| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 73
תל אביב, יום שישי, י"ב באלול תשס"ה, 16 בספטמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד המצורף באייקון (צלמית) למעלה
עוד בגיליון: בלונדון המוסלמית יוקעו ישראל והנאצים בשל אחריותם לג'נוסייד
ספר המשחקים של ילדותנו (המשך)
עכשיו דופקים שלוש פעמים את הסופרים והיוצרים בישראל
ענת פינברג: "הדים, מוסיקאים יהודיים בגרמניה אחרי 1945"
פילדמארשל ברנרד מונטגומרי יוּרד בדרגה ויישפט על פשעי מלחמה
אהוד בן עזר: איגרת לחברי-לשעבר במר"צ
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 5
מוסף מיוחד: כיצד מנקדין בְּווֹרד, מאת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
אלישע פורת
שיבה
וְהֵם חִכּוּ לוֹ שֶׁיָּשׁוּב:
הַדֶּשֶׁא הַקָּצוּר, גֻּמַּת הָעֵץ,
כִּסְאוֹת הַפְּלַסְטִיק שֶׁדָּהוּ,
פִּשְׁפָּשׁ חָלוּד, צִירָיו שֶׁיִּבְּבוּ.
הָאֵם, הַאָח, הָאָב וְהָאָחוֹת,
קְפוּאִים בְּתוֹךְ הַזְּמַן: קְמוּלִים
שְׁקוּפִים, שָׁחִים מֵרֹב יָמִים.
וְאָז, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְפֶתַע, הַכֹּל
יָחֵל לָנוּעַ: הַדֶּשֶׁא שֶׁיִּצְמַח,
הָעֵץ יִשָּׂא פִּרְיוֹ, כִּסְאוֹת
הַפְּלַסְטִיק יִתְמָרְקוּ וְהַפִּשְׁפָּשׁ יִסֹּב,
יַחֲרֹק, וְלֹא יַפְסִיק לָנוּעַ.
רַק שֶׁיָּשׁוּב וְיִכָּנֵס: בּוּעַת
הַזְּמַן תִּפְקַע, לִבָּם הַמְצֻלָּק
יַחֲזֹר לִפְעֹם. עַל בִּרְכֵּיהֶם
יֵרְדוּ לְאַט, אֵלָיו יִשְׂאוּ
עֵינַיִם: בִּבְכִי, בְּהוֹדָיָה.
השיר "שיבה" הוא אחד משירי הזיכרון, שמהווים קבוצה ניכרת בספר שיריו החדש של אלישע פורת, "ארכה תקפה", העומד לראות אור בקרוב מאוד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
Elisha
Porat
Return
And they
awaited his return:
the cut grass, the hole dug for a tree,
the fading plastic chairs,
the rusted gate, its hinges wailing.
Mother, brother, father and sister,
frozen in time: faded
to invisibility, bowed by the weight of the days.
And when he finally comes, everything
will start to move: the grass will grow,
the tree will bear fruit, the plastic
chairs will shine and the gate will swing
and squeak, never to be still again.
Just let him return: to burst
the bubble of time, so that their scarred hearts
can beat again. They will slowly
kneel, will raise their eyes
to him, in tears, in thanks.
Translated from the Hebrew by Cindy Eisner
ספר המשחקים של ילדותנו
בעקבות הרשימה של מר א. בן עזר על משחקי החופש הגדול
התוספות מתפרסמות לפי שולחיהן
ואפשר לבקש את כל הספר בקובץ משולב אחד, וגם להוסיף
שלום אודי,
דוּדֶס, או 'דודעס' מזכיר לי משחק אשר בירושלים קראנו לו "אַלָם-סַלָם-פָּץ'". אל נכון היו גרסאות שונות למהלך המשחק, מה שמזכיר לי עוד משחק שבוודאי לא התיישן, כוונתי ל"חמש אבנים" או "ג'קסים".
גם במשחק הזה היה קיים נוסח ירושלמי ונוסח תל-אביבי, שונים זה מזה, ולמתחילים היתה גרסה שנקראה "חתול" – כאשר אבן אחת היתה מונחת על גב כף היד, והיה צריך לאסוף את האחרות מן הרצפה.
אסי דגני [10.9.05].
* * *
עוד שעשוע גועלי מימי ילדותנו היה להתיז ראשו של פרי הצמח "ירוקת החמור", כך שסילון העסיס המר שלו יפגע למישהו בפרצוף. רצוי לתוך הפה. זהו מין שיח זוחל עם "בולקלאך" שמתפוצצים וזורים את זרעיהם למרחק. שהיה שכיח מאוד בירושלים – אולי גם במקומות אחרים.
רודולפינה פטקנהוייר [2.9.05].
* * *
בחורף, מציירים ריבוע על משטח קרקע חלק ולח, וכל אחד זורק את אולרו כך שהלהב נתקע בקרקע וחותך פס לכל אורך הריבוע, ומשייך לעצמו את החלק הגדול. הבא אחריו חותך את החלק שלו, וכן הלאה. מנצח מי שנותר בידו החלק היותר גדול, [אבל לא ברור איך זה קורה, והקוראים מתבקשים להוסיף הסבר מזיכרונם, והאם שם המשחק הוא "ארץ, שמיים"?]
יוסי אפשטיין [14.9.05].
סופר נידח מעיר: בימים ההם היתה נשיאת אולרים דבר חיובי ומובן-מאליו, חלק מהמסורת הצופית, וכן לקילוף תפוזים, ולכל הקשור במחנאות. איש לא חשב אז על האולר כעל נשק של תקיפה או של הגנה. אמנם היו שהשתעשעו בסכין קפיצית, אך לא רק כצעצוע ולא כאיום.
בלונדון המוסלמית יוקעו ישראל והנאצים בשל אחריותם לג'נוסייד
סוכנויות הידיעות, "הארץ", 12 בספטמבר. יועצים שמינה ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, לאחר פיגועי 7 ביולי בלונדון, ממליצים על ביטול יום הזיכרון לשואה "הפוגע ברגשות המוסלמים" לטענתם, ומציעים להחיל יום לציון "השמדת עמים" בהם הקורבנות המוסלמים בפלשתין, בצ'צ'ניה ובבוסניה, וכן לזכר קורבנות בני דתות אחרות.
טיוטת ההצעה נוסחה בידי ארבע מתוך שבע ועדות שמינה בלייר לטיפול ברדיקליות הגוברת במדינה, שטענו כי יום הזיכרון לשואה (שלחצים מטעם הקהילה היהודית הביאו להחלתו ב-2001) תרם לתחושת ניכור בקרב הקיצונים המוסלמים. חבר באחת הוועדות, שהורכבה ממוסלמים, אמר כי יום השואה יצר את התחושה כי "חייהם של בני המערב חשובים יותר מחיי אחרים." לטענתו, התפישה הזו צריכה להשתנות. לדבריו החלת יום "רצח העם" מטעם הממשלה, מהווה פתרון יאה לקונפליקט. "המסר צריך להיות בעל השפעה על קהילות העולם כולו. אסור שיהיה מוסר כפול בהקשר לחיי אדם. המוסלמים חשים פגועים, כיוון שלחייהם אין ערך שווה לערך חיי מי שניספו בשואה."
מאוחר יותר נודע שבלייר לא יקבל את המלצותיהם ולא יבוטל יום הזיכרון לשואה.
בנוסף לביטול תשלומי הפנסיה לוותיקי הסופרים, המלחינים והפזמונאים באקו"ם, בהוראת הממונה על ההגבלים העסקיים
ובנוסף לדחייה לינואר 2006 של התשלומים לסופרים עבור השאילות בספריות הציבוריות לשנת 2004, בגלל צמצומי מנגנון במשרד החינוך והתרבות
כנראה שידפקו את הסופרים גם בכך ש"סל תרבות" לא יוכל להזמינם למפגשים בבתי-הספר ברחבי הארץ
ועדת החינוך של הכנסת דנה בנושא תשלומי הורים למערכת החינוך עבור פעילויות נלוות לחינוך הפורמאלי בכללן חשיפת תלמידים לתרבות במסגרת "סל תרבות" ארצי. בשתי ישיבות של הוועדה, בראשותו של ח"כ אברהם פורז, נקבע רוב מתנגדים לתשלומי הורים, ובמוסדות התרבות חוששים כי במידה ותאושר ההחלטה בהצבעה בישיבת הוועדה ביום שלישי הקרוב – יופסקו בשנה הקרובה פעולות התרבות בבתי הספר; ובאם כך יהיה, ימצאו עצמם עשרות מוסדות, שפעילותם מתבססת על הזמנות מ"סל תרבות", מחוסרי עבודה. חמור מכך, ממאות אלפי תלמידי מערכת החינוך, שהם דור העתיד של צרכני התרבות בישראל, תמנע האפשרות להיחשף לעשייה תרבותית אמנותית מסובסדת כמתחייב מחוק חינוך חובה.
[בעקבות כתבה של מרב יודילוביץ' ב"ידיעות אחרונות", 11.9.05].
לכל ידידינו ואוהדינו, ולכל באי קבלות השבת
אנו פותחים בשמחה את העונה הרביעית ומקווים מאוד לראותכם כבר היום, צהרי שישי, 16.9 בשעה 13.00 בצוותא. מחכים לכם עם קפה ועוגה, כרגיל.
אורה זיטנר, יואל רפל (מנחה), צוות "צוותא" ואורחים, הפעם: ארי שביט, ד"ר מיכל לניר וד"ר רוחמה אלבג.
ספר חדש בגרמנית
ענת פינברג: "הדים, מוסיקאים יהודיים בגרמניה אחרי 1945"
Anat Feinberg: Nachklange, Judische Musiker in Deutschland nach 1945
Philo Verlag 2005, 280 pages
איפיון הספר: חרם על גרמניה גזר הפסנתרן ארתור רובינשטיין, שאיבד את רוב בני-משפחתו בשואה [הוא נולד בלודז' ושם קבורים הוריו]. כמוהו גם הכנר אייזק שטרן נדר שלא לנגן באוזני קהל גרמני. וכשניגן הכנר יאשה חפץ בחורף 1949 בברלין המשתקמת, הקפיד כי לאולם יורשו להיכנס אך ורק חיילים אמריקאים, ואף לא גרמני אחד.
יותר מחמישים שנה עברו מאז: בתזמורות גרמניות יושבים מוסיקאים יהודיים ועל דוכן המנצחים עומדים מנצחים ילידי ישראל. הכנר הראשון, הקונצרטמייסטר של התזמורת הפילהרמונית של ברלין הוא גיא בראונשטיין, ואילו המנהל המוסיקלי של בית האופרה של ברלין הוא דניאל ברנבוים.
הספר, שבראשיתו מבוא היסטורי-מוסיקלי מאת המחברת, פרופ' ענת פינברג, המלמדת בהידלברג, כולל 13 ראיונות עם מוסיקאים יהודיים וישראליים, נשים וגברים, שחיים ומנגנים בגרמניה: מנצחים ונגני-תזמורת, מורים באקדמיות למוסיקה, זמרים בבתי-אופרה, סולנים ומוסיקולוגים. הקומפוזיטור היהודי היחיד שרואיין, נבהל מההצהרה הפומבית על זהותו היהודית, ואסר על הכללת הראיון עימו. אחדים מן המרואיינים נולדו בגרמניה, נאלצו להגר או להימלט על נפשם לסיביר, לסין או לדרום-אמריקה, ושבו "הביתה" אחרי המלחמה. אחרים – ילידי ארה"ב, ישראל או ברית-המועצות –הגיעו לגרמניה באקראי או מתוך הכרה באפשרויות הרבות שמציעים החיים המוסיקליים בגרמניה.
השיחות-לעומק עם 13 המוסיקאים מציגות סיפורי-חיים מרתקים, בוחנות את שאלת הזהות היהודית, מתחקות אחר המניעים שהביאו אותם לגרמניה, ואחר תהליך היקלטותם במערכת המוסיקלית. בד-בבד נוגעים הראיונות גם בעניינים מוסיקליים שונים, כגון: לידתה של תנועת המוסיקה היהודית בברית-המועצות בראשית המאה ה-20; הסגנון הים-תיכוני במוסיקה הישראלית; היחס לוואגנר, ושאלת השאלות: כיצד ניתן – אם בכלל – להגדיר "מוסיקה יהודית"?
שמות המרואיינים: קורט זאנדרלינג, מנצח, יליד 1912. / קונרד לאטה, מנצח, יליד 1922. / מיכאל גילן, מנצח, יליד 1927, דרזדן. / מיכאל ויק, כנר, יליד 1928. / הלמוט שטרן, כנר, יליד 1928, ברלין. / אליהו ענבל, מנצח, יליד 1936, ירושלים. / שושנה רודיאקוב, פסנתרנית ופדגוגית, ילידת 1948. / אדם פישר, מנצח, יליד 1949, בודאפשט. / אידה בילר, כנרת, ילידת 1951, ארה"ב. / גבריאל שדה, טנור, זמר אופרה, יליד 1952, רומניה. / הלנה שניידרמן, סופרן, ילידת 1954, ארה"ב. / יערה טל, פסנתרנית-דואו, ילידת 1955, נתניה. / יאשה נמטסוב, פסנתרן ומוסיקולוג, יליד 1963, סיביר.
פילדמארשל ברנרד מונטגומרי יוּרד בדרגה ויישפט על פשעי מלחמה
לונדון. 15 בספטמבר. פילדמרשל ברנרד מונטגומרי (1887-1976), שבהביסו את הגנרל הגרמני ארווין רומל בקרב אל-עלמיין ב-10 באוקטובר 1942 בעומדו בראש הארמיה הבריטית השמינית במתקפת-הנגד במידבר המערבי – גרם בעקיפין להקמתה של היישות הציונית הפושעת המכונה מדינת ישראל בכך שלא איפשר לגאולייטרים (שחלקם גרמנים "צברים" נאציים שנולדו וגדלו במושבות הטמפלרים בארץ-ישראל) של גנרל ארווין רומל לארגן את השמדת היישוב העברי בארץ-ישראל – מונטגומרי זה יועמד למשפט צבאי בלונדון ביוזמתו של משרד עורכי-הדין הבריטי "טימותי אנד וורקמן", שאחת מפרקליטותיו היא אווה בראון ג'וניור, חברת ארגון ניאו-נאצי בריטי.
את התביעה הגיש המשרד "טימותי אנד וורקמן" בשיתוף פעולה הדוק עם "המרכז הנאצי לזכויות האדם", המתעד את פעולות הצבא הבריטי בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה; המרכז הזה, הנמצא בנירנברג, קישר בין משרד עורכי הדין הלונדוני לבין המשפחות הגרמניות שנפגעו.
השופט היקמן רוז הוציא את צו ההבאה לדין של פילדמרשל ברנרד מונטגומרי, (יליד לונדון 17.11.1887, או – "מונטי" בפי פושעי המלחמה ששירתו תחת פיקודו) לבקשת משרד עורכי-הדין "טימותי אנד וורקמן" שבו עובדת הפרקליטה אווה בראון ג'וניור. מאחר שלמרבה הצער פילדמרשל מונטגומרי איז נוט אוויליבל, יִדוֹן עניינו בבית המשפט הבריטי בהיעדרו. התביעה דורשת את הורדתו בדרגה לדרגת סרג'נט-מייג'ור וכן את הוצאת טנק המערכה שלו ממוזיאון המלחמה המלכותי הבריטי בלונדון ומסירתו ל"מרכז הפלשתיני לזכויות האדם" בעזה – למען יכתתו אותו למרגמות, פגזים וטילי קאסם, להגשמת השלום הצודק וזכות השיבה ומחיקת הטראומה של נָכְּבָּה 42' באל-עלמיין.
כל נסיגה הביאה לשקט
בהמשך לדברי גדעון אור, ותגובה לתשובתך:
אני מסתפקת באי-לוחמה, לא שלום. כמו בגבול לבנון, סוריה, ואפילו מצרים.
ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל לימדה שכל נסיגה – הביאה לשקט: בסיני – שלום קר עם מצרים, ובלבנון שקט עם הלבנונים וגם הסורים. (בניגוד לכל התחזיות השחורות של המתנגדים!) אז לך תתווכח עם ההיסטוריה...
בֶּנְדָלֶה [12.9.05].
סופר נידח: עד היכן לדעתֵך עלינו לסגת כדי שנגיע לשקט גמור? פולניה ורוסיה לא מחכות לנו.
במכון ז'בוטינסקי בישראל, שיחה בשניים: אהרן אפלפלד וראובן מירן
ידונו ביניהם על הרומן החדש "פולין ארץ ירוקה" מאת אהרן אפלפלד, והשאלות הספרותיות והלאומיות העולות ממנו. פותח: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. יום שלישי, 27.9.05, בשעה 19.00 בדיוק במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'. כיבוד קל. במקום ניתן יהיה לרכוש את הספר בהנחה.
תשובה לתגובות ולשאלות ממאות הקוראים שקיבלו חינם את הרומאן
חנות הבשר שלי
הרומאן יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2001, ולא זכה לחשיפה ולהתייחסות תקשורתית – למעט רשימת ביקורת אוהדת אחת ויחידה על הרומאן במקומון חיפאי מאת יורם מארק-רייך, שכמעט זיכתה את מחברו בפרס נובל.
המחשב של סטימצקי הראה מכירות כה עלובות של הרומאן, ושל הספר שהופיע אחריו באותה הוצאת ספרים: "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" – שמאז אין הרשת מוכנה לקבל ספרים חדשים של מר א. בן עזר בכמות העולה על עשרות בודדות, כך שהמו"ל אינו יכול להדפיס את הרומאנים הבאים של מר א. בן עזר על בסיס מסחרי שפירושו הפצה ומכירה של לפחות 800 עד 1,000 עותקים בשנה הראשונה.
כתוצאה מכך נאלץ מר א. בן עזר לקנות במחיר הנחה את מאות העותקים של "חנות הבשר שלי" שנותרו במחסן, אחרת היו הולכים להשמדה (לא גריסה, שהיא תהליך יקר שמחייב משלוח העותקים למפעלי נייר חדרה, אלא השמדה ממש – שפיכת שמן מכונות שחור משומש, בנוכחות פקיד השומה, על ערימות של עותקי ספרים שנזרקו מלכתחילה למכולת אשפה גדולה, שאז המו"ל מקבל ממס הכנסה זיכוי על הפחתת הכמות מן המלאי).
יש מו"לים שמשמידים עותקי ספרים אפילו מבלי להודיע לסופר, שלא פעם אף השתתף מלכתחילה במימון הדפסת ספרו המושמד. אך צריך להבין גם את המו"ל – מה יעשה במאות עותקים של ספר, ששום רשת הפצה ושום חנות אינן מוכנים לקבלם להפצה חוזרת, ואין מגיעה עבורו שום הזמנה חדשה מהחנויות, וכך שנה, שנתיים ושלוש הם תקועים במחסניו, ואיחסונם גם הוא עולה כסף?
את העותקים שקנה אצל המו"ל שלו מ"חנות הבשר שלי" – שלח ועדיין שולח מר א. בן עזר חינם עד גמר המלאי למאות קוראים, שחלקם צחקו עד דמעות למקרא הספר, וחלקם דמעו מרחמים על הסופר שירד לרמת כתיבה כה נמוכה.
עתה נותרו במחסני המו"ל מאות עותקים מהספרים "ברנר והערבים" ו"להסביר לדגים" שכתב מר א. בן עזר, אך אין באפשרותו לקנותם ולשולחם חינם או אפילו רק לעסוק באריזתם ובמכירתם ממש; לכן קרוב לוודאי שבחודשים הקרובים יושמדו שני ספרים אלה בשיטה שתוארה לעיל. מר א. בן עזר סבור שאם הקורא העברי, הספריות הציבוריות, והתקשורת – סבורים שאין צורך בספריו אלה, אזיי ראוי להם שיושמדו והוא לא ינקוף אצבע להצילם.
מי שרוצה לרכוש שני ספרים אלה בטרם יושמדו יכול לפנות ישירות להוצאת "אסטרולוג", ת.ד. 1123, הוד השרון 45111. טל. 09-7412044. פקס 09-7442714.
יש קוראים שמבקשים ממר א. בן עזר לא לספר דברים כאלה במכתבו העיתי כי זה נראה כרחמים עצמיים. ואולם מר א. בן עזר מעולם לא הסתיר וגם לא יסתיר את האמת בקשר לספריו, וזאת גם כי לדעתו עשרות סופרים ומשוררים נמצאים ממש במצבו ורק שותקים כדי שלא לפגוע בתדמיתם. בתדמיתו של מר א. בן עזר, לטוב ולרע – כמעט שכבר אי אפשר לפגוע.
הצעה מיוחדת
לרגל חיסול המלאי בארה"ב התקבל מִספר מצומצם של עותקים מהספר המצוייר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", וגם לביקורת חיובית מאוד בעיתון
ניתן לרכוש עותקים בודדים במחיר 100 ₪ לעותק, כולל דמי משלוח, עד גמר המלאי
לפקודת אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א. כל הקודם זוכה.
נורית גוברין: "נוסעת אלמונית" – שלומית פְלָאוּם חיים ויצירה
פרסום חוזר עם תיקון מספר הטלפון של ההוצאה
בעקבות הצגת הספר על כריכתו האחורית: "נוסעת אלמונית" הוא מחקר כמעט בלשי, המפיח חיים בדמותה המרתקת של שלומית פלאום (1963-1893), אישה שהקדימה את זמנה ונשכחה עוד בחייה. היא היתה מלכה בצאתה וקבצנית בביתה. עלתה לארץ ישראל בשנת 1911. היתה גננת בירושלים, השתתפה ב"מלחמת השפות", היתה מורה בדמשק בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והירבתה לנסוע בארץ ובעולם. היא נפגשה עם כל ה"מי ומי" בכל מקום שבו ביקרה, והתקבלה בטרקלינים כמו גם בסימטאות בכבוד ובהתלהבות. היא נפגשה עם מושלים ונסיכים, עשירים ועניים, פילוסופים ומחנכים, סופרים, אמנים ומדינאים; ברנר, המלך פייסל, גנדי, מריה מונטסורי, שירלי טמפל – אם להזכיר רק חמישה מתוך רבים מאוד. גולת הכותרת של מסעותיה היתה שהותה בהודו (1924-1922), "ארץ-לא-נודעת" באותן שנים, שנעשתה לה ל"מולדת שנייה". היא התיידדה עם המשורר רבינדרא-נת טאגור, שעבדה במחיצתו באשראם שלו, וחליפת המכתבים ביניהם נמשכה עד יום מותו.
שלומית פלאום השאירה אחריה אוטוביוגרפיה שהיא גם ספר-מסע: "בת ישראל נודדת" (1935), חזיון נדיר ואולי יחיד במינו בעברית, וכן ביוגרפיה של רבינדרא-נת טאגור (1946). בכל מקום בו שהתה ראתה את עצמה כאישה יהודיה מארץ ישראל. בד בבד היתה רגישה לסבל האדם באשר הוא ולקיפוחם של נשים וילדים במיוחד, שעל זכויותיהם נלחמה. בארץ-ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, לא מצאה את מקומה. היא לא הצליחה להגשים את תוכניותיה בתחום החינוך, ונדחקה לשולי החברה. סיפוריה על הודו ועל פגישותיה עם גדולי-עולם – התקבלו בתמיהה ובזלזול, ובגדיה יוצאי הדופן הוציאו לה שם של דמות אקזוטית ותימהונית. שנותיה האחרונות היו רבות סבל, חולי ומחסור.
פרופ' נורית גוברין, מבכירי חוקרי הספרות העברית, פירסמה שישה-עשר ספרים וערכה ארבעה-עשר. ביבליוגרפיה של כתביה פורסמה ב"ממרכזים למרכז, ספר נורית גוברין" (2004) בעריכת פרופ' אבנר הולצמן.
מחיר הספר בקנייה ישירה 75 ₪ (כולל דמי משלוח). ניתן לרוכשו ישירות מהוצאת כרמל באמצעות כרטיס אשראי או שליחת שיק. הכתובת: הוצאת כרמל: ת.ד. 43092, ירושלים 91430. טל. 02-6540578; פקס: 02-6511650. carmelph@zahav.net.il
ירושלמים ובני-אדם אחרים מוזמנים לקרוא את ספרה של פרופ' גוברין ולהוסיף לנו פרטים על גיבורתו.
מכתב עיתי על קו התפר
אנשים קוראים ב"חדשות בן עזר" דעות קיצוניות מן הקצה לקצה, ותוהים – מה הקו של המכתב העיתי?
ובכן, הוא מצוי בקו התפר שבין עיתונות הנייר לבין אתרי האינטרנט. הוא יודע שמרבית החומר המתפרסם והלא-מתפרסם בעיתונות הכתובה, ובייחוד תגובות הקוראים, עובר לא פעם צנזורה מגמתית-פוליטית, או שנובעת מסתם טיפשות ובורות – ואילו אותם עיתונים וכתבי-עת שמפרסמים דעות קיצוניות ומקוריות ללא צנזורה, נקראים בדרך-כלל רק על ידי המשוכנעים באותן דעות ולכן אין להם השפעה ציבורית רחבה כמו לשלושת העיתונים הגדולים.
מצד שני, באינטרנט, הן בתגובות למאמרי העיתונים הגדולים באתריהם, והן באתרים אחרים למיניהם – מתפרסמים מדי יום מאות מכתבים ורשימות-תגובה, אמנם ללא שום צנזורה, אך גם ללא עריכה ולרוב גם בעברית עילגת ולא פעם גם מטורפת ומופרעת; ויש לפעמים הרגשה שכת קבועה של מופרעים וקיצונים גולשת-מתכתבת-מגיבה באמצעות האינטרנט אלה עם אלה ללא הפסקה, כאילו תמיד אלה הם אותם אנשים.
"חדשות בן עזר" האִי-מֵיילִי, הנשלח ישירות לנמעניו, נמצא כאמור על קו התפר – הוא שם לו למטרה לשמור בגיליונותיו על חופש הביטוי הרחב ביותר, כמובן לא בלי גבולות, והגבול הראשון הוא שלא תהיינה בכתוב הוצאת שם רע ופגיעה בפרטיות, אלא ביקורת לגיטימית בגבולות חופש הדיבור של חברה דמוקראטית – ומצד שני הוא מבטיח לקורא שכל משפט ומשפט עבר עריכה לשונית קפדנית, כאילו היה זה עיתון או ספר של פעם, וכי הדברים המטורפים והמופרעים היחידים במכתב העיתי הם פרי רוחו של העורך ושל פרצופיו הרבים.
איגרת לחבריי-לשעבר במר"צ
תמכתי בשרון בפומבי, במאמרים ובמכתבים-למערכת, מיום שהתמנה לראשונה לראש-הממשלה – כי הגישה הממלכתית והאחראית שלו היתה לדעתי ראוייה לכל תמיכה, וזאת חרף ההיסטוריה שלו, השנוייה-במחלוקת, שבמהלכיה השונים היינו כמעט כולנו נגדו.
ואילו אתם לא הפסקתם לחרף ולגדף אותו ואם אינני טועה גם את הכינוי "פאשיסט" ו"ימני" לא חסכתם אז ממנו וגם ממני, בייחוד אותם חברים ערבים שמחרימים אותי מאז ראשית האינתיפאדה השנייה מפני שכתבתי על אודותיה דברים נכוחים וקשים כבר באוקטובר 2000.
משהחל תהליך ההתנתקות אתם התחלתם ללקק לשרון ולתמוך בו כאילו היה עושה דברו של ביילין, שוב, מפני שאינכם מבינים שמדובר ביצירת מצב של אגרוף קפוץ במקום יד פרושה, וזאת לקראת אינתיפאדה תלולת מסלול וקשה פי כמה, כי שאיפת הנקם הפלסטינית אולי לא תירגע עד אשר היהודי הישראלי האחרון יעזוב את האזור. לכן הם הורסים כל זכר לנוכחותנו.
ואילו אני הייתי הרבה יותר ספקן לגבי מהלך ההתנתקות, וכבר לא תמכתי במהלך ובשרון בשום במה פומבית. ועדיין נראה לי שמוקדם לשפוט אם המהלך הצליח, שהרי אנחנו לא רק את הכיבוש הבאנו לעזה (לאחר טרור ומלחמה שנכפו עלינו), אלא גם את המידה המינימאלית של חוק וסדר, וגם גבול יציב עם מצרים, ואפשרות להתפתח (ראו את רבי-הקומות), וכבר יש להם עצמאות חלקית עוד מתקופת הסכם אוסלו, עובדה שנשכחה אצלנו כליל – ומעתה חלק מכל אלה עלול להתפורר, ואבוי לנו ואבוי לעולם ואבוי למצרים ממדינת הטרור הפלסטינית הזו, שמתפרעת ומתפטמת ומתרבה על חשבון פליטותה הנצחית בכספי הסיוע המערבי והבינלאומי.
הלוואי שאתבדה, כי בינתיים, על חורבות גוש קטיף הפלסטינים חוגגים כמתלהמים (ומבקשים להרוס גם את החממות שהשארנו להם לתועלתם) ואינם מבינים שאולי את חורבנם-שלהם הם חוגגים, בכאוס הכללי שהם יוצרים לעצמם.
אהוד בן עזר
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק חמישי
טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
"אורי כבר קם, אמרה אימא לגיורא, "תודה לאל, אם לא היית בא, היה ישן עוד שעתיים, אולי עד הצהריים – "
פיהקתי.
"אורי חושב שהחופש הגדול נוצר רק בשביל לישון בו, ולקרוא ספרים. אבל לעבוד – חס ושלום," אמרה אימא, "טוב, מילא," ליטפה קלות את ראשי, "העיקר שיהיה בריא. אם הוא לא היה קורא כל-כך הרבה, לא היה סובל מסחרחורת."
"כך גם אני אמרתי לו, גברת בן עמי."
כל זה אירע ימים לא רבים לאחר שהפסקתי לעבוד בכרם. "אם לא תלמד להעריך את הכסף," אמר אבא בראשית החופש, "סופך תגדל בטלן ותחיה על חשבון אחרים. כסף אינו גדל על עצים. צריך לעבוד קשה כדי לזכות בו. העבודה היא מחנך טוב. מחסנת. אם תהיה חלש, יכו אותך."
אמר ועשה.
תקופת החופש הגדול היתה עונת הבציר בכרם באחוזת פֶלְז, ואני נשלחתי לעבוד שם. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא הניחו לילד כמוני לקחת חלק. אך נתנו בידי מקטפה, המשמשת לניקוי האשכול מכל ענב פגום, מצומק וסר-צבע, והעמידו אותי בתוך חבורת שְׁקָצִים ערביים ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורכה של סוכת-גפנים רחבת-ידיים על גבול הכרם, סמוך לדרך העגלות אשר לכל אורכה שדרת עצי תאנה נהדרים, והיא כיום הכביש לניר-אליהו ולבית-בֶּרְל המסתעף מכביש כפר-סבא-רמת-הכובש. מעצי התאנה ומן הגפנים לא נותר זכר.
ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה ולאשכולותיהם גוון כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות ירוקים משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומדת בהם.
אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. נעשיתי בקיא בזני ענבים: מוסקאט שחור, מוסקאט לבן, דַבּוּקִי, תמר בַּיְרוּתי. מדי בוקר היתה אימא נותנת בידי את שקית האוכל שנועדה להפסקה הגדולה בבית-הספר, עשויה בד ונסגרת במשיכת שרוך עבה שבו נושאים אותה, ואשר עליה רקמתי בחוטי דֶמְצֶה צבעוניים: "אורי ב." – ובשקית ארבעה כריכים דקים כרוכים בנייר דק של עטיפות תפוזים נוטף ריח חומר חיטוי, דֶפִינִיל, וממולאים בפלחי ביצה קשה ובגבינה צהובה. מלפפון טרי ובקבוק מים. ביום הראשון לעבודתי שמה בשקית אשכול ענבים רחוץ היטב, לבל אטעם מן האשכולות המגוּפּרים בכרם, שגם נגעו בהם אצבעות הבוצרים.
באה שעת הצהריים ואני מאסתי באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי-ההשקאה שראשו החלוד פעור כפִתחה של מערה עמוקה, ישבתי לאכול בתוך חבורת שְׁקָצים ערביים. עָלִי פרס לי מפיתת-בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל, וחלָק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר. הן היו אדמדמות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר כי בכל מקום שערבי מחרבֵּן, בקיץ צומח שיח עגבניות. גיורא שר לי שיר שלמד ממַיוֹרָה המשוגע: "בַּלָדִיָה, בַּלָדִיָה, ערבייה אותך הֶחְרִיאָה!" אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות שצמחו על צוֹאת-אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של עלי היו חמצמצות וערֵבות לחֵיך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הִרוותה אותן במיטב דשניהָ שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן-עדן פראי של עגבניות-בר בצהריי-יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת בצק לחה ומלוחה מאוד.
מי תיאר לעצמו שעגבניות ההפקר של עָלִי תכבושנה את מרכּוֹלֵי העולם בדמות עגבניות השֶׁרִי, ומי היה מעלה על דעתו שעגבניות הבַּלַדי והמֶרִימֶנד הכרסתניות, אלה הרכּוֹת-מבפנים, אלה מלכּוֹת הסַלַט של ילדותנו, דווקא הן תיעלמנה כליל מהחקלאות הארצישראלית לטובת עגבניות החדשות בעלות לב קשה, גוף קפוא וציפה חסרת טעם, ומי תיאר לעצמו כי את הסלט תצֶלנה דווקא הקטנטנות החמצמצות האלה, שבראשיתן גדלו על צוֹאה בצידי הדרכים.
לימים סיפרתי על כך לסופר אֶמִיל חַבּיבּי, והוא לא כל-כך הבין על מה אני מדבר. לדבריו לא חש כל שנותיו שום שינוי בעגבניות – ועלה בדעתי שאולי הוא לא כל כך מעוּרה בארץ כמונו, צאצאי העלייה הראשונה, ולכן גם ספריו שקראתי בתרגום עברי, לא כל כך משכנעים.
יום אחד התבשרתי שהפרק הזה, כסיפור-לעצמו בשם "טביעת אצבעות", ייכלל במִקראה לבתי-ספר, אבל מבקשים שארשה להוציא ממנו את השורה: "בכל מקום שערבי מחרבּן, בקיץ צומח שיח עגבניות."
סירבתי.
חלקתי עם עלִי את הכריכים שהכינה אימא. יותר מכל השתומם עלי על עיגולי-הביצה הפרוסים בעובי שווה. לאימא היה מכשיר מיוחד עשוי אלומיניום ומסגרת-ברזל עם מיתרים דקים שאפשר לפרוט עליהם באצבע. עלִי חס לקלקל את צורתם הנאה של העיגולים והסתכל בהם שעה ארוכה בטרם יאכל אותם. הוא גם בלע תיאבון את אשכול הענבים הרחוץ, היהודי, ששלחה אימא, ולי הביא אשכול טרי וצונן שנבצר השכם בבוקר ואשר אותו החביא בצל אחד הארגזים הריקים.
אחר-כך שכבנו לנוח שעה קלה בגומת-העץ, ה"צלחת", שהיתה לחה ומדיפה קרירות. בגזע החוּם של עץ השׁמוּטי עלו פטריות-עובש צהובות. דופן הגומה שימש לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה הביא בנו הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס היה כיער אפל, ואני נמנמתי עד גמר ההפסקה.
בשעה ארבע נשמע הצלצול האחרון ממרומי הגבעה שעליה ניצבה חצר האחוזה המוקפת חומה של משפחת פלז. ומכל העברים, הפרדס, הכרם, שדות הפלחה וגן-הירק, נאספו הפועלים הערביים בחבורות, מי בכּאפייה של בד פשוטה ומי בטַקִיָה, כיפה סרוגה, ונפלטו אל הדרך כשהם חוזרים לכפריהם הסמוכים ואני ביניהם, ילד עברי יחידי בתוך עשרות נערים ערביים שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי והם מעלים אבק בעקבותיהם, יחפים. ואני נגרר עימם במכנסי-חאקי קצרים, בסנדלים, מנופף יד ופוער פי ללא מילים כדי שלא ירגישו שאינני מכיר את הלחן, ואני מתלהב, נלעג, ומשתתף בצחוקם מבלי דעת סיבתו.
הם גם לא יכלו להבין מדוע אני צריך לעבוד. האם קיבלתי עונש? הכול ידעו שאבא, חוואגָ'ה אַבּוּ-אוֹרי, הוא מנהל האחוזה. לכן רחשו כלפיי כבוד רב ונזהרו מלפגוע או להתעלל בי. שעשוע חביב עליהם היה לקלוע בשעות העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ומוטב לכוון אל העין. רק הסיר מהם חוואג'ה לַייבּוֹ, הוא אריה-לייב המשגיח, את עינו הפקוחה – מיד המטירו ענבים באושים, והקולע מתכופף לתומו על מתחת לשולחן כדי להתגונן. אך אם פגע במקרה ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק עָלִי אל המשליך והִכה בו נמרצות. אפילו חוואג'ה לייבו לא היה עוצר בעדו כאשר הגן על בנו של המנהל.
אך מה מעשיו של הילד העברי בסוכת הגפנים הירוקה, ביניהם, שהעבודה היא להם הכרח, גורל?
לא היו די מילים ערביות בפי כדי להסביר להם את הערך החינוכי של עבודת-הכפיים, וספק אם אני עצמי האמנתי בכך, ואילו הם – ודאי לא היו מבינים את כוונתי גם לוּ דיברתי ערבית רהוטה.
בוקר אחד בא אבא לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, בה שלט היטב וגם ידע קרוא וכתוב.
שנים רבות לאחר מותו של אבא עדיין הייתי רואה אותו עומד שם כפוף-קמעה ופניו צרובי שמש. לבוש חולצת-חאקי בהירה, קצרת-שרוולים, בכיסו פנקס ועיפרון, מכנסי-חאקי קצרים יורדים סמוך לברכיו, ועל השוקיים הרזות גרבי-חאקי גבוהים. בני הדור של אבא הלכו לעבודה בנעליים החצאיות הישנות שלהם. או בסנדלים סגורים היטב, שנידמו לנעל (אבל בצילום מימי בחרותו הוא עומד יחף בתחתוניו בפרדס ופותח תעלות להשקאה). הם לבשו בימי החול בגדי-חאקי בהירים ולא שינו ממנהגם אפילו לאחר שיצאו האנגלים והחאקי נעשה צבע צבאי בלבד שהישראלים סולדים ממנו בבגדי יום-יום שלהם.
אבא החזיק תחת בית-שחיו כובע-שעם בצבע חאקי, הֵלְמֶט קולוניאלי, שהיה נהוג אצל הבריטים בצבא ובפקידות ועד היום ניתן לראותו במִסדרי הצבא ההודי. הוא קינח את זיעתו במטפחת-חאקי, השתעל מעומק ריאותיו אכולות הניקוטין, ונשא דבריו אל השׁבַּאבּ.
הוא לא דיבר רכות אלא נשמע כגוער בהם, וקולו מצווה. דומה כי לא ידע לנהוג בהם אחרת, וגם כאשר התכוון לשבּח את פועליו, היה מרים את קולו. מן המעט שניחשתי בדבריו הבנתי שאבא דורש בפניהם בשפתם העסיסית את סוגיית "פשוֹט נבלה בשוּק ואל תצטרך לעזרת הבריות!" – ומצביע עליי.
מלמול של הסכמה והשתאות נשמע אז בסוכת הגפנים הרחבה, ואיש לא העֵז לצחוק לדברי אבא בנוכחותו, ואף לא לאחר שהסתלק.
וכך מדי יום, בגמר העבודה, הייתי צועד ושר ומנופף בידיי בתוך חבורת לובשי הקרעים אשר אינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים, רק למיוחסים שבהם סנדלים גסים שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. ליד פסי-הרכבת הייתי נפרד מהם במשעול הפונה אל ביתי, ועוד שעה ארוכה שומע את קולות שירתם המתרחקים והולכים כשהם נמוגים בעננת אבק קלה בדרך-העפר המוליכה לכפרם.
יומי הגדול היה יום התשלום השבועי, שחל מדי שישי בשבוע, כאשר הייתי עומד בתור הארוך עם כל השבאב בחצר האחוזה. לעיתים היו דוחפים איש את חברו, ורק סביב לי היתה נוצרת כמין עוגה של יראת כבוד. התור השתרך ממגדל המים שבאמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של אדון גרישה, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר, ואני שומע ונהנה אך עדיין איני יודע את ערכו של הכסף, כדברי אבא. אפו של גרישה מעוקל כחרטומו של נשר. ולו משקפיים במסגרת-כסף דקה, וידיים ארוכות ולקחניות. הוא חובב שחמט, לחמניות טריות ונשים נשואות (כך התברר לי לאחר זמן) וכל הווייתו אומרת כסף והוא עצמו ניראה כשטר משומש, ונצנוץ של מטבעות בעיניו החמדניות.
אחד-אחד בבוא תורו טובל כל נער את בוהנו בכרית-החותם העשויה לכך ומטביע את אצבעו במקום המיועד לה בגיליון התשלום, בקצה השורה שבה נִרשמו שמו, מִספר ימי עבודתו בשבוע, ומשכורתו. והיה אם סטתה בוהנו שחורת-הציפורן של מי מהנערים ממקומה בטור – היה אדון גרישה הזריז תופס בה ומכוונה בלחיצה קשה למקומה המדויק. ואני מתקדם בתורי וכבר ניצב בפתח המשרד, ויודע, עוד מעט קט יעצרו הכול את נשימתם בהשתאות, לא, אני איני צנוע, שעתי הגדולה הנה קרבה ובאה, וכל רום מעלת ערכי יתבלט עתה לעומת פיגורי אחריהם בעבודת-כפיים –
אני לומד בבית-הספר!
ואף שאני הצעיר מכולם, הריני לוקח ביד אמונה מידי אדון גרישה את העט ומשרבט בגיליון את שמי בחתימה מדויֶקת ונאה. שם היא מתנוססת, יחידה ועברית באמצע הטור שבו משחירות טביעות האצבע של בני ישמעאל. ולא זו בלבד אלא גם שכרי שונה. הם מקבלים שילינג ליום, שהוא חמישה גרוש, ואילו לבנו הקטן והמלומד של המנהל משלמים שישה גרוש ליום!
שנאתי את השמש, הזיעה, ובייחוד את מכת הדָבּוּרים. צרעות גדולות אלה, שצבען חום-צהבהב והן עטות מכל עבר על הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם, ולרוות את צמאן בהם. טסות בחלל סוכת-הגפנים הירוקה, המעולפת בחום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני האשכולות בארגז. ועקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה וכמה מעקיצת דבורה.
זאת ועוד, אצבעותיי נעשו דביקות והשחירו מעסיס הענבים המתוק ומן האבק שדבר בו. המקטפה נעשתה עד מהרה מזוהמת, ידיותיה נדבקו לאצבעות, והעור העדין התנפח והעלה בועות. ידיי צרבו בלילות, והפצעים לא נִרפאו מהיום למחר.
אבא היה מרוצה מכך שאני מתחשל והולך. קורא פחות, עיניי אינן כואבות, וחדלו הסחרחורות. וחוץ מזה, הלא כאשר אבא היה בגילי, כבר פִרנס עצמו מחֶלקת הירקות, והיה יורד למכור אותם במו-ידיו בשוק הגדול של המושבה.
אבל אימא חסה על בריאותי, ולא הסתירה את דעתה.
אבא התרגז. שני ראשים במצנפת אחת לא ייתכנו, אומר הפתגם הערבי, ושני אנשים שדעותיהם חלוקות אינם יכולים לחנך ילד אחד כי סופו שיגדל בטלן ומבולבל. על אימא להחליט מי משניהם יחנך אותי, לבדו, וישא באחריות.
אימא התעקשה. אבא צעק בלי קול. פניו השחומים העלו גוון שחור של גם בהתרגזו. דומה, הנה יאחז בו השבץ. היא אינה מבינה בחינוך, אמר. וארורה השתלטנות. הוא לא יעשה כל מה שהיא רוצה. היֹה לא תהיה.
אימא החלה בוכה. אותו רגע הוחלט בלי מילים שאני לא אלך יותר לעבודה, ולי נודע הדבר לאשורו רק למחרת בבוקר, כאשר התברר כי לא הכינו לי כריכים. אבא חרק שיניים ואמר שהוא מתפטר מתפקידו, ומהיום והלאה תחנך אימה לבדה את הילד. הוא לא ינקוף אצבע, לטוב ולרע.
אבא היה אדם חלש ורגזן, וכל זה בא לו בגלל עקשנותו היתירה וחוסר הצלחתו להשפיע על הזולת, כלומר – על אימא, ולימים עליי, לשמוע בקולו. את כעסו היה שואף אל תוכו פנימה עם עשן הסיגריות (אשר לימים היו מן הסוג הזול ביותר, ככל שצרך מהן יותר) – ומרעיל עצמו בשניהם, בַכעס ובַעשן. מאז התחלתי עומד על דעתי הִרהרתי לא פעם בפליאה כיצד הצליח אבא להטיל את מרותו על עובדי האחוזה ועל פועליו בכל המקומות האחרים, בעוד אשר בביתו –
למחרת בצהריים, כאשר ישבתי לשולחן במכנסי-התעמלות כחולים ובגופייה צחורה, עיניי אדומות מקריאה יתירה, ראשי סחרחר במקצת וגופי רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר מוצל וקריר כל הבוקר – הביט אליי אבא בשתיקה מלאת בוז ולא אמר מילה. אך אני דימיתי לשמוע בשתיקתו מילים שרק לאחר שנים אעמוד על פשרן, כגון – שאני עצל לעבוד, בעל נפש רכרוכית, שוגה בחלומות, פוחד מעבודת-כפיים ופַּרַזִיט.
המשך יבוא
פרק שישי: כריכים-לדרך ומכונת-גלידה ביתית
ברגע האחרון: ברכות למשרד עורכי הדין
של עו"ד דניאל מָחוֹבֵר בלונדון המוסלמית
כולנו פושעי מלחמה כי אנחנו חיים
אזרח ישראלי
פתגם בידואי: "יד שמלטפת אותך, אתה נושך אותה, ויד שמכה אותך, אתה מנשק אותה!"
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים – כולם
בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור
תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן) וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מוסף מיוחד: כיצד מנקדין
לשאלות קוראים כיצד אני מנקדת בווֹרד, הריני לגלות את הסוד הכמוס:
חותכים רצועה צרה של נייר לבן ומדביקים מעל לשורת מקשי המספרים, בגשר שבינם לבין שורת המקשים העליונה.
מתחילים לרשום, רצוי תחילה בעיפרון:
מעל למקש השמאלי בשורה, שסימנו ; מציירים ברצועה שווא – פְ [האות פ"א להמחשה]
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 1 מציירים ברצועה חטף-סגול – פֱ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 2 מציירים חטף-פתח שסימנו – פֲ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 3 מציירים חטף-קמץ – פֳ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 4 מציירים חיריק – פִ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 5 מציירים צירה – פֵ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 6 מציירים סגול – פֶ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 7 מציירים פתח – פַ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 8 מציירים קמץ – פָ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 9 מציירים שי"ן שמאלית – שׂ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו 0 מציירים שי"ן ימנית – שׁ
מעל המקש שמימין לו, שסימנו - מציירים חולם חסר – פֹ
מעל המקש שמימין לו, האחרון בשורה, שסימנו = מציירים דגש שהוא גם שורוק – פּ וּ
על המקש הימני בשורה השלישית מלמעלה, שסימנו \ מדביקים בקטן ציור של קובוץ – פֻ
ועכשיו לעבודת הניקוד:
מעמידים את הסמן משמאל לַאוֹתָה* שרוצים לנקדה
מעבירים את המקלדת למצב קבוע של Caps lock
באצבע יד שמאל לוחצים מתחתיו על המקש Shift שהוא עם החץ המורה כלפי מעלה
כל לחיצה נוספת באצבע יד ימין על אחד המקשים שסומנו לניקוד תוסיף את הניקוד המבוקש לְאותה אותה (ואפשר גם שני סימני ניקוד לאותה אותה כאשר יש צורך בדגש).
בהצלחה!
לשירותכם, רק לא בדברים מלוכלכים-שְׁמוּץ,
מזכירת מערכת "חדשות בן עזר" ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
* אות נקבה בַּכְּתיב המִגדרי בלי שֶׁמָלוּ לה את הה"א.