| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 66
תל אביב, יום שני, י"ז באב תשס"ה, 22 באוגוסט 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"חדשות בן עזר" אבֵל
על מותה הטראגי של כלת פרס ישראל
המשוררת דליה רביקוביץ
האורים ותומים גרוסמן על "השחתת הזרע הלאומית"
האם המתנחלים מאוננים? האם הוא מבין מה שהוא כותב?
"יש על מה להתאבל" מספר לנו דויד גרוסמן בכותרת מאמרו שניתן, איך לא – בעמוד המערכת הראשי של "הארץ" (15.8.05); ולאחר שהוא קובע כי "ישראל התפתתה להרפתקה מסוכנת ומופרכת כל-כך כהקמת גוש קטיף," – כאילו לא היו אלה החלטות אסטרטגיות ממדרגה ראשונה של ממשלות ישראל, כדי ליצור חיץ בין מצרים לרצועת עזה, ובייחוד לאחר שאזור ימית הוחזר למצרים, הוא מקונן על –
"הגברים והנשים והילדים שקיפחו שם את חייהם בגלל אמונתם, או תמימותם [כנראה מתכוון ליהודים], ועל מיליון וחצי פלישתינאים, שחייהם נהפכו לגיהינום במשך שנים ארוכות, בגלל מציאות האפרטהייד שיצרו ההתנחלויות. ועל מאות החיילים שנהרגו כשנשלחו להגן על מעשה ההתנחלות הזה, חסר התוחלת. אבל מר ונורא הוא לכולנו על הבזבוז הנפשע של דם ודמים, על השחתת הזרע הלאומית הגדולה."
יש לשער שהמאמר החשוב שכתבו הסופר החשוב יפורסם בהבלטה רבה בעיתונים החשובים בגרמניה ובאנגליה, אולי גם בצרפת, (שחלקם גם תמכו שנים רבות בטרור האיסלאמי והפלסטיני) – כדי להראות שלא פסו נביאי תוכחה ונחמה בישראל, שחושפים באומץ נדיר את הגיהינום הפלסטיני שנוצר, איך לא – בגלל האפרטהייד הישראלי, ואשר לאחר הנסיגה הוא ייהפך, לפי ההיגיון של גרוסמן ושות' – לגן עדן, אלא אם כן נישאר ח"ו על ציר פילדלפי.
ורק קושייה קטנה אחת נותרה עימנו. עד כמה שידיעתנו משגת, וקרוב לוודאי שאנחנו טועים וגרוסמן צודק (שהרי הוא גרוסמן) – השחתת הזרע, במקרא ובשפה העברית, פירושה ההפך הגמור מכל מה שהסופר הגדול התכוון או לא התכוון (וזאת בהנחה שהוא מבין את הפרזיולוגיה שלו) במושג החדש שטבע – "השחתת הזרע הלאומית", שהרי אי אפשר להרוג את מי שלא נולד כי אביו לא הוליד כי שיחֵת זרעו ארצה. האם כוונתו של הסופר החשוב לומר שכל המתנחלים מאוננים? אך אם הם משחיתים את זרעם – היאך יש להם משפחות מרובות ילדים כל כך?
תנא דמסייעא לקיצוניים שבמתנחלים
דניאל דגן מברלין: "בעיני התקשורת הגרמנית, אריאל שרון היה ונשאר השטן של העולם המערבי." (יומן הבוקר של "קול ישראל", 16.8.05).
החיים בצל פצצת הגרעין האיראנית
מאת מר א. בן עזר
ברגעים הקשים ביותר של מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, כאשר היה חשש שקו ההגנה האחרון ברמת הגולן ייפרץ, והשיריון הסורי יזרום לעמק הירדן בניסיון לחתוך את הארץ לשניים ולסכן את שדה-התעופה ברמת דוד, הורה שר הביטחון משה דיין לחמש את טילי יריחו ולהביא זאת לידיעת האמריקאים, שיביאו זאת לידיעת הרוסים, שיביאו זאת לידיעת הסורים.
כל זאת לפי מקורות זרים בלבד, וכתבתי על כך בצורה די מפורשת, חרף הגבלות הצנזורה שגם חתכה והורידה קטעים אחדים (שכבר הופיעו כידיעות מחו"ל בעמוד הראשון של "הארץ" בשעתו) – בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997), ובוודאי לא הייתי ראשון וגם לא אחרון שסיפר על כל אלה.
למזלנו הצליח צה"ל, באמצעים קונוונציונאליים ובקרבות קשים שגבו מחיר דמים כבד, לעצור את השיריון הסורי במלחמת אוקטובר 1973 מבלי להזדקק לאיום המיניסטריאלי של השימוש בפוטנציאל הישראלי האחר. כאשר כתבתי את הביוגראפיה של דיין, ונוכחתי בהתקפות הקשות והמעליבות (גם אני הצטרפתי אז למתנגדיו החריפים) שבהן עמד אחר המלחמה בגלל אזהרתו במהלכה מפני "חורבן בית שלישי", שנאמרה בדיוק בהקשר הזה – שמתי לב כי בשום מקום שבו קראתי עליו וממנו, כולל זיכרונותיו-שלו, הוא אינו מזכיר את האיום הפוטנציאלי האחר של ישראל אלא רק את מלחמת הגבורה של צה"ל. והרי היה יכול להוריד מעל עצמו הרבה קיטרוגים והאשמות אילו רק הסביר מה בדיוק היה האיום ב"חורבן בית שלישי" שהביא אותו להורות על חימוש טילי יריחו, שבכך, דומה, לא הודה בשעתו.
דיין התעלם מהעלאת הסוגייה העמומה הזו משתי סיבות. האחת, הוא לא רצה לפגוע בלוחמים, החיים וההרוגים – ולהוריד מערך הניצחון הקונוונציונאלי של צה"ל, גם לגבי לחימות ומלחמות בעתיד, גם כדי שלא ייווצר אצלנו הרושם שבמקרה הכי גרוע, אם אפילו חיל האוויר לא יוכל לסכל פלישת אוייב – אפשר לסמוך בנקל על אמצעים אחרים, מיניסטריאליים.
והסיבה השנייה היתה אחריותו הממלכתית של דיין, מעבר לכל שיקול של "טיהור שמו" – אחריות לשמירת העמימות הישראלית בנושא – כדי שלא לשחוק את כוחה המרתיע של ישראל בעתיד. מוטב לא לתת פומבי לעובדה שישראל כבר עמדה פעם במצב שבו היה עליה לאיים בשימוש בנשק לא קונוונציונאלי.
מה היה קורה אילו השיריון הסורי אכן היה קרוב לפרוץ לעמק-הירדן ולעמק-יזרעאל, לכבוש את רמת דוד, ולאיים על חיפה? – ובה-בעת האיום בחימוש טילי יריחו, בהנחה שעומד לקרות הגרוע מכל – לא היה מרתיע את הסורים מכיוון שאיראן כבר היתה מצויידת בטילים ארוכי-טווח נושאי ראש נפץ גרעיני ומאיימת בפעולת תגמול על מרכזי האוכלוסין בישראל?
האם היינו יכולים להרשות לעצמנו אפילו איום-בלבד בהתלקחות גרעינית – התלקחות שתביא להרס מרכזי האוכלוסין בסוריה, בישראל ובאיראן? שואה בקנה מידה עולמי! – או שהיינו צריכים לחרוק שיניים ולהילחם שוב רק באמצעינו הקונוונציונאליים, וללא כל מטריית מגן אחרת, זו שהיתה עד אז אולי המחסום היחיד בשיקולי אוייבינו מתוך ידיעתם הנחרצת לכך שאי אפשר להשמידנו?
בתקופה הקרובה, כאשר עיראק כבושה בידי האמריקאים, ויש לנו שלום עם מצרים וירדן, נראה תסריט בלהות זה רחוק מאוד. אבל המזרח התיכון הוא אזור שיכול להשתנות בתוך שבועות אחדים מן הקצה אל הקצה, כולל השלום עם מצריים וירדן באם יעלו שם לשלטון משטרים אחרים, וכולל נסיגה של האמריקאים מעיראק.
וכמו בטרור המוסלמי הקיצוני, מדינות אירופה וארה"ב יבינו את מלוא הסכנות לשלומן ולשלום העולם רק לאחר שהאיום הגרעיני האיראני יפגע גם בהן ולא רק בישראל, ויש לקוות כי דרום-רוסיה לרוסים ולרפובליקות של ס.ס.ס.ר לשעבר, ואוצרות הנפט של סעודיה, כווית ועיראק לאמריקאים – יהיו יקרים מדי מכדי להפקירם לאיומי הטרור הגרעיני האיראני. ושלא יסמכו רק עלינו שנשרוף עבורן את הערמונים האיראניים.
אך מה אם האיום הגרעיני האיראני יתבע מאיתנו "רק" את חזרתנו לגבולות 67' ומתן זכות שיבה ל"פליטים" הפלסטינים לישראל שבגבולות הקו הירוק? הלא לתביעות אלה כמעט כל מדינות אירופה מסכימות, והאו"ם, והנְאורים והלָאורים שלנו, ומצרים וירדן, וסעודיה? גם זאת דרך לחיסול הדרגתי של ישראל.
[המאמר נשלח לפירסום בעיתון "הארץ". אתם ראיתם אותו מודפס?]
הולך נגד הרוח
מר א. בן עזר, עוקבת אני אחר מכתביך העיתיים וגם קראתי אחדים מספריך ותוהה אני הייתכן כי קיים אדם המתיימר להיות סופר, כמוך, שאין בו שמץ של רוחניות? אצלך הכול גשמי. מתבדח. פרטני. מציאותי. כאילו אתה מדווח לנו, תסלח לי – על כל נאד שלך בספריך כמו גם ב"חדשות בן עזר". והלא מלוא כל הארץ רוחניות – הרצאות, כנסים, חוגים, קורסים, סדנאות, מפגשים, יהדות, אפלפלד, ויזל, כשר, שואה, קבלה, מֵיצגים, תערוכות, השתלמויות, התוועדויות, לילות שימורים, דתיים-חילוניים, דברי נביאים רבי-מכר, ספרות נשים, חרטאות, תֶרָטאות, זיבודֵי-רוח וזיבולי-שכל וגם קראתי בביוגראפיה שלך, "בִּתוֹ של הכאב" – שבשנת תרפ"ה-פ"ו אתה למדת לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום אז בוודאי אתה תוכל להשתלב באחת המכינות הרוחניות של החוגים התל-אביביים שלנו לקבלה, אם כי שמעתי שלא למדתם שם, באוניברסיטה העברית בירושלים, קבלה מעשית ומעשי כשפים, שהם מעיקרי הרוחניות שלנו ובסימן זה גם עמד הכנס למדעי היהדות האחרון, שאני מניחה שלא השתתפת בו כי אתה הלא מעדיף מסעדות, נאדות, גירויים ארוטיים של קשישים. הרשה לי לומר לך שטרם היה סופר חסר רוחניות כמוך. אתה רק מתעד, מתעד, מתעד או כמו שאתה קורא לעצמך ברומאן החארטה שלך "המושבה שלי" – כרוניסטן. תסלח לי אבל תיעוד ובייחוד של הפלצוֹת של איכרי מושבות העלייה הראשונה זה לא ספרות ולא רוחניות וכדאי לך ללמוד קצת מסופרינו הגדולים וסופרותינו הגדולות מהי רוחניות ומהי ספרות ובהזדמנות זו גם מהי עברית ספרותית נקייה מגסויות. פוי!
בברכה מלֹא-מעריצה שלך,
אֲגָנָה וַגְנֵר
מר סופר נידח מעיר: מעסיקי מר א. בן עזר יִפָּה כוחי לענות לך, גברת אגנה וגנר, שאכן צדקת בהחלט בכל אבחנותייך כלפיו, אך זאת אילו היה סופר – ואילו הוא – פרדסן, וכידוע לך פרדסנים הם אנשים לא-רוחניים. להפך, הרוח גורמת להם נזקים גדולים בחורף, כאשר פרי-ההדר עדיין על העץ, ונושר. לכן הם נוטעים שדרות ברושים שוברי-רוח סביב חלקות הפרדס, ולפני שנים רבות אף ניסו לאקלם בפרדסי הארץ שוברי-רוח של "עשב הפיל" מאפריקה, שצומח מהר מאוד. לכן מעסיקי הוא מאוד-מאוד נגד הרוח וגם הולך נגד הרוח כל השנים וזה גם לא כל כך קשה לו אם נתחשב בכך שהוא שוקל קרוב למאה קילו ונופח ככל האדם פעמים אחדות ביום נגד הרוח וגם בכיוון הרוח – נופח הוא רוח מאוד-לא-רוחנית ממעמקי פרטיותו –
כי גם לחיה נשמה ואנה אנו באים בלי סופרים, הוגים, פרופסורים-חדשים ושדרנים רוחניים שידריכו את שלוותנו הנאורה במילים עבריות ממולמלות במחשבה יהודית שמאלצית בשומן אווזים דיכוטומי בין יחיד לקולקטיב שגורם לליקוק שפתי גברות תל-אביביות נאורות בממרח דרידייה ולווינס, מפוטמות בסוּפגניות המחץ הוורבאלי הפוסט-אוריגנלי היוצר רבי-מכר למערכת העיכול הרוחנית שבולעת כל שטות פסוידו-משכילית כמו שסבתא שלי היתה אומרת: "אסבּאח בילחאר!" – תִשְׂחֶה בחרא! – כלומר שהרוחניות היא האג'נדה ה"אִינֵית" של מאחזי-עיניים שמתפרנסים ממנה ובעזרתה כלל וכלל לא רע, וזאת מבלי להזכיר שמות.
והדבר האחרון בחשיבותו, אומרים הפרדסנים – שצריך סופר/ת לדעת לכתוב הוא לדעת לכתוב, פן ספרו/ה לא יהיה רב-מכר אלא רב-נֶכֶר ובעל ערך ספרותי ר"ל.
מקצוע חדש: קרונזונלוגיה
שלום אהוד,
והפעם בעניין פרופ' קרונזון (גיליון 62). ובכן, אנו, רעייתי ואנוכי, מחבבים את סיפוריו מאז נתפרסמו לראשונה בעיתונות (דבר, דבר-השבוע, ידיעות ומעריב) וכן בקבצים "אימא שמש ומולדת" ו"מי מקבל את בלגיה", והסיבה ברורה, הם מזכירים את ימי ילדותנו ונעורינו בקריית-חיים. אמנם המחבר התגורר באותם ימים בחיפה, הדר הכרמל, רחוב גאולה, אך ההווי של משפחתו, ממעמד הפועלים, היה דומה מאוד לזה של משפחות הפועלים בקריות, מה גם שאביו עבד בחברת-חשמל, ולנו, הקרייתים, הרי הייתה שכונה מיוחדת הנקראת עד היום – קריית-חשמל, והיו לנו חברים/חברות משם, כך שההווי של חברת החשמל, תחנת-הכוח, רשת החלוקה וכיוצא באלה, מוכרים לנו.
איך הכתרת את המחבר – "ויליאם סארויאן העברי", מאחר וכולנו בגרנו עם סיפוריו של סארויאן, הריני נוטה להסכים עימך אלא שבמחשבה נוספת הייתי מוסיף כי סגנונו הסיפרותי של קרונזון הינו תערובת/תרכובת מוצלחת של סארויאן והריוט.
אלף וייט, וטרינר ממוצא סקוטי, שבמשך יותר מחמישים שנה חי ועבד בצפון חבל יורקשיר שבאנגליה, ופירסם את סיפוריו הפופולאריים בשם-העט "ג'יימס הריוט". הוא נפטר בשנת 1995. ואכן פרופ' קרונזון הוא מומחה למחלות לב האדם, והריוט היה מומחה למחלות בהמות ובעלי-חיים, שכך נהגו להתלוצץ זקני הקריות: "ביידע זיי 'בעהיימעס- דאקטערים', דעם אונטערשיד איז בעהיימעס אודער בעהיימעס אויף צווייע פיס..." – ובלשון-קודש: "שניהם 'רופאי-בהמות', ההבדל הוא – בהמות או בהמות מהלכות על שתיים..."
מ-דן
אוֹפְּטִי ופֶּסִי [מגיליון 64]
[שמו של מערכון שהיה מוגש על ידי צמד דמויות משחקני "המטאטא", אופטימיסט ופסימיסט, במוצאי שבתות ב"קול ירושלים". מר סופר נידח היה אז ילד, ויכול להיות שהוא טועה בפרטים וגם לא זוכר את שמות השחקנים, אבל נדמה לו שאחד מהם היה בצלאל לונדון].
השני היה חורגל.
מאת: מיכאל גרינשפון, רמת גן [14.8]
"טרז מחכה לאות"
רומאן חדש למבוגרים מאת דורית אורגד
בהוצאת כרמל, ירושלים
אשמח אם תציין בעיתונך את הופעת ספרי "טרז מחכה לאות", רומן למבוגרים על אודות אישה אנגליה, ממוצא יהודי, המחפשת את עקבות אחיה התאומים, שאחד מהם היה על ספינת המעפילים, אגיאוס ניקולאוס, שיצאה מסלובקיה בשנת 1939, ובמשך שלושה חודשים וחצי היטלטלה בים ובה 700 מעפילים בתנאים מחרידים.
מוצא המשפחה מצ'כיה ואביה היה מדען ידוע. סיפורה, המתבסס בחלקו על עובדות אמיתיות, נקרא כספר מתח. שכן היא עולה על עקבות אחיה, בעודה בעלת חנות פרחים בלונדון, ובעתיד יעלה בידה לאתר אותו, אך לא יהיה בפגישתם דבר ממה שניתן היה לצפות מאירוע מפעים שכזה. עם זאת יביא הגילוי לשינוי משמעותי בחייה של טרז ובחיי אנשים אחרים הקשורים אליה. דמותה של האישה הלונדונית, שגידלה את עמוס בעלי במסגרת ה"קינדר טרנספורט", עמדה לנגד עיניי בשעת הכתיבה. וגם סיפורה של ספינת המעפילים הוא לגמרי אותנטי.
דורית אורגד
הזמנה
לערב ספרותי עם הופעת קובץ השירה של
אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר"
שירים 1995-1955
בהוצאת אסטרולוג
ביום חמישי, 1 בספטמבר, כ"ז באב תשס"ה, בשעה 20.00
במשכן האמנים, רחוב יודפת 7 הרצליה
משתתפים: המשוררת ש. שפרה. מר אליהו הכהן. המשורר אשר רייך. הסופר אהוד בן עזר. מנחה: ורדה גינוסר.
הכניסה חופשית, מצומת כפר-שמריהו לנורדאו, שמאלה לצלע צפון ושמאלה ליודפת
קטע גנוב מיומנו של מר א. בן עזר מיום 13 במאי 1973
מאת מר סופר נידח מציץ מוסמך
בערב ביקרתי אצל אישה נעימת הליכות כבת שישים בשם רנה פינגולד, בת משפחה ותיקה בארץ, משפחת סלונים בחברון, אלמנה ואם לשני בנים. היא כתבה לי מכתב בעקבות רשימתי [במדורי השבועי באותה תקופה – "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"] על הרומאן "הרעב הגדול" ליוהן בויר, וסיפרה לי כי הכירה את בנו אשר שהה בארץ. ועוד סיפרה לי הכירה את מיקה ואלטרי ["שנהאת המצרי"] כאשר ביקר בארץ לפני שלוש שנים ואסף חומר לרומאן על הצלבנים, וביקרה אצלו בפינלנד.
מפנקסו של אוכל אבטיחים
מאת סופר על-זמני מר אלימלך שפירא
נער הייתי גם זקנתי, אבטיחים רבים זללתי, עדיין שמורים עימי זרעים אחדים של אבטיח מל"לי, שאותם אני טומן מדי אביב במקשתי על גדת הירקון, ובלילות שומר עליהם מכל משמר מפני גנבים, ורובה הג'יפט הדו-קני שלי מרסס לא פעם בְּבֶּרֶד-עופרת של ציד יונים את אחוריהם של הגנבים, יחרבּ-ביתהום, בנוסם מפניי! – ותיתי לו לידידי הצעיר, המכנה עצמו (בצדק או שלא בצדק) סופר נידח מר א. בן עזר, חבר מערכת המכתב העיתי שלנו, על שהקדיש גיליון מיוחד: "רקוויאם לאבטיח המל"לי" (גיליון 43 מיום 11.6.05 של "חדשות בן עזר") –
נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אבטיח טעים שזרעיו חסרים, ויודע אני כי גם השנה לא אזכה לראות בשווקי המושבה והיישוב את המל"ליים שחורי הזרעים אלא רק את אבטיחי ה"סִיד-לֵס" הכרסתניים – אלא שמעֵין נס קטן נעשה להם העונה, ואולי הצליחו אנשי משרד החקלאות לשפר במקצת את הזן או החורף הגשום גרם – כי הנה יש מהם הקיץ יותר טעימים מאשר מלפני שנה! – תוכם מוצק, מרקמם נאה, מתיקותם טובה, ואם מקפידים לקנותם עם עוקצים ירוקים, הם שומרים על טריותם ולא מתרככים. רק המלונים התפקששו קצת הקיץ, ואינם טעימים.
מידע עתידני לסופרים נידחים, קשישים, לא-חשובים ומתחילים
והערכת מצב פקוחת עיניים מאת סופר נידח
מר א. בן עזר הגיע למסקנה כי כל ספר נוסף שלו יחייבו ויתור על תמלוגי המהדורה הראשונה וכן תוספת מימון בשיעור של עד עשרים אלף שקל או התחייבות לקניית עותקים בשיעור דומה, מה שלא עשה בספריו הקודמים. במקרה הטוב יופצו ויימכרו כשלוש מאות עותקים מתוך מהדורה של אלף. ולאחר כשנתיים-שלוש יהא עליו לרכוש מהמו"ל את שארית המהדורה, אחרת היא תושמד; זאת כדי שהמו"ל יוכל להזדכות עליה ולשלם פחות מס הכנסה שנתי. כן, בגלל תקנות מס הכנסה בישראל, מו"ל מחושב מרוויח מהשמדת ספרים יותר מאשר מהמשך החזקתם בתקווה שאולי בכל זאת יימכרו, מה שלא.
מתברר גם שמרבית הסופרים מוציאים כיום בישראל את ספריהם על חשבון עצמם ובתנאים דומים לאלה (יש מו"לים שאפילו לא מודיעים על השמדת העותקים שלא נמכרו); זאת לבד מכמה סופרים "חשובים", כותבי רבי-מכר, ספרים המלווים במערכת פרסום יקרה ולא תמיד משתלמת – אשר רשת סטימצקי והתקשורת חפצים ביקרם כי ציבור הקוראות, ומעט הקוראים, מותנה לקנות אותם ורק אותם, אפילו הם בלתי-קריאים, ואין קהל קוראים אחר בישראל.
לאור כל האמור לעיל הגיע מר א. בן עזר להחלטה שאחרי ספר שיריו "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שיצא לאור בסיוע קרן התרבות של מפעל הפיס וקרן תל-אביב לתרבות ולאמנות על שם יהושע רבינוביץ – הוא לא ימשיך להוציא בדפוס את ספריו הבאים. והשיקול: אם לאחר הכישלון המסחרי של ספריו בשנים האחרונות, (גם מפני שלא זכו להפצה ראוייה ולחשיפה תקשורתית, ומרבית הקהל כלל אינו יודע על קיומם) – עליו לשלם מעתה על הדפסת ספריו, אזיי ציבור הקוראים בישראל לא ראוי שיינתן בידיו ספר חדש של מר א. בן עזר, וגם הוא-עצמו אינו ראוי שספריו יודפסו.
בקרוב יימסרו לגריסה שני ספריו הלא-חשובים "ברנר והערבים" (2001) ו"להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (2002), אלא אם כן יקנה אותם ויחלקם חינם לכל דורש. ספרים אלה יאזלו ולעולם לא יודפסו בשנית, כגורל מרבית ספריו הקודמים, כארבעים במיספר.
לכן את הרומאנים החדשים שלו, כמו הנוסח החדש של "לשוט בקליפת אבטיח, ספר הגעגועים", שזה כנראה זבל ארצישראלי שאינו ראוי להיות מודפס באופן מסחרי במדינת ישראל של ימינו– יפרסם מעתה מר א. בן עזר רק בהמשכים ב"חדשות בן עזר", ובסיום יוכל כל מי שירצה לקבל חינם את הקובץ באי-מייל או לרכוש את הזבל הזה (כהגדרתו בעל-פה של אחד המבקרים הספרותיים העבריים החשובים בדורנו) – במחיר סמלי כשהוא צרוב בתקליטור.
קשה מאוד להזדהות עם ציונות של משיחיסטים
אך עצמונה וקטיף החזירו במקצת את הכבוד האבוד של הגוש
תהיינה אשר תהיינה ההשלכות לטווח קרוב ורחוק של הנסיגה מרצועת עזה, תופעה אחת הזדקרה מעבר לכל מה שהתרחש, והיא – הציונות הדתית-הלאומנית, ובייחוד ההורים חסרי האחריות, הנוער המטורף והילדים שטופי-המוח – איבדה במו-מעשיה את עולמה בעיני רוב הציבור הישראלי, בייחוד החילוני, איבדה גם בעיני אלה שהיתה להם סימפטיה להתיישבות החקלאית של גוש קטיף. חשבנו שהם יושבים שם בשליחות ממשלות ישראל לשמש חיץ בין מצרים לפלסטינים, ומתברר שהתבצר אצלם ציבור משיחי פאנאטי שאינו מכיר במדינת ישראל ובחוקיה ויושב שם (בעיקר "המסתננים") בעקבות פירוש מעוות ואפילו פרחחי לדת היהודית.
צעירים אחוזי תזזית אלה, חלקם בעברית קלוקלת של חסרי-חינוך ועמי-ארצות, חלקם גם במבטא זר – הטירוף המשיחי והאש הזרה הניבטים מעיניהם, שנאתם לחיילי צה"ל ולשוטרים כאילו היו נאצים, השימוש בטלאי הצהוב, הפולחניות היהודית הקנאית שלהם שמזכירה כיתות מוזרות ומסוכנות, הבורות התהומית שלהם – כל אלה נצרבו בתודעה ובזיכרון הישראלי כסכנה ממשית, כמעיינות של טירוף קיצוני ו"מסירות נפש" מעוותת בתכלית – שמנותקת מהמציאות וסומכת גם על מעשים מנוולים, גם של הצתה ורצח שמבצעים יהודים – והכול כדי לעזור לקב"ה להפר את החלטות הדמוקרטיה הישראלית והשכל הישר.
הם הפסידו בקרב על הנסיגה לא מפני שנסוגו, כי אילו היו עושים זאת בכבוד, ובעוד מועד – דווקא יכלו לזכות באהדת הציבור הישראלי, וגם להקים גוש יישובים חדש לדוגמא בנגב הריק-למחצה, ולהיות לגאווה ולדוגמא לעם ישראל והיינו מחבקים אותם.
הם הפסידו בקרב כי חשפו את הפן האמיתי והמאיים שלהם, שאפילו העברית שלו אינה העברית שלנו – את הפן הלא-רציונאלי, הפן של צעירים יהודים קנאים שנראים בעינינו ממש מטורפים, סכנה למדינת ישראל ולכל חברה פלוראליסטית, גם דתית. ואת הפן של אנשים מבוגרים יותר, שהשאירו את בתיהם וילדיהם הקטנים על מכונם עד לרגע האחרון מתוך אמונה סהרורית שלא יהיה פינוי, והם מזכירים ליודעי ההיסטוריה שבינינו את השבתאים, שמכרו נכסיהם והתקהלו מול הים בציפייה לש"ץ המשיח שיוליכם בקפיצת הדרך לארץ-ישראל! והלא זה טיבה של משיחיות שקר.
ואולם, נודה ובל נבוש, מהלך הפינוי המכובד, השקט, המרגש, כמעט אצילי, של מתיישבי עצמונה וקטיף אתמול, החזיר במקצת לגוש קטיף את כבודו האבוד שנרמס בשבוע שעבר בידי מתפרעיו המתלהמים. ראינו בעצמונה אנשים רציניים, ציונים, פרודוקטיביים, שחושבים איך להעביר רפת, איך להעביר חממה, איך לשמור יחד קהילה, ומבטיחים להתיישב בנגב המערבי כולם כאחד, לכונן מחדש את יישובם באותו שֵׁם ולהיות מרכז לקימומו של הגוש כולו. אילו נהגו כך כל תושבי הגוש וגם תושבי קטיף ועצמונה מלכתחילה, לא היינו נרתעים מהשד שיצא מבקבוקם, ונהיה שמחים לעזור להם בדרכם החדשה שהיא גם דרך הממלכתיות הישראלית.
ותודה לאל, קרוב-משפחתנו צדוק רַאבּ בן השמונים-ושלוש התפנה מעצמונה בעמידה ולא על כיסא-גלגלים; מסופר עליו בטלוויזיה שגורש מביתו בהונגריה על ידי הנאצים, ונפל בשבי הירדני במלחמת השחרור בגוש עציון; וכאשר טלאי מגן-דוד צהוב לחזהו, הוא מבקש לתת לאיש הצבא המפנה אותו את אות ההצטיינות שקיבל על מלחמתו בנאצים, ולבסוף מנשק בהתרגשות עצומה את החיילים ומבטיח להם: "להתראות במשתלה החדשה!"
והגית בו יומם וליל
הרב אבינר, מחשובי הרבנים של הציונות הדתית, חיבר את "תפילתו של החייל המפנה":
"לא אשתקם לעולם, אהיה נכה נפשית כל ימי חיי, אכול רגשי אשם אינסופיים. מראות של פנים מיוסרות, תמונות של ילדים צועקים, ילוו אותי בשינה ובהקיץ... אם אגרש יהודי, לא אסלח לעצמי לעולם!"
אם אשכחך הרב אבינר, לא אשכח את הימין שהסתּ, תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכור קללותיך.
לזכרו של אהוד בן-עזר הראשון
בראשית אוגוסט כתבה לי עיתונאית "הארץ" דליה קרפל, שהכינה כתבה גדולה על הרן בר-דור (פנסטר לשעבר), ושאלה אם אני, אהוד בן עזר, הייתי יחד עם הרן בר-דור בקורס המודיעין הגבוה הראשון של צה"ל, שהשתתפו בו בין השאר, עם בר-דור מאמ"ן: שמעון סומך, מרדכי בנצור ("הקצין הבכיר" השני מהפרשה), רחביה ורדי, גיורא נבון ויצחק אורון (סוקולובסקי). מחיל האוויר: אריה רובנס, בנימין אימברג ומאיר אפל. מחיל הים: גד גדעון וישראל בן-אפרים. ממה"ד: אהוד בן עזר כמדריך הצבאי של הקורס, שהצטרף ללומדים. ממשרד החוץ, אגף החקר (לימים המוסד): אליעזר כספי, עמנואל סלע ורפאל סימון. ומהשב"כ: יעקב קראוס, משה ריבלין (שהיה יו"ר הקרן הקיימת) ודרורי (ללא שם פרטי. האם זה המהפנט?) והיו בקורס עוד שלושה קציני משטרה, ונציג אחד של האוצר.
עניתי לה שהייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בקורס, אבל בשנות החמישים המוקדמות היה במשפחתנו רס"ן אהוד בן-עזר ששירת בצבא הקבע בדרום ובערבה, ונהרג בתאונת דרכים באמצע שנות החמישים לערך. ואילו על אבישלום דרורי, דודו של האלוף אמיר דרורי ז"ל, היא תוכל לקבל מידע מאחותו של אמיר, אורנה בן-עזר (אימה של הסופרת הצעירה עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25") הגרה בצופית.
דבריי הגיעו גם לידי צילה דרורי, אלמנתו של אמיר, והיא כתבה לי, בין השאר, כי דודו של אמיר, אבישלום דרורי, שירת בצבא הוד מלכותו במלחמת העולם השנייה, ביחידת קומנדו, ונטל חלק בפעולות נועזות ומרתקות. את רוב שנות המלחמה, אחרי שנכשל הניסיון לתפוס את פילדמרשל רומל במיפקדתו במרסה מטרוח, בילה במחנה שבויים גרמני. "אם תרצה, אהוד, לעסוק אי-פעם בדוד בִּישׁוֹ של אורנה ואמיר – יש חומר." [אכן, שילחי לנו את סיפור חייו].
דליה קרפל הודתה לי על כל הבירורים שערכתי למען הכתבה שלה על בני דור שהיום הם כבר כבני 80 פלוס, והכתבה המעניינת אכן הופיעה ב"מוסף הארץ" ביום שישי, 19.8.05.
שאלתי על אהוד בן-עזר את בן-דודי המבוגר ממני, עמנואל בן-עזר (אביהם של רזי בן-עזר ושרון בן-עזר) והוא כתב וסיפר לי פרטים הזכורים לו על קרוב-משפחתנו אריך ראב, לימים אהוד בן-עזר. אריך היה שייך לפלג המשפחה שנשאר באוסטרו-הונגריה כאשר סבא-רבא שלנו, אלעזר ראב, בניו ובנותיו, עלו בשנת 1875 לארץ-ישראל. משפחתו התגוררה בווינה, וכאשר הלחץ הנאצי גבר, הוא עלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. לדבריו, אז, של אותו אריך-אהוד – הוא השאיר בווינה זוג הורים ואח אחד צעיר ממנו. מהיותו בחור בודד וחסר אמצעים (הוא נולד כנראה בשנת 1923) הצטרף לאחד הקיבוצים בצפון הארץ.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר ללבנון/סוריה והתגייס ללגיון הזרים הצרפתי. לאחר נפילת צרפת חשש שהפיקוד המקומי ישתף פעולה עם ממשלת וישי (מה שאכן קרה), ולדבריו ערק מהלגיון כאשר הוא מביא עמו כמות מסוימת של נשק, כך הגיע לקיבוץ בצפון הארץ וירד למחתרת.
הוא שב והתגייס ללגיון הזרים, הפעם הפלג שבשליטת "צרפת החופשית" תחת פיקודו של הגנרל דה גול, נשלח לאפריקה, ושירת בלגיון ליד אגם צ'אד.
יום אחד הוא הופיע בבית הוריו של עמנואל בפתח-תקווה, אלעזר ובלה (לבית שרייבמן) בן-עזר (ראב) בפתח-תקווה כשהוא לבוש מדי הלגיון ואמר שהוא רוצה לערוק מלגיון הזרים בגלל האנטישמיות הגואה שם.
"עזרנו לו לשרוף את המדים, וכאזרח, תוך שינוי מסוים בשם, הוא התגייס לצבא הבריטי בו שירת עד סוף המלחמה, וכנראה שהגיע גם להודו," מספר עמנואל. "היה לו עור שחום, כשל משפחתנו, עיניים ירקרקות, שיער בצבע הדבש, והוא היה גבר יפה להפליא, זקוף, בהליכה צבאית, מרשים מאוד במדי לגיון הזרים, עם הכובע שיש בו מגן-בד הנפתח על העורף. הוא השתמש כנראה בכמה ואריציות של שמותיו: אהוד ראב, אהוד בן-עזר, אריך ראב, אריך בן-עזר, במהלך חייו ובצבאות השונים שבהם שירת.
"לאחר מלחמת העולם השנייה הוא התחתן עם בת למשפחה ותיקה בחדרה, והשתקע שם. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לצה"ל והגיע לקצונה. עקב סכסוך עם מפקדו, שכנראה כלל הרמת ידיים, הוא הודח מהקצונה. הוא התנדב שוב לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה. במצעד הראשון של צה"ל בתל-אביב (המצעד שלא צעד, ב-1949) – הוא נשא את דגל צה"ל בראש התהלוכה, בהיותו קצין במשטרה הצבאית. סופו שנהרג בתאונת דרכים בעודו משרת בצה"ל."
בשנת 1953 או 1954, כאשר ירדתי לחוות הגדנ"ע באר אורה (פעמיים באותן שנים) ועצרנו בבסיס צה"ל בעין יהב, משכה את ליבי פקודת-קבע מפורטת, מודפסת ומהודקת ללוח ההודעות הצבאי, מפרטת את כל התקנות החלות על היורדים לערבה ולאילת, ועליה חתום רס"ן אהוד בן-עזר.
כאשר אימץ לעצמו את השם אהוד ועיברת את שם משפחתו לבן-עזר, אני כבר הייתי קיים, כבן שנתיים. אינני יודע אם ידע על קיומי כתינוק בפתח-תקווה כאשר בחר בשם אהוד, שלא היה שם היסטורי במשפחתנו כיהודה, אלעזר, אסתר, בנימין ואחרים, אלא זכיתי בו מפני שכך היה שמו של אהוד פסקל, נכדו של פרץ פסקל העשיר הידוע בתולדות המושבה; ודודתי רחלה זילברוסר אמרה ששם מקראי שהיה טוב לנכד של פסקל – טוב גם לבן-אחותה, היא אימי דורה. ועל שמי אני מודה לדודתי כל חיי.
בכתבתה של דליה קרפל "המיתוס כבר בן 50" ("מוסף הארץ", 19.8.05) מסופר כי אחרי שהופל מטוס "אל על" בשמי בולגריה בשנת 1955, נפוצה שמועה שהמטרה היתה איש ביטחון ישראלי בכיר. אלמנתו ובנותיו של איש המוסד הרן בר דור, שנספה בהתרסקות, חיו מאז בצל המיתוס הזה. מתברר שהרן בר דור נולד במאי 1923 בווינה בשם הרברט פנסטר, בנם היחיד של ישראל ומניה. אימו היתה פסנתרנית. לפי התיאורים בכתבתה הוא היה גבר נאה וגבוה. סביר להניח שהכיר את אהוד בן-עזר, לפחות באותו קורס מודיעין ראשון של צה"ל, אבל ייתכן שגם מילדותם, מהיותם בני אותו גיל ורקע, בווינה היהודית.
כל היודע פרטים נוספים על אותו אהוד בן-עזר ואלמנתו מחדרה, ואם היו להם צאצאים, מתבקש להוסיף פרטים ל"חדשות בן עזר".
במרס 2005 הגיע ארצה לביקור ויקטור ראב מפלורידה יחד עם חברתו-לחיים דלורה שפירא, וערכתי איתם סיור היסטורי בפתח-תקווה. ויקטור נולד בווינה. בגיל שש עשרה וחצי, אחרי ה"אנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה, הועבר עם קבוצת נערים לאנגליה, לבלפאסט, למשפחה יהודית, שם למד לדבר אידיש; משם לארה"ב, ובה התגייס לצבא עוד לפני שקיבל אזרחות אמריקאית. הוא נשלח כחייל אמריקאי לגרמניה, נכח בשחרור מחנות הריכוז והיה גם חוקר, יודע גרמנית, שהשתתף בהכנת משפטי נירנברג. מה שבהחלט מוסיף כבוד למשפחת ראב. אדם רב עלילות. לפי חשבוני יליד שנת 1922 או 1923; בבואו לישראל היה בן שמונים ושתיים או שמונים ושלוש לערך, ונראה מצויין ובמלוא כוחותיו.
כתובתו של ויקטור ראב, באנגלית בלבד: Raab714@aol.com
באורח מוזר יש דמיון-מה בקורות חייו בינו לבין הרופא היהודי-אמריקאי דניאל, שאותו תיארתי לפני כארבעים שנה ברומאן "אנשי סדום" (1968). גם בספרי מדובר ביהודי דובר גרמנית המשרת בצבא האמריקאי בגרמניה. נתתי לוויקטור עותק של התרגום הגרמני של "אנשי סדום".
ויקטור ראב הוא בן-גילם בווינה של הרברט פנסטר (הרן בר דור) ושל בן-משפחתנו אריך ראב (אהוד בן-עזר), והיחיד שנותר בחיים מבין שלושתם. שלחתי לו לאחרונה אי-מייל ושאלתי אותו אם ידועים לו פרטים על השניים. לצערי לא מצאתי במהדורה האנגלית של "הארץ" באינטרנט את כתבתה של דליה קרפל, כדי לשלוח לו גם אותה.
אני מחכה לתשובתו.
הקירבה המשפחתית של ויקטור רַאבּ למשפחת בן-עזר ראב בישראל
[לידיעת קוראי "חדשות בן עזר" שהם קרובי משפחתו של מר סופר נידח]
משפחת ראב עלתה לארץ פעמיים.
הפעם הראשונה: שלמה ראב, מהכפר סילֶשׁ שבהונגריה (כיום בסלובקיה), עלה לירושלים בשנת 1863 עם אשתו אסתר (בת הרב יחזקיהו הכהן מבעלעד שבהונגריה), וזאת כדי למות ולהיקבר בעיר הקודש.
לשלמה ראב היו כמה בנים ובנות.
אחת מבנותיו של שלמה ראב – יטול-חנה שמה, נישאה לבנימין שטמפפר, אביו של יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה, שעלה ברגל לארץ-ישראל מהונגריה בשנת 1869 וקרא לבני משפחתו לבוא אחריו, ואכן באו.
וכך היתה הפעם השנייה לעליית משפחת ראב: בן של שלמה ראב (אחיהם של יהושע ראב ובנימין זאב וולף ראב) – היה לאזאר (אליעזר, אלעזר) ראב, שעלה עם בניו יהודה, משה-שמואל ובנותיו חנה (לימים פרלקוורט) וטויבֶּה (טובה, לימים גרין) לארץ-ישראל בשנת 1875 או 1876 כדי לחיות בה ולייסד בה מושבה חקלאית.
עוד אחד מבניו של שלמה ראב – בנימין זאב וולף ראב שמו, הוליד (בין השאר) את יחזקאל ראב, שנישא לבת-דודו אסתר ראב (שניהם ניספו באושוויץ). אותו יחזקאל ראב הוא אביו של צדוק ראב, שגר (בלשון הווה ובלשון עבר) בעצמונה עם משפחת בנו יחזקאל ראב. אסתר, בתו של צדוק, נשואה לרב יואל בן-נון.
בן נוסף של שלמה ראב – היה יהושע ראב. בתו אסתר היא זו שנישאה לבן-דודה יחזקאל ראב (בנו של בנימין זאב וולף ראב). בן של יהושע ראב ואח של אסתר ראב – היה יחזקאל-יינל ראב – והוא אביו של ויקטור ראב ממיאמי ושל אחותו ברברה.
כלומר, יחזקאל ראב, אביו של צדוק, אשתו אסתר ראב, ואחיה יחזקאל-יינל ראב (אביו של ויקטור) – היו בני-דודים מדרגה ראשונה של יהודה ראב (ושל בן-דודתו יהושע שטמפפר).
ויקטור ראב וצדוק ראב הם בני דודים מדרגה שנייה של בנימין בן-עזר (ראב, בנו של יהודה ראב). בנימין היה אביהם שלי, אהוד בן-עזר (ראב) ואחותי לאה שורצמן (לבית בן-עזר ראב).
ויקטור ראב וצדוק ראב הם בני דודים מדרגה ראשונה.
לנוסח הסופי הזה הגעתי יחד עם ויקטור, שתיקן פרטים אחדים בדף המשפחה של יהושע ראב. שמו נזכר בדף שבחוברת אילן היוחסין של משפחת ראב בן-עזר, אך לא בהקשר הנכון. לדפים המצולמים שהבאתי לוויקטור הוספתי במקביל שמות בתעתיק אנגלי וגם תאריכי עלייה ארצה. [הערה: מר א. בן עזר הוא היחיד במשפחת בן-עזר שאינו ממקף את שם משפחתו].
חמשת ראשי משפחות המייסדים של פתח-תקווה, שהיא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, שנוסדה שנת 1878 – הם דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, דודו ובן-דודתו אליעזר (לאזאר) ראב ובנו יהודה ראב (בן-עזר), וכן יואל משה סלומון וזרח ברנט. ארבעה הראשונים – שטמפפר, גוטמן וראב האב והבן, עלו לארץ-ישראל מהונגריה.
הופיע בהוצאת אסטרולוג
ספר שיריו של אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
מכל השריונים שיכסוהו בעתיד
כְּשֶׁאַתָּה מְכַסֶּה בַּלַּיְלָה תִּינוֹק אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְהַשְּׂמִיכָה עָבָה מִכָּל
הַשִּׁרְיוֹנִים שֶׁיְּכַסּוּהוּ בֶּעָתִיד, עֲדַיִן בְּיָדְךָ הוּא, מָתוֹק-מָתוֹק שֶׁלְּךָ
וְרַךְ, עֲדַיִן רֵיחַ תַּפְנוּקִים לֹא רֵיחַ חֲרִיכָה הוּא – עֲדַיִן
תַּלְתַּלִּים שֶׁל מֶשִׁי, לֹא צִנַּת מִדְבָּר – עֲדַיִן עַל רִצְפַּת
חַדְרוֹ חֵיל תִּינוֹקוֹת בְּנַגְמָ"שִׁים שֶׁל פְּלַסְטִיק, בְּטַנְק שֶׁנָּע עִם סוֹלְלָה –
צָבָא שֶׁנָּם בַּעֲרִיסוֹת, בָּסִיס שֶׁל טִירוֹנִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם וְשָׁלֹשׁ
מוֹשֵׁךְ מִן הֶעָתִיד רִגְעֵי שַׁלְוָה, וּתְמוּרָתָם – הִנֵּה פְּלָדָה
אֲשֶׁר תָּגֵן, הִנֵּה הָאֵשׁ אֲשֶׁר תִּקַּח – – – עוֹדוֹ מַרְטִיב –
וְלֹא מִפַּחַד. יָדָיו הַזְּעִירוֹת לוֹמְדוֹת יוֹם-יוֹם רָזֵי עוֹלָם
וְהוּא שׁוֹאֵף קָדִימָה, לָמָּה יַעֲצֹר?
למכירה בחנויות
או ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א
[וכן בחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה כי הספר נמכר בקצב של עותק לשבוע ובעוד כחמש שנים יאזל].
המלצות לצאת לנופש בהקדם
אזרחי ישראל, אנחנו ממליצים לכם לצאת לנופש בחודש-חודשיים הקרובים, כי אחריהם, לכל המאוחר באפריל, כך גם לפי ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף זאבי-פרקש – תחל האינתיפאדה תלולת המסלול, זאת כאשר יתברר שהנסיגה מרצועת עזה לא היתה אלא קיצור אסטרטגי של גבולות ישראל לקראת הסיבוב הבא (או הנוכחי הנמשך והולך) של המלחמה שבה אנו מצויים, וכי תמים מי שסבור שאפילו נסיגה לגבולות 67' או 48' (גבולות החלוקה) היא סוף פסוק לדרישות הפלסטינים. הקשיבו לחמאס. הקשיבו לג'יהאד האיסלאמי. הקשיבו לאל קאעידה. הקשיבו לצמרת הרשות הפלסטינית עצמה. הם לא מתלוצצים, והם מאיימים על כל אחד מאיתנו בהמשך הטרור הרצחני גם בלב ערינו.
לכן מהרו לצאת לחופשות ועשו חיים טובים ומשוגעים בטרם יתחדשו פיצוצי האוטובוסים שבהם נוסעים אנחנו, אזרחי ישראל – הכובשים, המנצלים, הקולוניאליסטים, יחד עם נשותינו וילדינו והמשרתים הצבעוניים והשחורים שלנו, והפילגשים – ממש כמו שהיו הבלגים בקונגו והבריטים בהודו! ראו באיזו שמחה זרה חוזרים אצלנו עיתונים והיסטוריונים על התקדים ההיסטורי של סיפור צאת הצרפתים מאלג'יריה. העוגן הרֵם, עוד נשוב קפיטן, עוד נשוב ניפגש על המים! –
אבל בכיוון ההפוך.
ובינתיים אפשר להתנחם רק בכך שבניו-יורק ובלונדון, ובקרוב גם בברלין, בפריס ובערים מערביות אחרות, הטרור האיסלאמי מכה ויכה לא פחות מאשר בירושלים, בתל-אביב ובחיפה.
עכשיו תורם של הפלשתינאים להוכיח
סיפור הנסיגה הישראלית מעזה יתעמעם בעוד שבועיים עד חודשיים, כי את התקשורת ואת הציבור הישראלי יעסיקו נושאים חשובים יותר כמו משפטו של האנס הסדרתי חנן גולדבלט, השאלה אם להוריד את גיבור ישראל אלוף יצחק מרדכי לדרגת תת-אלוף או טוראי, האם ידע אבא של עומרי על מעלליו או לא, והתקפות שלוחות-רסן על האבא מצד תומכיו הזמניים מהשמאל ומ"הארץ", ומעתה על כך שאינו מכריז מיד על נסיגות נוספות, (כפי שהתקיפו את רבין, גם מהשמאל, בתקופה שלפני הירצחו) – אלה יעסיקו אותנו במקרה הטוב, אם לא יהיו פיצוצי אוטובוסים, אינתיפאדה תלולת-מסלול ומתאבדים מתפוצצים בבתי-קפה.
אבל עכשיו תורם של הפלשתינאים להוכיח לעצמם ולעולם: האם יפעילו את החממות בגוש קטיף, שאותן קנו להם האמריקאים במיליוני דולרים? האם ימשיכו לטפחו כגוש חקלאי פורח ומייצא לאירופה? או יבזזו (אם שלנו לא יבזזו קודם), ישרפו, ויילחמו אלה באלה על חורבותיו, (שאמנם אנחנו הרסנו אבל משום שהם התנגדו לקבל את הבתים כי הם "אינם מתאימים" להם).
הטרור יימשך. להתחמש הם יוסיפו וביתר קלות. אבל האם יעשו גם משהו פרודוקטיבי או יתבצרו זו השנה ה-57 בפליטות הפאראזיטית שלהם, בהסתמכות על סיוע סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם – תוך הפניית הגב כלפיהם מצד כל מדינות-ערב, הפוחדות מהם (שלא להשתמש בביטויים קשים יותר); ובראש ובראשונה מצד מצרים, שלא תיתן אפילו שעל אדמה אחד מאדמת סיני הקדושה – כדי ליישב לפחות חלק מהם; וכל זאת תוך המשך הטרור הפלשתינאי, שגם ימנע מהם לצאת לעבוד בישראל לאחר נסיגתה מאדמתם; וכך מצבם יהיה גרוע פי כמה וכמה מאשר לפני הנסיגה שלנו מגוש קטיף (וקודם לכן – מביטול אזור התעשייה במחסום ארז), שנתנו עבודה מכובדת וקיום לאלפים מהם.
וכל זה יהיה כמובן באשמת הקולוניאליזם שלנו, שמתעקש להשאיר רצועה קטנה של יהודים בין פלסטין לבין הים התיכון.
מכתב מלונדון, 21.8.05
The soldiers and the policemen have been so wonderful. You must be so proud of them. Is there anywhere else in the world where such a thing could have happened? When we have had any civil disobedience and trouble, the police have just been a faceless force. Let us hope that it all finishes peacefully today and will benefit the future.
Lots of love,
Marion
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל