| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 63
תל אביב, יום שישי, ז' באב תשס"ה, 12 באוגוסט 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
היום השמיני: לודז', קדיש על מצבתו של אחד משני מאיר ליכטנשטיין, אולי סבא-רבא שלי מצד אימי, ותחנת הרכבת עם קטר הפחם וקרונות המשלוח להשמדה
17.5.05. יום שלישי. לילה 2 בלודז'. מלון "הוטל גראנד" אורביס.
ארוחת-בוקר במלון "הוטל גראנד" בלב העיר, באמצע רחוב פיוטרוקובסקה. מלון בן כ-120 שנה. חדרים גדולים. מיטות רבות ושמיכות פוך תפוחות. גשם בחוץ. ארוחת-בוקר טעימה אך לא מנקרת עיניים. אין חביתות מיוחדות. הדג הכבוש מצויין. גם הנקניקיות מצויינות, כמו בכל מקום שטעמנו מהן בפולניה ובכל ארוחות הבוקר במלונות. אין מה לדבר, אנגלית הם לא יודעים נקניקיות הם יודעים לעשות. בפולין יש בהן יותר בשר ופחות סויה, אם בכלל, והן רכות מאוד ונימוחות בפה עם חרדל או עם חזרת לבנה. שמאלץ [שְׁמַאוּאֶץ] אין. זה כנראה נחשב קצת וולגארי. כפרי במובן הלא-חיובי. וכמובן, הבייקון, ולידו שעועית אפוייה במיץ עגבניות, כמנהג האנגלים. לא היתה ארוחת ביקון אחת שהחמצנו בכל המסע הזה. על החביתות והמקושקשות מהביצים הפולניות ויתרתי, כאלה יש גם בתל-אביב, אף כי זה כחמישים שנה, מאז ימי בסיס הטירונים של הנח"ל בבית-דרס, לא טעמתי ביצה פולנית. ובאשר לאנגלית, תמיד הייתי סבור שפולניה היא ארץ משכילה ביותר, ואכן אין לזלזל באינטלקטואלים שלה, אבל הרחוב נראה פחות משכיל מהרחוב הישראלי, שבו כמעט כל אדם יודע לפחות שתיים או שלוש שפות.
ואנחנו יוצאים במכונית לסיור בלודז'. קודם כל יוצאים למשרדים של הוועד היהודי ברחוב פומורוסקה 18, הנקרא בשם "ועד הקהילה הקדושא בלאדז". יגאל הכין את המסע ביסודיות. בפעם הקודמת שהיו בלודז' נפלו על סוף-שבוע והמשרד היה סגור. ואילו הבוקר, צעירה פולנייה נחמדה מוציאה לנו קופסאות ארוכות ובהן כרטיסי חברא קדישא עתיקים של אנשים שנפטרו החל מהמאה ה-19 לערך. אני מחפש את מאיר ליכטנשטיין, אב סבתי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, ילידת לודז'. מוצא שניים. אחד הירש מאיר שנפטר בשנת 1924 בגיל 75 ואחד מאיר ליכטנשטיין שנפטר בשנת 1935 בגיל 87, נולד 1847. אנחנו מוציאים אותם מתוך קופסה שבה הם מסודרים בסדר אלפא-ביתי, רק שמות המשפחה – יותר ממאה, להערכתי, כולם רק שמות ליכטנשטיין הקבורים בלודז'.
שמות של ליפסקי לא חיפשתי, כי גם הורי סבי חנוך-יששכר ליפסקי, והם יוסף ליפסקי ואשתו, הועלו על ידו ארצה בשנות העשרים למאה הקודמת וחיו ומתו ונקברו בפתח-תקווה. מאחר שגרו בצ'נסטחובה, נדמה לי שמוצא משפחת ליפסקי היה משם ולא מלודז'. אינני יודע שום שם של קרובי-משפחה ליפסקי שנותרו לפני השואה בלודז'. את אם-סבתי, שהגיע לגיל מופלג לעומת סבתי, עדיין ראיתי בילדותי אף כי לא החלפתי עימה מילה. היא היתה זקנה קטנה ומצומקת שלא ידעה עברית וגרה עם שתי בנות נשואות שלה, פולה שאכר ויֶצָ'ה וולפוביץ', אחיות של סבי, וכל הבית הזה ברחוב הרצל, ליד השוק הקטן, היה בעיניי סמל של הגלות ושל הפוֹלָנִיוּת.
הפקידה הנחמדה מצלמת לי אותם על דף אחד, כי מצויינים בהם בדיוק מיקומי הקברים. יגאל מחפש גם הוא ומוצא ומצלם כרטיסים של יותר משניים שנושאים את שם-משפחתו, וישליצקי, וקבורים בבית-הקברות היהודי בלודז'. הכרטיסים עתיקים וחומים מאוד אבל ניתן עדיין לקרוא בהם וגם למשש אותם.
בת-שבע אריאלי בת ה-95, שכאמור המתגוררת עדיין בבית האבות של ויצ"ו בתל-אביב, והיא נכדתו של אותו מאיר ליכטנשטיין, מספרת לי כי לסבא שלה היו שמונה אחים, כלומר שמונה בתי-אב נושאי השם הזה בראשית המאה הקודמת!
עוד היא מספרת כי למגרש העצום לסחר עצים של סבהּ באמצע לודז', בלב העיר, (לא אתפלא אם על רחוב פייטרוקובסקה), שהיו נכנסות בו יותר מעשרים עגלות – קראו בשם בְּרַאצָ'ה (האחים) ליכטנשטיין, והיתה מסילת ברזל מיוחדת מהעיר אל המנסרה ששכנה במקום קטן יותר, רחוק מהעיר, שנקרא בשם וְיֵזְ'נִיק. (צריך לקוות ששלוחת הרכבת הזו לא הובילה לימים לאושווינצ'ים או לכיוון של מחנה-השמדה אחר).
מתוך יומני: דיברתי הערב (יום שני, 21.2.05) עם בת-שבע אריאלי בת ה-94, שכותבת ספר סיפורים נוסף על "כמה ירוק היה פרדסנו" שערכתי והוצאתי עבורה ב"אסטרולוג", והיא סיפרה לי קצת על לודז', שם היתה לאביה מאיר ליכטנשטיין מינסרה גדולה שאליה היתה באה רכבת מיוחדת ממקום בשם בַּאיֵיז'ניק, מרוחק מלודז'. היה לו מגרש עצום בלב לודז', שחנו בו עשרים עגלות סוסים בבת-אחת, עמוסות עצים. הוא היה מספק עצים מנוסרים, פורניר, לכל הנגריות ובתי-החרושת לרהיטים. שם הפירמה היה דְרַאצָ'ה ליכטשנטיין, האחים ליכטנשטיין.
לפני עוזבנו את המקום מביא אותנו הבחור היהודי המזוקן, דובר העברית וחובש הכיפה, שקיבל את פנינו, דומני פנחס שמו, לבניין סמוך הנמצא בשיפוצים יסודיים בידי פועלי-בניין פולניים. היה כאן מושב זקנים וכעת עתיד המיבנה המשופץ לשמש בית-מלון של הקהילה היהודית, או בשיתוף עימה. בתוך הבניין הגדול והעתיק ישנם משרדים לזכר קהילת יהודי לודז'. אגב, לודז' עצמה וגם אתריה היהודיים לא נחרבו בשואה. רק את כל היהודים שלחו ממנה ברכבות והשמידו.
במשרד יושב גבר פולני, גוי, סימפאטי, דובר אנגלית, בשם מארק, ואנחנו משוחחים איתו. מולו יושב אדם מבוגר, אינני יודע אם הוא פולני או יהודי, אבל יש לו פנים (אם כי צרים יותר) וחיוך טוב – שממש מזכירים את יצחק אורפז או את הזקן ג'וניור, בעל חנות הכלבו הגדולה, בפרקים הראשונים של הסידרה האנגלית הקומית "מישהו מטפל בך" הזכורה לטוב.
יגאל מוצא במשרד ספר טלפונים של לודז' מלפני מלחמת העולם השנייה, ומצלם מתוכו דף שלם מלא שמות משפחה וישליצקי. יהודית מזכירה בשיחה שאני סופר, ומארק קם ומראה לנו ספרים אחדים שהוציא לאור בתרגום מעברית. לא סופרים ידועים. יהודית מספרת לו על כך שקיים תרגום ספר שלי לפולנית, "לשוט בקליפת אבטיח", והוא אומר שישמח לקבל את כתב-היד וישתדל לעזור בהוצאת הספר ומוסר לי את כרטיס הביקור שלו. כתובתו:
Mr. Mark Szokalak,
Fundacja Monumentum Iudaicum Lodzense,
Ul. Pomorska 18, 91-416 Lodz, Poland.
ואכן, בשובי לישראל אני כותב על כך לנילי כהן, העומדת בראש המכון לתרגום ומטפלת כל השנים בהשגת מו"ל פולני לספר, שתורגם על חשבון המכון אך ההוצאה הציבורית שהיתה אמורה להדפיסו, פשטה את הרגל עם נפילת המשטר הקומוניסטי; נילי שולחת עותק של כתב-היד לפי הכתובת שהמצאתי לה. מארק הוא כנראה מנהל המוסד ומוציא ספרים עבריים מתורגמים לפולנית וגם מכיר את מרים עקביא שאף ערכה ותירגמה את אחד הספרים שהוא מראה לנו שהוציא.
נפרדים לשלום –do widzenia – ויוצאים במכונית לבית-הקברות היהודי, הנמצא ברחוב בְּרַצְקָה 40. הוא מרשים ביותר ומסודר מאוד, ובמרכזו בניין גדול המשמש כבית הטהרה ואולם הלוויות, ובאגפו כניסה נפרדת למשרד.
יגאל מראה את הצילומים שלו ומקבל הסבר על גוש/חלקה. לנו אומרת האחראית, גוייה פולנייה שבנה הצעיר משחק בחדר לידה, והחדר משמש כמשרד וגם כעין מקום מגורים ובישול חלקי – שאין אפשרות למצוא את הקברים כי זה מיספור ישן וצריך עזרה להגיע לשם. אך אל לנו לדאוג. יש כאן אדם שימצא עבורנו את הכתובת, ונשלם 20 זלוטי (כעשרים וחמישה שקלים) לכל קבר שימצא.
וכך אנחנו לוקחים גוי צעיר, בלונדי-ג'ינג'י בעל ידי עמל שאת שמו שכחתי. הוא אינו יודע אנגלית וגם לא עברית אבל יודע לקרוא היטב את האותיות העבריות שחקוקות על המצבות, ולדברי האחראית אין כמוהו בקיא בזיהוי מצבות.
הולכים איתו בדרך, ליד הגדר ימינה, ומוצאים מצבה של גברת ששם משפחתה וישליצקי מהבית. מאוחר יותר אנחנו חוזרים לכאן עם יגאל כדי שיצלם את מצבתה. ממשיכים כשלושה בלוקים ופונים שמאלה לעבר חלקות הקברים עצמם. השבילים בין החלקות רחבים ומסומנים היטב, אבל בצדדיו הצטבר הרבה טחב ועלים יבשים וענפים שבורים שמכסים את המעברים בין המצבות ואת המצבות עצמן.
הפולני החרוץ בעל הידיים השריריות מוצא עבורנו עד מהרה את הקבר והמצבה של צבי (הערש) מאיר ליכטנשטיין, שהוא בן של ר' הלל, אולי גם כן ליכטנשטיין אבל רשום – הכהן, והכול באלם קול. יהודית מצלמת ואני אומר תפילת "קדיש": "יתגדל ויתקדש שְׁמֵהּ רַבָּא, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ..." מה שבטוח, (שהרי זה העולם שהקדוש-ברוך-הוא ברא כרצונו, עוד לפני השואה) – אף כי אני לא בטוח שזוהי מצבתו של אבי-סבתי. ואולם השם הִלֵל שזור בתולדות משפחת ליכטנשטיין והיה גם שמו של אחד מאחיה של בת-שבע, אף הוא בן-דוד של אימי.
ממשיכים לקבר של מאיר ליכטנשטיין השני. נדמה לי שאם הייתי עובר עם הפקידה הבלונדית הפולנייה הקטנה על כל כרטיסי המשפחה, הייתי מוצא אולי עוד שניים-שלושה מאיר ליכטנשטיין. סיפרו במושבה שבת-דוד של אימי, שושנה ליכטנשטיין-מכנס, עברה יום אחד באוטובוס, עם קבוצת מטיילים ישראליים באירופה, על פני המדינה הקטנה ליכטנשטיין, והכריזה שזוהי ארץ הנסיכות של מוצא משפחתה!
הליכטנשטיינים, כמעט כולם אנשים קצת קשים. קצת עקשנים. קצת אגואיסטים. מוכשרים. חדשנים. קצת "משוגעים". מלאי חשיבות עצמית גם ללא סיבה מיוחדת. חושבים שהם יודעים הכול. מדברים עברית מיוחדת, גבוהה וגרונית, וגאים מאוד באביהם, דניאל ליכטנשטיין, שהערבים כינוהו אבו סֶמֶנְטָה, והוא שהביא את הבטון לארץ-ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה. דמם בדמי זורם. דניאל היה אחיה של סבתי שרה-גאולה. אצלי המורשת או התורשה היא לא רק מצד משפחת ראב ושיינברגר ההונגריות, אלא גם ליפסקי וליכטנשטיין הפולניות, ולא עמדתי על הצד הליכטנשטייני שבי עד שלא עבדתי עם בת-שבע אריאלי-ליכטנשטיין (בת התשעים פלוס) על עריכת ספרה "כמה ירוק היה פרדסנו". ואני עדיין לא התרכובת המפתיעה ביותר של השידוכים עם צאצאי הצד הפולני במשפחתנו. יש "משוגעים" ועקשנים גדולים ממני.
מאיר ליכטנשטיין השני נולד בשנת 1847 ומת ב-1935, בן 87. הגוי הפולני צהוב-השיער מוצא גם את מקום קבורתו. בור מלבני פעור וראש המצבה נזרק לאחור וכנראה שלוח השיש הוצא ממנו או נשבר ונעלם. ליתר ביטחון יהודית מצלמת גם אותו.
[במבט לאחור, לאחר שמיעת תוכניתו של יצחק נוי בשבת בבוקר, כבר לאחר שובנו ארצה, אני מבין שייתכן שהריסת הקברים הללו ובזיזתם עד כדי היותם בורות פעורים, נובעת מאותה אמונה של שודדי-קברים גויים כי שיני הזהב של היהודים נותרו שלמות בפי גולגולותיהם, והרי מדובר כאן בתקופות "נורמאליות" ולא במחנות-ההשמדה שבהם עקרו הנאצים את שיני הזהב של הגוויות היהודיות בטרם שריפתן].
הגוי מסרב לקבל תשלום ומצליח להסביר שעלינו לשלם במשרד. חוזרים כבר בלעדיו דרך המאוזוליאום המדהים של הגביר ישראל פוזננסקי ולאה אשתו, שמתו בשנים 1901 ו-1902. מדהים. מבחוץ עולים במדרגות אבן לשני עמודים עבים בסגנון יווני, שמחזיקים כיפת אבן מפוארת עם פיתוחי מתכת והכתובת בלועזית: "פוזננסקי", כאשר כל החלל העגול סביב סגור בשבכת רשת ברזל אוורירית, ובפנים – ארונות שיש כתום-שחור כמו של מלכי רוסיה, ארונות דמויי סרקופגים על בימת שיש שמעליה מתנוססת כיפה על עמודים, וכל המִבנה אומר עושר, כוח, כבוד ונוכחות יהודית כמעט מלכותית. גם סביבו יש קברים משפחתיים, אמנם יותר נמוכים ופחות מפוארים אך מעידים על אמידות רבה. אכן, לודז' עיר תעשיית הטקסטיל, "מנצ'סטר של פולין" – היא לודז' היהודית בעיקרה כבר מסוף המאה ה-19, היא יצירה יהודית, וכמו הפירמידות מעיבים עד היום שרידי גדולתה מאז על עליבותה של העיר כיום.
כתובות עבריות רבות ומרתקות יש על המצבות בבתי-הקברות של פולין. על רבות מהן שירים בצורת אקרוסטיכון. אנחנו מצלמים ומעתיקים אחת מהן:
בן אדם! של נעליך
וגש הנה מלא רחש
ודומם ובצקון לחש
התפלל לאלהיך
פה לא עצמות יבשות
אך לחות [לוחות] העדות קברים
ולחות [לוחות] אף כי שבורים
תורתיהם עודן קדשות [קדושות]
יגאל והדסה חוזרים מכיוון דרום, מצד שמאל ל"בית הטהרה", כשנכנסים. הם לא מצאו כלום כי אין כתובות על המצבות באותו אזור, אבל ביקרו בחלקת הרוגי הגטו וראו שלט-ציוּן של קורס המג"דים של צה"ל, שאותם פגשנו בבית-הקברות היהודי בווארשה, ששיקמו כאן עשרות קברים נעלמים, ועתה ניצבו ציוני המצבות בשתי שורות ארוכות כמו במִפקד. מחווה מאוד נאה. פרוייקט צה"לי שאירגנו אותו היטב מקודם.
קונים חוברת אנגלית על "בית-הקברות היהודי בלודז'" מאת מירוסלאב זבגנייב ווֹז'אסלקי, שיש בה צילום מצבתם העשוייה שיש ורוד-בריק של פליסייה ויצחק רובינשטיין, הוריו של ארתור, ופירוט מדעי של תולדות בית-הקברות והתפתחות האמנות של עשיית מצבותיו. מציצים לאולם "בית הטהרה" המפואר, שפתחו צופה לדרך הראשית בין הקברים שמוליכה גם למאוזוליאום פוזננסקי, ונראה כחזית של בית-כנסת של עשירים. רואים בפנים עגלת מתים שחורה שמתאימה לסיפורים של עגנון.
עכשיו נוסעים לחפש את רחוב נובו טָרְגוֹבָה 7, (טרגובה פירושו מסחר) שבו גרה משפחת ליפסקי עד שנת 1921, ובאביב של אותה שנה יצאו לארץ-ישראל דרך וינה, נתקעו באלכסנדריה עקב מאורעות מאי 1921, ולאחריהן הגיעו ארצה, ישר לפתח-תקווה, שבה היה כבר נטוע פרדסו של סבי, חנוך יששכר ליפסקי; הוא העביר את הכספים לנטיעת הפרדס לנאמנו הלודז'אי ברוך גולומב, שעלה ארצה והתיישב בפתח-תקווה לפני מלחמת העולם הראשונה, ונטע גם פרדס עבור לודז'אי אמיד אחר, לבנשטיין, אביו של אליעזר ליבנה.
הכתובת המדוייקת שרשמתי מפי אימי לפני שנים רבות היא: רחוב נובו טרגובה 7, ליד בית החולים פוזננסקי, קומה ראשונה כנראה.
לאחר חיפושים מוצאים את רחוב טרגובה, זה שם הרחוב עכשיו, בלי נובו, שאמנם יש בו בניינים עתיקים, כמו שמצאנו ברחוב שבו נולדה יהודית בפראגה, וארשה, אבל כאשר מתקרבים למיספר 7 מוצאים מיבנה חדש בן שתיים או שלוש קומות, שמשתרע על שטח של כמה בניינים עתיקים, ומשמש איזה ארגון עירוני שעוסק באנרגיה. צריך לפענח את השלט הפולני שצילמנו:
Lodzki Zaklad / Energetycny S.A. / Wydzial Administracji
חוץ מאשר את המיספר והשלט, אין מה לצלם. לכן אנחנו מצלמים גם כאן בית, בניין ממול, ישן, עם המבואה באמצע, המוליכה לחצר עלובה, ומשני הצדדים גרמי מדרגות שחוקים, עתיקים ומלוכלכים, אבל הקירות גם מלאים ציורים של מגני דוד עם אותיות RCS או משהו כזה. וצלבי קרס. העיר מלאה בכתוביות נאצה כאלה. יש בה רק 300 יהודים כיום. ואולם איננו יודעים אם הדברים מכוונים נגד היהודים הגרים בעיר או שזה חלק מבריונות ופוליטיקה ניאו-פאשיסטיות, שעליהן דיברה בכעס גם אווה בווארשה, והן עניין מדאיג פנים-פולני.
אין מה לעשות יותר ברחוב. אחד הדיירים אפילו עוקב אחרינו בחשד כאשר אנו מצלמים את הבניין שמול מיספר 7. אנחנו מסתובבים ומצלמים בתים גדולים עתיקים אחדים בהמשך הרחוב, אולי אחד מהם היה בית החולים פוזננסקי, ואולי, מי יודע, היינו צריכים להתחיל את החיפוש במציאת אותו בית-חולים לשעבר, ולראות אם בכלל היה רחוב בשם זה לידו, כי אולי שינו שמות של רחובות.
במכונית אני מספר ליהודית, הדסה ויגאל, מתוך נייר מודפס שהבאתי, ובו דברים שכתבה לי בת-דודתי צילה זילברוסר, לפני הנסיעה, על הבית בלודז' שבו גדלו אימי דורה (דבורה) ואימה רחלה:
התרגשתי לשמוע שאתם מתכוננים לבקר בלודז' – עיר הולדתן של האימהות שלנו. יש לי מעט "זיכרונות" מהסיפורים של אימא שלי ודודה רבקה מהבית שמה, כי אני כילדה וכנערה אהבתי מאד להאזין לזיכרונותיהן. את הכתובת בלודז' אני מכירה, ואפילו יודעת להגיד אותה בפולנית. ובאשר ל"זיכרונות":
1. משפחת ליפסקי מרובת הילדים הייתה גם משפחה "ברוכת כישרונות תיאטרליים". לפיכך, בחג הפורים נהגו לחבר מעין מחזה פורים. כל הילדים היו עסוקים במשימה הזאת. יחיאל וגרשון חיברו מחזה והקימו במה ומסך, סָלָה ניגנה בפסנתר וצֶלָה שרה.
ולאחר שהעמידו את כל הכיסאות בשורות, כיאה לאולם תיאטרון, שלחו את אימא שלי [רחלה], הקטנה בילדים וחביבת הקהל, להזמין את ילדי השכנים הגויים לצפות במחזה וכאילו "למכור כרטיסים". אימא שלך דורה, שהייתה ילדה "פראית", הייתה משחקת בתפקידי בנים, ואילו יהודה "השקט" שיחק בתפקידי ילדות עם רבקה. המחזה היה חלקו בפולנית, וחלקו בעברית, ולמרות זאת ילדי השכנים לא התלוננו, ונהנו מהאירוע.
2. בחג סוכות נהגו לבנות סוכה בחצר הבית, שלפי התיאור הייתה ממש צריף מעץ, שייתן הגנה בפני הקור ששרר בתקופה זו של השנה בפולין. השכנים הגויים מעולם לא התלוננו על מנהג יהודי זה, כפי שציינו הבנות לבית ליפסקי.
3 לסבתא שרה-גאולה ליפסקי (לבית ליכטנשטיין) הייתה עוזרת בבישול במטבח, (תאר לך, להאכיל יום-יום עשרה אנשים ולעיתים אף יותר, כשהצטרפו אורחים). נערה כפרית שנהגה לישון במטבח.
יום אחד יצאה לרחוב להשליך זבל ולא שבה הביתה. לאחר שיצאו לחפשה, נמצא פח הזבל ליד הכניסה לבניין, ו"הקרסביצה", כפי שהעידו השכנים, הלכה שבי אחרי חייל פולני. מאז, הייתה רווחת בדיחה בביתנו, כל פעם שאימא שלי הייתה יוצאת לפח הזבל הגדול בחצר, הייתה נוהגת לומר שרצוי שתראה יפה ומטופחת כי מי יודע את מי תפגוש ליד הפח.
4. בתחילת מלחמת העולם הראשונה היה נטל הפרנסה (של רעיה ושמונה ילדים) קשה לסבא חנוך, ואז סבא-רבא שלנו – יוסף ליפסקי, שגר בצ'נסטחובה, הציע עזרה לבנו וביקשו לשלוח אליהם את שתי הבנות, אימא שלך דורה, ודודה רבקה.
לקראת סיום המלחמה, לאחר שהוקל, שבו הבנות בלוויית סבא ללודז'. אימא שלי, שהייתה ילדה קטנה, כל כך שמחה לבואן שרצה במהירות לקבל את פניהן, נפלה על גרם המדרגות ונפצעה קשה בפיה ובסנטרה, מה שהצריך תפירה (סימן שנותר מתחת לסנטרה כל ימי חייה, ושתמיד שמחה לציין שזו מזכרת מגעגועים לאחיותיה האהובות).
ואילו דורה אימך ורבקה, ששהו תקופה ארוכה בצ'נסטחובה, פנו אל אחיהן יחיאל וגרשון בגוף שלישי, ופתחו כל משפט פנייה אליהם בתואר פאן (אדון) יחיאל ופאן גרשון. כה זרים נראו להם שני הבחורים לאחר תקופה כה ארוכה של היעדרות, שלא העזו לנקוט בלשון קירבה.
אני נזכר כי בשהותם במלון בווינה, בדרך לארץ-ישראל, הבנות לבית ליפסקי ראו בחלון הבית ממול גבר ואישה מזדווגים. כאשר שאלו מה הם עושים, ענו להם שהם עושים ילד.
למחרת חזר ונשנה המחזה, ועימו השאלה, "מה הם שוב עושים? הרי הוא כבר עשה לה ילד?"
על כך קיבלו הבנות תשובה: "ומה חשבתן? איך יגדל הילד? צריך גם להאכיל אותו!"
אימי נולדה בלודז' בשנת 1910 ואם איני טועה למדה בגן ובבית הספר של יצחק קצנלסון. אחד ממוריה היה (לימים המזרחן) שמחה אסף. בגיל אחת-עשרה עלתה ארצה עם משפחתה ומעולם לא חזרה לבקר בפולניה. על האווירה בלודז' בתקופת ילדותה למדתי גם מהספר המרתק "צִבְיָה כהן" שהוציאו נורית גוברין וחגית הלפרין לזכר אימן.
לימים ביקרתי בבית האבות ברמת-אביב את שמעון קושניר, וגיליתי באותה קומה את שמחה אסף ונכנסתי לדבר איתו ומאוד שמח לביקור ואם אינני טועה זכר את אימי. חדרו היה מלא ספרים ורגליו היחפות עשו עליי רושם רב בגלל יפי האצבעות, שזה קצת נדיר אצל אנשים מבוגרים.
כאשר שתי הילדות, אימי דורה ואחותה רחלה הצעירה ממנה, הגיעו לבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה בשלהי 1921, בתחילת שנת הלימודים תרפ"ב – שלח המנהל דוד חיון לקרוא לאימן שרה-גאולה ליפסקי (לבית ליכטנשטיין). סבתי לא ידעה טוב עברית ולקחה עימה כמתורגמנית את עָלִיז כהן, לימים קאופמן, אימו של ח"כ חיים קאופמן המנוח. דוד חיון הודיע לגברת ליפסקי כי מאחר שכל תלמידי בית-הספר, בנות כבנים, הולכים מגולחי-ראש בגלל מכת הכינים במושבה, גם בנותיה חייבות לגלח את שיער ראשיהן השופע תלתלי-בקבוקים וקישורי סרטים. הגברת הלודז'אית ענתה שבנותיה תשבנה בבית אבל קודקודיהן לא יגולחו. לבסוף התפשרו על כך שתבאנה בשיער פזור, ללא הסרטים. אגב, זו הסיבה שילדי בתי-הספר בארץ באותה תקופה נראים בתמונות גלוחי-ראש.
נוסעים לאכול ארוחה קלה במסעדה מקסיקאית "דה מקסיקן" מול המלון, ברחוב פייטרוקובסה 67. אני לוקח רק מרק עגבניות. יהודית פּאֶיָיה. הדסה משתלטת על מרק ועוד מנה, ואילו יגאל רק מנה אחת של בשר, ירקות ועלי בצק טורטיה שאינו משתמש בהם. אני לא רעב אחרי ארוחת-הבוקר הגדולה במלון, רק צמא. שותה קוקה קולה עם כוס מקבילה של קוביות קרח. המחיר 80 זלוטי לכולנו שזה בערך מאה שקלים. המקום מאוד נחמד, חשוך-במקצת, והפולניות, שמשתדלות להיות לבושות כמקסיקאיות, נראות קצת מגוחכות, אם כי יש כמה וכמה צורות נאות של בחורות פולניות בצוות וגם בסועדים, והנאת העיניים אינה פחותה מזו של החך.
יוצאים חזרה למכונית ונוסעים לחפש את אתר הזיכרון החדש, תחנת הרכבת רדגסט או קמישין, שממנה הורדו ונשלחו לגטו לודז' יהודֵי וינה ופראג שהובאו אליו ממערב-אירופה, והחל משנת 1942 נשלחו ממנה להשמדה, הם וכל שאר יהודי גטו לודז' – לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים.
האתר, שלפי הכתוב בשלט נבנה ביוזמת ראש העיר לודז', הוא ממש מדהים. בקצהו המערבי, בכניסה אליו, נמצא מיבנה דמוי קרמטוריום עם ארובה קטומה הכול בנוי מִלבני בריק, בצבע אדמדם-חום, וכניסה מלבנית, מפחידה, שמעליה כתוב בעברית, בפולנית ובאנגלית: "לא תרצח".
בהמשך לקרמטוריום הסמלי, מנהרה מלבנית גבוהה, עשוייה לוחות בטון אטומים, והיא מובילה מדְמוי-הקרמטוריום לעבר תחנת הרכבת עצמה, כאשר בסופה המנהרה פעורה ומכילה את קצה המסילה. בצד, מחוץ לחומת המנהרה, לאורכה, קיימות שתי מסילות-ברזל שאחת מהן, הקרובה, עדיין פועלת, זאת לפי סידור החשמל למעלה ומצב הפסים.
על קיר הבטון האטום של המנהרה הארוכה, שמסמלת את המעבר התת-קרקעי מכיכר הסלקציה לתאי הגאזים ולמשרפות – בצידה המשיק לכיוון תחנת הרכבת, כתובים באותיות גדולות רק השנים: 1939, 1940, 1941, 1942, 1943, 1944, 1945.
כאשר מתקרבים לתחנה רואים מצד שמאל את המשך הפסים היוצאים ממנהרת הבטון המלבנית הגבוהה (שכל הפְּנים שלה נראה טרם גמור) ועליהם חונה, מול רציף התחנה-עצמה, רכבת – שלושה קרונות של משלוח בקר או סחורות, קרונות משא סגורים, הניראים כה קטנים ועלובים, עשויים לוחות עבים, עם שני אשנבים צרים גבוהים מכל צד, ובראשה קטר פחם עתיק שחור עם קרונית הפחם מאחור והדוד מלפנים. על הקטר ועל כל קרון נכתב רשמית שהם שייכים לרשת מסילות הברזל של הרייך הגרמני, ובנוסף המיפרט הטכני הרגיל, וגם מתי נסע בפעם האחרונה במשלוח למחנות ההשמדה. הקרונות כה קטנים, כי אנחנו רגילים כבר לקרונות הגדולים של ימינו, עד שקשה ממש לתאר שעשרות אנשים נדחסו בעמידה לקרונות הללו ונאלצו לנשום רק מבעד לשני האשנבים הגבוהים, כי הדלת האמצעית היתה סגורה עליהם מבחוץ, וכך נסעו שעות וימים מבלי יכולת לאכול, לשתות ולעשות את צרכיהם.
תחנת-הרכבת עצמה עשוייה עץ וכנראה משוחזרת ברובה כי כבר אינה בשימוש. היא היתה סגורה. כנראה שמתקינים בה מוזיאון, והיום כבר הסתיימה העבודה כי לא היה איש במקום, רק אנחנו. מעבר לה מסתיים באחת הרציף המתרחב בקיר בטון גבוה ומסתיר נוף, שעליו עיגולי בטון גדולים שטוחים שבהם חרותים גרמנית באותיות גותיות גדולות שמות מחנות ההשמדה הכלולים גם בכתובת שלהלן – בולטים בעיקר אושוויץ ובירקנאו.
על הקיר הדרומי, במקביל לצריף, בצד המרוחק מהמסילה והרציף, קיר התוחם את האנדרטה המדהימה הזו, ועליו נכתב בכמה שפות, גם בעברית, כי תחילה הובאו לתחנה זו, ששימשה בעיקר לסחורות, יהודי מערב-אירופה, ונדחסו לגטו לודז', ובמועד מאוחר יותר שולחו מכאן 330,000 יהודי לודז' להשמדה. לפי העברית המודרנית והפיסוק, הכתובת נוסחה על ידי ישראלי:
"תחנה קטנה זו היתה בשנים 1941-1942 / תחנת ההגעה של כ-38,000 יהודים ממרכז אירופה / ואיזור ורטנאו ושל כ-5,000 צוענים / אשר גורשו על-ידי הגרמנים לגטו לודז'. / בשנים 1942 ו-1944 היתה תחנה זו / מקום שילוחם של כ-145,000 יהודי גטו לודז' / למחנות ההשמדה חלמנו (קולמהוף) ואושוויץ-בירקנאו. / משם חלקם נשלח למחנות אחרים: / רבנסבריק, זקסנהאוזן-אוריינבורג, גרוס רוזן, שטוטהוף".
עדיין לא הכול הסתיים בבניית האנדרטה הזו, שנחנכה לפי כשנה. גם לא רבים יודעים על אודותיה. היא לא מרוחקת ביותר מבית-הקברות היהודי. באותו אזור לערך. והיא יותר מרשימה ונחרתת בזיכרון מכל תצוגת מוזיאון יד ושם החדש שהוא יותר יד ושם ליד ושם מאשר לשואה. אם היה אפשר להעתיק אותה ולהביאה לירושלים היו חוסכים כסף רב שאותו היה אפשר לחלק לאחרוני השרידים של השואה בטרם ימותו בעוד תביעותיהם אינן נענות.
שוב ושוב צילמנו, נכנסתי לקרון, בדקתי את תא הנהג של הקטר. זה כל כך מוחשי. ובייחוד מזעזע קוטנם של קרונות-המשא, שכמותם היו בשימוש גם בארץ אבל אנחנו התרגלנו למידות הגדולות של הקרונות החדשים, והמכולות הענקיות המונחות עליהם. אפשר לומר שבדימיון נראים כל השנים מכשירי השואה הרבה יותר גדולים ומאיימים ולא כל כך פרוזאיים, קטנים.
נהגת המונית הלודז'אית, שאחריה נסענו, בתשלום, למצוא את תחנת-הרכבת הזו, שהתברר שהיא ממש קרובה לבית-הקברות היהודי שבו היינו בבוקר אך עתה לא הצלחנו למוצאה – מראה לנו גם כיצד להגיע לאתר נוסף, והוא בית החרושת לטקסטיל שהיה שייך ליהודי בשם באבר, ובתחילת 1945, כאשר הגרמנים עמדו לסגת מהעיר, הם שרפו את בית החרושת הגדול, העשוי אף הוא לבני בריק אדמדמות-חומות – על כל אלפיים וחמש מאות פועליו. כבר לא היו יהודים ביניהם, רק פולנים נוצרים, ולכן על הבניין, שתוכו פעור ולו שלושה קירות חיצוניים בלבד בצורת חץ – ניצב רק צלב שחור גבוה, ומאחוריו, על במה גבוהה של אבן – גוש סלע ענק חצוב באבן שיש או גרניט שחורה בצורת ארון מתים גדול או מרכבת נקם שחורה, וכתובת בפולנית בלבד.
חוץ מהבניין השרוף יש כאן מוזיאום לא-גדול לשואה, לנאצים ולסבל במחנות הריכוז וההשמדה ולקורבנות היהודים והפולנים כאחד. אישה נעימה מסבירה לנו ואפילו לא לוקחת תשלום. התצוגה משלבת הגדלות של צילומים יחד עם מוצגים אותנטיים או משוחזרים. סטן בריטי, שמייסר גרמני ונגן רוסי. מדי ס"ס שחורים. מכשיר עינויים. דרגשים. ציורי ניסויים בבני-אדם, גבישי גז ציקלון בי. ועוד ועוד. אנחנו קונים חוברת שמספרת על המקום.
נותר המקום האחרון לבקרו היום. רחוב שְׁוויֵינְטֶגוֹ יָעָקוּבָּה 16, כלומר – הקדוש יעקב. בניין שבקומתו השנייה שכן בתקופת הגטו ה"שטיבל", אולם התפילה ולימוד התורה, של הרב שמחה אלתר אוברבויום [או אוֹבּעלבּוֹים, אבל בארץ כתבו את שם משפחתם אוברבאום], שהיה סבא של דוד של הדסה, שהיה נשוי לדודה שלה. שם-משפחתה של הדסה מהבית – צ'לצ'ינסקי, שהוחלף לצל-ציון.
את הסיפור קיבל יגאל מאברהם מיכרובסקי, הוא רומק, שאביו-החורג היה נכדו של הרב שמחה. רומק היה ילד כבן שבע בשנת 1942, וחי עם אימו בגיטו ווארשה. האם הצליחה להגיע לגיטו לודז', שם חיכה לה שלמה, נכדו של הרב שמחה, ולימים אביו-החורג של רומק. לאם היו ייסורי מצפון על כך שהשאירה בווארשה את בנה רומק אצל סבו וסבתו, כי הזהירו אותה מתלאות הדרך ללודז', ואמרו שהילד לא ייצא חי מהן, ואילו שלמה איים להסתכן ולבוא אליה לגיטו וארשה אם לא תבוא אליו לגטו לודז'.
בצר לו פנה שלמה אל סבו, הרב שמחה, וביקש ממנו שיעזור להחזיר את הילד אל אימו. לרב שמחה היו קשרים עם ראש היודנראט בגטו לודז', חיים רומקובסקי, ואליו פנה לעזרה. רומקובסקי השתדל לבנות בלודז' מכלול תעשייתי שהעסיק מיספר יהודים רב ככל האפשר, שעבדו למען מאמץ המלחמה הגרמני. כך קיווה שיוכל להציל לפחות חלק מהיהודים. לשם כך קיבל אפילו רשות מהגרמנים להביא מהנדסים ורופאים יהודיים מגטו וארשה. והנה במשלוח כזה, במכוניות שנשאו את הדגל הנאצי, הגיע רומק הילד מגטו וארשה לגטו לודז', ואף תיאר לי זאת באופן חי ביותר לאחר שובנו ארצה.
הרב שמחה עסק בתורה כל ימיו. ואולם אשתו היתה קרובת-משפחה של איל הטקסטיל הלודז'אי אוסקר (אשר) קון, והיתה מקבלת ממשפחתו מדי שבוע חבילה גדולה של בדים, שאותה היתה מוכרת כדי שתהיה פרנסה למשפחה ושבעלה הרב שמחה יוכל להמשיך לעסוק בתורה.
בשלהי קיץ 1942 דרשו הגרמנים מחיים רומקובסקי שימציא לידיהם 20,000 זקנים, חולים וילדים מיהודי הגטו. למשלוחים אלה כבר לא היה כיסוי של יציאה למחנות עבודה, שהיו אפילו יהודים שהתפתו והתנדבו לה מרצון כי לא ידעו שהיעד הוא אושוויץ. רומקובסקי השתדל לקבל את הסכמת מועצת הזקנים, או הרבנים, לצעדיו. הוא השתמש בהם כעלה תאנה וככיסוי למעשיו, מאחר שהיו נכבדי הקהילה וקולם נשמע.
הפעם אמר להם שאם לא ימסרו את הכמות הזו, יבואו הגרמנים עצמם ויקחו פי כמה. ואולם הרבנים, שייתכן כי ביניהם היה גם הרב שמחה בן התשעים ואחת, לא הסכימו לתמוך בדרישתו ואמרו "לא" נחרץ. חיים רומקובסקי נאם נאום קורע-לב ובו הפציר, כמו רופא – המצב קשה מאוד, לפעמים צריך לכרות יד כדי להציל את הגוף, תנו את הילדים שלכם! – ולא עזר. האימהות אמרו לא. לאחר ימים אחדים נכנסו הגרמנים לגטו, רצחו את מועצת הרבנים, או הזקנים, ולקחו 50,000 יהודים להשמדה.
בלילה שלפני האקציה ישב הרב שמחה עם חסידיו בכולל שלו ברחוב יעקובה ואמר להם: "הלילה אני כנראה הולך למות אבל אתם לא יודעים איזו זכות גדולה נפלה בחלקי." ולא פירט מהי הזכות הזו.
ובאותו לילה אכן מת, ורומק שמע כי כאשר למחרת באו הגרמנים לאסור אותו, שכב הרב הזקן בן ה-91 על הרצפה, כמנהג היהודים להניח את גוויית המת, והוא כלועג לרוצחים.
קברו אותו בבית-הקברות של לודז'. בשטח החדש נקברו מתי הגטו, לרוב בלי מצבות אלא רק עם שלטי-עץ שחלקם נסחפו ונעלמו. לכן נוצר מנהג לצרף את גוויית המת לקבר קיים עם מצבה של בן-משפחה. כך נקבר הרב שמחה בקבר אבי-אשתו, פרנקל, ולימים שמו לו מצבה לידו.
בפירסום מודפס על אותם ימים כתוב בין השאר כי – "ר' שמחה זכה לזיקנה מופלגת אך נשאר דשן ורענן ברוחו. במיוחד אהב לשוחח עם בחורים ואברכים צעירים, בשנינותו הרבה היה קולע אל השערה וידע להדריכם בנתיבי החסידות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נפל ר' שמחה למשכב. לגרמנים ימ"ש היתה רשימה של נכבדי העיר ואף לביתו הגיעו, אך באורח פלא לא נגעו בו לרעה. כאשר עבר להתגורר בגטו, לקח עימו ספר תורה שהיה עימו. משכנו היה בבניינה העזוב של ישיבת אלכסנדר, שד. יעקובא 12, בכל שבת היו מתפללים אצלו בציבור למרות הסכנה הגדולה. ר' שמחה היה מחזק את הלבבות הדוויים באימרי נוחם. בחג הסוכות היה בין היחידים בלודז' שזכה באתרוג. היו יהודי לודז' הדווייה באים לביתו ומחכים בתור לברך על ארבעת המינים. גופו החלש לא החזיק מעמד. בט"ז באלול תש"ב [1942] שבק חיים בגיל מופלג של 91 שנה. הידיעה המעציבה פשטה במהירות בגטו. החשמלית היחידה שעדיין הילכה בלודז' הועמדה לרשות המלווים על-ידי 'זקן היהודים'. זכה ר' שמחה להיקבר בקבר ישראל, כי שבוע אחרי כן נערך טבח נורא ביהודי לודז'. השריד מהדור הישן אשר סימל את רציפות הדורות במסכת חייו המפוארת, סימל גם במותו את חורבנה של יהדות לודז, הי"ד."
ומה קרה לילד רומק, הוא אברהם מיכרובסקי? כאשר קרבו ימיו האחרונים של הגטו, והרוסים כבר היו במרחק מאה קילומטר מזרחה, השתדלו הגרמנים להוציא את תושביו בדרכי רמייה נוספות, ובלבד שלא יפרוץ בו מרד. הם הבטיחו לעובדים נסיעה עם מכונות הייצור שלהם, העמיסו את המכונות על קרונות-רכבת נפרדים, ואחרי ארבעה קילומטר ניתקו אותם והסיעו את העובדים להשמדה.
ואולם היו גרמנים שחששו מגורלם בתום המלחמה, וידעו שיוצאו להורג, אצל הרוסים – ללא ספק. אחדים מהם הקימו שלושה מחנות עבודה בגרמניה, כנראה על חשבונם, ודאי ממה ששדדו מהיהודים – וקלטו שם עובדים יהודיים כדי לחכות עימם עד שיבואו האמריקאים ולהיראות כמציליהם. במשך חודש היה רומק בן האחת-עשרה בקבוצת עבודה שניקתה את הגטו, הריק-ברובו, למען הוסף שלל לגרמנים, ואחר כך מצא את עצמו בקבוצה, ששמה היה וגיבניצקה 36, במחנה בשם קניגוויסטָהאוזן, 40 קילומטר מברלין, בהנהלת הנאצי זייברט.
לפרטים נוספים אפשר לפנות לאברהם מיכרובסקי, רומק: aimich@netvision.net.il
אחרי סיבובים רבים ושאלות רבות, שבאחרונה בהן הנשאלת היא פולנייה קשישה ונחמדה, שאינה נלאית להסביר לנו ואומרת ששלושים שנה היא גרה כאן ולא ידעה שיש כאן רחוב יעקובה ובו רק בית אחד – אנחנו מגיעים לרחוב המתמיה, שנחתך מכל צד על-ידי בתים חדשים ופחות חדשים שקיבלו שמות רחוב חדשים – ורק בניין אחד, יעקובה 10, נשאר עומד על תילו, ולי נראה מתאים מאוד למקום שבו היה "הכולל". בניין מרשים בן כחמש קומות, ארוך ורחב עם כניסה אמצעית מרשימה, ולוחית נחושת צמודה לו מצד ימין לכניסה, ועליה כתוב, גם בעברית, כי לכאן הובאו מתחנת הרכבת יהודים ממערב-אירופה שנשלחו לגטו לודז', וכאן היה מקום של חייטים ומחסן של חומרי גלם, כנראה משלל המגורשים למוות, וכן בעבודת כפייה של תפירת מדים לנאצים.
המדהים הוא שבכל האזור הזה, שאין בו אף יהודי ויש בו רק רחוב אחד שאורכו בית אחד מס' 10 עם לוחית מן העבר – הקירות מלאים כתובות צבעוניות אשר מוטיב המגן-דוד ועוד שלוש אותיות, אחת באמצעו, חוזר בהן שוב ושוב. וגם השלט נראה כבר קצת מחוק ומוזנח, אם כי הוא תחת סמל רשות הזיכרון הפולנית.
אינני סבור שלולא סקרנותו של יגאל, והמידע שקיבל בארץ מאברהם מיכרובסקי – היה עוד מישהו מעלה בדעתו לפקוד את הבית הבודד ברחוב הבודד ביותר בלודז', רחוב שְׁוויינטגו יעקובה 10, שהוא אולי האתר האזוטרי והביזארי ביותר בעיר לזכר השואה.
יגאל אומר שאין כל קשר בין שם הרחוב למקור השם העברי יעקב. מדובר ברחוב על שם קדוש נוצרי, יעקב.
יורד גשם דק ואני חושב לעצמי שהנה אני עומד ממש לפני בניין שהיה חלק מגטו לודז' תחת שלטון הנאצים והמשטרה היהודית של המהנדס היהודי חיים רומקובסקי, עומד על אדמת גטו לודז', ואלמלא עלה סבי חנוך יששכר ליפסקי לארץ-ישראל עם כל משפחתו בשנת 1921 – ואני או מישהו אחר כמוני היה נולד לאימי כאן בלודז' בשנת 1936 – הייתי נשלח למשרפות כילד בן שש לערך עם כל שאר בני גילי בעלי העיניים הפעורות בתדהמה.
ואולי לא מיותר להזכיר כאן, מבחינת הגורל והמוות – את "המספד לסמל גד ליפסקי" (ר' גיליון 60) שנפל בקיץ 1993 בלבנון, ושהיה נינו של סבי חנוך יששכר ליפסקי. את ההספד כתב ואמר אביו, אבי ליפסקי, בנו של דודי יהודה.
אולי טיפשי מצידי להוסיף כאן כי בבוא סבי עם משפחתו למושבה התברר כי הפרדס במצב גרוע למדי ואין בו כדי לתת פרנסה ראוייה למשפחה הגדולה, שלושה בנים וחמש בנות. סבי החל לעבוד במקצוע שבו עבד אצל חותנו מאיר ליכטנשטיין בלודז', מנהל חשבונות – במועצה המקומית, או ועד המושבה, שקדמו לעירייה. עד מהרה גילה "אי-סדרים כספיים" מצד כמה איכרים ותיקים ונכבדים. כאשר לא הסכים לשתוק והתריע על כך, פוטר ונותר מריר וישר כל ימי חייו. וכל כך שנא את אנשי פתח-תקווה שהרעו לו, עד שציווה לקבור את סבתי שרה-גאולה, ולימים אותו עצמו, בבית-הקברות נחלת יצחק ולא באדמת פתח-תקווה.
כאשר בן-דודי אורי קורא מדי פעם את המאבקים הסיזיפיים שאני מנהל בכמה וכמה חזיתות, הוא קורא לי "סבא ליפסקי"! – אף כי גם מצד סבי יהודה ראב (בן עזר) ירשתי מחוייבות עמוקה לאמת וליושר, שהתבטאה אצלנו במשפחת ראב מדור לדור באופן סמלי גם בכך שאין מחביאים אפיקומן בפסח כדי שלא ללמד את הילדים לגנוב!
חוזרים למלון ומחליטים כי לאחר שהספקנו כל כך טוב לסייר בלודז', אנחנו יכולים כבר מחר לצאת לכיוון קראקוב. מקצרים את השהות בהוטל גראנד האריסטוקראטי מאוד, אף כי ליהודית יש טענות על המיטה, כי הכול כרים ומזרנים תפוחים כמו באגדות – וללילה השני שמו לה קרש תחת המזרון כי התאוננה שהוא רך מדי – לדעתי הוא מלון מקסים וספוג היסטוריה וצריך זמן כדי ללמוד להעריך אותו.
ערב נוסף בספינקס המצרי, כמו אתמול. אני לוקח חמיצה עם פירושקי מצויין, וקולה גדולה עם קרח ולימון, וסלט "א לה פטה", יהודית אצבעות סרטן מטוגנות. יחד עם הטיפ והמנות של יגאל והדסה עלה לכולנו כ-70 זלוטי. זול להפליא. קר מאוד בחוץ הלילה.
היום התשיעי: מלודז' המוזנחת לקראקוב המעטירה
18.5.05. יום רביעי. לודז'-קראקוב. [תכנון ראשוני: לודז'-אושוויץ, 217 ק"מ. אושוויץ-קראקוב, 63 ק"מ]. לילה 1 קראקוב.
מקצרים כאמור ביום את שהותנו בלודז', ורק מפסידים למרבה הצער את מוזיאון פוזננסקי, שנפתח בימי רביעי רק בשתים-עשרה בצהריים, ומתוך הצצה-בלבד מאולם המבוא הוא מרשים מאוד ומשדר עושר ואיתנות יהודית בת דורות רבים. אין עוד ארמון כמוהו בלודז', וכאשר מקיפים אותו מצדדים אתה נדהם למראה השטח העצום שעליו ניצבים המבנים גבוהי הקומות, העשויים לבנים אדמדמות והריקים, של מפעלי הטקסטיל שכבר אינם קיימים זה עשרות בשנים, על חלק מהם בונים מחדש ולא בדיוק משמרים את האופי האדריכלי של סוף המאה ה-19 שבה נבנו. ממול לארמון והלאה, מול בתי-החרושת הריקים – קיים עדיין רובע מגורים שלם ששימש את פועליו של פוזננסקי, פולנים ויהודים כאחד, ובו עדיין גרים אנשים כפי שגרו בבתים לפני כמאה שנים ואולי יותר.
מרבית היום עוברת עלינו בנסיעה, ובגשם. גם תיקוני הדרכים הרבים גורמים לאיטיות. אני מנמנם. מתעורר בגשם בצ'נסטחובה. כאן גר אבי-סבי יוסף ליפסקי ואצלו שהתה אימי עם אחותה הגדולה ממנה, רבקה, בשנות מלחמת העולם הראשונה. יש תמונה של אימי הילדה עומדת לידו והוא, בעל זקן כסוף ארוך, מלמד אותה לקרוא. כאן גם הבסיליקה המפורסמת שנבנתה בשנת 1690 ובתוכה קפלה גותית מפוארת וכן התמונה המפורסמת והמקודשת ביותר בעולם הנוצרי הפולני – "המדונה השחורה", שאלפי העולים אליה לרגל מאמינים שצוירה בידי השליח לוקאס אך למעשה צייר אותה אמן איטלקי בלתי-ידוע במאה ה-14. ואולם מזג האוויר אינו מאפשר לנו חיפושים רבים, והעיר גם נראית מאוד לא מעניינת, לפחות החלק שבו עברנו, ואנחנו ממשיכים בדרך.
לפני קראקוב עוצרים לארוחה קלה במסעדה ליד תחנת-דלק. מרק עדשים ותפוחי-אדמה סמיך מאוד וכלל לא רע.
מגיעים למלון נובוטל ברונוביצ'ה, קצת מחוץ לעיר בכיוון צפון-מערב. מתברר שאין אף חדר פנוי. למחרת יתברר לנו שרוב החדרים היו תפוסים בידי קציני צה"ל ומשטרת ישראל. ואכן, יהודי כבד-בשר וקשיש הוציא למונית עמוד של נואמים. היה כנראה טקס לאנשי הצבא והמשטרה שלנו במלון, אולי עם יהודים מקומיים.
מפְנים אותנו להוטל ונדה הסמוך, ושם מסדרים לנו סוויטה, שני חדרים עם שירותים משותפים ביותר ממאה דולר לזוג עם ארוחת-בוקר, אבל במלון אחר – ופשוט אין ברירה. נוסעים לשם. המלון יפה וקטן מאוד, "ארט הוטל נייבייסקי", ממש על גדת הוויסלה. מהעבר השני רואים את הוואוול, המבצר והארמון. מסדרים קצת את החפצים, בחדר של יגאל והדסה יש מחשב מחובר לאינטרנט אבל בלי יכולת לקרוא עברית. בכל זאת הוא גולש קצת לבדוק את הדואר האלקטרוני שלו.
יוצאים במכונית לתור את מרכז העיר העתיקה. יורד גשם וצריך מטריות כל הזמן. יגאל מוצא חנייה ספק חוקית, כי במרכז יש בקושי חנייה אפילו לתושבי העיר. מגיעים לשוק המרתק והגדול במרכז הכיכר העירונית, הסוקוניצה. זהו מיבנה גבוה בלבן ובחום, שתרגום שמו – שוק הבדים, והוא נבנה בסגנון גותי במאה ה-14 וחודש בסגנון הרנסאנס המאה ה-16 ומאז שמר על תפקידו הראשון ואופיו לא השתנה. אורכו כמאה מטר, שדרת עמודים מקיפה אותו, ובעשרות חנויותיו הקטנות מוכרים עבודות-יד מעץ, תכשיטים, עבודות רקמה על מפות ומפיות, ועוד חפצים מחפצים שונים.
מושכות את הלב בובות-העץ הצבועות של הכליזמרים, שכולם בסגנון יהודי, ומדי שנה גם נערך ברובע קאז'ימייז' פסטיבל של כליזמרים. ואולם נאמרו לי על הבובות הללו שני דברים מנוגדים. האחד, שהפולנים רואים אותן כחלק אותנטי מן הפולקלור שלהם, לאו-דווקא יהודי. וההתרשמות השנייה, שאלה הן בובות "אנטישמיות" כי הן מציגות את היהודים בתור קאריקאטורות נלעגות. לי שני הדברים ניראים כלא-נכונים.
הכיכר מוצפת אור ומלאה אנשים ושמחה. האורות הם סיפור לעצמו. כל בניין מואר בצורה אחרת ולעיתים בצבע אחר, ועל גג הבניין הארוך, הגבוה והעתיק של הסוקוניצה שבמרכז – מתנהלת תצוגת אורות צבעוניים מתחלפים שמשנה את תפאורתו במחזוריות קבועה ומרתקת.
יהודית קונה מפיות-בד רקומות. אני מסתכל על הפולניות מהזן הקראקובסקאי. ההתרשמות הראשונית מקראקוב שהיא באמת העיר היפה ביותר שראינו בפולניה ונכון מה שמספרים עליה, שאסור להחמיץ את הביקור בה.
עוד לפני הכניסה לסוקוניצה אנחנו מתרשמים מכנסיית מריה הקדושה או מרים הבתולה הקדושה, הנקראת בפולנית באסיליקה מאריאצ'קה, נבנתה במאה ה-14, והיא בעלת שני צריחים לא-דומים שבעיניי גם לא שווים בגובהם, אם כי במדריך רוזמרין מסופר אחרת. שני אחים עסקו במלאכת הבניין של הכנסייה. יום אחד פרץ ריב ביניהם ואחד קם על אחיו והרגו נפש. המגדל שהוא עסק בבנייתו צמח מעצמו והשתווה לגובהו של המגדל שבנה האח הרוצח. עובדה – שני המגדלים שווים בגובהם.
מהמגדל משמיעים בכל שעה תקיעת חצוצרה יפה, ובכל שעה היא נשמעת מכיוון אחר. גם מנהג זה מיוסד על סיפור: בעת התקפת הטטרים על העיר, היה נער עם חצוצרה מזהיר מפני האוייב הקרב. תקיעתו נקטעה מחץ שפילח את גרונו. מאז מנציחה העיר את התקיעה ההיא. חצוצרן יוצא מאחד הצריחים ותוקע תקיעה קטועה אחת לכל אחת מרוחות השמיים. היא הפכה גם לאות הרדיו של קראקוב, ובחצות היום משמיעות אותו כל תחנות-הרדיו ברחבי פולניה.
אני עצמי מאוד התאכזבתי מתקיעת החצוצרה. בקושי נפתח איזה חלון במרומי המגדל, בקושי רואים רק את החצוצרה, בעיקר מאחורי החלון, ובקושי שומעים אותה.
במרכז הכיכר ניצב פסלו של מיצקביץ'. נאמר כי הגרמנים פרקוהו והעבירוהו לגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ורק בשנת 1957, לאחר משא-ומתן ממושך, הוא הוחזר למקומו וכיום הוא מוקד משיכה לתיירים ונקודת מפגש לנוער המקומי.
אנחנו מנסים למצוא מקום במסעדת השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ] שבה סעדו הדסה ויגאל לפני שלוש שנים. תפוס. צריך להזמין יום-יומיים קודם ואנחנו כבר מזמינים. ולבסוף חוזרים למלון – לאחר שכבר עברנו בו פעם אחת מאז צאתנו כדי לכבות את הנר הבוער נגד ריחות רעים שהשארנו בנוחיות המשותפת, ולאחר שגם שוטטנו באזור של קאז'ימייז' [השם הזה, שנגזר משם המלך קאז'ימיר, מופיע במקומות שונים בכתיב שונה, וכך גם כאן] ולא הצלחנו למצוא בלילה את מלון "אסתר" ואת הכיכר שבה נמצא בית-הכנסת של הרמ"א.
בין היתר עברנו בלב העיר העתיקה ליד חצר של כנסייה שבה דולקים עשרות אם לא מאות נרות. לנרות כאן יש קופסה מיוחדת עם מכסה וחור למעלה, מפני הרוח והגשם. עשרות אנשים מדליקים עוד ועוד נרות, וקשה היה לנו להבין את פשר המחזה.
מתברר שבמלון עצמו יש מסעדת איכות "ארט הוטל נייבייסקי", "מלון האמנות הכחול", הפתוחה עד עשר בערב. היא נמצאת למטה, בקומת המרתף, מרוהטת בצורה מרשימה, כמו גם הריהוט המבורזל למעלה, שהוא ממש מדהים וחד-פעמי.
אני מזמין כבד אווז (פואה גרה) שמוגש קצת יבש מדי ובלי צנימים, רק עם הלחמניות הכלליות שמוגשות לשולחן. אחר-כך חמיצת סלק חמה ומעולה עם כיסונים. ובסוף קרפ עם ליקר גרנד מארינייה.
יהודית לוקחת מנה ראשונה ואחר-כך טבעות פילה עגל. יחד עם בירה גדולה וקטנה, הבירות המקומיות טעימות מאוד ובכל עיר יש להן שם אחר – משלמים משהו כמו 120 זלוטי שהם כשמונים שקל לאדם, והבישול מעולה. חיכינו די זמן לכל מנה עד שהוכנה עבורנו בנפרד.
המיטבח הפולני שאנחנו פוגשים במסענו הוא טעים מאוד וזול בצורה מפתיעה, מחוץ לאותה מסעדה פלצנית שאליה סחבה אותנו אווה בווארשה.
הולכים עייפים מאוד לישון בחדר הקטן והצר יחסית. שינה לא רצופה.
הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
היום העשירי: עם הרמטכ"ל במשרפות אושוויץ ועם משטרת ישראל בבירקנאו
מתקבלות תגובות בעקבות פרקי יומן המסע. חלקן מיתווסף ליומן עצמו, וכולן תתפרסמנה בגיליון מיוחד לאחר שיסתיים פירסום היומן בהמשכים. או-אז יהיה אפשר גם לקבל את כולו בקובץ אחד, ובנוסף לכך יישלח בחוברת בהדפסת-מחשב, ובקובץ וורד, ל"יד ושם".
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל