| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 75
תל אביב, יום שני, כ"ב באלול תשס"ה, 26 בספטמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד המצורף באייקון (צלמית) למעלה
עוד בגיליון: איגרת לאבי עתניאל
בשורות טובות לאירים מטעם עיריית לונדון המוסלמית
נעמן כהן: "אי אלימות", שיר מצמרר על חליפת מכתבים בין בובר לגנדי, 1939
פרופ' נורית גוברין, בשם אביה ישראל כהן: גנדי רע ליהודים
שתי תערוכות חדשות במוזיאון פתח-תקווה לאמנות
צבי לפר: זיכרונות מעין-גדי
מרים: מתביישת להגיד שאני קרובה לסופר של הפלוצים
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 7
"גודל האותיות לא יעזור"
בעקבות:
מח"ש אומר את האמת על השוטרים שסיכנו חייהם
בספטמבר-אוקטובר 2000 כדי להגן עליך ועליי!!!
ציטוט בגודל טבעי מגיליון 74 מיום 21.9.05
ישנן הרבה ראיות לכך שמח"ש [מחלקת חקירות שוטרים במשטרה] לא התאמצה כנראה לרדת לחקר האמת (ראה למשל מסקנותיה המפורטות של ועדת אור) וגם גודל האותיות של המתייצבים לימינה לא יעזור במקרה זה. מה לעשות, מר בן-עזר מכובדי, אבל יש תחושות בטן משותפות לרבים (או שמא זהו הדמון הסוקרטי הידוע לשמצה) שקשה להיפטר מהן גם עם 3 סימני קריאה. או בניסוח מעודן יותר: ישנם "שקרים אצילים" שקשה לחיות איתם אפילו אם אתה מאוד רוצה שהאחרים יכירו בהם כ"אמת".
בברכה,
דודו אמיתי
גבעות חביבה ועדה
לדודו אמיתי שלום,
אני שמח מאוד על דבריך וזאת מצד הפלוראליזם של המכתב העיתי, הפתוח לתגובות. עם זאת צר לי שאתה, ומרבית העם והתקשורת, כאילו שכחתם כליל מה היה כאן בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 2000, כיצד קומץ שוטרים בתוככי הקו הירוק עמד בפני מרד של חלק מערביי ישראל, מרד שפרץ בתיאום עם תחילת האינתיפאדה השנייה מעבר לקו הירוק והעמיד יהודים רבים ברחבי הארץ בסכנת מוות. רק בנס רק ישראלי מבוגר אחד מראשון-לציון, שנרגם באבנים על כביש החוף ליד ג'אסר א-זרקה, שילם את המחיר בחייו. אלמלא פעולת השוטרים נגד ה"עליהום" הערבי-ישראלי – היו עוד רבים מאיתנו נהרגים באותם ימים גורליים. עוד אזכור החור ערבי מתלהם מאחד היישובים במשולש, דומני אום-אל-פאחם, עומד מול הטלוויזיה וצועק בהתלהבות היסטרית: "חאלאס! חאלאס! לא תהיה עוד אישראיל!" – על משקל "פה בארץ האבות, תתגשמנה כל התקוות!"
כדאי היה אולי שמשרד הבריאות יחסן את האוכלוסייה הישראלית, יהודים כערבים – בזריקות נגד שיכחה, שאז אולי גם המגזר הערבי, שיש לקוות שרובו תומך בשלום ובדו-קיום – ייזכר בדיוק מה קרה באותם ימי ספטמבר-אוקטובר, ימי עלילות הדם נגד היהודים, העומדים כביכול לחלל את מסגד אל-אקצה (על כך פרצה האינתיפאדה השנייה וכך גם כונתה בראשיתה), ימים שבהם כל יהודי, גם אתה, שהיה נכנס, במתכוון או בטעות, לכפר או לעיר ערבית בגליל או במשולש, עמד בסכנת מוות בארצו שלו ובמדינתו שלו רק על שום היותו יהודי – וכדאי היה שמיגזר הערבי, שחלקו פועל בישראל כמדינה בתוך מדינה – יפסיק להתבכיין ולאיים עלינו בתלונות למוסדות בינלאומיים, גישה שרק מוכיחה שהמתלוננים אינם מכירים במדינת ישראל וכי הם אזרחים רק על תנאי – על תנאי שרק הדרך הפוליטית שלהם צודקת ועל פיה צריכה להתנהל מדינת ישראל!
בברכה,
אהוד בן עזר
ברגע האחרון: הביריונות בליכוד לא נעלמה
את הנאום שאריק שרון לא נשא אתמול בערב בישיבת המרכז המתלהם והנמוך של הליכוד – הוא ישא, ועוד איך, בתור ראש הממשלה לפני הבחירות הבאות ולאחריהן בעומדו בראש גוש חוסם של לפחות 61 ח"כים, חוסם ימין, חוסם סחטנים דתיים, עדתיים וחרדיים, גוש המורכב מהעבודה, שינוי, רשימת שרון (שאולי גם יתאחדו לרשימה מרכזית אחת שתביע את דרכו השפוייה של מרבית העם), ואשר גם מרצ הסהרורית והח"כים הערבים לא יוכלו לתת יד להפילה כדי לקבל במקומה ממשלת פייגלינים תעלולנית של נתניהו, שבטעות חשבנו שנעשה מנהיג אמין ואחראי. הבנדיט, הקנאי או שכיר-החרב, ששפך מים על לוח החשמל וכמעט גם החשיך את האולם כולו ברגע שראש הממשלה החל לנאום – היה מסוגל בנקל גם להביא למצב מסוכן של רצח, ואת הדאגה הזו ראו היטב על פני שומרי-ראשו החסונים והצעירים של ראש הממשלה, שהצטופפו סביבו היטב כחומה חיה ופינו אותו מן האולם.
איגרת לאבי עתניאל
למר אבי עתניאל הנכבד שלום רב,
שלא תחשוב שאני לא כועס עליך על שכמעט נעלמת מבלי להודיע, ושאלמלא ויתרתי על כבודי וטילפנתי אליך (למורת-רוחה של אישתי שאמרה שזה לא מגיע לך) – לא הייתי מוצא אותך בבית כדי לאחל לך שנה טובה ופורייה וגם הרבה בריאות לפני נסיעתך.
ליבי נכמר בי לחשוב שבמשך כחודש ימים, כדבריך, התקרבת כל ערב לטלפון כדי לצלצל אליי, וברגע האחרון היה לך משהו דחוף יותר, וגם לא נעלבתי אלא שמחתי שיש לך הרבה דברים דחופים וחשובים שמעסיקים אותך, שאחרת לא היית מפסיק לצלצל אליי ולנדנד לי.
אבל אני, שאחת מאהבותיי הגדולות, הראשונות והכמוסות ביותר היתה בת-דודך מנוחתה עדן, לעולם לא אוכל לכעוס עליך.
ושלא תחשוב שאני לא מקנא בך שאתה יושב וכותב, אולי ספר חדש – בעוד אני מתקשקש בכתיבת שטויות כאלה, וראייה שכל כך נואלתי עד שהתחלתי גם להשתתף במכתב העיתי של ידידך הסופר הנידח מר א. בן עזר.
יכולתי כמובן להלשין עליך שמילאת תפקידים חשאיים וחשובים בשירותך רב-השנים בסדיר ובמילואים, ושהיית כמעט כמו גראהם גרין, ומיד היו אוסרים אותך בתור פושע מלחמה ישראלי, אבל במחשבה שנייה החלטתי שכך היית זוכה בפרסומת חינם כאחד מגיבורי מדינתנו, המממש בחייו את מאבקיה ואת צדקתה, והחלטתי לא לגרום לך את התענוג הזה שאתה כל כך אוהב – להגן על ישראל, ואני שותק.
אני רואה אותך צוחק בקפה-אינטרנט שבו אתה קורא את מכתבי אליך, והאמן לי שהייתי שמח יותר אילו אתה היית כותב לי מכאן את המכתב, ואני הייתי קורא אותך וצוחק באותו קפה-אינטרנט, בעיר שבה אתה יושב.
ברגשי כבוד והערכה,
ידידך-מנוער,
א. אחי-לאה
במכון ז'בוטינסקי בישראל, שיחה בשניים: אהרן אפלפלד וראובן מירן
ידונו ביניהם על הרומן החדש "פולין ארץ ירוקה" מאת אהרן אפלפלד, והשאלות הספרותיות והלאומיות העולות ממנו. פותח: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. יום שלישי, 27.9.05, בשעה 19.00 בדיוק במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'. כיבוד קל. במקום ניתן יהיה לרכוש את הספר בהנחה.
מתוך מכתב פומבי ששלח אזרח ישראלי
שהיה עד לפריצת אינתיפאדת אל-אקצה ("השנייה")
לכבוד
ד"ר פייסל עזאיזה, אוניברסיטת חיפה
ד"ר בסאם ג'אבר, עורך עיתון "פנורמה"
ברכותיי לכם לשלום ולהבנה,
האזנתי לדבריכם הרגועים והתרבותיים בתקשורת בהקשר להחלטת המפח"ש, ולמרות היותכם המתונים במגזר הערבי, שוב הוכח בעליל שההנהגה הערבית לא למדה דבר, וכדברי אבא אבן "לא החמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות." ודוגמא קיצונית לכך הם ח"כ אחמד טיבי ועמיתיו בכנסת ובוועדת המעקב, שלא יניחו לקהילה הערבית להשתלב נאמנה בחברה הישראלית ולשמר את המעמד הכלכלי האיתן שהושג בחריצות; הם לא יאפשרו רגיעה אלא יסיתו ויפיחו את המשטמה שהתבטאה בהתפרעויות הדמים ובהרס הרכוש באום אל-פחם, בנצרת, בסכנין בערבֶּה ובפורדיס, שהסתיימו בשפיכות דמים.
הערב ראיתם את ד"ר אחמד טיבי משתולל בתוכנית טלוויזיה: היכן נשמעה פראות כזאת? לדבריו הציבור הישראלי הינו גזעני, אך האם קופטי או יהודי היו מעזים להתנהג כך בארצות החופש כמו מצרים, סוריה, לבנון או אפילו בעזה שוחרת השלום? האם בני הנוער הערבי, ואף המבוגרים, לא יסיקו מהסתתו את המסקנה המתבקשת ויפנו למעשי איבה ואלימות רצחנית שימיטו על הקהילה נכבא נוראה נוספת, כפי שאירע לאחר נאומי השיטנה של אחמד שוקיירי וחג' אמין בשנים 1949-1948?
כיצד אתם משווים את הפגנות המתנחלים נגד גירושם והרס בתיהם, עם התפרעויות ההרס והדמים של אלה שאיש לא נגע בהם לרעה, ורק המשטמה ליבתה את יצריהם? האם בהפגנות היהודים הועלה באש רכוש ציבורי והומטרו אבנים ובקבוקי תבערה על יריביהם? ומנגד, האם ראית את ההרס ושריפת הרכוש הציבורי והנוצרי בנצרת? אני ראיתי, וגם הייתי "תקוע" בוואדי ערה מול המאות שהעלו באש את תחנת הדלק מכיוון שחשבו שהיא שייכת ליהודים. מול הטירוף עמדה שם המשטרה חסרת אונים, והתמודדה בהיסוס. וכיצד לדעתכם ניתן היה אחרת לעצור את הבריונים מלעלות על קציר, ברקאי ומענית?
אני הצלחתי להיחלץ אחורה לעבר משמר-העמק, ומשם הגעתי לצומת פורדיס, שם עמדו שבעה שוטרים מול ההמון המשתולל והממטיר אבנים, שכבר העלה באש את המסעדה שמעליה התנוסס דגל ישראל. שוטר מפוחד עצר את התנועה וזעק ברמקול: "אל תתקדמו, שם יש ערבים!"
שמעת את זה, בסאם ג'אבר?
לא היססתי יותר ופרצתי קדימה תחת מטר אבנים ואולי גם בקבוקי תבערה, וחציתי את הצומת לעבר ג'יסר א-זרקה, שם המטירו אבנים והרגו עובר-אורח, ורק ההתערבות המאוחרת של המשטרה מנעה את הידרדרות המהומות.
כמה ימים לאחר מכן עמדו בחיפה שני שחקני תיאטרון ערבים, שהמדינה הגזענית הזאת תיגמלה אותם בסכומי עתק, ותארו את ה"סיבות" לאלימות בני הנוער הערבי, וגם איימו שהערבים יחסמו בתגובה את הגישה לחיפה. גם הם כנראה לא למדו דבר, והתעלמו מאירועי 1948 ומגורל בני איגזים וג'בע, עין רזאל, טנטורה וטירה – שחסמו את הגישה לחיפה מכיוון כביש החוף. מגורל בני עכו מצפון, ומגורל בני בלאד א-שייח', חארת אל-טנאק וואדי רושמייה ממזרח.
מול האלימות ושפיכות הדמים, היה היישוב היהודי, בחולשתו, מוכן לכל פיוס ופשרה, ולהחלטות החלוקה. אך ההנהגה הערבית הסיתה לאלימות רצחנית, שכפתה התארגנות הגנתית יעילה ומכאיבה אשר המיטה על ערביי הארץ נכבא נוראה. וכך הביאו הערבים באלימותם להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ולהרחבתה!
והיום ועדת המעקב אינה מאפשרת לערביי ישראל להשתלב בשלווה בחיי החברה והכלכלה, ולחיות בשלווה כאזרחים במדינה, כפי שחיים מיליוני ערבים במדינות מתוקנות מבלי לעורר מהומות, ומבלי לחתור לשינוי ההמנון ולהרס אושיות המדינה. במקום להרגיע, מתסיסים חברי הוועדה את צעירי הקהילה ומפיחים בהם משטמה, המבדילה אותם משאר האזרחים ודוחפת אותם לאלימות הרסנית לעתיד הקהילה. השלום המיוחל יגיע כאשר ערביי ישראל יכירו בקיום המדינה היהודית בה מעמדם הכלכלי איתן; יתנערו מההסתה לסרבנות ולאלימות המורעפים עליהם על ידי ועדת המעקב, וישתלבו במאמץ להתעצמות ישראל באורח חברתי וכלכלי, התעצמות שתשכנע גם את ההנהגות של מדינות-ערב להכיר בעצמאות הייחודית של ישראל, ולגשת לניהול משא-ומתן אמיתי לתיחום סביר של הגבולות ולשלום בר קיימא.
בברכה לשנים טובות בהבנה ובשלום,
ברוך תירוש
"מה חדש, סוזן?"
רביעיית מל רוזנברג עם הזמרת סוזן לואיס חדש מופיעים באווירה נעימה נטולת סיגריות בשירי ג'אז. המקום: ארטספייס, מנחם בגין 19, תל-אביב. הזמן: יום חמישי, 29 בספטמבר, בשעה 21:30. מחיר כניסה 40 ש"ח. להזמנות יש להתקשר לברוך 052-3389053.
בשורות טובות לאירים מטעם עיריית לונדון המוסלמית
שום פרוטסטנטי שהשתתף במהומות הדמים האחרונות בבלפאסט ושום קתולי שהשתתף במהומות הדמים האחרונות בבלפאסט וגם שום שוטר או חייל בריטי שהשתתף בדיכוי מהומות הדמים האחרונות בבלפאסט – לא ייעצר ולא יישפט כפושע מלחמה בהיכנסו לתחומי העיר המוסלמית לונדון, וזאת מפני שבכל שלושה המחנות הללו לא היו רוצחים יהודיים ולא היו קורבנות מוסלמיים.
אבל בקרוב ייערך במרכז האקדמי המוסלמי באחת מאוניברסיטאות בריטניה דיון היסטורי בפושעי המלחמה היהודיים ששרפו חיים צלבנים נוצרים שהיו נצורים במגדל קליפורד ליד מצודת העיר יורק בחודש מרס 1190, ובאותו מעמד גם תחולקנה מלגות מחקר ביד נדיבה ותוצגנה דרכים חדשות להברחת כלי נשק וחומרי חבלה למרתפים העמוקים של מכוני המחקר האקדמאיים המוסלמיים באי הבריטי.
נעמן כהן
"אִי אַלִּימוּת"
"הַמָהַטְמָה", "הַנְּשָׁמָה הַגְּדוֹלָה",
לוֹחֵם לְמַעַן עַצְמָאוּת הוֹדוּ
בְּדֶרֶךְ אִי הָאַלִּימוּת.
Satyagraha
לֹא, לֹא, הוּא אֵינוֹ אַנְטִישֵׁמִי,
אוֹ סְתָם גִּזְעָן, אֲבָל
כָּל הָעַמִים זַכַּאִים לְעַצְמָאוּת!
לֹא הַיְּהוּדִים.
מַרְטִין בּוּבֶּר, צִיּוֹנִי, (בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן
הִצְלִּיחַ לְהִימַלֵט מְגֶרְמָנְיָה),
כּוֹתֵב לוֹ: "הַצִּיּוֹנוּת הִיא הַפִּתָּרוֹן הַיְחִידִי!
רְאֵה מַה קוֹרֶה לַיּהוּדִים בְּגֶרְמָנְיָה..."
גָנְדִי: "הַפִּתָּרוֹן לַיּהוּדִים פָּשׁוּט,
'אִי אַלִּימוּת'! קְחוּ דֻּגְמָא מִמֶּנִּי.
עַל יְהוּדִי גֶרְמַנְיָה לִהְיוֹת נְכוֹנִים
לָמוּת בְּגַאֲוָה וְאָז
הָאִיּוּם עָלֶיהֶם יוּסַר,
הִיטְלֶר לֹא יַעֲשֶׂה לָהֶם דָּבָר.
מִלְּבַד זֶה," הוּא מוֹסִיף:
"זֶהוּ כֶּתֶם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ צָלְבוּ אֶת יֵשׁוּ."
בּוּבֶּר עוֹנֶה לוֹ: "תּוֹרַת אִי הָאַלִּימוּת שֶׁלְּךָ
מְקּוֹרָהּ לָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל יֵשׁוּ.
אֲנִי לֹא הָיִיתִי אָמְנַם נִמְנֶה עִם צוֹלְבַיו,
אֲבָל גַּם לֹא בֵּין מְצַדְדַיו.
כִּי יֵשׁ לְהִתְיַצֵּב בִּפְנֵי הָרַע,
בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא נִגַּשׁ לְכָלוֹת אֶת הַטּוֹב."*
מִעוּט קִבֵּל אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל בּוּבֶּר,
רֹב הַיְּהוּדִים הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ גָנְדִי.
הָלְכוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח.
* מרטין בובר, "מכתב אל גנדי", ירושלים, תרצ"ט (1939), עמ' 15.
גנדי רע ליהודים
בתגובה לידיעה של נדב אייל: "פרס מהטמה גנדי לח"כ זהבה גלאון" מיום 13.9.2005
זמן קצר לאחר רצח גנדי, כשכל העולם קידש את דמותו, יחד עם חסידיו ומעריציו בארץ, כתב המסאי, המבקר והעורך, ישראל כהן, אבי, על גנדי מנקודת הראות של העם היהודי.
במסתו "פנים אחרות" שפורסמה ב"מאזניים", ט"ז באדר א' תש"ח (26.2.1948) [מוהנדס קרמנצ'ד גנדהי נרצח ב-30.1.48], הביא שפע של ציטטות שהעידו על יחסו המחפיר של גנדי ליהודים, ולדעתו שארץ-ישראל שייכת לערבים: "שיהיה זה פשע כלפי האנושות להוריד את הערבים הגאים ממעמדם, כדי להחזיר את ארץ-ישראל, כולה או בחלקה, ליהודים." בתקופה השואה השיא עצה לעם היהודי למסור את עצמו להורגים וללכת למחנות ההשמדה בלא התנגדות. הגדיל לעשות כשקבע שהיהודים הם האשמים במה שקרה בגרמניה: "היהודים המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה." הוא הדין ביחס לפרעות שהערבים פורעים ביהודים בארץ ישראל. גם כאן היתה בפיו עצה: "להרשות לערבים שיירו בהם [ביהודים], או שישליכו אותם לים-המלח מבלי לנקוף אצבע."
"אותו צדיק," כתב ישראל כהן, "הטיל את מצוות הסאטיאגראהא רק על היהודים, ואילו את הערביים הוא פטר הימנה." ומסקנתו: " אין כל כוונה למעט את דמותו של גנדי כמנהיג הודי. – אך בייחוד הוא זר לנו. יחסו של גנדי אל העם היהודי מעיד על פחתת גדולה ולא על מעלת-קדושים, על ראייה מוגבלת ולא על עין צופיה למרחוק." (ישראל כהן, "שיח סוגיות", הוצאת עקד, תשל"ז/1977, עמ' 281-288).
עוד על יחסו המחפיר של גנדי ליהודים אפשר לקרוא בערך: "גנדהי, מוהנדס קרמצ'נד" שכתב [ד"ר] אלכסנדר אהרונסון באנציקלופדיה העברית (כרך עשירי, תשט"ו 1956), וברשימה הביבליוגרפית המצורפת.
נורית גוברין
תל-אביב
[פורסם במדור מכתבים למערכת "מעריב" ביום 15.9.05].
סופר נידח מעיר: גנדי היה קודם-כל מדינאי. מדיניותו ומורשתו, לרצות את המוסלמים והערבים על חשבון היהודים (הוא נרצח בטרם קמה מדינת ישראל), נמשכה בתקופת נהרו, כשהודו עמדה בראש ארצות "העולם השלישי" וגוש הבלתי-מזדהות, ותמיד נגד ישראל. לָקח להודו כיובל שנים להבין שישראל היא בת-בריתה הניצבת עימה באותו צד של המתרס אשר ח"כ זהבה גל-און מצדדת לא-פעם בעומדים בצידו השני, ולכן מתאים לה לקבל את פרס גנדי].
שתי תערוכות חדשות במוזיאון פתח-תקווה לאמנות
באתר בית יד לבנים, רחוב ארלוזורוב 30
התערוכה המרכזית באולמות הגדולים החדשים של המוזיאון היא "נעלי עקב בחול", על סחר בנשים בישראל, והאוצרת היא רויטל בן-אשר פרץ. בעיניי העבודה המרשימה בתערוכה היא של יפעת גת וכותרתה, "3,000 בשנה" – לקוחה ודאי מאחת הסטטיסטיקות על אודות הזנות בישראל. לרוחב מרבית האולם הגדול בכניסה, מן התקרה הגבוהה ועד לרצפה, מקדם את הצופה מעין קיר-וילון העשוי כולו ממאות בובות מטריושקה (בבושקות) רוסיות צבעוניות-להפליא וקשורות בחוטים, כאשר כל בובה פרושה מהקטנה עד לגדולה ביותר, וחוזר חלילה, לאורך עשרות חוטים-מחרוזות כאלה, ומאחור שתי דקות וידאו של דב פנדה מוקרן בגדול על הקיר. הרעיון מבריק וגם הביצוע. אפשר היה לתת לעבודה גם כותרת "נשות רוסיה" בתערוכת "פולקלור עממי רוסי", או "הפְּנים של החוץ" בתערוכת בובות מרחבי העולם, או "הדוב מבעד לבובות" בתערוכת אמנות בגני חיות, או "ההריון הנצחי" או "בובה יולדת בובה" לציון מלאת 71 שנה לבית היולדות רֶמֶן במושבה (בית חולים השרון) או בכל תערוכה של עיצוב פנים.
זו הבעייה של אמנות מושגית. אם אינך קורא את התוכנייה ואינך שומע הרצאה מלומדת מפי מדריכה ומשנן אותה לדבר אותה בליל שישי הקרוב, אין לך מה לעשות אלא להתהלך בין המוצגים ולהתרשם מהם כשלעצמם. לא כל כך התרשמתי. ואין בכך כדי להביע שום דעה על הנושא עצמו. הוא נושא חשוב מאוד. טולוז-לוטרק וגם אדוארד מונק כבר אמרו בו משהו. אבל העיקר באמנות הוא הביצוע, לא הנושא. ויכול להיות נושא לא-מוסרי בביצוע מעולה, ויכול להיות נושא מאוד מוסרי, שכולנו מזדהים איתו ואפילו עם ח"כ זהבה גלאון, יו"ר ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים, שבירכה בערב הפתיחה – אבל מה לעשות, שאר המוצגים לא דיברו אליי, והקשר של רובם לנושא נראה מלכתחילה מאולץ ומלאכותי. מה עוד שהזנות היא המקצוע העתיק ביותר בעולם, וכמובן אין בכך כדי להצדיק שום סחר בנשים אלא רק להצביע על הקושי של המאבק בו, שדומה למאבק בסמים או בשכרות. אסור להתייאש, אבל כנראה לעולם לא יהיה עולם שאין בו זנות, סמים ושכרות, שלא לדבר על מחלות נוראות שרק מתחזקות.
באולם צדדי קטן מתקיימת תערוכה בשם "האספן", מחווה לאריה דוברון (1999-1906) והאוצרת שלה היא סיגל קהת-קרינסקי. אריה דוברון חי בשכונת נווה-עוז בפתח-תקווה והיה אספן אמנות ארצישראלית "כפייתי" של ציורים מתקופת "תור הזהב" שלה. בביתו הצטבר אוסף גדול שהוא לא ראה בו גלריה מסחרית כי הוא רק רכש תמונות, אלא מעין גלריה-מוזיאון פרטיים, וחלם על המבקרים שיבואו לראות את אוצרותיו. כאשר נפטרה אשתו הראשונה רוז'ה, תרם בשמו ובשמה את מחצית האוסף למוזיאון פתח-תקווה לאמנות. לפני כשש שנים, בהיותו כבן תשעים ושלוש, וכנראה בגלל תנור בוער, נשרף עליו בשנתו ביתו והוא בתוכו יחד עם כל שארית התמונות הנפלאות, שאבדו לבלי שוב. ואולם גם המחצית שניצלה היא בגדר שכיית-חמדה, ציורים, בהם שמנים רבים –משל עובדיהו, צבי שור, רוזנטליס, קוסונוגי, צילה ניימן, גליקסברג, לבנון, פלדי, פניכל, ינקו, בזם, גלעדי, טיכו, סימון, אופק, ברנשטיין, פינס, בק, יוסל ברגנר, מוקדי ולובין. ולמרבה המזל מתברר שמה שמוצג בגלריה הקטנה, הנמצאת ממש בתוך בית יד לבנים – אינו כל האוסף שבידי המוזיאון, ויש עוד. הייתי ממליץ למוזיאון פתח-תקווה לאמנות, שבתקופות שבהן אין תערוכות חדשות אלא רק תצוגת-קבע, לתלות על קירותיו את מרבית הציורים הנפלאים הללו, יחד עם עוד שכיות חמדה של המוזיאון המצויות במרתפו המשוכלל, ויוכר אז ערכו על במת המוזיאולוגיה הישראלית בזכות האוסף הקיים – לא פחות מאשר בהצגת תערוכות חדשות של אמנים מושגיים, שאולי גם ביקרו בגלריית "סאצ'י אנד סאצ'י" בלונדון אלא שהיססו להציג עבודות שניחנו במלוא האכזריות וההומור משם; ועדיין בעינינו הציור הוא אמנות חושנית ולא ורבאלית, ומה שלא תופס את העין לא תופס את הלב.
המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתחת-תקווה לאמנות היא דרורית גור-אריה. בזכות חזונה ויוזמתה, ובכוח השפעתה, יחד עם הצוות שלה ובתמיכת העירייה והתורמים – העלתה את מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, שהיה רדום – על מפת האמנות הישראלית הכללית כמוזיאון לאמנות ישראלית מודרנית, ועוד ידה נטוייה, תערוכה אחר תערוכה.
מיומנו של מאתר ספרים, איתמר לוי
ביום חמישי, ה-29.9.05, בשעה 21.00, תתקיים הרצאתו של איתמר לוי ב"חנות הספרים של איתמר" בזיכרון יעקב, רחוב הנדיב 23 – בנושא: סיפורים מוזרים ומצחיקים על איור ספרים מיוחדים. מיספר המקומות מוגבל (החנות מתפקדת כ"ספרים ישנים ופינת קפה" עם עוגיות), נא להזמין כרטיסים מראש. המחיר: 35 שקל. הטלפון בחנות, להזמנת מקומות: 04-6399749.
כאן המקום להעיר כי חנות הספרים המשומשים המדהימה, בצריף הפח הענקי ששכר איתמר במושב צרופה – סגורה מפני שהמיבנה שבו שכנה ניבנה, כמו במושבים רבים אחרים, בלי רישיון (חנות ספרים אינה זקוקה לרישיון אבל מיבנה, כן), והפעילות עברה בינתיים לחנות הקטנה-יחסית בזיכרון, בהנהלת נעמה אביטל. מי שמחפש ספרים מסויימים יכול לטלפן ימים אחדים קודם ולבקש מאיתמר שאם ימצא אותם במחסן צרופה יעביר אותם לזיכרון, ואפשר כמובן להתקשר לאתר שלו: www.itamar-books.co.il כך מצא עבורנו שלושה ספרי ילדים של יעקב פיכמן, מעוטרים בידי נחום גוטמן. ועוד מאיתמר: הקטלוג האישי! – "איך לא חשבנו על זה קודם? הקטלוג האישי מאפשר לכם, בעזרת מנוע החיפוש של האתר שלנו באינטרנט, ליצור קטלוג ממוחשב של הספרייה הביתית שלכם." פרטים באתר לפי הכתובת דלעיל.
יש אלוהים!
מתוך 8% כופרים תתחיל תנועת השכלה חדשה ויצוצו הגאונים החילוניים מקרב הקהילות החרדיות – כפי שקרה בעיירות מזרח-אירופה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, וכפי שלא קרה עד כה בגיטאות החרדיים בישראל המחנכים את ילדיהם לאפס מחשבה חופשית
שאלה: "האם אתם חרדים?" תשובה: "כן." שאלה: "האם אתם מאמינים באלוהים?" תשובה: "לא." כך ענו בגלוי 8% מהנשאלים בסקר דת ואמונה בישראל, שערכה ד"ר מינה צמח עבור "השינוי", עיתון תנועת שינוי, ומתפרסם בגיליון ספטמבר 2005. עוד 8% מהנשאלים החרדים סירבו להגיב.
זיכרונות מעין-גדי
בעקבות ספרם של אהוד בן עזר ואורי שולביץ
Hosni the Dreamer
["חוסני החולם" הוא מעשייה עממית ערבית המספרת על נער רועים שנקלע לעיר הגדולה, ובכסף המועט שקיבל כשכר, קנה עצה: "אל תעבור במים בטרם מדדת את עומקם!" – וכמובן בדרך חזרה היה שיטפון גדול, כל בני-חבורתו, שצחקו על טיפשותו, לא שמעו לעצתו, נכנסו למים וטבעו, ורק הוא חיכה בסבלנות על הגדה וגם זכה בגמל ובו יפהפייה יושבת בדד באפיריון על מטמוני כסף, כי גָמָלָהּ טבע אף הוא, ואותה נשא לבסוף חוסני לאישה].
לאודי שלום,
קראתי בספרך והתענגתי גם על האיורים של אורי בהם המידבר נראה כמו הנוף מסדום לעין-גדי. הסיפור העלה בי שתי אסוסיאציות: הראשונה קשורה לשנים הראשונות בעין גדי. אפיקו של נחל ערוגות הוסדר, מדרום לשטחים המעובדים, אפיקו הוצר והועמק על מנת למנוע הצפת שטחי עיבוד.
לקראת ארוחת הצהרים, נשלח הקומנדקר לפְּלַטוֹ (מיקומו של היישוב היום) לאסוף חברים שעבדו שם ולהביאם ליישוב ששכן בלב השטחים המעובדים. בדרכו חזרה הייתה זרימה בערוץ הוואדי. הנהג, שכמו כל חברי עין-גדי לא הכיר את האגדה שבספרך, סמך על מנוע הדיזל שאינו רגיש לרטיבות והחליט לחצות ולחזור הביתה. אלא שהעומק היה רב והזרימה חזקה. המנוע דמם והרכב, על נוסעיו, התחיל להיסחף לכוון ים המלח. הנוסעים עלו על הברזנט שכיסה את הרכב וקראו לעזרה.
במהרה הגיעו כל החברים לסוללה שליד הערוץ. המרחק לרכב היה גדול וכל הניסיונות להשליך חבל לצד השני לא עלו יפה. דוצי, שהיה המא"ז, הביא פיאט (רומה רימונים נגד טנקים) וניסה לירות חבל בעזרת הפגז, אך החבל לא הגיע למרות שהרימון נפל הרחק מעבר לערוץ. רק תושייתו של משה-מִנֶשֶר, שרץ עם חבל לים המלח, שחה אל מעבר לגדה השנייה של הנחל, משם רץ לעבר הקומנדקר שהמשיך להיסחף ולהידרדר, השליך החבל והציל את החברים שבמים. מאז, גם כאשר מים מעטים זורמים בערוצו של נחל ערוגות, איש לא ניסה לצלוח אותו אלא עבר בדילוגי ישיבה על צינור המים ממעין עין-גדי לפלטו.
והאסוסיאציה השנייה בעקבות ספרכם – חנות לעצות. לאבי ז"ל היה חבר שבנו היה ידידי, ובאחד הימים סיפר לי איך הגיע לחיפה. בראשית שנות השלושים הוא הגיע לנמל יפו, כרוב העולים נשאר בתל-אביב באוהל, עם מיספר חברים. בארץ היה חוסר עבודה והרבה פועלים הסתובבו בתקווה להשיג ולו יום עבודה אחד. בשיטוטו הוא ראה חנות לעצות, ובשלט נכתב שהכסף יוחזר באם העצה אינה פועלת – ונכנס פנימה. הבעלים פנה אליו ושאל כמה כסף יש לו ונענה שהוא רוצה עצה בשילינג (פועל השתכר 3-5 שילינג ליום עבודה). העצה היתה – "כאשר אתה רוחץ את ידיך הקפד שהמרפקים יהיו גבוהים מעל הברז, אחרת המים ירטיבו את שרווליך."
החבר נעלב ואמר שחשב לקבל עצה בעניין פרנסה, ונענה: "עצה בעניין פרנסה עולה לירה."
כעבור כחודשיים הוא הצליח לחסוך לירה, ובלב שמח חזר לחנות. הבעלים, לאחר שלקח את עשרים השילינג, יעץ לו: "ארגן לך עוד שתי לירות, סע לחיפה והקם שם משרד לעצות!"
בברכה,
צבי לפר
הצעה מיוחדת
לרגל חיסול המלאי בארה"ב התקבל מִספר מצומצם של עותקים מהספר המצוייר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", וגם לביקורת חיובית מאוד בעיתון
תורגם לקוריאנית ויצא לאור בסיאול ושם טרם אזל
ניתן לרכוש עותקים בודדים במחיר 100 ₪ לעותק, כולל דמי משלוח
לפקודת אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א. כל הקודם זוכה.
מתביישת להגיד שאני קרובה לסופר של הפלוצים
לאהוד שלום,
מה זה כל השטויות האלה עם הנפיחות? [גיליון 74]. יאללה, מספיק עם כל החאלסטרה הזאת... אני ממש מתביישת להגיד שאני שייכת למשפחת בן עזר... שואלים אותי אם אני קרובה לסופר של הפלוצים... תעשה טובה תשתחרר מזה וגמרנו... בחיאת ראבָּכּ...
הכתבה על המשפט שהילל בן עזר מנהל על המים בפרדס של אבא שלו על יד הירקון הייתה חזקה. זה רק מראה שבמדינתנו מי שלא גונב מים או חשמל או את מס הכנסה, לא יודע איפה הוא חי...
מרים מ.
[שסבא שלה וסבא שלי היו אחים למשפחת בן עזר רַאבּ. א.ב.ע].
לבת משפחתי מרים מ. היקרה שלום,
אולי אינך יודעת, כי טרם קראת את כל כתביי, אבל הנפיחות הן חלק נכבד מיצירתי הספרותית, החל מהסיפור "מדאם אום אל טאך ובנותיה" (בקובץ "הפרי האסור", 1977), כאשר טאך פירושו פלוץ; ואותה יהודייה מדהימה, בעלת בית-הבושת במנשיה, המסתובבת עם בנותיה על פני שדות הקרב של ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה כמו אימא קוראז', ושעליה סיפר לי נחום גוטמן – היתה מפורסמת מאוד בהפלצותיה לא רק בחייה אלא גם לאחר מותה. הסיפור תורגם לכמה וכמה שפות ועורר עניין רב וגם כללתי את גיבורתו ברומאן הנידח "המושבה שלי" (2000) שכמוהו לא נכתב עדיין וספק אם ייכתב אי פעם, כי כפי שאת אומרת, זו ממש בושה להיות קרובה לסופר של פלוצים; מה עוד שאת ההשראה הנפיחתית קיבלתי מפגישה נדירה במשך ערב שלם עם דוד בן-גוריון לפני כארבעים שנה לצורך הראיון עימו בספרי הנידח "אין שאננים בציון" וממש שמעתי ממנו את משק רוחות ההיסטוריה.
ובאשר לדברייך האחרונים, הלל בן עזר נמצא כעת בעבודת ניהול חקלאית באחת ממדינות אפריקה ואילו המטע המשפחתי של משפחת בן עזר על הירקון יבש כמעט כליל מאין לו מושיע אלא אם ישקוהו גזוז או מי עדן. כי מי צריך שמוטי נפלא בשרון, אפשר לגדלו על קולחין בנגב.
ממני קרוב-משפחתך הנופח חיים במילים,
אהוד בן עזר
לידיעת קוראינו
מפעם לפעם מגיעה למערכת לא רק בקשה להצטרף – אלא גם שלא לקבל את "חדשות בן עזר". כך למשל נרעשה אחת ממשוררותינו הגדולות וביקשה להוציאה מהרשימה לאחר הגיליון שבו נתפרסמה ברכתנו לאלוף (מיל.) יצחק מרדכי על שלא הורד בדרגתו, ואילו למשוררת המילולית-מאוד לא היה כנראה די זמן לקרוא את הסיפא של אותה ברכה, שכלל לא החמיאה לאיש, וזאת בלשון המעטה.
אך לא בכך מדובר אלא בתוכן השורה הפיוטית ששלחה המשוררת: "נא למחוק אותי מרשימת האי-מיילים שלך." ואני כמובן עשיתי זאת מיד; ואולם, אילו היתה מפייטת רק "נא לא לשלוח לי יותר את המכתב העיתי" הייתי מוחק אותה רק מרשימת התפוצה הזו, ומשאיר את כתובתה ברשימת תפוצה אחרת, "סופרים", שבאמצעותה אני שולח בו-זמנית בפרוזה לכל סופר ישראלי שיש לי אי-מייל שלו – ידיעות מועילות בתחום המקצועי כמו למשל גורל התשלומים לסופרים ולמשוררים עבור השאילות מהספריות הציבוריות או ידיעות מתחומי אקו"ם וסומליו"ן וכן מועדי בקשות למילגות ולפרסים, שנוטים לשכוח אותם או שלא להבחין במודעותיהם שמתפרסמות בעיתוני הנייר. הגברת המשוררת נמחקה מיד כליל, רצונה הוא כבודה וגם הפסדה, ובנצח השירה העברית תנוחם, כי לפי עמדתה כלפי "חדשות בן עזר" היא נמצאת בכיוון הנכון שבין עליונים לתחתונים.
אהוד בן עזר
בקשה דחופה מקוראינו
אנחנו זקוקים למנקד/ת מתנדב/ת לשירים המתקבלים מדי פעם לפרסום במכתב העיתי ללא ניקוד, ואין אנו סומכים על עצמנו כי את בחינת הבגרות בדקדוק עברי בסוף הכיתה השישית (יו"ד) בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה לא היינו עוברים אלמלא עמד לצידנו, ועזר לנו, המורה לספרות יוסף טרגין (ז"ל), ששימש אז גם כקריין צעיר בגל"צ. השיר יישלח למנקד/ת בקובץ וורד באי-מייל ויוחזר למערכת מנוקד לפי האפשרויות של תוכנת הוורד.
שאלה לממשלה
ולחסידיו השוטים של שרון מהשמאל
שלא הבינו שהנסיגה מעזה אינה צעד קטן ראשון אלא צעד גדול אחרון האם חידוש הטרור וחידוש הלוחמה בו ברצועת עזה ובגדה המערבית
הוא המשך האינתיפאדה השנייה
תחילת האינתיפאדה השלישית
או פרק 127 בסידרה מלחמה שהחלה עם ייסוד פתח-תקווה ב-1878?
בין הפותרים נכונה יוגרל מזל"ט לעיוורים
פרס ישראל לספרות עברית תשס"ו, למי?
מערכת "חדשות בן עזר" אינה יודעת אם בשנת תשס"ו, 2006, יחולק פרס ישראל לספרות עברית בפרוזה ומי יהיו שופטיו, אבל היא כן יודעת שאם אחד ממקבליו לא יהיה –
חנוך ברטוב, סמי מיכאל או נתן שחם
– ייראה הדבר כאילו פעלו השופטים ממניעים שאינם שקופים אלא מוכתבים על ידי מניעים שאינם ספרותיים טהורים. דומה שאין כיום בצמרת הספרות העברית, גם מבחינת הגיל – סופרים יותר ראויים לקבל את הפרס, אלא אם כן יחליטו השופטים שאפשר לחכות עוד שנים אחדות, ואז אולי כבר לא יהיה צורך לדון במתן הפרס לכל אחד משלושתם.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שביעי
אהה, לילי מַרלֵן!
על גבול השדות חיכה לנו צבי, שבא היום מכיוון אחר, לא מביתו.
ידיו היו ריקות.
אבל לצידו, על הקרקע, היה מונח תרמיל-צד ארוז היטב, כשל חייל. ומחגורתו הצבאית השתלשל אולר ענק.
"חסר לכם רק חמור," קידם אותנו כשהגענו אליו, מתנשפים וכבר מזיעים.
"החמור מחכה שלנו," הֵישיר אליו גיורא מבט בעיניו התכולות, המימיות, ששָׂריגי-דם זעירים כמו עלו בהן בעקבות המאמץ.
"תביא קלשון," אמר צבי, "הצחקתני."
צבי היה נער צנום, גבוה ושחרחר. עֵרני ובעל דִמיון בלתי-רגיל. בלוריתו התנופפה בשובבות. עורו היה שחום מעט, עיניו שחורות-חומות, חיוכו בוטח יותר מדי, ערמומי במקצת, וכמו מבוגר מאיתנו. בפניו הצרים, הנעימים, בלטו השפתיים, עבות וסמוקות מעט, כשפתי כושי.
אבא אומר שניראה כאילו דם כושי נמסך במשפחה של צבי לפני דורי-דורות, כמו אצל המשורר הרוסי הגדול פושקין. וכיצד מגלים את המוצא אצל צאצאים שעורם נעשה בהיר? שק האשכים שחור, שחורות גם שפות הערווה ושחור פי הטבעת אצל שני המינים.
עיניו של צבי הבריקו לפעמים במין חיוך שבע של בן-מושבה, של שמן-זית בזעתר וסַלַט עגבניות ומלפפונים עם בצל ואהבת הבנות אליו בכיתה.
צבי שפע תמיד המצאות ודמיונות למכביר. מדי יום היה בא ורעיון חדש עימו. אני הייתי מנוי קבוע על "הטכנאי הצעיר" ואילו הוא היה הממציא. למשל – להתקין טלפון-חוטים בין ביתי לביתו עם שתי קופסאות-תהודה פשוטות, עשויות גביעי נייר-משומן, בתור אפרכסות. בילדותנו עדיין לא היו גביעי פלסטיק.
או – חוטים על גלגילות מביתי לביתו, באמצעותם נוכל להחליף פתקים, מעין דואר-נע.
או – אוספים נוצות כדי לבנות אווירון כי הנוצות קלות מן האוויר. בתור מנוע נשתמש בדוושות-אופניים.
או – חיים-צימוקי המנהל שלנו אינו אלא היטלר שלא מת אלא ברח מברלין אחרי המלחמה והגיע לכאן, למושבה שלנו, כדי להסתתר במסווה של מנהל בית-ספר לילדים עבריים.
ויום אחד, כשהוּצאנו שנינו החוצה באמצע השיעור, משך אותי צבי אחריו לעמוד ולהאזין ליד הדלת של חדר הכיתה הבוגרת יותר. חיים עמד שם וניצח על השָׁרִים:
"גלגלי העולם
חורקים שן במפעל
ברינה מתמתח כל שריר
כל שריר –
המוטורים שורקים
ותרועות קטרים
מתלכדות להִמנון היצירה
היצירה –
דינמיט מיישר
גבנוני ההרים
והתמול נהרס תוך שירה
תוך שירה – "
אומר לי צבי בחיוך ערמומי:
"אתה שומע?"
"כן," אני משיב לתומי.
"ואתה לא מגלה שום דבר?"
"אתה... מתכוון... לדינמיט?" אני מנסה לכוון למחשבותיו, מבקש להאמין ולא יודע במה.
"טיפש! בתוך השיר שהוא מלמד אותם הוא משלב מנגינה גרמנית, נאצית!"
"אתה בטוח?"
"סמוך עליי. כך בדיוק היו שרים ברדיו ברלין. אתה מכיר את השיר –
רוח סתיו נושבת
פנס-רחוב צועק
מהר אל הרכבת
כל הגדוד צועד –
זיו עינייך הבהיר
מבין אלפי
בנות העיר
אני חולם רק לִילִי
אהה, לילי מַרְלֵן! – *
וזאת בדיוק אותה המנגינה, אתה צריך רק – "
אותו רגע נפתחה דלת-הכיתה וחיים-צימוקי עמד בפתח. כלל לא הרגשנו שבינתיים פסקה הכיתה לשיר, ורק קולו של צבי השר את שירה של מרלֵן דיטריך (שכידוע הפך להמנונם של חיילי בעלות הברית שלחמו בנאצים) הִדהד במסדרון הריק –
חיים-צימוקי, המנהל, בפניו החיוורים הצנומים, בשערותיו השחורות והחלקלקות, שהיו נופלות באלכסון על מצחו, ובשפמו השחרחר שהיה זעיר וגזוז היטב – היה באמת דומה לאיזו קריקטורה של יהודי בדמות היטלר. עיניו היו שקטות ומבטן רך אך הוא היה מנהל תקיף.
מבלי לומר מילה תפס באוזנו של צבי ומעך אותה באצבעותיו כמבקש להרימו באמצעותה. צבי הגביה עצמו על קצות אצבעותיו כדי להפחית מן הכאב, ועל פניו השחומים-הסמוקים היתה הבעה מיוסרת, נעלבת, אך גם קונדסית, חושק שפתיו העבות לבל יפרוץ בצעקה.
מבלי לומר מילה הִרפה חיים-צימוקי מִצְבי, חזר לכיתה וסגר אחריו את הדלת.
צבי נותר לעמוד מולי, אוזנו השמאלית מאדימה, והוא לוחש:
"סַדיסט. סדיסט אחד. אמרתי לך – נאצי!"
וכשירדנו למטה, לחצר, המשיך –
"ולחשוב שרק אנחנו יודעים את הסוד הנורא של ההיטלר הזה, ולאף אחד לא איכפת שהוא מסתובב כאן חופשי ומתעלל בתלמידים, ולא יאמינו אפילו אם נגלה כל מה שאנחנו יודעים עליו!"
שעות ארוכות היינו שוכבים בסתר השיחים, בשדֵרה, מול ביתו של חיים-צימוקי ("צימוקי" לא היה שם-משפחתו אלא כינוי שהתלמידים הדביקו לו), ורושמים בפנקס-סודי את כל תנועותיו. רק אנחנו ידענו כי מכשירי-העבודה התמימים-למראה אשר במרתפו: מעדרים, מגרפות, קלשונים וצינורות-השקאה – אינם אלא כלי-נשק מוסווים-היטב. בהציצנו מבעד לאשנב אל עבר קופסאות השימורים ופחי-הנפט שניצבו על האִצטבאות במרתף, לא פִּקפקנו לרגע כי מכילים הם את הגַז המסוכן והקטלני "ציקלון בּ". אנו גם היחידים שלא הופתענו ממעשי-אכזריותו בתלמידיו מן הכיתה העליונה. איך בכו הבנות, איך חרקו שיניים הבנים כאשר היה כולא אותם לשעה נוספת בכיתה לאחר גמר הלימודים, מתיש את מוחותיהם בשירי-מולדת חדשים אשר רק אנו ידענו כי מנגינותיהם גרמניות מוסוות. צובט באוזני התלמידים ונועץ בהם את עיניו השחורות, השקטות-לכאורה, במבט מקפיא ומצמית, שהיה גרוע מכל עונש של ממש. בשבע עיניים היינו בוחנים את בלוריתו השחורה כדי למצוא בה את עקבות התסרוקת המפורסמת.
צבי גם שִכנע אותי כי אדון רובינשטיין, האיש הממושקף ועב-הבשר שגר בבית הגדול, בשכנות לחצרו של צבי, ואשר בקדמת ביתו היתה ממוקמת תחנת-הנוטרים הגדולה של המושבה – אינו אלא מרגל גרמני מסוכן, בחדריו מוסתרים מַשדֵרים ועל גגו אנטנות מוסווֹת.
* תירגם את השיר אברהם שלונסקי, וייתכן שנפלו פה ושם שגיאות בהעתקה שנעשתה מהזיכרון-בלבד.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)
פרק שמיני: אדון רובינשטיין, מרגל
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים – כולם
בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור
תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן) וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל