| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 65
תל אביב, יום שישי, י"ד באב תשס"ה, 19 באוגוסט 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אהוד בן עזר
פולניה בלי יהודים
יומן מסע
מאי 2005, אייר תשס"ה
עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר
ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה
היום העשירי: עם הרמטכ"ל במשרפות אושוויץ ועם משטרת ישראל בבירקנאו
19.5.05. יום חמישי. קראקוב, לילה 2. ראשון במלון נובטל ברונוביצ'ה.
Novotel Krakow Bronowice, Ul. Armii Krajowej 11.
Tel. +48(12)6375044, Fax +48(12)6375938
ארוחת-בוקר נעימה בריהוט המבורזל או המפורזל של המלון, שכולו באותו סגנון, גם בלובי הקטן, כולו מעשה-אמנות של ברזל מפותל וכבד. אין בייקון מטוגן, שאליו כבר התרגלנו בכל הבקרים הקודמים, וגם אין דגים מלוחים ומעושנים, אבל כל השאר בשפע יחסי. מכונת-קפה שטוחנת גרגרים קלויים בו-במקום (בדרך כלל הקפה בבתי-המלון בינוני), גבינות טובות, פירות, קומפוט אננס, והארוחה ממילא כלולה במחיר המלון, כמאה ומשהו דולר. אחד המלונות היקרים ביותר בטיול, והחדר הצר והגרוע ביותר.
אורזים ומשאירים את המזוודות הכבדות כשהן סגורות במלון, ויוצאים במכונית לאושוויץ. קל יותר למצוא את המקום מאשר את טרבלינקה. אני קצת ישן בדרך, אחרי ארוחת-הבוקר הגדולה ואחרי הלילה הלא-נוח בחדר הצר.
מגיעים לאושווייץ דרך העיירה אושווינצ'ים, שבתחנת הרכבת הגדולה שלה, לא ייאמן – עדיין עומדים במסילה צדדית רכבות של קרונות משא סגורים ישנים ולא גדולים הדומים להפליא לאלה שבהם הובאו הנידונים להשמדה, ולאלה שראינו במונומנט תחנת-הרכבת המשוחזרת בלודז'.
באושוויץ עצמה, במגרש החנייה הגדול, עשרות אוטובוסים. מאות אם לא אלפי בני-נוער, רובם כנראה פולנים, ילדים מכוערים וגלוחי-ראש או מסופרים קצר מאוד, זו האופנה עכשיו, וילדות ונערות קצת יותר יפות לעיתים, ופה ושם אפילו מישהי מהממת, כמו מהאגדות. קצת יפנים. ספרדים. לא שומעים גרמנים או אוסטרים.
מתברר לי שהכתובת "ארבייט מאכט פריי" מתנוססת אמנם על הכניסה למחנה אושוויץ אבל זו אינה הכניסה המפורסמת עם פסי-הרכבת שבתמונות, אלא הההיא שייכת למחנה בירקנאו, ואני חשבתי עד כה ששתי הכניסות האלה הן אחת, הכתובת, ופסי הברזל ובניין השער.
מחנה אושוויץ בנוי כולו שתי שורות מקבילות של בתי-קומות מִלְבֵנים אדומות, ומתברר, זאת לא ידעתי, ששימש לפני המלחמה מחנה של הצבא הפולני, ורק בהדרגה, לאחר הכיבוש הגרמני, הפך לבית-כלא לפולנים ואחר-כך למחנה השמדה, שבקצהו למטה ניבנו המשרפות, ובעבודת העבדים של האסירים הכלואים בו – הורחב שטחו הבנוי באותו סגנון הנדסי שאיפיין את מחנה הצבא הפולני, אותם בניינים ובאותו גובה.
הבניין הקיצוני מצד ימין הוא "הביתן היהודי". מסתבר שאנחנו שוב בעקבות ביקור צה"ל ומשטרת ישראל. חבורה של קצינים צעירים נכנסת לחדר "יזכור" החשוך של הביתן היהודי, וכל אחד מדליק נר זיכרון צה"לי למרות שבכניסה מצד שמאל כתוב בפירוש שאסור להדליק כאן נרות מחמת הסכנה לבניין. תמוה. ואולם מאוחר יותר מתברר לנו שנר הנשמה הצה"לי עשוי מחומר מיוחד, לא שעווה רגילה אלא מעין גֶ'ל כחלחל שקוף, ואולי הוא יותר בטיחותי.
יהודית לוקחת אחד למזכרת. הוא עשוי כוסית זכוכית קטנה ושקופה, שעליה מודפס סמל צה"ל ובו משולבת הכיתוב: "משלחת קציני צה"ל בפולין" ולמטה: "עדים במדים / 2005".
דחוס מאוד בחדר ה"יזכור", במרכזו ערימה קטנה מכוסה פרחים אחדים וסביבה הרבה נרות-נשמה ישראליים דולקים; מושמעת שוב ושוב תפילת "אל מלא רחמים" כשהיא מוקלטת מפי חזן. ומסביב החיילים, וכמעט כל אחד מחזיק בידו נר-נשמה בוער. אני לא מוצא עניין ויוצא. משום-מה נראה לי המעמד מלאכותי. איזו אינטימיות מאורגנת עם המוות, בפקודה, כאילו מדובר בערב אזכרה לחבר או בן-משפחה קרוב, וכאילו אין פער דורות כה גדול בין החיילים הצעירים לבין אבות-אבותיהם וקרובי-משפחתם שאותם לא הכירו כלל. אני יודע שמה שמתרחש כאן הוא "בסדר", אבל משהו מפריע לי מאוד בטקס הזה.
יהודית והדסה נשארות בפנים, ויהודית אומרת בצאתה שמאוד התרגשה, ושתיהן בכו. אחדים מהחיילים קמו ואמרו קדיש לזכר משפחותיהם, אחד גם פרש דגל ואמר שלמדנו כי לעולם לא ניתֵן עוד לדבר כזה לקרות לבני-עמנו, ובציטוט מדוייק – פרש החייל הצעיר את הדגל ואמר: "תראי סבתא, יש לנו כבר מדינה ודגל! וכל זמן שאנחנו לובשים מדים זה לא יקרה לנו שוב!"
הסיור בשאר חדרי "הביתן היהודי" מאכזב. בעיקר הגְדלות של צילומי שואה על הקירות. משהו ערום וריק. כאילו אינו מתמודד עם עוצמת הזוועה לעומת מה שראינו עד כה בפולניה ובמוזיאונים אחרים.
בחוץ יגאל מדבר עם הרס"ר, איש-צבא ישראלי מעדות-המזרח, שמספר כי גם הרמטכ"ל נמצא כאן עכשיו בביקור עם פמלייתו. מדברים על חלקות הקברים שקורס המג"דים שיפץ בבית-הקברות היהודי בלודז', ואשר יגאל ראה וצילם אותן. הרס"ר מספר על עבודת ההכנה הרבה שנעשתה לקראת הסיור, וגם לקראת מבצע איתור הקברים בלודז'. לדבריו סדר היום של אנשי-הצבא בסיור דחוס מאוד. קמים מוקדם מאוד בבוקר וצריכים להספיק כל כך הרבה ולנסוע ממקום למקום. לכולם יש תג של "ישראל" על כתפיהם. הערב הם כבר חוזרים בטיסה לישראל.
הביתנים באושוויץ, ששימשו למשרדים, לחדרי עינויים ולמגורי האסירים – מחולקים לפי מדינות ועמים. מנהל הביתן היהודי אמר ליגאל לפני שלוש שנים, בביקורם הקודם של יגאל והדסה באושוויץ, שרק יהודים וישראלים פוקדים את הביתן, ואילו שאר הקבוצות פוסחות עליו. ובאמת, אין בו שום תצוגה מעניינת במיוחד, חוץ מתמונות מוגדלות על הקירות, בהמשך לחדר ה"יזכור" החשוך.
הצפיפות בבניינים האחרים גדולה הרבה יותר, אם כי הקהל, הצעיר ברובו, מתנהג בנימוס רב, אולי כתוצאה מן הפחד.
אני מנסה להיכנס לעוד ביתן, יווני דומני, אין מה לראות. לעומת זאת מרשימים כמה מן הביתנים הכלליים, כמו הבניין שלידו היו ההוצאות להורג ובחדריו פנימה משוחזר "בית המשפט" המפוקפק של הנאצים, ששם נגזרו ההוצאות להורג; וכן הבניין שבו מוצגות ערמות המשקפיים, כלי הבישול והאכילה, ותותבות האברים העשויות עץ אשר שרדו עשרות שנים לאחר שבעליהן נשרפו. וכן מרתפי העינויים והצינוקים.
ההסברים על השלטים בחוץ הם גם בעברית, אך דומני שלא כך בתוך הבניינים עצמם. חייב הייתי לומר שזה מזעזע. אבל לא. המחנה כולו נראה יותר כבית-סוהר או כמחנה-ריכוז, אולי משום שנבנה כולו בתבנית של מחנה צבאי מסודר – ולא כמחנה השמדה. הסימטריות של סדר הבניינים מטעה לחשוב שזה מקום רציונאלי.
אבל הדבר המוזר ביותר, ואולי גם התורם ביותר לתחושת הניכור הזו – הוא הפקעת השואה מידי העם היהודי וחלוקתה המלאכותית בין עמים וארצות של אחרים, והלא היהודים שגרו בקרב אותם עמים ובאותן ארצות – הם כמעט היחידים שהושמדו כאן, ולא פעם ולא פעמיים בעזרת אזרחי ושוטרי הארצות הללו, כולל פולניה עצמה. מיהם "אזרחי יוון" אם לא שמונים ושישה אלף היהודים של קהילת סלוניקי, שמהם נותרו בחיים רק מאות בודדות? וממתי הבלגים, הצרפתים ההולנדים, וארצות אירופה האחרות – הם קורבנות השואה רק לפי האזרחות ולא לפי הדת והעם? והלא מרבית אזרחיהן שהושמדו היו יהודים! שוטרי פריס הסגירו את אזרחיה היהודים למשלוח למחנות-ההשמדה הנאציים! – ועכשיו הצרפתים גם כן עם של קורבנות!
חרף הכתובות הרבות, חלקן גם בעברית, ורובן ככולן גם באנגלית – קשה להתרשם מן המחנה עצמו. הוא נראה יותר כבית-כלא אכזרי. גם כאשר יורדים למטה, לביתן של המשרפות, ישנה איזו הרגשה של חוסר ריאליות. של – לא ייתכן. התנורים, המשרפות – קטנות כל כך. כמו איזו מאפייה. שורפים גופה אחר גופה. צריכות היו לעבוד שנים ללא הפסקה. קשה להאמין שבעזרת שלושה תנורים פשוטים כאלה הצליחו להשמיד מיליוני יהודים. אולי הם שוחזרו בחלקם. הם פחות נוראים, פחות אימתניים מכפי מה שהצטיירו לי בדימיון. איכשהו העניין של המשרפות נראה לי כל השנים הרבה יותר גדול ותעשייתי. כאילו היו איזה שניים-שלושה קטרים ענקיים פעורים שאליהם נשפכו ללא הרף עשרות גופות של יהודים.
במורד הרחוב המרכזי של אושוויץ, בפנייה שמאלה למשרפות, ניצב מולך על במת-עץ עמוד תלייה ארוך, קבוצתי, וכתובת האומרת: "כאן היה צריף הגסטאפו של המחנה. בצריף זה נחקרו, בין השאר, האסירים החשודים בהשתייכות למחתרת או בארגון בריחות. במהלך החקירות, שנמשכו שעות רבות, הוכו האסירים ועונו. רבים מהם מתו. ב-16 באפריל 1947, על פי פסק דין של בית הדין הלאומי העליון בפולין, נתלה כאן המייסד והמפקד הראשון של המחנה אוברשטורבנפירר רודולף הס."
כאשר אני מגיע למשרפות עומדת בחוץ השיירה ובה מכונית הרמטכ"ל אטומת החלונות, ואילו הוא כנראה כבר בסיור בתוך בניין המשרפות. יגאל נשאר בחוץ, הוא כבר ביקר כאן בפעם הקודמת. אנחנו נכנסים. וכאשר אנחנו יוצאים – השיירה כבר עזבה, ויגאל מספר שראה את הרמטכ"ל יעלון יוצא מהמשרפות ונכנס למכונית השרד. אכן מזל סוריאליסטי היה לי – כאשר ביקרתי לראשונה בחיי במשרפות כבר היה שם בפנים, ליתר ביטחון – גם הרמטכ"ל שלי במדיו ובדרגותיו!
לפני המשרפות עוברים בחדר, יותר נכון באולם, שבו הומתו היהודים בגאז, לפני שריפתם. שוב ישנה איזו הרגשה לא ריאלית. אלה אינם תאי הגז שראית כל השנים, בילדותך, בדמיונך מגיל שבע לערך. תאי הגז ההזויים היו יותר ריאליים. כאן אתה מתקשה להשלים עם הפשטות, עם הפרימיטיביות הערמומית של המוות, וכמעט מתפתה לבדוק אם החדר עדיין אטום כהלכה.
אגב, זו תחושה שמלווה אותך כמבקר במחנות המוות וגם בתצוגות במוזיאונים. מה אמיתי ומה רק משוחזר? ה"אמיתי" פועל עליך אחרת. ואתה מתפתה לכעוס על הגרמנים גם על כך שהשתדלו להשמיד את ההוכחות לפשעיהם ולא הותירו אותן בתור מוצגים אותנטיים לדורות הבאים.
ואני חש רגש אשמה על כך שכל מה שדימיינתי על מה שקרה כאן היה חי וחזק יותר ממה שעיניי רואות בחפצֵי ובבנייני העדוּת המתים – מה עוד שקרבתה המדהימה של אושווינצ'ים לאושוויץ, ללא חציצה, יישות אחת, כאילו מחנה ההשמדה הוא מעין פארק עירוני של העיירה, ובמרכזו – מוסד עתיק עשוי שתי שורות של בנייני לבנים אדמדמים-חומים, הניצבים בסדר צבאי חרושתי. הסימטריות הזו משרה אווירה מטעה של סדר ושלווה, שאינה קיימת בחלומות הזוועה.
הביקור באושוויץ תם לאחר כשעה. מה שמזדקר ביותר מכל מקום כמעט הוא – שהפקיעו את השואה מהיהודים, ולא פלא שיוחנן פאולוס השני, כומר קתולי פולני בקראקוב הסמוכה בתקופת השואה – דיבר על שלושה מיליון פולנים שנרצחו באושוויץ כאשר הואיל לבקר כאפיפיור במחנה ההשמדה, ולא הזכיר בדבריו את המילה יהודים.
נוצרה כאן איזו משוואה מוזרה – מרבית המבקרים, כאמור, תלמידים פולניים – יודעים שיהודים הושמדו כאן, אבל מופצצים במידע על בני עמים אחרים, על כך שהמחנה החל כבית-סוהר גרמני לפולנים ולכמרים פולניים, והסתיים בהבאתם אליו של אסירי המרד הפולני בשלהי 1944 בווארשה, והאבסורד הגדול ביותר – מי הם אלה, ביתני מדינות? – אלה שביניהן חילקו את הבניינים כאילו מדובר באיזו תערוכה בינלאומית על דוכניה – האם הביאו לכאן בלגים שהסגירו יהודים? צרפתים שהסגירו יהודים? יוונים שאינם מיהודי סלוניקי? אולי בבודדים או בעשרות, אבל מכל אחת ממדינות אלה הושמדו בראש ובראשונה היהודים במאות אלפיהם!
ממש כשם שדגל ישראל אינו מופיע כאן בין שאר דגלי האומות, על חוברת צילומים רשמית שמוכר המרכז לזיכרון הפולני, מרכז שגם מעצב, מחזיק ומפעיל את אתר אושוויץ.
בקיצור – יש הרגשה שאנחנו היהודים נוכחים באושוויץ בעיקר כאשר אנחנו מבקרים באושוויץ, ורק פה ושם יש מפה שמתארת את עשרות הערים והעיירות מצפון רוסיה עד סלוניקי ולוב, שמהן הובאו יהודים להשמדה. וכן בשלט הכניסה ששם בכל זאת מודגש חלקם המכריע של היהודים בין הקורבנות.
ואתה גם חש שכל הסבל והשואה הללו לא מוסיפים אפילו נקודה אחת לזכותה של ישראל. לא מורידים כהוא זה מהאנטישמיות שקיימת גם בפולניה, אולי פחות בולטת על הקירות בקראקוב, אבל אפשר לראות את אותותיה בציורי קיר של מגיני דוד ועמודי תלייה וצלבי קרס על קירות הבתים בערים האחרות, וגם מהעובדה שאינם נמחקים.
וגם לגבי הישראלים, בייחוד הצעירים שמבקרים ונשבעים, כמו החיילים שאמרו "קדיש" בביתן היהודי, ואשר בדבריהם חוזרת שוב ושוב האמירה "לא עוד," אלה שנשבעים שזה לא יקרה בשנית, שעכשיו יש לנו מדינה –
אבל מדינת ישראל כיום לא מאויימת מצד גרמניה, אפילו לא מצד זרמים ניאו-נאציים או אנטישמיים באירופה, מדינת ישראל כיום היא בסכנת השמדה חד-פעמית מנשק גרעיני איראני, והיא במלחמה יומיומית נגד טרור פלשתינאי שטרם הכיר ולעולם לא יכיר בזכותה להתקיים – ואז מה המסקנה – שהאיראנים הם הנאצים של ימינו? שהרי לא האנטישמיות האירופית היא הסכנה לקיומו של מרבית העם היהודי כיום אלא איומי הטרור הערבי והאיראני. ואי השלמתם של הערבים עם כך שיהודי אירופה מצאו מקלט "על חשבונם ועל אדמתם" בישראל.
בבית-הקברות היהודי בווארשה פגשנו קבוצה יהודית-ערבית נושאים תרמילי-גב כחולים מישראל, שעליהם מודפס באותיות עבריות וערביות שם המפגש המשותף או הארגון המממן את המשלחת. שבנו ופגשנו בהם באושוויץ, כשהם נמצאים ברחובו הראשי של מחנה ההשמדה, לצד קבוצה של צעירים וצעירות מהמתנחלים ביהודה ובשומרון הנושאים את דגל ההתנחלויות או יו"ש יחד עם דגל ישראל; וראינו בחור מנוער המתנחלים שהולך קצת בטירוף או בהתלהבות נעורים יתירה, עטוף בדגל ישראל כמו בטלית, ברחובו הראשי של מחנה אושוויץ.
יש לנו בארץ חברים נאורים שמאמינים כי בגלל יהודים קיצוניים כאלה אין לנו שלום עם הערבים; וכי הקיצוניים שלנו מקבילים בדיוק לפושעי הטרור המוסלמי הקיצוני, שלא להזכיר מקבילות היסטוריות נוראות יותר, הקשורות למקום שבו אנחנו נמצאים.
לא דיברתי עם מישהו מהמבקרים הערבים אבל הסתכלתי עליהם, יושבים ומעשנים בקדמת בית-הקברות בווארשה, או מסתובבים כלא-שייכים בין הביתנים-הבניינים העשויים לבנים אדומות-בריק באושוויץ, ואמרתי לעצמי שגם מבלי לדבר איתם אני יכול לדעת מה הם חושבים. מצד אחד – אמנם אי אפשר לכפור בשואה, אבל אם האירופאים ובראשם הגרמנים, שהם עם כל כך תרבותי, לא רצו את היהודים וגירשו אותם ורצחו אותם והשמידו מהם – מה אנחנו אשמים שבאו לפלסטין על חשבוננו?
ומצד שני יכולים הפלסטינים לומר שמאז ה"נַכְּבָּה" הם הקורבנות, הם ולא היהודים, לא הישראלים. שהרי אנחנו הם אלה הדומים לנאצים, ואילו הפלסטינים הם הכבושים, המעונים, המקופחים והנהרגים! – והשוואות כאלה נשמעות בתעמולה הפלסטינית.
אלה מכאן, ודגל המתנחלים מכאן, כאילו באו כולם להתדיין בפני הנשמות השרופות של אושוויץ יחד עם קורס המג"דים ורמטכ"ל האינתיפאדה – דווקא ביום שאני הגעתי כדי לכתוב על כך ביומני! – האם כל יום זה קורה כך? לא. לפחות לא מבחינת ביקור הרמטכ"ל.
מסיימים במשרפות וחוזרים למכונית, ובדרך בודקים בשבע עיניים את הכתובות בשלטים, למצוא כל מקום וכל ניסוח שמקפח את היהודים, וכמובן שישראל אינה נזכרת כי טרם היתה קיימת בתקופת השואה. השלטים בעברית נמצאים רק ברחובות המחנה ובמקומות הגלויים, ואילו בתוך הביתנים אין כיתובים בעברית.
המוני ילדים ובני-נוער, מיטב היפהפיות הפולניות הצעירות. מוזר למצוא דווקא כאן פריחה מדהימה כזו של יופי ונעורים, ומרץ של חיים חדשים. הנערים כמעט כולם גלוחי ראש או מסופרים קצר. אני קונה בחנות המזכרות ביציאה גלויות אחדות וחוברת, משתדל שיהיו צילומים בשחור-לבן ולא צבעוניים. יגאל העדיף שנבוא לכאן מקראקוב ולא בדרך מלודז' יחד עם המזוודות, כי בפעם הקודמת שהיו באושוויץ היה מגרש החנייה כמעט ריק, ומסוכן היה להשאיר את כל המזוודות במכונית מחשש לגניבה. ואולם הפעם היתה ממש אווירה של קרנבל המוני, אם כי מאופק.
*
מה חושבים הערבים? לאחר שובנו ארצה אני מוצא רשימה בשם "השואה בעיניים ערביות" שמחברה הוא העיתונאי נד'יר (בכתב-העת "ארץ אחרת" מצאתי כתוב: נזיר) מג'לי, הכתב המדיני של העיתון הערבי "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון, פרשן לענייני ישראל בערוצי טלוויזיה ערביים, ומזכ"ל עמותת נ.א.ס (זוכרים לשלום), "שאירגנה לפני שנתיים נסיעה של משלחת בת 250 ישראלים יהודים וערבים למחנה אושוויץ."
הרשימה מתפרסמת בגיליון "דו-עט" מחודש יוני 2005, בעריכת סלמאן נאטור וניסים קלדרון. מתברר שמג'לי ביקר ב"מחנה אושוויץ" ממש באותו יום שהרמטכ"ל ואנחנו ביקרנו בו, ואני מביא קטעים מדבריו:
כבר ברגע הראשון המחזה אפוף קושי, בלבול וכאב, כותב מג'לי. אתה הפלסטיני שאוהב את בני עמך ועושה כל שביכולתך כדי להפסיק את סבלו הטראגי, מוצא את עצמך ברגע של כנות אישית מזדהה מעמקי ליבך עם היהודים. אתה, שבילית את רוב חייך במאבק נגד הכיבוש והקיפוח של בני עמך כתוצאה מהמדיניות הישראלית, מגיע למצב של הצפה רגשית והזדהות עם היהודים. אתה מסתכל מסביב ורואה קבוצה של עשרות קציני משטרה המנופפים בדגל ישראל מעל אדמת פולין, ואף שאינך שוכח שאלה או חלקם ירו קליעי מוות לעבר צעירים מהיישוב שלך, בנצרת, סח'נין, כפר כנא ואום אל-פחם, אינך מהסס להיות יחד איתם, בחזית אחת נגד המפלצת הנאצית.
אני צועד כמה צעדים ונעמד מטר אחד מהרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל. כן, של צבא ההגנה לישראל המיישם מדיניות של דיכוי נגד בני עמי. כאשר הוא מדבר ומתגאה שהתשובה הכי טובה לנאציזם היא בכך שמשלחת של צבא ההגנה לישראל עומדת במקום, על חורבות הפשע, ומנופפת בדגל היהודי, ומודיעה שיותר לא יהיה אפשר להכחיד את העם היהודי, אתה מרגיש שאתה חלק מהטקס, בלי קשר לכלום.
אין זה פרץ רגשות שצף לרגע ואחר-כך נעלם. אלה מחשבות שמלוות אותך מאוחר יותר, ביום ובלילה, ומניעות אותך לחפש את הכלי שיחולל את התפנית בחיי האזור כולו, על מנת להעלות אותו על דרך אנושית ותקינה, שונה מהעוינות החייתית שבה אנחנו שרויים וששום תועלת לא תצמח ממנה. אלה מחשבות שמדרבנות אותך לצעוק לעבר כל הפרצופים הדוהים במולדת האומללה הזו: מדוע אין מפיקים לקחים ממה שקרה? יש בשואה היהודית מספיק לקחים כדי ללמד את כל בני האדם, עוד אלף דורות, כיצד להיות בני אדם, ובראש הרשימה של אלה שצריכים ללמוד להיות בני אדם עומדים היהודים והערבים.
"נו, מה אתה אומר?" שאל אותי חבר יהודי.
שאלתו הכבידה עוד יותר על תחושת האחריות שלי. מה הוא מצפה שאגיד נוכח הזוועות שאנחנו רואים יחד? האם עליי לנחם אותו, או שמא עליו לנחם אותי? הפשע הנורא שנעשה ליהודים בשואה הוא פשע נגד האנושות כולה. באותה ימים היו היהודים הטרף הראשון של הפשע שהגרמנים החלו בו נגד נכים, מפגרים, הומוסקסואלים ולסביות, צוענים ואנשי שמאל באירופה. השמדתם היתה הקדמה להשמדת כל העמים שאינם נמנים עם הגזע הארי, ובראשם הערבים. למרות זאת, חלקם של היהודים היה חלק הארי. הפצע שהתחולל בנפשותיהם היה נורא יותר. תסביך היעדר האמון שהוטבע בהם אינו ניתן לתיאור.
איפה אתה בכל זה? כן, איפה אתה הפלסטיני, הפרט והעם? האם תהיה נייטראלי?
לא. דווקא אני הפלסטיני נעמד כאן עם היהודים, ללא השגות, ויכוחים או התניות. אני אותו פלסטיני שטעם את הטעם המר של העקירה, הקיפוח וההתעללות, עומד לצד היהודים, קורבן פשעי הנאצים. ללא היסוס או גמגום או ייאוש. עמידתי אינה טקסית, ולא שטחית ולא מילולית. זוהי הבנה מחודשת של האישיות היהודית, מצוקתה והתחושה המתמדת שלה של היעדר ביטחון ואמון באחרים. אם אנו, הפלסטינים והערבים, לא נבין את מהותה, יהיה קשה מאוד להידבר איתה ולבנות יחד איתה את העתיד המשותף שכולנו זקוקים לו למען ילדינו.
*
נוסעים לבירקנאו, שאי-אפשר לטעות בה, כי כבר מרחוק רואים את הבניין הסימטרי עם השער באמצעו ואת פסי-הרכבת הנטושים המובילים לשם, ומהצד השני, באמצע המחנה הענקי, הסתעפות מסילות שנועדה כנראה לאפשר לקטר שהביא את הקרונות – לחזור במסילה מקבילה, במנותק מהקרונות, ולקחת את הרכבת הריקה מזנבה החוצה כשהוא נוסע לאחור כאילו, קדימה.
זה מה שמעסיק אותי בביקור במחנה השמדה. להיווכח שאני מבין את הפרטים הטכניים ואיך זה בדיוק התרחש. כאילו אחרת לא אהיה משוכנע שמה שאני רואה הוא אמיתי.
מצד שמאל, שטח ענק של צריפי-עץ גדולים וארוכים, שחלקם התחתון עשוי לבנים אדומות. מצד ימין צריפים אחדים משוחזרים, ואחריהם עשרות ארובות לבנים אדומות-חיוורות שהן שרידי התנורים לחימום של צריפי העץ, של ה"בלוקים", שנשרפו בידי הנאצים. בסוף הדרך האמצעית, בין שני חלקי המחנה הענקי, במקביל למסילת הברזל ולחלקת הקרקע שעליה נעשתה כנראה הסלקציה – ישנה אנדרטה, ואחריה אגם מים שאליו היו שופכים את אפר הקורבנות, כי שם היו גם כן משרפות, שאותן הגרמנים השמידו. על פשע שריפת היהודים במשרפות הוסיפו את השמדת המשרפות עצמן כדי שלא להותיר עדות לפשעיהם הנוראים. אך מתברר שאת העבודה השחורה לא עשו הגרמנים עצמם אלא ספק שבויי-מלחמה ספק משתפי-פעולה מארצות מזרח-אירופאיות כבושות, בייחוד אוקראינים, שהובאו לבצע את העבודות הללו, שלא לדבר על יהודים שהוכרחו לעבוד ליד התנורים.
האנדרטה רחוקה מדי, אפילו יגאל אינו יכול להיכנס לשטח המחנה הענק הזה במכונית, ולהדסה קשה ללכת, ואנחנו מוותרים על האנדרטה הרחוקה.
וכמובן כל המחנה, כמו גם אושוויץ, מוקף גדר תיל כפולה עם עמודי בטון שבשעתו היתה גדר חשמלית.
מרחוק רואים דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים בחולצות תכלת ובמכנסיים כהים. מתברר שהם מתארגנים, וצועדים בסך לקראתנו בדרך הפנימית הראשית, עם ובמקביל למסילות-הברזל הפנימיות ולאזור הסלקציה (שהוא מושג בלבד, כי האדמה שעליה בוצעה הזוועה קורעת-הלב מדשיאה מרבד ירוק ופרחים).
הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל-ימין, שמאל-ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, ונותן-הקצב, עם רמקול לכתפו ומיקרופון תלוי לפיו, צועד בסך בתוכם ופוקד עליהם כמו מבפנים, ביניהם גם קצינות מבוגרות ולא-רזות הצועדות בגאווה ובראש זקוף וחזה מורם, והם שרים: "עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל עם ישראל עם ישראל חי..." ואני מוכרח לומר כי מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי בסך צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, המתנוסס בכל הצילומים מעל פסי הרכבת – היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין, עד שבקושי יכולתי לומר להם: "כל הכבוד!" – כי הגרון היה חנוק.
אמנם, אני בדרך כלל מתרגש וכמעט בוכה רק בסרטים ובטלנובלות או כשאני רואה מצעד, כל מצעד, גם של אחד במאי או של פורים, ולא רק צבאי, אם הוא עובר על פניי ברחוב בצעד אחד, עם תזמורת צועדת, שהיא השיא. מה לעשות, זה מין חוש עדרי כזה, בייחוד כשהצועדים הם ישראלים.
ולא רק בהתרחשות עצמה אלא בכל פעם שסיפרתי עליה בעל-פה, וגם כעת כשאני קורא את הדברים לפני פרסום – אני חש שוב מחנק בגרון, כאילו אני עומד לפרוץ בדמעות, ומיד מקצר בדבריי כדי שלא איראה מגוחך.
בקרב קציני המשטרה היו גם קצינות. עדיין היה קר וכולם בחולצות בלבד, ואחריהם נסעה מכונית קטנה אחת ובה מאחור כל המעילים שלהם. שאלתי את עצמי – למי הם שרים? הלא לעצמם בלבד. כי זה לא היה יום זיכרון ולא היה קהל ישראלי אחר והמבקרים הלא-רבים היו פזורים על פני השטח העצום של המחנה ורק מעטים אמוד, כמונו, נקהלו במקרה לראות את הצועדים.
מאוחר יותר הבנתי כי מאחר שהצעדה צולמה כולה בווידאו, ערכה הגדול הוא אולי כאשר ישדרו אותה בהזדמנויות חגיגיות או בטלוויזיה.
כאשר מגיעים הצועדים לשער הרחב במגדל הגבוה שבמרכז בניין הכניסה למחנה בירקנאו, שכל גגותיו מכוסים רעפים בגון לִבְנֵי הבריק האדמדמות – הם יוצאים מתוך המחנה החוצה, ומתפזרים, אך לפני שעולים לאוטובוס שהחזירם, מצטלמים בתמונה קבוצתית למזכרת מחוץ לשער הנורא של המחנה, ועל רקעו. גם אנחנו צילמנו אותם. וכאשר כבר יצאנו במכונית ובירקנאו בגבנו, באה מולנו בעיקול הדרך שיירת הרמטכ"ל לכיוון בירקנאו, אלא שלא ראינו אותו כי ישב במכונית שחלונותיה שחורים.
נוהגים להאשים אותנו, אנשי היישוב העברי, שלא ידענו על השואה, שלא עשינו די למנוע אותה, שאנחנו אשמים בה, ועוד דברי ביקורת של שטות והבל מבית-מדרשם של שונאי ישראל בקירבנו – למן החרדים הקיצוניים ועד לשמאל הסהרורי, ואילו אני, שהייתי ילד באותן שנים, כל זמן הביקור באושוויץ הידהד במחשבותיי רק שירו של אלתרמן מ"הטור השביעי": "מכל העמים" שפורסם בשנת 1942 [!], השנה שבה קרוב מאוד היה גורלו של היישוב העברי להיות מושמד כפי שנשמדה מרבית יהדות אירופה:
בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים.
ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים –
הם קוראים רק לאם: אל תביטי!
– – –
עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:
אלוהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
שאתה בחרתנו מכל הילדים
ליהרג מול כיסא כבודֶךָ,
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדֶךָ.
ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.
בזה תם ביקורנו באושוויץ-בירקנאו, ואנחנו שמים פעמינו חזרה לקראקוב. ממש מדהים עד כמה קרובים היו מחנות ההשמדה לערים הגדולות, לודז', קראקוב ואחרות. ולנו הם נראו, בייחוד במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו להגיע הסיפורים על ההשמדה, ולאחריה, כאשר נחשפו גם צילומי האוויר – כאילו המחנות נמצאו מעבר להררי חושך, ולכל היותר כפר פולני אחד עלוב בקרבתם.
אני גם משוכנע שבסופו של דבר יבנו הפולנים כנסייה או מנזר באושוויץ. הם לא צריכים להתווכח הרבה על כך, יכולים לבנותה בעיירה אושווינצ'ים, עשרה מטר מגדר המחנה. וכמעט בטוח שהיא תיקרא על שם הפופ הנצחי הפולני האחד והיחיד שהיה ויהיה להם מעודם – יוחנן פאולוס השני.
אחד מקציני המשטרה אמנם הזמין אותנו, באמצעות יגאל, להישאר לטקס, שהיה אמור להתקיים בבירקנאו בשש וחצי בערב. ואולם אז היה עלינו לחזור לקראקוב מאוחר בלילה, ועוד לעבור ממלון למלון.
*
בדרך חזרה לקראקוב אני ישן. אפשר לומר שמצאתי צידוק לתכונת השינה שלי בנסיעות זו כאשר כתבתי את "אומץ", סיפורו של משה דיין. בתקופות של מלחמה הוא היה נוכח בכל מקום כמעט סביב השעון, לא יום ולא לילה, ומשום שטרם היה אז טלפון נייד, הוא ניצל את זמני הנסיעות שלו ברכב ובטיסות – לצבירת שעות שינה, מבלי שהטרידו אותו. אותי כן הטרידו, ולא יגאל והדסה, כל אימת שהתחלתי לנחור בנסיעה.
עוצרים באיזו עיירה נידחת, בפונדק. הגברת אומרת שנשאר לה רק מרק ועוד משהו. והנה מגיעות ארבע צלחות מרק תפוחי-אדמה ובורשט, ואחר-כך צלעות עגל לא-טעימות ושני סלטי כרוב – אדום טרי וצהוב כבוש, ובירה, וקולה. וכרגיל, ארוחה זולה מאוד. וכדאי לרשום את המתכון, סלט הכרוב הירוק הוא ברוטב חזרת לבנה.
מגיעים למלון הקטן שעל גדת הוויסלה, לוקחים את המזוודות ונוסעים לנובוטל ברונוביצ'ה, הנמצא קצת מחוץ למרכז העיר, באזור מוקף דשאים ובניינים גבוהים המרוחקים זה מזה. מתברר שקציני צה"ל והמשטרה גרו במלון ולכן היה מלא כל כך אתמול, ואילו הערב חוזרים כולם בטיסה לישראל.
אנחנו מקבלים חדר 206 בקומה השנייה שפונה מזרחה. חדר גדול מאוד ונוח. עם אמבטיה. שתי מיטות ענק נפרדות, וכל הנוחיות חוץ מכספת בחדר.
אני יורד מיד לבריכה של המלון. קטנה מאוד וסגורה מכל צד והמים כעשרים מעלות לערך אך אפשר לשחות. חלקה מוקצה לילדים והוא מופרד מהשאר אך אין סולם למים הרדודים רק לעמוקים. אני שוחה לבד כחצי שעה אך הזמן דוחק ואני עולה למעלה. לשני דברים במהלך המסע אני כמעט שלא מצליח להקצות את מלוא הזמן הדרוש – לכתיבת היומן, כי אני נרדם בלילה על דפי המחברת ומוצא עצמי כותב שורה אחרונה בלתי ברורה, ולשחייה – כי תמיד כבר צריך לצאת לארוחת-ערב או למשהו אחר, ורק הרבע שעה האחרון שלי מפריע!
יהודית, הקוראת בארץ את היומן כדי לתקן את שגיאותיי, מעירה כאן: "מסכן!"
יוצאים עם יגאל והדסה, הכול כמובן במכונית ה"ואן", לאזור קאז'ימייז', שאותו חיפשנו לשווא אתמול בלילה. הפעם מוצאים אותו די מהר. מסתובבים קצת ברגל כדי להתרשם. בבית-מגורים באוליצה (רחוב) ג'וזפה מס' 42 אני מוצא כתובת שבה נאמר: "ח"ק קובע עיתים לתורה, נתייסדה בשנת תק"ע, נתחדשה בשנת תרע"ב" ומגן דוד חקוק בכתובת. אחר-כך יוצאים אל מול גדר אבן ארוכה עם מעקה ברזל ישן ובו מגיני דוד, שמתחתיה בית-כנסת גדול שהפך למוזיאון, ומצד שמאל נפתחת הכיכר שבה מלון "אסתר", זו נקודת הציון הבולטת למרחוק.
נכנסים למסעדת האוכל היהודי הטובה ביותר, "אָלֶף", שהגדרתה "קפה-מסעדה יהודיים של אמנים", ברחוב שׁרוקה 17. שׁרוקה פירושו רחב, הרחוב הרחב. יש שם גם מלון באותו שם. מנות ראשונות דגים ממולאים עם ציר בצימוקים, ובצד עלה חסה ופלח לימון. למרות המתיקות, הטעם מעולה. מוגש עם חזרת אדומה חריפה ולחם לבן טרי. מנה שנייה אני לוקח מרק בשר עם קרפלאך. טעים מאוד. הדסה ויגאל לוקחים מרקים ומנות נוספות. יהודית לוקחת אחרי הדג הממולא מנה מדהימה: שני גרונות-אווז ממולאים בשר טחון דק עם תוספת, דומני פירה של תפוחי-אדמה. הגרונות הממולאים הם ממש שחומים מבחוץ, ויש להם טעם של עוד. אני אוכל אחד מהם. עם חזרת. יש לציין את איכותו של הבשר הטחון בקרפלאך, בפירושקי ובגרונות הממולאים האלה. הוא מזכיר את הבשר שהיתה שרה, אימה של יהודית, ממלאת בקרפלאך שלה. בשר מבושל, בצל מטוגן וקצת כבד מטוגן, והכול טחון היטב, כמעט נמס בפה, ללא שום תוספת של עוף או בשר ממין אחר.
באמצע הארוחה נכנס עמוס עוז עם שניים-שלושה מלווים מקומיים שנראים מאוד אינטלקטואליים, ספק סופרים ספק פרופסורים באקדמיה, ואולי שניהם כאחד. מכל מקום, נראים חשובים. אנחנו מחליפים מילים אחדות ולפני צאתנו אני ניגש אליו – הוא מדבר בפניהם רוב הזמן ונראה שהם מקשיבים לו ברוב עניין – ושוב אומר לו שלום.
לדבריו הוא פעם ראשונה בפולין. למחרת יתברר לנו ש"סיפור של אהבה וחושך" יצא לאור בפולנית, ומשום כך הזמינו אותו. אני כמובן לא שואל אותו לסיבת בואו. הוא גם לא יודע על ביקור הרמטכ"ל היום בקראקוב ובאושוויץ. מבקש למסור דרישת שלום ליהושע קנז, כשאחזור, ולספר לו שנפגשנו. הוא לא אומר מילה על ספרו בפולנית ואני טרם יודע ולא שואל. הוא נראה מצויין, מתאים לפרס נובל מאין כמותו. משדר חשיבת ויכולת ביטוי בלתי-רגילה. בסופו של דבר, לאור המצב בפולניה כפי שאנחנו רואים, טוב שיצא לאור ספרו וטוב שהוא עצמו, בכוחו הרטורי הרב, בא לדבר כאן.
לידינו שולחן של יהודיות קשישות אמריקאיות, ואחריהן חבורה של אינטלקטואלים פולנים ממש. נראה שהפולנים אוהבים לשתות בירה עוד יותר מאשר לאכול.
לוקחים ביציאה כרטיס-ביקור של המסעדה ובדרך למלון עוברים שוב בלב העיר העתיקה של קראקוב, ליד גדר האבן והמדשאה המלאים נרות בוערים. עוצרים. יורדים. אני שואל שתי בחורות, הנראות כסטודנטיות משכילות, מה פשר ההדלקה, ואת מהן עונה כי אתמול חל יום הולדתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני והם מדליקים נרות לזכרו. נדמה לי שאחרי פילסודסקי הוא עתיד להיות הפולני המונצח ביותר בכל אתר ואתר.
שכחתי גם לציין שקראקוב, חוץ מתייריה, אכן נראית גם עיר אוניברסיטאית, קצת בדומה לאוקספורד. הרבה צעירים וצעירות בעלי סבר פנים אינטליגנטי, מהסוג שאינו רק שותה בירה וזורק כספו על מכונות-מזל. ובכיכר העיר, סביב הסוקוניצה, זוגות אוהבים אינם חדלים להתחבק ולהתנשק יום ולילה. תענוג לראותם. אפילו בארץ לא רואים סצינות אהבה פומביות כאלה. אבל אולי נובע הדבר כאן מכך שאין לצעירים רבים מקומות משלהם להתייחד, כמו במכוניות או בדירות בשכירות או אצל ההורים, אבל מרווחות.
חוזרים למלון עייפים מאוד. אני נרדם בכתיבה.
היום האחד-עשר: רובע קאז'ימייז' בקראקוב, מסורת יהודית בלי יהודים
20.5.05. יום שישי. קראקוב. לילה 3. שני במלון נובוטל ברונוביצ'ה.
בארוחת-הבוקר מתברר שבמלון נמצאת תמימה לבנון עם בעלה צביקה, שמדריך באופן קבוע קבוצות ישראליות בפולין. היום הוא יצא מוקדם בבוקר עם הקבוצה לאושוויץ. לדבריו זו הפעם השבעים וחמש שלו, והוא כבר מתכונן לסיים את עבודתו, שבה הוא רואה שליחות. הוא עצמו נולד בפולניה ועלה לארץ-ישראל בגיל צעיר. אנחנו פוגשים את שניהם בטיולים ובימי הנופש של גימלאי תל השומר. גם אני מחזיק בכרטיס "גימלאי" של תל השומר, בזכות עבודתה של יהודית שם במשך שנים רבות. צביקה מכיר את הארץ כאת כף-ידו ובכל מקום יש לו סיפורים מרתקים, חלקם עדות ממקור ראשון, בייחוד בנושאי מלחמות ישראל, שמשלימים את דברי המדריך הקבוע שלנו יוסי אבישר, שגם הוא לא קטלא קניא. צביקה היה בין יתר תפקידיו גם מפקד הנח"ל. אני עתיד לפגוש בו רק בערב. הוא גם קרוב-משפחה של משה גרינברג-דגן ז"ל שהיה בעלה השני של אימי, וגם הוא היה מפולניה.
יוצאים במכונית למצודה ולארמון הוואוול, מעל לוויסלה. הדסה ויגאל כבר סיירו שם בביקורם הקודם, ויהודית ואני יורדים מהמכונית ומתחילים לטפס אל הארמון למעלה. היום די חם. אנחנו מסתפקים בראיית החדרים הציבוריים של הארמון, שאינם שונים מארמונות רבים שראינו בעבר. כאן היה משכן מלכי פולין בשעתו. מאות ילדי בית-ספר קטנים, בקבוצות, מבקרים באולמות הארמון. המראה יפה גם מחצרות המבצר – צריחי הבניינים, החומה, מראה הוויסלה המתפתלת למטה, העצים, הדשא הירוק. ממש פנינת חמדה. ובכלל, קראקוב, יותר מכל עיר פולנית אחרת שראינו, מזכירה את ערי הממלכה האוסטרו-הונגרית: וינה, בודאפשט ופראג. אבל אולי זה נראה כך רק לנו, לישראלים, שכל מצודה על גבעה מעל לנהר ולעיר נראית להם פלא מאוד עתיק ורומנטי וגם ייחודי, כלומר, שאין כמוהו אצלנו בתל-אביב, ובירושלים כידוע אין נהר.
מסיימים את הסיור ויורדים והולכים בכיוון הכיכר המרכזית, ליד הבסיליקה של מריה, בעלת שני הצריחים. במדריך רוזמרין נאמר כי "בקומתו הראשונה של בניין הסוקוניצה, שמסכות עתיקות מעטרות את קירותיו, נמצא מוזיאון של ציירים פולניים בני המאות ה-18 וה-19, ביניהם סטאניסלאב ויספיאנסקי." מצליחים לגלות בקומה שנייה בבניין הסוקוניצה את המוזיאון הלא-גדול הזה לאמנות פולנית מהמאה ה-19, ואני מתרשם מאוד. קונה גם ספר שממנו אפשר להשלים פרטים. מצויות במוזיאון שתי תמונות של מאוריציו גוטליב, האחת אוטופורטרט, והן מעניינות מאוד.
בזכות שני הטלפונים הניידים שלנו, שאחד מהם אנחנו מפקידים בידי הדסה, אנחנו מצליחים לחזור ולפגוש אותם בכיכר ה"שוק", הסוקוניצה; נכנסים לעוד סבב של קניות בשוק המקורה, הגבוה וההומה, שהבניין המוארך שלו הוא מלאכת מחשבת אדריכלית, בעיקר מבחוץ. אני קונה מתנה לבן, חולצת טי שרט שחורה שבמרכזה שמש לבנה קטנה וכתובת באנגלית "כולם אוהבים את פולניה" ומסביב לשמש, כל קרניה בלבן הם ספרמטוזואים זעירים ששוחים לקראתה, אל המרכז.
לי אני קונה פינגווין, שמתברר שהוא עורב, עשוי עץ, שחור עם רגליים, עיניים ומקור בצבע העץ הבהיר המקורי שנותרה בו הטקסטורה העצית. יש ממנו שלושה גדלים. אני לוקח את הבינוני, ולפי ההבדלים ביניהם אני רואה שכולם עבודת-יד מקורית כי הם שונים זה מזה בפרטים קטנים.
לפני שעוזבים את הכיכר עוברים על פני חבורת כליזמרים פולנים עליזה, חלקם מזוקנים, שני אקורדיאונים, חצוצרה ושני חלילים, לבושים בבגדים צבעוניים וחובשים כובעי נוצה, בגדים הנחשבים פולקלוריים-איכריים ומשום מה הם דומים, לפחות בכל אירופה. הדסה תורמת להם זלוטי אחדים ומבקשת שינגנו קראקוביאק, וכשהם ממלאים את בקשתה – היא רוקדת קראקוביאק עם יהודית, להנאת הצופים מסביב.
הדסה, יהודית ואני נכנסים לבסיליקה המפורסמת בעלת שני הצריחים הלא שווים. הפְּנים מרשים מאוד ומלא מתפללים. לחלק מהכנסייה לא נתנו להיכנס קודם בגלל התפילה. עולה כסף להיכנס. אני קונה שתי גלויות. באחת מהן רואים את עבודות הזהב המדהימות, שרוזמרין קורא להן יצירת המופת של וייט שטוס, שעשה את מחיצת-הירכתיים המוזהבת, המתנוססת מעל המזבח (האלטר), וזאת לפני 500 שנה. בצד שמאל יש פסל אנושי מאוד של ישו על הצלב עטור זר קוצים והדם נוזל מהחתכים בגופו. אני קונה גלוייה בגלל המבע האנושי מאוד של פניו.
עולים על המכונית ונוסעים שוב לרובע קאז'ימייז'.
המסעדה, בית-הכנסת ושאר המיבנים מסודרים סביב כיכר אשר במרכזה נמצא ציון כתוב "לזכר 65,000 יהודי קראקוב והסביבה שנשמדו בשואה".
יורדים לבית-הכנסת ברובע קאז'ימייז', המשמש כיום כמוזיאון להיסטוריה יהודית. לצד הירידה אליו ישנה גדר הברזל העתיקה המשובצת מגיני דוד. בעין בוחנת מגלים בפינות ועל קירות רבים שרידים לחיים היהודיים. מציצים רק בכניסה ואני קונה חוברת עברית על אושוויץ, באותה מתכונת של חוברות בשפות אחרונות שראיתי בחנות המזכרות באושוויץ, אלא שהמהדורה העברית אזלה שם כי כנראה רוב הקונים הם קוראי העברית. אנחנו משוחחים עם המוכרת הבלונדית הצעירה, העובדת בחנות הספרים ומזכרות היודאיקה שנמצאת במבואה לאולם בית-כנסת לשעבר, שבו תצוגה של פריטי יודאיקה.
המוכרת הבלונדית לא נראית יהודיה. היא מכירה את השם של מרים עקביא. מדף הספרים הפולניים המתורגמים מעברית שנמצא אצלה דל ומאכזב מאוד. היא מספרת על ההרצאה של עמוס עוז אתמול באוניברסיטה, שהיתה מוצלחת מאוד, לדבריה.
לא הרבה ספרים עבריים מתורגמים לפולנית, וחלקם נראה שתורגם ביוזמת סופרים לא-ידועים ובמימונם. אבל ספק אם המיבחר בחנות הזו משקף את רוב מה שתורגם לפולנית מהספרות העברית.
לאחר שבועות אחדים, בשובנו ארצה, אני קורא בראיון עם המתרגם הפולני הצעיר של עמוס עוז, לֵשֶק קוויאטקובסקי, יליד פוזנן. מסופר שם כי עם צאת תרגום ספרו היה עמוס עוז סופר-אורח מרכזי ביריד הספרים הבינלאומי שהתקיים בווארשה בסוף חודש מאי, שם עמד על הקשר היהודי-פולני שאותו תיאר כ"נישואין בני אלף שנה, רצופי פסגות אור וחושך גם יחד."
זה גם מתאים קצת לשם של ספרו.
אמר. רק שלא יגיד שמחר לא תזרח השמש, פן על פסגות החושך לעולם לא יגיה אור.
שתי אמירות של המתרגם מושכות מאוד את תשומת ליבי. מצד אחד:
"מרגיז אותי כשאני שומע צעירים בישראל אומרים שהם רואים את פולין רק כבית קברות אחד גדול."
מצד שני: "הפולנים קוראים מעט מאוד. מבחינת זאת, ההשוואה לישראל מתסכלת. זה פרי ההיסטוריה הטראגית של ארצנו – גם הנאצים וגם הקומוניסטים רדפו באופן שיטתי את האינטליגנציה ופגעו בה. תוצאות הרדיפות ניכרות עד היום. עכשיו אין בפולין הרבה אנשים שבאמת יש להם צורך לקרוא ספרים." ("ידיעות אחרונות", 8.7.05).
אני מכיר עוד עם שנרדף לא פחות תחת שלטון הקומוניסטים, ונרצח הרבה יותר ולכל שדרותיו תחת שלטון הנאצים, ובכל זאת מרבית שרידיו, וצאצאיהם, אינטליגנטים לא פחות מאלה שנרדפו ונרצחו, ואשר בוודאי היו ביניהם עוד כמה וכמה איינשטיינים. אבל שאינטלקטואל פולני יגיד דברים שכאלה על בני-עמו, זה ממש מדהים אותי, כי בעיניי הצטיירו תמיד הפולנים כעם בעל תרבות גבוהה מאוד, ולגמרי לא כ"פולאק" סטנלי ב"חשמלית ושמה תשוקה".
המתרגם הצעיר מונה בהתלהבות שמות ספרים וסופרים עבריים חשובים שאותם קרא ואת חלקם גם מתרגם. שמו של כותב שורות אלה נעלם מידיעתו, מה שמראה על התערותו המוצלחת של המתרגם הפולני בספרות העברית.
מבקרים בחנות ספרים "ירדן", ברחוב שׁרוקה 2 בכיכר. רואים גם כאן את הספר המתורגם של עמוס עוז. ליד החנות מסעדה גדולה של אוכל יהודי, אבל אנחנו לשם לא נכנסים, כי קבוצות תיירים רבות זורמות אליה פנימה.
לאחר הסיור בכיכר נוחתים שוב על מסעדת אל"ף או אלפא של אתמול בצהריים. אני לוקח רק חמיצה. יהודית לוקחת שוב דג ממולא.
אחרי הארוחה מבקרים בבית-הכנסת של הרמ"א, ר' משה איסרליש, (בפולנית מבטאים – רֵמוּ) הנמצא כמעט ממול למסעדה, גם הוא בכיכר. וכן בבית-הקברות מהמאה ה-16 שנמצא מאחור ובו מצויות המצבות העתיקות של משפחת מייסדי בית-הכנסת, ואומרים שגם זו של הרמ"א, אלא שאנחנו לא מצליחים למצוא אותה וגם לא רואים איזה ציון מיוחד של נרות ליד קבר מפורסם של קדוש. כל המקום הקדוש מוקף חומה שחלקה נראה עתיק מאוד.
יגאל זוכר לפגוש במקום יהודי קשיש שהיה אחד מ"רשימת שיינדלר", ושמו נזכר בכרך מהוה של הספר המונח על השולחן במבואה. בית החרושת של אוסקר שיינדלר נמצא בקראקוב, ובזכותו הציל כאלף יהודים, וכפי שאני שומע בשובי ארצה, הקהילה היהודית של קראקוב עומדת להפוך את המיבנה המוזנח למוזיאון.
בטעות אני סבור כי הרובע שבו עומדות רגלינו היה הגטו של קראקוב מעצם היותו אזור יהודי. אך לא. מתברר שאת היהודים פינו ממנו לגטו קראקוב, אזור שבו לא ביקרנו, וכותבת לי על כך מרים עקביא:
"כתבת יפה על קרקוב עצמה, עיר שעד היום אהובה עליי (מה העיר אשמה?), וכתבת יפה מאוד על קז'ימייש, אבל לא על פודגוז'ה, שם, מעבר לוויסלה, היה הגטו. אולי היה צריך להזכיר את הרוקח הפולני, תדאוש פנקייביץ', שאת ספרו 'בית מרקחת בגטו קרקוב' תירגמתי אני לעברית. ואולי את מרדכי גבירטיג, שנורה למוות באחת האקציות בגטו קרקוב? – ברור, שלא ניתן לכתוב על הכול. כך גם סיימתי אני את אחד מסיפורי בקובץ 'המחיר': 'מי מסוגל לספר הכול? ובלאו הכי אין צורך, כי מי מסוגל להבין?'"
את ימי ילדותו בילה בגטו של קראקוב גם הילד רומן פולנסקי (שנולד בפריס), והיה עד-ראייה ללקיחתם של הוריו למחנה ריכוז נאצי, שממנו שב רק אביו. הוא-עצמו הסתתר במשפחות קתוליות עד תום המלחמה. הביוגראפיה שלו, יחד עם האווירה הימי-ביניימית שנשתמרה בחלקים ההיסטוריים של קראקוב, מסבירות במקצת את האווירה והתוכן של סרטיו. בייחוד עולים בזיכרוני שניים מן המעולים שבהם: "נשף הערפדים ('סליחה אתה נושך את צווארי!')" שעלילתו הדימיונית והדמונית מתרחשת בטראנסילוואניה, עם בן-דמות של דראקולה בשם הרוזן פון קרולוק; ו"הפסנתרן", שמראות וארשה וגטו וארשה במלחמת העולם השנייה, המצולמים בו, ליוו אותי בביקור בווארשה המודרנית והיו לי בדימיוני למוחשיים יותר משרידיהם המתועדים והסמליים שראינו, ואשר התסריטאי שלו הוא ידידנו בלונדון רונאלד הארווּד (שמחזות שלו הוצגו בארץ ובהם "המשרת"). הכרנו אותו בהיותו נשיא פא"ן העולמי, בקונגרס שהתקיים בגוואדאלאחארה שבמקסיקו בשנת 1996.
בקראקוב גר תקופת זמן בילדותו חברי הצייר והסופר אורי שולביץ, יליד וארשה 1935, שנדד במלחמה יחד עם הוריו לתוככי רוסיה, ולאחריה שבו לפולניה, לקראקוב, ומשם לפריס ולישראל. זה כבר יותר מארבעים שנה שהוא מתגורר בניו-יורק, ונחשב לאחד המאיירים הטובים ביותר של ספרים מצויירים לילדים וגם זכה בפרסים רבים. האווירה, הנופים והטיפוסים של פולניה היהודית בולטים מאוד בחלק מהספרים שאייר, בהם גם של בשביס-זינגר וי.ל. פרץ.
האוניברסיטה היַגיֶלוֹנית בקראקוב נוסדה במאה ה-14 והיא העתיקה ביותר בפולניה ואחת העתיקות ביותר באירופה. היא נמצאת ברחוב אני הקדושה, ונקראת קולגיום מאיוס. לפי ספרו של רוזמרין, ליהודים יש יחס דו-ערכי לאוניברסיטה זו. הם זוכרים לטובה את מייסדה, קַז'ימיֶז' יַגיֶלו הגדול, שהיטיב עימם והעניק להם זכויות שונות, ובהן זכות הישיבה ברובע הנושא עד היום את שמו. מאידך, ברחובות הסמוכים לאוניברסיטה השתרע הרובע היהודי שבתוך העיר העתיקה קראקוב, ורוב ההתנכלויות ליהודי העיר מוצאן מהאוניברסיטה והסטודנטים שלה. גם התרחבותו של המוסד היתה תמיד על-חשבון בתי היהודים השכנים. לא הספקנו לבקר בה.
אני נזכר כי במגדלן קולג' (האנגלים מבטאים – מוּדְלִין) שבאוקספורד, שנוסד בשנת 1458, החצר היפה ביותר שלו, סנט ג'ונס קוואדראנגל, קרוייה על שם בית החולים של סנט ג'ון (יוחנן) המטביל, שניצב במקום הזה משנת 1180. לפני כן נמצא שם בית-קברות יהודי, שכניראה נמחק עם רדיפת וגירוש היהודים מאנגליה באותה תקופה.
כשאני מוסיף ליומן דברים אלה בתל-אביב, ביום מתקפת הדמים של אל קעאידה על התחבורה הציבורית בלונדון – באוטובוס וברכבת התחתית, יום 7.7.05, אני מוצא ביומני משהו נוסף על מגדלן קולג':
12.5.03. יום שני. יום 69, ירנטון, אוקספורד. בדרך חזרה מהידינגטון, באוטובוס, אנחנו נוסעים במרסטון רוד, בדרך ממרסטון לדרום-מזרח אוקספורד, מקום התפצלותם של איפלי רוד וקואלי רוד.
מצד ימין, לצפון, אני רואה שטח מדשאה ענקי, כמו של מרוצי סוסים, ובאמצעו מפעל בנייה אדיר, עדיין איזה חמש קומות מתחת לאדמה על פני שטח של מאות מטרים מרובעים, כאילו בונים כאן כור אטומי, ופתאום מופיע שלט גדול: "המרכז האיסלאמי של אוקספורד".
אני נזכר שהיה מסופר בעיתונים על ויכוח גדול עם הקולג', דומני מגדלן קולג', שמכר להם את השטח, אם איני טועה הקנייה נעשתה בעורמה, משהו היה לא כשר, ותחילה עברו שנים ולא אישרו להם לבנות. עתה הם בונים שם משהו שניראה יותר כמיבצר טרור עולמי ומרתפים לאימון בנשק ולאיחסונו, מאשר קולג' או מרכז לימוד. אני מתאר לעצמי איזה גדודי מוסלמים קיצוניים ומשכילים יצאו מכאן בעוד שנים אחדות לפעול נגד ישראל, נגד יהודים (כולל באוקספורד עצמה), ונגד האנגלים המטומטמים שמאפשרים להם לבנות מיבצר אוטונומי שכזה בלב-ליבה של עיר האוניברסיטה העתיקה והמפוארת. זה יחזור אליהם כמו בומרנג. אני משוכנע שהכול נבנה בכסף סעודי ובקרנות משפחת בן-לאדן, וכי כל חוג לימוד וכל פירסום שהם יממנו, יהיה אנטי יהודי ואנטי ישראלי מלכתחילה, ומבחינה מדעית כל העשייה שלהם תהיה שווה לתחת. כמו שראינו בשעתו בתערוכה על הקופטים במרכז המוסלמי בפריס, מילה אחת לא נכתבה שם על רדיפותיהם ועל אפלייתם בידי השלטונות המצריים עד עצם הימים האלה.
חזרה למלון. בלי לישון אני קופץ מיד לבריכה. פוגש במעלית את צביקה לבנון, שמפציר בנו שלא לדלג על הביקור במכרות המלח, שזה אחד מפלאי עולם. שוחה חצי שעה וזוכה במראה בלתי-נשכח. בדרך-כלל רק גברים מבוגרים שוחים כאן, אם בכלל. והנה במקום קצת גבוה ומואר, שם גם הסאונה שאינני נכנס אליה, מסתובבת בחורה עטופים במגבות, ולרגע אחד היא יוצאת מחדר אחד וגבה אליי וממשיכה לחדר אחר, ומאחר שלא הידקה היטב את המגבת מאחור, נחשף לעיניי חריץ התחת שלה כביום היוולדה, שחום במקצת אולי בגלל צל המגבת. פשוט תחת נהדר וערום שאני רואה להרף עין. אחר כך היא באה לשבת רגעים אחדים לצד הבריכה, בבגד ים שני חלקים, עטופה שוב במגבות ולא מוצאת מנוח לעצמה, ומסתלקת די מהר. את פניה אינני מספיק לראות. נשאר לי רק זיכרון של חריץ התחת הערום המבצבץ מהמגבת הלבנה, באור חשמל, מעל בריכת מלון נובוטל ברונוביצ'ה בקראקוב.
יוצאים בשבע ורבע למסעדת השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ], ליד הכיכר המרכזית של כנסיית מריצ'קה (מריה) הקדושה והסוקניצה. הזמנו כאן שלשום ארבעה מקומות להערב. את השם של המסעדה קשה לבטא כמו שקשה לפענח גם שמות אחרים, למרות הכתיב הכאילו-ברור: "גרופה רסטורנצי צ'יוֹפסקי יַדְלוֹ". היא נמצאת ברחוב הקטן אוליצה ג'רודצקי, שמימין לכיכר הגדולה, כשבאים מצד המצודה.
Grupa Restauracji Chiopskie Jadlo, ul Grodzka 9, tel: (012)273-73-40
על השולחן ספל אמאיל ישן, הציפוי סדוק למטה, סימני חבטות, כחול, מלא שמאלץ [שְׁמַאוּאֶץ] עם גריבנז, ועוד ספל דומה מלא ממרח גבינה לבנה רכה אך לא מדי, עם בצל ירוק קצוץ וגם קצת שום. לחם טרי עם קרום עבה וסכין אחת לחתוך אותו וגם לדלות מהשמאלץ [מהַשְׁמַאוּאֶץ] והגבינה על הפרוסות העבות. וכל זה יחד עם בירות מקומיות גדולות. ואנחנו זוללים את הלחם ואת השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ] אשר במלחייה הגדולה יש פלפל גרוס עבה ומלח אפור נוטה לחום ממכרות המלח ליד קראקוב, שאליהם לא הגענו. מלח נהדר אלא שלא מצאנו כמותו בחנויות.
אני מזמין למנה עיקרית מרק ז'ורֵק חמוץ ובו חצי נקניקיה וחצי ביצה קשה וחצי תפוח אדמה מבושל. טעים מאוד. יהודית מזמינה כבד מטוגן עם בצל. הדסה – דג כבוש בבצל ובתפוחי עץ ושמנת ומיונז. מעולה. גם אנחנו טועמים. ויגאל – מרק מעיים. הדסה מזמינה גם צלעות, וחמיצה עם קרפלאך. ובסוף מגישים לנו ארבעה ספלים לבנים של קומפוט שאינו אלא המיץ המסונן של עלי ירק הרובַּרבַּר שיהודית עושה ממנו קומפוט של ממש. תחילה זה נראה כאחיזת עיניים אבל בסופו של דבר אין מתאים ממנו לשטוף את טעם השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ], שכמובן בשלב מסויים אנחנו כבר לא יכולים למרוח ממנו יותר על הלחם עם אבקת המלח הגולמי החום-אפור, כי שבענו ממנו.
יחד עולה הכול 180 זלוטי, שהם כ-230 שקל לארבעתנו, יחד עם הטיפ. יצאנו מה זה שבעים. לא יכולנו אפילו לסיים את מנת הלחם הטרי הנוספת שהזמנו עם השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ] החופשי, שזה לבד כמו ארוחה שלמה.
במשך כל הארוחה, ישבנו די קרוב לפתח – נכנסו אנשים, משפחות, עם חיוך על הפנים למראה המזון שעל שולחננו והשולחנות הסמוכים, אנשים אוהבים כנראה מאוד שמאלץ [שְׁמַאוּאֶץ]! – ועד מהרה ראינו אותם עוזבים בבושת פנים ובזנב מקופל כי התברר להם שאין מקום, אלא רק אם מזמינים יום או יומיים מראש. המסעדה באמת קטנה ויש בה הרבה אביזרים כפריים מצחיקים. ריהוט עץ גולמי עבה לשולחן ולספסלים. בקצה המרוחק מהכניסה יש שולחן עם מסעד לקיר ומסעד שגבו בכיוון המבוא, שמסודר כמו דופן של מיטה זוגית כפרית מצד הרגליים. כך שמי שנכנס חושב שבקצה המסעדה נמצאת מיטה גדולה שבה אנשים יושבים ואוכלים.
בדרך חזרה למלון אנחנו עוצרים בסופרמרקט גדול וקונים שני נקניקים בעטיפת וַאקום, האחד קראקובסקי, כי איך אפשר בלי.
את הדברים הבאים אני כותב בלילה בקראקוב, לפני שאני נרדם:
יש לנו מעין דאבל-סטנדרד, קנה-מידה כפול, בהתייחסותנו לשרידי הקיום היהודי בפולניה. מצד אחד אנחנו מצטערים על העבר המפואר שנעלם, וכאילו שמחים שיש המשך כלשהו, שלושה, שלושים או שלוש מאות יהודים בעיר שבשעתה יותר ממחצית אוכלוסייתה היתה יהודית, מצד שני – אותם יהודים שגרים כאן נראים עלובים כל כך, וכאילו אומרים בעצם הווייתם שאין יותר מקום לקיום יהודי אמיתי בפולין, ולכן הם אפילו מעוררים מעין בוז כלפיהם, ולעיתים כבר פולנים גויים ממלאים את תפקידיהם כמו במסעדות בעלות השמות והתפריטים היהודיים בקאז'ימייז'.
גם הנוכחות של מבקרים ישראליים רבים היא בעיקרה ראוותנית אך אין בה דו-שיח תרבותי עם הפולנים, למעט אולי מפגשים כביקור של עמוס עוז בצאת ספרו, אבל כמו שחש בעומק נפשו יצחק בשביס-זינגר ברומאן "שושא" – אין המשך ליהדות פולין בשום מקום אחר בעולם ולכן אכן צריך היה להמשיך לחיות בווארשה עד הרגע האחרון מבלי להימלט – כי הכיליון הרוחני אינו פחות חמור מהכיליון הפיסי. מי שברח בעוד מועד, כמוהו, הציל את הגוף אך לא את הנפש, כי לא בתל-אביב ולא בניו-יורק ולא בשום מקום אחר בעולם יש המשך להווייה היהודית האידישאית הווארשאית שתססה באופן מדהים וגאוני עד שנשמדה כליל.
הפרק הבא והלפני-אחרון ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
היום השנים-עשר: לא רק ארץ-מישור (פולאנה), גם הרים: זָקוּפָּנֶה
וכן הימים השלושה-עשר והארבעה-עשר, ורוצלב וברלין, סוף המסע
מתקבלות תגובות בעקבות פרקי יומן המסע. חלקן מיתווסף ליומן עצמו, וכולן תתפרסמנה בגיליון מיוחד לאחר שיסתיים פירסום היומן בהמשכים. או-אז יהיה אפשר גם לקבל את כולו בקובץ אחד, ובנוסף לכך יישלח בחוברת בהדפסת-מחשב, ובקובץ וורד, ל"יד ושם".
אנא שלחו בהקדם תגובותיכם כדי שתיכללנה בפרק האחרון, המוקדש להן כולו, והן תהיינה חלק בלתי נפרד מיומן המסע בכל פרסום שהוא.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל