| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 72
תל אביב, יום שני, ח' באלול תשס"ה, 12 בספטמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד המצורף באייקון (צלמית) למעלה
עוד בגיליון: מיהי נחמה ט. המיסתורית?
עוד משחקים של ילדותנו: איה וגדעון אור, צבי מלאכי, אריאל עינת, רינה ש.
ברכות ותוכחות לגיבור ישראל אלוף (מיל.) יצחק מרדכי
דברי עובדיה יוסף בושה לעם ישראל, בושה ליהדות, בושה לאנושות!
צבי מלאכי: הכסדום היינו, הלְעמורה דמִינו?
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 4
תגובות קוראים לפרסום פרקי יומן המסע "פולניה בלי יהודים"
ב"חדשות בן עזר" בחודשים יולי-אוגוסט 2005
שהתקבלו לאחר פרסום גיליון התגובות, גיליון 69 מיום 2.9.05
מר אהוד בן עזר שלום רב.
תודה על דברי השפר שלך: "דבריך סהרוריים..." "הכותב נמצא בעולם בידיוני". אין ספק זוהי צורה "תרבותית" (הנפוצה במקומותינו) להתחמק מהתמודדות עם רעיון על-ידי פסילה לגופו של אדם. אלימות מילולית אינה פותרת את הקונפליקט שבין הגישה האסתטית לבין הגישה האתית ואת הקונפליקט בין גישות אתיות מנוגדות.
אכן אין ספק, ללכת בסך לקראת המוות, אין אסתטי מכך, אבל רק הנצרות רואה בכך התנהגות מוסרית לכן נתפס אצלם קורצ'אק "כשה אלוהים". אסור לשכוח כי הילדים שהלכו בסך לא ידעו שהם הולכים, בלשונו של אבא קובנר, "כצאן לטבח".
קרא את מאמרו של אחד העם "על שתי הסעיפים" בו הוא מנתח את ההבדל בין האתיקה היהודית לנוצרית. ההבדל בין דברי בן פטורא: "ישתו שניהם ויחיו" (הגישה האסתטית) לבין גישת רבי עקיבא: "ישתה האחד ויחיה" – האתיקה היהודית.
הרי בניתוח אתי הגיוני, גם לפי שיטתך אתה, מעשהו של קורצ'אק אינו מוסרי, שהרי אתה מסביר את הגיון מעשהו בכך ש"הוא פשוט חסך מהם את אימי השחיטה הנאצית לעוד שעות אחדות". לפי הגיון זה, היה עליו לדבריך לחסוך מהם עוד שעות אחדות. את השעות של אימי ההצטופפות ב"אומשלגפלץ", את השעות של המסע האיום ברכבת, וכמובן גם את הסבל שבמוות האיום בחנק בגז, בטרבלינקה. לפי הגיון דבריך היה עליו פשוט לתת להם כרופא, זריקת חסד מרגיעה במיטתם. אשמח אם תנסח כתשובה גישה אתית מנומקת עניינית, בה תציג את עמדתך לקוראים, ללא כינויי גנאי אישיים.
בתודה,
נעמן כהן [2.9.].
לנעמן כהן שלום רב,
דבריך יובאו במלואם באחד הגיליונות הקרובים יחד עם עוד תגובות שנתקבלו לאחר פרסום גיליון התגובות ב-2 בספטמבר. הם גם מהווים חלק בלתי-נפרד מהקובץ של המסע לפולין, הנשלח מעתה בשלמותו לכל דורש.
תשובה לפי דרישותיך איני יכול לתת לך. אני רק בטוח שאלמלא יצא קורצ'אק עם תלמידיו היתומים בסך למשלוח ברכבת לטרבלינקה, היו הנאצים או שלוחיהם קוצרים אותם ביריות בו-במקום או כופתים אותם באכזריות חייתית ומשלחים אותם לטרבלינקה.
בברכה,
אהוד בן עזר[2.9].
* * *
הי אודי,
האם ניתן עוד להתייחס לרשימותיך מפולין? קראתי אותן בשקיקה. מוצא אימי גם הוא מפולניה. רשימותיך הן גילוי השורשים שלך, ולפיכך נטועות בעיקר בעבר. אני אהבתי לקרוא את היומן האובססיבי שלך כעת, כמו שאהבתי לקרוא את רשימותיך מאוכספורד כשהיית שם.
משהו אחד אני חייבת להעיר: חסרו לי תיאורים של פולניה היום! איך האנשים חיים, ממה הם מתפרנסים, איך נראים המיבנים והאיכרים בכפרים שעברתם, האם מצב הרוח הכללי הוא של שביעות רצון או ההיפך, ועוד ועוד... חבל שלא נתת גם את זה.
בנדלה [רות קדרי. 2.9].
לבנדלה היקרה שלום,
מה שראיתי-ראינו, תיארתי. לא נכנסנו לכפרים לחקור את מצב האיכרים. ביקרנו בעיקר בערים הגדולות ששם גרו רוב היהודים, ובמחנות ההשמדה. לא הייתי רוצה לעשות הכללות לגבי מצבם הכלכלי והתרבותי של רוב הפולנים כיום. רמזים לכך נשזרו ביומן; ולא מזמן ראיתי בערוץ חדשות טלוויזיה כתבה מזעזעת על מצב הכורים המובטלים בשלזיה, שהיא כיום מחוז של פולין, השודדים פחם מרכבות. אנחנו לא פגשנו עוני מרוד כזה. להפך, ראינו בווארשה, בקראקוב ובוורוצלאב כיכרות מלאות בני-נוער חוגגים, שמחים ולבושים היטב. לא כן בפוזנן, בביאליסטוק ובלודז', אבל לעיתים תלוייה ההתרשמות באיזה מימי השבוע ביקרת בעיר.
היחס אלינו, בדרך כלל, היה יפה ולבבי, מה עוד שאני אישית גם ריחמתי על הפולנים בליבי, כל הזמן, על מה שעבר עליהם במלחמת העולם השנייה.
שלך,
אודי [אהוד בן עזר. 2.9].
* * *
Shabbat Shalom!
I am a friend of Lucy Gold and I discovered about two years ago that my family emigrated in 1905 from Bialystok, and that my name is really Poznanski. I went to Bialystok this past August, met with Lucy, and then returned on Aug 16 to commemorate the 62nd anniversary of the ghetto uprising there. Knowing Lucy, visiting Bialystok and researching my roots has been extremely important for meץ
Lucy told me about your newsletter. I can read Hebrew – but don't always understand everything, unfortunately. But it is wonderful that you have highlighted your trip to Bialystok and that your readers might now include it on future trips.
Do you know anyone from Bialystok who currently lives in Israel, or anyone with the name Poznanski? I would love to know if I have relatives there.
Thank you very much in advance!!
Sincerely, Karyn Posner
לידיעת קוראינו, מי שיכול לעזור, מתבקש ליצור קשר עם גב' קארין פוזנר-מולן. האי-מייל שלה הוא: kpm555@hotmail.comKaryn Posner-Mullen
האי-מייל של לוצי גולד בביאליסטוק, למי שרוצה להיעזר בה בהדרכה באנגלית באתרים היסטוריים יהודיים בביאליסטוק, או לקבל עצות לגבי תיכנון המסע לשם: lucygold@vp.pl
אהוד [3.9].
* * *
מכובדי, מר בן עזר,
עם נפילת גוש קטיף נפל גם המחשב שלי. את האחרון ניתן לשחזר. את הגוש לא, ועל אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים.
אני רואה עכשיו ששאלת רשות ממני לפרסם דברים שכתבנו, ואני מסכימה כמובן, ונבוכה מהשאלה, כי מי אני. אני מפשפשת בין ניירות שקיבצה פעם דודתי, כדי לכתוב לכבודו תשובה אמינה שאין בה ספק:
אכן, אח של סבתי, הפסל היהודי ששמו הלך לפניו בכל אירופה בתחילת המאה העשרים, אברהם אוֹסטשעגא (קרי: אוסצֶ'גָה), הוא שפיסל את המצבה המפוארת של אוהל י"ל פרץ. הוא פיסל גם את הנביא ירמיהו, את זנמהוף, ועוד, ועוד.
ההכרה העולמית באוסטשעגא, כפסל ראשון במעלה, באה לו בזכות עבודתו על פסל של נשיא פולין הראשון. הפֶּסל זכה בפרס והוצב על הקיר של בנין הטכניקער שנקרא ע"ש הנשיא הפולני ההוא [פילסודסקי?]. מאז חשקו גויים רבים ועצומים בפסל של דמותם על מצבתם ולכן פסלים על מצבות היו חלק אדיר מאומנותו. אוסצ'גה פיסל גם דמויות וקומפוזיציות. תערוכות רבות שלו הוצגו במוזיאון של וארשה ובלודז' בשנים 1919 ועד 1924 לפחות.
אוסצ'גה הוזמן על-ידי בוריס שץ מ"בצלאל" כדי ללמד אצלו את הסטודנטים של ירושלים, אך לא הגיע ארצה בזמן. עם התהדק המצור הנאצי אסף אליו אוסצ'גה, את אנשי האמנות והספרות, שגם להם היו סדנאות כמוהו ברחוב מילנה, ודאג להם לתעסוקה בבית המלאכה שלו, ברחוב מילנה 9. היה לו שם אוסף מרשים של אבנים שנועדו לפיסול יצירות חדשות.
הנאצים ימ"ש שלחו אותו באוגוסט 1942 לטרבלינקה עם כל מי שהיה שם. את בית המלאכה הפכו לסדנה לאבני משחזת ואבקה למירוק כידונים.
כדי להתרשם מכישרונו הנדיר של הפסל ולהבין את גודל האובדן, טוב יעשה הקורא אם יעלה לירושלים אל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה על הר הצופים, ויפגוש במו עיניו וידיו (אי אפשר לא למשש) את פסל ראש הרמב"ם שמוצב שם, בכניסה התחתית (יש שתיים). את הפסל שלח אברהם אוסצ'גה בעצמו, מתנה לאוניברסיטה, עם הנחת אבן הפינה ב1925, וזה מה שנשאר ממנו. פרטים אלו ידועים למשפחתי דרך הספר "בחוצות וארשה" של רחל אוירבך. גם יש משהו ב"אמנים יהודים שנספו" מאת יוסף סאנדעל, ורשה, 1957.
אין לנו שום פרטים על חייו האישיים. היו לו אישה ובת.
הצייר מוישל'ה ברנשטיין שהכיר אותו, אמר פעם לדודתי: "עד שלא תלכי לראות את הפסלים שלו בפולין, אין לי מה לדבר איתך עליו."
אני רוצה לכתוב עליו ספר, ואיני יודעת עליו דבר.
אולי מי ממכריך וקוראיך הרבים יידע?
אני נפרדת ממך בברכת "חודש טוב", (שהרי, כידוע לך בודאי, היום ומחר ראש חודש אלול, ולפעמים ניתן לחוש בריזה קלה מהים).
ובתקווה לבשורות טובות, ישועות ונחמות.
בכבוד רב,
זהבה קור [4.9, ל' באב תשס"ה]. kor8@netvision.net.il
[עד כאן התגובות הנוספות. ניתן להזמין חינם את יומן המסע (המלא) לפולין ובו כל התגובות בקובץ אי-מייל אחד, אצל "חדשות בן עזר"]
עוד תגובות על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
מיהי נחמה ט. המיסתורית?
שלום רב אהוד,
קיבלתי בתודה את ספר השירים שלך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ששלחת לי בדואר, ובמהירות כזו. הספר יפה גם בחיצוניותו. ומי זאת בכל זאת היפהפייה ההדורה והאלגנטית [על עטיפתו]?
השירים יפים ולא בספירות העליונות, כך שנהנים מהם גם ללא צורך, תודה לאל, בפרשנויותיהם של בעלי הקילומטרים הרבועים ב"מוספי הספרות" למיניהם בערבי שבתות, הממלאים רשימותיהם ברב מלל שאיש לא מבין מה זה אומר, ואני משוכנע שאף הם לא מבינים. אבל חזקה זו חזקה.
יופי של אסופה על נושאים מגוונים שנוגעים למעשה בכל אחד מאיתנו. גם אלה מביניהם [השירים] ה"נגועים" בארוטיקה, מעניינים, ורבים אף מרגשים ומעוררים נוסטלגיה שבלעדיה אי אפשר. אשתי מצטרפת להערכתי, ושנינו מאחלים לך רוב הצלחה בעתיד, וגם רוב השראה ופעלים כתמיד.
בברכה,
יעקב זמיר [7.9.05].
ליעקב היקר שלום,
דיוקן האישה הצעירה והיפה על עטיפת "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – נחמה ט. – הוא של נחמה טיטלבוים, דודתה אחות אביה של אשתי יהודית. נחמה עלתה ארצה מביאליסטוק בשנת 1932 והעלתה אחריה את הוריה והם בנו בית בקריית-חיים. היא היתה מורה בקריה, ועל תלמידיה נמנו בילדותם רב-סרן חנן סמסון, ממזרע, שנהרג באחד המרדפים, והקריינית עדי חרלפ, לימים שטרן. לרוע-המזל חלתה נחמה במחלה קשה, היתה נוסעת להבראה לסנטוריום בארזה, ונפטרה בשנת 1942 בעודה צעירה לימים ולא נשואה, ויש אומרים שגם נושאת אהבה נכזבת. יהודית והוריה הגיעו ארצה רק בשלהי 1948 לאחר שברחו מפולניה לרוסיה ומשם אחרי המלחמה למחנה-עקורים בגרמניה; אך זה כבר סיפור אחר, שסופר בחלקו ביומן המסע לפולין.
תקופה ממושכת חיפשתי תמונת אישה לשער הספר, כדי להעבירה למעצבת נעמה יפה, שעיצבה את כל ספריי שיצאו לאור בהוצאת "אסטרולוג", ותמיד בהסתמך על חומר צילומי שהמצאתי לה. מצאתי תמונה של נערה צעירה קוראת בספר, שהיתה מאוד מוצאת חן גם בעיני הומברט הומברט. אך התברר שהזכויות עליה בידי חברה מסחרית, שדרשה קרוב לאלפיים שקלים עבור השימוש בה לעטיפת הספר.
יום אחד מצאה אותי אשתי מעניין בספר עבה ובו אלף תמונות עירום עתיקות, רובן מהמאה-ה-19, ששלח לי מתנה לבקשתי ידידי הצייר אורי שולביץ מניו-יורק. אני אוסף גלויות עירום עתיקות, ובאחדות מהן השתמשתי לעטיפות ספרים שלי ושל סופרים שערכתי.
כשראתה אותי אשתי שקוע בספר, נדאגה מאוד. כאשר הסברתי את הסיבה, אמרה, "מה הבעייה? קח תמונה של נחמה!"
וכך היה. זוהי תמונת פספורט של דודתה נחמה, כנראה עוד מלפני עלייתה ארצה; ונעמה יפה הצליחה לעצב ממנה עטיפה באיכות כה מיוחדת, שרבים מדברים על העטיפה בנשימה אחת עם הספר כאילו נועדו זה לזה מלכתחילה.
כאשר נחמה נפטרה, הייתי ילד בן שש, כך שהיא אינה האישה בחיי, שלה הקדשתי את ספר השירים.
אהוד
צדוק ראב החליט: "לקום בבוקר ולהתחיל הכול מחדש!"
קרוב-משפחתי צדוק רַאבּ בן השמונים ושלוש (ראב ובן עזר הם אותה משפחה), שפונה מעצמונה כשהוא, כפי שראיתם בטלוויזיה, עומד זקוף, מְנשק את הקצינים (במקום למות בידיהם על כיסא-הגלגלים, כפי שאמר לי ימים לפני כן, בייאושו) – ומאחל להם "תבואו לעבוד במשתלה החדשה!" – נמצא עתה ביישוב הזמני "יחד" באזור חלוצה; הוא ומשפחת בנו יחזקאל גרים בצריפים יחד עם עוד עשרות משפחות מעצמונה. הרפת והמשתלה מצויות עדיין במקומות אחרים, אבל הוא מקווה שבשנה הקרובה ייבנה היישוב עצמונה מחדש, בשלישית (לאחר גלגוליו הראשון בימית והשני בגוש קטיף) וגם הרפת והמשתלה הגדולה תחזורנה ליישוב החדש. "מסביב רק חול," הוא אומר, ומרגיש כמו ראשוני פתח-תקווה. עם זאת, מרירותו וכעסו הגדול לא פגו. "בלילה האחרון בביתי בעצמונה, לפני הפינוי, החלטתי שאקום מחר בבוקר ואתחיל הכול מחדש. אני חקלאי, וכאשר דבורה עוקצת, העקיצה כואבת זמן-מה, ונשכחת, אבל העוקץ נפרד מגוף הדבורה, והיא מתה. אנחנו לא ישבנו על שום שטח שהיה בו יישוב ערבי ולא גירשנו שום ערבי – כפי שעשו מתיישבי משמר-העמק לערביי אבו-שושא. לא היה בגוש קטיף אפילו מובטל אחד, אלא אזור חקלאי משגשג שתרם לייצוא." אלה דבריו.
מי מדד בשעלו מים?
האם היה אפשר, בהשקעה אדירה, להגביה ולהרחיב את הסכרים שמגינים על ניו-אורילנס, כך ששום הוריקן, גם דרגה 5, לא יוכל להם? – או שמפעל הנדסי כזה הוא בלתי אפשרי, וגם כל בנייה עתידית לא תיתן ביטחון של מאה אחוז מפני התמקדות ההוריקן על קטע אחד עד כדי הריסתו, ומכאן והלאה שטף המים ימוטט את הסכר, וזרימתו תתגבר ככל שהסכר יהיה גבוה יותר מלכתחילה?! – והיה אם במיסכור היה אפשר למנוע את ההצפה, האם המימשל אשם ברשלנות נוראה, והיה עליו להכריז מלכתחילה על ניו אורלינס כאזור אסור במגורים עד שלא יחוזקו ויוגבהו הסכרים? – והיה אם אין אפשרות מיגון במאה אחוז לעיר משיטפונות, האם המימשל אשם באישור מגורים מלכתחילה באזור מועד לפורענות? – והאם זה האזור היחיד בארה"ב ובעולם החי בצל סכנות של התמוטטות סכרים? מה על סכר אסואן ברעידת אדמה?
ספר המשחקים של ילדותנו
בעקבות הרשימה של מר א. בן עזר על משחקי החופש הגדול
התוספות מתפרסמות לפי שולחיהן
ואפשר לבקש את כל הספר בקובץ משולב אחד, וגם להוסיף
שלום לאודי,
משחק חוץ נוסף:"סְמֶל". אחד עומד כפוף, היתר קופצים מעליו, וכל פעם הוא מתרחק במידת אורך כף רגל. הראשון שלא עובר מעל הכפוף – מחליפו.
"חמור חדש": אחד עומד כפוף, וראשון הקופצים נותן הוראות לביצוע מטלות שונות ומשונות, שכל הבאים אחריו חייבים למלא בדייקנות. מי שטועה מחליף את הכפוף.
איה וגדעון אור [7.9.05].
* * *
שלום אהוד,
תודה על הביוליטין ותוספת המשחקים. לבובקלאך השתמשנו גם בפרי הקיקיון הדוקרני. המנהג להשליך קוצים בזקנים (קוף קמוצה) בט' באב הוא מנהג קדמון.
הארינמל כונה בומבוריזה, וממנו מתפתחת השפירית? והחוכמה היתה לחפון את עפר חורו ולתפוס אותו מדגדג בכף ידך שלך.
בברכת חזק,
צבי מלאכי[8.9.05].
* * *
לאהוד בן עזר שלום,
רציתי להוסיף לרשימת המשחקים שלך: גוֹגוֹאִים (גלעיני משמש). בנדוֹרוֹת (בתל-אביב) בָּלוֹרוֹת (בחיפה) גוּלוֹת (בירושלים). "קלאס" בתל-אביב הוא "ארץ" בירושלים. בבנדורות שיחקו ב"מור בננה" שצורתו בננה או במור טברייני שצורתו משולש. פקקים – פקקי-כתר של בקבוקים שימשו לקליעה אחד בפקקו של השני, את ה"ראס" היו ממלאים בשעווה כדי שלא יקפץ מעל פקק המטרה. פורפירה רגילה ופורפרה-שוט דמוית הפטרייה, השפיץ של הפורפירה היה מברזל ונקרא "סין". עם עפיפונים שהזכרת היו עושים מלחמות – לסבך חוט של אחד בזה של היריב זה נקרא "שאקן". אלוהים יודע מאיפה באו הביטויים הללו. בהעפת הטיארה היה אחד מחזיק בטיארה ואחד רץ עם החוט כדי לצבור מהירות, כשסבר שמהירותו מספקת היה קורא למחזיק העפיפון, שרץ איתו, "חֶלאק" (חי"ת סגולה) ואז היה מחזיק העפיפון משחררו.
עם תחביבי האיסוף היו: איסוף פרסים (בנות), זהבים (בנות). עטיפות של סכיני גילוח (בנים). בולים.
בין המשחקים האלימים היה אקדח עם גומי (כמו זה שירה חיצי ניר) אך כתחמושת שמשו חוליות של שרשרות של מיטות (וזה היה כואב !!!)
דרך אגב, נחום סטלמך היה איתי בתותחנים לפני שהפך מד"ס, ואשתו נירה שירתה ביחידה שלי בחיל. אם אזכר בעוד משחקים אודיעך דבר.
בברכה,
אריאל עינת [9.9.05].
* * *
ועוד על משחקים...
* ללכת לקראת החשיכה לגן הדסה ["החיים מתחילים לכל הגילים בגן הדסה..."] עם אופניים, לחפש זוגות ולהפתיע אותם על-ידי סיבוב מהיר של הגלגל שהפעיל את המנוע [ה"דינמו"] שיצר אור על מנת ... לחשוף את מעשי הזוג ולברוח בקריאות רמות אל תוך החשיכה.
* לצלצל בבת-אחת בכל הכפתורים של הבתים רבי-הקומות, כאשר רק התחילו לסגור דלתות, שניתן היה לפתחן על-ידי הפעמון המתאים לדירה המתאימה.
* כנ"ל – רק עם כפתורי המעליות, עם כניסתן לאותם בתים רבי-קומות – ללחוץ על כל הכפתורים, לגרום לעצירה בכל קומה, ולהסתלק, כאילו איננו שייכים למעשה הקונדס בנוסח "של מי הברווז הזה בכלל..." מ"ילקוט הכזבים".
* בבית-החינוך, בחדר-האוכל – לגלגל את כדורי הגבינה, הלא אהובים במיוחד, לאורך כל חדר-האוכל, כך שלא יידעו המורים פרחחי איזו כיתה "זרקו אוכל למרות שהם יודעים שבגרמניה לא נותנים אוכל ליהודים במחנות וגם לעניים אין מה לאכול... ומי עושה זאת... ילדי פועלים, שאימותיהם עובדות קשה על מנת שהם יוכלו להגיע לבית החינוך..."
* לטפס על עץ הג'ומס [השקמה] ולהפתיע משם את העוברים ושבים בקריאות או... בזריקות הפרי על ראשם... [כמו הבובקאלאך של אליהו הכהן מהקטע הקודם...]
* לשבת על היצול של העגלה של מוביל הקרח או החלב או ה"אלטע זאכן", או סתם עגלה – ולתפוס איתה טרמפ עד קצה הרחוב, ולפעמים שניים יחד...
* להחזיק ירק ביד [עלה, פרח...] ולקרוא: "ירק... אחת, שתיים שלוש ארבע, חמש שש..." עד "עשר", ומי שלא הצליח להגיע גם הוא לירק כלשהו, מפסיד... התוצאה הברורה של המשחק – אימהות המנסות, לא תמיד בהצלחה, לשלוף מכיסי הזאטוטים את ה"ירק" המסתתר בקפלי כיסיהם ל"מקרה הצורך..."
* הילדים המעצבנים שהיו נוהגים לקלף גרעינים שחורים ולשים בכיס, מבלי לאכול אותם, עד אשר כל האחרים גומרים את שלהם... ולאוגר המצוי, יש עכשיו המון "שיקנאו..." – עניין האימא הכובסת עם הכיס נכון גם למקרה זה.
* "קלאסים" למיניהם: "שמיים","רגיל..."
* חבֶל למינהו – למשל, "שירלי טמפל קופצת ככה... וככה... וככה... שירלי טמפל מוצצת אצבע.. שירלי טמפל נותנת נשיקה... שירלי טמפל יוצאת להפסקה..." – האם זה שהנשיקה נשלחה אליו היה הקופץ הבא – לא בטוחה שאכן כך...
* קפיצה מעל ובין חמישה מקלות מסודרים במקביל זה ליד זה. כל קופץ מרחיב את הצעד האחרון לו, ובהתאם למקום אליו הגיע מסדיר מחדש את מיקום המקלות כך שלקפוץ נעשה יותר ויותר קשה.
* "שמות" בכדור. מי שקראו בשמו הוא זה שצריך לקלוט את הכדור ולהמשיך לזרוק לעבר אחר.
* וכמובן – מחניים, אחד באמצע.
* "אֶנ דֶנ דינו סוף עַלָקטינוֹ." [עוד לפני שהוסיפו את כל הבתים של הדורות הבאים...]
* "אבן מספריים נייר." [כנ"ל לגבי הדורות הבאים].
* "חנל'ה אופה קטנה יש לה קמח מים... כל היום היא לשה לשה בצק בידיים, היא אופה עוגות קטנות וגם לחם, מה ששמה בתנור הכול הופך לפחם... אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי הכול הופך לפחם..."כל השיר עם תנועות, גם כן כנ"ל, לפני התוספות.
* לשגע בטלפון את אלו הראשונים שכבר היו להם טלפונים.
* לרקוד הורה לפי ההתחלה של הסיפור על אלדין והמנורה, שהיה הסיפור הראשון באנגלית [מ"רידר" שלפי איוריו היה כנראה ספר לימוד אנגלי בהודו] שכולם דקלמו אותו: "וואנס דר וואז א ויזרד... הי ליבד אין אפריקה... הי וואנט טו צ'ינה, טו גט א למפ... הי... אוונס דר..."
מספיק להפעם, תודה על ההזדמנות להיזכר ולהזכיר.
רינה ש. [10.9.05].
לגיבור ישראל אלוף (מיל.) יצחק מרדכי
ברכות על שלא שללו ממך את דרגתך הצבאית. לעיתים רחוקות חייבים אנשים רבים כל כך, הרבה כל כך, לאנשים מעטים כל כך, כמו לך, שהקדשת את חייך במשך עשרות שנים וסיכנת אותם בקרבות קשים להגנתה של מדינת ישראל; וגם עברת שבעה מדורי גיהינום כדי להוכיח את צדקתך בפרשת קו 300, שבה הפילו עליך תיק של אשמות-שווא. חזק ואמץ. וברכות לוועדה שהיה לה האומץ שלא לשלול ממך את דרגתך הצבאית, זאת למורת רוחה של שדולת הנשים שואפות הצדק בישראל וחרף הלכי הרוח בתקשורת ובחוגים צדקניים כאלה ואחרים, שהיו שקודים מאוד להשפילך עד עפר. ח"כ זהבה גל-און התנגדה לשלושה שופטים גברים בוועדה הצבאית שדנה בדרגתך, ודרשה בתוקף שאחד מהם יהיה אישה. מה קרה? אולי שלוש נשים ללא דעות קדומות היו מזכות אותך בכלל?!
ובכל אלה אין כדי להצדיק במאום את התנהגותך כלפי החיילות שהיו בפיקודך. אם נכונות ההאשמות, הרי שעשית מחייך פארסה, לא רק שלא אנסת, גם יצאת מגוחך, כפית עצמך עליהן והשפכת בחוץ. הרי אם היו הבחורות נופלות בקסם גבריותך, הן לא היו מתלוננות אלא נהנות.
אהוד בן עזר [8.9.05]
הם קטנים עלינו
שלום לאודי,
פוליטיקה: הבסיס לחובת התנתקותנו מעזה, ובמהרה בימינו גם מרוב או מכל יהודה ושומרון – הוא שאי אפשר לנו לשלוט ולדכא עד עפר וגם נמוך מזה עד קץ הימים! אני לא מבין את החשש ממה שיקרה, צריך לשחרר אותם לחלוטין, כולל נמל חופשי ושדה תעופה, שיכניסו נשק ואמצעי לחימה ככל שירצו! ראשית – כי הם קטנים עלינו, ושנית יהיה להם מה להפסיד.
נ.ב.
מצד אחד אתה אומר ש"אין פתרון לסכסוך," ובאותה נשימה, אתה אומר – "אילו היינו מתקדמים לקראת שלום אמיתי," – זה קצת אבסורד לא?
גדעון אור [7.9.05].
גדעון היקר,
כבר מראשית האינתיפאדה הנוכחית יכולת לשים לב שאותם ישראלים המוכנים לחזור מיד לגבולות 67' הם גם האכזריים ביותר כלפי הפלסטינים, בנוסח: "ואם אז ימשיכו בטרור – יהיה להם מה להפסיד. אנחנו נפציץ יישובים שלמים שלהם, נשים וילדים, והעולם יבין אותנו!" – אתה לא תאמין מפי אילו הומניסטים, אנשי "שמאל" נאורים ושונאי מלחמה – שמעתי דברים נוראים כאלה, תוכניות שלעומתן כל מה שעשו ברק, שרון, שרי הביטחון והרמטכ"לים מראשית האינתיפאדה – הוא סמל המתינות, הזהירות והאנושיות – עשו כדי להגן על חיינו מבלי להתפתות לגרום לפלסטינים קורבנות גדולים מדי, דבר שבעצם הם, הפלסטינים, אולי רוצים בו כדי לקנות את אהדת העולם ולערער על בסיס קיומנו בארץ-ישראל, גם בגבולות הקו הירוק.
"אין פתרון לסכסוך," ו"אילו היינו מתקדמים לשלום אמיתי," – זה בעיניי אותו דבר, כי רק באחרית הימים אולי יהיה שלום אמיתי. וזו אינה עמדה "ימנית". אני לא פאשיסט ולא איש ימין. אני רק לא מוכן להאמין למצגי-שווא למרות שאני מבין שמבחינה טקטית צריך לדבר כל הזמן על השלום, כמו הערבים. והאמן לי, לפעמים, במפגשים עימם, כשצריך לדבר שלום, גם אני מדבר שלום. שלום. שלום. לא עשו אותי באצבע. וכמו שהיה אומר אחד מוותיקי משפחתי בפתח-תקווה: "נִחְנָא אִל-יָהוּד פָלָסְטִיוּן [אנחנו היהודים מפלשתינה, מתקופת התורכים], נחנא נִפְהַם אִל-עַוואנְתכּוֹם אַכְּתַר מְנְכּוֹם!" – אנחנו מבינים את האוואנטָג'י שלכם, את האוואנטה, המשחק הפוליטי הנהוג במזרח, של אחת בפה ואחת בלב – יותר טוב מכם!
ולא מפני שאינני רוצה בשלום! – אלא מפני שאינני מאמין שהוא אפשרי בטווח הנראה לעין גם כאשר מהצד השני מדברים עליו במתק שפתיים.
אהוד
בושה לעם ישראל, בושה ליהדות, בושה לאנושות!
מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, הרב עובדיה יוסף, טען כי סופת ההוריקן קתרינה שהחריבה את ניו אורלינס, נשלחה כעונש מידי שמיים לנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, בגלל תמיכתו בתוכנית ההתנתקות. בדרשה השבועית שנשא שלשום [יום שלישי, 6.9.05] בבית-הכנסת "יחווה דעת" טען הרב כי "בוש היה מהאחראים לגירוש בגוש קטיף. זה בוש. אמר לשרון שיגרש את גוש קטיף. פה כמה היה? 15 אלף? שמה היה 150 אלף. זה עונש שלו [של בוש] על מה שעשה בגוש קטיף." הרב יוסף הוא הרב החרדי השני הטוען לקשר בין תוכנית ההתנתקות להוריקן, לאחר המקובל דוד בצרי, שטען כך בשבוע שעבר. בהמשך דבריו השתלח הרב עובדיה יוסף בשחורים כשטען שאלוהים מעניש את הגויים על כך שהם אינם לומדים תורה. "כושים ילמדו תורה?" שאל הרב יוסף, "יאללה נביא להם צונאמי אחד, נטביע אותם." (עד כאן מתוך "הארץ", 8.9.05, "הרב יוסף: ההוריקן – עונש לְבּוּש" מאת עמירם ברקת).
אכן, הקב"ה התבלבל. במקום לעצור את פינוי גוש קטיף מלכתחילה, הביא על ניו אורלינס את קתרינה – וכך העניים השחורים מוכי-הגורל, צאצאי תקופת העבדות, שכמו הוחזרו בהוריקן אחורה ליום שבו הוטלו בעירום ובחוסר-כל על אדמת אמריקה – סובלים אך ורק בגלל תוכניתו האלוקית של בורא עולם להעניש את נשיאם על תמיכתו בחטאי ישראל.
כבוד עובדיה יוסף, אמנם הקב"ה כאילו מתייעץ איתך, ויחדיו אתם כאילו תוכנים דרכי שמיים – אבל חוששני שכל אחד מאותם שחורים אומללים מוכי הוריקן שנמצאים בתחתית הסולם החברתי, כל "כושי" שאתה לועג לו ומבזה אותו – הוא משכיל לא פחות, אנושי ונאור ומוסרי לא פחות מהרמה השכלית שלך ושל חסידיך השוטים המתבדרים דרך קבע בדרשותיך, שאם הציטוט מהן בעיתון נכון – הריהן בושה לעם ישראל, בושה ליהדות ובושה לאנושות!
כותב שורות אלה סיים לפני כעשר שנים את הרקוויאם לרבין במסקנה שהפרדוכס של האמונה היהודית הוא – "שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל / עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ / הַחִילּוֹנִי / וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדו / וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי." (מתוך הקובץ "יעזרה אלוהים לפנות בוקר").
הכסדום היינו, הלְעמורה דמִינו?
מי זוכר את מכתבי מלכיאל גרינוולד הכחולים שחשפו שחיתויות השלטון והביאו למשפט קסטנר? ובכלל, מי יכול היום להכיל את כל השחיתויות של השלטון הבזוי בארצנו [הס מלומר מולדתנו]? עיינו קמעא בדו"ח מבקר המדינה – וכמובן בפרשיות השחיתות הנוראות בעיתונות – ותגלו מה הולך בצבא – השולח למוות חיילים בגלל חשבונות פוליטיים וענייני יוקרה של קצינים, רשלנויות, חוסר קסדות ושכפ"צים וכדומה; ובמשרדי הממשלה – לאן מתפזרים כספי מיסינו ולאיזה כיסים הולכים המיליונים? ומה קורה בשלטון המקומי, ברשויות ובעיריות? ובמשטרה? הריקבון פושה בכל פינות הממשל, מערכת המשפט רקובה וחסרת כל רגש, אין מחפשים את הצדק, ולו למראית עין – וגם את דין סדום אינם עושים. אדם יכול לקום יום אחד ולגלות כי מאן-דהו החליט להחרים את רכושו, להפקיע את מגרשו, להרוס את ביתו ולגרשו ככלב. מזל שאי אפשר להמיט עליו שואה כי השואה שייכת לשמאלנים, לחוקרים הנהנים משואה ביזנס, ולגוזלי כספי הניספים וקרוביהם.
צבי מלאכי [11.9.05].
נמנעה כניסת הטרוריסט המסוכן אלוף דורון אלמוג ללונדון
ברגע האחרון נמנעה כניסת פושע המלחמה הישראלי אלוף דורון אלמוג (אברוצקי) לבירת בריטניה, שם תיכנן לחולל פיגוע נוסף לאחר הניסיון שצבר בפיגוע התאבדות בחיפה שבו נהרגו אחדים מבני-משפחתו. אירגון אל-קאעידה ואירגוני צדקה וחסד מוסלמיים נוספים יזמו, מתוך דאגה לשלום אזרחי בריטניה – תביעה להעמדתו לדין על פשעי טרור, וכך הצליחו למנוע את צאתו של הטרוריסט היהודי המסוכן ממטוס האוייב הציוני שהביאו לנ"ת היתרו. מעתה, בכל פיגוע טרור בבריטניה, שבו ייהרגו מאות אנשים, יֵדעו אזרחיה כי אירגון אל-קאעידה ואירגוני צדקה וחסד מוסלמיים עשו ככל יכולתם למנוע כניסת טרוריסטים ציוניים מסוכנים לבריטניה.
אַלְבִּיוֹן הבוגדת, כל פיגוע טרור רצחני שיקרה בָּך בעתיד – מגיע לך!
צר לי שקילקלתי את מידת הבכיינות שלך
מר בן עזר הנכבד,
בדיווח על הערב הספרותי שנערך לספר שיריך אתה כדרכך מתבכיין: "התקשורת לא מצאה לנכון להודיע על הערב הספרותי, למרות ש'משכן האמנים' שלח על כך הודעות לעיתונות מבעוד מועד." ("חדשות בן עזר" 70, מיום 5 בספטמבר).
להווי ידוע לך כי במוסף הספרותי של עיתון "מעריב" מיום שישי, 28.8.05, נדפסה ידיעה: "יום חמישי, 1.9. ערב ספרותי לכבוד ספר שיריו של אהוד בן עזר, 'יעזרה אלוהים לפנות בוקר'. עם ש. שפרה, אשר רייך, אליהו הכהן. 20.00, משכן האמנים, רח' יודפת 7, הרצליה."
צר לי שקילקלתי לך את מידת הבכיינות שלך, וכן על כך שבקהלך המובחר, שחשבת שנודע לו על הערב רק מההזמנות האישיות וממכתבך העיתי – היו גם כמה קוראים פשוטים שנודע להם על הערב מקריאה ב"מעריב".
בכבוד רב,
אֲגָנָה וַגְנֵר
"חדשות בן עזר" מברך את נשיא מצרים חוסני מובראכ על זכייתו ב-88% מן הקולות של 23% מן האזרחים שהשתתפו בבחירות, שהם 19.7% מן הזכאים לבחור במדינת היאור. אפילו פרעה לא היה מגיע להישג טוב יותר, ומזלנו שמימי הדמוקרטיה של פרעה ועד ימינו, יש שלטון ריכוזי במצרים, כמרכזיותו של הנילוס, וזו הערובה העיקרית לכך שהסכם השלום של מצרים עם ארה"ב וישראל, יימשך.
השארת בתי-הכנסת ברצועת עזה תהיה פתיחת תיבת פנדורה באשר לגורל מסגדי היישובים הערביים שנחרבו במלחמת 48' והיא תגרום נזק בינלאומי עצום לישראל.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק רביעי
מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי
אופה עד היום. חג הלחם בפאריס
"כן," אמרה אימא, "אורי כבר צריך לקום."
"אז אם לא איכפת לך, גברת בן עמי, לקרוא לו," אמר גיורא, עורפו העבה מוטה קדימה כפר בן-בקר צעיר, ועיניו התכולות נעוצות ברצפה במין פזילה קלה-שבקלות שנבעה ודאי ממבוכתו.
"היכנס, היכנס בבקשה," הפצירה בו אימא.
גיורא היסס רגע ואחר נכנס, גורר אחריו את העגלה עד לדלת ממש, ושם עצר, עומד באמצע חדר-הכניסה וקצה החוט בידו.
וזה הרגע שבו אני מופיע לראשונה בסיפור. רואים אותי עומד יחף במכנסי-פיג'אמה ארוכים וגדולים ממידתי, קשורים מלפנים בשרוך לבן בקשר "פרפר" ענקי. בשנים ההן טרם נהגו ללבוש מכנסי-פיג'אמה קצרים בקיץ, וכך, מי שלא נעם לו לישון בתחתוניו (ערום איש לא העז לישון), נגזר עליו ללבוש ארוכים. ומאחר שהייתי רזה, נראתה כל מידה שהתאימה לאורכי, רחבה מגופי. ומתוך מכנסי-הפיג'אמה הזדקר גופי "עור ועצמות" – היה אפשר לספור את צלעותיי, ובִטני היתה שקועה פנימה עד שדומה היה שניתן לראות מבעד לעורי את תנועת הסרעפת. היתה לי דודה אחת שתמיד, בבואה אלינו, היתה טוענת ש"מרעיבים את הילד."
אכן, הייתי, מה שמכנים – "אכלן גרוע", מפונק. את כוס החלב הדליל, בגביע אלומיניום מגעיל, שהיו מחייבים לשתות בהפסקה הגדולה בבית-הספר – לא הייתי מסוגל לבלוע. אימי נהגה לתת לי בשקית-נייר קטנה מנה של שתי כפיות סוכר וכפית קקאו כדי שאערבב אותה בחלב – וגם זה לא היה עוזר. הייתי יושב כל ההפסקה מול הכוס המסריחה, וקרוב להקיא כל מה שלגמתי.
ביצים רכות, חמיצוֹת, דגים, תרד, חלב שקרומי-שומן צפים בו, פִּירֶה (מחית) תפוחי-אדמה, כמעט כל הירקות המבושלים – כל אלה לא אהבתי, גם לא רגל קרושה, רק צ'יפס, קציצות בשר ואפונה ירוקה. ורזה נשארתי במשך שנים רבות, גם בצבא.
אבל לאחר שנים, בקיבוץ, נעשיתי אופה והיתה לי מאפייה "פרטית" ובה הייתי אופה מדי לילה את הלחם לכל חברי המשק, אוכל ארוחת-לילה דשנה עם השומרים והולך לישון. קם בתשע בבוקר לערך, שעה שרוב החברים כבר סיימו את ארוחת-הבוקר והם יוצאים חזרה לעבודתם בסיקול אבנים, בגן-הירק, במטעים, במסגרייה ובמקומות אחרים. הברז אשר לידו הייתי שוטף את שיניי נמצא בקצה הצריף מול פתח חדר-האוכל, מעבר למשעול, והימצאותי לידו עם מברשת השיניים היתה מעוררת את קינאתם.
הקיבוץ היה צעיר, החברוֹת לא תמיד הצטיינו בבישול, וגם האספקה היתה מאחרת לעיתים לבוא. ולכן, לבד מן הלחם הייתי אופה פיתות עם בצל, חלות מתוקות, לחמניות מתוקות קטנות שקוראים להן בּוּלְקַלַך ולחמניות-מקל ארוכות, דקות ופריכות, טבולות בזירעוני שׁוּמשׁוּם – ומחלק אותן לכל ידידיי ומבקריי במאפייה.
בתקופה ההיא באה במאית-קולנוע צרפתייה ממשפחת רוטשילד לעשות סרט צבעוני על ים-המלח, מצדה ועין-גדי, ואם במקרה הזדמן לכם אי-פעם לראות את הסרט הקצר הזה, דעו כי הידיים המוציאות במִרדה את תבניות-הפח עם כיכרות-הלחם מן התנור – הן ידיי שלי. אבל האור שבתנור איננו אש. לצורך ההסרטה הכניסו פנימה נורת חשמל. גם הכיכרות שרדיתי כלל לא היו טריים. התנור היה, כמובן, קר.
ומאותם ימי אפייה נעשיתי שמן. כמעט שלא הייתי אוכל בחדר-האוכל של הקיבוץ אלא בעיקר בלילות, עם השומרים – צלחות-פח עמוסות סלט וטחינה וצ'יפס וחביתות ופיתות טריות מבוצלות, וגלונים של לימונדה שהיתה נלגמת ישר מן הכדים, כי באקלים החם כל-כך לא היה כדאי המאמץ למזוג את המים לספלים.
וכך שמנתי ושמנתי. פניי הצרים ולחיי השקועים החלו מתמלאים, פימה צמחה לי, התעגלתי וקיבלתי "פרצוף ירח". ויום אחד, כאשר עמדתי לבלוע פרוסת חלה טרייה, מאפה-ידיי, ממולאה צימוקים ועשויה על טוהרת הביצים, החלב והסוכר – תפס אחד מליצני המשק בכף-ידי ואמר –
"אורי, תיזהר!"
"מה יש?" שאלתי לתומי.
"אם תכניס לפה עוד פרוסה אחת, תיסגרנה לך העיניים ולא תוכל לראות!"
וכך הייתי משמין והולך ומגיע ודאי לממדיו של עוג מלך הבשן, אלמלא עוררתי עליי כנראה את קנאת אחדים מחבריי, שנמנו וגם גמרו במזכירות הקיבוץ כי כל כיכר-לחם שאני אופה יקרה בערך פי שבעה מן הלחם האחיד המסובסד שנקנה בבאר-שבע, ולכן אחת מן השתיים: או שעבודת האפייה תיחשב לי למכסת חצי יום עבודה, ואת חציו השני אתן בעבודות כלליות ובגן-הירק, או שהמאפייה תיסגר ויביאו את הלחם הזול מבאר-שבע.
עד שלא הסכמתי להיות אופה, היתה זו המלאכה הבזויה ביותר במשק, והיתה עוברת בתורנות כל שלושה חודשים מחבר לחבר, כאשר כל אחד מלמד בתורו את הבא-אחריו את רזי האפייה. אך לאחר שהשתקעתי אני בעבודה הזו, "וירא כי טוב" – נפקחו לפתע עיני הכול לראות שזוהי עבודה קלה למדיי, קלה מדיי.
והאמת, זו לא היתה עבודה קלה כלל וכלל. נסו לעמוד במאפייה נמוכה, עשויים קירות של לִבנֵי-טיט כ"חוּשָׁה" ערבית ולה גג של פח – מול תנור לוהט שחמישה מַבערֵי-פרימוס נרגזים מפיחים בו מלמטה אש רעשנית, ובחוץ חום של ארבעים, ארבעים ושתיים מעלות. זו הסיבה שהייתי מעדיף לאפות בלילות, כאשר החום יורד בחמש-שש מעלות.
אמרתי לעצמי: לחזור לעבודת הסיקול הקשה שמכופפת גב ופוצעת ידיים, או לקטיף העגבניות שהמיץ המריר-ירוק של גבעוליהן השעירים גורם לי גירוי ונפיחות מרגיזה בידיים – לחזור לכל אלה אחרי "הממלכה הפרטית" שהיתה לי במאפייה – אני לא מסוגל. אם אין מניחים לי להמשיך לאפות בתנאים שבהם עבדתי עד כה – אעזוב את הקיבוץ. אעלה ללמוד בירושלים, באוניברסיטה. ואהיה סוף-סוף סופר.
לַתקופה שעד ביטול המאפייה העברתי את המקצוע לחבר שלי, עוזי. כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק, שנהגו ללכת במכנסי התעמלות קצרים. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק לָלִי, בצק בֶּנְדָלֶה ובצק דְבוֹיְשֶׁה.
עוזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שברשימה שלי בירכיה כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה, וכאשר החברה הנצבטת היתה צועקת כנגדו, נהג לענות לה בשיא הרצינות: "אבל אוּרי לימד אותי שככה האופים בודקים את הבצק!"
וכך עזבתי את עין-גדי.
אילו אותם שני חברים לא היו באים אל האסיפה הכללית בטענה שהלחם שאני אופה יקר פי שבעה מן הלחם שקונים בבאר-שבע, הייתי נישאר אולי אופה עד היום, מוציא כיכרות לחם במקום סיפורים וספרים.
אבל שמן נשארתי עד היום.
ועד היום זוכרים אותי שם לטובה הוותיקים, כי לשבתות הייתי מכין בסיר-ענק חמין לכל חברי המשק. במשך כל השבוע היו הטבחיות אוספות עבורי את נתחי השומן שהסירו מבשר העוף, וביום שישי אחר-הצהריים הייתי בולל אותם בקמח, במים ובמרגרינה ובוזק מלח ופלפל שחור, ולש אותם לעיסה אחת גדולה שהיא ה"קוגל" בהתגלמותו. מניח אותה בלב הסיר כשהיא מרופדת מעליה ומתחתיה בשכבות של פלחי בצל, שעועית לבנה שהושרתה במים שעות אחדות, תפוחי-אדמה, נתחי בשר, ביצים שלמות וקליפות בצל חומות-יבשות למעלה, כדי להשחים את החמין.
כל הלילה היו השומרים הולכים ושבים מן התנור אל חדרי למסור לי על מצב ה"טְשׁוֹלְנְט" אשר לקראת הבוקר היה ריחו עולה ומתפשט בכל צריפי הקיבוץ הצעיר, ששכן אז למטה, בלב האזור החקלאי, ועדיין לא נִבנה למעלה, על צלע ההר הדרומית. עד ים-המלח היה מגיע הריח. וגם הנמרים על מדרון ההר שמעל לקיבוץ היו עומדים להריח ופוערים לוע. בימי בר-כוכבא ובבתא היהודים עדיין לא היו מכינים טשולנט לשבת, ואבות-אבותיהם הנמרים מימי התנ"ך לא הכינו אותם לכך.
לימים התגלה שגם עדרי יעלים היו עושים דרכם מטה לעבר עין-גדי בהתפשט ריח הטשולנט שלי עד מידבר יהודה. יעלים לא אוכלים בשר אבל אולי הם אוהבים בֵּבְּלַאך. עובדה שֶׁבֶּבָּלָאך הם מחרבנים.
ובצהריים היו שני חברים גברתנים סוחבים את הסיר קצת הלאה מפתח המטבח, אל קדמת חדר-האוכל. מניפים אותו על שולחן, ואני ניצב מאחוריו, חגור סינָר, בימיני תרווד גדול, ערימת צלחות לשמאלי. ואני חופר בסיר המהביל ומעמיס מנה בכל צלחת, כשאני מקפיד לכלול נתח שווה מן ה"קוגל" השחום לכולם.
עכשיו, כשהגעתי לנקודה זו בסיפור, כבר נעשיתי כל-כך רעב, שאני מוכרח להפסיק את הכתיבה וללכת למִטבח לאכול משהו, למרות שהשעה כבר שעת לילה מאוחרת, מאוד מאוחרת, ועוד מעט יאיר הבוקר –
– אך לא, לא בטרם זכר הריח שעורר בי רעב יקפיץ אותי זמנים קדימה אל חג הלחם בפאריס. ומאהבתי לנחום גוטמן, לספרו "בִּיאַטריצָ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס", ולעיר הנפלאה שעליה קראתי לראשונה בספרו, אתחיל את הסיפור בסגנונו:
חג הלחם בפאריס
זכור נא, כשתבוא פעם לפאריס בארבעה-עשר במאי שכור לך חדר ברחוב ז'וֹרז' קיבְּיֶה ליד גן החיות, בית מִספר שלושים ושניים, קומה שנייה, ומשם טייל לך לכיכר שלרגלי ההוטל דה-ויל, הוא ארמון העירייה של פאריס הנמצא על גדת הסינה, וככה לא תחמיץ את "חג הלחם".
בבואי לשם היתה הכיכר מלאה אוהלים לבנים שבהם חילקו חינם פרוסות קטנות של לחם, באגטים ומיני מאפה אחרים, עוגיות ופיצות. הדוכנים באוהלים היו ערוכים לפי מדינות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, רוסיה, ספרד, איטליה, בלגיה ועוד, ודגליהן מתנוססים ממעל.
באוהל הענק המרכזי ניצבו תנורי האפייה הגדולים והיו בו עמדות-לישה רבות ומקומחות וכולן מול הקהל. ילדים הורשו להיכנס פנימה, לחבוש כובעי אופים לבנים-גבוהים ולעזור לאופים בלישה, תחת הדרכתם והשגחתם.
במרכז עבודות הלישה, שימון התבניות בחמאה, הכנת עוגיות בצק השמרים הקלועות במין קשר עגול, ואפיית בצקי כל המסורות השונות של הביתנים הלאומיים – נמצאה במה מוגבהת שעליה התנהלה הצגה חיה של משלחות האופים, מדינה אחר מדינה. רובם אנשים רציניים שמקצועיותם מהולה בהומור, בייחוד האופים הצרפתיים כבדי הגוף והגיל, שנִראו כחבורת רופאים מדופלמים.
כל קבוצה לאומית של אופים, בכובעי אפייה לבנים גבוהים – הביאה עימה לבמה המוגבהת דוגמאות טריות שאפתה מִלחמים וממיני מאפה אחרים שאופייניים לארצה. בזו אחר זו עלו משלחות פורטוגל, רוסיה ואיטליה. המומחה הצרפתי בחן בבקיאות כל כיכר לחם שהעבירו לו. חתך אותה לשניים באמצע. לא בצע אלא ממש חתך בסכין. הרים את המחצית, הריח. חזר וסגר את כיכר הלחם – מחצית אל מחצית. ושוב הרים מחצית והפעם לא סתם הריח אלא לחץ עליה כאילו כדי להריח את האוויר הבוקע מהנקבוביות שבתוך המאפה, את התסיסה שהיתה כלואה בלחם לאחר האפייה. ורק בתום הבחינות האלה בצע כזית מן הלחם, טעם והעביר לטועמים אחרים ובהם גם נשיא מִסדר האופים הצרפתי, שגם ניהל את הטקס.
והכול נעשה בשיא הרצינות. שהרי הלחם הוא יסוד מזונו של האדם. רק תרבויות פרימיטיביות מזלזלות בו ומתייחסות אליו כאל מובן מאליו. המבינוּת בלחם, והתחרות באפיית הלחם, אינן פחות מסובכות מאלו של יקבי היין או מִגְבָּנוֹת הגבינות, ומתברר שבלחם קשה יותר לאחז עיניים ולרמות.
בארץ-ישראל בתקופת התורכים היתה מרבית חייהם של האיכרים והפלחים מוקדשת לגידול דגן בשדותיהם כדי שיהיה למשפחה לחם לאכול. כל מכת טבע שפגעה בחיטה הביאה לחיי מחסור ורעב.
נעשיתי רעב והלכתי לאכול כבֵד קצוץ עם בצל מטוגן וחזרת מדמיעה, וטשולנט, ומרק צח עם קְרֵפְּלַך – אצל ג'וֹ גולדנברג, בעל המסעדה וחנות הדליקטסים היהודית הגדולה שבפינת רחוב רוסיֵה מספר 7 – "דליקעטעסן סְטוֹר לַאנץ' פוֹר קְליינֵע אוֹר גְרוֹיסֵע פרֵעסֵער".
מטרוֹ סן-פּוֹל.
המשך יבוא
פרק חמישי: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים – כולם
בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור
תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן) וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל