| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 64
תל אביב, יום שני, י' באב תשס"ה, 15 באוגוסט 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
עוד בגיליון: יופי של חידוש מפתיע
"1984" של אורוול? לישראלים יש פטנט יותר טוב
יציאה וכניסה, שיר מאת יוחאי אפרים
נספח חקלאי מיוחד: כיצד מטפל עיתון "הארץ" בפרדס של משפחת בן עטר על גדת הירקון!
מכת פריצות וגניבות ברחבי ישראל
לשבור את קשר השתיקה!
יש משהו שעליו לא מדברים כי המשטרה עסוקה בדברים חשובים. יהודים נלחמים ביהודים והפלסטינים עומדים וצוחקים. הם יודעים ששום דבר לא ישתנה גם אחרי הנסיגה מעזה. לא ישתנה עד שנחזור לגבולות 67'. וגם אז לא יהיה שלום כי יתחיל המשא-ומתן על זכות השיבה, ומרבית העולם תתמוך בפלסטינים כי מדינת ישראל היא מדינה של כובשים. בגללם מסוכן ברכבות התחתיות של לונדון ופריס. שום דבר לא יירגע כאן עד שיצליחו להמאיס על היהודים את החיים במדינת ישראל. להבריח את רובם מכאן וליצור את מדינת כל אזרחיה בעלת הרוב הפלסטיני. אחות למדינת פלסטין שבגדה וברצועה ואחות לירדן שיותר ממחצית אזרחיה פלסטינים-לשעבר וממוצא פלסטיני. אבל בינתיים, מה לעשות, מתנהלת מלחמה אחרת של יהודים ביהודים, ודומה שבמהלכה דווקא חלק מהיהודים עושה יד אחת גם עם ערבים משני צידי הקו הירוק. מדובר במלחמת העולם התחתון נגד אזרחי ישראל. מלחמה שבה לילה-לילה וגם לאור יום נפרצים בתים ותכולתם נשדדת, לילה-לילה נשדדים מושבים שעוד עוסקים בחקלאות, נגנב יבולם, נגנבים בהמותיהם, מכוניותיהם וטרקטוריהם ונפרצים גם בתיהם. גם תושבי הערים עוברים חוויות כאלה. אין כמעט אזרח במדינה שלא פרצו לפחות פעם אחת לדירתו. הכול חשוב בישראל – ההתנתקות, המלחמה בתאונות הדרכים, המלחמה בעוני, המלחמה המתוקשרת באנסים מסוכנים וחודרניים דוגמת יצחק מרדכי וחנן גולדבלט – אבל הלילות שייכים לפושעים ולשודדים הפועלים באין מפריע – שלושה נהגי משאיות חודרניים פורצים בלילה לגנוב טונות של ברזל במפעל בפתח-תקווה אך משוחררים מיד מחוסר הוכחות!
מוגש כשירות לציבור מטעם תשמיש חברות הביטוח בישראל
יופי של חידוש מפתיע
איך קרה שהמשרד הכפוף ללימור לבנת אישר בחינת בגרות על-מודרנית ואנטי-ציונית
מאת עמוס כרמל
שרת החינוך, התרבות והספורט היא אדם עסוק מאוד גם בקיץ הזה, שאין בו משחקים אולימפיים. בשבועות האחרונים היא דואגת, למשל, בפומבי למשימותיו של אחד ממפקדי הפלוגות ב"גולני" ולקיומה של עצרת "כתומה" נפיצה דווקא בשדרות. אולי בשל הפעלתנות הזאת לא הזדמן לה לקרוא כתבה מעניינת שהופיעה שלשום ב"הארץ", בנוגע למשרדה. אולי זו הסיבה לכך שעד כה לא הזדרזה – כמנהגה בנסיבות אחרות – להגיב על הפרסום.
באותה כתבה סופר כי המשרד, הכפוף ללימור לבנת, אישר את הצירוף של מקצוע "חדש ומפתיע" לרשימת המקצועות שאפשר להיבחן בהם כדי לקבל תעודת בגרות. שם המקצוע הזה "רב-תרבותיוּת". יזמה את הנהגתו הקרן לירושלים (שגם מממנת 80% מהעלויות הקשורות בהכנסתו למערכת החינוך). לידתו, אומרים כותבי תוכנית הלימודים שלו, בהכרה ש"המדיניות החינוכית הקיימת אינה מתמודדת, כמצופה ממנה, עם שאלת הזהויות השונות והרב-תרבוּתיות הקיימת בחברה הישראלית".
בשנתיים-שלוש האחרונות למדנו ממבחנים בינלאומיים כי המדיניות החינוכית הקיימת בישראל אינה מתמודדת, כמצופה ממנה, עם הוראת המתמטיקה או הבנת הנקרא או הקניית ידע כללי. פה ושם היו לכך סימנים בשטח – בגילויי בורות מדהימים של מטופלי המדיניות האמורה או בתלונות של מורים באקדמיה על המטען הדל של רבים מהסטודנטים. אבל מי יעז לומר שליקויים בצד אחד של המפה צריכים למנוע התייחסות פעילה ונמרצת לתקלות בצד אחר שלה? מי יכול בכלל לעמוד מול המחץ הרטורי האדיר הגלום בביטוי העל-מודרני רב-תרבותיוּת? שלא לדבר על כך שרכז כתיבת התוכנית מבטיח לנו כי התוכנית אינה רדיקלית באמת, ש"בסופו של דבר לא פרצנו את גבולות הקונסנזוס הרחב, אלא הלכנו בין הטיפות."
הליכה בין הטיפות, מתברר מן הכתבה, כוללת עיון ודיון במאמרים של אדוארד סעיד ועזמי בשארה, שני הוגי-דעות דגולים, שחשוב מאוד לחשוף את משנתם בבתי-ספר ישראליים. שניים שפסקו במפורש כי הרב-תרבותיות המתאימה למדינה הזאת היא ביטול זהותה הלאומית – ובמשתמע או במוצהר, ביטול קיומה כמות שהיא, לא רק בגבולות 1967 אלא גם בגבולות 1948.
מצד אחר, גבולות הקונסנזוס הרחב אמורים להכיל, כך נכתב, דיון בכיתה בשאלה האם לחגוג או לא לחגוג את יום העצמאות. בעברית פשוטה: האם יום העצמאות הוא חג לגיטימי או שמא אינו כזה – וממילא, האם העצמאות הישראלית לגיטימית או אינה כזאת, ולכן אולי כדאי לדון בכיתה בביטולה.
חרף כל סגולות-היקר האלה של התוכנית החדשה מעזים מחבריה להתלונן על כך ש"בעיני רבים הגברת השיח הרב-תרבותי מעמידה בסימן-שאלה את עצם הבסיס הציוני שעליו מושתתת המדינה." באמת, לא יפה ש"רבים" מפרשים את המילים "שיח רב-תרבותי" בדיוק כשם שאותם מחברים מפרשים אותו בעצם הבחירה שלהם בחלק מן הטקסטים המיועדים ללימוד ובחלק מהנושאים הצפויים להעסיק את התלמידים.
אחד מבתי-הספר השותפים לפרויקט החדש הוא תיכון גבעת גונן בירושלים המשתבח בפעילותו "ברוח ערכי תנועת העבודה" (ברל כצנלסון לו אתה ראית). באחריות המיניסטריאלית נושאת נציגה בכירה של "המחנה הלאומי". צרת רבים ואפס נחמה.
אהוד, אם לא קראת רשימה זו ב"ידיעות" (2.8), נדמה לי שיהיה לך עניין מסוים בכתוב בה. הרשימה נכתבה בעקבות ידיעה שהופיעה ב"הארץ" ביום ראשון (31.7). אחרי פרסומה התקשרה דוברת משרד החינוך בזעם ל"ידיעות", טענה שהפרסום ב"הארץ" מסולף והבטיחה להעביר תגובה. תגובה לא הגיעה, אבל בשעות הערב פורסם במהדורת האינטרנט של "הארץ" (ולמחרת גם ב"הארץ" וב"ידיעות") שהתוכנית תבוטל. אני מעז לשער שתרמתי משהו לעניין הביטול, גם אם לא ניתן לי שום קרדיט על כך.
כל טוב ותודה על משלוח העיתון המעניין שלך,
עמוס
חגיגה קטנה בעיתון לאנשים חושבים
הארץ
מלאו 14 שבועות לחרם על ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר
יעזרה אלוהים לפנות בוקר
[שתי הפעמים שבהן הופיע שיר הספר במוסף "ספרים" היו מודעות בתשלום]
יציאה וכניסה
מאת יוחאי אפרים
פתח יציאה מולי נראה
יכול אני להמשיך ללכת כעיוור
ולפספס את הפתח שהוא אויב וגם חבר,
כדי לגלותו שוב ייקח זמן להתעורר
והפתח צר וקשה לעבור
והזרם הנגדי חזק כשור
ואם אעבור אפסיד אשליה מתוקה
עונג גדול, אהבה אבודה –
אך אמצא מחשבה נכונה מטהרת מכול,
יהיו פחות צרות,
והמון בעיות יֵראו מצחיקות –
אך אם אעבור
אמצא את הפתח הבא
רחב וקשה לעצור
והזרם מושך אליו בכוח של שור
אין חוף מבטחים שעליך ישמור
אתה יכול להיאבק אך בסוף תיסחף
והשְחור עליך יסגור.
הכותב הוא בן 13
מדוע כל ילד שלישי בישראל הוא עני?
כי רק בישראל לא העשירים מנצלים את העניים
אלא העניים מנצלים את מעמד הביניים
כך מתגלה בדו"ח מיוחד של סוכנות יונייטד קומון סנס שלא עלה גרוש
במרבית מגזרי המעמד הבינוני בישראל אין שום ילד שלישי עני וזאת משתי סיבות:
האחת, אינם יכולים להרשות לעצמם ילד שלישי.
והשנייה, יש במשפחה ילד שלישי, שזה כמעט המקסימום שמעמד הביניים יכול להרשות לעצמו, אבל הוא לא עני למרות שאבא משרת במילואים, אימא גם כן עובדת, ושניהם משלמים כמחצית הכנסתם החודשית מס הכנסה, מס בריאות, ביטוח לאומי, מיסי עירייה, מע"מ (אם הם עצמאיים), ביטוחים, משכנתאות, מטפלות ועוזרות (הוצאה שאינה מוכרת למס הכנסה גם כאשר האישה עובדת מחוץ לבית), חוגים ותשלומים לבתי-ספר, עזרה לבנים ולבנות הבוגרים המשרתים בצבא, ועוד ועוד.
אז איפה מרוכזים כל הילד השלישי העני?
חלקם מרוכז בשני מגזרים שבהם עני לא רק הילד הראשון אלא גם הילד השלושים – למשל אצל הבידואים, או גם הילד העשירי – במשפחות החרדיות.
שני מגזרים, באחד מהם האב יכול להתפרנס מהביטוח הלאומי של ילדיו ומהתשלומים לגרושותיו החד-הוריות, ואין צורך שייצא לעבוד כי הוא יכול לשבת כל היום ולשתות קפה (שמענו במו אוזנינו מנשים בידואיות, שבעלים שלהן שרפו לאחר זמן את מפעלן) – ובמגזר השני – לקבל הקצבות וגם ביטוח לאומי ולטחון מים בישיבות התורה ובכוללים, שלא הוציאו שום גאון ישראלי בתורה זה וכמה כמה דורות, לבד מ"פוסקים" פוליטיים נגד המדינה שמפרנסת אותם, "רבנים" נגועי תחרות של קיצוניות, חלקם רבנים מטעם עצמם, בורים ועמי-ארצות לא רק בחיים המודרניים אלא גם בתורה, גלריה של "מחמירים" שוטים, מקובלים, מכשפים ועושי נפלאות – ומאין באו לנו כל אלה? שהרי בשום תקופה בתולדות העם היהודי לא התפרנסו יהודים מלימוד תורה על חשבון הציבור! – ובכל זאת הוציאו גאונים וגדולים בתורה!
הנה, החרדים היהודיים בניו-יורק, בברוקלין, בבורו-פארק ובברונקס – עובדים! הם לא טפילים ולא עניים! ולסוכנות יונייטד קומון סנס נודע שייתכן כי הקב"ה מעדיף את תפילותיהם של אלה על פני תפילות הפאראזיטים בישראל.
כן, רק בישראל עניים מנצלים משפחות של מעמד הביניים וחיים על חשבון המיסים שלהן, שהולכים וגדלים ככל שפוחת מספר בתי האב הלוקחים חלק בעבודה יצרנית או בעבודה כלשהי, אבל מייצרים ילדים "עָלַא חִישֶׂבּ אִל-בָּרוּן", על חשבון הברון!
ומשפחות העשירים? אלה יכולים להרשות לעצמם גם יותר משלושה ילדים, ממש כמו העניים, והם גם אינם סובלים במיוחד מנטל המיסים, כי הם עשירים.
ואם כבר מדברים, אז מי מממן את פעולות היישות המדינית מועצת יש"ע נגד הממשלה? האם גם זה ממיסי מעמד הביניים הישראלי הדפוק, החילוני ברובו ושרובו תומך בנסיגה מעזה?
גילוי נוסף של סוכנות יונייטד קומון סנס – בשנותיה הראשונות של המדינה רווחה בדיחה: "מה ההבדל בין ישראל לארה"ב? בישראל קומון סנס הוא רעל נגד ג'וקים ועם עובד הוא הוצאת-ספרים!"
"1984" של אורוול? לישראלים יש פטנט יותר טוב
מאת רזי בן-עזר
אני קורא על רמת הקרינה האיומה בישראל, ומנסה להזדעזע. כאילו שהייתי צריך עוד סיבה לתעב את המכשיר הזה (ואני אחד שבדרך כלל מאוהב בטכנולוגיה, מת על מכשירים אלקטרוניים, הבית שלי מלא במחשבים), אבל סלולרי לעולם, לעולם לא יכנס לחיי. ועניין הקרינה הוא רק שמן נוסף על המדורה. בכל ביקור שלי בישראל, אני משתכנע שוב: זה הדבר הגרוע ביותר שקרה לחברה הישראלית מעולם. (כן, כן, יותר מהכיבוש). זה גרם שינוי עמוק, איום, בלתי הפיך. (ולא איכפת לי שיגידו: אין לך זכות לבקר את ישראל, יא יורד!)
ג'ורג אורוול, בספרו "1984", היה כל כך חיוור בנבואותיו על הטלסקרין, לעומת מה שהחברה הישראלית עוללה לעצמה עם המכשיר הזה. אורוול דמיין טלסקרינים נייחים, מותקנים בבתים, בחדרים, בחדרי מדרגות, בפינות רחוב. בא הישראלי ואמר: יש לי רעיון יותר טוב. כל אחד ישא את הטלסקרין איתו, לכל מקום, על גופו.
מה בעצם עושה הטלסקרין הזה ליחיד, לפרט? הוא מבטל, להלכה, את פרטיותו. הישראלי עם הסלולרי-הפתוח תמיד – בעצם נותן לחברה מסביבו מידע מתמיד על מיקומו, אפשרות לדעת מה הוא עושה, (הלא זה המשפט הנפוץ ביותר בשיחה סלולרית: "איפה אתה?"), והעיקר: תמיד, תמיד ניתן למצוא אותך. וזה הדבר האיום ביותר מבחינתי. לא רוצה שתמיד ימצאו אותי.
זה חילחל לכל רובד של ההוויה והקיום הישראלי. קשה עד בלתי אפשרי לקבל עבודה טובה בישראל בלי סלולרי, ואם במקרה אין לך, תקבל אחד מהעבודה, ויצפו ממך שתישא אותו, תענה ותתקשר באמצעותו, תהיה זמין. ישראלי שמסתובב יום שלם (יום אחד!) עם סלולרי סגור, ייתקל בתגובות היסטריות: "איפה היית? נעלמת לנו?! אתה לא זמין!" – כן, ניתקת עצמך מן המייטריקס. הוצאת את עצמך מן הכלל, ואי לכך, כפרת בעיקר.
אורוול דמיין מפלגת שלטון שמחייבת בכוח את האזרחים להתקין טלסקרינים. בא הישראלי ואמר: יש לי רעיון יותר טוב. למה בכוח? נעשה את זה לעצמנו. בוא נעשה זאת בלתי נסבל מבחינה חברתית לא לשאת טלסקרין איתך. למשל, בן-עשרה שאין לו סלולרי , גם לא יהיו לו דייטים וחיי חברה. מבוגר שאין לו סלולרי, ייחשב לתימהוני. בוא נעשה כך שמבחינה חברתית יהיה מובן מאליו שאם אתה משוחח פנים אל פנים עם ידיד או אהוב, והסלולרי מצלצל, תיכף ומיד עונים לסלולרי, הוא תופס קדימות. ואילו האדם שאיתך, מול עיניך, יצטרך לחכות (מה יש? כולה שיחה! שינצל את הזמן לעשות בינתיים שיחה זריזה משלו).
אורוול היה מחכך את ידיו בהנאה אם היה שומע את התירוץ של הישראלים לַתלות הפתולוגית שלהם בסלולרי: "מצב בטחוני, כולם היסטריים, לדעת שהכול בסדר כל רגע במשפחה ואצל החברי... רגע, הנייד שלי מצלצל, נמשיך אחר כך..." הלא בעזרת "מיידלע, אנחנו במצב של מלחמה" אפשר לתרץ הכול.
והכי עצוב, מבחינתי: בשנה האחרונה, כאן בפלורידה החלה אותה תרבות סלולרית. עדיין לא גרוע כמו בישראל, אבל בדרך.
מר א. בן עזר מעיר: נדמה לי שאורוול דווקא הופרך. הוא חשב כי ככל שתהיה תקשורת יותר חודרנית, המישטר יהיה יותר דיקטטורי, וקרה ההפך, ככל שיש יותר תקשורת, יש יותר חשיפה, יותר ביקורת גלוייה ויותר דמוקרטיה ויותר תביעה לחיים חופשיים (למעט אולי בכמה חברות מפגרות הידועות לכולנו). ים התקשורת לסוגיה כל כך ענק כיום שאפילו אחר תוכניותיהם של רוצחי ההמונים מאל-קאעידה מתקשים מנגנוני המודיעין המערביים המשוכללים לעקוב.
בשעתו כתבתי לבן, שהיה תלמידך בקולנוע בעירוני א', עבודה ברוח זו על הספר, והמורָה נתנה לו ציון נכשל ורשמה: "לא הבנת את הספר!"
גם אני דחיתי ככל האפשר את השימוש בסלולרי אבל כיום הוא נראה לי אחד ההישגים הגדולים של יכולת ההמצאה האנושית וגם מציל חיים. כאשר בן התגייס, לפני כתריסר שנים, שכרנו לו סלולרי וקיבלנו על הראש מחברים שיש לנו ילד מפונק. לא עבר זמן וכולם ציידו בסלולרים את בניהם ובנותיהם שבצבא, ופתאום זה כבר לא היה פינוק. ההורים שלי הסתפקו במכתב מתבכיין שהייתי כותב להם אחת לכמה שבועות מבסיס הטירונים, ואבא שלי [שהיה אח של סבך אלעזר] אמר שאני צריך להיות גאה שזכיתי לשרת בצבא ישראל. ההורים של היום רוצים לדעת הכול, בזמן אמת. זה חלק מקצב החיים שלנו כאן. לטוב ולרע. אין רגע משעמם. אתה כל הזמן מקושר, לחדשות, למחשב, לסלולרי, לעם ישראל. די אם נזכיר רק את היפהפיות שרואים ברחוב. החיים בדורנו הרבה יותר אינטנסיביים. הנוחות שבמיכשור שיש לאדם מודרני ממוצע כיום לא היתה לשום אדם בעבר, גם לא למלכים. ואני חושב שזה דווקא יפה, (אם כי מפריע במקומות ציבוריים) – שהישראלים, ובייחוד הישראליות, מוצאים כל כך הרבה עניין לדבר זה עם זה ללא הפסקה. אף פעם לא תִרגלו כל כך הרבה את העברית. פעם אמרו שהידיד הטוב ביותר של האישה הוא היהלום. אבל היום זה הסלולרי כי אי אפשר לדבֵּר ביהלום.
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
[המדור הופיע דרך קבע בעיתון היומי "הבוקר" במשך מרבית שנות קיומו]
הזמנה
בזה הננו מזמינים את כב' ומשפחתו לחגיגת
חנוכת-הבית של בית-החולים בפתח-תקוה
שתערך ביום שלישי 23 לאוקטובר 1934 (י"ד חשון תרצ"ה)
בשעה 3.15 אחה"צ, בבית-החולים ברחוב קרן קימת (רחוב מצליב
לרחוב רוטשילד למעלה)
בשעה 3 אחה"צ יצא אוטובוס מתחנת "אחוד-רגב" בפ"ת לבית החולים
הטכס החגיגי יערך בנוכחותם של ב"כ הממשלה, הרבנות
והמועצה המקומית.
ההנהלה
ד"ר רוזנברג – ד"ר רמן
נוסח ההזמנה שנשלחה לקראת פתיחת בית החולים ליולדות רֶמֶן בפתח-תקווה מיסודו של ד"ר אליעזר רמן מביאליסטוק. כיום זהו בית חולים השרון, שהוא חלק מן המרכז הרפואי רבין הכולל גם את מה שהיה בשעתו בית החולים בילינסון. המקור נמצא במוזיאון לתולדות פתח-תקווה. תחנת "אחוד רגב" נמצאה מול צפון הקצה המזרחי של כיכר המייסדים.
צל"ש שני מטעם "חדשות בן עזר" מגיע העונה לתאנים הסגולות-ירוקות, הרכות, הכרסתניות והמתוקות כדבש! הן מחזירות אותנו לימי נעורינו, רוכבים על ענפי העץ ואורים אותן [קוטפים, אם איני טועה] בכפות-ידיים צרובות בנוזל הלבן והצורב שבבסיסן.
צל"ש שלישי מטעם "חדשות בן עזר" מגיע לד"ר להיסטוריה הסופר יצחק נוי מ"קול ישראל", שהוא כיום איש הרדיו החכם, המשכיל, המקצועי, המרתק והנעים ביותר לשמוע, ויש רק לקוות שהצל"ש לא יגרום להוצאתו המוקדמת לפנסיה, כמו בפרשת בני הנדל שהיה יותר מדי משכיל לרמה של "קול ישראל" ומאזיניו החמיצרים.
יצחק נוי, ממושב "נטעים", החל את הקריירה שלו כמגיש התוכניות האהוב ביותר על ילדי ישראל בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, ובהקשיבם אכלו היטב. עכשיו, כשהוא משדר למבוגרים, הרבה יותר קל לו כי רמתם וכושר-הריכוז שלהם נמוכים משל קהל מאזיניו הצעיר בשעתו.
"שיילכו לעזאזל כל השמאלנים!"
7.8.05. יום ראשון. היום קברו בראשון לציון, המושבה השנייה של העלייה הראשונה, את רוצח הארבעה בשפרעם, שנרצח אחר-כך בלינץ'. אימו אמרה, בין השאר: "בשבילי אתה גיבור ושיילכו לעזאזל כל השמאלנים!" – וזה מזכיר קצת את התנהגות אימו של הרוצח-של-רבין ["חדשות בן עזר" משתדל שלא לטמא את גיליונותיו בשמו המפורש].
"קבוצת נערות, חובשות מטפחת ושמלות ארוכות, רכנו אל קברו של נתן זדה. הן התקשו להיפרד מהקבר לפני שקשרו לשלט הקטן, ובו שמו של נתן זדה, סרט כתום." ("הארץ", 8.8).
האם הנשים והבנות האלה הן יהודיות? ישראליות? בנות-אדם? – נכון, מתאים להן כתום! – הן מכתימות כל דבר שהוא יהודי, ציוני, ישראלי ואנושי. זו אינה יהדות. הן גידול מפלצתי בתוך היהדות! בושה לעם ישראל וחרפה למי שחינכו ומחנכים אותן משחר ילדותן להיות מטומטמות כאלה! הן מביישות את עצם היותנו בני העם היהודי! גם לרוצח-של-רבין היו וישנן מעריצות כאלה. אם נתן זדה היה נשאר בחיים ויושב בכלא, היו המטומטמות האלה ודאי מתות להתחתן איתו וללדת מזרע טומאתו. אנשים ונשים כאלה הם בדרך-כלל מעובדי כת השטן, הסטרא אחרא, סמאל וכל כת דילי, שדים ושדות – ודומה שאין להם חלק ונחלה באלוהי ישראל, שלעיתים נראה שהוא מרגיש בימינו טוב יותר במחנה החילוני.
חגיגה קטנה במרכז תרבות
בית אריאלה
מלאו 27 שנה לחרם
על הסופר התל-אביבי אהוד בן עזר, שיסד שם את סדנאות הכתיבה
ולמעשה גם על דודתו אחות-אביו המשוררת אסתר ראב
[ואין מדובר בעותקים לשאילה מספריהם, המצויים בספרייה "שער ציון"]
"הארץ" לא שייך למתקרנפים ששולטים בו כיום אלא לכולנו
למפיצי "הארץ" שלום,
לפנייתכם עכשיו (מילה כל-כך פופוליסטית בחוגים שלנו) לחדש את המינוי, ברצוני לומר שאין בכוונתי לעשות זאת לנוכח ההתעלמות של העיתון מכל מיני עניינים שנוגדים את הסובייקטיביות הטוטאליטרית של ראשי העיתון.
לדוגמה (ולא של השקפה פוליטית): ההתעלמות/ההחרמה של אהוד בן-עזר, שהוא בעיניי ובעיני לא מעט ממכריי, אולי הסופר המרתק, הישראלי והמקורי ממרבית הסופרים המקובלים על-ידי "הארץ".
מרדכי בן-חורין
סמטת הגבעה 20, סביון
העתק: מר א. בן-עזר
למוטי היקר,
מאוד מרגש. אני בהחלט מסכים שתשלח את המכתב אבל לדעתי עם העתק לעמוס שוקן ולדוד לנדאו, וכן רק אם ממילא החלטת לוותר על העיתון, ולא בגללי, כי לדעתי "הארץ" לא שייך למתקרנפים ששולטים בו כיום אלא לכולנו, הציבור המשכיל בישראל [מוטי בתשובה: "כן ולא. יש בו כל-כך הרבה מידע שיקרי שזה ממש עלבון."] ויש להמשיך להילחם על דמותו, כי אם יתמוטט לא תהיה שום במה יומית רצינית ברמתו. [מוטי: "תנסה את 'מקור-ראשון'. יש לו פוטנציאל], ואני בשום אופן לא הייתי מבטל את חתימתי. [מוטי: "כמה רעל אני יכול לספוג בכל יום?"]
שלך,
אודי
אוֹפְּטִי ופֶּסִי
[שמו של מערכון שהיה מוגש על ידי צמד דמויות משחקני "המטאטא", אופטימיסט ופסימיסט, במוצאי שבתות ב"קול ירושלים". מר סופר נידח היה אז ילד, ויכול להיות שהוא טועה בפרטים וגם לא זוכר את שמות השחקנים, אבל נדמה לו שאחד מהם היה בצלאל לונדון].
אופטי: אימא שלי נהגה לומר "פרופסור מפוזר" בהערצה וביראת כבוד, ביודעה שזו אחת מתכונותיו של גאון, כמו אינשטיין, שכל כך שקוע במחשבותיו שגורב גרביים מזוגות שונים.
פסי: ואשתי, מספיק שביטני מקרקרת בפומבי, וכבר היא מהרהרת אם לא הגיע המועד לאשפז אותי במוסד לחולי שיטיון, כי היום – פיזור-נפש אינו מעיד על גאונות ושאר-רוח אלא שאתה אידיוט זקן וסנילי! – ואם תהלך ברחוב שקוע במחשבות, קרוב לוודאי שידרסו אותך. לא סוס. אוטו. כזה עם מנואלה, סבא. אתה שומע? פרייבט! דיליג'אנס! חַנטוּר! שמעון פרס!
תפילת הלוואי שבכל מקרה לא יפלו עוד קורבנות
הלוואי שאם יישארו על מכונם היישובים שלנו, שמעבר לקו הירוק, לא יפלו עוד קורבנות
הלוואי שאם יפונו היישובים שלנו, שמעבר לקו הירוק, לא יפלו עוד קורבנות
הלוואי שאם נצטרך לשוב ולכבוש את השטחים שמעבר לקו הירוק, לא יפלו עוד קורבנות
הלוואי שמה שאנחנו עושים או לא עושים – באמת ישפיע על כך שלא יהיו עוד קורבנות
והלוואי שנתבדה באמירה שֶׁמה שלא נעשה – יפלו עוד קורבנות
לידיעת התופרות והתופרים וחובבי שטיחי טלאים
בשלהי אוגוסט ובספטמבר מתקיימות סדנאות קיץ ב"פיסות", מושב קידרון 60, 70795. לפרטים טל. 08-8594237, 052-4347872. kaparafam@bezeqint.net
שימו לב לשם דבורה דרעי
אתמול בערב, יום ראשון 14.8.05, הופיע הרכב הג'אז של בית-הספר ימאהה בתל-אביב, בהדרכתו של רוני צור – במועדון-מסעדה "בֶּלָה שְׁלוֹמְקִינְס" בתל-אביב. השתתפו: אייל בן-אסא, בן בן-עזר, דבורה דרעי, חיים לילו, טל נחום, דניאל סיטון, אמיר קונסט ודרור תשובה. מאחר שבנו של מר א. בן עזר הוא בין המשתתפים, אין זה מן הראוי שתיכתב ביקורת רגילה על המופע, אבל דבר אחד אין אנו יכולים שלא לציין: זו פעם שלישית בשנה האחרונה שאנו שומעים את שירתה של הזמרת הצעירה-מאוד דבורה דרעי, ואנחנו מקווים כי בשנים הבאות נשמע אותה ועליה פעמים רבות מאוד כי היא זמרת בעלת עוצמה בלתי-רגילה המשולבת בפשטות-הליכות ובצניעות, כאילו היא אינה מאמינה עד כמה היא מצויינת.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
נספח חקלאי מיוחד: כיצד מטפל עיתון "הארץ"
בפרדס של משפחת בן עטר על גדת הירקון!
פסיקה תקדימית
אחרי 120 שנה, בית המשפט אסר על
משפחת בן עטר לשאוב מים מהירקון
מאת צפריר רינת
פורסם מילה במילה בעיתון "הארץ" ביום חמישי, 4 באוגוסט 2005
תצלום: גדת הירקון, האזור ממנו בני משפחת עטר לא יוכלו לשאוב יותר
[תצלום ארכיון: ניר קידר – דבר שלא צויין כלל בכתבה בעיתון]
לאף אזרח אין זכות לשאוב מים מהטבע, והמדינה יכולה להפסיק שאיבה שכזו גם אם היא בעלת רצף היסטורי-משפחתי וקיימת יותר ממאה שנה. זאת המשמעות של הפסיקה שהתקבלה לאחרונה בבית משפט מיוחד בחיפה הדן בענייני מים. ההחלטה מתירה למדינה להפנות מים משימוש פרטי לטובת מטרות כמו שיקום נחלים.
בית הדין לענייני מים, שפועל במסגרת בית המשפט המחוזי בחיפה, דחה לפני כמה שבועות את התביעה של בני משפחת בן עזר מפתח תקווה לבטל את החלטת נציבות המים שלא לאפשר לה להמשיך לשאוב מים מהירקון לשימוש חקלאי.
אב בית הדין, השופט גדעון גינת, קבע שנציבות המים פעלה על פי סמכותה ואין היא צריכה להחזיר למשפחה את הרישיון לשאוב מהירקון, והיא יכולה לנצל מים ממקור אחר. בכך נפסקה לחלוטין שאיבת מים לצרכים חקלאיים מהקטע המזרחי של הירקון, הקטע היחיד בנחל שבו זורמים מים נקיים. הזכות היחידה שעדיין נשמרת למשפחת בן עזר היא לערער בפני בית המשפט העליון.
בפנייתם לבית המשפט, הדגישו בני משפחת בן עזר כי הם דור חמישי למשפה שהיתה ידועה כזו שחרשה את התלם הראשון באדמות פתח תקווה. המשפחה נאחזה בקרקע והחלה להשתמש במי הירקון לפני יותר מ-120 שנה, עוד בזמן השלטון העותמ'אני [העות'מאני! בורים שכמותכם. הערת א.ב.ע]. פעילותה החלה באזור מקורות הירקון, ולפני 30 שנה פנו לנקודה מערבית יותר, שם הפעילו תחנת שאיבה פרטית.
שלפני ארבע שנים בוטלה הקצאת המים שניתנה למשפחה על ידי נציבות המים ונאסר עליה לשאוב מהנחל. במקביל הושלמה הנחת צינור המים של "מקורות", ממנו הורשתה המשפחה לשאוב. המשפחה טענה שבעת הפסקת השאיבה נגרמו נזקים קשים לפרדס בבעלותה. הפסקת השאיבה נבעה בתחילה מבצורת קשה שייבשה את הנחל, אך בהמשך בוצעה עקב יוזמה של רשות נחל הירקון, כשמטרתה לאפשר לנחל לקבל יותר מים שפירים לצורך שיקומו. משפחת בן עזר טענה שנציבות המים פעלה בניגוד לזכויותיה, בהתאם לחוק המים. היא האשימה את הנציבות כי גרמה במדיניותה לניצול יתר של מקורות הירקון, לטובת צרכים אחרים, וכך פחתה הזרימה בנחל עד שנוצר מצב של מחסור במים. המשפחה חיזקה את עמדתה גם בטענה כי מכיוון שיש לה זכות להחזיק בקרקע, הזכות לשאוב מים היא חלק טבעי מכך.
המדינה טענה כי למדינה יש מחסור במים, מה גם שאין הענקת רישיונות להפקת מים. משפחת בן עזר, גורסת המדינה, אמנם זכאית למים, אבל בצורה המודרנית: כלומר, על ידי חיבור לספק מים, כמו כל חקלאי שאינו מתגורר ליד נחל.
רשות נחל ירקון נקטה בצעד יוצא דופן, ואף שלא נתבעה ביקשה להצטרף כמשיבה ולהגן על מדיניות הפסקת שאיבת מים. מטרת הרשות היא להזרים מים רבים ככל האפשר לנחל, טען בא כוח הרשות, מאחר שהתייבשות הירקון גרמה לאבדן צמחים ובעלי חיים ומונעת את יכולת הנחל להשתקם. לפיכך על הרשות לפעול להגברת הזרימה והעלאת מפלס המים בנחל.
"למשפחת בן עזר נגרם עוול. בית דין גילה חוסר התחשבות וסירב לאפשר לה לשאוב מים אפילו בתקופת הדיון המשפטי ובכך להציל את הפרדס שעיבדה", אומר שאול ויסמן, לשעבר אחראי על הערכת נכסים במשרד החקלאות ואחד העדים המומחים לטובת המשפחה."פסק הדין קובע שמותר לשלול מאדם רישיון שקיבל כחוק. מדובר בפרדס שנרכש בכסף על סמך ההנחה שיוכל לשאוב מים. מה שמקורות מציעה לו הוא לקבל מים בעלות שבה לא ניתן לקיים פרדס. הכוונה האמיתית של רשות נחל הירקון היא להביא לסילוקו כדי שניתן יהיה להפוך את כל השטח לפארק".
עורך הדין חושן, המייצג את רשות נחל הירקון: "המשמעות של הפסיקה היא שכדי לסייע לנחל מותר לחלק את הקצאת המים באופן טוב יותר לנחל ופחות לשואבי מים, גם אם הם שואבים שנים רבות. כמו כן, קבע בית המשפט שאין זכות לאדם לשאוב ולשלם פחות ממה שמשלמים חקלאים אחרים".
תשובה בשם משפחת בן עזר שנשלחה לפרסום בעיתון "הארץ"
אורנה בן-עזר (לבית דרורי)
מושב צופית
טלפון 054-4707748
4.8.05
מדור מכתבים למערכת "הארץ"
פקס 03-6810012
תל-אביב
אודה לכם אם תתנו במלואה את תגובתי לכתבתו של צפריר רינת מיום 4.8.05 – "אחרי 120 שנה, בית המשפט אסר על משפחת בן עטר לשאוב מים מהירקון". התגובה נשלחת בפקס וגם באי-מייל.
מדוע ממיתים את החקלאות?
בכתבתו של צפריר גינת מיום 4.8.2005 – "אחרי 120 שנה, בית המשפט אסר על משפחת בן עטר לשאוב מים מהירקון" – נפלו אי דיוקים מהותיים ואני מבקשת לתקנם:
1. שם המשפחה שבכותרת אינו בן-עטר אלא בן-עזר (רַאבּ). ליתר דיוק, התובעים הלל בן-עזר ואחותו אורית הם בני אהרון ז"ל, ענף אחד בשבט האיכרים המסועף, המתייחס לסב ברוך, לאביו [של ברוך] יהודה ראב, שהיה חורש התלם הראשון באדמות פתח-תקווה בשנת 1878 ולסבו [אביו של יהודה] אליעזר ראב.
2. מהמאמר ניתן להסיק בטעות כי השקיית הפרדס ייבשה או מייבשת את הירקון ולא היא. השקייתו במשך שנה שלמה אינה מגיעה לתפוקת מעיינות הירקון בשעה אחת (!) מי שמייבשת את הירקון היא חברת "מקורות" אשר בהסכמת נציב המים כולאת את כל המעיינות שבראש העין ולא מאפשרת את הזרימה בנחל. נניח שסוריה ולבנון יכלאו מחר את כל מעיינות יובלי הירדן וישתמשו בהם לצרכיהן, האם גם אז תטען מדינת ישראל שהירדן והכנרת התייבשו מ"סיבות טבעיות"? קרוב לודאי שתהא זו עילה למלחמה, לא פחות.
3. חברת "מקורות" מוליכה את המים שנלקחים ממעיינות הירקון בקווים לירושלים, לנגב ולמוביל הארצי. היא מוכרת את המים הללו ברווח, וגם עובדיה משתכרים היטב. מדוע עדיף להעצים את הרווח של חברה גדולה כ"מקורות" ושל צרכניה המועדפים על פני מקור מחייתו של חקלאי?
4. בניגוד לנכתב אין תעריף אחיד עבור מים לשימוש חקלאי. אין תעריף מי קולחין דומה לתעריף מי ביוב מושבים (שעברו טיהור), או לתעריף הגבוה עבור מים טובים. (ישנם גם ספקי מים שונים ובארות פרטיות במושבות וקיבוצים המחשבים את תעריפיהם אחרת וגובים מצרכניהם בשיטה המתאימה להם). נציב המים הוא שקבע שמי הירקון בקטע המדובר הם מים מזוהמים שאינם ראויים לשתיה ודינם כמי קולחין ולכן המחיר ששולם עבור הפקתם אינו כמחיר מי שתייה. ברם הנציב לא ביקש לשנות את מחיר הקולחין אלא לשנות את מקור המים.
5. הטענה כי המעבר משאיבה לאמצעי מודרני כצינור תגרום לחיסכון במים מנוגדת למציאות. בנחל זורמים מים נפסדים, בהם מי קולחין מוואדי ראבה, ובחורף מי נגר ושיטפונות שבמילא זורמים לים ומתבזבזים. בצינור יש רק מי שתייה טובים. מי שטובת משק המים נגד עיניו האם לא ימליץ לחקלאים להשתמש קודם כל במים הלא ראויים ולחסוך במי שתייה כנהוג בעולם?
6. מדוע השופט אינו אוסר על כל בעלי הבארות הפרטיות להמשיך ולשאוב מים? למעשה כולם שואבים מהאקוויפר ומדלדלים אותו, מה ההבדל בינם לבין שאיבה שמופנית לירקון?
7. איך ייתכן במדינה מתוקנת שלאזרח בעל רישיון הפקה בר תוקף ומשולם כדין, מיכסת מים מאושרת וכן נוהג של עשרות שנים של שימוש במקור מים אין שום זכות עליהם? ולא די שאין מספקים לו מים, אלא כשהאזרח הנפגע פונה לבית הדין לסעד לממש את זכותו – מזדרז נציב המים ושולל ממנו את הרישיון והמכסה לחלוטין, ובית הדין אינו מוצא בכך פסול? מה משמעות הרישיון, המיכסה והנוהג – אם אינם מעניקים כל זכות למעשה, והנציב יכול לשלול אותם במחי קולמוס? משמע: חוק המים הוא ארכאי ודרקוני: למדינה הכול מותר. לפי החוק הקיים אין לאזרח טעם לנסות ולפנות לבית הדין כלל, והעיון בפסיקות יוכיח. מן הראוי לשנות את החוק.
8. בבית המשפט נטען כי עוד בשעה שקנינו את הקרקע היה עלינו לדעת את מצב הנחל. מצפים מאיתנו להיות נביאים ולחזות שהנחל הכי גדול במדינה, שזרם לאורך כל ההיסטוריה האנושית, יתייבש משום ש"מקורות" תתפוס ותשאב את כל מקורותיו עד שגם הגשמים לא יוכלו לעמוד בקצב שלה. ומדוע לא דורשים מנציב המים לחזות זאת, להיערך ולתת פתרונות? הרי זה תפקידו. מדוע הנציב לא סיפק לנו מקור מים חילופי (צינור לדוגמה) לפני החורף השחון של 1999? האם אינו מודע לגידול בצריכה עם הגידול באוכלוסייה? או למחסור שנוצר כשהקצו מים לגדה המערבית, או למדינת ירדן בהסכם השלום?
9. מדוע על המחדל צריך לשלם החקלאי? נניח למשל ששר התחבורה במקום לבנות כבישים חדשים יורה לנהגי המשאיות להפסיק ולנסוע (בשל מצוקת התעבורה ושימוש יתר בתשתית הלאומית), או לחילופין ישית עליהם מס גבוה לכל קילומטר, האם הארץ לא תרעש? מדוע בנושא המים לחקלאות זה קביל? את מצוקת המים ניתן להקל ולפתור. השבוע נחנך מפעל להתפלת מי-ים באשקלון בעלות של 2 מטוסי קרב. 5 מפעלים כאלה – 10 מטוסים – וכל המצוקה כלא הייתה. האם לא הייתה על הנציב האחריות לפעול בעניין לפני עשור וקודם ש"הגיעו מים עד נפש"?
10. השופט הנכבד גינת, שהשתהה חודשים ארוכים עד שהחל לדון בענייננו, ולא התיר לנו לשאוב מהנחל אפילו בתקופת הביניים, כשעוד ניתן היה להציל חלק מהעצים, זיכה אותנו בהערות משפילות כמו "אתם רוצים להתחבר לצינור כסף ולא לצינור מים" הוא שפסק כנגדנו בכל הסעיפים וגם חייב אותנו בתשלום ההוצאות המשפטיות של הרשויות הנתבעות בסך 50 אלף ₪ ועוד מע"מ (בנוסף לאגרה בסכום דומה ולהוצאותינו). אותו שופט קבע שלא מגיע לנו פיצוי על הנזק שנגרם לעצים משום ש... לא כרתנו אותם! ובכך לא הפחתנו את הנזק. יסלח לי כבודו, אבל איך היינו אמורים לדעת ולהיערך לכך שהחיבור שלנו למים ייקח שנתיים וחצי ולא חודש כפי שהובטח? האם הוא, שאינו אגרונום או חקלאי, מכיר עץ נושא פרי שיכול להחזיק מעמד כך בקיץ הישראלי? כרות או לא – העץ ייחלש או ימות. ואובדן הפרי אינו נזק? ומחיר הכריתה הפינוי וסיוד הגזעים (שלא יקבלו מכת שמש) וסילוק הגזם מהשטח והשנים של אובדן יבול הלאה עד שהנוף יגדל מחדש – כל אלו אינם נזק? ואולי השופט לא יודע – אבל במקום שכֵּן כרתנו וגזמנו, באו יום אחד והורידו לנו את כל הגזעים הערומים – כנראה ערבים מהשטחים בשביל תעשיית הפחמים – גנבו לנו הכול עד היסוד. פשוט אין מילים.
11. התנהגות רשות נחל הירקון, אשר בצעד יוצא דופן ביקשה להצטרף לנתבעים, עוינת, נגועה בצביעות, ומעידה על אינטרסים פסולים. במקום להתעמת עם חברת "מקורות", שלוקחת את כל מי מעיינות הירקון, מעדיפה הרשות לרמוס את אחרוני החקלאים שעוד נאבקים לגדל מטעים – ריאות ירוקות – על גדות הנחל. בניגוד לנאמר, רשות נחל הירקון היא שהתנגדה, מסיבותיה העלומות, כשביקשה "מקורות" לחבר את הפרדס לצינור, ודווקא משפחת בן עזר היא שהסכימה. בכך שהרשות פסלה שוב ושוב את תוואי הצינור שהוצע (על ידי מקורות) ודרשה איגוף של קילומטרים – היא גרמה לעיכוב של שנתיים וחצי (!) בביצוע העבודה ש"מקורות" התחייבה שתארך חודש. ובינתיים, בעוד העצים מתייבשים בצמא, ולמרות שהיה למשפחה רישיון לשאוב, סגרו פקחי הרשות את המשאבה שלנו ומנעו אפשרות לקבל מעט מהמים שחזרו והושבו לאפיק. הרשות שהחלה לקנות מ"מקורות" כמות נכבדה של מים, המוזרמים לירקון, במחיר מסובסד, גם סירבה לאפשר לנו להצטרף להסדר, ולקנות ממנה את קצובת המים הדרושים לפרדס. האם זאת אינה הפלייה? מדוע עדיף להשקות את הדשאים ועצי הסרק בפארקים של רשות הטבע והגנים, שהציבור יכול ליהנות מהם רק בתשלום דמי כניסה – על פני נוף עצי הפרי בפרדס שלנו שהציבור יכול ליהנות ממנו בחינם?
12. לאחר שפנינו לבית הדין, פרצו קבלני רשות נחל הירקון לפרדס שלנו, סללו בו דרכים רחבות וכרתו עשרות עצי איקליפטוס עתיקים (שניטעו קרוב לודאי על ידי אבותינו על הגדה לפני יותר ממאה שנים) תוך פגיעה במטע והרס טוטאלי של הצמחייה ומקומות הגידול של חיות-בר וציפורים. העבודות, שהתבצעו כמובן ללא רישיון בנייה וללא ידיעת המוסדות הממונים (כמועצת דרום השרון), הופסקו רק אחרי תלונותינו במשטרה. דובר הרשות, האמונה על שמירת הסביבה – ניסה לתאר את ההרס כ"שיקום הנחל" ואת הדרך ההרחבה והסלולה כ"שביל אופניים". המעשים מדברים בעד עצמם.
13. שטח הפרדס מיועד לפארק, שיחבור ברצף לפארק אפק ופארק אנטיפטרוס. כרכים עבי כרס של תוכניות עתידיות, המצויים במשרדי הרשות לעיונכם, יעידו על כך. אך במקום להפקיע את האדמה כחוק ולשלם פיצוי כנהוג, וכפי שנעשה לגבי אדמות המשפחה שהופקעו בעבר, נוהגת הרשות בדרך פסולה שמטרתה כנראה לאלץ את החקלאים לנטוש את אדמתם ללא פיצוי.
14. משפחתנו קנתה את הזכויות בקרקע בממון רב ולא קיבלה את האדמות חינם (כפי שיש אומרים על קיבוצים ומושבים מסוימים). בשנת 1973 הופקעו כל אדמותינו ומטעינו אשר במקורות הירקון, כולל מעינות באר ותחנת שאיבה ואף "בריכת הנופרים". את הפיצויים שנתקבלו לא השקענו בנדל"ן או בבורסה, אלא קנינו את השטח הסמוך, וביוקר – לפי שהיו בו זכויות שאיבה ומכסת מים, ובעבודה קשה נטענו פרדס ומטע מחדש והתפרנסנו בכבוד מפרי עמלנו עד ש"מקורות" יבשה את הירקון.
15. מי ששולל מאיתנו את זכותנו המקורית למים פוגע בנו בכמה דרכים: א. הורדת ערך הקרקע – ערך קרקע ללא מים או ללא זכות למים, נמוך לעין ערוך מאדמה עם מים, (ואין צורך להיות שמאי כדי להבין זאת). ב. שינוי כדאיות כלכלית – אדמה חקלאית שמחיר המים בה ישתווה למי-שתייה וכמותם תתמעט – תרד בערכה כי הכדאיות הכלכלית של עיבודה תפחת או תבוטל. במיוחד כשיש לנטוע מחדש ולא רק לתחזק מטע קיים. ג. סיכון הזכות לקרקע – החוזים של מינהל מקרקעי ישראל מתנים את החכירה המתחדשת לדורות בכך שהקרקע תשמש למטע או לפרדס. בלעדיהם החכירה עלולה שלא להתחדש והחקלאי עלול לאבד זכויותיו בקרקע, שהיא מקור פרנסתו רכושו והבטחת עתידו.
16. המאבק שלנו איננו רק על המים אלא על זכותנו לחיות כחקלאים בארץ הקשה הזאת. האם שושלת איכרים שנאחזה באדמות הביצה במשך 127 שנים, מימי הגזירות של האימפריה העות'מנית והמנדט הבריטי, שרדה את המאורעות שקדמו ליסוד המדינה והמלחמות, שרדה קדחת, בצורות ושיטפונות – תיאלץ לשבור את רצף הדורות ולהפסיק לעבד את האדמה דווקא בימינו ובלחץ רשויות מדינת ישראל? שטח לא נותר ריק לאורך זמן. תמהני, מי ירוויח מפינויו בעתיד אם בכלל? קבלנים? חברים של מישהו? בעלי ממון וקשרים שמסוגלים לשנות ייעוד קרקעות? אולי רשות כל שהיא? ואולי בני דודנו על עדריהם ואוהליהם יקבעו חזקה?
17. לנגד עיננו מתרחש גלגול הסיפור התנ"כי של כרם נבות היזרעאלי. המגמה של חיסול מפעל ההתיישבות בכלל והאיכרות הפרטית בפרט מתאפשרת כאשר משרד האוצר הופך את הצרכן לעיקר ואת החקלאי למיותר. בחזית בית הספר החקלאי בפרדס חנה, בו למדנו, התנוססה סיסמתו של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן – מולדת כאן!" הלוואי וכבר לא מאוחר מדי.
בברכה,
אורנה בן-עזר
צופית