גיליון מס' 71 

תל אביב, יום חמישי, ד' באלול תשס"ה, 8 בספטמבר 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד המצורף באייקון (צלמית) למעלה

עוד בגיליון: רוחות לוהטות בצריף הנשיא בן-צבי בירושלים, 1973

ספר המשחקים של ילדותנו: השְלמוֹת לרשימה, בֶּנדָלֶה, אליהו הכהן, צבי מלאכי

בתל-אביב הערב ערב לליטוין ולפושקין!

לאה בן שלמה: לבבות קפואים (שיר)

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 3

וידוי של נאנסת סידרתית

מאת מר אהוד האופה

עבדתי אצלו בחווה לגידול מלפפוני-ים. מדי פעם כשהיה עובר על ידי היה מחייך אליי וגם שם עליי יד בחיבה ומנשק אותי. אני לא התנגדתי כי חבל היה לי להפסיד את מקום העבודה בגידול מלפפוני-הים, וגם מפני שהמגע האבהי שלו נעם לי כי עם אבא שלי יש לי יחסים מאוד מסובכים ואני הייתי מבקשת שלא יחייבו אותי לספר עליהם כי זה לא נוגע לתביעה שלי, אם אני מחליטה להגיש אותה.

יום אחד הוא הציע לי שאבוא איתו לתל-אביב למשרד הראשי של גידול מלפפוני-הים ואחר-כך נצא לאכול במסעדה טובה כי אני עובדת טובה. ידעתי שהוא נשוי פעם שנייה ויש לו שלושה ילדים אבל הסכמתי כי היחס האבהי שלו מאוד נעם לי כפי שכבר הסברתי קודם. וכך היה. אחרי הפגישה שלו במשרד הראשי לגידול מלפפוני-ים, אני חיכיתי במכונית, הלכנו לאכול במסעדה טובה ורק שהוא ביקש ממני שלא אוכל חומוס כדי שלא אפליץ אחר-כך. ובאמת לא אכלתי ולא הפלצתי גם כאשר לקח אותי לחדר במלון ונישק אותי וחיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי והוא כל כך התרגש מהחזה שלי שפחד שגומר במכנסיים ומלכלך אותם ולכן הוציא וגמר בחוץ, לא עליי, על הרצפה, ואני ניגבתי אותה הַשְׁפּיכָה במטלית שהיתה לי מהגידול מלפפוני-ים, ואפילו לא התפשטנו כי כבר היה מאוחר והיינו צריכים לחזור כל אחד לבית שלו.

אבל מאז היינו נוסעים כל כמה ימים למלון בתל-אביב, לפעמים גם לפני-הצהריים כי היו לו כאילו הרבה עניינים לסדר במשרד הראשי לגידול מלפפוני-ים, ואחרי שתיים או שלוש פגישות הוא כבר היה פחות נרגש מהחזה שלי והצליח להחזיק מעמד ואני אמרתי לו: "לא, לא!" אבל הוא כבר היה בתוכי, ולא שהייתי בתולה אבל אני נגד יחסים בכוח גם אם הבחורה לא מתנגדת.

וככה נסענו לתל-אביב בערך פעמיים בשבוע וכל פעם אכלנו במסעדה טובה ורק לא חומוס כדי שלא אפליץ ואחר-כך הוא היה אונס אותי בחדר במלון ואני ליתר ביטחון הייתי אומרת לו כל פעם "לא, לא!" ואחר כך מזדיינת איתו עד שרואָה כוכבים אבל ליתר ביטחון גם הקלטתי אותי בחשאי אומרת לו: "לא, לא! אתה אונס אותי!" ואחר כך צרחתי וצרחתי כי השטרונגול שלו שיגע אותי, כאילו.

עד שיום אחד חדל להזמין ואמר שאשתו גילתה שיש לו מאהבת והוא מכחיש אבל הוא חושב ששכרה חוקר פרטי לבלוש אחריו והוא לא יכול להסתכן. פעם הוא ניסה לזיין אותי במחסן של החווה לגידול מלפפוני-ים וזה לא הצליח אבל איכשהו בסוף הוא כאילו נכנס לי מאחור. וזה היה די מגעיל, ואני אמרתי לו שהוא אונס אותי ואני אתלונן עליו, והוא צחק ואמר שאני סתם מקנאה מזה שהוא כבר לא לוקח אותי למסעדה ולמלון בתל-אביב.

טוב. היו לי כבר ההוכחות נגדו והחלטתי להרוס אותו ואפילו הלכתי לעורכת-דין של הסיוע לנפגעות אונס, והיא ממש הפצירה בי להתלונן, אבל היה לי שכל כאילו לא להסגיר לה פרטים אלא דיברתי עליו באופן כללי, אפילו שיכולתי להופיע עם הגב בטלוויזיה לספר איך אנס אותי.

ואז באתי ואמרתי לו שאני בעצמי אלך לאשתו ואספר לה עליו. הוא צחק ואמר שאני לא אעז ובאמת אני לא העז ולא הֵעזתי. אבל אחרי זה הוא פיטר אותי מהעבודה בחווה לגידול מלפפוני-ים וסידר לי עבודה אחרת בחווה לגידול דגי-יבשה.

ויום אחד, כמו שאני עומדת שם ליד המִשטח לגידול דגי-יבשה, אני רואה אותו בא ומתקרב אליי וכבר הייתי בטוחה שהוא מתכוון שוב פעם לאנוס אותי והיו לי רגשות מעורבים מצד אל צד, אבל הוא עמד מולי ואמר לי: "עזבתי את אשתי המנוולת. מחר אנחנו מתגרשים. את מוכנה להיות אשתי השלישית?" – כבר היתה לו אחת ראשונה, שבגד בה עם השנייה.

מה זה שמחתי. אני ידעתי שהוא חתיכת חרא וכי אחרי שאתחתן איתו הוא יבגוד בי עם הרביעית שתעבוד אצלו בחווה לגידול מלפפוני-ים וגם אותה הוא יאנוס, אבל בגלל היחסים המסובכים שלי בבית, שאני צריכה כאילו להתרחק מאבא שלי, אני מיד התנפלתי על צווארו ואמרתי לו: "בטח, בטח! אני מבטיחה לך שיהיו לנו חיים נהדרים ואף פעם אתה לא תתחרט!"

ובאמת מאז אנחנו נשואים באושר ובעושר למרות שהוא מבוגר ממני בהרבה שנים ולא מכניס חומוס הביתה, וילדתי לו עוד שני ילדים נוסף על האחת מהראשונה והשניים מהשנייה, ומה שמדהים שהוא ממשיך לאנוס אותי כמו בכל הפעמים הקודמות ואני נהנית כל פעם מחדש וצורחת, וצורחת, וצורחת... עד שהוא כבר אומר לי: "די! הילדים כבר גדולים! אליאנורה וחיים-משה יתעוררו! את לא יכולה להזדיין בשקט?"

לא. אני לא יכולה. אני אם אני לא צועקת אני לא נהנית כי אני לא שומעת את עצמי נהנית. כזאת אני. איך שהתנקמתי בו! אפילו למדתי מאימא שלו להכין גפילטע פיש ורגל קרושה!

רק שהתחילו אצלו בזמן האחרון בעיות עם בלוטת הערמונית, הפרוסטיטוציה, ואני מקווה שלא אצטרך לבלות את שארית חיי מטפלת לו בַּקָטֶטֶר ושהוא גם עוד יוכל לזיין מדי פעם כי אחרת יהיה רע מאוד!

רוחות לוהטות בצריף הנשיא בן-צבי בירושלים

פרק מיומן של מר א. בן עזר מלפני 32 שנה

11.6.1973. י"א בסיון תשל"ג. יום שני. היה יום חם. אחרי-הצהריים נסעתי לירושלים. בערב התקיים הדיון בצריף הנשיא-לשעבר ביד יצחק בן-צבי ברחביה. השתתפו: צבי ירון (זינגר) כמנחה, פרופ' שלמה אבינרי, ח"כ יוסף גולדשמידט, אליעזר ליבנה (אשר על ספרו נסב הדיון – "ישראל ומשבר הציביליזציה המערבית") ואני. נושא הדיון הכללי היה: מקורותיה החילוניים והדתיים של שיבת ציון.

אבינרי הרצה ראשון ודיבר על חילוניותם של הרצל ומשה הס. אחריו דיבר גולדשמידט. אחר כך אני. הדגשתי את סכנת טשטוש המקור החילוני של הציונות, סכנת האידיליקה. עמדתי על התפיסה הפוליטית ועל זיוף כמה אספקטים של המציאות בספר, תוך הקראה אירונית של מבחר קטעים. (אכתוב על כך מאמר).

עוד אמרתי כי ליבנה מנסה לצייר תמונה של "היסטוריה קדושה", כאילו השתמש ריבונו-של-עולם בחילוניות כמכשיר להשגת מטרות דתיות. בבחינת גוי של שבת. כביכול עורמת ההיסטוריה. ואמרתי שאינני סבור שעגנון, ברנר והזז – אשר עמדו על חריפות הקרע – חיו בעולם מדומה.

ליבנה נשא נאום כמעט נבואי על קץ הגלות, ואחריו קם שוב אבינרי והפעם היה חריף עוד יותר ממני, והתעכב על סילופי המציאות בספרו של ליבנה בקשר לשאלה העדתית ובקשר למתירנות.

כאן הפסיק אותו ליבנה ואמר שהמתירנות, החשיש, הפורנוגראפיה והצגות העירום יגרמו לכך שהצעירים לא יהיו חיילים טובים ולא יֵדעו להפעיל מערכות נשק מסובכות.

אבינרי אמר: "אני מכיר את הצעירים האלה. הם סטודנטים שלי. ביום הסטודנט הם רוצים דווקא הצגת חשפנות, אבל כשצריכים אותם לצבא הם קצינים מצויינים ויודעים לעשות את העבודה. אלה הם אותם בחורים."

פרופ' [ישעיהו] ליבוביץ, שישב בקהל, והעווה כל הזמן את פניו למשמע דברי ליבנה, ובייחוד שעה שליבנה אמר שאין סתירה במטרה הסופית בינו לבין ליבוביץ – שאין קיום למדינת ישראל בלא קיומה של הדת היהודית, אלא שליבוביץ מציג זאת בצורה שלילית ואילו הוא, ליבנה, בצורה חיובית – ליבוביץ, למשמע דברי אבינרי, קרא קריאת ביניים:

"הם יהיו קצינים טובים בצבא אבל יישארו אותם סמרטוטים בתור בני-אדם!"

מישהו בקהל קם וצעק: "איך אתה מעז לדבר כך על קציני צה"ל? הם קצינים מצויינים!"

צעק ליבוביץ: "גם קציני אס-אס היו קצינים מצויינים!"

כאן קם ד"ר ישראל שייב-אלדד, שישב אף הוא בקהל, [אבא של ח"כ אריה אלדד], התהלך במעבר לקראת הבמה וצעק:

"די! די! להפסיק! אי אפשר יותר! במקום הזה לשמוע דברים כאלה! להפסיק! הוא משוגע!"

ליבוביץ לא היפנה אליו כלל את פניו, ואילו אלדד, היסטרי, מנופף בידיו כטחנת-רוח, פנה לעבר היציאה והמשיך לצעוק:

"חבל. גאון, פרופיסור, אבל משוגע! חבל על האיש."

ויצא.

הדיון נמשך בדברי אבינרי ודברי סיכום של ליבנה, ושוב התלהטו הרוחות כשעלתה שאלת הפנתרים השחורים. אבינרי ממש התרגז, וליבנה השמיץ את כל התופעה הזו וביטל אותה ביהירות פולנית.

בסוף הערב כתב [אליעזר ליבנה] לי ולאבינרי הקדשות על עותקי ספרו, ונפרדנו בדברי נועם. הצטערתי שלא הספקתי לגשת אל ליבוביץ וללחוץ את ידו. לא ראיתיו מאז נפטר בנו, אף כי שלחתי לו מכתב תנחומים. הוא נראה כאיוב. אלוהים יסר אותו והוא ממשיך בעקשנותו. מי שיודע את השקפתו [ריאיינתי אותו בפברואר 1966 ובאפריל 1970 לסידרה ולקובץ השיחות על מחיר הציונות "אין שאננים בציון" שהופיע תחילה בארה"ב] מבין מה רצה לומר בקריאתו. צבא אינו ערך אלא מכשיר, ככל צבא בעולם. כשלעצמו אינו טוב ואינו רע. והצדקה יש לו [בישראל] רק אם הוא בא להגן על העם היהודי והדת היהודית. אך אלה שנושאים את שם הצבא ושם היהדות יחדיו, לשווא הם נושאים זאת, כי אינם יהודים שומרי מצוות ואין להם הצדקה לכך.

ספר המשחקים של ילדותנו

בעקבות הרשימה של מר א. בן עזר על משחקי החופש הגדול

התוספות מתפרסמות לפי שולחיהן

ובגמר המבצע תשולבנה ברשימה אחת שתישלח לקוראים

אהוד,

למשחקי חצר הוסף את "דודעס", שהוא מ"משחקי השכונה". היו וריאציות רבות למשחק הזה בשכונות שונות בארץ. הבסיס – כפיס עץ מחודד בשתי קצותיו שהיו מניחים על מכסה מעוגל של פתחי תעלות הביוב (ג'ורות), מכסה כבד יצוק מתכת שמובלט על חזיתו שם היצרן וסמלו, ושעדיין ניתן לראות אלפים כמותו ברחובות ברחבי הארץ. בעזרת לוח עץ מלבני היו מכים על כפיס העץ ו"מקפיצים" אותו תוך הליכה כמה שיותר פעמים ולבסוף מטילים אותו למרחק, והמתחרה צריך היה לתפוס אותו בידו, או לחילופין לזרוק אותו בחזרה מהמקום שבו נפל אל מכסה הג'ורה.

הזכרת בין משחקי הילדים בכיתה בפתח-תקווה השלכת פירות של עץ סרק, "בומבאלאך". אינני יודע אם הכוונה לפירותיו הכתומים של שיח הנוי דורנטה, שנוהגים להציבו בחזיתות בתים כגדר חיה. עץ הסרק שאת פירותיו היו משליכים ילדים בשכונות הוותיקות של תל-אביב היה האזדרכת. אלה לא היו פירות זעירים כל כך, והיה מאוד כואב לקבל  מטר פירות כזה על הפנים, שכן פרי האזדרכת במצב בוסרי היה ירוק, קשיח ומוצק. כינו אותו "בובקאלאך". לעומת זאת היה לא נעים שבעתיים לחטוף מטר של פרי זה כשהבשיל וצבעו השתנה לחום בהיר, והיה נמעך ונמרח על הפנים.

אגב, גם בתוככי בתי-כנסת, בתפילת ליל תשעה באב, בעת אמירת הקינות, היה מנהג להשליך "בובקאלאך" של אזדרכת על המתפללים. הרגלים מגונים אלה לא הייתי מונה בפרק משחקי ילדות אלא בפרק הטרדות נעורים, שאין בי אפילו שמץ של געגוע אליהם.

אליהו הכהן  

משחקים ומאפיינים של קרייתים [בני-אדם מקריית חיים]

כדור: מחניים, פינג פונג. עמודו. גע- גע. אפילו כדורסל.

אחרים: הקדרים באים. תופסת. דוּדֶס: להכות בענף עבה על קצה של ענף דק שמונח על הרצפה ולהעיף אותו למרחוק.

לשים מטבע על פסי הרכבת ואחרי שהיא עברה מקבלים מין עיגול שטוח של מתכת. משחקי רביעיות קלפים מצוירים לפי נושאים. "שלום אדוני המלך, איפה היית ומה עשית". איסוף והחלפה של תמונות חלקות (משחק בנות) ואגרות "שנה טובה". איסוף שברי זכוכית צבעוניים. כתיבת זיכרונות בפנקסי הזיכרונות שניתנו כמתנות ימי הולדת. סְמֶל. אסומניה אבודניה. משחק סימני-דרך בין הדיונות. מפגשים ורחצה בים. "אמת או חובה", סיבוב בקבוק ריק במעגל של יושבים ומי שהבקבוק נעצר מולו – חייב לבצע משהו או לספר משהו (תזכורת בסרט ה"להקה"). משחקי טרזן – על ענפי עצי השיטה בקרייה. לרכב על אופניים בחברותא. לטייל בכרמל, לקטוף (הס מלהזכיר היום) המון כלניות, רקפות ונרקיסים ולהביא הביתה – שוחד לאימהות כדי לא לחטוף צעקות על הבגדים שנתלכלכו בבוץ או נקרעו. שפיכת חול לתוך גומות של הארינמל (מין חרק טורף) שהיה יוצא ממחבואו בתחתית הגומה בחושבו שנמלה מטיילת שם, והוא ימצוץ אותה. זריקת גושי חול אחד על השני. בניית ארמונות חול בחוף הים. איסוף צדפות על החוף. להחשיב את תנועת הנוער יותר מאשר את בית הספר. להשתתף בגאווה במצעדי אחד במאי, חולצות כחולות עם שרוך אדום או לבן. להשתתף בתהלוכה המסורתית בקרייה בחג הביכורים, לבושים לבן עם זר על הראש וסלסלת ביכורים ביד. לדבר עברית נכונה, להגיד: לטַלְפֵּן (עם פ' דגושה). לא לעשן.

סליחה אם חזרתי על מה שכבר כתוב.

בנדלה

[אוי, כמה שאני סבלתי מחברינו הקרייתים בעין-גדי שלא הפסיקו לתקן את העברית שלי! א.ב.ע.]

לאהוד שלום,

תודה על המשלוח של החומר הנפלא והמשעשע והמזעזע בכנותו.

רשימת המשחקים נהדרת, לא שמתי לב אם הזכרת משחק חמשת האבנים, משחק "לא כלום לא לזוז" בכדור, משחקי בָּנְדוֹרוֹת (בָּלוֹרוֹת) כגון מוֹר, שלושה בורות; וכן קלאס וקפיצה בחבל.

שלך,

צבי מלאכי [6.5.05]

למלחין צבי אבני

השתתפותנו באבלך ובאבל משפחתך על מות אשתך

חנה ידור-אבני

"חדשות בן עזר"

"בָּא אֵלַי חֲלוֹם מֻפְלָא": מסע ליטוין בעקבות פושקין

 מסע בעקבות פושקין לרגל צאת הספר  "הקמתי לי גלעד – מבחר שירים ליריים" מאת א. ס. פושקין בתרגומה של רנה ליטוין בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והספר  "הייתי כאן" מאת רנה ליטוין בהוצאת הספריה החדשה. במהלך הערב תשולב קריאה משירי פושקין ברוסית ובעברית. מנחה: הסופר והמשורר בנימין שבילי. משתתפים: הסופרת והמתרגמת רנה ליטוין; ד"ר זויה קופלמן. קריאת שירים: גלינה זביליאנסקי; ענת זכריה. יום ה', 8.9.05, בשעה  20:00. הכניסה חופשית . מספר המקומות מוגבל . ניתן להזמין מקום מראש. מקומות יישמרו עד השעה 19:45. עלמא מכללה עברית, רחוב בצלאל יפה 4 תל-אביב. טלפון: 03-5663031  פקס: 03-5663033.

alma@alma.org.il

לאה בן שלמה

לבבות קפואים

"לבבות קפואים ב-12.90 ש"ח,

כנפיים שבורות ב-8.80 ש"ח,

ממש בחינם,"

אבל העוף המסכן שמרטו את נוצותיו

אכלו את כנפיו – ואיך יעוף

כְּבַד עוף וּכְּבַד פרה "שקול לי חתיכה,"

מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך –

איזה חבר. מישהו היה פעם חבר של פרה, למשל?

איזה עולם

שהמשל יותר נמשל מן המבושל...

אם לא קבָּב אז מה נאכל?

אחד את השני ואז מי יישאר בכלל –

"קנה סבון נוזלי השני בחצי חינם,"

"אפשר לקבל חצי מהשני?"

הכול צפוי והקופה רושמת

"חבר מועדון קנה שוקולד פרה,"

"אין לכם שוקולד חזיר?"

והעגל מביט בעיני עגל

מה יישאר בשבילו?

"קנה שניים, השלישי חינם,"

"אני רוצָה לצאת מכאן, לקטוף פרחים,"

"אין בעיה קחי מספריים,

צאי אל השדה, חלקה ארבע פנויה, חוויה משפחתית בטבע,

חמש-עשרה גרברות בשמונה שקלים, או להיפך..."

"...אני רוצה למות,"

"אין בעיה. תירשמי במשרד. חלקה ארבע פנויה."

מי יתנני עוף מי יתנני מרק חם

כמו שנאמר רשעים יאבדו

וצדיקים... איכלו ושְתו

כי מחר

הו, הו, מחר

מחר גם...

"לבבות קפואים...

ושוב – ב"תמרה", צהריים מעולים ב-128 שקל לשניים!

מרק שְׁפִּינַת (תרד) וחומוס טחון-מעובד קלות כדי לשמור את הגרגִרִיוּת והעָליוּת, המבורגר עגל 250 גרם עם רוטב פלפל וחרדל, אפשר גם שמנת, ומנת פרוסות דקות של תפוחי-אדמה מאודים בחמאה בתנור, עוגת גבינה-ביסקוויט עם פירות יער ורוטב תות-שדה, לקינוח – 54 שקל ארוחה עסקית לגברת.

שתי פרוסות פָּטֶה כבד עוף עם צנימים וריבת עגבניות שרי, מעולים, בֵּייבִּיריבְּס ברוטב ברבקיו עם פירה תפוחי-אדמה, ממש חלומי, שני כדורים אדומים גדולים של סורבה פירות יער ואחד מפרי לבן, אולי פסיפלורה, מעשה בית, לקינוח – 74 שקל ארוחה עסקית לאדון.

מנת לחם כפרי שחור טרי טעים ומתוק-קצת, עם חמאה, ושני בקבוקי מים קרים עם פרוסות לימון, כלול במחיר.

סך הכול 128 שקל לא כולל טיפ. עיגלנו ל-150 שקל כי השירות של המלצרית רננה נוימן היה נחמד מאוד. המסעדה שקטה, ונמצאת ברחוב חשמונאים 95, תל-אביב, 03-6240707. מומלצת למבקרים ולמקומיים. אין לנו אחוזים שם והם אפילו לא יודעים שאנחנו כותבים וממליצים עליהם פעם אחר פעם.

נורית גוברין: "נוסעת אלמונית" – שלומית פְלָאוּם חיים ויצירה

בעקבות הצגת הספר על כריכתו האחורית: "נוסעת אלמונית" הוא מחקר כמעט בלשי, המפיח חיים בדמותה המרתקת של שלומית פלאום (1963-1893), אישה שהקדימה את זמנה ונשכחה עוד בחייה. היא היתה מלכה בצאתה וקבצנית בביתה. עלתה לארץ ישראל בשנת 1911. היתה גננת בירושלים, השתתפה ב"מלחמת השפות", היתה מורה בדמשק בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והירבתה לנסוע בארץ ובעולם. היא נפגשה עם כל ה"מי ומי" בכל מקום שבו ביקרה, והתקבלה בטרקלינים כמו גם בסימטאות בכבוד ובהתלהבות. היא נפגשה עם מושלים ונסיכים, עשירים ועניים, פילוסופים ומחנכים, סופרים, אמנים ומדינאים; ברנר, המלך פייסל, גנדי, מריה מונטסורי, שירלי טמפל – אם להזכיר רק חמישה מתוך רבים מאוד. גולת הכותרת של מסעותיה היתה שהותה  בהודו (1924-1922), "ארץ-לא-נודעת" באותן שנים, שנעשתה לה ל"מולדת שנייה". היא התיידדה עם  המשורר רבינדרא-נת טאגור, שעבדה במחיצתו באשראם שלו, וחליפת המכתבים ביניהם נמשכה  עד יום מותו.

שלומית פלאום השאירה אחריה אוטוביוגרפיה שהיא גם ספר-מסע: "בת ישראל נודדת" (1935), חזיון נדיר ואולי יחיד במינו בעברית, וכן ביוגרפיה של רבינדרא-נת טאגור (1946). בכל מקום בו שהתה ראתה את עצמה כאישה יהודיה מארץ ישראל. בד בבד היתה רגישה לסבל האדם באשר הוא ולקיפוחם של נשים וילדים במיוחד, שעל זכויותיהם נלחמה. בארץ-ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, לא מצאה את מקומה. היא לא הצליחה להגשים את תוכניותיה בתחום החינוך, ונדחקה לשולי החברה. סיפוריה על הודו ועל פגישותיה עם גדולי-עולם – התקבלו בתמיהה ובזלזול, ובגדיה יוצאי הדופן הוציאו לה שם של דמות אקזוטית ותימהונית. שנותיה האחרונות היו רבות סבל, חולי ומחסור.

פרופ' נורית גוברין, מבכירי חוקרי הספרות העברית, פירסמה שישה-עשר ספרים וערכה ארבעה-עשר. ביבליוגרפיה של כתביה פורסמה ב"ממרכזים למרכז, ספר נורית גוברין" (2004) בעריכת פרופ' אבנר הולצמן.

מחיר הספר בקנייה ישירה 75 ₪ (כולל דמי משלוח). ניתן לרוכשו ישירות מהוצאת כרמל באמצעות כרטיס אשראי או שליחת שיק. הכתובת: הוצאת כרמל: ת.ד. 43092, ירושלים 91430. טל. 02-6540578; פקס: 02-6511650.  carmelph@zahav.net.il

כותב שורות אלה זוכר את הגברת המוזרה-במקצת שולמית פלאום מתקופת לימודיו בירושלים, ונדמה לו שהיתה משכירה חדר לסטודנטים בדירתה, ליד טרה סנטה. הירושלמים מוזמנים לקרוא את ספרה של פרופ' גוברין וגם להוסיף לנו כאן פרטים על גיבורתו.

הסיפור בהמשכים

לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים

מאת אהוד בן עזר

פרק שלישי

נהג-אוטובוס בתור חתן.

גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד

"אוּרי כבר קם?"

בידו האחת החזיק גיורא קצה חוט שְׁפַּגַט שנמשך והלך כלפי מטה והחוצה עד שהגיע אל עגלת-קרשים שטוחה שהיתה בנויה על ארבעה גלגלים ישנים של עגלת-תינוק נטושה. תחת זרועו האחרת החזיק ארבעה מקלות ארוכים שהיו אמורים לשאת עליהם את סוכתנו.

העגלה היתה עמוסה כל טוב: שקי יוטה חומים ועבים לגג של הסוכה ולקירותיה, ואם יספיק – גם לרפד בהם את רצפתה. פטיש. גרזן. סיר אמאיל ישן שציפויו נקלף במקומות רבים. כד אלומיניום מלא מים ועטוף סמרטוט רטוב, לשמור על קרירותם. שתיים-שלוש צלחות-פח, מזלגות, קופסת גפרורים, קופסה ובה מלח, טנא מלפפונים טריים שכבר הספיק גיורא לקטוף בבוקר מגינת הירקות הפרטיים שלנו, שהיינו מעבדים שנינו יחד ומוכרים במושבה, וקופסת-פח גדולה ממולאה תפוחי-אדמה. שלא לדבּר על חוטים, מסמרים, קרשים, זנב גדול-יחסית של נקניק עטוף בשק, צבת, מחט גדולה לתפירת שקים, ומתחת לכל אלה היתה חבויה חפיסת סיגריות "מַטוֹסְיַאן" שנקנתה במגבית מיוחדת שערכנו בינינו.

שלא לדבר על כובע-טמבל בצבע חאקי שהיה מונח על ראשו העגלגל והמוצק של גיורא כמין מִכסה על סיר או יותר נכון – על כד הפוך. ומאחר שהיה בדמותו המוצקה ובכתפיו המרובעות משהו מדמותו של סבּל, התאימה לו מאין-כמוה סחיבת העגלה בעקבותיו.

אימא היתה מודאגת תמיד מהרפתקאותינו אך מצד שני ראתה כנִראה השפעה ברוכה מאוד בחברות זו שלי עם גיורא, שניראה לה נער "ארצי", "טבעי", חרוץ ו"נורמאלי" (אם כי שובב לא-קטן) – בניגוד לִבְנה, זה אני, שהיה חולם-בהקיץ, מתבודד, "עצל" וחלש בעיניה. אני גם שקוע יתר-על-המידה בספרים וסובל לא פעם מסחרחורת.

אבי ואימי היו זוג שנחלק בדעותיו כמעט בכל נושא שבעולם, וככל שהנושא יותר קרוב לחוג המשפחה – כן חילוקי-הדעות עזים יותר. אבל בדבר אחד היתה ביניהם כל השנים תמימות-דעים מוחלטת – יש לעשות הכול כדי להוציא מאורי, זה שוב אני, את תכונות ה"בטלנות" והנִרפּוּת שבו.

נטייה זו שלהם עתידה היתה להגיע לשיאה לאחר שסיימתי את בית-הספר העממי. הם החליטו לרשום אותי לבית-ספר מקצועי כי "להיות גַרַזְ'נִיק (בעל מוסך) זה המקצוע הכי טוב עכשיו, חוץ אולי מנהג-אוטובוס."

בשנים ההן אימהות רבות במושבה פיללו שבנותיהן תמצאנה לעצמן נהג-אוטובוס בתור חתן.

"גרז'ניק הוא מקצוע העתיד." חזר ואמר אבא.

ומדוע הסכמתי אני לכך? מסיבה אגואיסטית לגמרי. בסיום בית-הספר העממי נערכו בחינות לקבלת סטיפנדיה והן כללו את המקצועות עברית, תנ"ך, היסטוריה ואנגלית. מי שנרשם לבית-ספר מקצועי היה פטור מן הבחינה באנגלית. ואני הייתי תלמיד בינוני-למדיי באנגלית, מעודי לא היה לי כישרון ללימוד שפות, אבל לזכות בסטיפנדיה רציתי מאוד.

אבא לא היה כנראה יחיד בשאיפתו להבטיח את עתיד בנו בתור גרז'ניק או מסגר. בשלושה בתי-ספר מקצועיים, ומן הטובים שבהם: "מַקס פַיין, "עמל" ו"שבח" – ענו שאין מקום. בדי עמל ופרוטקציה הצליחה לבסוף אימא לרשום אותי לבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב.

הגעתי לשם מן המושבה ביום הראשון ללימודים, במכנסי-חאקי קצרים מקופלים-היטב ובסנדלים ועם כריך עשוי שתי פרוסות לחם שחור מרוחות במרגרינה וביניהן פלחי ביצה קשה. כאשר שאלו אותי באיזו מגמה אני רוצה ללמוד – מכונאות, פחחות, מסגרות או חשמלאות – בחרתי בחשמלאות, שנִראתה לי המקצוע היותר מעודן מבין כולם.

ישבתי שעתיים בכיתה. שיעור ראשון, תנ"ך, היה בסדר. שיעור שני בגיאומטריה, מעניין. בהפסקה הגדולה יצאתי לחצר, מחזיק בכריך ונוגס בו לאיטי. לפתע הגעתי אל מול פתחו של אולם ענק שבו עמד נער בן-גילי ליד שולחן-מלחציים ושיֵיף בפצירה גדולה מטיל-ברזל כהה. מעבר לו עמדו עוד כמה נערים רכונים על שולחנותיהם ועסקו במלאכה דומה.

הקול החדגוני והמרגיז של הפצירה ניסר באוזניי, ופלח-הביצה נתקע בגרוני עד להקיא. ואז אמרתי לעצמי: אני אעמוד כך ואשייף בפצירה במשך שעות גוש-ברזל אחד? לא ולא! לא לכך נועדו חיי.

נִשארתי בסבלנות כל אותו יום בבית-הספר אך לא הקשבתי כלל למתרחש בכיתה, שהיתה מורכבת כולה מִבָּנים חרוצים ובעלי חיוך מרוצה של מהנדסים-קטנים-תל-אביביים לעתיד.

בצהריים חזרתי למושבה ואמרתי בבית:

"אבא, אימא, אני לבית-הספר הזה לא הולך יותר!"

"למה?"

"מה קרה?"

"זה לא בשבילי."

"העליבו אותך?"

"פגעו בך? אחרי כל מה שהתרוצצתי בשביל שיקבלו אותך?"

"לא."

"יותר טוב בעיניך לגדול פַּרזיט? אתה לא מתבייש?"

"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לבית-הספר הזה לא אלך יותר. אני שונא את המקום!"

"למה?"

"ככה."

"אז מה תעשה?"

"תרשמו אותי לגימנסיה."

"בטלן."

וכך היה. גם רשמו אותי לגימנסיה במושבה וגם נותרתי "בטלן". אך כנראה ניצת איזה אור נואש בעיניים שלי אותו יום ולכן לא התווכחו איתי ואפילו הפסידו את דמי-ההרשמה לבית-הספר המקצועי.

את הסטיפנדיה, כמובן, לא קיבלתי.

המשך יבוא

פרק רביעי: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום. חג הלחם בפאריס

* * *

מחידושי יעקב פרוינד (ב"קול ישראל") לְ"הָאקֶר" (פורץ מחשבים): חדַר מחשב, עכבָּרבָּר (ואילו ב"ידיעות אחרונות", לדבריו: בריון מקלדת).

הצעה חדשה לפרוינד: "ארץ אבות", "ארץ אבותינו" – ארץ שבה נשארו רק אבות לאחר שהבנים ירדו ממנה. [י.ז.]

החלו חגיגות העצמאות של עזה המשוחררת...

...ברצח מוסה ערפאת ובשליחה במכוון או בהעלמת-עין של ילדים ערביאים להתנפל על שרידי גוש קטיף כדי לזרז את נסיגת צה"ל תוך גרימת נזק כבד לתדמיתו (כי יהיו עוד תמונות פלסטינים נהרגים בידי צה"ל בהתנפלות, בביזה ובשדידה) – וכדי לעודד את מדינות המערב להשקיע בפלסטינים מיליארדי יורו ודולר נוספים לאחר המיליארדים שקיבלו בתקופת הסכם אוסלו ועלו בעשן האינתיפאדה ונעלמו בשחיתות מנהיגיהם.

הפוליטיקאי הצעיר והמתחיל שמעון פרס (בֶּרז בערבית), טירון נצחי במזרח התיכון, גילה רק עכשיו כי הכול תלוי בשאלה אם תצליח הרשות הפלסטינית להטיל את מרותה בשטח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים – כולם

בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור

תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע (מלא)", וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,

והכול מיידי ועברי באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

 שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

 או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל