גיליון מס' 68

תל אביב, יום שני, כ"ד באב תשס"ה, 29 באוגוסט 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד המצורף באייקון (צלמית) למעלה

עוד בגיליון: שני שירים מאת המשוררת שִׂישִׁי מאיר

אריה בחורף, סיפור מאת אורנה בן-עזר

הופיע בהוצאת אסטרולוג

ספר שיריו של אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.

הספר נמצא למכירה ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א

benezer@netvision.net.il

 וכן בחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה כי הספר נמכר בקצב של עותק לשבוע ובעוד כחמש שנים יאזל.

הזמנה

לערב ספרותי עם הופעת קובץ השירה של

אהוד בן עזר

"יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר"

שירים 1995-1955

בהוצאת אסטרולוג

ביום חמישי, 1 בספטמבר, כ"ז באב תשס"ה, בשעה 20.00

במשכן האמנים, רחוב יודפת 7 הרצליה

משתתפים: המשוררת ש. שפרה. מר אליהו הכהן. המשורר אשר רייך. הסופר אהוד בן עזר. מנחה: ורדה גינוסר.

הכניסה חופשית, מצומת כפר-שמריהו לנורדאו, שמאלה לצלע צפון ושמאלה ליודפת.

יהיה אפשר לרכוש את הספר במקום במחיר הנחה.

שני שירים מאת המשוררת שִׂישִׁי מאיר

יוֹם שַבָּת

הַיּוֹם יוֹם שַבָּת

וְעִירִי בְּמָצוֹר

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא.

יֵש מִסְפָּר קָטָן שֶל אֲנָשִים

יְשוּבִים בִּקְבוּצוּת

וַאֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָהֶם,

אַך אֵין הֵם מְבִינִים אֶת

שְפָתִי.

הֵם צוֹחֲקִים. הֵם עֲלִיזִים.

הֵם אֵינָם יוֹדְעִים

שֶעִירִי בְּמַצּוֹר.

לוּ לְפָחוֹת לֹא הָיָה הַיּוֹם

יוֹם שַבָּת

הָיְתָה לִי תִּקְוָה

שֶמַּשֶּהוּ יִקְרֶה. שֶמִּשֶּהוּ יִפְרֹץ.

אֲבָל הַיּוֹם יוֹם שַבָּת

וּדְבָרִים לֹא קוֹרִים

בַּיוֹם הַזֶּה.

אוֹ אָז יָבוֹא הַגֶּשֶם

אוֹ אָז יָבוֹא הַגֶּשֶם.

כִּי לֹא לְאוֹרֶך זְמָן

תוּכַל  לְהָכִיל

אֶת הֶעָנָן הַזֶּה 

הַכָּלוּא בְּנִשְמַתְך  

אוֹ אָז יָבוֹא הַגֶּשֶם.

וְהַלְוַאי וְיִהְיֶה זֶה גֶשֶם קַל.

גֶשֶם כָּזֶה רַק יְנַקֶּה

אוֹתָה מְעַט, וְאַחַרָיו

תִּהְיֶה קַלָּה וְאַוְרִירִית…

גֶּשֶם כָּבֵד יָּכֶּה

וְיָכֶּה בָּה, לֹא יַחְמֹל.

יְעַרְטְלֶנָה מִבְּגָדֶיהָ,

יַחְשֹף קְרָבֶיהָ

וִינַקְּבָם כִּכְבָרָה.

כְּשֶהוּא יִשְכַּך לִבְסוֹף

יִשְכֹּן בְּתוֹכָה

עָנָן כָּבֵד שִבְעָתַיִם

וְהָאֲדָמָה מִסָּבִיב

בּוֹצִית וַחֲלָקָה.

פרסום ראשון למשוררת. כתובתה לתגובות קוראים: mdsh@zahav.net.il ובבקשה לשלוח העתק התגובה גם לפרסום ב"חדשות בן עזר". סליחה אם הניקוד אינו מושלם, אין לנו מנקד.

לא אוֹפְּטִי ופֶּסִי [מגיליון 64] אלא אוֹפִּי ופֶּסִי

 [שמו של מערכון שהיה מוגש על ידי צמד דמויות משחקני "המטאטא", אופטימיסט ופסימיסט, במוצאי שבתות ב"קול ירושלים". מר סופר נידח היה אז ילד, אבל נדמה לו שאחד מהשחקנים היה בצלאל לונדון, אביו של ירון].

השני היה חורגל.

מאת: מיכאל גרינשפון, רמת גן [14.8. גיליון 66].

אהוד שלום,

לא "אופטי ופסי" אלא "אוֹפִּי ופֶּסִי" היה שם הדיאלוג מענייני דיומא של צמד שחקני "המטאטא" בתוכנית הרדיו החודשית שלהם ב"קול ירושלים".

אליהו הכהן [22.8].

לדברי אליהו הכהן, אין אצלו נוסח של הדיאלוגים האלה, כי כמדומה לו הם לא נדפסו מעולם. אך החומר עשוי להימצא בארכיון "המטאטא", המאוחסן בארכיון התיאטרון בהנהלת שמעון לב-ארי, בבניין הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב.

קוראי "חדשות בן עזר", אנא השתדלו למצוא לנו לפחות דוגמא אחת לאותם דיאלוגים ששודרו לפני כשישים שנה, כי אנחנו רוצים לחדש את הפינה כפרפראזה על הסגנון שלהם.

קראתי בצער את החלטתך

אהלן אהוד,

קראתי בצער את החלטתך לא להוציא יותר לאור? אם סופר ידוע כמוך מתייאש – מה יגיד אזוב קיר בן 27 כמוני? כבר הגעתי מזמן למסקנה שעולם האמנות והתרבות הוא מלחמת התשה, אבל במלחמה הזו, בניגוד למלחמות אחרות, אני מוכן להלחם!

אורון יהלום [22.8]

לאורון היקר,

אני מאחל לך שתצליח אבל זה קשה מאוד, מה עוד שאתה משורר. אין כל סיכוי להפיץ באופן משמעותי ספרי שירה ברשת סטיצמקי, למשל. ולמעשה שוק הספרים כיום נשלט בידי מעט הוצאות ורשתות שיווק גדולות, וכל שאר ההוצאות והחנויות משחקות בשוליים.

גורלך נקבע למעשה עוד בטרם התחלת את דרכך, ואם אחרי מאמץ אדירים הוצאת ספר או שניים, בפרוזה, ולא עשית ממנו רב-מכר, אין לך מה לחפש עוד בתחום אלא אם אתה עצמך מממן את ספריך ואז גם כמעט שאין להם הפצה ויחסי ציבור. אגב, זה גם המצב בארה"ב.

לכן הפרסום במכתב העיתי נראה לי כמוצא יחיד, אם כי כמובן ללא שום כוונה מסחרית, לבד אולי מהפצה עצמית של ספרים אחדים, שלי ושל דודתי אסתר ראב, באמצעות המידע ב"חדשות בן עזר", וחלוקת חינם של הרומאן האחרון שלי, "חנות הבשר שלי".

"חדשות בן עזר" באי-מייל – ולא אתר באינטרנט, כי מדובר בגיליון שאני שולח בלחיצת מקש למאות קוראים, והוא באיכות סגנונית שמשוקע בה ניסיוני רב השנים כסופר (יותר מארבעים ספרים) וכעורך (יותר משבעים); ואני לא מחכה שמישהו יגלוש אליי או יגיב לדבריי באתר כללי ובעברית משובשת – אלא מוציא כל גיליון ברמה של מערכת עיתון-של-פעם, וכך גם רמת העריכה לדברי אחרים המובאים בו.

ההבדל ביני לבין סופרים אחרים הוא שאני לא מסתיר את מצבי, לא משחק אותה מצליח, ואני המכתב העיתי של עצמי, ועוזר באמצעותו בפירסום דברי אחרים שבעיניי ראויים לדפוס.

אהוד

מדור הפֶּדִיקוּר מָנִיקוּר:

לַק ליבלות – כאילו חידוש קוסמטי, ולא רק לשָׁרְמוּטוֹת

מאת מזכירת מערכת "חדשות בן עזר" המגּורה והמתרגזת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

כנראה אין גבול להמצאות הקוסמטיות. אני רואָה ציפורני רגליים של נשים (דווקא לא הציפורניים היפות ביותר) כשהן צבועות ומודבקים עליהן פרחים ופרפרים צבעוניים, יש גם זבובים שחורים של דאלי, ויש גם חידוש מקורי – כל ציפורן בכף הרגל צבועה כאילו בצבע אחר או בחצי-צבע. ובמקום להסתכל על בית חזה מפוטם ופני גברת מטוייחת, גברים נמשכים כאילו להשפיל עיניים ולבדוק לנו את קישוט ציפורני הרגליים. וככל שהציפורניים מכוערות יותר, כך הן כאילו מקושטות יותר. ממש חגיגה צבעונית ומדגדגת למי שסובל או דווקא נהנה כאילו מחלומות ארוטיים על חיכוך בכפות רגלי נשים ודגדוג ציפורניהן בו, יא מאניאק!

מה שמביא למחשבה שאין להסתפק רק במשיחת לק ובהדבקת קישוטים על ציפורניים או הדבקת ציפורניים מלאכותיות (שבדרך-כלל המידות והצורות שלהן לא הכי יפות, או מוגזמות, והן צוברות לכלוך שחור נסתר ומגעיל) – אלא, שמעתי – שהתחילו לצבוע כאילו גם את היבלות! – יש נשים, אפילו יפות מאוד, כאילו, בייחוד מעדה אחת, שאצבעות הרגליים שלהן דפוקות ביבלות מכוערות ובולטות. זה גם גורם קושי כאילו להתאהב בהן. עכשיו, כשהמציאו לק מיוחד לצבוע יבלות, נעשה הכיעור המגעיל כאילו ממש יפה. אם צביעת היבלות תתפוס תאוצה, גם בחורות שיש להן למזלן אצבעות רגליים תמימות ובתוליות כאילו, תתחלנה לצבוע או לקעקע עליהן יבלות. ואני ממש מְגוּרְגֶזֶת [מגורה ומתרגזת, ראה לעיל] כי כאילו מה שנראה סוטה היום הוא האופנה והדיבור הנכון של המחר.

מר א. בן עזר: "אני לא האמנתי למראה עיניי!"

אודה ולא אבוש, אני לא האמנתי שגוש קטיף והיישובים בצפון השומרון אכן יפונו. וזאת לא מתוך הזדהות רעיונית עימם אלא הייתי משוכנע שהפינוי ייתקל בקשיים שיגרמו לו להידחות, ואם לא יבוצע לפני החגים ותחילת שנת הלימודים, כבר לא יבוצע אחריהם ובוודאי שלא בחורף.

הערכתי התבססה על התחושה ששרון מעוניין למשוך את נושא הפינוי על פני שנים אחדות כדי להרוויח זמן – שבו מצטיירת ישראל באופן חיובי ואין באים אליה בדרישת אחרות, למרות שידוע שאין שום סיכוי לשלום עם הפלסטינים; והערכתי התבססה בעיקר על כך שהפלסטינים לא יוכלו להתאפק מללוות את הפינוי בפעולות טרור קטלניות, שלא תוכלנה להישאר ללא תגובה, וכך ייעצר התהליך.

זה לא קרה. וברור שאם הקב"ה היה רוצה שהגוש לא יתפנה, הוא היה דואג שהפלסטינים כן יטרפדו את הפינוי.

מצד שני, אם הקב"ה ציווה על מאמיניו הקנאים להיאבק במסירות הנפש עד הסוף ולא לוותר על שעל אדמה, כיצד איפשר להם הסכמי פינוי הפגנתי בתיאום עם הצבא והמשטרה? האם יצאו ידי חובתם לקב"ה בכך שהסכימו שיפנו אותם בכוח כמו שקי תפוחי אדמה בועטים, וכאילו מילאו אחר מצווה חדשה רק כדי לצאת ידי חובת מסירות הנפש, כתרנגול של כפרות?

מילא שעל התקשורת אפשר לעבוד כדי להוציא צילומים הרואיים, אבל כמה אפשר לרמות את הקב"ה? מה, הוא לא מבחין בין מסירות נפש אמיתית לבין מאבק מבויים, מצוות אנשים מלומדה? ואולי כבר אין לו קשר עם אנשים אלה, המדברים בשמו ומשעבדים את תפילותיהם אליו לכל מטרה פוליטית ואידיאולוגית, גם מתוך הנחה שהלב היהודי הרחמן והסולח לא ייתן לפגוע באנשים עטופי טליתות, גם אם מתחת לטלית מסתתר לעיתים בריון מסוכן?

פרס היצירה לסופרים עבריים לשנת תשס"ו

על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל

יצאה הודעה שניתן להגיש מועמדות לפרס, המיועד ל-14 סופרים בכל תחומי הספרות: שירה, סיפורת, מחזאות, מסה, ביקורת ועריכה ספרותית, (כל הקטגוריות הללו – גם בספרות ילדים ונוער, אם כי הניסיון מלמד שכאן הסיכויים קלושים יותר).

סכום כל פרס הוא 65,000 שקלים. (מצד אחד זה טוב, כי עד 75,000 שקלים פטור הפרס ממס-הכנסה בסך 35%. מצד שני, כאשר נוסד הפרס, לפני כשלושים שנה ואולי יותר, הוחלט שיהיה בשיעור 12 משכורות חודשיות של מורה מ"א בשיא הוותק. קשה להאמין ש-5,000 שקלים לחודש עונים על הגדרה זו, מה עוד שאין נלווים אליהן זכויות פנסיה, ביטוח לאומי, קרן השתלמות, ותק, שעות נוספות וכדומה, הכלולות במשכורת מורה – לפחות 120,000 בשנה).

את תקנון הפרס ושאלון הגשת המועמדות אפשר לבקש בטלפון 02-5223891 או להורידם מאתר מינהל התרבות:  www.education.gov.il/tarbut – וכן בבית הסופר, קפלן 6, תל-אביב.

את שאלון המועמדות יש למלא ולהחזיר עם יום רביעי, י"ז באלול תשס"ה, 21 בספטמבר 2005, אל: ת.ד. 3005, תל-אביב 61030, בציון "פרס היצירה לסופרים עבריים".

לא רשאים להגיש מועמדותם השנה: מי שזכו בפרס בשבע השנים האחרונות. מי שכבר זכו בפרס ארבע פעמים. אנשי אקדמיה הזכאים לשנת שבתון.

ברכות לסופרת דבורה עומר (בתו של הסופר ועורך "במעלה" משה מוסינזון) על זכייתה בפרס שרת החינוך והתרבות לשנת 2005 על מכלול יצירתה בקטגוריית ספרות ילדים ונוער.

ברכות לסופרת ולמשוררת נורית זרחי (בתו של הסופר ישראל זרחי) על זכייתה בפרס שרת החינוך והתרבות לשנת 2005 על מכלול יצירתה בקטגוריית ספרות הגיל הרך.

וברכות לסופרת נירה הראל שביוזמתה, בעת כהונתה כיו"ר סומליו"ן (סופרים ומשוררים לילדים ונוער) הצליחה להביא לייסודם של שני הפרסים החדשים הללו.

מבוקר עד ערב בערים ובמושבות

המדור הופיע דרך קבע בעיתון היומי "הבוקר" במשך מרבית שנות קיומו

ראה: "מכת פריצות וגניבות ברחבי ישראל [גם מהמושבים]

לשבור את קשר השתיקה!" (גיליון 64)

ומה נותר למושבניקים מהחקלאות? לכתוב סיפורים!

אריה בחורף

סיפור מאת אורנה בן-עזר

אריה ראה אותה ברגע האחרון. הנערה התפרצה לכביש מנפנפת בזרועותיה בפראות נואשת, כמו חייה היו תלויים בכך. הוא לחץ על הבלמים וסטה לשולי הכביש, עוצר את הטנדר הזקן, שמחה בקולות חריקה.

"נִכְנַס לכפר שמיר?" שאלה הנערה וטיפסה לקבינה בלי להמתין לתשובה, משליכה תרמילה ברישול.

הוא הנהן והוסיף: "אם הגברת הצעירה תואיל לשים את חגורת הבטיחות, נוכל להתחיל בנסיעה."

 היא חייכה אליו, עברית מצחיקה של אנו-באנו יש לסבא הזה. "הִקלקתי!" הודיעה, ואריה אותת וחזר באיטיות להשתלב בתנועה הדלילה.

"באמת תודה, שעות אני מתייבשת כאן ואף אחד לא עוצר, מַנייאקים."

אריה העיף מבט בשעונו, "בצהריים יש אוטובוס רק בשתיים-עשרה ובשלוש, אם הפסדת, את יכולה לחכות הרבה זמן או לעשות קצת התעמלות וללכת ברגל כמו שהיינו הולכים פעם..."

הוא הפסיק, מזכיר לעצמו שהצעירים לא אוהבים לשמוע זיכרונות. "אינך מפחדת לקחת טרמפים? בכל זאת הדרך מובילה גם ליישובים ערביים ואת עלית לטנדר עוד לפני ששמעת לאן אני מגיע..."

"אוֹיְש, אל תהיה כבד. ישר ראיתי שאתה אַחְלה בן-אדם, כאילו לפי הטנדר שלך ידעתי," ניערה את תלתליה הכהים כשצחקה, "מהמושב או ממוזיאון."

אריה צחק גם הוא. נזכר שקנה את המכונית ב-67, אחרי מלחמת ששת-הימים. שלוש שנים חסך לירה ללירה עד ששילם מקדמה ראויה וקיבל אותה לידיו יפה ומבריקה, מדיפה ריח חדש. כמו טווס התגאה לנהוג בה. כל כך מאושר היה. אפילו אשתו אלישבע קינאה קצת בימי שישי, כשהעניק לפורד רחצה הגונה, מצחצח ומלטף את חמוקיה הירוקים במגבת רכה. והיום היא רכב אספנות, הטרנטה, אבל סוחבת יפה, צריך רק סבלנות. הרבה סבלנות. נאנח ונזכר בבוקר הדחוס שעבר עליו בתל-אביב. נהגים עצבניים צפרו ועקפו אותו, מטיחים בו עלבונות. הרחובות הידועים והמוכרים התחלפו בעיר זרה, והוא החטיא את הכניסה החדשה למשרדים של מינהל מקרקעי ישראל, המשיך להסתובב עד שמצא חנייה בדוחק במגרש עמוס, והתקשה להאמין לשלט: "15 לשעה 20 לראשונה."

והוא לא הביא די מזומנים בארנק, והתעקש לבדוק אצל הקופאי במחסום אם יצטרך לשלם לו חמש-עשרה לירות גם לחצי שעה.

ההוא ענה בביטול – "עשרים שקל סבא, עשר שקל ועוד עשר שקל, איזה לירות? איפה אתה חי?"

אריה נעלב. "טעיתי, אז מה, ואתה אף פעם לא טועה, למה להעליב?"

"עד הסוף – הולך?" הנערה תולה בו עיניים מתחננות.

אי אפשר להבין את שפת הצעירים. "את מתכוונת לסוף הדרך?"

עכשיו עיניה מתעגלות, פניה חידה לרגע, "אה, חיובי, אני להרחבה, בית אחרון."

"יפה-יפה," אומר אריה וחש שליבו מתכווץ. היא כנראה של היעקובסונים. יש משפחות עם מזל, כמו אפרים וגיטה. חמישה בנים כארזים וכולם גרים במושב, גם הנכדים. בכל ועדה תמצא יעקובסון. בכל רחוב. חמולה ממש. ואצלו שָנִים בית ריק. אלישבע שלו, גננת הייתה, עשרה תינוקות רצתה, אבל אחרי הלידה הקשה הרופאים אסרו עליה להרות. התאומים אמנון ותמר נולדו פגים, שישה שבועות קודם זמנם, והיו רזים וחיוורים, שבירים כבובות חרסינה. אלישבע עטפה אותם בצמר-גפן והניחה אותם להתחמם ליד הפתילייה. עדינים וחולניים נשארו, הרבה אחרי שציצת שערם הבהירה הפכה לרעמה ג'ינג'ית לוהטת. ראשונה עזבה תמר, המוסיקאית החולמנית, לגור בקיבוץ בעמק עם בחור חשוב מהמפלגה, שידע את התשובות לכל השאלות מלבד: 'למה בלי נישואים?'

ואמנון, שחקלאי גדול לא היה, נתקף בקצרת בכל פעם שהשכימו לחליבת הפרות, הצטיין דווקא בפיסיקה ונסע לאוניברסיטה בארצות-הברית, שם גויה בלונדית יפהפייה לימדה אותו עוד משהו על חוק המשיכה, ונשאר.

הרבה חלומות היו לו, אבל כשהתאומים פרחו מהקן הרגיש פתאום בבית הריק כאריה זקן, כאבן שאין לה הופכין.  כמה היה מוכן לתת כדי להיות כמו היעקובסונים, שבט ששוכר מלון לסדר פסח. וגם פרנסה לא חסרה להם, קרוואנים בחצר, בלי רישיון.

"אז מה," אמרה לו גיטה'לה כשפגש אותה במרפאה, "מה יעשו לי? יאסרו אותי? אני כבר עוד מעט תשעים. והרי רישיון ממילא לא נותנים, והחקלאות אתה יודע, בַּאקאַקט [במצב מחורבן]. ממה נחיה? עזרה סוציאלית?"

ואריה נאנח ואמר, "נכון גיטה'לה, את צודקת, אבל רישיון צריך, אי אפשר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, סדר צריך להיות."

"אריה, אריה הצדיק, מתי ייפקחו לך העיניים?" גיחכה הזקנה, ועיניה הביטו בו ברכות השמורה לילדים ולשוטים.

אולי הוא באמת נאיבי, אפילו טיפש, מתעקש על עקרונות. כל הבוקר בִּזבז במינהל, ומה יצא לו חוץ מהתרגזות גדולה? ראשון התייצב בדלת, ברבע לשמונה, חיכה שיבואו לפתוח, אבל עד שבירר במודיעין לאן הוא צריך לפנות, כבר לקחו אחרים שישה מספרים ממכונה בצד. במודיעין שלחו אותו לאוֹדֶט במחלקה החקלאית, קומה רביעית בבניין השני. המעלית הייתה תפוסה, אולי מקולקלת. אריה נאלץ לטפס בכל המדרגות רק כדי שישאלו אותו למעלה למה לא דאג להביא את התיק מהארכיון במרתף.

הוא הרגיש איך לחייו בוערות ונשימתו מתקצרת. הרגל כאבה לו, זכר לפציעה ישנה מהימים ששירת בבריגאדה. הוא צלע קלות, משתדל לא למעוד. 'רק לא לשבור את האגן,' נאחז בכיסא בידיים רועדות, מנומרות כתמים חומים.

"סליחה גברת, אי אפשר להזמין את התיק בטלפון?"

הפקידה העבירה מבט משועמם בבלורית הלבנה שהקלישה, בשפם הגזוז, בחולצה הדהויה המגוהצת, במכנסי החאקי הקצרים – בחורף! בגרבי הצמר המתוחים בגומייה תחת הברכיים, ואמרה:

"טוב, זה בניגוד לנוהל, אבל אם אתה מתעקש – אני אצלצל, רק תדע שזה ייקח יותר זמן ולא כדאי לך."

הוא חיכה וחיכה, אנשים נכנסו ויצאו, צעקות ואיומים נשמעו מאחרי דלתות סגורות, ופעם גם בכי קולני. אנשים רבו על התור. שניים בחליפות נכנסו בלי שהזמינו אותם, פרוטקציונרים כנראה, ורק לו לא קראו.

אריה חש חולשה. רצה לשתות כוס תה חזק עם סוכר, אבל פחד לאבד את התור, ושוב צר על הפקידה, "סלחי לי," והיא קטעה אותו: "אמרתי לך, לא?" ובכל זאת הרימה שפופרת וירקה מילים קשות בקול חד: "שושי מותק, מה קורה לכם היום? מה עם התיק של אבנשטיין? כמה זמן? יאללה! התקפת-לב את עושה לו."

והנה שמע סוף-סוף בקושי את שמו ברמקול הצרוד, ונכנס לאחראית המדור. היא לא הסבה עיניה לעברו. גחונה על הניירות שעל שולחנה המשיכה לכתוב במרץ, ושאלה בקול עצבני – "מה הבעיה?"

אריה נדהם. "שלום!" הוא השיב, "קודם כל שלום, אוֹדֶטה!"

"אוֹדֶט!" תיקנה אותו בזעף והרימה את מבטה מהניירות: "אז מה הבעיה שלך?"

"הנכדה שלי חדווה עזבה את הקיבוץ…"

"מעניין מאוד," העירה בסרקסטיות, "תכף תספר לי לָמה."

אריה ניסה להתעלם. "הקיבוץ מתפרק, את יודעת, מפריטים הכול. חדווה נפרדה מבעלה, לקחה את התינוקת ובאה לגור איתנו, ואני רוצה לשפץ את הרפת הישנה ולהפוך אותה למגורים. באתי להוציא רישיון."

"אי אפשר, לא יתנו לך," פסקה.

"למה אַת אומרת אי אפשר? עוד לא שאלת פרטים וכבר את מחליטה?" קולו עולה, סבלנותו פוקעת.

"למה? אני אגיד לך למה – חדווה היא לא בן ממשיך. וגם אם הייתה, צריך להיות זוג נשוי שעיקר הכנסתו מחקלאות. זה החוק. תגיד לי אתה, כמה זוגות כאלה יש היום? ועוד דבר, באיזה מרחק עומדת הרפת שלך מהגדר של השכנים? שלושה מטר?"

"לא," עונה אריה, "לרפת קיר משותף, זאת אומרת, מתחילה ישר מהגדר."

"לא משנה," ממשיכה אוֹדֶט במהירות, "מינימום מרחק למגורים  זה ארבעה מטר, לא פחות. אחרת צריך לגשת לוועדה המחוזית ברמלה ולבקש שינוי תב"ע נקודתי ולפרסם בשני עיתונים, ורק אם אף אחד בכפר שלכם לא יתנגד, תוכל להגיש תוכנית בהיתר מיוחד לוועדה לתכנון ולבנייה במועצה האזורית השרון הדרומי, בשלושה עותקים עם חתימת אדריכל ומהנדס, מומחה לביוב וחשמל, וכמובן לא לשכוח חותמת של מזכירות המושב. קח בחשבון שחובה לבנות ממ"ד, ולזה צריך אישור מהג"א בכפר-יונה, והם קשים. חוץ מהאַגרות, המועצה יכולה לדרוש גם תשלום על השבחת הקרקע, ותצטרך לקחת עורך-דין טוב. עוד משהו?"

"מה זה תב"ע?" שואל אריה שאינו מוצא מילים אחרות.

"תוכנית בניין עיר," מפרשת אוֹדֶט, "בהצלחה. הבא בתור."

אריה אינו יודע כיצד הגיע למכוניתו ואיך הצליח לנהוג כל הדרך מהמינהל עד למבואות כפר-סבא, היכן שהנערה המתפרצת לכביש מנפנפת בזרועותיה – החזירה אותו למציאות. אפילו את שתי תיבות הפרי שכח למסור לבן-אחיו בתל-אביב, מותש היה, נוהג אוטומטית.

"עוד מעט מגיעים," הוא אומר לנערה ומנחם בעִיקר את עצמו.

בכניסה למושב, פיסת דשא מעטרת קיר דקורטיבי מאבנים מלאכותיות. על החומה תבליט: 'כפר שמיר 1933' עם עץ תפוזים גזור מאלומיניום בוהק. שם, בעיקול הדרך, החליקה המכונית לפתע.

"מה קורה?" שאלה הנערה, חשש מסתנן לקולה האדיש.

"מים על הכביש. האידיוטים שוב משקים בצהריים, ואם זה לא מספיק – גם שוכחים לסגור את הברז. איזה בזבוז. חסרי אחריות. אפשר להחליק ולעשות תאונה. רק רגע, אני מטפל בזה."

אריה האט עד שעצר במפרץ החנייה, ‏מפעיל את איתות החירום. הוא צלע במעלה שביל הטוף האדום, רגליו העייפות ניגפו באבנים קטנות, מחפש את הברז הראשי.

"חוצפה," רטן, "להשקות בצהריים, ההתאיידות גוזלת שליש. ולנו קיצצו את המִכסות לחצי. בשביל פירות וירקות אין מספיק מים אבל בשביל לגדל דשאים ועצי נוי יש?"

הוא התכופף לעבר קופסת מתכת שהוסתרה ליד סלע, אבל זה היה זרקור מתוחכם שפנה לעבר דקלי קוקוס רזים.

"לא חבל על הכסף? המשיך למלמל, "אפילו הרומאים ידעו שצריך לאסוף את הגשמים לבורות מטוייחים ולשמור מים לקיץ. איפה החביאו את השׁיבֶּר, לכל הרוחות?" הרגיש שפניו מאדימים ונשימתו מתקצרת. לא להתרגז, הזכיר לעצמו, והחליט לחזור למכונית ולגשת ליעקובסון מוועדת מים. מאחורי סלע גילה קופסה מוסווית, מחוברת לצינור כפוף, מחשב השקייה שקוצב כמויות אוטומטית, כלל לא דומה לשיבר ארבעה צול הישן והפשוט. אריה הרכיב את משקפיו והתאמץ לקרוא את ההוראות על הלוח הפנימי, אך האותיות הקטנות קפצו והתבלבלו מול עיניו. ניסה את הכפתור האדום – ובבת אחת נשתרר שקט.

הוא הזדקף, מחה את הרטיבות במכנסי החאקי הקצרים, חיכך ידיו בסיפוק וחזר למכונית, צליעתו כמעט שאינה ניכרת.

"מצטער שחיכית, עלמתי, אבל יותר חשוב לסגור מים שלא יתבזבזו. אני אפצה אותך, אביא אותך ישר עד לדלת. רק תגידי לי, של מי את?"

"מ'ז'תומרת ? – כאילו מי המשפחה שלי? אני של אפ'חד פה, משכירה קרוואן אצל יעקובסון."

"שוכרת, לא משכירה," תיקן אותה אריה בקול כבוש, כמתבייש בצורך לשמור על שפה נכונה, "ואיך בקרוון – נוח?"

"מה פתאום? מה זה צפוף! אין מקום לכלום. נורא קר בחורף – אבל מה זה חם בקיץ – עם המזגן חבל לך על הזמן כמה שחם. כמו גוֹאָה. אבל בבוקר ת'פותח ת'עיניים, איזה יופי, הכול אשכרה ירוק, והסוס של יעקובסון דוחף ת'הראש שלו בחלון להגיד בוקר טוב, אין – אין כזה!"

"ומה את לומדת? או שאת עובדת?"

"חינוך לגיל הרך. אשׁכּרה מתה על ילדים. עובדת לפעמים קייטרינג, אבל קשה פה בגלל התחבורה."

הטנדר הירוק המשיך דרכו בשדרת הפיקוסים.

בחצרות, בינות לצמחייה עבותה, הציצו בתים שהורחבו, חובשים גגות רעפים כמצנפות אדומות, מעלות טחב בשוליהן. פה ושם נטבע בהם חותם שיפוץ בסגנונות שונים, בזמנים שונים, טלאי על טלאי כאביונים. כבלי טלפון וחשמל מתנופפים כמו לכדו אותם ברשת גדולה אחת, סבוכה ומפותלת.

אריה חלף על פני ביתו-שלו, מודע לפתע לאותות ההזנחה שניכרו בו. בארגז הרוח נפער חור כשהסערה חטפה קרש רופף. סדק התפצל מעל דלת הכניסה. תריס שהתקלקל נותר מוטה באלכסון על החלון, תולה בו מבט מאשים כעין עקומה. בגינה האהובה של אלישבע לא הציצו השנה כריזנטֶמות. מפרחי כובע הנזיר הכתומים, שנהגו להשתלט על המסלעה ולפרוץ לערוגות הפטוניה – נותרו שאריות עלובות שנלחמות בעשבים רעים. דשא מוזנח משתרע כנמר חולה, זרוע חבורות צהובות. השער החלוד נחבט שוב ושוב בקול מחאה.

"זה הבית שלי," הצביע.

"אהה," פלטה הנערה אמירה לא מחייבת.

לא רחוק מהשער עומדת סובארו חבוטה ושני אנשים בה. הוא לא מכיר אותם, כניראה באו לשכנים. הוא ממשיך בנסיעתו האיטית וכבר הגיע לַהרחבה, מגרשים פתוחים רחבים, בתים גדולים, חלקם וילות.

"אם תרצי תפוזים או קלמנטינות, את מוזמנת," הוא אומר לנערה, ונזכר – בחמש וחצי בבוקר יצא לפרדס, הרגל של חיים שלמים, קטף כמה טבורים מתוקים וקלמנטינות מבכירות לשתי תיבות פלסטיק, לקחת לבן-אחיו בתל-אביב. אחר כך עמד במטבח וסחט קנקן מיץ טרי, משתדל להסב מבטו מהפרי שנשר וכיסה את האדמה בשמיכה צהובה-כתומה.

שנת ברכה, ואין למי ובשביל מה לקטוף. צמרמורת עברה בגופו. בשביל מה שתלנו וגידלנו כל השנים? טיפשים אידיאליסטים. לא רצינו להיות יהודונים מהגלות ולהתפרנס מלופט-גשעפט. והיום קוברים את החקלאות ואת החקלאים, ובמקום להגיד תודה, מאשימים אותנו שלקחנו את אדמות המדינה, שאנחנו מבזבזים מים.

 "באמת," הוא אומר לנערה, "את יכולה לבוא מתי שאת רוצה, אשתי אלישבע שמחה שבא מישהו, גם היא הייתה גננת פעם."

"תודה, אתה באמת אַחלה בן-אדם. אולי אני יבוא."

והוא מתאפק שלא לומר לה – אבוא.

מה פתאום הוא מזמין אותה? בגילה כבר נטע את הפרדס הראשון. החום היה בלתי נסבל, לא היו מספיק מים. לא היה אפשר לחרוש באדמה יבשה וקשה, והוא חיכה עד שירד הגשם וניסה שוב. הסוס נתקע באדמה בוצית שחורה, וצריך היה לחלץ את שניהם. את בורות הנטיעה חפר בטוריה, גבו נשבר, כפות-ידיו מעלות שלפוחיות. מרחוק הביא אדמת חמרה טובה וריפד כל בור כמו שמרפדים עריסה לתינוק, שיהיה נוח לשורשים הרכים, שייקלטו בקלות.

אבל את השמחה ביום האביבי ההוא לא ישכח. כל הכפר בא ל'גיוס', לשתול איתו את הפרדס, שרים ומברכים "שהחיינו". והשמחה ביום שהבשיל התפוז הראשון, ובקטיף. גאה ומאושר ישב ברגלים משוכלות עם האורזות, המגלגלות תפוזי שמוטי בניירות כתומים דקיקים, מדיפים ריח דפיניל, והוא מניח בתיבת העץ תפוזים לייצוא כתכשיטים יקרים, מדביק פתק לדופן: "פרי ממטעי אריה צור כפר שמיר".

לפרדס המרוחק אלישבע כבר אינה מרשה לו לגשת לבד, לפני שנתיים ירו שם, ועד עכשיו המשטרה לא גילתה מי. קודם גנבו פרי, אחר כך ממטרות ודוּד דישון – ושום חברת ביטוח אינה מוכנה לקחת סיכון ולבטח שטחים חקלאיים, כשם שאינה מוכנה לבטח את הטרנטה שלו. לפעמים הוא מתגנב לשם עם אקדח התופי הכבד. ליבו לא נותן לו להניח לפרדס למות. בחלקה של השכן העצים מתים לאט, ענפים משחירים מוּשטים לשמים כידיים מתחננות בתפילה. אריה משקה קצת. ממילא אלישבע תגלה זאת רק כאשר יגיע חשבון המים, בעוד כחודשיים.

הנערה מצטחקת, "יופי, הגענו, ותודה רבה."

"להתראות," הוא משיב, "ואל תשכחי את התפוזים."

היא קופצת בקלילות מהקבינה ומנופפת בידה לשלום. בעד החלון הפתוח הוא רואה את ישראל, הנכד של גיטה, נשען על הטרקטורון, מדבר בפלאפון. לידו מנוף מוריד אשקובית לחצר. ישראל מניד בראשו לברכה ואריה צועק לו: "מה זה, עוד קרוון בלי רישיון?"

"דווקא נתנו רישיון זמני," מחזיר לו ישראל, "בשביל הפיליפינית שמטפלת בגיטה."

ואריה ממשיך וצועק: "סגרתי את המים בכניסה, הייתה הצפה, מוכרחים לתקן שם!"

יעקובסון צועק לו בחזרה: "תודה אריה, אם אתה סגרת אז בטח נצטרך לקרוא  לאינסטלאטור!" – וצוחק.

אריה מסתובב חזרה דרך שיכון הבנים, מנסה להחליט אם עליו להיעלב. הבטן מקרקרת, חוץ מכריך ותפוז לא הכניס לפיו דבר מהבוקר. אתמול הכינה אלישבע סיר גדול של מרק עוף נהדר. הפולקע תהיה מונחת על הצלחת ליד הפירה והמלפפון החצי-חמוץ שכבשה בעצמה בצנצנת זכוכית עגולה. ואולי, אם יהיה לה כוח, גם סלט ערבי חתוך דק-דק בדיוק כפי שהוא אוהב.

 הסובארו עדיין חונה בכניסה למשק, מִכסה המנוע פתוח. היא לא נראית מתאימה לשכנים החדשים. כשיחזקאל נפטר וטובה החליטה לעבור לבית זקנים, היא העמידה את המשק למכירה. קנה אותו בחור צעיר, מיליונר מהייטק, שהביא בולדוזר ומחק את הבית הקטן ואת קולקציית העצים המיוחדים שיחזקאל טיפח וביניהם עץ פלאים שהרכיב לבד – על כל זרוע פרי הדר אחר. המיליונר נטע במקומם וילה טוסקנית ענקית ובריכת שחייה כחולה, מוגנות היטב מאחורי חומה גבוהה. יחזקאל ודאי מתהפך בקברו תחת הברוש בבית העלמין הישן. לעולם לא ישכח את מילותיו האחרונות באסיפה בבית-העם: "מס-חרה," צעק והשתנק, "מס-חרה," עורק מתנפח ופועם במצחו הקרח, "מי צריך ביוב מרכזי? שישים שנה אני מסתדר מצוין עם הג'ורה שלי, מה קרה? לקבלן יש חברים בוועד?" אחז בחזהו ומלמל בתערובת של אידיש וערבית: "כ-ו-ל-ו  ג-א-נֶ-ב,  כ-ו-ל-ו  ג-א-נ-ב!" [כולם גנבים!] ואז התמוטט כבול-עץ.

אריה עוצר ליד ביתו, נהג הסובארו נראה מודאג.

"צהריים טובים, אני רואה שאתה עומד פה כבר כמה זמן, אפשר לעזור?"

"וואללה, לא יודע מה יש לאוטו הזה. לא נוסע. אולי נגמר הדלק. השעון שלו לא בסדר."

אריה יורד מהטנדר, משאיר את המנוע פועל. הוא אוהב לעזור, ובמכוניות הוא מבין עוד מהתקופה שהיה נהג בבריגאדה. מחטט בקרבי הסובארו ומריח – לא מרגישים בנזין.

"חברֶה, אני הולך להביא לכם ג'ריקן מהמחסן, אל תדאגו, יהיה בסדר."

אריה הולך בשביל אל מאחורי הבית, מחפש את מפתח המחסן בעציץ ליד הסף, ופותח את דלת הברזל הכבדה. הוא מרים את מיכל הדלק שהוא שומר בשביל מקצרת הדשא, וחוזר. ליד מרפסת המטבח הוא מתעכב. כדאי להגיד לאלישבע שחזרתי, וגם להביא לבחורים כוס מיץ. כשהוא עולה במדרגות נדמה לו שהוא שומע את הטנדר שלו נוסע, לא, לא יכול להיות. מי יגנוב טנדר טרנטה כזה? כמוהו יש אולי אחד בכל הארץ, תיכף יכירו אותו בכל מקום, מי טיפש לגנוב רכב אספנות?

בכל זאת הוא יורד ופונה להסתכל, הגדר החיה חוסמת את שדה הראייה, הוא רץ לשער, הג'ריקן בידו, ורואה שהפורד שלו איננו וגם הסובארו נעלם.

"בלאדי אידייטס!" עולים בזיכרונו דברי הסרג'נט הבריטי, מתפוצץ מכעס בוקר אחד למראה מכוניתו מופשטת מכל גלגליה, "גונבים בשביל 'ההגנה', בשביל התנועה, בשביל הקיבוץ, מה? – אתם רוצים מדינה? וממי תגנבו שמה, אחד מהשני?"

ואריה ממלמל:  "בלאדי, בלאדי אידייטס ג'וּז!" [אידיוטים יהודים ארורים!]

לא. הוא לא ימכור את המשק בעד שום הון. הוא לא ילך לבית אבות. לא ייתן שיעוללו לעצים שלו דבר כזה. וגם אלישבע לא. ואם יצטרכו עזרה  – יביאו פיליפינית. ואולי חדווה תישאר, אם יטלפן לאמנון ויסביר לו, אולי  יסדר איזו הלוואה, איזה אוטו, הוא בן טוב. והוא יחזור למינהל וידרוש רישיון למטפלת, שתגור ברפת, דווקא ברפת, נראה מה יהיה להם להגיד אחרי שנתנו ליעקובסון. הם לא ייפטרו מאריה כל כך מהר. והכול יהיה ברישיון, כמו שצריך. וכבר הוא מרגיש הקלה. בלאדי אידייט.

אורנה בן-עזר, צופית

אוֹפִּי ופֶּסִי

פֶּסִי: לא עבר יום מאז יצאנו מגוש קטיף וכבר דקרו שני בחורי ישיבה בעיר העתיקה בירושלים. אחד מהם נרצח. אמרתי לך! והיום בבאר-שבע...

אוֹפִּי: מדוע אתה תמיד רואה שחורות? הנה, בגוש קטיף כבר לא דוקרים ולא הורגים יהודים, ובקרוב כך בכל ארץ-ישראל, גם באר-שבע. ואלה השניים, מה היה להם לעשות בעיר העתיקה? הלא היא ממש כמו גוש קטיף. צריך לפָנות אותה, ומי שמסתובב בסימטאותיה – דמו בראשו!

קץ לניצול הקולוניאלי

שלא כמו בתקופת הכיבוש הישראלי

שכר כפול ומכופל יינתן לכל פלסטיני ברצועת עזה

שאת החממות שנשארו בגוש קטיף

יצליח לשרוף באופן המהיר ביותר,

וגם למי שישתתף בחידוש האינתיפאדה בתוככי הקו הירוק כדי שיתפוצצו מה

שיותר ישראלים אלא אם כן ימשיכו להתנתק ויזכו בפסק-זמן נטול טרור!

"חנות הבשר שלי" עומד להיות מוצג באופרה העברית

מאת מר אהוד האופה

לאחר ההצלחה חסרת התקדים של האופרות העבריות האחרונות, שהוכיחו שיש בישראל כישרונות גדולים אפילו ממוצארט ומלורצנו דה פונטה – הגיע תור הרומאן של מר א. בן עזר להיות מעובד לאופרה. שלא כבאופרות האחרות, להן נדרשו מעבדי תמלילים ומלחינים, מר א. בן עזר עצמו יעבד את ספרו לבמת האופרה וגם יכתוב את המוסיקה, כי הוכח שכל מוסיקה שהיא די בה כדי להביא להצלחתה של אופרה עברית תל-אביבית אם בחוגים תרבותיים נכונים.

יש אמנם בעיות אחדות בקשר לתוכן, למשל, כיצד הסופר-לשעבר השמן, הטנור, גיבור האופרה, יצליח לשיר בכפיפה על שולחן בחנותו, כאשר חבורת האיטליזנים-באס מעמידה אותו במבחן הזיהוי ותוקעת לו נקניקיות בתחת כשעיניו קשורות, ואחר-כך הבאס הראשי ממש תוקע לו ושר: "לא לפרק את השותפות!" וכיצד בעל חנות הבשר חותך את אשתו-לשעבר והופך לעושה ניסים ונפלאות נערץ בכל הארץ בכך שהוא מוכר את שייריה בתור סגולות מרפא. ואולם האנסמבל בטוח שיצליח להעמיד על הבמה כל מה שנחוץ, וגם להוציא לשם כך מיליונים מתקציב התרבות כדי להבטיח את הגירעון השנתי של האופרה העברית, ובמקרה הגרוע ביותר, כמו במחזמר "המפיקים" – להצליח באופן בלתי-צפוי מבחינה מסחרית. כי הנקניקים הלא-כשרים של "חנות הבשר שלי" מזעזעים לא פחות מצלב הקרס ומהיטלר ההומוסקסואל במחזמר הגאוני של מל ברוקס. ומר א. בן עזר הוא אייקון תרבותי שהקהל התל אביבי בולע בתאווה כל קשקוש שכתב, ועובדה שחנות הנקניקים שלו נעשתה דוגמא ותקדים לכל הרשתות המצליחות והלא-כשרות בישראל, והוא גם מקבל מהן על כך תמלוגים בצורת נקניקיות וביקון לַבּוֹקר.

הצעה מיוחדת

לרגל חיסול המלאי בארה"ב התקבל מִספר מצומצם של עותקים מהספר המצוייר

Hosni the Dreamer

מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ

בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997

זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997

במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", וגם לביקורת חיובית מאוד בעיתון

ניתן לרכוש עותקים בודדים במחיר 100 ₪ לעותק, כולל דמי משלוח

לפקודת אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א. כל הקודם זוכה.

תיקון טעות: בגיליון 66, בקטע על צדוק ראב מעצמונה, במקום: ולבסוף מנשק בהתרגשות עצומה את החיילים ומבטיח להם: "להתראות במשתלה החדשה!" צ"ל: ולבסוף מנשק בהתרגשות עצומה את החיילים ואומר להם: "תבואו לעבוד במשתלה החדשה!"

הצעה לתיקון השורה האחרונה בהמנון הלאומי "התקווה", במקום: "ארץ ציון וירו-ש-לַ-אַ-יִם!" צ"ל:  "ארץ בה הפסימיסטים תמיד צודקים!"

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

 שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

 או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל