| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 77
תל אביב, יום שני, כ"ט באלול תשס"ה, 3 באוקטובר 2005
ערב ראש השנה תשס"ו
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד המצורף באייקון (צלמית) למעלה
שנה טובה לכל קוראי "חדשות בן עזר"
שנה טובה לכל השורדים עד ראש השנה תשס"ז
שנה טובה לפסימיסטים, לאופטימיסטים, לַטֶּסִים ול"אוטיסטים"
שנת סיכול הלחצים הבינלאומיים על האופציה הגרעינית של ישראל
שמטרתם להקל על איראן לפתח את פצצת הגרעין להשמדת ישראל
וברכות לקוראינו המוסלמים לרגל חודש הרמדאן, מי ייתן ויהיה שָׁקט
עוד בגיליון: הם לא למדו דבר ושכחו כמעט הכול,
במלאת חמש שנים לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה
בחשאי ספינה גוששת, סיפור חדש מאת ישראל זמיר
שמאי גולן: האוהב רואה את המציאות מבעד לעיניה של האהובה,
ואם זוהי "האמת" לגביו, אין לגנותו על כך
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 9
בְּאֵרי צימרמן
אודיסיאוס והסירֵנות
על הים הרחב, כאודיסיאוס אנחנו מפליגים. עוד מעט נגיע אל הסירנות. בקולן הערב הן יאיצו בנו, יפתו אותנו, לבוא אליהן, להאזין לשירתן, להתבשם בחומן. דרך רבה עשינו עד כאן. על מכשולים רבים גברנו. ועכשיו, הצרה הזו נופלת עלינו, צרת הסירנות.
אבל אנחנו התכוננו היטב. בשעוות בוּרוּת יצוקה היטב אטמנו את אזני ילדינו. מאה שנות ציונות נדרשו לנו כדי ליצור כמה דורות של ילדי ישראל כשרים, שאוזניהם אטומות לסירנה המשיחית של היהודים המשיחיים, כלומר, של היהודים.
זה לא היה קל. הרי באש המשיחית אנחנו מחממים את הבית (הלאומי) ומכינים את הקפה בבוקר. הרי בלעדיה לא היינו כאן מלכתחילה, ובלעדיה לא נהיה כאן בעתיד, כי בלעדיה אין תשובה מספיק טובה ל"למה" הגדול שמתפוצץ עלינו כל פעם מחדש.
זה לא היה קל. אבל הצלחנו. עובדה שהצלחנו. ב"גוש קטיף" עמדו חיילינו וחיילותינו עם השעווה שלנו כאטמי-אש באוזניהם. במה לא סקלו אותם? אילו מנגינות סירניות שמימיות לא שרו באוזניהם? והם לא שמעו. ומי ששמע, כבל עצמו אל תורן הריבונות היהודית, כאודיסיאוס, כדי שלא ייגרף אל בית הקברות הענק בים האכזבות המשיחיות של היהודים.
הציונות אינה תנועה משיחית, חס וחלילה, אבל היא ניזונה מן האש היהודית, שיש בה ניצוצות משיחיים. האש של הבית, של הקפה, של ארוחת הערב, היא הלהבה המווסתת, המוגבלת, של אש הכיליון וההרס. צריך להשתמש בה בתבונה. אסור לכבותה פן נקפא בקור. אסור ללבותה פן נישרף.
עכשיו יש לנו חלון הזדמנויות, ובו הנר הדולק והמאותת. לא לאורך דורות רבים נוכל להמשיך ולגדל בני נוער שגם יחושו יהודים וגם יוכלו להמשיך ולהיות אטומי אוזניים. כי האוזניים האטומות משבשות זהויות. כי מי שלא מתרגש מ"ארץ ישראל נקנית בייסורים" ומ"חבלי משיח" יכול לפנות את "גוש קטיף" בשם הריבונות הלאומית והסמכות המדינית אך לאורך דורות יתקשה לתת תשובה ראויה מפני מה הוא לאומי ומפני מה הוא נשאר במדינה.
המתעסקים בחינוך יהודי פלורליסטי, לומדים ומלמדים, הוגים ומנחים, יוצרים ומחנכים, כולנו בונים בתוך נפשנו שלנו ובנפשות הנוגעות בנו את האודיסיאוס היהודי, זה שיכול לשמוע את הסירנות אבל יודע להימנע מלהיגרף אל חופן, שהופך את גחלי נגינתן מאש מאכלת למערכת חימום המאפשרת זהות ומשמעות.
שתהיה לנו שנת אודיסיאוס טובה, בה יפחתו אטמי השעווה ויתרבו היודעים להפוך אש למאור, משִׁיח לשִׂיח, יגון ליום טוב, אבל לשמחה.
ראשית אלול, תשס"ה
אהוד בן עזר
הם לא למדו דבר ושכחו כמעט הכול
במלאת חמש שנים לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה
על מרבית הציבור הישראלי, ובייחוד על התקשורת, אי אפשר לומר אפילו ש"הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר" – כי חדשות לבקרים הם שוכחים כמעט הכול, ועוד איך!
אנחנו קוראים את חזונות השלום המתלהמים של המתפעלים מנסיגותינו הבאות בגדה ואולי גם בגולן, ושומעים ברדיו ורואים בעיתון כיצד מסלפים גורמים בתקשורת, אפילו בדיווח החדשותי, את מלאת חמש השנים למרד שפרץ בקרב ערביי ישראל, לא כולם – נגד אזרחיה היהודים של המדינה, ושרק בנס הסתיים רק בהרוג יהודי אחד בג'סר א-זרקה (שאחריו נהרגו בהתקפות הטרור הפלסטיני רק קצת יותר מאלף אזרחים ישראלים, כולל ערבים בידי ערבים) –
ואנחנו סבורים שהכזבנים, הפחדנים ומטילי הרפש בשוטרים ובחיילים שלנו, שהגנו אז על חיינו ועל חיי-עצמם מול המון רצחני – אנחנו סבורים שכל המשטינים הללו לא נרפאו וכניראה גם לא יירפאו לעולם משיגעון הגדלות המתנשא שלהם, הסבור שבנו, או בעיקר בנו – האשמה הקדמונית, וכי יש בכוח ויתורינו ושקרינו-לעצמנו לשים קץ לסכסוך שלנו עם הפלסטינים –
– כולל הסכסוך עם אותם אלה מערביי ישראל, המגדירים עצמם כפלסטינים, ואשר בחסות הדמוקרטיה שלנו, שאין כדוגמתה בעולם הערבי – הם פועלים בתוכנו כמדינה בתוך מדינה או כמדינה נגד מדינה, כולל פניות לגורמים בינלאומיים –
– אבל מוכי תסביך העליונות בקירבנו, ובעיקר בעיתונות ובפוליטיקה – אלה לא יירפאו לעולם מן האמונה כי יש בכוח ויתורינו וכזבינו-לעצמנו לשים קץ לסכסוך שלנו עם רוב העולם הערבי והמוסלמי; המגלומנים שלנו משוכנעים שאין נשקפת לנו שום סכנת טרור והשמדה מצד אויבינו, וזאת כמובן אם רק נהיה (או על תנאי שנהיה) – "טובים", ונמשיך לסלף את המציאות וגם את מערכת המשפט שלנו לטובת אויבינו וכדי לרצות את צימאון השקר שלהם (*) ואת ניסיונותיהם לשמוט את הארץ מתחת רגלינו – כפי שהרגשנו בפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה.
האם היטמטמתם לגמרי מלזכור כיצד בשלושה עורקי תחבורה: בוואדי ערה, בצומת פרדיס ובכביש החוף ליד ג'סר א-זרקה – היתה כל התחבורה המוטורית מצפון ישראל למרכזה ולדרומה מנותקת או "רק" בסכנת מוות ליהודים? מעניין איך מדינה דמוקראטית אחרת היתה מגיבה! אם היתה מעזה להטיל את האשמה על שוטרים וחיילים שהגנו עליה בגופם!
ואני נזכר בחוברת שפירסם בשנת 1967 יהושפט הרכבי ז"ל (1994-1921) שהיה אלוף וראש אמ"ן, ולימים פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, וכותרתה "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (דביר, תשכ"ז, 79 עמ'). החוברת נכתבה בנוסחה הראשון לפי הזמנת כתב-העת של ז'אן פול סארטר "זמנים חדשים", שראה אור בפריס בסוף יוני 1967. הנוסח העברי נערך סופית בתחילת 1966, ומשום כך הוסיף לו הרכבי הקדמה שנכתבה כבר לאחר מלחמת ששת הימים. דבריו אלה נכתבו בטרם הוקמה אפילו התנחלות אחת בשטחים שנכבשו זה עתה. (אגב, הוא היה קרוב-משפחה שלי. אבי אימו מנחם-יהודה היה אחיו של יהושע שטמפפר, ושניהם בני-דוד של סבי יהודה בן עזר ראב, כולם מהונגריה).
הרכבי ניתח בחוברתו שתי גישות ישראליות דומיננטיות, ה"קשיחה" או ה"ניצית", וה"רכה" או ה"יונית". נקודת-המוצא של הגישה ה"קשיחה", ה"ניצית" או הלאומית, היא הזכות ההיסטורית של היהודים לארץ-ישראל, היא כאילו ציפתה שהערבים יכירו בכך ויוותרו על הארץ, ומשטפחה המציאות על פניה, החלה נוטה לראות את היחסים בין העמים כמישור שבעיקרו הוא א-מוראלי. קיימת בה תחושת עליונות חזקה, ואמונה כי הניצחון הישראלי אינו רק תוצאה של עדיפות בעוצמה, אלא גם בסגולות מוסריות. אין היא חרדה מהמשך הקונפליקט לזמן ארוך, אין בה נטייה לרכך את חומרתו, וגם אין לה הצעת פתרון של שלום, אלא היא רואה את המשך המאבק עד שילאה האוייב.
בכך גם חולשתה העיקרית של העמדה ה"ניצית", כי בעוד מדינות ערב יכולות לקוות לחסל את הקונפליקט במלחמה, אין המלחמה יכולה להיות לישראל פתרון סופי לסכסוך עימן. ואמנם, פרדוכסאלית, לדבריו דווקא הניצחון במלחמת ששת הימים עלול להוליד קוצר-רוח ואכזבה, משום שהישראלים עשויים לטעון – כי אם ניצחון כה מפואר אינו מביא להסדר סופי, הרי שהמצב רע. לדעת הרכבי, עלינו להיות נכונים לקונפליקט ממושך ומייגע ולא להיתפס לאשלייה כי עם ניצחוננו במלחמה זו נוכל לאכוף את השלום. בכך גם הסכנה החמורה ביותר לעמדת ה"ניצים", העלולים להגיע לקיצונית של ראיית הקונפליקט כנצחי.
אך גם הגישה ה"רכה" והליבראלית, ה"יונית", סובלת לדעת הרכבי ממגרעותיה של תחושת העליונות הישראלית. עצם הניסיון לראות את ההיסטוריה של יחסינו עם הערבים כמסכת הזדמנויות-לשלום שהוחמצו על-ידינו – יש בה משום המעטת ערך רצינותה של העמדה הערבית. גישה "יונית" זו נוטה גם להקל בערך איומי-ההשמדה. ייתכן שבדחייה ה"יונית" של האפשרות, שמטרת הערבים היא חיסולנו – "יש גם התפעלות-עצמית, הדוחה את האפשרות שישאפו הערבים לחסל אנשים כה מובחרים ונעלים," כדבריו. ההדגשה כאילו מוכרח להיות לישראל אמצעי להשפיע על הערבים שיעשו עימה שלום, מעורר את החשד שגם פה פועל שיכרון העליונות הישראלי, ועימו תחושת תיסכול חריפה: מאחר שניצח במלחמות, אך לא בשלום, אין הישראלי מוכן להודות כי אובייקטיבית נבצר בינתיים השלום מהשגתו, והריהו נוטה להאשמה עצמית על ההזדמנויות שהוחמצו, כרוצה לומר: אילו רק היינו "בסדר", היה גם השלום בהישג ידינו. רק בנו תלוי הדבר. שאיפתה החיובית של עמדה זו, לדברי הרכבי, מסתלפת משום עיוורונה לראות את עומק ההיפגעות הערבית. היא נדחקת לקיצוניות של ראיית הקונפליקט כקונפליקט מדומה, והיא נוטה לפרש כל ביקורת עליה כדגילה בעמדה קיצונית הפוכה, כלומר – הקונפליקט נצחי, עניין שבפטליזם ואינו ניתן ליישוב.
הרכבי אמר אז שעלינו להתרחק מן השימוש בקטגוריות של נצחיות (ופטליזם) לגבי מצבים מדיניים, אך מצד שני הוא ציין כי אל הגישה ה"רכה" מצטרפת נטייה התאבדותית ישראלית, שסימוכין לה בכמה הלכי-רוח קיצוניים במוסריותם ובהאשמתם-העצמית, הן בספרות העברית החדשה (לדוגמה היה אז השיר הצלבּני "קרני חיטין" של דליה רביקוביץ) והן בנוער הישראלי.
אכן, מבחינה זו יש בישראל תקשורת ופוליטיקה שהן במובלע מעודדות נטייה התאבדותית-ישראלית, אמנם בלי פצצות מתקתקות – אלא רק מתוך ערעור תפישת המציאות, בעיקר זו של האליטה הישראלית (שככל שרמת חייה עולה כן היא מרבה להשמיץ ולהאשים את המדינה) –
– תקשורת העוסקת ב"זיוני שכל" של "האנשים החושבים" כדי שייחשבו טובים וצודקים ומוסריים בעיני עצמם – מול "פאשיסטים גזעניים ימניים שונאי ערבים" שעל שורותיהם אפשר להוסיף מדי פעם גם את כותב שורות נכוחות אלה כדי לערער את אמינותו ותוכחתו.
(*) למשל "רצף האירועים" בגיליון "הארץ" במלאת חמש שנים ל"אירועי אוקטובר"; ציטוט: "אוקטובר 2000: באירועים במגזר הערבי נהרגו מירי שוטרים 12 ערבים ופלשתינאי." זהו. שום יהודי לא נהרג. היו רק "אירועים" – מילה ניטראלית-כביכול, שמטהרת מראש את הצד הערבי מאחריותו לפרוץ מהומות הדמים של האינתיפאדה.
וכותרת באותיות קידוש לבנה בעמוד הבא של העיתון: "ההורים [הערבים]: החלטת מח"ש – תרגיל מסריח" (30.9.05) והדיווח, החדשותי-כביכול, כתוב מתוך הטייה בולטת כלפי הצד שפתח באינתיפאדה הרצחנית. וזה בסדר. זה לא מסריח! רק שוטרי ישראל ומח"ש, שייאלץ כניראה לזרוק אותם לכלבים בגלל לחץ פוליטי (גם מצד אויבינו) – מסריחים!
בחשאי ספינה גוששת
סיפור מאת ישראל זמיר
מתוך קובץ סיפורים חדש הנמצא בכתובים
ליל עלטה. תן מילל נואשות, צפרדע מקרקרת ותנשמת אורבת על אמירו של ברוש. שלוש לפנות-בוקר. ולפתע, מבלי שנדע כיצד קרה הדבר, שער הרפת נפרץ, פרות הניפו זנב והחלו לדהור כמטורפות ברחבי הקיבוץ. רפתן נואש בא במרוצה אל ביקתת השומרים, ובאפס נשימה שיווע לעזרה. אנו, שומרי-הלילה צרפנו למשימה את שומרות-הלילה מבתי-הילדים והתפרסנו במתכונת היקפית להשיב את הפרות לרפת.
"הביתה נבלות!" – הדהדו שאגותינו, והשומרות התחננו שנצעק בשקט, שלא נעיר את הילדים. אגב נסיגה, עלו הפרות על הדשא הגדול, מול חדר-האוכל, כשהן משפשפות בהנאה את אפן בדשא הכסוח ו"תורמות" בתרועה את צואתן הדשנה. מחר, רכז-הנוי ייצא מכליו...
שבים לביקתת-השמירה. ברדיו מתבכיין אריק איינשטיין בערגה ארוטית: "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות," ועמיתי לשמירה, מרדכי, מוותיקי הקיבוץ, מנדב פרטים על המשורר הלאומי ואהבותיו הפרועות.
זוג בני תשחורת חבוקים-הדוקים חולפים באדישות מופגנת ליד ביקתת השומרים.
"מה, כבר לא אומרים שלום?" פונה אליהם מרדכי ועל פניו עלבון. משהו בתוכם נדרך והם עוצרים בבת-אחת. מבטים שוטמים נשלחים לעברנו.
"מה, לכל אחד פה צריך להגיד שלום?" עונה עופר בזעם.
"כנראה שכבר שכחת את הסיפורים שסיפרתי לכם בהשכבות, בבית-הילדים, וחיכיתי עד שנרדמתם. עופר, למיטב זיכרוני, היית אז יותר מנומס," הפטיר מרדכי ועצב בקולו.
"הו, זה היה לפני מאה שנה. לידיעתך מרדכי, כל ספינות-המעפילים כבר הגיעו לחוף והבריטים מזמן עזבו את הארץ," הצהיר עופר בקול חגיגי ובלעג עוקצני. הבהק של עגיל ריצד באוזנו הימנית לאורו של ירח כסוף וריח של שמן-שרוף. פעם זוגות בילו בכרם, בגורן, במתבן והיום? – ליד מחבט-הצ'יפס במטבח-הקיבוץ.
"דור הצ'יפס," כינה אותם מרדכי, והם התרחקו במהירות, כאילו היינו מצורעים. מעבר לכביש, ליד עמוד חשמל, עצרו. נורת ניאון הפיצה אור כחלחל ופרפרים צבאו עליה מכל עבר. הנערה נשענה על העמוד, ועופר הציץ בה במבט ממושך. ראשיהם אט-אט קרבו לנשיקה ארוכה ומתמשכת.
"אהבה ראשונה בגיל ההתבגרות," מלמל מרדכי להגנתם ומשך בכתפיו. אחר-כך נכנסו לאחד מחדרי המוסד-החינוכי, איחו את הווילונות, ריבוע האור נאטם ולאחר זמן-מה כבה.
"פעם הייתה פה תנועת-נוער שאסרה על קיום יחסי-מין, והיום, בזכותה של גלולה קטנטנה, מתפתלים בני-הנוער במיצי אבריהם," העיר, ודומה ששמעתי נימת קינאה בפיו. דיוקנו הזכיר ינשוף מהורהר.
"תגיד, מה הסיפור הזה על ספינת-מעפילים והבריטים שעזבו את הארץ?"
"עזוב, סיפור ישן."
"נותרו שעתיים עד שיאיר השחר, למה שלא תספר? אמנם לא השכבת אותי לישון בבית-הילדים, אך גם לי מותר לדעת."
מרדכי השתתק, עצם את עיניו ולבסוף התרצה.
לדבריו, האירוע התרחש בשנת 1935, כשעדיין היה חבר קיבוץ רמת-יוחנן. "ישבתי בחדר-האוכל וניגשה אליי הלולנית שולמית יפה ושאלה אם יש לי עניין לנסוע לשבי-ציון – יישוב חדש שאך עלה על הקרקע, ולשאלתה עניתי בשאלה:
"'מה יש שם שאין פה, שאת רוצה שאסע לשם?'
"והיא סיפרה שקבוצת עולים מגרמניה, חלקם מגדלי עופות, הגיעה לאחרונה ארצה, עלתה להתיישבות ליד נהריה והביאה עימה ציוד מודרני ללולים. 'אני מציעה שתיסע לשם, תציץ בציוד ואולי תמצא משהו שמתאים לנו.'
"וכך, בוקר בהיר אחד, קמתי ונסעתי לשבי-ציון. בשטח המחנה, מרחק-מה מהים, עדיין היו פזורים ארגזים שלא נפתחו. ובתוך כל המולת ההתארגנות, ניגשה אלי חברה ושאלה:
"'אפשר לדעת, מה אתה מחפש?'
"'אני מבקש לראות את ציוד הלולים שהבאתם מגרמניה,' והיא הובילה אותי לאזור המשקי. הסתכלתי בציוד, צילמתי הכול בראשי וסיכמתי לעצמי, כי אין לי מה ללמוד מהם. לפתע נשמע צלצול הפעמון.
"'מה זה?' שאלתי אותה.
"'השעה שתים-עשרה ועכשיו אוכלים אצלנו ארוחת-צהריים. אם רצונך לאכול, אתה מוזמן.'
"הלכתי לחדר-האוכל וישבתי בין חברים. אחת החברות שאלה אותי מה ברצוני להזמין.
"להזמין? אצלנו ברמת-יוחנן לא שואלים שאלות מעין אלו, הרהרתי ביני לביני, והזמנתי משהו. בסוף הארוחה הגישה לי אותה חברה חשבון. למזלי היו בכיסי כמה פרוטות ויצאתי מן העניין בכבוד."
"אתה רוצה להגיד, שההפרטה הקיבוצית החלה עוד בשנות השלושים, כששילמת בעד ארוחת-צהריים?"
"שבי-ציון הוא מושב-שיתופי, לא קיבוץ."
"ומה עם אותה ספינת-מעפילים?"
"סבלנות, היא בדרך," שב לספר, "עמדתי לשוב הביתה ואז נזכרתי שסמוך לנהריה עלה לאחרונה על הקרקע קיבוץ חדש מפולין, שכיום נקרא עברון. חבריו הם מאזור מגוריי, ביאליסטוק. החלטתי לבקר אצלם וטיילתי להנאתי לאורך שפת-הים עד שראיתי מרחוק מחנה-אוהלים. פגשתי חברים מביאליסטוק, מהעיירה שלנו, קוֹלְנוֹ, והשמחה היתה גדולה. נזכרנו במפקדים תנועתיים, במחנות-צופיים, בדיונים חובקי זרועות-עולם על מוסר תנועתי, על ציונות, סוציאליזם, בורכוביזם, וכשסיימנו כבר נטה היום לערוב.
"עת לשוב הביתה, אמרתי לעצמי, ואז מישהו לחש לאוזני כי הלילה עומדת להגיע לחוף, ממש לכאן, ספינת-מעפילים. אמרתי לעצמי: אם כך – אני נשאר.
"משהחשיך, ירדתי לשפת-הים ולהקה עצבנית של עורבים קידמה את פניי בצרחות פרא, כאילו החוף שייך להם. השמש שקעה וירח פגום עלה. ומנגד, אשכולות של עננים החלו לנוע לעבר החוף ורוח סופה סחפה גרגרי חול, שחדרו לעיניים, לאוזניים, וסטרו על פניי. היום נאסף וחשכה עטפה את החוף. כוכב הבליח, קרע עצמו מן הרקיע והותיר שובל של אש. סבתא שלי סיפרה, שאם באותה שנייה מביעים משאלה – זו מתקיימת, והציעה שאכין משאלה מראש. כחניך תנועה נאמן, החלטתי שיש לדאוג לעם-היהודי ודיקלמתי בחטף:
"'עלייה של מיליוני יהודים לארץ-ישראל עצמאית, חלוצית וסוציאליסטית...'"
"ולמה לא משהו אישי?" תהיתי.
"בחינוך התנועתי שקיבלנו, צרכי הכלל קדמו לדאגות הפרט."
"האומנם?"
"נו, בוודאי. הקמנו בקיבוץ בנייני-ציבור מפוארים, בעוד החברים התגוררו בחדרים קטנים ובלי שירותים במשך שנים רבות," ומרדכי שב לספר: "הים סער וגלים זועפים חבטו בחימה שפוכה בחוף. צינה עמדה באוויר ורעדתי מקור. רכסתי את מעילי וניתרתי על מקומי, מנסה להתחמם. "קרוב לחצות הבחנתי בגוף כהה שהתקרב לחוף. הו, הנה הספינה שאני מצפה לה, אמרתי לעצמי. הספינה קרבה עד לעומק המים המותר ושמעתי רשרושה של שרשרת המשתלשלת למים. סירה הורדה ורעש משוטים החל להלום במים. עמדתי על החוף עם רגל אחת במים ממתין לסירה שנעצרה בחול. התפלאתי שאיש לא בא לקדם את פני העולים. ניגשתי והושטתי יד לעולה הראשון שקפץ מן הסירה. אחריו קפצו שני ושלישי, ולפתע אני שומע:
"'זה אתה מרדכי, הייתכן?'
"שלושה חבר'ה ראשונים קפצו מן הסירה, שתי בחורות ובחור, וכולם חברי קן קולנו, שהצליחו לזהות אותי בחשכה. איך אוכל לתאר פגישה זו? בבת-אחת נתמלא החוף תנועה. שולחן-מתקפל הוצב על החול, מישהו קירב כיסא-מתקפל, ועל השולחן הונח פנס-שדה מהבהב. פקידה התיישבה והחלה למלא טפסים. משרד-רישום. הכול התנהל בחופזה וביעילות. מי שהגיע לחוף הופנה ל'משרד', מרחק-מה משם נהמו מנועי משאיות, שחנו באורות כבויים. סדרנים כיוונו את הרשומים למשאיות וכל אחת שנתמלאה נבלעה בחשכה.
"סירה פלטה את אחרוני העולים וה'משרד' נסגר. מיהרו ה'מאכערים' לקפל את השולחן, הכיסא, לכבות את הפנס, לעלות על טנדר ובין-רגע נעלמו. שוב הייתי יחיד על החוף. התיישבתי על החול הרך, נרעש ונפעם מן המראות שראו עיניי. האומנם חוויתי במשק כנפי ההיסטוריה? מחר תופיע כותרת בעיתון על ספינה שפרצה את מחסומי הבריטים, ואני אוכל לספר לחברים, שהייתי שם. אחר-כך נודע לי, שפלוגות-הפועל, ועימם אנשי מנגנון ההגנה, טיפלו בעלייה בלתי-לגאלית.
"הלילה החוויר והשחר החל להפציע. חבורת כלבי-ענק הגיחה מהיכן-שהוא ורדפה בפראות אחר כלבה קטנה ומיוחמת. 'הם יקרעו אותה לגזרים'! הרהרתי בעוגמה. הים סאן, רגש, והמשיך לשגר גלים עטורי כרבולות.
"מאוחר יותר נודע לי, שאנשי ההגנה אירגנו באותו לילה נשף גדול בנהריה, שאליו הוזמנה הקצונה הבכירה של המשטרה-הבריטית, בכירי הבולשת ואנשי שלטון ומנגנון. הם אכלו, שתו, רקדו, השתכרו ובמרחק הליכה מהם, קבוצת עולים ירדה לחוף.
"השחר עלה. עננים כבדים כיסו את החוף. מחטי אור בודדות ניקבו את אדרת העננים הסמיכה, וכשנגעו במים החזירו הבלחה מסנוורת. הלכתי לנהריה, כדי להגיע אל האוטובוס היוצא לחיפה ומשם לקיבוץ רמת-יוחנן. על הכבישים התרוצצו ניידות בריטיות עצבניות, שעצרו רכבים, אנשים – מחפשים נואשות אחר עולים שהגיעו לחוף."
שעתיים חלפו בלי שנחוש והלילה החוויר. ירח עדיין שייט בשמיים ופיזר מנוגהו. עשן היתמר מעל מטבח-הקיבוץ, ודרורים צייצו ורפרפו. צמות של עננים נקלעו על מדרונו של הר שהגיח מן העלטה כגוש מאיים.
פתחנו לרווחה את שערי הקיבוץ כשאנו גוררים רגליים כבדות בדרכנו הביתה. שומרים של סוף-לילה אינם דומים לשומרים של תחילת-לילה. ליאות חילחלה באברים, והחושים קהו. קורי שינה עטפו את שמורות העיניים והכול קיבל מימד אוורירי, פייסני-משהו. חברים ותיקים נראו צועדים בדרכם אל המפעל התעשייתי, ופלחים צעירים דהרו על טנדר אל סככת הטרקטורים. רכז-הנוי הגיע אל הדשא-המרכזי וגילה את ה"עוגות" שהפרות אפו לכבודו אמש, וידיו על ראשו.
מבט פרידה מן העמק. באופק שדות חומים, תלומים, ועליהם קוביות לבנות, "באלות" כותנה עטופות מעטה פלאסטיק, שזהרו לאורה של חמה זרחנית. שאון של טרקטורים, קטפות ומכונות-חליבה – התערבב עם קול ציוצן של ציפורי-שיר – קונצרט של בוקר חדש.
במטושטש ראיתי מרחוק את מרדכי צועד בכבדות לביתו ועל כתפו רובה. לרגע עצר, לחץ ידו של חבר, ולי היה נדמה שהוא עדיין טובל רגליו בים ומחבק את חבריו מקן קולנו, שאך ירדו מספינת-מעפילים אי-שם בחוף נהריה...
שמאי גולן
האוהב רואה את המציאות מבעד לעיניה של האהובה
ואם זוהי "האמת" לגביו, אין לגנותו על כך
מעין מכתב
דבריי על ספר שיריך "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" התעכבו מפני שקודם-כל ראיתי בך סופר-פרוזאיקן. סופר שבכתיבתו מתאר חיי הווייתנו בארץ, חיי בני דורנו (ושנינו לא כל-כך רחוקים זה מזה בגיל). בקרב הקהילה הספרותית ברוסיה הם נקראים "בני-דור השישים", וברוסית במלה אחת – SHESTIDESIATNIKI והכוונה לאותם סופרים שראשית כתיבתם חלה בערך בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת, ואף מרדו במסורת הכתיבה, והתכנים.
ואתה הינך אחד מאלה שבכוחך הספרותי תיארת ברבים מספריך את הוויית-חיינו. כך ב"המחצבה" (1963), שאף הוצג בתיאטרון, תוסכת ברדיו ועובד לסרט קולנוע שגם הוקרן בטלוויזיה; ואחר-כך כתבת את הדברים ב"אנשי סדום" וב"לא לגיבורים המלחמה". כמובן שמראות-השתייה של הווי החיים בפתח-תקווה, בה נולדת וגדלת, המושבה הראשונה בארץ, שבים ומופיעים ברבות מיצירותיך. וזוהי אותה היסטוריה שזה-מקרוב "נכתבה" על ידי בני-משפחתך ועל ידי ראשוני המושבה. כך ב"לשוט בקליפת אבטיח" הנך מתאר פרקי ילדות-נעורים ארצישראליים, ב"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" מתוארים שלהי תקופת המנדט הבריטי בארץ, ב"המושבה שלי" ניתן ביטוי להווי-חיים בסוף שנות השלטון העות'מני בארץ, וכן בתקופת המנדט הבריטי, ועד תקופתנו, וכן מרובים התיאורים בספרי הפרוזה האחרים שלך.
על כן הופתעתי מאוד כשהופיעה לפתע-פתאום אסופת שיריך. ועתה מסתבר, שאת תחילת דרכך הספרותית התחלת דווקא בשירה – בניגוד לי, שמעולם לא כתבתי שירה, ואף לא תירגמתי שירה משום לשון, אף כי אני אוהב לקרוא שירה. והנה מסתבר, שכבר בשנת 1955, שש-שבע שנים לפני הופעת "המחצבה", פירסמת ב"הארץ" את שירך הנוגע ללב "האביב הגדול". ואחר-כך, בשנים הראשונות לכתיבת הפרוזה שלך, המשכת ויצרת שירים, אם כי בהפסקות ארוכות.
אין לי ספק שאירועים אישיים שזיעזעו מאוד את נפשך גרמו לך לפנייה אל שירה. כנראה בסתר ליבך חשת שהפרוזה לא הצליחה לבטא זעזועים אלה, וחיפשת בַּלא-מודע מילים תמציתיות, מזוקקות מכל תיאורים שאינם משרתים את הליריקה הצרופה של האהבה, חיפשת את היחסים המורכבים של הורים-ילדים: יחסי בן-אם, יחסי אב-בת, יחסך העמוק והרב-משמעי אל דודתך המשוררת אסתר ראב, מלחמת יום הכיפורים, לידת בנך וניסיונך להוריש לו, הורשת אב לבנו, את הרצוי האידיאלי, אך יודע מראש את האכזבה: "אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים / כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר," אך המציאות המרה תהיה: "רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד / אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי."
והתפרצות שירך המדהים "רקוויאם לרבין" בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין, זמן לא-רב אחרי פגישתך עימו בארבע-עיניים, כאילו פגעו בך אישית: "זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן / הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ."
אגב, אף אני נפגשתי עימו, אם כי ב"שש עינים", בקריה בתל-אביב, בסוף 1974, כששימש ראש ממשלה ושר הביטחון בקדנציה הראשונה שלו. באתי לבקש ממנו שישחרר ממאסר מינהלי משורר ערבי שנעצר, זמן קצר לפני פתיחת קונגרס הסופרים הבינלאומי פא"ן בירושלים, בהשתתפותו. כידוע, שימשתי אז בתפקיד יו"ר הוועדה המארגנת של הקונגרס. ואכן, הוא נענה לבקשתי.
מעיון בספר שיריך נוכחים לדעת כי עוד בשנת 1962 סיימת לכתוב את המחזור הראשון, בד בבד עם ספר הפרוזה הראשון שלך. וכעבור כעשר שנים שבת וכתבת מחזורי שירים נוספים, וכך עד 1995. הנני מודה כי שיריך, שהתפרסמו מדי פעם בפעם בבמות ספרותיות, נעלמו מעיניי. עקבתי, כמובן, אחרי הפרוזה שלך, שהוספת לה מימד של עומק היסטורי ככל שחלפו השנים, כתבת ותיארת מציאות "מימזית", מציאות שהיתה ולא היתה, תיאורי הווי, כביכול, כך ב"המושבה שלי", ב"חנות הבשר שלי", ובספרים שקדמו להם.
על כן כשהגיע לידיי ספר שיריך, הוא עורר בי מייד עניין וסקרנות, ושבתי וקראתי בו. אך רק עתה, אחרי שכבר התקיים הערב הספרותי, והופיעו בו ש. שפרה, אשר רייך, אליהו הכהן וורדה גינוסר, חשתי שעדיין יש מה לומר.
בראש ובראשונה ברצוני להתוודות שאהבתי מאוד את שיריך, וכן את שם הספר "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר". אמנם, השם לקוח מספר תהילים, אך הקונוטציה היא של עברית עכשווית: השעה של לפנות בוקר היא שעה קשה לנו, לבני אדם, שעת השחר העולה היא שעה של גירוש סיוטי הלילה, של תקווה חדשה בלב, של אור היום עם כל הטוב שהשמש מסמלת. וכבר ב"האביב הגדול", שירך הראשון, מופיע הסיוט שבין תקווה חדשה לבין הקירבה אל המוות: "כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ."
המסע הרוחני שלך לארץ הודו הוא כתיבה על קסמי הודו שכולנו חשנו בצעירותנו, אף חלמנו עליה. ובשירך "המסע לארץ הודו" הנך משתמש אף באותן מילים וביטויי-קסמים: הגנגס הקדוש, הפילים, הדרכים הלבנות אל הגשמת התקוות, ושאיפת הסתר אל פנימם של הארמונות החבויים, הסודיים, אל מחוזות אפלים המושכים ומפחידים כאחד: "אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי / לְלֹא הֶרֶף – "
הנך מצליח לבטא במילים מעטות יחסי אב-אם, וילד הנקלע ביניהם שלא באשמתו – כפי שאתה כותב במחזור שיריך. אם כי בעצמי לא הספקתי להתנסות בכך לאור העובדה שהתייתמתי מאב בגיל תשע, ומאם בגיל עשר בימי השואה. אך קורא, כידוע, חי לא רק את חייו, אלא אף את חייהם של רבים אחרים שהוא קורא עליהם בספרים, או מכיר במהלך חייו, חיים שיכלו להיות אף חייו. וכך במחזור השירים "צוואה", "אבא רעב", "אבא מלך", "הורים" – הנך כותב, החל בטינה כלפי האב: "אַבָּא לֹא שִׁלֵּם בַּזְּמַן / אֶת חוֹבוֹתָיו / לָאַהֲבָה – // ַאֲנִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי בַּכֶּלֶא, / פּוֹרֵעַ הַשְּׁטָרוֹת / אֲשֶׁר כָּתַב בַּחֲלוֹמוֹ," ובטינה הנמשכת כלפי ההורים: "בְּלֶכְתָּם / הֵם נִשְׁאֲרִים בְּדָמֵנוּ / כִּפְלַיִם." כל השירים הללו נכתבו באותה שנת 1961, ואולי אין זה מקרה. ובמחזור אחר מודגש שאסור להראות את הכאב כלפי חוץ: "שֶׁעָלַי לִבְגֹּד / בִּכְאֵבַי / כְּדֵי לְהֵרָאוֹת אָדָם."
מחזור שירי האהבה משנת 1962 ריגש אותי מאוד. כך בשיר "צל הפנינה לשפתייך", השורה: "אַתְּ בְּאוֹהֲבַיִךְ / קַיֶּמֶת – // תְּבֹרְכִי בְּקִיּוּמֵךְ / הָעִקֵּשׁ / אַתְּ – " ובשיר "אטלנטיס": "מֶלֶךְ עַל כָּל / כִּשְׁלוֹנוֹתָיו." ואכן, אהבה גם אם היא נענית, בכל זאת לפעמים הופכת לכישלון, על אחת כמה וכמה אם האהבה נדחית: "אֲבָל שְׂחוֹקֵך שָׂרַט / מָלוּחַ / תּוֹךְ עֵינוֹ." ("זרה").
את השיר "אופליה" הייתי משייך דווקא למחזור ההורות, ליחסי אב-בת: "אַבָּא, / אִם הָיִיתָ נוֹשֵׁם אֶת / שְׁתִיקוֹת פִּי / הַמָּלֵא מַיִם / הָיִינוּ נִגְאֲלִים." ומעניין הביטוי, לדעתי המקורי, מפני שמעולם לא נתקלתי בו: "שֶׁנִּסְתָוִים" מלשון סתיו, בשירך היפה "סתיו מתפורר בתוך ההמון", תיאור האהבה האוזלת והולכת עד שמסתיימת אחרי האביב והקיץ: "לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים."
יפה הוא מחזור השירים שהספר כולו נקרא בשמו: "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר", שנכתב בשנת 1973. שוב במרכזו הנושא הנצחי: האהבה, האהבה המתגשמת ולא מתגשמת, האהבה המשכרת, אך גם הריקה והממהרת להסתיים. ורב-משמעית היא השורה: "רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי." ובשורות דומות אף מסתיים השיר, שוודאי אין לו פירוש חד וחלק: "נוּמִי, רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ, / רַק בְּלִבֵּךְ הַנָּם אִשְׁתִּי, וּבְהָקִיצֵךְ – "
השיר "זר כאש בעורקיה, כפור בליבה איתך", מצטלצל בליבי במשקל המקראי מתוך "אשת חיל מי ימצא" שבספר משלי (פרק ל"א). אלא שהאישה המתוארת בשירך היא היפוכה הגמור מזו שב"משלי". אם ב"משלי" אשת החיל היא היסוד לבית, לבעלה , לילדיה, ככתוב: "בטח בה לב בעלה," "גמלתהו טוב ולא רע," "ותקם בעוד לילה ותיתן טרף לביתה," הרי בשירך האישה עושה את ההיפך: "הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. / דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ. קֹר בַּחֲדָרֶיהָ. רֵיק מִבְּעָלֶיהָ." ורק המכיר את "אשת חיל" המקראית יחוש בעומק ואף באירוניה ואולי אפילו בשמחה לאיד בשורה שלך: "כִּי בְּגוֹרָלָהּ רָצְתָה. זָר כָּאֵשׁ בְּעוֹרְקֶיהָ." וכמובן, השיר הנקרא כשם הספר "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (ואם נדייק: שם השיר ודאי קדם לשם הספר), ואף כאן יכול להאיר את עינינו אותו פרק ב"משלי", בשורה שאתה כותב: "בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. / גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ."
באשר לאזהרתה של דודתך המשוררת אסתר ראב, אותה הנך מתאר בשיר "בפחדֵך פן הולכת את", המזהירה מפני האהבה , ומשתמשת לשם כך באימרה העממית הערבית, המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של האישה: "וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא." – ואל תיראה את האור (האש) מעכוזה – אינני משוכנע שאישה יכולה להעיד על אמיתות או אי-אמיתותה של אימרה זו. מן הראוי להתחשב במקרה זה רק בעמדתו של הגבר המאוהב. לפעמים הגבר כה מאוהב, שאפילו אם בגלל אהבתו זו הוא רואה את העולם בצורה מסויימת, ועל כן אף עושה שגיאות – הרי תמיד יוכל להתנחם ששגה בגלל אהבתו. הלא ידוע שראיית "האמת" היא לעיתים יחסית, תלויה בנסיבות המקום והזמן, ואף ב"רואה" עצמו. יש הרואה את "האמת" מבעד לאידיאולוגיה שבה הוא דוגל. אין לי ספק שהכוונה באימרה הערבית היא שהאוהב רואה את המציאות מבעד לעיניה של האהובה. ואם זוהי "האמת" לגביו, אין לגנותו על כך, כפי שאין מגנים את האידיאולוג, הנכון אף לתת את חייו למען "אמונה" שמתגלה בסופו של דבר כ"עיוורון" בראיית המציאות. ומדוע אסור לאוהב לשגות? הלא עצם ההתאהבות היא מתנה אלוהית שאסור לדחותה. והדברים, כמאמר הפתגם, "עמוקים מיני-ים..."
במחזור שיריך "אוקטובר 1973", שחלקם נכתבו אף בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ניכרת הקדרות והפסימיות , כגון בתיאורך המצמרר: "שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת / עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט – / נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה – "
כיוון שאתה משתמש בביטוי "יהודים", ולא כפי שרבים נהגו לכתוב "לוחמים", או "חיילים" וכיו"ב, הרשה-נא לי לספר לך על פגישה אחת. כשהשתחררתי סוף-סוף מהמילואים, ימים רבים אחרי סיום מלחמת יום הכיפורים, ופתחתי שוב את שערי בית-הסופר בעיר העתיקה בירושלים, נכנס אליי יום אחד בשעת בין-ערביים הסופר לייב רוכמן ניצול השואה (שבתו היא המשוררת והציירת רבקה מרים), שהתפרסם בזכות ספרו האוטוביוגראפי "בדמייך חיי" שגם תורגם מיידיש לעברית, כמדומני בידי חנוך קלעי. הספר עורר הדים רבים מיד עם הופעתו. לייב רוכמן אמר לי בערך כדברים האלה שהשאירו עלי רושם רב: "נכון שמלחמת יום הכיפורים היתה בשבילנו מלחמה נוראה, ונהרגו בה למעלה מ-2500 חיילי צה"ל. כולנו בוכים על אלה שנפלו, אך בסופו של דבר ניצח העם היהודי את אויביו." ומיד הוסיף ואמר שהוא מתנגד להשוואת הסכנה שבה היינו נתונים – לתקופת השואה, כפי שרבים ניסו להשוות אז. ומייחסים אפילו לשר הביטחון משה דיין את האמירה שעמדנו בפני סכנת השמדה של "הבית השלישי".
"אתה יודע," אמר לייב רוכמן, "הרי מיספר הנופלים במלחמה זו היה פחות ממיספר הקורבנות היהודים שנרצחו בידי הגרמנים בעיירה קטנה אחת בפולין. ולכן," הוסיף, "מן הראוי שנראה אף את מלחמת יום הכיפורים בפרספקטיבה של ההיסטוריה של העם היהודי," והמשיך ואמר, "מכאן תבין את הניצחון הגדול שלנו נגד אלפי הטנקים ועשרות אלפי החיילים של צבאות מצרים וסוריה."
ואני כותב לך זאת, אהוד, מפני שאף הוא התכוון ל"יהודים" באותו מובן שאתה מתכוון ב"שכבה דקה של יהודים נמרחת," וכיוון שאף אני ניצול השואה, ואף-על-פי שבעצמי השתתפתי במלחמת יום הכיפורים, כמו גם בכל המלחמות האחרות (חוץ ממלחמת השחרור, שאז הייתי עדיין צעיר מדי) – בכל זאת הסכמתי בליבי עם לייב רוכמן. הרי בסופה של אותה מלחמה עמדו "היהודים" במרחק 101 ק"מ בלבד מקהיר!
בזאת חשבתי לסיים את מכתבי אליך, שהתארך, אף-על-פי שעדיין לא דנתי במחזורים "שירים לבן", "תאוות כבוד" ו"רקוויאם לרבין", ולא ב"שירים לילדים"; אך בכל זאת ברצוני להוסיף מספר מילות סיום: שמחתי מאוד לפגוש, כפי שפוגשים ידידים ותיקים אחרי שלא התראו זמן רב, בשני שיריך: "בפתח תקווה אחרת", ו"חסד אבותיך", שבאו כבר בספרך היפה (בפרוזה) על תקופת ההתבגרות במושבה: "לשוט בקליפת אבטיח", שראה אור בשנת 1987 ושאותו הקדשת לבנך בנימין (בן). שני השירים, שאהבתי מאוד, מנסים לסכם, לשחזר, ולהביא בפני הקורא בתמציתיות רבה, מעט מן הניחוח של ההיסטוריה בהתהוותה, שנוצרה על ידי בני משפחתך: משפחת בן עזר ראב מפתח-תקווה אם המושבות. אתה כותב שהמושבה הוקמה על אדמת ארץ-ישראל בעזרת "דָּמָם הַמַּאדְיָארִי... / אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ. / מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר. / ...אֵל / מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל / זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים."
אכן, אלה מראות השתייה השבים ומופיעים ביצירותיך בפרוזה, ולא רבים יכולים להתגאות בעבר מפואר כזה. ואולי תשוב עוד אל המראות האלה גם בכתיבת שירים, ולא רק בפרוזה. אולי אחרי שתשתחרר ממוראה של דודתך הנודעת, המשוררת אסתר ראב.
הסופר שמאי גולן נולד בפולין ושרד כילד בשנות מלחמת העולם השנייה תחת הכיבוש הנאצי בפולין, ואחר-כך בחלק האסיאטי של בריה"מ, שלא נכבש. לאחר עלותו ארצה התחנך בקיבוץ רמת-הכובש. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בספרות ובהיסטוריה. בין מייסדיו של בית הסופר בירושלים ומנהלו הראשון במשך שבע שנים; נבחר ארבע פעמים לתפקיד יושב ראש אגודת הסופרים העבריים בישראל. היה בשליחויות חינוכיות ותרבותיות מטעם ישראל במקסיקו, ארגנטינה ורוסיה. מספריו: "באשמורת אחרונה", "אָשָמִים", "מותו של אורי פלד", "בריחות למרחקים קצרים", "המארב", "חופה" ו"השואה – פרקי עדות וספרות", אנתולוגיה.
ספרו "מסעותיי עם ספרים" הופיע לאחרונה בהוצאת "אסטרולוג".
120 שנה לבית-הספר העברי הראשון בראשון-לציון
שלום לך אהוד בן עזר,
בעניין חישובי השנים שחלפו מאז חלו אירועים שהם ציוני דרך מיוחדים וציינת אותם במייל שלך ["חדשות בן עזר" גיליון 76] לא אתווכח מי קדמה למי, ראשון-לציון או פתח-תקווה, אך ברצוני להוסיף שבשנת 2006 תימלאנה 120 שנה לבית הספר העברי הראשון, בית ספר ''חביב" בראשון-לציון.
קוראה נאמנה
לקוראה נאמנה שלום רב,
עצם העובדה שאת מעלה בדעתך שהשאלה: מי משתי המושבות קדמה למי – נתונה לוויכוח, מוכיחה על ניתוק מסויים שלך מתולדות העלייה הראשונה ותולדות פתח-תקווה אם המושבות.
אגב, כבר לאחר ייסוד פתח-תקווה, סבי, יהודה ראב בן עזר שימש כמדריך חקלאי למייסדי ראשון. ותוכלי גם לקרוא רבות על ראשיתה של העברית בבית-הספר יק"א בפתח-תקווה ב"כל הפרוזה" של אסתר ראב, ובביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש".
ובאשר לסיפא של תגובתך, ברצון אני מביא אותה בהבלטה.
אהוד בן עזר
Dear Ehud,
Judy and I want to extend to you and to Judith my best wishes for a happy, healthy and peaceful New Year. I would also like to congratulate you on the email newsletter that you have been producing. I am very happy to receive it--always of great interest. We print it out and add it to the collection.
Warmest regards and Shanah Tovah,
Charles Berlin
Lee M. Friedman Bibliographer in Judaica
Judaica Division, Harvard College Library
Harvard University
Cambridge, MA 02138 USA
[30.9.05]
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק תשיעי
והוא פרק היסטורי: צנחנים גרמניים בוואדי-קֶלְט
אך לא היינו זקוקים דווקא ל"שמונה בעקבות אחד" כדי לחשוד ששני מרגלים נאציים מסוכנים מסתובבים במושבתנו. כי באמת נפוצו בשנים ההן שמועות, ונידמה לי שהסיפורים האלה התפרסמו גם בעיתונים, שצנחנים גרמניים ירדו בוואדי-קלט ליד יריחו, ומחפשים אותם בכל רחבי הארץ.
אחרי שנים רבות חקרתי את הפרשה הזו, רציתי לדעת אם היה יכול להיות שמץ של אמת בחשדות ובפחדים הילדותיים שלנו. וזה מה שהעליתי –
בחודש אוקטובר 1944 היה הקצין הגרמני אוטו סקוּרצני מפקד של יחידה מיוחדת, השייכת לדיוויזיית ברנדנבורג המפורסמת שעסקה בתפקידים מיוחדים של ריגול, חבלות ופעולות מאחורי קווי-האוייב. היחידה עמדה תחת פיקודם של שירותי-המודיעין של גרמניה הנאצית, והיתה מורכבת גם מערבים, שרידי המשתתפים במרד הערבי שהתרחש בארץ-ישראל בשנים 1939-1936, שנות המאורעות, כפי שנקראו אז. היו אלה אנשי כנופיות, טרוריסטים, שנמלטו מן הארץ כדי שלא לעמוד למשפט צבאי בפני האנגלים ששלטו אז. ועוד היו באותה יחידה גרמנים תושבי הארץ, שעזבו אותה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בארץ-ישראל היו קיימות מושבות גרמניות בחיפה, בירושלים, ביפו, בשָׂרונה (היא קריית בנייני הממשלה ומשרד הביטחון בתל-אביב) ובוויהלמה (הנקראת כיום בני-עטרות, ליד נמל-התעופה בן-גוריון) ובעוד מקומות.
קורותיהן של מושבות הגרמנים הללו בארץ-ישראל, מושבות הטֶמפּלֶרים, הוא סיפור לעצמו, ומקצתו אפשר לקרוא בספרים "התיישבות הגרמנים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית" מאת החוקר אלכס כרמל, "הגיִס החמישי" של העיתונאי חביב כנען, ו"אנשי סדום" של סופר אחד שאת שמו שכחתי.
כל חיילי היחידה המיוחדת של סקורצני התאמנו לקראת פעולות חבלה בקווי צינור-הנפט, שעברו בעבר-הירדן ובארץ-ישראל. כוח-החלוץ שלהם הוצנח בסוף ספטמבר או בראשית אוקטובר 1944 בוואדי-קלט, ליד יריחו. סקורצני מזכיר את הפעולה הזו ביומנו, שהתפרסם לאחר המלחמה.
אחדים מן החבלנים נתפסו בסביבות יריחו והכריזו על עצמם שהם קצינים גרמניים ועל כן יש להתייחס אליהם כאל שבויי-מלחמה. שלושה חמקו. ביניהם שני ערבים. אחד מהם, שכּינוּיוֹ היה אבּוּ-עלי, מרמלה, היה חַסַן סַלַמֶה, מנהיג הכנופיות הידוע מימי המרד הערבי בארץ-ישראל, ואיש-אֵמונו של המופתי חַג' אמין אל-חוסייני, שהיה מנהיגם של ערביי הארץ, ולאחר שגורש כרת ברית עם היטלר.
חסן סלמה לא נתפס. הוא הצליח להסתתר שנים אחדות מפני הבריטים, נעשה שוב למפקד כוחות ערביים, ונהרג כאשר פוצצו לוחמי ה"הגנה" את מפקדתו, ששכנה בבית-קומות בפרדס ליד רמלה, בשנת ארבעים ושמונה. כאשר נוסעים לרמלה מכיוון תל-אביב ומסתכלים דרומה לעבר הפרדסים, קצת לפני מעבר פסי-הרכבת, אפשר עדיין לראות את ביתו של חסן סלמה, שמחציתו קרסה אז ועודנה הרוסה, אולי עד עצם היום הזה
השלישי מבין הצנחנים שנמלטו היה גרמני שנולד באחת ממושבות הגרמנים בארץ והכיר יפה את האזור. הבריטים פִּרסמו אז שהם מחפשים אדם בשם דיינינגר מן המושבה הגרמנית ואלדהיים אשר בגליל. היום שוכן על מקומה המושב נווה-יער.
לפי התוכנית המקורית היה על החבלנים לעלות צפונה מוואדי-קלט לאורך הירדן ולהגיע אל צינור-הנפט. צינור-הנפט מעיראק עבר אז את הנהר לערך במחצית הדרך שבין הכינרת לבית-שאן, ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל צמח-חיפה, עד שהגיע אל בתי-הזיקוק במפרץ חיפה, שקראו להם הרֵפַיינֵרים. בשנות המלחמה היו החיילים הבריטיים מעלים כל לפנות-ערב עשרות כדורים פורחים בצבע כסף עמום מעל לאזור הנמל ובתי-הזיקוק. הבלונים המוארכים האלה, כמו ביצים ענקיות עם סנפירים, כמו צפלינים קטנים, היו קשורים יחד ברשת קורים להגנה בפני הפצצות מטוסי האיטלקים והגרמנים מנמיכי-הטוּס. זה היה מראה מרהיב. זה גם הוכיח איזו חשיבות עצומה למאמץ המלחמתי ראו הבריטים בזרימה התקינה של הנפט מעיראק לחיפה.
אבל במקום לעלות צפונה פנו החבלנים בכיוון ההפוך והסתתרו בין יריחו לעין-גדי ולא עשו שום פעולה. חלק מן הציוד שלהם גילה בעין-גדי פטרול-פרשים של משטרת-המידבר, אשר בסיסו היה במשטרת כּוּרנובּ, לימים נקודה נטושה על גבעה בדרך לסדום, קצת מזרחה לדימונה. נמצאו מוקשים, מנגנוני-השהייה משוכללים-מאוד, מכשיר-אלחוט, וכן אקדחים ותת-מקלעים, רימונים ופתילי-שריפה. רוב הציוד הצבאי היה מתוצרת בריטית.
תחילה חשבו השוטרים כי הציוד נגנב מאחד המחנות הבריטיים והוחבא על-ידי בדווים העוסקים במסחר ובהעברת נשק. אך לאחר סריקה נוספת נמצאו במקום שרידי מפות גרמניות של האזור, וכמה שרידי דפים מתוך תעודות ומסמכים בגרמנית, שהועלו באש. מוצאם של המסמכים הללו היה כנראה מיחידתו של סקורצני. המוקשים והנשק היו פזורים כאילו נזרקו בבהלה, חלקם למים באפיקו של אחד הנחלים. היה רושם כי השותפים רבו ביניהם, או ביקשו להימלט מן המקום מהר ככל האפשר בלי לקחת איתם כל חפץ או מסמך היכול להסגירם, אם ייתַפסו, ולקשור אותם אל הקבוצה שהוצנחה בוואדי-קלט. ברוב פחדם ויתרו אפילו על הנשק האנגלי שהיה בידיהם.
לשני הערבים לא היה קושי. ייתכן שנשאו איתם גם את תעודות-הזהות הקודמות, כאזרחי פלשתינה-א"י, וכך יכלו לחזור בהיחבא למקומות-מגוריהם ולהסתתר בקרב משפחותיהם הענפות. אך מה קרה לגרמני שביניהם?
הוא לא נתפס מעולם.
[הסיפור, המיוסד על מחקרים היסטוריים, פורסם כאמור בנוסח שונה כבר ברומאן ההיסטורי "אנשי סדום" (1968) שהופיע לפני שנה גם בגרמנית (2004), זכה במהלך השנה ל-92 קונים וזיכה את מחברו בפרס הסוֹדוֹמיסטים של יריד בתי-הזונות בפרנקפורט].
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)
פרק עשירי: מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים – כולם
בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור
תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
ניתן לרכוש את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
ניתן לרכוש את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל