| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 69
תל אביב, יום שישי, כ"ח באב תשס"ה, 2 בספטמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד המצורף באייקון (צלמית) למעלה
אהוד בן עזר
פולניה בלי יהודים
יומן מסע
מאי 2005, אייר תשס"ה
עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר
ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה
פרק אחרון
תגובות הקוראים לפרסום פרקי יומן המסע "פולניה בלי יהודים"
ב"חדשות בן עזר" בחודשים יולי-אוגוסט 2005
אודי שלום,
הייתי שמח לשמוע על הטיול בפולין, האם הביקור בבית הסבא והסבתא, חנוך וגאולה, עלה יפה? האם גילית דברים על המשפחה? איני זוכר במדוייק את סדר נדידת המשפחה, באיזה שלב עזבו את צ'נסטוחובה ועברו ללודז'? האם היה קשר עם הסבא מקוטנו, ברוך לייב? והיכן הוא קבור?
תודה,
אוהד ליפסקי [31.5.05. נכדו של יהודה ליפסקי, שהיה אחיה הצעיר של אימי דורה. אוהד הוא אחיו הצעיר של גדי הי"ד].
* * *
לאוהד היקר שלום,
אני מקליד עתה את מחברת היומן בת שמונים העמוד מהמסע. כתובת הבית של משפחת ליפסקי היה ברחוב נובו טרגובה 7 בלודז'. קיים כיום רק רחוב טרגובה, ועל מספר 7 יש בניין חדש בן שתי קומות מודרניות שמשמש מוסד עירוני, אבל ממול יש עדיין בתים בסגנון של לפני שמונים ואולי יותר ממאה שנים, שהבית וודאי היה כמוהם. הצטלמתי על רקע הכתובת.
בבית הקברות של לודז', שלא נהרס, מצאתי שני קברים של אנשים בשם מאיר ליכטנשטיין, שם אביה של שרה-גאולה, אמרתי קדיש ליד אחד מהם אך אינני בטוח במאה אחוז שזה הוא. יש כמאה כרטיסים של בני משפחת ליכטנשטיין הקבורים בלודז' עוד לפני השואה, לאורך עשרות שנים.
ידוע לי שאביו של חנוך, יוסף, גר בצ'נסטחובה, אך לא ידעתי שכל משפחת ליפסקי באה משם. לא חיפשתי ליפסקי בלודז' שהרי כל הידועים לנו עלו ארצה.
מיהו הסבא מקוטנו אינני יודע. תזכיר לי.
מיד שיהיה מוכן אצלי חלק היומן על לודז', אשלח לך להערות ולתוספות.
שלך
אודי[31.5.05].
* * *
חוני המעגל באוניברסיטת תל-אביב
קטע יומן של אהוד בן עזר, מתוך פרסום בגיליון 56, מיום 17.7.05
31.5.05. יום שלישי. כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".
במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמו על שולחן המרצים, מר אהוד בן עזר:
תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא הצלחתי להתרגש מתאי הגזים, אבל היה שם באותו יום ביקור של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים וקצינות ממשטרת ישראל, ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.
מזה התרגשתי.
אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההשחתה וההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.
זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו? [– – –].
* * *
אהוד היקר,
המילים הספורות שכתבת על אושוויץ [גיליון 56] ריגשו אותי עד מאוד. לא הייתי שם עדיין, ואינני יודעת איך הייתי מרגישה בעקבות הביקור, אבל אני מאוד-מאוד מבינה את התרגשותך למראה החיילים שלנו. שולמית אלוני היתה ודאי נחרדת מפרץ הרגשות הלאומיים-לאומניים.
אני חייבת לספר לך על ביקורי שלי בקבר אחים בליטא, בו קבורות סבתי אם-אימי, ודודתי. מבחינה זו "נתמזל מזלנו" (אוי לאותו מזל) – אנו יודעים בדיוק היכן טמונות גופותיהן, והן לא הפכו לאבק ואפר. אימי שמעה את סיפור מותן מפי אחת מבנות העיירה, שהצליחה לזחול ולצאת מהבור, וניצלה. יצא כך, שהייתי שם בדיוק באותו חודש, אוקטובר, שבו הוצאו להורג. הלכתי בשביל אל הקבר בקרחת היער, והפניתי את תשומת-ליבה של קרובת משפחתי שהיתה איתי, שאנו צועדות באותו נוף, באותו מזג אוויר, ורואות את אותו ירוק מול העיניים... זה היה קשה מנשוא. וכשהלכנו, מצאתי את עצמי מדקלמת בליבי מילים מתוך שירו של אצ"ג "הקבר ביער": "הם הוצאו לשדה הלבן כֻּלהם, גם יונק ופניו כבושים בשד אם."
מרים בר-שלום [18.7]
בעקבות היום הראשון והשני, פוזנן, ביאליסטוק,
גיליון 55 מיום 15.7.05 וגיליון 57 מיום 21.7.05
שלום אהוד,
יומני המסע נפלאים. אני מדריך משלחות נוער לפולין ומפרסם אותך בפורום שלנו. פשוט מפרסם שם בשמך כמובן, את מאמריך. כל טוב,
נתן פרי [21.7.05].
* * *
שלום אודי,
משפחת אמי מביאליסטוק, אלה הרפופורטים. מן השמות שמוזכרים בגליון 57 שלך הוזכרו בביתנו רבים, ואוזני קלטה אותם (סוחובולסקי, פיינשטיין ועוד). אימי היתה הצעירה מבין 10 אחים ואחיות, ובצוואה שכתב אביה, אברהם זלמן הכהן רפופורט, פרקים פרקים, הוא מזכיר כי מחצית מבניו ובנותיו, על משפחותיהם, נספו בשואה. הוא עצמו עלה ארצה אחרי שהתאלמן, וחי תקופה אצלנו בחדר אחד בתוך דירה שכורה בת שלושה חדרים. הוא נפטר ב-1947 ונטמן בהר הזיתים, בחלקת הנביאים. שני בנים משלו הקדימו ובאו ארצה, וגם אימי אחריהם.
אחד מבניו, שעשה חיל במסחר וקנה גם מגרשים בארץ, רק לא עלה לארץ ונספה במחנות ההשמדה – שמואל רפופורט, סייע למשפחת סוקניק בשעתו, ואם אינני טועה אליעזר ליפא [אביהם של יגאל ויוסי ידין] בכבודו ברח-עלה לארץ בסיוע כספי שלו; אולי היה זה משום שגוייס שם לצבא. אכן, היתה זו עיר ואם בישראל, שקיימת כדבריך היום רק בישראל.
אסי דגני [21.7.05].
* * *
שלום אהוד,
קראתי את רשימתך אודות ביקורך בביאליסטוק ("היום השלישי") שפרסמת באתר מדריכי פולין. נהנתי עד למאד, גם למדתי שפע חומר חדש.
אני בעצמי מלווה מדי פעם משלחות לפולין, בעיקר משלחות של קציני צה"ל. ביאליסטוק אינה נמצאת "על מפת" הסיורים האלה. אני מתכוון לנסות ולהכניסה למסלול הביקורים שלהם.
הדרכתי שם כבר בעבר מספר פעמים קבוצות של נוער. חלק גדול מאתרים שציינת מוכרים לי. היתר – היו חדשים, כמו למשל בית הקברות שנותר שם.
על מנת לבדוק אפשרות לקביעת מסלול שונה מהידוע לי עד כה: אוכל לקבל ממך את פרטיה של המדריכה המקומית שסייע לכם: לוצי גולד?
התוכל לשלוח לי את פרטי הספר אודות הגימנסיה שממנו צטטת?
בתודה מראש
יעקב יניב
ירושלים [23.7].
* * *
אודי יקר.
אני קוראת בעניין וביראה את הפרקים על התקדמות הסיור שלך ושל יהודית בפולין. הפרקים בנויים יפה, התוכן מעניין, ישנה ממש הרגשה שאני מטיילת איתכם ברחובות האפלים והקרים ובגשם המציק. כמו גם בארוחות המריחות ריחות של כרוב, שום ושומן חזיר... אני מחכה בציפיה להמשך המראות וההתרשמויות כמו בספר מתח.
שלך כמו תמיד,
שלומית דוטן [24.7].
* * *
שלום רב אהוד,
תודה על היומנים מפולין שפרסמת בעיתונך. מאלף ומקיף. בכל זאת חסרות לי התחושות של המסיירים-מבקרים, מה זה עורר בכם כל הסיור הזה? מה תחושות היו לכם כאשר ראיתם איך מחו את זכרם של אלה ששרדו והוקמו להם אנדרטה, למשל? על כגון אלה ואחרים לא הזכרת ולא כלום. דיווחתם עובדתית. אני למשל לא הייתי שם לא אז ולא היום, איך אני צריך לתרגם את מה שלא ראיתי בעיניי? נכון שאתה "צבר" אבל אשתך למשל לא. אם כן מה תחושה זה עורר באדם שנולד בארץ המקוללה הזו גורש ונדד וחזר אליה אחרי עשרות שנים? על זה לא ראיתי מילה אחת!
או שמא אתה מעוניין להקדיש לרשמיך האישיים רגשיים מהמסע הזה פרק נפרד? זה בהחלט מתבקש.
תודה וברכה, שלך,
יעקב זמיר [25.7].
* * *
ליעקב היקר שלום,
בכוונה נמנעתי מפאתוס ומרגשנות והעדפתי את הדיווח העובדתי. כך גם הרגישה אשתי, ניכור כמעט גמור. אבל בהמשך תראה את התמונה כולה. כמובן שאילו עמוס עוז היה כותב, זה היה הרבה יותר מרגש וגם חשוב מבחינה היסטורית. לא יהיה פרק נפרד לרשמים אישיים. מה שיש זה מה שיש, ובזכות הנאמנות הזו לאמת ואי העמדת פנים קניתי לי את מקומי כסופר נידח.
שלך,
אהוד בן עזר[25.7].
* * *
אודי שלום,
תודה על החומר המעניין. טרם קראתי אותו בעיון. אבל לידיעתך סבי דב-בער מרגלית בא לפתח-תקווה [יהוד] בשנת 1883 מביאליסטוק, כמו כן גם סבתי טייבה-יונה מרגלית גם היא באה לפתח-תקווה מביאליסטוק, לא יודע באיזה שנה, נדמה לי בערך באותה תקופה.
אקרא בעניין רב את כל מה שכתבת ואחזור אליך לאחר מכן.
יוני מרגלית [29.8].
* * *
לאהוד שלום,
ממש התמכרתי לעיתון שלך ואני כל הזמן בודקת את המייל בתקווה שינצנץ. יותר מעניין מהעיתונות היומית. הרשמים מפולין היו מרגשים מאוד, דווקא על שום היותם ערוכים כפרימות נפש אותנטיות.
נעמי בן-גור [26.7].
בעקבות היום הרביעי והחמישי, טרבלינקה, וארשה, פראגה,
גיליון 59 מיום 29.7.05
"האבן לזיכרו של יאנוש קורצ'אק בולטת מעל האחרות. הלא הוא אינו עיר, אינו כפר, אך הוא סמל לעקשות, לדבקות בילדים שגידל – ולהתחשבות בהם. כמה קל היה לו לעזוב אותם. לא ויתר, וכדי שלא לשבור את רוחם של הילדים הקטנים שהיו תלויים בו – הלבישו אותם במוסד ברחוב קרוכמלנה שבווארשה, ויחד צעדו – עד מותם. סופר, רופא ובעיקר אדם."
יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק - Agnus dei
"כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא"
(מִשְׁנָה ד' ו')
הִנֵּה יוֹם וְעוֹד יוֹם וּבַלֵיל,
הֲנַגִיעַ הַיּוֹם עַד הָעֶרֶב?
הֵן הוֹלֵךְ וּמֻשְׁמַד יִשְׂרָאֶל,
הַצּוֹרֵר עוֹד מַשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב.
יְתוֹמִים בְּלִי אֵם וּבְלִי אָב,
רַק הוּא יְסַפֵּק לָהֵם לֶחֶם.
מִלְּפָנִים אֶת כֻּלָּם הוּא אָהַב,
גַם עַתָּה הוּא מַטֶּה לָהֶם שֶׁכֶם.
לְבַסּוֹף הֵן הִגִּיעַ יוֹמָם,
מְבַשְּׂרִים כִּי הַכֹּל כְּבָר נֶחְרַץ.
בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה כְּבָר כֻּלָּם,
מוּבָלִים אֶל הָאוּמְשְׁלָג פְּלָץ
פָּעוֹט יְהוּדִי עָרִירִי,
אֶהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה.
מוּל הָאֵל הַלַּז הַנּוֹצְרִי,
שׁוּם נֶפֶשׁ הֵן לֹא תְחַיֶּה.
בְּשׁוּרָה מִסְתַּדְּרִים הַיְּלָדִים,
עוֹד מְעַט הֵן תָּבוֹא הַגְּאְוּלָה.
מָה צַחִים נְקִיִּם הַבְּגָדִים,
הָרוֹפֵא מְשַׁתֵּף פְּעוּלָה.
הַכֹּל כֹּה יָפֶה כֹּה שָׁלֵו,
בְּלִבּוֹת הַיְּלָדִים הַשִּׂמְחָה.
הַתִּזְמֹרֶת תַּרְעִיד אֶת הַלֵּב,
הָרוֹפֵא, הוֹ אֵלִי, מִי שָׂמְךָ?
נעמן כהן [29.7.05].
אהוד בן עזר: סלח לי על השאלה: מי כתב את השיר? בכל מקרה השיר מציג את יאנוש קורצ'ק כמשתף פעולה עם הנאצים ברצח ילדי בית היתומים שלו וזה הדבר המוזר ביותר שאפשר לומר עליו, מבלי להבין את המציאות שבה הוא חי. מה חושב מחבר השיר – שאלמלא היה הולך איתם בסך, הם היו ניצלים? הוא פשוט חסך מהם את אימי השחיטה הנאצית לעוד שעות אחדות.
נעמן כהן: [מצטט] "אלמלא היה הולך איתם בסך הם היו ניצלים / הוא פשוט חסך מהם את אימי השחיטה הנאצית / לעוד שעות אחדות".
אם היו ניצולים או לא זה אין לדעת. אסור היה לו מבחינה מוסרית להוליכם כאילו לקייטנה ולהסתיר מהם את האמת-ההליכה להשמדה.
היה עליו לומר להם: "איש לאהליו ישראל" נסו להציל את נפשכם. הוא עצמו רשאי היה ללכת להשמדה מבחירה אבל לא להוליך בכחש אחרים. במעשיו הוא רק הקל על הנאצים את מלאכת ההשמדה בהליכה "כצאן לטבח".(הגדרתו של אבא קובנר).
מכאן גם התפיסה התיאולוגית הנוצרית-קתולית של הפולנים, הרואים אותו כ"שה אלוהים" Agnus dei.
אהוד בן עזר: סלח לי אבל דבריך סהרוריים.
נעמן כהן: אשמח לנימוק יותר משכנע. מעשה ההשמדה היה קל מאד לגרמנים. מספר קטן מאוד של חיילים ושומרים במאמץ קטן הצליח להשמיד מיליונים. הבעייה היתה חוסר הנהגה. אם לא היה קורצ'אק מקל על הגרמנים כאשר אירגן את הילדים ללכת להשמדתם בשקט, ואומר להם את האמת, ייתכן שהיו בורחים ואולי היה ניצל ילד אחד. ו"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו." אם המוות ממילא נחרץ (וזו קביעה דטרמיניסטית שלא ניתנת להכלה על כולם) לא נותר אלא להקשות על המעשה. לפחות לא "ללכת כצאן לטבח" ובכך אולי להציל אנשים מיספר. הנימוק שלך "לחסוך להם את אימֵי השחיטה לשעות אחדות," אינו שווה לאפשרות של הצלה או הסיכוי לכך. מה כאן סהרורי?
אהוד בן עזר: (בשלב זה החלטתי שלא להמשיך בדו-שיח כי נדמה לי שהכותב נמצא בעולם בידיוני במה שקשור לתקופת השואה). [29.7].
* * *
א-פרופו ווארשה, ראוי לספר את הבדיחה כדלקמן:
לנין בווארשה
לנין עמד לבקר בווארשה והפולנים התלבטו איך להכין לו קבלת פנים ראוייה. הוחלט להזמין צייר שיצייר פורטרט יפה של המנהיג הדגול. אף צייר לא העיז לבצע את העבודה כיוון שלנין לא היה מעולם בעיר ווארשה ואיש לא ידע איך נראית דמות דיוקנו. בא הצייר היהודי מוישה ואמר: "אל תדאגו, אני אכין את הציור."
מויישה הסתגר בסטודיו ועבד במרץ רב.
הגיע יום הביקור, התמונה נתלתה באולם הטקסים, האורחים התכנסו ומוישה מסיר את הלוט. הקהל נדהם: בתמונה רואים את סטאלין דופק את הגברת לנין.
"אבל איפה לנין?" התפלאו האנשים.
"לנין בווארשה," השיב מוישה.
שלכם,
רודולפינה פטקנהוייר [29.7].
* * *
קראתי את גיליון 59 ["היום הרביעי: מסלעי טרבלינקה בלב חורשות ירוקות – לפגוש בווארשה את חברתנו אווה המדברת כשמעון פרס"]. עוד לא נרגעתי.
האם אני יכול להעביר זאת לאחרים?
מוטי בן-חורין [30.7].
* * *
חלק מהתגובות על פרקי המסע לפולין הוא: "הפולנים אנטישמים כמו הגרמנים!" או: "הפולנים גרועים מהגרמנים!"
למה לא להגיד ישירות שאחרי מאות שנים של חיים-יחדיו הפולנים השמידו שישה מיליוני יהודים בשואה?
אהוד בן עזר ["חדשות בן עזר", 1.8.05].
* * *
שלום אודי,
חזרנו מפולין, וכמוך גם אני התלהבתי מהצעירות הפולניות ומהאוכל הפולני. אם אכלת גולונקה ושידרת "בקר נמוך" על מגש ענק, ודאי יתעורר בך התיאבון שוב. גם גבינת כבשים קניתי בזקופנה והיא באמת ראויה לנגיסה עם כוסית קוניאק.
כמובן שהיינו בכל מחנות ההשמדה, ולזכותך – היומן שלך הכין אותי היטב למה שראיתי שם. [– – –]
אבל אחרי הכול, מי נוסע לפולין כדי ליהנות?
אמנון בי-רב [1.8.05].
(בשעתו נשלח לו היומן כולו כדי שיספיק לקרוא אותו לפני נסיעתו).
* * *
אהוד שלום,
קראתי את הודעתך בפורום "פולין – מדריכים" –
http://www.snunit.k12.il/htbin/bbsnunit/noar/bbs.cgi?forum=polin_madrichim&task=show_msg&msg=3599
– אשר הגעתי אליו תוך כדי חיפוש בגוגל אחר המילה "שוויסקי". מילה זו מופיעה בספרה של לנה קיכלר "מאה ילדים שלי", והייתי מעוניין לדעת את משמעותה מאחר והיא דומה לשם המשפחה שלי (שויצקי).
שורשי משפחתי בפולין. סבי שנשא שם זה נפטר לפני כשנתיים ורוב משפחתו הושמדה בשואה כך שאין הרבה אנשים שיודעים את מקור המילה הזו. ככל הידוע לי שם משפחתי נגזר מהמילה "שווצ'קה" (נרות), מה גם שסבי ז"ל רצה בזמנו לשנות את שם המשפחה ל"המאירי", אבל לא עשה כך כיוון שלא נשארו הרבה בני משפחה עם שם זה.
בהודעתך נכתבה המילה "גריבנז" ולאחריה בסוגריים "שוויסקים", האם תוכל לומר לי מה המשמעות של שתי המילים? כמו כן האם תוכל בבקשה לכתוב את התעתיק שלהן בפולנית?
בתודה רבה מראש ובברכה,
אופיר שויצקי [3.8].
* * *
לאופיר שויצקי שלום רב,
צר לי לאכזב אותך בקשר לַשְׁוִיסָקִים. אני בטוח שזו אינה מילה פולנית אלא להיפך, תרגום לעברית של גְרִיבֶנֶז, שהם רצועות לא גדולות של עור ושומן אווזים או תרנגולות, שלאחר הרתחה ממושכת בשמן חם ובשומן של עצמם, לעיתים יחד עם בצל מטוגן, הם מקבלים צבע חום וניתן להשאירם בתוך השומן ולקררם, שזה סוד השמאלץ המשמש כמימרח על לחם או גם כהעשרה לעיסת הקנידאלאך, או להפריד את השוויסקים ולשמור אותם יבשים ופריכים. ואצל הגויים המגלגלים חזירון על גריל אתה יכול לקבל כתוספת גם את הגריבנז הפריך והצלוי היטב מעורו של הנ"ל.
אף שאין בעברית שם אחר לגריבנז אלא שוִיסקים, יש לי רושם שזו אינה מילה עברית מקורית אלא אולי מקורה בארמית, כמו בורסקאים. מכל מקום, אין לה שום קשר לפולנית ולשם משפחתך. נראה לי שהקשר של שם משפחתך לנרות הוא הנכון.
בברכה,
אהוד בן עזר[3.8].
[פרקי המסע נשלחו לפורום, אך לא דרכי. א.ב.ע].
* * *
תודה רבה רבה על התגובה המהירה והמפורטת.
ישר כוח!
אופיר שויצקי[4.8].
בעקבות היום השישי והיום השביעי, וארשה, גיליון 61 מיום 5.8.05
אהוד נכבדי שלום,
טעית בציטוט מתוך שירו של גנסין, שהזכרת בדבריך האחרונים (בגיליון 61, על מצבת גנסין בבית הקברות היהודי בווארשה). הוא נקרא – "והיה כי ישוב מנודו ובא אל ארצי" – ולא כפי שציטטת מהזיכרון המופלא שלך. את שירו של גנסין, וכן את כל כתביו העבריים, ניתן למצוא באתר הנהדר "פרויקט בן יהודה". ורק אוסיף שהחוקרים סבורים היום שלא גנסין כתב את השיר, אלא סופרת היידיש ציליה דראפקין, שהיתה איזה זמן אוהבתו בנעוריה. היא כנראה שלחה אליו את השיר כתוב רוסית, והוא אשר תרגמו לעברית והביאו בסיפורו ומשם כבר התגלגל אל הספרות העברית - כמובן בשמו של גנסין.
ברכה,
אלישע פורת [5.8].
"פרוייקט בן יהודה": http://benyehuda.org/gnessin/vehaya.html
* * *
שלום אהוד,
מאלף ומעניין מאוד כל התיאור והסיור. נותן הרגשה כאילו אנו נוסעים אתכם. ובאשר לחשק לתחוב את היד אל מתחת לחצאית ולהגיע למוצא רגליה של המלצרית החיננית, זה כמובן מזכיר את הסצינות מהסרט הנהדר "הפסנתר", שההוא כל שביקש זה לתחוב את ידיו אל מתחת לחצאית ה"אהיל" של השחקנית האילמת בסרט, שניגנה בפסנתר.
כאשר אני נשאל במסיבות, חתונות וכדומה מה אני מבקש, אני עונה: "מלצרית!" – כי שבענו מסטייקים ותרנגולות.
בברכה
י. ז. [5.8]
* * *
תיאור המסע לפולין מעניין מאוד כי הוא מצליח – כמו בשאר תיאורי המסעות שלך – לשלב היסטוריה עם פיקנטריה ולעולם אינם יבשים ולא פעם מעוררים תיאבון.
תקוה ויינשטוק [7.8].
* * *
אהוד היקר,
אני עוקב בעניין אחרי פרקי מסעך לפולין, ונהנה מאופיים האותנטי והמגוון, רב החיוניות והבלתי-מתחסד.
בעקבות הפרק על הביקור בבית הקברות היהודי בווארשה, מצאתי לנכון לשלוח לך בזה את ספרי "תמונה לנגד עינַי" [עם עובד, ספריית אפקים, 2002]. הפרק השלישי בספר מוקדש לפרשה המוזרה, העגומה והסמלית של הקמת המצבה על קברו של אורי ניסן גנסין, שהשתהתה לא פחות מעשרים ושש שנים אחרי מותו. אקווה שתמצא בו עניין. ממנו גם תוכל ללמוד שהמצבה אינה נמצאת, כפי שחשבת, ליד קברו של מתתיהו שוהם, אלא בשורה פנימית מוצנעת. בתוך כך השתדלתי לפרוש מעין היסטוריה מקוצרת של בית הקברות, שהוא בעיניי המקום המרתק והמשמעותי ביותר בווארשה ואף בפולין כולה.
ועוד שני תיקונים קטנים. ראשית, מתתיהו שוהם נפטר לא בשנת תרצ"ד (1934) אלא בתרצ"ז (1937). שנית, תחת "אוהל פרץ", המצבה המפוארת של י"ל פרץ וחבריו (שסיפור הקמתה אף הוא מפותל, ממושך ומרתק) לא טמון ה"ד נומברג אלא יעקב דינזון, סופר יידיש נודע בשעתו, שהיה ידידו הקרוב של פרץ. נומברג קבור בנפרד, בסמוך למתתיהו שוהם, ומצבתנו בולטת למדי באותה שורה.
שלך בהוקרה ובידידות
אבנר הולצמן [7.8]
לאבנר היקר שלום רב,
הרבה תודה על הספר ששלחת לי. בלעתי מיד את הפרק על גנסין ובית הקברות בווארשה, ואתייחס אליו ואל מכתבך בגיליון האחרון של המסע לפולין, כדי להעשיר את המידע של הקוראים, ואמליץ עליו בפני כל הנוסע לווארשה. חבל שלא קראתי את הפרק לפני הנסיעה, כי אז ביקורנו שם היה מעניין יותר וגם היינו מוצאים את מצבתו של גנסין.
בברכת ידידות,
אהוד [23.8]
* * *
בעקבות הפרק "מצבתו של גנסין" בבית הקברות גנשה בווארשה
מתוך ספרו של אבנר הולצמן "תמונה לנגד עיניי"
פרק שחייב לקוראו כל העומד לבקר בווארשה
אכן, דבר ראשון פתחתי וקראתי בספרו של אבנר הולצמן "תמונה לנגד עיניי" ("ספריית אופקים", "עם עובד", 2002) את הפרק המופלא "מצבתו של גנסין", שאני מצטער מאוד שלא ידעתי על קיומו לפני נסיעתנו לפולניה, שאז היה ביקורנו בבית הקברות ברחוב גנשה בווארשה מקיף ויסודי יותר.
אפתח קודם כל בתיאור המדוייק שנותן הולצמן כיצד להגיע למצבתו של אורי ניסן גנסין, שמסתבר שהוקמה רק חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וזאת כעשרים ושש שנה לאחר מותו של גנסין בווארשה, בגיל 34, בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1913):
אכן, מי שהספרות העברית של דורות עברו חיה בנפשו לא רק כמערכת של טקסטים אלא כעולם רוחני בעל ממדים אנושיים הרואיים וטראגיים, לא ימצא אולי מקום יקר וטעון משמעות יותר מאשר קברו הבודד של גנסין בבית העלמין שברחוב אוקופובה בווארשה. בבואו לשם יפסע בשדרה הראשית עד "אוהל פרץ", ובעומדו מול חזיתו של מבנה מפואר זה, הנישא על סביבותיו, יגלה מעט משמאלו שביל צר המוליך אל תוככי בית הקברות. לאחר צעידה בשביל לעומק של תשע שורות, יישא מבטו שמאלה ויראה מולו את מצבתו של גנסין – מרוטה וחבולה לא מעט מנזקי האקלים ומפגעי ההיסטוריה, מכוסה בחלקה שברי מצבות סמוכות שקרסו עליה, שחוקת אותיות, אך בכל זאת זקופה ושלמה כמעט כפי שהיתה ביום הקמתה. אפלולית-תמיד שוררת בפינה זו של בית הקברות בשל צמרותיהם הצפופות של עצי האֶדר דקי הגזע, המתנשאים גבוה-גבוה ומכסים את עין השמיים. מצע עבה של עלווה רקבובית מרפד את הקרקע ואת המצבות, והלחות הקרירה הנודפת ממנו מורגשת היטב באוויר. (עמ' 131-132).
כדי לתת מושג על עוצמת הפרק, המשלב מחקר רציני עם רגשות עמוקים, ובו עדויות מפתיעות, שמשתלבות לעיתים כמו בסיפור מתח, נביא את התרשמותו של הילד אלחנן צייטלין, בנו של הסופר המיסטיקן הלל צייטלין, שזכר ותיאר לאחר שנים רבות את מה שהתרחש בחדרו של גנסין לאחר מותו במחלת הלב:
הייתי שם באותו חדרון, כאשר הורידו אותו ממיטתו וסביב אורי ניסן עמדה קבוצה קטנה של ידידיו וחבריו. גם אחיו מנחם [גנסין] היה כמובן לידו. היתה גם אחייניתו [חוה], סטודנטית שטיפלה בדודהּ בעת מחלתו. מנחם נראה כל הזמן כמאובן. נשך את שפתיו ושתק. הביט באיזו נקודה על הקיר ושתק. עיקם את פניו במין עווית כואבת – ושתק. אבל סמוך ללווייה, כאשר גנסין שכב עדיין על הרצפה מכוסה ביריעת בד שחורה, ומן המדרגות נשמעו צעדיהם הכבדים והמפחידים של יהודי העגלה האפלים שחורי הזקן, שבאו לקחת את אורי ניסן גנסין – מנחם לא החזיק עוד מעמד, וכל שלוותו החיצונית התנפצה באחת: לפתע השמיע שאגה כשאגת אריה ורצה להתנפל על אורי ניסן. באותו רגע ש"ל גורדון ועוד כמה מורים עיקמו את ידיו לאחור, כדי שלא יוכל לזוז. [...] אז גם הבחנתי בדמעות הזולגות על לחייו. גורדון והאחרים סברו כי הסכנה כבר חלפה – הצער החנוק התפרק בשטף הדמעות! – הם הרפו ממנחם לרגע, בפרט כאשר כבר נכנסו לחדר בלאט הצללים השחורים של יהודי העגלה. הוא עמד רגע דומם, מוקף קבוצה קטנה של ידידים. אבל כאשר היהודים ארוכי הזקן התקרבו על המת, ובגדיהם המפחידים, שהזכירו ציפורים שחורות גדולות, הסתירו את האור הקלוש של הנרות שדלקו למראשותיו של אורי ניסן, מנחם לא התאפק ושוב רצה לרוץ אל אחיו. עצרו אותו בכוח, הוא פער זוג עיניים פראיות ובכל כוחותיו צעק אל האחיינית, ששכבה חצי-מעולפת על הרצפה, ליד אורי ניסן:
– ח-ו-ה, נ-ש-ק-י-ה-ו!
בשרי נעשה חידודין-חידודין לנוכח זעקת הכאב שלו. קול התייפחות חרישי מילא את חלל הבית. [...] חוה, אחייניתו של אורי ניסן, התעוררה לפתע וכהרף עין זינקה מן הרצפה. באצבעותיה הארוכות והרועדות קלות הסירה את הכיסוי השחור מעל פניו של אורי ניסן והצמידה את שפתיה החיוורות אל מצחו הלבן, המת של גנסין. גם אז עדיין היתה שפוכה על פניו הצהובים המעונים של אורי ניסן אותה אצילות שקטה, אשר ריחפה מעליו כל ימי חייו הצעירים. גם אז עוד נותר חיוך עצוב-משונה בזוויות פיו. היה נדמה לי שהנה-הנה קם לפתע אורי ניסן, מנער בלוריתו הבלונדינית וממלמל, כמו תמיד כאשר התעסקו סביבו:
– א... לא צריך... תודה... (עמ' 107-108).
בשלהי שנת 1942 נפטר בגטו ממחלת הטיפוס אלחנן צייטלין בן הארבעים, העד הצעיר ביותר להלוויתו של גנסין, ומן האחרונים בווארשה שעוד זכו לבוא לקבר ישראל. ואילו האב הלל צייטלין, חברם של ברנר וגנסין, שקם ממיטת חוליו כדי להשתתף בטקס גילוי מצבתו של גנסין בפברואר 1939 – מספר הולצמן: "היה זה כשלוש וחצי שנים לפי שצייטלין עצמו בן השבעים ואחת הובל אל מותו בחוצות וארשה, בדרך מביתו שברחוב שליסקה אל אומשלאג פלאץ, כיכר הגירוש, ואל הרכבת לטרבלינקה, רעמת שערו הלבנה וזקנו הלבן הארוך, שהזכירו תמיד לרואיו את לב טולסטוי או את וולט ויטמן, מתבלטים למרחוק. (עמ' 132).
בעקבות היום השמיני והתשיעי, לודז', גיליון 63 מיום 12.8.05
לאהוד שלום רב,
אני ממשיכה לקרוא בעניין את רשימות המסע מפולין, שגם אנחנו היינו בה. אני מקווה גם שתוכל לזכות אותי בהן עם סיומן.
כשביקרנו בבית הקברות בלודג' ב-1989, היה בו שומר יהודי, שכבר איני זוכרת את שמו, הוא דיבר עברית, ולמרבה הפלא זכר את אימי, צביה כהן, כמדריכה שלו בגורדוניה! פגישה שכזאת. היה לו פה כמעט חסר שיניים, והוא שמר על בית הקברות וניקה מצבות כמיטב יכולתו הדלה.
אנחנו כן היינו במוזיאון פוזננסקי, שהריהוט שלו נשאר כשהיה, והתרשמנו מהעושר האגדי של בעליו. עושר מנקר עיניים ממש. והבניין משתרע על שלושה רחובות. כשצילמנו את בית החרושת לטקסטיל, יצאו השומרים, ורצו לא רק לקחת את המצלמה שלנו אלא גם לאסור אותנו, בטענה שזה אסור. רק המלווה שלנו, פרופ' טילוך, מומחה לספרות עברית, ספרות ההשכלה באוניברסיטת ורשה, לא יהודי, שהיה חבר המפלגה, הצליח לחלץ אותנו, בעמל רב. גם הוא היה צפוי לרגע, להיאסר, למרות כרטיס החבר של המפלגה שהציג אז.
שמחתי שספר הזיכרון לאימא שלי סייע לך.
בברכה,
נורית גוברין [12.8].
* * *
אהוד שלום,
אני קורא את רשימותיך על ביקורך בפולין והרגשתי היא כי הלכת לשם ללא הכנה כלשהי. כאן גרה סבתא של הדודה והסבא של הדוד, וגם מצבה מצאת שם וזו אבן ומתחתה עצמות –וניתן אולי להפיק מהם קצת חומר תורשתי, וכמו בפארק היורא ובחזון העצמות היבשות לשחזר מהם את קרוביך מאז, ויכולת לשאלם מדוע נשארו שם ועוד שאלות שמשום מה כל מנציחי השואה לא שואלים, וחוטאים בכך לא לנכחדים אלא לדורות הבאים.
ואני מניח כי גם הקמים לתחייה שהיו פוגשים אתכם שם היו שואלים כמה שאלות קלות יותר, האם היהודי החדש שגדל בארץ הקודש באם המושבות מנציח את יקיריו באכילת שינקֵה לזכרם? ואיך סיפורי הארוחות, וללא קשר לכשרותן, מתחברות לאובדן שלושה מיליון נשים וטף, ומה לזלילות חסרות טעם אל מול המוות הנורא שהתרחש שם. וחבל שלא עצרת שם לשעה ודממת, וחשבת על ים שצריך למלא לזכרם, לא בבורשט זול, אלא בדמעות.
משה בר-יוסף [12.8].
למשה בר-יוסף שלום רב,
מאחר שאתה אדם דתי, אני חושב שכמה מן השאלות שאתה שואל אותי, מוטב שתשאל את אלוהים. מה עוד שחלק גדול מהקורבנות היו חילונים ואכלו שינקה ובכל זאת סָפָה אלוהים צדיק עם רשע וכולם עלו בעשן המשרפות מתוך שיוויון קולינארי גמור, צמאים ורעבים. ואלוהים שתק.
[ואני מצטט כאן מתוך דברים שכתב ד"ר מנחם שטרן, יליד 1938, מקראקוב: "השואה שלי היא לזכר סבתי פערל הורוביץ שטרן, אשר התאלמנה בגיל צעיר והצליחה בדלות מרובה לגדל את שני בניה. היא האישה היחידה משלוש מאות נשים מ'רשימת שינדלר', אשר הופנו בטעות לאושוויץ, ואשר נפטרה שם ולא הועברה עימן למחנה פלשוב. היא הייתה אדוקה מאוד והקפידה קלה כבחמורה. כאשר היינו בגטו הורתה לאימי – 'לכי העירה ותיקני שינְקֶן (חזיר) ותאכילי את הילד, כדי שמישהו יישאר בחיים!'"]
מה שאתה מבקש ממני הוא שאכתוב לא על המסע האמיתי שלי בפולין אלא שאמלא את הדפים במלל יהודי-שואתי נוסח דיבוריהם של "סופרי השואה" המקצועיים וסופרים אחרים. אני כתבתי ביושר ואני יודע שהיושר שלי מרגיז הרבה אנשים שהורגלו לצביעות.
בכבוד רב,
אהוד בן עזר[12.8].
שוב שלום,
חוששני כי אינך יודע דבר על אנשים דתיים ויחסם למה שניתן וצריך לשאול את אלוהים. השואה לא פגעה באלוהים אלא בבני-משפחתנו הקרובים, ומניסיון אישי אני יודע כי המעטים ששרדו לא האשימו את האלוהים אלא את עצמם על שלא טרחו להסתלק מהמקומות ההם בשעה שעדיין אפשר היה.
באם קראת את "אם הבנים שמחה", ספר שנכתב בהונגריה בחודשים האחרונים של השואה על ידי הרב טייכטל זצ"ל, היית מבין כי יהודים דתיים שאלו כבר אז שאלות נוקבות וכואבות. ואת שאלותיהם הם לא הפנו ובצדק לאלוהים אלא לעצמם ולמנהיגי הדור שכשלו.
וחוזרת לכן השאלה? מה גורם לאדם החוזר ממסע למקום כזה לפרט את סיפורי הארוחות וכיצד זה מתחבר לאובדן שלושה מיליון נשים וטף, ומה לזלילות חסרות טעם אל מול המוות הנורא שהתרחש שם.
וסלח לי כי איני מהדתיים החניוקים שלימדו אותך לשנוא עוד לפני שלמדת להכירם, וכסופר בעל עין אתה הרי ודאי כבר יודע כי חניוקיות אינה קשורים לדתיים דווקא.
והיום ערב, ערב תשעה באב, בוא ולא נקטרג על עמך ישראל. כי כפי שהטעימו אותך כתבות הקיר בפולין, שינאת עמך נמשכת ללא קשר לנוהגם ואפילו לאחר שהם כבר נעלמו משם.
שבת שלום,
משה בר-יוסף [12.8]
* * *
אהוד שלום,
כנראה שאנחנו בני משפחה. גם משפחתי לשעבר היתה ליכטנשטיין (אבנרי זה תרגום משולב של אבן ונר). אבי המנוח נולד בלודז' ונקרא יצחק ליכאטנשטיין. אביו, חנוך ליכטנשטיין, ואבי סבו אריה ליכטנשטיין, כשמי. אנא בדוק וחזור אליי.
שלך,
אריה אבנרי [12.8].
* * *
אודי שלום,
על-פי רחלצ'ה פרידמן (בעלת זיכרון פנומנלי ואחייניתו של חנוך-יששכר) הסבא ברוך-לייב (בורך-לייביש) ליפסקי חי עם אשתו פרידה-רחל (נהגֶה בחיבה פְרַיידֶה-רוחל) לבית הורוביץ' בעיר קטנה ושמה שירדז, ככל הנראה – – SIERADZ זו עיר קטנה הסמוכה ללודז', אך הוא לא נולד שם. הוא נולד בקוטנו. פרידה-רחל נולדה בורטה, ושם גם נולדו חלק מהילדים לזוג הנ"ל, וביניהם יוסף-מנחם ליפסקי (אביו של חנוך-יששכר, והוא קבור בבית-הקברות סגולה בפתח-תקווה). איני זוכר מעבר לכך, אני צריך לחפש בקלטות ובאמת הגיעה העת להעלות על הכתב את המידע הזה.
אני יכול להגיד שבתקופה מאוחרת יותר המשפחה חיתה בצ'נסטוחובה, ואילו הענף בלודז' הוא כנראה רק ממשפחת חנוך-יששכר ליפסקי וצאצאיו (וגם אם מדור קודם, מיוסף-מנחם, הרי שחנוך-יששכר העלה כבר בשנות העשרים למאה הקודמת את אחיותיו והוריו) כך שלא היו דורות של ליפסקי בלודז' אלא רק משפחת ליפסקי של חנוך ואשתו שרה-גאולה לבית ליכטנשטיין, וילדיהם. אם איני טועה, חנוך-יששכר הוא זה שעבר ללודז' בנישואיו.
מצד שני, את משפחת ליכטנשטיין פחות חקרתי, ואיני זוכר כמה מוקדם מגיעים שורשיה בלודז'. זו משפחה הרבה יותר ענפה בימינו, מאחר ששרה-גאולה היו לה הרבה אחים ואחיות. הסבא חנוך-יששכר היה ציוני נלהב, והשפיע, או הושפע, או גם וגם – מאחד מהגיסים שלו, איני זוכר את שמו. [כוונתו לאחיה של שרה-גאולה, דניאל ליכטשטיין, שהתיישב בפתח-תקווה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה].
מאיר-זלמן ליכטנשטיין, אביה של שרה-גאולה [ושל שמונה אחיה וכנראה גם כמה אחיות], היה בעל עסק לפורניר, אם איני טועה [מדובר בעצים בכלל]. שוב, אני אצטרך להאזין להקלטות של שיחותיי עם רחלצ'ה כדי להיזכר. אני מקווה שבקרוב אתפנה להעלות את המידע שברשותי על הכתב. מתנצל שאין לי סיפורים הנוגעים ללודז' מעבר לכך.
אוהד ליפסקי [28.8. נין של חנוך-יששכר ליפסקי].
בעקבות היום העשירי, אושוויץ, קראקוב, גיליון 65 מיום 19.8.05
אודי,
את "חדשות בן עזר" מס' 65 העברתי לרבים מידידי עימם אני מתכתב. מרתק וחשוב.
מוטי בן-חורין [19.8].
* * *
יומני פולין מרתקים. אני שבה וקוראת בם. הם כה גדושים, עד כי אי אפשר להכילם בקריאה אחת. (את תיאורי הארוחות אני קוראת בהתעניינות אנתרופולוגית גרידא, והמבין יבין...)
מרים ב"ש[20.8].
* * *
לאהוד שלום,
מודה לך מקרב לב על שאתה שולח לי את "חדשות בן עזר". אני קוראת כעת בעניין רב את יומן המסע שלכם לפולין. הוא ממש מרתק ויהיה לי לעזר רב בתיכנון מסע השורשים שלי לקרקוב, עיר הולדתה של אימי, ולוורשה.
עדנה ג. [20.8.05]
* * *
אהוד היקר,
קראתי את הפרק מה-19 באוגוסט 2005, מתוך יומן המסע שלך "פולניה בלי יהודים" ואני מתנצלת, שבגלל המצב המיוחד שלנו לאחרונה, (השהיות בבתי-חולים ואצל רופאים וכדומה) לא קראתי את הפרקים הקודמים.
מה אומר לך? אני, שנולדתי בקרקוב, גדלתי כילדה מפונקת בבית יהודי רב-תרבותי, מוקפת אהבת משפחה יהודית, חוויתי את כניסת הגרמנים לעיר והקריסה הנוראה המתוכננת השיטתית של החיים שלנו. בת 12 צעדתי ברגל לברונוביצה (שם אתה גרת במלון) עם סלי אוכל לאחי ולאחותי שהסתתרו שם. שהיתי עם משפחתי בגטו קרקוב מאז הקמתו עד ליום חיסולו... טיפלתי שם בילדים עזובים (הייתי כבר בת 14) שהוריהם הלכו לבלז'ץ, וביום חיסול הגטו לקחו לי את הילדים למוות, ועוד ועוד זוועות, הניירות האריים בלבוב, שנה וחצי במחנה הזוועות פלשוב, אושוויץ, מצעד המוות, בסוף "הצימוק" ברגן-בלזן...
אבל נחזור לקרקוב. אני הקרקובאית, למדתי דברים על קרקוב מהיומן שלך! הדברים שכתבת מושתתים על הרבה ידע כללי, תפיסה רחבה וחדות עין מדהימה – וכל הכבוד!
כתבת יפה על קרקוב עצמה, עיר שעד היום אהובה עליי (מה העיר אשמה?), וכתבת יפה מאוד על קז'ימייש, אבל לא על פודגוז'ה, שם, מעבר לוויסלה, היה הגטו. אולי היה צריך להזכיר את הרוקח הפולני, תדאוש פנקייביץ', שאת ספרו "בית מרקחת בגטו קרקוב" תירגמתי אני לעברית. ואולי את מרדכי גבירטיג, שנורה למוות באחת האקציות בגטו קרקוב?
ברור, שלא ניתן לכתוב על הכול. כך גם סיימתי אני את אחד מסיפורי בקובץ "המחיר": "מי מסוגל לספר הכול? ובלאו הכי אין צורך, כי מי מסוגל להבין?"
תודה לך אהוד על העבודה הענקית והברוכה. יִשר כוח! וד"ש ויהודית.
שלך,
מרים עקביא [21.8]
* * *
כתוב כמו שבן עזר יודע לכתוב. מה יש להוסיף? רק שאני לא מתכוון לבקר שם, בין היתר בגלל שההשמדה באושוויץ אינה עניין של העבר. השמדת הזיכרון היא תופעה של ההווה.
י. א. [21.8]
* * *
שלום אהוד,
בעקבות יומנך המעניין "פולניה בלי יהודים" אני מוצא לנכון להגיב ולהביע את התרשמותי. אתחיל בכך שגם אני "בן תערובת", אימי ממוצא פולני (ווהלין) ואבי אינו יליד פולניה, ואעפ"י שלא התביישתי במוצאה, האוכל הפולני לא היה משהו... דליקטסים הלכנו לאכול אצל חברינו/חברותינו ממוצא הונגרי, צ'כי, רומני, איטלקי ואחרים.
והנה מתוך יומנך "מבעבעים" ריחות וטעמים של מאכלים פולניים משובחים ואותנטיים, והלך עוד מיתוס על טיב האוכל הפולני, על פי המעשייה: "איך פולנייה מכינה צהריים? שמה בשר בסיר מלא מים על האש, נכנסת שכנה, אם משוחחות זמן קצר – יהיה מרק, אם מרכלות זמן רב – יהיה צלי..."
עניין נוסף הינו יפי בנות פולין, והרי כולנו גדלנו על הבדיחות הפולניות הידועות כגון: "ראית אישה יפה בפולין?" – "כן , תיירת..." – נו, לא אכנס לתיאוריך הפלסטיים, אך התרשמתי שנמוגה עוד לגנדה.
ידוע כי יחסנו לפולין ולתושביה נגזר מן ההיסטוריה היהודית וכל שאירע לקהילות היהודיות, במיוחד בתקופת ה"שואה". בני דורי ואנוכי גדלנו על סיפורים אודות האנטישמים המקומיים, שסייעו לנאצים ברדיפות ובמלאכת ההשמדה. גם הספרות של סופרי הגולה לא עשתה חסד עם המקומיים ותיארה את הגוי כשיכור, בור, אלים ושונא יהודים, "אותם כופרים שצלבו את אדונו – ישו."
ועדיין חקוקה בזיכרוני הופעתו המרשימה של הסופר בשביס-זינגר בטקס קבלת פרס נובל, כאשר פתח את נאומו בכמה משפטים ביידיש, ולאחר מכן המשיך באנגלית, והסביר שדיבר בשפתם של ששת-המיליונים שנטבחו בשואה, ואשר נשמותיהם עדיין תועות ברחבי אירופה ומבקשות לעצמן מנוח מאחר שלא הובאו לקבר ישראל; וכן סירובו לבקר בפולין ולקבל מן המשטר אות הוקרה כסופר ממוצא פולני שזכה בפרס נובל היוקרתי. ומספרים שהגיב: "איני יכול לבקר בפולניה שהינה למעשה בית-קברות אחד גדול של בני-עמי."
כל זה נכון, אבל לא מספיק הדגשנו גם עובדות אחרות, המאירות צדדים חיוביים של פולין. אמנם פה ושם ביומן המסע הזכרת את חלקן, כבדרך-אגב, על-כן אנסה להבהיר ובמרוכז מיספר עניינים "לטובת" הפולנים:
לא נדרשים מחקרים מייגעים כדי להיווכח בתרומת משכילים פולניים לתרבות המערב, מימי קופרניקוס דרך הסופר הנודע סנקביץ', והלוגיקאים א. טארסקי, י. לוקסיביץ' – Jan Lukasiewicz , א. פוסט ואחרים, ועד ימינו אלה – ו. שימבורסקה, צ'. מילוש, ז. הרברט ועוד.
היישוב בארץ-ישראל עשה ועושה עד היום "טראסק" מהבריגדה בימי מלחמת העולם השנייה, ובצדק. ראוי אם כן להזכיר גם את תרומתם של הפולנים לניצחון "בנות-הברית" על "מדינות הציר". יחידות פולניות בצבא האדום (כמה מקרובי משפחתי שירתו ביחידות הללו); יחידות פולניות תחת פיקוד הממשלה הגולה בלונדון (שיקורסקי); "ארמיה קריובה" בפולין הכבושה; "צבא אנדרס" בחזית אירופה (בתי הקברות באיטליה ובמיוחד ליד מונטה-קאסינו מלאים בקברי חללים פולניים). הבריגדה המוצנחת, שהשתתפה במבצע "גן-השוק" בהולנד; טייסים פולניים ששירתו ברויאל אייר פורס (רא"פ) הבריטי והשתתפו ב"קרב על בריטניה"; וכן תרומת המודיעין הפולני ומתמטיקאים ומפענחי-צופנים שלהם, שהעבירו את הדגם הראשון של "אניגמה" הגרמנית למודיעין הצרפתי והבריטי!
בכל אלה פעלו הפולנים בכישרון ובאומץ!
בל נשכח כי פולין הייתה תחת כיבוש גרמני אכזרי, לא כמו צרפת, למשל, והעונש על סיוע ליהודים, שלא לדבר על הסתרתם וכיוצא באלה, היה כבד מאוד – עונש-מוות, ולרוב גם עונש קולקטיבי למשפחה ולכפר. על-כן, כל מי שבכל זאת סייע, לא רק סיכן את עצמו אלא גם את סביבתו, ונדרשה מידה לא קטנה של אלטרואיזם לעמוד בכך, ולא למשך יום או יומיים (ידועים המיקרים של עזרה תמורת ממון, לא על כך מדובר).
דודי יוסף ז"ל, שבזמן המלחמה ברח מפני הנאצים מזרחה ונעזר לא פעם על ידי גויים שלא הכירם קודם, וספק היה אם יפגשם שוב ויוכל לגמול להם, היה אומר: "יהודים לא היו עושים זאת, ולא בגלל שאנו פחות טובים אלא כיוון שאנו יותר מחושבים, ומשתדלים להימנע מסיכונים מיותרים, וכן בשל חינוך במשך מאות שנים על העיקרון של 'אדם קרוב אצל עצמו,' או 'חייך וחייו – חייך קודמים,' וכדומה."
וצריך לזכור ולהזכיר שחרף כל משתפי הפעולה – היו גם פולנים ופולניות, ולא בודדים – שעזרו והסתכנו. אכן, הרוב היה אנטישמי שהסגיר ורדף, מה שמעצים את פועלם של אלה שאף-על-פי-כן סייעו!
בעניין ביקורתך על השילוט הכללי באתרי ההשמדה, וללא פירוט אודות בני-עמנו (אלא אזרחים בעלי נתינות הולנדית, פולנית וכדומה) – מן הראוי להעיר כי ייתכן שאלה עדיין ירושות מן המשטר הקומוניסטי, שלא נימנה עם חובבי היהודים, וזאת בלשון המעטה; ו"הרגלים," כמו שאמר אותו גוי (והפעם איני זוכר את שמו), "קשה לשנות ובמיוחד הרגלים רעים ..."
לוקח זמן!
ולסיכום עליי לציין שאינני דובר פולנית ועדיין לא ביקרתי בפולניה.
יישר-כוח,
מ. דן [22.8].
* * *
לאודי בוקר טוב,
במצורף הנני מעבירה אליך את הערותיו של פרופ' צבי פיסמן, ידיד וחבר לעבודה, שהעברתי אליו את כל פרקי המסע לפולין שלך, מהסיבה שהוא ורעייתו אלזה שבו זה עתה ממסע לפולין (בחסות מכון אבשלום). פרופ' פיסמן הוא יליד בואנוס איירס אך שורשיו, הורים וסבים – נטועים-עקורים בפולין. לאחר שובם מפולין סיפרתי לו אודות יומן הנסיעה שלך והוא שמח מאוד לקרוא בו.
בהזדמנות זו נזכרתי שבשיחה טלפונית עימך הזכרתי את ספרה המרגש של יהודית הנדל – רשמי מסעה לפולין, שקראנו בזמנו, אבא שלי (יליד וארשה, שעלה לישראל לאחר שסיים חוק לימודיו בגמנסיה ב-1924, ומעולם לא גילה רצון כלשהו לשוב ולבקר בפולין, ואף חשב ש"העלייה לרגל" של הישראלים למחנות ההשמדה מיותרת) – ואני, אף האזנו לשידורים ב"קול ישראל", שבהם קראה יהודית הנדל את פרקי המסע בקולה ה"שבור" והמרגש, מה שגרם לאבא שלי (דודך שמחה) לפרוץ בבכי. שם הספר: "ליד כפרים שקטים, 12 ימים בפולין", בהוצאת "ספרי סימן קריאה". השידור בקול ישראל: חמש שיחות רדיו בפברואר-מרץ 1987.
צִלה [24.8].
Hi Silla, thanks.
I'm writing in English just because my typewriting is faster than in Hebrew. Ben-Ezer has written an interesting description. Anyway, he is not right in assuming that in the several Auschwitz nationalities pavilions – Jews are not mentioned. I have visited the Italian and Dutch pavilions, and it is there mentioned that most of the victims were Jews. Moreover, figures are given.
Ben-Ezer is right regarding current Polish anti-Semitism. As a proof (of course, more anecdotic than scientific) I am attaching a photography I took at a street in Lublin' in the front of a gift store. Note the Der Sturmer style picture at left.
Kol tuv,
Zvi Fishman [22.8].
[באופן עקרוני אין אנו נוהגים להעביר תמונות ב"חדשות בן עזר" כדי שלא להכביד על תאי הדואר של נמענינו. יש לנו במחשב יותר מחמש מאות תמונות של המסע לפולין, ואם מישהו רוצה תמונה או תמונות של מקום, שלט או כיתוב שאנחנו מזכירים, נא יפנה אליי ואשלח לו את החומר המצולם בקובץ אי-מייל].
* * *
סבסטיאן וילאר רודריגז:
"רצחנו 6 מיליון יהודים כדי למצוא עצמנו עם 20 מיליון מוסלמים!"
Europe is dead at Auschwitz
The following article "Europe is dead with Auschwitz" was written by a Spanish Christian journalist, Sebastian Villar Rodriguez. I have taken the liberty to translate into English, in order to share it with my friends. It is so true, daring and powerful. Baruch Hashem (thank God) who opens the eyes of the blind, may He open the eyes of all the blind.
Myrna
I was walking along Raval (Barcelona) when all of a sudden I understood that Europe died with Aushwitz. We assassinated 6 million Jews in order to end up bringing in 20 million Muslims! We burnt in Auschwitz the culture, intelligence and power to create. We burnt the people of the world, the one who is proclaimed the chosen people of G-d. Because it is the people who gave to humanity the symbolic figures who were capable of changing history (Christ, Marx, Einstein, Freud...) and who is the origin of progress and wellbeing. We must admit that Europe, by relaxing its borders and giving in under the pretext of tolerance to the values of a fallacious cultural relativism, opened it's doors to 20 million Muslims, often illiterates and fanatics that we could meet, at best, in places such as Raval, the poorest of the nations and of the ghettos, and who are preparing the worst, such as the 9/11 and the Madrid bombing and who are lodged in apartment blocs provided by the social welfare. We also have exchanged culture with fanaticism, the capacity to create with the will to destroy, the wisdom with the superstition. We have exchanged the transcendental instinct of the Jews, who even under the worst possible conditions have always looked for a better peaceful world, for the suicide bomber. We have exchanged the pride of life for the fanatic obsession of death. Our death and that of our children. What a grave mistake that we made!!!
אירופה שבקה חיים לכל חי באושוויץ
מאת: סבסטיאן וילאר רודריגז
טיילתי ברחוב בברצלונה, כאשר לפתע התגלתה לי אמת נוראה: אירופה מתה באושוויץ. הרגנו שישה מליון יהודים והחלפנו את מקומם בעשרים מיליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות, מחשבה, יצירה, כישרון. הכחדנו למוות את העם הנבחר, נבחר באמת, כי יצאו ממנו גדולים ונפלאים ששינו את פני העולם. התרומה של העם הזה היא בכל שטחי החיים: המדע, האמנות, המסחר הבינלאומי ובמיוחד הם היו המצפון של העולם. אלה הם האנשים ששרפנו. ותחת מסווה של סובלנות, ומכיוון שרצינו להוכיח לעצמנו שנרפאנו ממחלת הגזענות שלקינו בה, הלכנו ופתחנו את שערינו לעשרים מיליון מוסלמים, שהביאו לנו טמטום ובערות, קיצוניות דתית וחוסר סובלנות, פשע ועוני שנובעים מחוסר רצון לעבוד ולפרנס את משפחותיהם בגאווה. הם הפכו את ערינו היפות בספרד לעולם השלישי, טבול בזוהמה ובפשיעה. סגורים בדירות שהם מקבלים חינם מן הממשלה, הם מסתודדים ומתכננים פעולות רצח והרס נגד מארחיהם התמימים. וכך, בעליבותנו, החלפנו תרבות בשנאה פאנאטית, כושר יצירה בכושר הרס, אינטיליגנציה בפיגור ובאמונות טפלות. החלפנו את רדיפת השלום של יהודי אירופה ואת כשרונם להמשיך ולקוות לעתיד טוב יותר לילדיהם, את ההצמדות לחיים בכל הכוח כי החיים הם הקדושה עצמה, ברודפי מוות, באנשים אכולי תאוות מוות לעצמם ולאחרים, לילדינו ולילדיהם. איזו שגיאה נוראה עשתה אירופה האומללה.
הערת אהוד בן עזר: מי שקרא בשעתו את הרומאן הבלתי-נשכח של היינריך בל, "תמונה קבוצתית עם גברת", יזכור ודאי כי מה שנאמר כאן נחזה כבר שם, בגלגולי גורלה של גיבורת הרומאן, הנשארת לבסוף עם הפועל הטורקי, אחרון מאהביה, לאחר הגרמני, היהודי והרוסי. בשעתו כתבתי על הספר רשימת ביקורת ברוח הדברים האלה, שתורגמה עבורי ונשלחה הערת אהוד בן עזר: מי שקרא בשעתו את הרומאן הבלתי-נשכח של היינריך בל, "תמונה קבוצתית עם גברת", יזכור ודאי כי מה שנאמר כאן נחזה כבר שם, בגלגולי גורלה של גיבורת הרומאן, הנשארת לבסוף עם הפועל הטורקי, אחרון מאהביה, לאחר הגרמני, היהודי והרוסי. בשעתו כתבתי על הספר רשימת ביקורת ברוח הדברים האלה, שתורגמה עבורי ונשלחה להיינריך בל, ולאות תודה שלח לי את ספרו הגרמני "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", בחתימתו.
רשימתו של העיתונאי רודריגז הגיעה ב-24.8 בדוא"ל ממיכאל גרף המתגורר בקנדה לבת-דודו רות קדרי (בנדלה) בישראל, וככל חומר שמקורו באינטרנט יש להתייחס אליה בזהירות מסויימת כי איננו יודעים דבר על הכותב. במכתבו המובא כאן הוסיף מיכאל גרף, לבקשתי ובאמצעות בת-דודו, פרטים אחדים על המתרגמת (יש גם נוסח צרפתי) מירנה פילוסוף. דורי היא אשתו של מיכאל.
Hi Rutele,
Good to hear from you. Yes it is a good piece, years ago I was saying about Germany that instead of jews they got the Turks, and it suits them well.
I don't know about the writer, he is Spanish and so everything about him is in his language. The translator is Myrna Philosof, a fine Jewish lady who is a member of the Tehilim Group, in which Dori is a memeber too. Dori gets regular mail from them and also go to their meetings (ladies only) in Shul in our neighbourhood. You can write to Myrna by using the group's address.
.[25.8]
בעקבות היום האחד-עשר עד הארבעה-עשר, קראקוב, זקופאנה, ורוצלב, ברלין, גיליון 67 מיום 26.8.05
תודה עבור הדוא"ל. חשתי כאילו הייתי ממש נוכח ושותף איתכם בטיול, פרט לכך שלא יכולתי ליהנות מהארוחות.
י. א. [26.8].
* * *
כתבת: "פקק תנועה שכינויו בפולנית – חוֹלֶרְנָה קוֹרֵק," וצ"ל חוֹלֶרְנִי קוֹרֵק, כי קורק, פקק, הוא ממין זכר.
ש.ג. [30.8]
* * *
"פתאום התגלה שחברת 'דגוסה', המייצרת את החומר הזה, סיפקה בתקופת המישטר הנאצי את הציקלון ב', זה הרעל ששימש לרצח היהודים במחנות-ההשמדה." (גיליון 67).
ברצוני להעיר: יצרן וספק הגז ציקלון ב' היתה חברת הענק אי.גה. פארבן. חברת הכימיקלים "דגוסה" – AG of Dusseldorf, Germany Degussa – חברה לא קטנה אך לא בסדר גודל של אי.גה. פארבן (אינטר-נסיונל גזלשפט פארבנאינדסטרי) – גם כן שיתפה פעולה עם המשטר הנאצי בקשר להשמדה ולשואה. החברה טיפלה בהפרדת המתכות היקרות והחיוניות מגופם (סתימות, כתרים וכדומה) ומרכושם של הנטבחים.
לאחרונה גם התפרסם כי החברה סיפקה לעיראק ולאירן חומרים אסטרטגיים האסורים לייצוא מן השוק-האירופאי. מה היה בסופה של החקירה לא ידוע לי.
מ. דן [26.8].
אהוד בן עזר: חברת "האחים גרין" מקהיר (כיום כצ"ט בישראל), שאחד ממייסדיה היה יצחק גרין, בן דודתה ובעלה הראשון של דודתי אסתר ראב – היתה הסוכנות המרכזית של חברת אי.גה. פארבן לכל המזרח הקרוב. לקראת מלחמת העולם השנייה ניתקה החברה הגרמנית במכוון את כל קשריה עם "האחים גרין", שכבר שכנו אז בתל-אביב, והם נזקקו לתחליפים, שנמצאו להם בעזרת מדעני מכון זיו ברחובות, לימים מכון וייצמן. כל הפרשה המרתקת, כולל ביקור בברלין הנאצית אצל אי.גה. פארבן, מסופרת על ידי מי שהיה אז מעובדי "האחים גרין" הבכירים ולימים עמד בראש החברה – א"ז כהן (אף הוא מצאצאי משפחת ראב בן עזר), בספר זיכרונותיו המרתק "במעגל שמונים" (בעריכתו של עודד פיינגרש) ובסרט וידאו לתולדות חברת כצ"ט, שעשתה סיגל פירסט, נכדתו של א"ז כהן.
אולי אנחנו מגזימים קצת בפרטים, אבל עושים זאת למען הדורות הבאים.
*
בתשובה לשאלות קוראים מי מימן את המסע לפולין, ברצוני להבהיר כי ארבעתנו נסענו על חשבון עצמנו, ללא שום סיוע ציבורי או אחר כלשהו, שאותו מלכתחילה גם לא ביקשנו. ובסיום המסע עליי להודות פעם נוספת להדסה, ליגאל וליהודית, שיחדיו עשינו את הדרך שהביאה לכתיבת יומן המסע לפולין ולכל התגובות שעורר ואולי גם ימשיך לעורר בעתיד.
אהוד בן עזר
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים – כולם
בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור
תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע (מלא)", וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל