| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 67
תל אביב, יום שישי, כ"א באב תשס"ה, 26 באוגוסט 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אהוד בן עזר
פולניה בלי יהודים
יומן מסע
מאי 2005, אייר תשס"ה
עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר
ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה
היום השנים עשר: לא רק ארץ-מישור (פולאנה), גם הרים: זָקוּפָּנֶה
21.5.05. שבת. קראקוב. לילה 4. שלישי במלון נובוטל ברונוביצ'ה. קראקוב-זקופנה וחזרה, 200 ק"מ.
ארוחת-בוקר במלון עם להקה של מנגנים באווארית בתלבושות עממיות, בייחוד הגברים. צעירים ומבוגרים, קצת מצחיקים וחלקם שמנים. גם הבחורות והנשים לא מי יודע מה. אולי אחת בלבד יפה. מעניין היה לעשות פעם מחקר על יחסי הכוחות בין יפות למכוערות בתזמורות ובמקהלות.
כאשר אנחנו יוצאים למכונית, בעלי הלבוש המצחיק עורכים חזרה במגרש החנייה, ברחבה שבין הגן לבין האוטובוס שלהם. תוף אחד גדול, אחד קצר, והשאר חצוצרות וחלילים או קרנות-יער, והם יכולים גם לצעוד ולנגן. נוסף לכך יש להם שני ליצנים שאותם אנחנו רואים בפעולה, פניהם מרוחים בצבעים שונים. וכן ישנה חבורה שלמה של גברים צעירים-יחסית שעורכים חזרה של ריקוד בבגדי אדום ולבן כשהם מחזיקים בידיהם את קצותיהן של קשתות גבוהות שזורות עלי מחט בצבע ירוק כהה מאוד, מן הסתם עלים מלאכותיים. הם מחזיקים בקשתות הירוקות בכפפות לבנות, ועורכים איתן מעין ריקוד רונדו בהליכה ריתמית-אווזית לקול צלילי התזמורת ומנצחה, שנראה כתאומו של הרמטכ"ל בוגי יעלון – שמנמן, עגלגל ולגמרי לא צבאי. כאילו התחלפו ביניהם במדים בלילה, אילו היה הרמטכ"ל עדיין נשאר במלון.
הדסה ניגשת אליהם והם סבורים שאנחנו גרמנים, בגלל המיספר של מכונית הוואן שלנו עם האותיות של גרמניה, ואולי גם בגלל גזרותינו העגלגלות, לפחות הדסה ואני, ושמחים עלינו מאוד. אבל הדסה אומרת להם שאנחנו ישראלים, ולדבריה, הם לא מגיבים על כך במיוחד. לא מתלהבים. נותנים לנו את העלונים הצבעוניים של הופעותיהם עם שם הלהקה-התזמורת, והאתר שלהן – אם ברצונכם להזמינן: WWW.schaeffler-kirchheim.de
אני חושב לעצמי שזה סמלי שגרמנים באים לנגן לפולנים ולא שיהודים, על אדמת פולניה – מנגנים בתזמורת אסירים במחנה השמדה. גם לפולנים יש חשבון לא קטן עם הגרמנים, יותר ממה שמוכנים להודות כאן בישראל, ועכשיו הם זקוקים לגרמנים, בין השאר בתור תיירים.
בטרם צאתנו מהמלון, בבוקר, מגיע לחדרנו שליח עם חבילה מהמלון הוטל גראנד בלודז'. מתברר שיהודית שכחה שם בחדר זוג מגפי-עור וביקשה בפקס שישלחו אותם לישראל, ואולם הם הזדרזו לשלוח אותם כבר למוחרת במסירה מיוחדת שעולה לנו 222 זלוטי, שהם כ-333 שקל או 74 דולר לערך, ממש סכום של עוד יום ולילה במלון, ללא ארוחת-בוקר.
יהודית מאוד מתרגזת, וכאשר אנחנו שבים ארצה, שולחת פקס להנהלת הרשת בווארשה, ומקבלת תשובה שלא מצאו אותנו בטלפון באותו ערב במלון, אך לפי שביררו, המשלוח בדואר לישראל צריך לעלות 660 זלוטי! – שהם כ-220 דולר!
אינני יודע מהיכן לקחו את המחיר המנופח. מוטב היה לוותר על המגפיים ולקנות חדשים בארץ. ראו הוזהרתם, שכחתם חפץ בהוטל גראנד בלודז', כאילו ויתרתם עליו, אחרת יעלה לכם מחירו בזהב.
יוצאים במכונית לזקופנה. אני קצת מנמנם בדרך. מגיעים לנופים היפים של הרי הטָטְרָה, שפסגותיהם עדיין מושלגות. השוק של זקופנה מקסים, גדול, תרבותי מאוד, לא כזה של פראגה, ויש בו דברים מיוחדים כמו גבינות כבשים מעושנות שטעמן נפלא ומהן אנחנו קונים שלושה חריצים כרסתניים.
מדריך-מטיילים ישראלי, שוויצר מבוגר, שמכיר את הווישליצקים, עובר ואומר לנו: "אל תקנו את הגבינות. הן נוזלות מים בדרך. יקלקלו לכם את המזוודות!"
איזה מים! גבינות יבשות מעושנות ושמנות, חבל שלא הבאנו יותר! פשוט עטפנו אותן היטב בנייר, ובשקית פלסטיק בגלל הריח החריף.
קורא יקר, אם תזדמן לזקופנה, קנה לך וקנה גם לנו שני חריצים עגולים של גבינת כבשים מעושנת, עטוף אותם היטב ושלח לנו הודעה באי-מייל בשובך ארצה. אנחנו כבר נבוא לקחת, וגם נשלם לך עבורם!
קונים בשוק נעלי צמר כבשים לבית, בחורף, לי, ליהודית ולחברה שלה. ועוד מדברי עור": כובע קסקט שחור עבורי בשלושים זלוטי וכובע עור אדום בסגנון מצחיית-גולף בעשרים זלוטי ליהודית. מתאים לה מאוד. ארבע כפיות עץ נחמדות. מפצח אגוזים מעץ לשמחה לוסטיג כדי שיהיה אפשר לאכול גם את הפיסטוק-שאמי הסגורים שנותרים אצלו בצלחת בגינה בשבתות. כף חשמלית להרתחת מים. הכול כאן בזול – מצפנים, אולרים, פגיונות, מכשירי טרנזיסטור וכדומה. הרבה דברי עץ. מפות רקומות עבודת-יד.
תחילה אנחנו עולים בקרונות-הרכבל (פוניקולור) למעלה, משם רואים טוב יותר את הנוף. מצטלמים. אני קונה גלוייה עם פירוט כל ההרים. בגובה שאליו הגענו כבר אין שלג בעונה זו של השנה. מטיילים קצת ולבסוף יושבים בסככה פתוחה לנוף ואוכלים נקניקיות מצויינות עם קולה.
את הקניות בשוק עורכים אחרי הירידה מהרכבל, בדרך חזרה למכונית. גברת עברייה אחת, מהקבוצה של צביקה לבנון, שאתמול בבוקר אכלה במלון יחד עם תמימה אשתו, שתיהן לא נסעו לאושוויץ – פוגשת אותנו בדרכנו חזרה ומתחילה להחמיא לי שקראה את ספריי וכמה נהנתה, רק שאינה זוכרת את שמותיהם. אני מזכיר שמות ובסוף גם את "ערגה", אך יש לי רושם שלא קראה שום ספר מספריי. היא מצלמת הרבה ויש לה צמיד עשוי כפתורים תפורים סביב לאמת ידה הימנית. לימים, כאשר אני פוגש את תמימה בבית-ההארחה של קיבוץ הגושרים, היא מספרת לתומה כי הגברת העברייה שמעה רק אותו בוקר ממנה שאני סופר, ולפני כן כנראה לא ידעה עליי דבר. אבל אולי אני טועה. סתם מפחיד אנשים, ולא כדאי להיות קורא שלי כי בפגישת פא"פ אני סופר חקרן.
כלב מבקש נדבות ניצב על המדרכה. מדי פעם מישהו מרחם עליו וזורק מטבע.
בסך הכול יום עליז ותוסס. מאות מבקרים. קונים. מטיילים. אווירה של חג, של יריד. נחמד. מומלץ בכל לב לכל מי שמבקר בפולניה. אין צורך להישאר לישון.
עולים במכונית ליער מעל זקופנה. נכנסים קצת ליער, להרגיש אווירה של יער, ואוספים איצטרובלים בין העצים. בדרך חזרה עובדים שוב על פני כנסיית עץ בת כמאה שנה. בתוכה פנימה מתנהלת מיסה ממושכת ואי אפשר להיכנס. מסתפקים בהצצה מבחוץ ובצילום. ממש מדהים כיצד הכנסיות מלאות מתפללים, והיום רק שבת, לא יום ראשון.
יורדים וממשיכים לכנסיית-עץ נוספת, הרבה יותר גדולה ומודרנית, והיא בזקופנה עצמה, כולה מוקדשת לאפיפיור יוחנן פאולוס השני, פסלו של קרול ויטילה בידיים פרושות אכן ניצב ברחבה שבחזית הכנסייה, ומתחתיו הכתובת "יאן פאוול השני, 16.10.1978", כנראה היום שבו ביקר במקום.
נמצאת שם גם קפלה עשוייה עץ בצד ימין, והכול חדש יחסית ועשוי באמנות. גם בה מתפללים בדבקות. מרבית בתי זקופנה עשויים עץ, גם החדשים, וכולם בסגנון עתיק ויפה, פרי עבודת יד שקדנית של בנאים-נגרים שאנחנו רואים בעבודתם פה ושם. לאחר שנים אחדות כבר לא יהיה אפשר להבדיל בין חדש לישן. לולא הידע של יגאל לא היינו מגיעים לכל המקומות הללו.
חוזרים במכונית למלון בקראקוב. אני הולך לשחות כחצי שעה לאחר שישנתי בנסיעה. הפעם אין בחורה, אין חריץ, אין תחת ושום עירום.
מאוחר יותר אנחנו יוצאים כולנו במכונית לכיכר המרכזית של הסוקוניצה, מול כנסיית הבתולה מרים הקדושה. מוצאים מסעדת "ספינקס", מהרשת שאכלנו בה פעמיים בלודז', והמנות דומות. יהודית ואני – שתי חמיצות חמות עם שתי מנות בצק ממולא בשר בנוסח פירושקי, זה כלול במנה וטעים מאוד, שתי כוסות קולה גדולות ומנה גדולה של שישליק עוף ועם סלט ירקות עם גבינה "א לה פטה". הכול יחד עולה 80 זלוטי, כמאה שקלים. הקשר למצרים רופף מאוד ברשת הזו. אולי עצם העבדה שיש בתפריט גם מאכלים מזרחיים, והם מתאימים לתיאבון שלנו אחרי כשבועיים של מאכלים כבדים. גם יגאל שמח על האפשרות לאכול סלט עם גבינה וזיתים בערב. וכי מה יכול להיות טוב מזה?
חוזרים עייפים למלון אחרי שנפרדים מכיכר העיר היפה של קראקוב שהיא היפה בערי פולניה שראינו עד כה, הנקייה ביותר, הבנוייה היטב גם בפרברים ובחלקים החדשים, שלא נעשו לשכונות עוני, וכנראה גם התרבותית ביותר, כי נדמה שבווארשה הולך הרבה לאיבוד מתוך כך שכמעט הכול חדש ורחב מדי, ומה שישן נראה קודר ומוזנח.
מסתכלים גם במגדל השעון, שהוא בית העירייה הישן, מהצד השני של הסוקניצה, לא זה הפונה אל הכנסייה.
מסתכלים בחלונות הראווה של חנויות הספרים ורואים בהם בהבלטה את הספר החדש של עמוס עוז, שעטיפתו מורכבת מתמונתו כיום ותמונתו כילד. ואולם החלק היותר גדול של חלונות הראווה נכבש בשלל ספרים בעלי כריכות צבעוניות מאת מחברים שונים וכולם על יוחנן פאולוס השני ותמונתו מקשטת אותם.
שוב נופלת עליי עייפות, אבל בכל זאת אני כבר בעמ' 75 במחברת היומן שלקחתי איתי לדרך.
היום השלושה-עשר: פולנֵי וורוצלַב מתפרנסים מתיירות גרמנית לברסלאו
22.5.05. יום ראשון. קראקוב-ורוצלב, כ-300 ק"מ. ישנים בוורוצלב, מלון הולידי אין.
Wroclaw Holiday Inn, Marszalka Pilsudskiegost, 49/57, Wroclaw, 50-030
Poland, 48-71-7870000
נפרדים בארוחת-בוקר טובה מהמלון הנעים בקראקוב, ויוצאים לוורוצלב היא ברסלאו. נסיעה די ארוכה ואני די מנומנם. תאונה של משאית גדולה שנזרקה לגדר ההפרדה גורמת לפקק תנועה ארוך (שכינויו בפולנית – חוֹלֶרְנָה קוֹרֵק) – עד כדי כך שעשרות נוסעים יוצאים ממכוניותיהם ומטיילים בצד הכביש כמו ביום חג, כאשר סביב שדות ירוקים ונוף כפרי. יש גם קטעים ממושכים בדרך, האמורה להיות כביש עורקי, שבהם מתנהלים תיקונים על פני קילומטרים רבים, ובמקום להתרכז בקטעים קצרים יותר ולהשלים אותם, סוגרים קטעים ארוכים, ארוכים מאוד, מבלי להתאמץ לסיים בהם את העבודה במהירות. מין תבונה פולנית.
בדרך אנחנו יורדים למלון-דרכים קטן ושותים קפה באוויר החופשי.
כעשרים קילומטר לפני וורוצלב עוצרים במסעדת דרכים קטנה לצהריים, "אוֹבְּיַאט", ולא להאמין איזו ארוחה מגישים שם. אני לוקח כוס חמיצה חמה מתובלת בקצת פירורים של עשבי תיבול (הלוואי שהיינו יודעים בדיוק את המתכון, כאן בארץ יהודית מוסיפה לחמיצת הסלק קצת אבקת מרק בשר, שמאחר שחדלו לייצר אותה היא קרוייה כיום אבקת תיבול לצלי ומשווקת באותה אריזת קופסה של אבקת מרק, וכמובן מוסיפה גם מלח, פלפל, קורט סוכר ומיץ לימון, לפי הטעם) – יחד עם צלחת מלאה פירושקי הנראים יותר כמו הקרפלאך שלנו, ממולאים בשר טחון. וחזרת לבנה, מעולה. יהודית מרק גולש. הדסה הנתונה בטראנס של התרפקות על מעדני פולניה – מרק מעיים ואחר כך גוש לא-קטן של בשר ברך בלי העצם. יגאל מסתפק במרק. עם בקבוק קולה אחד – עולה לי וליהודית כ-18 זלוטי, פחות משלושים שקל. ממש לא להאמין למחירים הזולים, בעיקר במסעדות הדרכים.
מגיעים למלון "הולידי אין", הנמצא די קרוב ללב העיר וורוצלב, על רחוב המרשל פילסודסקי, ומקבלים חדר שממנו רואים למטה את קווי החשמליות בפילסודסקי. אני יוצא עם יהודית לסיור בכיכר השוק הישנה של העיר, שנהרסה כולה במלחמה בשנת 1944, כאשר הרוסים התקדמו בשלזיה תחתית לעבר ליבה של גרמניה, ולברלין. תושביה הגרמניים של ברסלאו, זה שמה הגרמני של העיר, ברחו, ולאחר המלחמה חזרו אליה הפולנים. העיר נבנתה מחדש במשך עשרות שנים וקשה לומר שיש בה משהו מיוחד, לבד מדבר אחד – נשים ובחורות יפהפיות. אולי מפני שהיום יום ראשון אחר-הצהריים, שיוצאים בו לטייל במרכז העיר, כמו אתמול בכיכר העיר בקראקוב, שהיתה מלאה בני-נוער וצעירים וזוגות אוהבים, וכך גם בימי-החול הקודמים שביקרנו בכיכר, עד כי נדמה שכל אהבה בקראקוב החלה בכיכר העיר הישנה, לרגלי הכנסייה בעלת שני הצריחים הלא שווים והחצוצרן התוקע כל שעה שלמה חיצרוץ קטוע כמו כאשר פילח החץ את ליבו.
בכיכר המרכזית בוורוצלב יש תערוכה למלאת שישים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. שני קרונות רכבת ותחום סגור שבו מוצגים, הקשורים לאותה תקופה, ואפילו מודעות אחדות על פעילות תרבותית באידיש, שאחת מהן מודבקת הפוך! – מאחר שכל ההסברים כתובים פולנית בלבד, קשה לנו להבין מה בדיוק מוצג כאן.
החנויות סגורות ברובן בשעות אלה של יום ראשון. אפשר רק להיכנס לסופרמרקט ולקנות מים.
מחשבה שעולה בי, בערב במלון, תוך כתיבת הדברים האלה: כמעט בכל כנסייה שבה אנחנו מבקרים בפולין – יש מתפללים רבים, בודדים, או יחדיו, או ממש מתקיימת מיסה. אתמול בזקופנה, בכנסיית העץ, לא היה אפשר להיכנס כי היתה מלאה בנוסעי אוטובוס מטיילים שחיכה להם למטה, והם חזרו שוב ושוב כמו מנטרה על מה שנשמע באוזניי כסווטלאנה אבל בפולנית זה כמו הושע-נא, או Save us – שְׁוויינטָנָה, והם חזרו בדבקות על אותו צרור משפטים, שוב ושוב כאילו השינון מכניס אותם לטראנס – וגם בכנסיית העץ בזקופנה עצמה, לא היה אפשר להיכנס כי בפנים התקיימה מיסה וכומר קתולי חזר על שוויינטנה מריה ושְׁוויֵינְטֶגוֹ יעקובה ושוויינטגו ושווינטנה של כל אחד ואחת מקדושי הכנסייה הנוצרית. גם הקפלה שעברנו בוורוצלב מלאה מתפללים, ועשרות ומאות ילדי בית-ספר מבקרים בשקט מופתי בכנסיות, במאורגן, כפי שראינו במקומות רבים. אינני סבור שפולחן סטאלין בפולין הקומוניסטית השתווה אי פעם למתרחש כיום, בייחוד לאחר מות האפיפיור "שלהם", שנעשה לדמות הדתית-קתולית והלאומית המרכזית, שתתעצם ככל שהשנים תחלופנה ויוכרז כקדוש.
אחר-הצהריים יהודית יצאה עם יגאל והדסה לסיבוב במכונית וקצת ברגל בכיכר העירייה העתיקה. אני ישנתי כי לא נראה לי לצאת שוב מיד שחזרנו מהסיור הרגלי.
בערב אנחנו אוכלים במסעדת המלון. 125 זלוטי עם הטיפ. מרק עוף ואטריות גרגרי-בצק אפויים וגזר, לא משהו מיוחד. שניצל חזיר עבה עם לביבות תפוחי-אדמה דקות כמו של חנוכה, וסלט כרוב עם פטריות ושמנת, לא טעים. מנת הבשר גדולה מדי. יהודית לקחה מרק קרם-צ'אודר. ובנוסף לקחנו שתי בירות, ושרלוטקה בינונית בסוף. בפתיחה מגישים לכל שולחן באגט קלוי עם גבינה צהובה ועגבניה קלופה. טעים.
באגף לידינו יושבת במסעדה קבוצה של גרמנים קשישים שעושה רושם שהם צאצאים או ממש פליטי שלזיה תחתית וברסלאו, ובמשך יותר מחצי שעה עומד בלב האולם אחד מהם, או אולי מדריך מקצועי – ומרצה להם בגרמנית שיש בה כנראה גם בדיחות מדי פעם. אני ממש מהופנט וסקרן. הלוואי שהייתי מבין מה הוא מספר להם.
טוב. לפחות הגרמנים שברחו עם הצבא הנסוג לגרמניה ולא שבו לבתיהם, באים הנה לבקר אך לא מפוצצים אוטובוסים פולניים בשם זכות השיבה. טוב. הגרמנים כנראה לא עוסקים בקטנות. אם לא בגזים, אז תיירות רגילה.
מלצרית פולנייה נחמדה משרתת אותנו ומספרת שאביה ביקר בישראל בתור צליין. תחילה לא ניחשה מאין באנו.
אני מתאר לעצמי שאילו היה מרצה לגרמנים אחד הפרופסורים הפרו-פלסטינים מהאקדמיה שלנו, או אחד מסופרינו הנאורים – הוא היה מסביר לתיירים הגרמניים שיש להם זכות גמורה לפוצץ אוטובוסים של פולנים מפני שאדמתם נגזלה והיא תחת כיבוש, ואילו הם חיים עדיין כפליטים. והיה אומר גם שהוא מבין ללב אירגוני הטרור שלהם.
יגאל והדסה עולים לחדרם ואילו אנחנו יוצאים שוב, לסיור לילי בעיר עד לכיכר העיר הישנה והכנסיות. האזור שוקק חיים, מסעדות רבות ועשרות ומאות של בני נוער וצעירים והמון בחורות יפות – אפשר לשבת שעות בקפה ליד המדרחוב ורק להסתכל בהן. רבות כבר צועדות בסנדלים ובכתפיים חשופות, ובמחשופים נדיבים כשמחצית השדיים הצחים בחוץ.
חוזרים שוב למלון. בחנויות הספרים בוורוצלב לא מוצאים בחלונות הראווה את הספר של עמוס עוז. רק הספרים הרבים על האפיפיור המת, שתמונותיו מתנוססות על עטיפותיהם.
היום הארבעה-עשר: האנדרטה לקורבנות השואה בברלין
23.5.05. יום שני. ורוצלב-ברלין, 328 ק"מ. ישנים בברלין, הולידי אין שיינפלד איירפורט.
Berlin-schoenefeld Airport Holiday Inn, Hans Grade Allee 5, Berlin, 12529, Germany. 49-30-634010
ארוחת-בוקר במלון בוורוצלב. יוצאים במכונית לעבר ברלין. עוצרים באזור חנויות, בגשם דק, לפני מעבר הגבול – כדי להיפטר משארית הזלוטי הפולני. קונים עוד כמה שימורי-בשר (קופסת שְׁמַאוּאֶץ-אווזים פולני שעתיד להזכיר לנו בערגה את הטיול בשובנו הביתה) ודברי קרמיקה מקומית יפה מאוד. הדסה משלימה קניית מתנות מגוונות לנכדים ולנכדות. יושבים במסעדה למרק פולני אחרון לפני הכניסה לגרמניה, כי כבר צהריים והדרך התארכה.
בתחנת הגבול עוברות מכוניות פולניות וגרמניות ללא בדיקה כמעט, ורק אותנו עוצרים לבדיקת דרכונים, כפי שהיה כאשר נכנסנו לפולין. מוזר. אולי יש סימן על המכונית שהיא שכורה, ולכן הבדיקה אצלנו יותר קפדנית. לוקחים מאיתנו את הדרכונים, מראים לנו לנסוע מטרים אחדים קדימה ולחנות בצד, ורק לאחר כעשר דקות מחזירים לנו אותם כשהם מלאים בחותמות פולניות, לאות שיצאנו מהמדינה. אולי לקח להם זמן להתמצא בדרכונים הנפתחים מימין לשמאל, ואולי אצלם השוטרים אחד יודע קרוא והשני יודע כתוב אנגלית.
מגיעים די בקלות למלון הולידיי-אין שיינפלד, ליד נמל התעופה, נמל שאינו גדול במיוחד ואשר ממנו התחלנו את המסע. חזרנו מפולין לגרמניה. להיטלר זה לקח כחמש שנים ולנו רק שבועיים.
לאחר מנוחה קצרה, בשש בערב, יוצאים במכונית לברלין עצמה. מצליחים להגיע לפי המפה עד לאונטר דן-לינדן, מהצד שהיה ברלין המזרחית, והלאה אל כיפת הרייכסטאג השקופה, שהאנשים הפוסעים ועולים בה במעגלים נראים מרחוק כנחיל נמלים אין-סופי.
משם לאנדרטה המרשימה בקצה הטירגארטן, ליד הרייכסטאג, המוקדשת ליהודים שנרצחו בשואה. אין ספק שזו אנדרטה מרשימה ואמיצה מאוד, ומי שיזם ומי שתיכנן וביצע אותה ראויים לכל שבח היסטורי ואמנותי. זוהי חלקה גדולה מאוד של גושי בטון יצוק-בלחץ ולכן חלק, גושים מרובעים בגדלים שונים אך בשורות סימטריות לחלוטין, בכל פינה אתה רואה, בזווית של תשעים מעלות, את שתי הזרועות-הדרכים שנוצרות בין גושי המצבות האילמות הללו. ממש סדר גרמני. אין שום כיתוב על גושי המצבות. רק במקום אחד, ליד ביתן המודיעין, ישנה כתובת בשפות אחדות שמסבירה את ייעודה של האנדרטה שהיא בעצם שדה של אנדרטאות אילמות. ואנשים מסתובבים בין גושי הבטון כמו הולכים לעיתים לאיבוד משום שיש בשדרות הללו גושים שגבוהים מקומת אדם. יש גם כניסה יורדת למוזיאון שנמצא בקומת המרתף, אבל בגלל השעה המאוחרת, הוא כבר סגור.
אנחנו מתרשמים במיוחד מהאנדרטה מפני שהיא מעין סיכום באבן לכל המסע שלנו – שדה המצבות המחוקות-ברובן בדשא-הקיץ בבית-הקברות בביאליסטוק, שדה הסלעים המסמלים את קהילות ישראל שנכחדו בטרבלינקה, שדה המצבות הנטושות בדשא הדשן בלודז', שדה ארובות החימום העשויות לבנים אדומות-חיוורות שנותרו ממה שהיו פעם צריפי ה"בלוקים" האיומים של מחנה ההשמדה בירקנאו, שתי שורות הבניינים הטמאים באדום-חום, המהווים את עיקרו של מחנה ההשמדה אושוויץ, שדה המצבות העתיקות ליד בית-הכנסת של הרמ"א בקאז'ימייז' – ואיכשהוא מתנקזות כל האבנים הללו לשדה של גושי הבטון המלוטשים, ההולכים ומתכהים בגלל שעת הערב היורד, ומסמלים דווקא באילמותם את הנוכחות הנצחית של הנרצחים וגם מכניסים את הפוסע ביניהם להלך-רוח מיוחד שנובע דווקא מתוך האלם, מתוך כך שאין משפיעים עליו תצוגות ותמונות ומספרים. שום ביקור ב"יד ושם" החדש לא ימחיש לאדם את מה שהוא חש בטיילו בין מצבות האבן הדוממות של האנדרטה האילמת בברלין.
מתוך "דף מידע" עברי, המחולק ב"אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה", וכמובן יש דפים זהים בשפות אחרות:
האדריכלות והאדריכל: בקרבת שער ברנדבורג הוקם בין השנים 2005-2003 אתר הזיכרון, על פי התיכנון של האדריכל [היהודי-אמריקאי] פיטר אייזמן. תיכנון זה מציג התמודדות עם המושג אתר הנצחה בצורה קיצונית. בין השאר משום שהוא נמנע מכל סמליות אפשרית. באתר 2,711 מצבות בטון, המוצבות בצורה של רשת, המאפשרת למבקר לעבור דרכן פנימה והחוצה מכל צד אפשרי. מרכז המידע הינו תת-קרקעי, הגישה אליו נעשית דרך מדרגותו ומעלית, והוא נמצא בצד הדרום-מזרחי של שדה המצבות. במרכז התת-קרקעי ניתן למצוא מידע על קורבנות השואה, אתרי ההשמדה וכן על אתרי ההנצחה הקיימים כיום. [הוא מקושר עם מרכז המידע הממוחשב בארכיון "יד ושם" בירושלים].
האם קיימים בונקרים ממלחמת העולם השנייה מתחת לשטח אתר הזיכרון? בפינה הצפון-מזרחית של שטח אתר הזיכרון נמצא הבונקר שנבנה מתחת למשכן הרשמי של גבלס. הבונקר לא שונה בעקבות בניית האתר. ה"בונקר של הפיהרר" שכן כ-200 עד 300 מטר דרומית לאתר, ברחוב פוס.
מה חשיבתם של לאה רוס והשדולה לאתר הזיכרון? העיתונאית לאה רוס והשדולה לאתר הזיכרון, שנוסדה כלוֹבּי להקמת אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה, נתנו בשנים 1989-1988 את הדחיפה הראשונה להקמת אתר הזיכרון, והגיעו מאז להישגים מרשימים בפרוייקט.
מדוע מוקדש אתר הזיכרון רק לקורבנות המלחמה היהודים? לאחר ויכוחים ארוכים החליט הבונדנסטאג בשנת 1999 להקדיש את אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה. בצורה זו מודגש כי ההודאה בייחודיות הפשע נגד היהודים, והאחריות ההיסטורית – הינן חלק עיקרי במודעות הלאומית של גרמניה.
מדוע הוקם אתר הזיכרון במיקום זה? מיקום אתר הזיכרון בלב ברלין ובשכנות לשגרירויות, מוסדות תרבות, בנייני עסקים ומגורים, ולצד הפארק העירוני "טירגרטן" – מבטא את האופי הציבורי שלו. שילובו במרכז ההיסטורי של העיר, בתוך רובע בית הנבחרים והמימשל, מבהירה כי האתר מיועד למימשל ולאזרחים בעת ובעונה אחת.
מדוע מיספרן של המצבות דווקא 2,711 ומאיזה חומר הן עשויות? המיספר הכללי של 2,711 מצבות מתקבל מהמימדים עליהם החליט האדריכל, בהתחשב בנתונים הקיימים. אין כל קשר או מובן סמלי עם מיספרם של הקורבנות. המצבות הוכנו בקרבת ברלין מבטון חזק במיוחד, צבוע באפור ומתעבה מאליו. בכדי להבטיח את שמירת פני משטח המצבות, לזמן ארוך ככל האפשר – הן עברו מיספר שלבי עיבוד, בתהליך המאפשר בין השאר ניקוי של גרפיטי בקלות יחסית.
בטור של תום שגב ב"מוסף הארץ", מיום 6.5.05, הוא מספר על ביקורו באנדרטה, עוד בטרם התקיים טקס חניכתה הרשמי, בחברת לאה רוש (כך הוא כותב את שמה); היא שדרנית טלוויזיה ידועה בגרמניה ופובליציסטית בת 69, שהתגייסה בעקשנות ובאומץ במשך שבע-עשרה שנה להגשים רעיון שהעלה ההיסטוריון אברהרד יקל. היא אינה יהודייה, ואת השם לאה אימצה כשהיתה בת עשרים, מתוך הזדהות עם היהודים. בספר הטלפונים כתוב שמה הפרטי – אדית. סבה מצד אימה, זמר אופרה שהועסק זמן קצר במטרופוליטן של ניו-יורק, היה יהודי.
ערך המגרש הגדול בשוק הנדל"ן נאמד ביותר ממאה מיליון יורו. הקמת האנדרטה עלתה למשלם המיסים הגרמני 27.6 מיליון יורו. "זה לא הרבה, יחסית למה שהנאצים שדדו מהיהודים," אומרת לו לאה רוש.
"כדי למנוע שכל נער ניאו-נאצי וכל מטורף מכחיש-שואה ישחית את הבלוקים בכתובת גרפיטי – כיסו אותם בחומר מיוחד המאפשר בקלות יחסית להסיר את הצבע. פתאום התגלה שחברת דגוסה, המייצרת את החומר הזה, סיפקה בתקופת המישטר הנאצי את הציקלון ב', זה הרעל ששימש לרצח היהודים במחנות-ההשמדה. כמה מחברי ההנהלה של הקרן שפיקחה על הפרוייקט לא ידעו נפשם מרוב בושה, והיהודים דרשו להעביר את החוזה לחברה אחרת. זו היתה גם עמדתה של לאה רוש. אבל רוב החברים סברו שיש להמשיך עם רגוסה, וכך היה. חברי ההנהלה לא הצביעו, כדי שהיהודים לא ימצאו את עצמם במיעוט."
*
ממשיכים במכונית למצוא מסעדה הולמת לארוחת הערב של סיום המסע, סעודה שבה יהודית ואני המזמינים. אמנם בכול התחלקנו שווה בשווה במסע, גם בהוצאות שכירת המכונית והדלק, אבל יגאל נהג לבדו 2,880 קילומטר ולא ביקש שיחליפוהו משום שהוא נהנה לנהוג וחייב לחוש תמיד שהוא בשליטה במצב, ובוודאי קשה לו כאשר מישהו אחר נוהג.
חולפים הלוך ושוב על פני הקו-דאם ולא מוצאים מסעדה שכדאי לעצור לידה. גם סביבת הכנסייה החרבה על שם וילהלם, שם עברנו קודם, כבר קצת לא מוכרת לנו ואנחנו לא מוצאים את חזית הבניין של חנות הכלבו הידועה KDV שקומת המעדנים שלו היא אגדה, ויש בה מסעדה טובה.
לבסוף יגאל חותך ימינה באחד הרחובות הנכנסים לקו-דאם, כשפנינו חזרה לכיוון הכנסייה החרבה, ומתברר שחתך טוב. אנחנו עוצרים ליד מסעדה איטלקית אבל ממול אני מבחין בבית סופרים מואר עם חלונות-ראווה קטנים בקיר לספרים ולהודעות, וגם מסעדה מוגבהת מעל גן. אני נכנס ושואל אישה אחת, שבדיוק יורדת במדרגות, איך המסעדה כאן, והיא ממליצה בכל לב. נכנסים. זה אכן בית הסופרים של ברלין! – יש לי גם כתובת הרחוב שטרם הכנסתי כאן (משום מה אני לא מוצא את הדף שלקחתי כדי לכתוב להם, ובסוף לא כתבתי. אבל אין בעייה, מי שרוצה להגיע למסעדה של בית הסופרים צריך רק לשאול על הכתובת של מוזיאון קטה קולביץ בברלין). המסעדה בבית הסופרים היא מקום תרבותי ומיוחד מאוד, כך גם הקהל היושב בה. לא נעים לומר, הרבה יותר אינטלקטואלי מהקהל שראינו במסעדות בפולניה. ממש אירופה התרבותית במיטבה.
שותים ברלינר פילזן. אני לוקח שלושה מדליוני פילה חזיר עם לביבת אטריות מוקפצות או קלויות, עד כדי הן פריכות, יחד עם ירקות ברוטב חמוץ-מתוק. מנה יוצאת מן הכלל, בייחוד לביבת האטריות החרוכות-מעט ונשברות בפה. יש מנה דומה לזו של אטריות חרוכות בקצותיהן ב"צ'אינה קורט" ברחוב שלום עליכם בתל אביב. הדסה לוקחת דג עם ריזוטו. גם יהודית ויגאל לוקחים מנות טעימות כשלי, יחד 75 יורו שהם כ-400 שקל לארבעה אנשים, והבישול מעולה.
כשיוצאים רואים כי הבניין ההיסטורי הזה, שיש לו גם גן נאה, הוא בניין שכן למוזיאון קטה קולביץ, בבניין שהיה גם ביתה. בהחלט מקום שראוי לחזור ולבקר בו ביום מן הימים. אני לוקח את הכתובת של בית הסופרים כי מחלקים, בגרמנית כמובן, דף על הפעילויות הנערכות בו וגם הערב יש באגף אחר שלו הרצאה, בגרמנית כמובן. ועולה בדעתי לכתוב להם, בשובי ארצה, על התרגום הגרמני של ספרי "אנשי סדום" שיצא לאור לפני קצת יותר משנה.
היום החמישה-עשר: ברלין שיינפלד – ת"א נתב"ג
24.5.05. יום שלישי. ברלין-ת"א. 10.55 בבוקר, טיסת אל על 0352 ברלין-ת"א. מטוס 767.
מגיעים לנתב"ג 16.00 זמן מקומי ישראל.
בבוקר עוד קופצים עם המכונית למלא אותה דלק לפני החזרתה, ולקנות קצת שוקולדים טובים, בהמלצת יגאל, "ריטר ספורט" ממולא מרצפן, ויש גם מילויים אחרים. ממש מעדן. כשאני חוזר ארצה אני מחביא אותו מאורחים כדי להתענג עליו לבד. אבל כאן המחירים גבוהים מאוד, בהשוואה לפולניה.
הטיסה באל על כמו טיסה באל על. האווירה ביתית. את העוף בארוחת-הצהריים אי אפשר לאכול. אני מסתפק במנת החומוס, שתוצאותיה כבר תוכרנה בבית, הרחק מחלל המטוס הדחוס. קורא עיתון ומשתדל לישון.
סוף המסע. תמיד קצת אנטי-קליימקס. סתמי.
הפרק הבא, האחרון ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
תגובות הקוראים לפרסום פרקי יומן המסע
ב"חדשות בן עזר" בחודשים יולי-אוגוסט 2005
מתקבלות תגובות בעקבות פרקי יומן המסע. חלקן מיתווסף ליומן עצמו, וכולן תתפרסמנה בגיליון מיוחד לאחר שיסתיים פרסום היומן בהמשכים. או-אז יהיה אפשר גם לקבל את כולו בקובץ אחד, ובנוסף לכך יישלח בחוברת בהדפסת-מחשב, ובקובץ וורד, ל"יד ושם".
אנא שלחו בהקדם תגובותיכם כדי שתיכללנה בפרק האחרון, המוקדש כולו לתגובות, שתהיינה חלק בלתי נפרד מיומן המסע בכל פרסום שהוא.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל