| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 55
תל אביב, יום שישי, ח' בתמוז תשס"ה, 15 ביולי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אהוד בן עזר
פולניה בלי יהודים
יומן מסע
מאי 2005, אייר תשס"ה
עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר
ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה
היום הראשון:
פוזנן נסגרת בשש ואין מה לראות לבד מכמה יפות
10.5.05. יום שלישי. 06.20 בבוקר, טיסת אל על 0351 ת"א-ברלין. מטוס 737. אמורים להגיע לנ"ת ברלין-שונפלד בשעה 9.40 בבוקר זמן מקומי. לקחת מכונית ולצאת לכיוון פוזנן, פולין. 265 ק"מ. [ערב יום הזיכרון]. ללון בפוזנן.
מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים במונית מתל-אביב. באולם הנוסעים העגול, בטרמינל החדש, יהודית שוכחת אותי. קפצה לרגע לחנות, התיישבתי על ספסל השיש העגול, לא מצאה אותי במקום שהשאירה, חיפשה חיפשה ולא מצאה, ורצה הלאה לאולם העלייה למטוס – כשלושת רבעי השעה לפני הזמן. רק לאחר חצי שעה של דאגה, אולי נפלה בבית שימוש? הרמתי אליה טלפון מהנייד, שהיה קודם לכן מכובה, ומתברר שהיא מחכה לי כבר באולם שליד שרוול היציאה. וכך נדפקה לי כל הפסקת הקפה בבוקר לפני הטיסה, גם לא הספקתי לקנות עיתון לדרך, והתרגזתי נורא. גם יגאל רגז על הדסה, שמצאה לה זמן להשתהות בחנות לחזיות וביזבזה את הזמן שלפני הטיסה.
אחייני שי משלח אותנו. המטוס קטן יחסית, בואינג 737. ארבע שעות טיסה לברלין. ארוחה סבירה. לוקח בלינצע במקום החביתה הנוראה עם תפוחי האדמה האפויים, שזה אחד המעדנים המובהקים של חברת אל על. אני ישן חלק מן הזמן. בטיסה אנחנו קוראים ב"מעריב" כתבה על יעל הירשהורן מנתניה, אחותה של חברתנו פרופ' ריסה דומב מלונדון, המלמדת ספרות עברית בקמברידג'. יעל עומדת למות בימים אלה, לאחר שהוחלט בהסכמתה לנתק אותה מהמכשירים שהחזיקו אותה בחיים מבלי יכולת להניע אבר או לדבר. רק אתמול נודע לנו כי בסוף השבוע שעבר נפטר אביה של ריסה, פריזנר, ויהודית דיברה עם ריסה לביתו בנתניה.
הדסה: "אנחנו עם יהודית ואהוד בן עזר. מסע שורשים משותף. לנו, מפגש שני עם ארץ טעונה – להם מפגש ראשון. הוריי – מווארשה, הורי יגאל – מלודז'. הורי יהודית – מווארשה האם, מביאליסטוק האב. ואימו של אודי – מלודז'. כולנו עמוסי מידע שאותו מבקשים 'לאמת', ולהכיר מסלול שונה מזה שהיה בפעם הקודמת, למרות שהביקור בערים הגדולות, פרט לביאליסטוק, אינו חדש לנו."
אני קצת אלרגי למונח "שורשים". שורשיי הם רק בארץ כבר כמה וכמה דורות. כאשר אני נוסע לפולניה, או ב-1994 בעקבות משפחת סבי וסב-סבי להונגריה – אני נוסע אל חוסר-השורשים, אל העקירה, אל שרידי הגלות הדווייה וחסרת העתיד, זו שמיליוני מהגרים יהודים עזבו אותה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 והיגרו לארצות אמריקה, דרום-אפריקה ואחרות, ורק עשרות אלפים אחדים עלו לארץ-ישראל. זו הגלות שהחלו מתייחסים אליה בנוסטאלגיה רק אחרי השואה ובגלל השואה; אני נוסע אל המקום שבו לא היו ליהודים שורשים מעולם אלא היו רק בבחינת "אורח נטה ללון" על משקל פולין – פה לין, אצל עגנון. ואדם עברי שחושב ש"שורשיו" נעוצים שם, אז כמו שהפלסטינים אומרים – שיחזור לשם.
לי אין שום נוסטאלגיה. רק סקרנות לדעת אם מראה העיניים בפולין יהיה תואם את ההיסטוריה היהודית של מזרח-אירופה, שעליה גדלתי מילדותי – אמנם תוך רגשות בושה והתכחשות למוצאי ה"פולני" מצד משפחת אימי. מהתכחשות זו נרפאתי רק לאחר שגיליתי, לפני כיובל שנים, את יצירותיו המופלאות של יצחק בשביס-זינגר, ובייחוד את הרומאן הגדול שלו "משפחת מושקאט". אז הפסקתי להתבייש בייחוס ה"פולני" שלי.
מגיעים לנ"ת שינפלד ברלין ב-9.40 בבוקר. נמל תעופה לא גדול. יוצאים ללא בעיות ומקבלים מכונית טובה, ואן פורד גאלאקסי, דיזל, בצבע אפור כסוף, כמעט חדשה. מגלגלים אליה את כל המזודוות, מצמצמים שני מושבים אחוריים כדי שיהיה מקום לארבע מזוודות גדולות, הדסה, שקשה לה עם הברך, יושבת לפנים, אני מאחוריה ויהודית מאחורי יגאל, הנוהג במכונית. עליי מוטל גם חלק מהניווט ואילו הדסה ממקום מושבה בקדמת המכונית היא ראשונה לראות את סימוני הדרכים וגם יודעת לקרוא ולדבר פולנית. יגאל גם הכין את התוואי והזמין את המקומות במלונות דרך האינטרנט והשקיע עבודה יסודית בעזרת האינטרנט בהכנת הטיול. לולא הצירוף המוצלח של שניהם, לא היינו יכולים להספיק כל כך הרבה במסע הקצר יחסית, שעבורנו היה ביקור ראשון ואילו יגאל והדסה כבר עשו חלק מהמסלול בפולניה לפני שלוש שנים.
הדסה: "בברלין, בשדה התעופה, ההמולה קטנה. רק נוסעי מטוסנו מחכים בסבלנות למטען, ליד המסוע. זהו טרמינל לתושבי אסיה. אחרי הפאר של נתב"ג 3, צניעותו בולטת עוד יותר, אך בגרמניה, כמו בגרמניה. השירותים נקיים, השירות ב-SIXT (החברה להשכרת הרכב) אדיב ביותר. השמיים בהירים, קר, לא ממש. הולכים לפגוש ברכב שבו נבלה את השבועיים הבאים – מברלין עד ברלין. הכיסאות מרופדים, נאים ונוחים, ומקום רב באחוריו לַכְּבודה. מתמקמים כל אחד בפינתו, בה יבלה קילומטרים רבים ומרגשים. די מרוצים, ואפילו מתפעלים. המפות בידי יהודית ואהוד, שינווטו מעתה ועד סוף הטיול.
"גרמניה הדשנה, העשירה, משדרת נוף רגוע. כבישים נוחים ומזג-אוויר מבטיח. השעות הרבות שיגאל השקיע ליד המחשב בתיכנון הטיול, ושרטוט המפות – נכון יותר, המסלול – נותנים פירותיהם. הכול מסומן בתוכנית העבודה – סעו כך וכך, בכביש כך וכך, אחר-כך פנו ימינה וסעו כך וכך, וכן הלאה. צריך רק להקשיב ובעיקר להסתכל על התמרורים. אסור לפספס, אם כי לא נורא. תמיד בסוף מחכה איזה טֶרְנְאֶבָּאוּט – כיכר עגולה פורחת ומטופחת, שעוזרת לחזור לדרך המלך הנכונה.
"עצירה בתחנת דלק בגרמניה. מרק גולש טעים מאוד, טרם המעבר – תמחיש עד מהרה את ההבדל הגדול שבין גרמניה לפולין, בניקיון, בפאר ואפילו בבגדי האנשים. המוכרים בחנות-הדרכים שליד התחנה לבושים נאה, חלוקים אדומים, לאישה שמזגה את המרק – תסרוקת מטופחת, ולעומתם בעבר השני של הגבול, שבו עצרנו להחלפת כספים, עברה מנקת-רחובות כשבידיה מטאטא, בגדיה מרושלים, ונעליה מרופטות, מוזנחת ועלובה."
יוצאים לדרך מזרחה, לכיוון פוזנן, שהגרמנים קוראים לה פוזן, והיהודים-בשעתם פוזנא וגם פוזן. עוצרים בתחנת דלק בגרמניה. צהריים. מרק גולש חריף וטעים מאוד, בעמידה. משהו. וממשיכים הלאה מזרחה. חוצים את האודר בתחנת גבול שמדרום-מזרח לפרנקפורט על האודר. בדיקת דרכונים. מפליא כיצד יודעים שאנחנו זרים. מכוניות אחרות שנושאות מיספר גרמני אינן נעצרות לביקורת דרכונים. אולי יש על המכונית סימן שהיא שכורה? חוץ מזה גם יהודית בתמימותה הוציאה את הדרכונים עוד לפני שהתבקשה. אבל לימים, כשנצא, יתברר שבכל מקרה היו דורשים מאיתנו דרכונים, גם כאשר העמדנו פנים שאין צורך.
אני מחליף במעבר 600 דולר בשער טוב של יותר משלושה זלוטי לדולר בעוד אשר הבוקר, תמורת מאה הדולר שהחלפתי בנתב"ג 3, קיבלתי רק 270 זלוטי ועוד חשבתי שעושים לי טובה גדולה כי אין אפשרות לרכוש בישראל זלוטי. מסקנה ואזהרה לנוסעים לפולניה, אל תמירו אפילו דולר אחד לזלוטי בנתב"ג. יפשטו לכם את העור.
אנחנו נוסעים שעות אחרות בנוף הירוק והפסטוראלי של פולניה, עם הכפרים העתיקים שבתיהם עשויים קורות עץ, ואסמי העץ, ושמיים אפורים מלאי עננים עד לאופק הדרומי, מביניהם בוקעות שם קרני אור או יורדים קילוחי גשם רחוק. ארץ שטוחה ברובה. חורשות ושדרות עצים, עדיין לא יערות גדולים. שדות צהובים רחבי ידיים גדושים פריחת הקנולה משתרעים גם הם עד קו האופק הקרוב של גבעות נמוכות, ומרבדיהם עתידים ללוות אותנו במשך כל המסע.
עוצרים במסעדה לא גדולה בצד הדרך. אישה פולנית טובת לב מגישה לנו את המנות בצלחות ענקיות. אני מתוודע לראשונה למרק הז'וּרֵק היוצא מן הכלל, חמוץ במקצת, עשוי מתפוחי אדמה מפוררים-למחצה עם חתיכות בייקון מעושן או מטוגן. ממש ארוחה שלימה. בטעות אני חושב שזהו מרק המעיים המפורסם שאת שמו שכחתי, שעליו המליצה הדסה. יהודית לוקחת ברך בקר עם צ'יפס וחזרת. החזרת כאן לבנה וחריפה ביותר. קוראים לה חְצֶ'ה. המחירים ממש מצחיקים.
ממשיכים בנסיעה ומגיעים למבואות פוזנן. שואלים על מלון איביס, הוטל איביס פוזן. נהג פולני צעיר ונחמד, בתחנת דלק במבואות העיר, אומר לנו לנסוע אחריו ומביא אותנו דרך מבוך רחובות ישר למלון הנמצא ברחוב קז'ימיירז'ה וולקיסגו 23. החדרים אינם גדולים אבל מסודרים היטב. מבט מהחלון מזרחה, לעבר חלקו המזרחי של הנהר.
יוצאים לרחוב הראשי של פוזנן. כנסייה יפה של הפרנציסקנים. סגנון איטלקי. מלא אור ולובן ועל הקירות סביב תבליטים לבנים ובהם כל תחנות הווייה דולורוזה של ישו, שכמותם נפגוש גם בכנסיות קתוליות אחרות בהמשך המסע. פסלים רבים וקישוטים ביריעות בד ארוכות מאוד של אדום ולבן, צבעי הדגל הפולני. כאילו לקראת חג. יש גם תמשיחי-קיר (פרסקות) יפים בסגנון הבארוק.
מוצאים גם ליצאום קתולי בחוץ, ליד הכנסייה. ממשיכים ברחוב הראשי. אין מה לראות ובשעה שש סוגרים הכול. רואים קצת שיכורים וקצת פולניות צעירות יפות. לרבות מהן רגליים יפות ודקות כאיילות. בייחוד בצוות המלון, והן כמעט הדבר היפה היחיד שיש לראות בעיר.
הדסה: "ניסינו להיכנס לבית-קפה ומאפייה, פיאקארניה, אך אמרו לנו שֶׁבֶּאוֹשֶׁמִנַשְׁצֶ'ה – osiemnascie – דהיינו ב-18.00, נסגרת החנות. ויתרנו וטוב שכן, כי הבטן כבר חיכתה לארוחת-ערב וחבל לבזבז קלוריות מיותרות על עוגות."
במדריך התיירים כתוב שבניין בית-הכנסת המפואר של הקהילה, שהיתה קיימת בפוזנא למן המאה ה-13, הפך לבריכת-שחייה עוד בתקופת הכיבוש הגרמני. הפולנים המשיכו בכך, אולם במקום "שווימבאד" הגרמני, קיבל המקום את השם הפולני "פליבאלניה". לא הגענו למקום.
חוזרים למלון ומאוחר יותר יורדים לארוחת-ערב במסעדת המלון, שהיא אחת ברשת מסעדות שצמודה לרשת איביס של המלונות. בחוץ לא ראינו כמעט מסעדות פתוחות בערב. ממש עיר מתה.
מגישים לנו לחמניות טריות טעימות עם פטה מעולה של כבד או כבר ובשר. טעים מאוד. אחר-כך חמיצות נהדרות עם פלפל שחור, חמיצת פוזנן צחה, ובצד מאפה של בצק, אולי בצק עלים, ממולא בשר, מעין פירושקי טעים ביותר. הבצק פריק והבשר מתובל ועשוי היטב.
מנה עיקרית אני לוקח שניצל שמתברר שאצל הפולנים אינו אלא קציצת בשר מטוגנת כשהיא עטופה בפירורי לחם, והתוספת כרוב kapusta – – חם, מאודה עם ריבועי נקניק קטנים ואטריות של תפוחי-אדמה. הכול מעולה לבד מהבשר. חיכיתי לשניצל וינאי דק וגדול. הייתי צריך לנסוע לווינה או לבודאפשט.
הדסה: "הארוחה היתה טעימה. בּוֹרְשְׁט פולני צלול, דג סול שאכלתי, ושניצלים שהזמינו הגברים, היו טעימים מאוד. השניצל, שציפו לו, איכזב לבוא, ובמקום שניצל עגל דק וגולש על גדות הצלחת, קיבלו איזו קציצה מכווצת. טעים אבל לא שניצל. התוספות היו מעניינות, חְרֶמְזָלָאך – בצקיות ברוטב, וסלט כרוב חמוץ מבושל. בירה פולנית מקומית – אוֹקְצִין, ודיאט קולה אחד. לילה טוב."
נרדמים מוקדם מאוד. בעשר בערך, אלא שבגלל הכר הנמוך אני מתעורר פעמים אחדות בלילה וגם חוטף כאב גב תחתון בבוקר.
יהודית ויגאל מצלמים מאות תמונות במהלך המסע. כולן תשכונהּ בזיכרון המחשבים שלנו, ואם יראו הדברים אי-פעם אור בדפוס, או אם קוראי "חדשות בן עזר" יהיו סקרנים לקבל תמונת מקום זה או אחר, לא תהיה בעייה להשתמש בתמונות או לשלוח אותן בדואר אלקטרוני.
היום השני:
מפוזנן לביאליסטוק, ז'וּרֶק, גוֹלוֹנקָה, שרלוטקה ופילסודסקי
11.5.05. יום רביעי. [ערב יום העצמאות]. פוזנן-ביאליסטוק. 486 ק"מ. לילה ראשון בביאליסטוק במלון:
Best Western Hotel Cristal, 3 Lipowa Street, Bialystok, Poland. 48-857-425061
Fax 48-857-425800
בוקר בפוזנן. קריר בחוץ. אני יוצא עם יהודית לטיול בוקר קצר אבל קר מדי. ואחרי הארוחה, עם יהודית ויגאל, לגשר הקרוב שעל הנהר וארטה. גשר יפה מאוד. אי אפשר לומר שביקרנו ממש בפוזנן. במסענו הפעם זוהי רק חניית-ביניים בדרך הארוכה מברלין לביאליסטוק.
ארוחת-הבוקר מעולה רק שאין בייקון מטוגן אנד אגס. אין בכלל ביצים מטוגנות. רק קשות. לעומת זאת יש שמאלץ ופטה בשר, כזה שהגישו לנו אתמול בערב, באותה אולם מסעדה שבו אנו אוכלים כעת. וכן גבינות, נקניקים, נקניקיות טעימות ביותר, קצת ירקות – warzywa, מרק פירות, באגט טעים. ריבות וקפה גרוע. המיוחד שבארוחה הוא כמובן השמאלץ עם הגריבנס על הבאגט הטרי. באיזה עוד מקום בעולם נותנים שמאלץ לארוחת-בוקר, שמאלץ של שומן אווזים?
הדסה: "ארוחת-הבוקר במלון איביס היתה טעימה. אכזבת-מה שלא ניתן לקבל חביתה טרייה, ונאלצים להסתפק בביצה קשה בלבד. אבל הלחמניות בסדר, החמאה, הגבינות, הנקניקים והנקניקיות (לא טעמתי מהן, רק מהנקניקים!), סלט פירות, ירקות ואפילו שמאלץ – שזה שומן אווזים עם בצל מטוגן. קפה ועוגות (לא טעמתי). משביע ונינוח."
אחרי ארוחת-הבוקר אנחנו מעמיסים את המזוודות באחורי המכונית, חוצים את הנהר על גבי הגשר היפה ויוצאים לדרך מפוזן מזרחה.
הדסה: "השמיים בהירים. האופק נפרץ למרחקים, וכיוון שהארץ הזו שטוחה, הנוף רחב ביותר. שדות ירוקים, משטחי קנולה צהובים, חוות, כמעט שלא רואים בהמות – לא סוסים, לא פרות. רק בודדות, מדי פעם. אולי קר מדי עדיין ומשאירים את הבהמות בתוך החוות. בחוות כאלה התחבאו יהודים כאשר ברחו מאימת הנאצים, שם גדלו ילדים וילדות יהודים במסווה נוצרי, פולני – כדי להציל את חייהם במשך מלחמת העולם השנייה האכזרית. היום הכול נראה כל-כך פסטורלי ושלֵו.
"תפוחי-עץ קנינו בכפר ליד Kozo. לדברי האיכר התפוחים הם מהשנה שעברה. ואף על פי כן טעימים הם. העונה עכשיו בפולניה היא כאילו ט"ו בשבט. עצי הפרי פורחים, ותפוחים חדשים מהשנה יהיו רק בעוד חודשים אחדים. האיכר מוכר גם בצלצלים קטנים, אותם שותלים לגידול בצלי-אכילה גדולים. קנינו שני סוגים של תפוחי-עץ, האחד Ligol, חמצמץ, קשה וטעים. השני, Ozesier, שהם זן מיוחד למי שאין לו שיניים. תפוחים רכים."
נוסעים כתשע שעות, עד ביאליסטוק. עושים תחילה עצירת קפה, וקרוב לארבע אחר-הצהריים עוצרים במסעדה קטנה לצד הדרך. מרק עגבניות– zupa pomidora– עם אטריות, משובח. יהודית לוקחת מרק כשלי אתמול, זוּרֶק, רק עם יותר חתיכות נקניק, ויגאל והדסה מרק מעיים אמיתי, שלא נראה לי טעים כי אני לא אוהב את הטקסטורה של חתיכות המעיים עם הנקבוביות.
בעלת המקום, פולניה טובת-לב וגאה בעבודתה, עומדת על כך שנטעם גם פירושקי או כיסון גדול ועגול ככיכר, עשוי בצק ממולא בשר. הכדור הלבן, שאותה הביאה לנו לראות, מתבשל במים רותחים ואנחנו מחכים. מה יש לומר – מעולה. חוץ מיגאל, שכבר שבע (ומנצל כל הזדמנות כדי לצאת החוצה ולעשן סיגריה), שלושתנו מתחלקים בו. בייחוד מצטיין הבשר הקצוץ, שכמו בקרפלאך טובים, טוגן קצת כנראה לפני הבישול, כך בדיוק היתה מכינה אותו "סבתא שרה". והכול ביחד, כשלושים זלוטי שהם כארבעים שקל.
הדסה: "בינתיים עבר זמן. שעת המרק קרבה ובאה. ואנו עוצרים באי-שם על אם-הדרך, מסעדת-דרכים שלצידה מלונית – משכירים חדרים, והסתובבו שם תלמידי בית-ספר ומוריהם. צריך לזכור, ארוחות צהריים – אוֹבְּיָאדִי, Obiady – (ארוחת-צהריים – אובְּיַאט), וארוחת בוקר – שְׁנָדַנְיָה, Snadania.
"והאוכל אינו מאכזב לבוא. מרק ז'וּרק עם בשר, דהיינו, מרק תפוחי-אדמה ובשר, משביע, מרק עגבניות עם איטריות, ופעמיים לנו, פלאקי ווֹWוֹבֶה, מרק מעיים. הלחם טעים. השתייה, קולה ומיצים, כדת. והצלחות גדושות במרק העולה על גדותיהן. חשבנו שסיימנו, אך להפצרת בעלת-המקום, התפתינו להישאר ולאכול פיזי – שזהו בצק ממולא בבשר. חיכינו בסבלנות. כדור הבצק, שאורכו כ-15 ס"מ, אובאלי, הגיע על הצלחת בליווי ארבעה מזלגות וצלחות-מישנה, טובל ברוטב ועם בצל מטוגן. המצמוצים מכיוון בן עזר הסבירו כמה זה מזכיר את מאכליה של אימא של יהודית, שרה, שנולדה בווארשה."
בינתיים אנחנו מתוודעים לפולניה בעיקר דרך הקיבה. אני מתפעל בעיקר מהנקניקיות הפולניות ומהשמאלץ, ויש לי קצת מקום בבטן למעדנים אלה ואחרים – אני שוקל קרוב למאה קילו.
ממשיכים בכביש לביאליסטוק. כבישים רבים בפולין מסומנים במפה לא רק בצהוב אלא גם באדום, כביש עורקי – High way, ולעיתים גם גובים חמישה וחצי זלוטי ממכונית כדי לעבור קטע דו-מסלולי רחב של הכביש המהיר. אבל בדרך כלל הכבישים הבין-עירוניים עדיין זקוקים לשידרוג רציני. חלקם עובר בכפרים, תמיד באמצע הכפר, רובם בעלי שני מסלולים ללא גדר הפרדה, כמו בישראל לפני כארבעים שנה. אמנם, יש חן לדרכים בין-עירוניות שהן חצי-כפריות, זה כמו לנסוע מתל-אביב לחיפה דרך הכביש הישן לבית-ליד בטרם שודרג גם הוא, ובהמשך דרך פרדס-חנה, בנימינה, זיכרון ודלית אל-כרמל.
יכולנו להצפין מעט לעבור דרך לומז'ה אבל ויתרנו. מה המיוחד בה? הישיבה הגדולה ברחוב הרצל בפתח-תקווה, שקיימת כבר לפחות כשמונים שנה, נקראת בשם "ישיבת לומז'ה" וכנראה הנדבן שהקים אותה בא מאותה קהילה. אם היינו מדרימים יכולנו לעבור בפולטוסק, עיירת-הולדתו של שמאי גולן. משם גם הדרך כבר לא רחוקה לווארשה.
בדרך לביאליסטוק עוד עוצרים בתחנת דלק לקפה. מכונית הפורד השכורה שלנו היא בעלת מנוע דיזל, ההספקים שלה גדולים וחסכוניים מאוד, כך שמרבית העצירות בתחנות-הדלק הן בגלל השירותים ותדלוק בקפה ולא כדי למלא דלק. חוץ מזה יגאל זקוק להפסקת עישון. זה מצויין כי אחד הדברים שמעצבנים אותי בנסיעות כאלה זה נהג-חבר שצריך להתחנן אליו כדי לעצור לכוס קפה. בכל התחנות מילוי הדלק הוא אוטומאטי. אין עובדים שמשרתים את הנהג אלא עליו עצמו לחבר את הזרנוק למיכל ואחר-כך להיכנס לתחנה ולשלם את הסכום שנרשם במחשב, כפי שהראתה המשאבה בחוץ. מצד שני, במסעדות הקטנות כותבות הנשים את ההזמנה בתוך מסגרות קווים מאולתרות במחברת, ולא פעם מסכמות את הסכום גם ללא מחשב-כיס. אין קופה רושמת ואין חשבוניות וקבלות.
נכנסים לאולם לא-גדול. שני פולנים צעירים יושבים לשולחן עם שש פחיות בירה אדומות גדולות מאוד וריקות. הם עדיין לא שתויים. רק סיימו את יום העבודה. חבורה נוספת מעשנת כקטרים וצעיריה משחקים בשתי מכונות מזל מהבהבות ועליזות, ושותים בירה גם הם. אם אינני טועה הם גם שיחקו קלפים ביניהם. איש אינו זוכה במכונות. גם כן בילוי. גברים בלבד. אין אלימות אבל מורגשת ריקנות רבה. מושכים את החיים בשטויות. ניראים טמבלים "אשכנזים".
אחרי תשע שעות, מהן כשמונה שעות נסיעה נטו, מרחק של כ-700 קילומטר, אנחנו מגיעים לביאליסטוק, היישר אל המלון "בסט וסטרן הוטל קריסטל" ברחוב הראשי, ליפובה 3. מקבלים חדר נעים, צופה לכנסייה פרבוסלבית לצד מערב.
יהודית ואני יוצאים לטייל בעיר שבה נולדו אביה ברוך טייטלבוים, אחיו ואחיותיו. אביה של יהודית, ברוך טייטלבוים, נולד בביאליסטוק ועלה עם אשתו ויהודית לישראל בשלהי 1948. דוֹד אחד שלה, בנימין, בנג'מין, היגר שנים לפני המלחמה לארה"ב וניצל. בתו היחידה ג'וני שוורץ היא בת-הדוד היחידה שיש ליהודית מצד אביה. נכדו של בנג'מין, דוד, עלה לישראל ב-13.7.05 עם אלף העולים מארה"ב ומקנדה, ואם ראיתם בטלוויזיה את שמעון פרס עומד בנתב"ג ובזרועותיו תינוק חמוד בן חצי שנה שעל חזו מדבקה "עולה חדש" – זהו אלון, בנם של דוד ולימור, הירושלמית. דודתה של יהודית, נחמה טייטלבוים, עלתה ארצה ב-1932, בנתה בית בקריית-חיים והביאה ארצה את הוריה, סבא וסבתא של יהודית – בשנת לערך 1936. נחמה היתה מורה ומתה במחלה בשנת 1942. תמונתה המדהימה ביופייה המיוחד היא השער לספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". דוד נוסף, אליהו, אלי, היה מוסיקאי שפעל בווילנה בשנות השלושים, בין השאר ב"קינדער-טעאַטער" ובעיבוד ובניצוח על קונצרטים של מוסיקה קלאסית ועממית במסגרת ה"יידישער סימפאָנישער אָרקַעסטער", ושלח אז להוריו בארץ את התוכניות של המופעים. הוא נשאר ערירי ברוסיה הקומוניסטית וחשש ליצור קשר עם המשפחה לאחר המלחמה, ולימים גם התעוור. שאר בני המשפחה נשמדו בשואה, בהם דודתה אחות-אביה, לאה, ובעלה אברשה (אברהם) אולשנסקי, שהיה מנהל בית-ספר עברי בעיירה דוויד-הורודוק, וכל ילדיהם.
כאשר אנחנו יורדים, המעלית נתקעת בין הקומה השנייה לראשונה. יגאל תופס עצבים. הוא לא מסוגל להיות כלוא במקום סגור, לאבד שליטה במצב. הוא מנסה לפתוח את הדלת ומבקש ממני לעזור לו. אני אדם זהיר. נראה לי שאם אדחוף לרווח בין שתי הדלתות את אצבעותיי, הן כאשר אנחנו יורדים, המעלית נתקעת בין הקומה השנייה לראשונה. יגאל תופס עצבים. הוא לא מסוגל להיות כלוא במקום סגור, לאבד שליטה במצב. הוא מנסה לפתוח את הדלת ומבקש ממני לעזור לו. אני אדם זהיר. נראה לי שאם אדחוף לרווח בין שתי הדלתות את אצבעותיי, הן תימחצנה בלחץ החוזר ולא אועיל כלום. גם פעמון-האזעקה לא עובד. הנשים ואני מציעים לחכות רגע כדי שהמערכת תתקן את עצמה. וכך אכן קורה. לוחצים פה, לוחצים שם, יהודית מספרת שהיא פשוט לחצה על כפתור הקומה השנייה – והנה שוב אנחנו בקומה השנייה. התקלה היחידה היא שפעמון של האזעקה לא מצלצל. הדבר לא מדאיג ביותר את פקידות הקבלה היפהפיות ודקות הרגליים, שהאנגלית שלהן בסדר גמור; וכאשר הדסה עומדת ומתווכחת איתן, אני מתבונן בעיון רב מהצד בצורותיהן הנאות וכיצד האנגלית מרטיטה את השדיים הפולניות שלהן.
השעה קרובה לשש, וכמו אתמול בפוזן, הכול נסגר. מספיקים להגיע לפסל המרשים של פילסודסקי על רקע בניין העירייה הישן, שהפך למוזיאון ובו מוצגת תערוכה לכבודו של ז'אן פאבלה השני, הוא יוחנן פאולוס השני, שעתיד להיות מוכרז כקדוש בזמן הקרוב ותמונותיו ופולחנו נמצאים בכל אתר ואתר בפולין, אני משער – יותר אפילו מאשר פילסודסקי או סטאלין ולנין בשעתם.
הדסה: "ירדנו במעלית. זו קומה שנייה בלבד, אך למה במדרגות אם יש מעלית? ובקומה הראשונה נתקעת המעלית. האור נשאר, אך המעלית אינה זזה. לא למעלה ולא למטה. יגאל לוחץ על פעמון האזעקה. דממה מוחלטת. אין צלצול. 'אין צלצול,' אומר יגאל, 'זה אומר שאף אחד לא יודע שאנחנו תקועים כאן.' מנסה שוב לצלצל – הצלצול מת. מנסה באצבעותיו בכוח רב לפתוח את הדלתות התקועות – ואינו מצליח. דופק בכוח על הדלת החיצונית, אולי יעבור אורח ויודיע לפקידת הקבלה האדישה והחירשת. שום דבר. איש איננו במסדרונות. איש אינו שומע. לא נעים. יהודית מנסה להרגיע: 'זה שום דבר. חכו בסבלנות.' אין סבלנות. אודי בשקט – 'יגאל, נסה שנית, אולי בכל זאת זה יפעל.' מנסה – ופועל. ירדנו נסערים למטה. בכלל לא הבינו בקבלה מה אנחנו רוצים. 'לא, לא שמענו צלצול. לא, לא שמענו דפיקות בדלת.' אדישים. 'טוב, אז תקנו שנוכל לחזור לחדר במעלית (היחידה) אחרי הארוחה.' – 'היום אי אפשר,' פקידת-הקבלה אומרת, 'היום אין מי שיתקן. רק מחר בשמונה בבוקר יבוא איש התחזוקה.'
"(כשיצאנו בבוקר למחרת לסיור בעיר, המעלית עדיין לא תוקנה. אך לדבריהם המעלית בסדר. אפשר לעלות ולרדת בה, ופעמון האזעקה שאינו פועל לא מפריע לתנועת המעלית. – 'לך לא מפריע, לי כן. ואם איתקע שנית, איך תדעו?' – עונה פקידת הקבלה – 'אבל אני ניסיתי, עליתי במעלית ולא קרה כלום.' – 'את נסי אני לא.' – 'אני מבינה אותך. יתקנו.')
"עדיין אור יום. יוצאים לסיור רגלי ברחוב הראשי, המלון במקום מרכזי – ברחוב ליפּוֹבָה. כנסיות מפוארות. בתים ישנים יפים. חנות ברמה, יותר מאלה של פוזנן. מותגים בינלאומיים בביגוד, אופנה וספורט. הרחוב הראשי ליפובה מרוצף פסיפס של אבנים עגולות.
"ארוחת ערב במסעדת המלון. מפות לבנות. נר, ומלצרים פולניים, כמובן. הבירה מקומית, שונה מזו של פוזן, ושמה Jubr. פתחתנו בדג מלוח כבוש, בצלחת מעוצבת, עם לחם קימל טעים מאוד וחמאה. מרק סולנקה לאהוד, סלמון מעושן לי. יהודית התעקשה לאכול קָאשֶׁה, כוסמת, ונהנתה מאוד. יגאל נהנה מבשר וצ'יפס וקינחנו ב-Szarlotka – שרלוטקה, שלהפתעתנו לא היתה עוגת תפוחי-עץ על בסיס בצק קשה ויבש, אלא מזכירה יותר את הטַארט-טאטֶן – תפוחי-עץ אפויים, מונחים על צלחת ושטים בתוך רוטב וניל מהול במעט שוקולד. שני כדורים 'שומרים' על רבעי התפוחים הרובצים בפינוק בצלחת – האחד גלידה והשני כדור קצפת לבנה. התפוח חם, הגלידה קפואה, והשילוב – מושלם. לילה טוב."
ארוחת-ערב במסעדה של המלון, כי בחוץ לא רואים שום מסעדה מכובדת חוץ משיכורים אחדים שכמותם ראינו גם בפוזן. החיים נפסקים אחרי שש אבל מחשיך רק בתשע וחצי בלילה. תל-אביב היא מטרופולין לעומת ביאליסטוק, ויש להן אותו מיספר תושבים, כשלוש מאות וחמישים אלף.
אני לוקח רק מרק סולנקה הנמצא בתפריט. מרק הסולנקה הוא בעצם מרק רוסי. הטוב ביותר שטעמתי ממנו בארץ הוא במסעדת "ארתור", בקומה השנייה, הנחבאת, של תחנת הדלק שנמצאת בפרשת הדרכים הגדולה של קריית-חיים המערבית, לא רחוק מהמעבר החדש לתחנת הרכבת. כל פעם שאנחנו נמצאים בצפון אנחנו עוצרים שם. יש להם גם כבד קצוץ מדהים, ופרגית שטוחה צלוייה בטוסטר, וכיסונים ממולאים ריבה או גבינה עם שמנת או משרת דובדבנים, למנה אחרונה. משהו. ומתוך נדיבות הם מאפשרים לסועדים להזמין בקבוק קולה משפחתי גדול וקר לשולחן ולא פושטים לך את העור בבקבוקי-משקה מוגז מרגיזים בקטנותם.
וזה עוד לא הכול. ניסיתי וניסיתי לשחזר את המתכון של מרק הסולנקה בעזרת אורלי, אשת החשמלאי הרוסי שלנו בתל-אביב, שגם כותבת שירים ומופיעה בהצגות, ברוסית, שאז שמה סווטלנה, וזה אשר העליתי בשעתו:
מרק סולנקה רוסי הוא עשיר מאוד, אדום-כתום, מוגש במסעדות רוסיות טובות, וכל הלוגם ממנו לא במהרה ישכחנו. המתכון הביתי מספיק ל-8 עד 10 מנות לערך. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. החומרים וכמויותיהם מובאים לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שני ליטר מים (10 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר 6-7 תפוחי אדמה בגודל בינוני, מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות. 2-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר. אפשר גם בלי. 5-6 כפות קטשופ. קופסית 100 גרם רסק עגבניות. מביאים לידי הרתחה, מקטינים את הלהבה, מרתיחים כחצי שעה ובוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה כדי שהתחתית לא תיחרך.
במקביל מטגנים עם 3-4 כפות שמן במחבת 2 בצלים יבשים גדולים, חתוכים לריבועים קטנים כמו לסלט. באמצע הטיגון מוסיפים 300 עד 350 גרם נקניק מתובל וקבנוס, כשהם פרוסים לקוביות ולעיגולים קטנים מאוד. ממשיכים לטגן יחד עד שהבצל משחים היטב. שופכים קצת מים למחבת ובוחשים עם הבצל המטוגן. הצבע אמור להיות חום-אדמדם. מוסיפים את תכולת המחבת לסיר המרק, בוחשים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.
חותכים לקוביות קטנות 8-10 מלפפונים חמוצים, ואפשר גם פחות מלפפונים, אך להוסיף כוס מלאה כרוב כבוש שהוכן לפני ימים אחדים בחומץ ובמלח, כשהוא חתוך לריבועים קטנים, ומוסיפים לסיר המרק. טועמים ומוסיפים מלח ופלפל שחור לפי הטעם. רוב הסיכויים שהמרק די מתובל ואין צורך להוסיף. ממשיכים לבשל עוד כשעה עד שעה וחצי ובוחשים מדי פעם כדי שתחתית הסיר לא תיחרך. אפשר להוסיף קצת מים אם המרק נעשה סמיך מדי. סך כל הבישול כשעתיים עד שעתיים וחצי. המרק מוכן. מגישים עם גבעה קטנה של שמנת חמוצה קרה במרכזה של כל צלחת מרק חם.
ניסיתי אבל אף פעם לא הצלחתי להגיע לטעם הסולנקה של מסעדת "ארתור". זה משהו שראוי להירשם בספר השיאים של גינס.
ואילו כאן בביאליסטוק מרק הסולנקה דליל למדי ויש בו זיתים שחורים מגולענים. לא משהו מיוחד. הפולנים, כך יתברר, חזקים יותר בחמיצות הסלק, שהמשך המסע מככבות בארוחותינו, למרות שבארץ אני מתעב חמיצות.
לוקחים בירה פולנית, שהיא מותג מקומי בכל עיר, ומקבלים גם לחם כהה טעים עם חמאה. למנה אחרונה אני מזמין "שרלוטה" או "שרלוטקה", שהיא גירסה פולנית פופולארית מאוד ל"טארט-טאטיין" הצרפתי. עוגת בצק פריך אפוי עם תפוחי עץ בטעם קינמון, ומגישים את הפרוסה חמה עם קצפת וגלידה קרה! מה יש לומר, זו של ביאליסטוק עתידה להתברר כאחת הטובות שטעמנו במסע לפולין. ומדוע שרלוטקה? כי זו העוגה האהובה על חברתנו אווה שאותה נפגוש בווארשה, וזאת למדו ממנה יגאל והדסה בביקורם הקודם בווארשה.
הולכים לישון עייפים. ממש נופלים שדודים. שתי מיטות נוחות.
לילה טוב.
הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
היום השלישי: חצי יום בביאליסטוק מזעזע. עיר קברות בלי יהודים.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל