבי והמוסלמי.
אז אולי מבחינה גלובאלית מצבנו לא כל-כך רע, אף כי ברור כי לא יהיה שלום ולא ייפסק הטרור עד אשר רוב העולם המוסלמי והערבי יהיה לחברה שמחסלת את האנאלפאביתיות ומעניקה חינוך חילוני-הומאני, מעודדת הקטנת הילודה לרווחת הנולדים, מעניקה שיוויון זכויות מלא לנשים, מפסיקה למול להן את הדגדגן בילדותן או לרצוח אותן על רקע כבוד המשפחה, ועוד כמה קטנות כאלה.
מהצד שכנגד, ישנה הפשטנות של הימין הישראלי, המדבר על "פשעי אוסלו", כאילו אלמלא הסכמי אוסלו היינו חיים במצב אחר עם הפלסטינים, ותוך שליטה נוחה בהם. אלה דיבורים ריקים. אין ואקום בהיסטוריה. אלמלא הסכמי אוסלו, שנתנו שנים אחדות של שקט יחסי, אולי לא היינו משלימים את הבאת מיליון העולים מרוסיה, לא היינו מגיעים להישגים גדולים בכלכלה שהצעידו אותנו קדימה, ישראל לא היתה נבנית בצורה כה מדהימה בחמש-עשרה השנים האחרונות, לא היה נכרת שלום עם ירדן, והאינתיפאדה של ספטמבר 2000 היתה פורצת שנים אחדות קודם לכו.
לפני האינתיפאדה היה שיתוף פעולה כלכלי ואפילו תיירותי עם הפלסטינים, היה יסוד להאמין שהם לא יהיו טיפשים עד כדי כך שיהרסו לעצמם השקעה בלתי-חוזרת (של מה שנשאר לאחר הגניבות של מנהיגיהם) בסכום עתק של שניים וחצי מיליארדי דולרים שקיבלו ממדינות אירופה ומארצות-הברית לשיקומם. מעולם לא היה מצבם הכלכלי טוב יותר מאשר בספטמבר 2000. מי יודע אם אי-פעם יחזרו לאותו מצב. במו ידיהם הם הרסו את מעמדם, מוסתים-מרצון כהמון נבער בידי הנהגה רצחנית, מרושעת ומטומטמת, ואני לא מוכן לפתרון הקל של ראיית יאסר ערפאת כשעיר-לעזאזל, שאחריו כביכול ישתנה הכול.
לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו, ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתפות יומיומית ומתישה במלחמה נגד הטרור הפלסטיני – ויש המשלמים בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד בסדיר ובמילואים.
מי שצריך לעצור את הטרור בגופו או לשלוח בני-משפחה, בנים, בנות ובעלים למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה ישראלית, כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על "כיבוש" ו"פשעי מלחמה" (ישראליים כמובן).
לכך מצטרפים הדיבורים הריקים של "מחנה השלום", של יוזמי אמנת ג'נבה 2003, של הכותבים המתקרנפים לפי הקו של עיתון "הארץ", של ההיסטוריונים החדשים באוניברסיטאות ושל שאר נביאי שלום-השקר למיניהם – שאת פעילותם מממנים לעיתים קרובות האיחוד האירופי, ארגון אונסק"ו ותורמי כספים זרים אחרים, הידועים בחיבתם הרבה לישראל ולממשלתה הנבחרת.
העתיד המזרח-התיכוני עלול להיות הרבה יותר קודר. הדילמה של המנהיגות הישראלית היא אם לומר את האמת לעם ולייאש אותו בכך שאין פתרון כולל, וכי תקוות הערבים היא לחסל אותנו בשיטת הסלאמי, פרוסה ועוד פרוסה, או להמשיך לדבר על תקוות לשלום תוך ידיעה מכאבת ששום ויתור שלנו, גם ההתנתקות, לא יביא שלום אמיתי, ואולי רק יחליש אותנו.
דן, הבלגים שכוסו לבן, תיאודורקיס בת"א והמטוס הלובי
מתוך יומנו של מר א. בן עזר
22.2.1973. יום חמישי. תל-אביב. אתמול, ליד ביתן האמנים ברחוב אלחריזי, בגינה המוארת, ישבה קבוצת אנשים סביב שולחן עם דברי אוכל ובקבוקים, זוהי קבוצה מבלגיה – ואדם שהחזיק צינור-ריסוס בידו כיסה אותם, בעזרת קומפרסור שעבד כל הזמן – בשיכבה לבנה של כיסוי פלסטי אוורירי אשר טישטש את תווי פניהם ונתן בהם איכות פיסולית. קילקלה את השורה תמי, המזכירה החייכנית של אגודת הציירים, אשר צחק והתנועעה כל הזמן. ריח חריף של אציטון עמד באוויר, והתפלאתי כיצד לא התעלפו. כל הנעשה צולם ושודר בטלוויזיה במעגל סגור בתוך בית האמנים.
דן צלקה, שהזמין אותי לראות (הוא ערך אז את הביטאון של האגודה "ציור ופיסול"), אמר שזוהי אמנות של שנות השבעים. לדעתי היה בכך יופי מסויים, אך גם משהו מטופש. מצד שני, זה היה יכול להיות יפה אילו היו מכסים בחומר הזה פינה של גן או כיכר במקום מרכזי בעיר. האפקט דומה לשלג. אבל קרוב יותר לסיבים ולקורי עכביש. כמו סיבי הסוכר שילדים מלקקים על מקלות, שערות סוכר.
משם [עדיין 21.2] נסענו להיכל התרבות לראות הופעה של מיקוס תיאודוראקיס. אמנם ישבנו בשורה האחרונה, שורה 40, אך זו היתה חווייה מסעירה ממש. בייחוד בלדת מאוטהאוזן ושירים לאנדריאס. נדמה לי כי מעולם לא חשתי סערה כזו בכל גופי ועצמותיי כמו בשמיעת המוסיקה המרוממת הזו, ובייחוד שירתו של תיאודורקיס, כזמר, אשר ניראה כמו טיטן, כאל מן המיתולוגיה היוונית. כמלך. כאיש מגזע הנפילים. מעודד. מעודד אולי מעצם העובדה שיש אנשים כאלה בעולם. והיתה לו עליי ממש קרינה ספרותית – דמות של אדם בעל חיוניות מאין כמוה. מלא חדוות חיים והרגשת דבקות. כאילו הוא שואב את כוחו ממעיינות כמוסים של החיים אשר אלמלא הוא לא היה נודע כלל על קיומם.
בבוקר צלצל דן צלקה, אשר אתמול נתתי בידיו, לפי בקשתו, העתק של קובץ השירים שלי [הכוונה לשירים שנכתבו עד פברואר 1973]. דעתו די חיובית. ובינתיים אני שומע חדשות כל שעה על אודות אסון המטוס הלובי אשר הופל ביד צה"ל בסיני אתמול. לי נודע על כך רק מחדשות הבוקר. וזה גורם להרגשה רעה מאוד. קשה לי להשתכנע שהפלתו היתה נחוצה. וזה מטיל כתם על ישראל, כתם אשר כל אחד מאיתנו שותף לו במידה מסוימת.
הערת המלביה"ד מר סופר נידח: כן, היו זמנים, וכמה חבל שבשנים האחרונות הפך מר תיאודורקיס לאנטישמי ולשונא ישראל מוצהר, וגם כתב את הימנון אש"ף (או את ההימנון הפלסטיני). כנראה שהזדהה איתנו בשעתו רק בתור קורבנות, בתור נרצחים, ומצד שני, בראיון ל"מוסף הארץ" לפני כשנתיים, הודה כי ספג מילדותו את השינאה ליהודים מסבתו הנוצרייה האדוקה, ממנה למד שהיהודים צלבו את המשיח ישוע בן מרים, ומכאן כנראה קו ישר ליחסו המעוות כלפי ישראל והיהודים כיום. אני מקווה שלעולם לא נזדקק לרחמיו ולא יכתוב עלינו בלדת מאוטהאוזן חדשה.
9.3.73. ו' אדר ב' תשל"ג. יום שישי. אתמול בצהריים ביקר אצלי דן צלקה. הוא העיר הערות על השירים שנתתי לו לקרוא לפני כשבועיים. אגב, החלטתי לקרוא לקובץ "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". ובהקדשה אכתוב: "לנשותיי". דן אמר כי יש בשירים משהו ששום משורר מקצועי אינו כותב היום. מי כותב כך על אהבה? מי אומר דברים כך בשירים? השירים על פתח-תקווה והדודה אסתר נראים לו טובים יותר. בשירים לנשים יש לדעתו מגרעות. הוא חושש שאגלוש לסתמיות ולרגשנות, והצביע לי על כמה מקומות, כמו השימוש בשם – "ילדה".
הוא אמר שעליי להשתדל בשתי תחבולות: להעביר אמירה ישירה בדרך של קישור היסטורי-ספרותי. במקום: "ארבע נשים מחכות לו בביתו" – משהו כמו, "וכיעקב, ארבע נשים מחכות לו בביתו", ועל ידי כך לרכך את הכובד שבאמירה. להשאיר יותר למרומז ולא לכפות את הנושא על הקורא. וכן לתת יתר מסויימות. במקום לדבר על גוף האישה. לתאר בצורה חומרית את סביבתה ועל ידי כך לאפיינה בעקיפין. הוא אמר שהוא רוצה לשמור עליי שלא אצא מוקדם מדי עם השירים, ולא אתן עצמי לצחוק באותן נקודות תורפה שלהם.
עוד תגובות על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
עריכה קפדנית היתה מדללת
אהוד היקר,
ספרך החדש היה לי הפתעה גדולה: לא ידעתי ולא שיערתי שאתה כותב שירים. משורר, כמו כל יוצר, צריך להישפט על פי מיטבו. ובספרך יש כמה וכמה שירים טובים וחזקים ומרתקים, ובייחוד השיר שהעניק את שמו לספרך. בחוכמה היית עושה אילו לא הכללת בספר את כל השירים שכתבת במרוצת חמישים שנה. הריבוי אינו מועיל אלא מזיק. עריכה קפדנית היתה מדללת את הספר, מקצה מסגרת נפרדת לשירי הילדים, ומתרכזת בטקסטים הראויים – וכאמור, בהחלט יש לך כאלה, השאור שבעיסה.
כל טוב וכה לחי, משה דור
דיוקן שחודר לנשמה
לאהוד בן עזר שלום רב,
תודה על המשלוח המהיר. צללתי אל השירים והתענגתי בקריאתם. שיריך לא היו מוכרים לי, בעוונותיי, וההפתעה היתה עצומה. השער השני הממני. את השער החמישי אקרא בוודאי בקול לנכדי הקטן. צחקתי וצהלתי. יופי-חי!
איזו סיומת מפייסת. איזו הנאה צרופה!!! איזו חוויה נהדרת!!!
והקנקן הולם את תוכו: דיוקן שחודר לנשמה ממש, והפרחים המיובשים אומרים הכול...
יישר כוח!
אולי כדאי היה, את שירי הילדים המקסימים, להוציא כספר נפרד ומאוייר?
רחל פרנקל-מדן
"והותירה בי עולם ומלואו אחריה"
אהוד, שלום
תודה עבור ספרך שהגיע אלי ערב נסיעתי לחו"ל. הטיסה ארוכה מנשוא (מערב ארה"ב) וספר שיריך הנפלא שאני שקועה בו מרגע ההמראה (הרבה מעבר לזמן הנדרש לקריאת 127 עמודים רגילים) מנעים לי את הרגעים המזדחלים. אגב, לא נראה לי שעוד מישהו מהנוסעים מעיין בספר שירה במהלך הטיסה (אני תמיד מציצה בספרים שקוראים סביבי...) ואולי באמת אין זה רעיון כל-כך מוצלח "להעביר" זמן טיסה באמצעות ספר שירים... ובכל-זאת –
בזכות שיריך הצלחתי אמנם לברוח לרגעים מהמחנק (הפיזי), דא עקא שתחתיו השתלטה עליי עד מהרה מועקה מסוג אחר. זו שבאה מן המקום של שירה שנוגעת. שירה מענגת שאתה מתחבר אליה חזק חזק גם אם לא כל נושאיה קרובים לליבך. שירה 'אמיתית' במובן הקלסי של הביטוי (היום כמעט שלא משתמשים בו). הקריאה בשירים העניקה לי רגעים ארוכים של חוויה גדולה שעוררה אותי והותירה בי עולם ומלואו אחריה. אהבתי גם את הרכבי הלשון המבריקים והחדשניים שלך, שחרף היותם מלאכת מחשבת לתפארה אין הם יוצרים מסכת גמלונית של תעלולי לשון (כפי שקורה לעתים בשירה 'מתחכמת' המקופלת כולה בשפה ובמרכיביה), אלא הם חלק מרקמה טבעית חיה ונושמת. המתח האצור בין השורות, הדריכות המבורכת הזו, לא הִרפו ממני לרגע. מצאתי בשירים מבעים לשוניים הגותיים נפלאים במחיצה אחת עם רגשות הבוקעים מן הקרביים, וזהו, בעיני קסמם הפואטי. בנוסף התרשמתי מרב-גוניותה של שירתך, משלל העולמות שאתה בורא וחי בתוכם, משפת הדימויים המיוחדת במינה שחודרת אל הנשמה ומעוררת את החושים והמיית הלב, באמת "קורעת את סורגי הנפש" כלשונך.
יש גיל שבו "רק ליטופי מחמאות / עוד מגרים את האני המתמעט" אתה אומר (כמה מעיק...), ויחד עם זאת שמחתי לחלוק לך כבוד בלי כל קשר...
ספר שיריך הוא, לטעמי, יבול ברכה ואני מקווה שלא "יורעל" בטרקליני ספרות (עמ' 63 בשינוי הוראה...) ושכמשורר לא תהיה שתיקתך הולכת ונמשכת...
נילי שלו
לנילי שלו שלום רב,
את הצלחת במכתבך לחדור ולהגדיר כל כך טוב את ה"אני המשורר" שלי, שרובו מבטא תקופה של לפני יותר משלושים שנה, ולעיתים נדמה לי כיום שאדם אחר כתב את השירים ההם; ואילו "השתיקה" שלי נמשכת כבר כעשר שנים וזאת מהסיבה שפשוטה שלא נבעו ממני שירים אלא צורות כתיבה אחרות, בידיוניות, עיוניות ויומניות.
אני גם למדתי הרבה מסיפור חייה ויצירתה של דודתי אסתר ראב, ולכן אינני מצטער שלא כתבתי יותר שירים אלא שמח באלה שכתבתי. לא מזמן שלחה לי ידידה צרור שירים שכתבתי ומסרתי לה בהיות שנינו חברי קיבוץ עין-גדי, ב-1957, ומה אומר לך, אמנם הם חרוזים וכדומה, אבל חסרי כל ערך, כתב אותם אפיגון של אלתרמן. כך שגם כל מה שגנזתי, מתקופות קודמות, בצדק גנזתי. ואילו בשנים האחרונות הגעתי לבגרות כלשהי האומרת ששיר חדש נולד רק כשהוא מוכרח להיוולד. ואין טעם לכתוב שירים חסרי ערך.
בהרבה תודה,
אהוד
* * *
נגיף השקר באקדמיה לא רק בישראל
פרופ' אמריטוס אודי רַאבּ נכבד,
אני רוצה להתייחס למאמרך המדהים, לפחות אותי – "נצפתה תופעת נגיף-שקר באקדמיה הישראלית" ("חדשות בן עזר" 47) ולהוסיף עליו ממה שקראתי בעיתון לאנשים חושבים "הארץ" ביום 29.6.05, לפיו נגיף השקר באקדמיה קיים לא רק אצלנו. מדובר במאמר "המחקר הרפואי אינו עומד למכירה", שבו אומר אבינעם רכס, פרופסור לנוירולוגיה בבית החולים "הדסה" ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל:
עבודות מחקר רבות, שבדקו את מדיניות הפרסומים של מחקרים רפואיים, הראו בבירור כי לניסוי "חיובי" לחברת התרופות [שמימנה אותו] יש סיכוי טוב פי שלושה להגיע לפרסום בהשוואה לניסוי "שלילי", וכי הזמן הנדרש לפרסום מאמר "חיובי" הוא רק מחצית הזמן הנדרש למאמר "שלילי" להגיע לדפוס. עבודות אחרות הראו כי כאשר מקור המימון של המחקר הרפואי הוא בתעשיית התרופות, הסיכוי להפיק תוצאה "חיובית" לחברת התרופות גדול פי ארבעה בהשוואה לעבודות מחקר שמקור המימון שלהן הוא, לדוגמה, בסוכנויות ממשלתיות.
מטרידים פי כמה הם ניסיונות מתועדים של חברות תרופות למנוע מחוקרים להביא לידיעת הציבור מידע שלילי וסכנות אפשריות של תרופות ניסיוניות, וזאת באמצעות איומים משפטיים. באחד המקרים איימה חברת תרופות על מוסד אקדמי שבו עבדה חוקרת, שיצאה נגד חברת התרופות, כי תפסיק באופן מיידי וגורף לתת מענקי מחקר לאוניברסיטה כולה.
עד כאן מדברי פרופ' אבינעם רכס.
בכבוד רב,
אֲגָנָה וַגְנֵר
לאגנה היקרה שלום,
שמחתי מאוד לקבל את מכתבך לאחר גיליונות אחדים שבהם נשתתקת וכבר חששתי לשלומך. עוד יותר התפלאתי שהפעם הבאת ציטוט שתומך בעמדותיי, והתחלתי לחשוש מה לא בסדר בהן, שאנחנו בדעה אחת.
אכן, מאחר שפרופסור אמריטוס (שלא כמרבית הפרופסורים חיוֹתֶס כיום) – הוא ביסודו אדם ספקן, כי הספקנות היא יסוד המחקר בכל תחום – אני יכול לשער גם מקרים שבהם תחרות בין חברות תרופות, ולעיתים אמביציה אישית מטורפת של חוקר בודד – עלולים להתערב בשיקולים של פסילת תרופות חדשות או קיימות על בסיס מחקרי-כביכול, ויציאה סנסציונית עם המסקנות הביקורתיות החדשות לתקשורת.
בברכה לבבית,
פרופ' אמריטוס אודי רַאבּ
ברכות להופעת גיליון ה-50
שלום אודי,
מגיעות לך ברכות לרגל הופעת גיליון ה-50 של "חדשות בן עזר". למרות שלא תמיד אני מסכים עם מה שנכתב בו, אין ספק שההתמדה והמקצוענות שבהפקת העיתון הם הישג הראוי לציון. ואני מניח שחלק מהברכות אתה צריך להעביר גם לבן, שעומד מאחורי ההפקה הטכנית המקצועית של העיתון. שמחתי לקרוא בגיליונות האחרונים גם ויכוחים אידיאולוגים-פוליטיים, שוודאי מוסיפים תוכן רציני יותר לעיתון ובאים על חשבון כמה "חוכמות" והתחכמויות שאפשר היה לוותר עליהן.
בסך הכול, כל הכבוד,
אמנון בי-רב
לאמנון היקר,
תודה על הברכות. האמת שהפקת המכתב העיתי היא כל כך פשוטה שאני אפילו לא צריך את עזרתו של בן [בנו של מר א. בן עזר]. גם אני הרגשתי שהעיתון נעשה קצת יותר רציני, גם בגלל תגובות מתגברות של קוראים, ואני בכל זאת משתדל שלא לקפח את חלקו של החלק הקל עם ההתחכמויות, שאני מסכים איתך שלעיתים הן לא כל כך, ותאמין לי שהרבה התחכמויות לא נכנסות ונמחקות.
שלך, אודי
בן עזר הנכד של גוטמן
מכתב תגובה למערכת "המוסף השבועי" של עיתון "הארץ"
למכתבו של מרק הסנר "אוקו פוקו" (המוסף השבועי, 1.7.05), המונה את הערבוביה והשגיאות המאפיינים את דבריו של ספי בר-יוסף, אוסיף מניסיוני כי באחת מתוכניות "בילוי נעים" בגל"צ, בעריכתו של מולי שפירא, הזכיר אותי ספי בר-יוסף בתור נכדו של נחום גוטמן, שרשם מפיו את זיכרונותיו.
למרות פניות מיידיות של מאזינים, בפקס ובעל-פה, השגיאה לא תוקנה, אולי משום שיכול להיות שאני באמת נכדו של נחום גוטמן, וכך גם ספי בר יוסף, ונולדנו לו מהערבייה הערומה בפרדס, שאותה צייר מר נ. גוטמן ואיתה תינה אהבים, וזאת כפי שגילה במחקריו החשובים ד"ר גדעון עפרת.
אהוד בן עזר
חיטיאר, מה אתה זוכר על "אות ההיגיינה"?
ועל איך שחינכה אותך אימא שלך
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
חי על גדת הירקון הדרומית
ובקרוב הוא יהיה נתיב אופניים
הזקנים שבנו זוכרים שבנעוריהם היתה ההקפדה על ההיגיינה ממש כמו "דת העבודה":
להוציא לִפלופים מזוויות העיניים בבוקר. לשטוף עיניים.
לשטוף פנים. לשטוף שיניים. לשטוף מאחורי האוזניים. להסתרק כל בוקר.
להתקלח לפחות פעם אחת ביום, בקיץ – במים קרים. מי בכלל חימם מים לטוש בקיץ? ובחורף התקלחו מקסימום פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי. רצית יותר? שב על שרפרף בתוך קערה גדולה או גיגית, ואימא תשפוך עליך מים פושרים ותסבן לך את הגב.
לשטוף היטב גם את בית-השחי אבל לא להתבייש בריח הזיעה כי הוא הריח הכי בריא והוא מסמל את עבודת הכפיים הגאה של היישוב העברי והוא גם גברי. את הדאודוראנט טרם המציאו ורק היו מתלוצצים שהצרפתיות שמות בושם במקום להתרחץ והאנגלים בכלל לא מתרחצים, והמהדרים היו תוחבים פרחי יסמין או פוּלָה (פוּל) בכיס החולצה או המקטורן ומדיפים ריח בושם משגע.
לשים את הירקות הקנויים בשוק בקערה גדולה מלא מים עם גרגירי תמיסת קלי אדומה כחמיצה כדי לחטא אותם.
אל תתקרב לילדים שיש להם פרונקולים. זה מידבק! ואם כבר צץ לך ראש ממוגל, בוא ואשים לך משחת איכטיול שחורה שלצורך הפקתה משתמשים בגושי האספלט שהיו בוקעים וצפים בשעתו מעצמם בים המלח.
לא לשכוח מטפחת בכיס כשהולכים לבית-הספר, ובכלל. ילד בלי מטפחת זה יהושע הפרוע.
לא לשחק עם הילדות/הילדים באבא-ואימא וברופא-וחולה ובכלל, לא לשחק בפישיק כי זה מביא מחלות, ועדיין הפנצילין וה-די.די.טי עושים רק את ראשית צעדיהם להצלת האנושות.
ליטול ציפורניים ושלא יהיה שחור תחת הציפורניים.
לשטוף תיכף באלכוהול כל שריטה, ואחר כך למרוח יוד.
לא לגרד פצעים. לא לפוצץ שלפוחיות שנוצרות מעקיצות של זבובי-חול.
להחליף גרביים כל יום. לא לגרוב גרביים עם טלאים שמשפשפים את כף הרגל. לא לצבור צ'יז (לכלוך משחתי מסריח ומגעיל) בין אצבעות הרגליים.
לא להכניס אצבעות באף אלא למחוט אותו היטב כדי שהסמרק (הג'יפה) לא יגלוש החוצה.
לשטוף היטב את הקטן כדי שלא יצטבר מעין חוט של חומר לבן בתעלה ההיקפית שבין העטרה לבין מה שנשאר אחרי ברית-המילה. שלא לדבר על ההקפדה אצל בנות, שהיתה הרבה יותר חמורה, בייחוד שלא תכנסנה עפרונות לנרתיק אלא רק לקלמר.
לא להפריע לאחות הסורקת במסרגות זכוכית את שערות ראשך בבית-הספר לראות אם אין לך פַּארֶך או כינים. בבתי הספר העממיים היו אז פחות תלמידים, פחות כינים, ופחות כינים פֶּר תלמיד.
שלא תברח מבית-הספר ביום הזריקות או החיסון נגד אבעבועות שחורות. תעמוד ותראה איך המחטים מתבשלות באוטוקלאב, ותמות מפחד פן האחות לא תוציא טיפת חיסון החוצה ואז תישאר בועת אוויר בזריקה פנימה, ואתה מת.
להקפיד על חבישת כובע (טמבל בדרך-כלל). לא לאכול פלאפל כי מקבלים מזה צהבת.
לנגב היטב את התחת כדי שאימא לא תמצא אחר-כך פסים חומים מאחור לאורך התחתונים הלבנים שלך. מי שמע על לשטוף את התחת? אסיסטנט של פרופ' פלוץ בן-שחר כתב עבודת מחקר על איך לא גירד אז למרבית הילדים והמבוגרים והאם זה גרם להם להיות גזענים.
היתה תקופה שבה הכינו נייר לניגוב מעיתונים גזורים לריבועים ומחוזקים במסמר לקיר, ומאוחר יותר כבר היה נייר הטואלט אלא שהיו מייצרים יחד עם נייר הזכוכית באותו בית-חרושת, וטוב שהיה נייר של עטיפת תפוזים אבל הרחת דפיניל מהתחת.
הפלצות אינן קיימות אם לא מדברים עליהן.
לשים יד על הפה כשמשתעלים אלא אם כן רוצים שתדביק בכוונה את חבריך או את אחיך ואחיותיך בשעלת כדי שיעברו את המחלה בילדותם.
להביא מפית נקייה עם הכריך העטוף-היטב בתוך שקית האוכל הרקומה עם שמך, לבית-הספר. לא להתפלש בחול. לא לשחק עם פושטַקעס.
לא לנסוע רחוק בלי כריך ובלי חצי לימון, למרוח על הלשון נגד הקאה בייחוד באוטובוסים, בסרפנטינות כמו "שבע אחיות" במוצא בדרך לירושלים. מים לא לקחו, אפשר לשתות מכל ברז.
לשתות רק מים שעברו הרתחה (זאת עשו רק מעטים כי מי הבארות היו מצויינים ונקיים) שאותם שמה אימא של חבר שכבר מת על שיש המיטבח בכד זכוכית מכוסה מפית לבנה או גזה.
מותר בכל זאת לשתות בקיץ מים צוננים מהג'ארה (האיבריק).
לא לאכול יותר מדי סאברעס בבת-אחת. לא לשתות מים אחרי שאוכלים סאברעס. אם קטפת לבד סאברעס עם מקל ופחית בקצהו, או בעת הקילוף, פשוט תמרח על הידיים ריר גמלים. (מדובר בימים הראשונים של המושבה).
להשתזף היטב, בהדרגה, בתחילת הקיץ, כי קרני השמש טובות לבריאות ויש בהן ויטמין סי.
לא לשתות מים אחרי שאוכלים פירות מכל סוג שהוא, וכמובן שלא לקחת לפה פרי לא רחוץ ולא לאכול פירות בוסר רק בשלים ואפילו בשלים מאוד כי הם הכי טעימים ומזינים.
מספרים לי, אני עצמי לא זוכר, שבבתי הספר העממיים היה נהוג אפילו "אות הבריאות", שניתן לתלמידות ולתלמידים שהצטיינו בהיגיינה, ממש כמו אות הספורט.
קוראי המכתב העיתי שזוכרים פרטים נוספים על "אות הבריאות" ועל נפלאות ההיגיינה בכלל וכיצד חינכה אותם לאורה אימם – מוזמנים לכתוב לנו באי-מייל, ונפרסם.
* * *
הופיע בהוצאת אסטרולוג
ספר שיריו של אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
עוֹלָל
עוֹלָל חוֹלֵם חֲלֵב אִמּוֹ
יוֹנֵק חִילָהּ בַּחֲלוֹמוֹ
אָסִיר נִרְדָּם בְּחִתּוּלָיו
לָבָן לֵילוֹ, מָתוֹק וְחַם –
וְטִפּוֹת טִפּוֹת שִׂכְלוֹ חוֹמֵק
מִתּוֹךְ שְׁנָתוֹ, פִּטְמָה, טַבּוּר,
בְּפֶה פָּעוּר, אָזְנָיו וְרֻדּוֹת
צוֹחֵק חָלָב, חוֹלֵם אִמּוֹ
וּמִתְעוֹרֵר רָעֵב –
וּפָעוֹט פָּעוּט מֻטָּל עַל
דַּד, יָדָיו צוֹוְחוֹת
מִצְחוֹ קָמוּט, שִׁכּוֹר
מִן הֶעָתִיד לָבוֹא –
למכירה בחנויות
או ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א
[וכן בחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה כי הספר נמכר בקצב של עותק לשבוע ובעוד כחמש שנים יאזל].
מלפפונים חמוצים בנוסח סבא אלימלך
מתכון לקיץ הארצישראלי מאת בת אם המושבות
הכלי: צנצנת שתכולתה 5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט.
החומרים בהתאם: 12-10 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר.
2 רבעים פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.
3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.
2 כפות חומץ. הייתי משתמש בחומץ הדרים של "עסיס" אבל כבר נעלם מהמדפים.
1 אגד לא גדול של שמיר, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.
2 כוסות מים.
2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח מיטבח גס.
דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר רבע אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחד למעלה.
שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.
ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם שתי כפות חומץ, בשתי כוסות מים רגילים, וממלאים את הצנצנת עד גדותיה.
סוגרים אותה, מנשקים ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש. בימים חמים של קיץ, המלפפונים מוכנים תוך 24 שעות לערך או קצת יותר. בחורף, זמן כמעט כפול. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר. איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל יותר מדי עשוייה למי שאוהבים לשמֵר את הטעם החצי-עשוי.
במה תלוייה הצלחת ההחמצה?
בראש ובראשונה בטיב המלפפונים. בחורף הם עלולים להיות מימיים ורכים מדי, חבל על העבודה, ובקיץ – יבשים מדי, ספוגיים; בייחוד באזור העוקץ. לעיתים יש לחתוך ולזרוק כמחצית מכל מלפפון, מצד העוקץ – עד שמגיעים לחלק העסיסי והמוצק. כך גם לסלט.
תקלה כזו קרתה לנו כמעט במשך כל החודש האחרון, בייחוד מאז שגילחו את שוק עג'מי ביפו, שהיה אחד השווקים הנחמדים, הזולים, הטעימים והנוחים ביותר מבחינת החנייה והשוטטות – וכבר אין איפה למצוא את המלפפונים הירוקים הזעירים, חְיַאר, אם אינני טועה, בערבית, שאין שני להם לנגיסה ולהחמצה, ואולי לכן תהיה זו גם בעייה לקנות בסתיו זיתים ירוקים איכותיים לדפיקה.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל