| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 78
תל אביב, יום חמישי ג' בתשרי תשס"ו, 6 באוקטובר 2005
32 שנה למלחמת יום כיפור, אוקטובר 1973
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
אהוד בן עזר
בשולי פנקס הכיפורים
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה
בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי
לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה
וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים
וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם
דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –
וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ
עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –
אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה
בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח
בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל
וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –
הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה
גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...
אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף
מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה
אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה
פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם
וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא
מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל
חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ
גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי
רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –
עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי
לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –
וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ
אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה
אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,
כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי
כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים
אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –
אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,
יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים
אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר
וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –
וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה
רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:
"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ
כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...
דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."
אֶלָּא –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
אוקטובר 1973
לאחר מלחמת ששת הימים פרסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.
האימפריה היהודית בוכה
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב
מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד
לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –
מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?
מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב
בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי
שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –
יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ
וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת
חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית
נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת
עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –
נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית
אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח
שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –
בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.
אוקטובר 1973
בעלך מרקיב בשדות, נערה
בַּעְלֵךְ מַרְקִיב בַּשָּׂדוֹת, נַעֲרָה
וְהַלַּיְלָה קָשֶׁה, דַּגְדְּגָן וּקְבוּרָה –
תּוֹלְעֵי יִשְׂרָאֵל לוֹחֲכוֹת בְּלִבּוֹ
בַּחֲלוֹם זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא מִקִּרְבּוֹ –
אַל תִּצְעֲקִי בְּשָׁעָה שֶׁל חֶמְדָּה
אֶרֶץ שְׁלֵמָה לִכְבוֹדֵךְ נִבְגְּדָה
עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ, הָאֶצְבַּע לַפֶּה –
בְּקִיא וּדְמָמָה תִּמְצְאִי לָךְ מַרְפֵּא.
רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה מְנַחֶמֶת אוֹתָךְ
מִי יְהוּדִי? – בָּשָׂר שֶׁל תּוֹתָח,
שַׂר בִּטָּחוֹן דּוֹאֵג לִבְשָׂרֵךְ
מָה שֶׁתֵּלְדִי הוּא יִפְשֹׁט מֵעוֹרֵךְ –
לְאַט לָךְ בָּאֵבֶל, צָעֹק וְקַלֵּל
לֹא כָּל יְלָדַיִך יִקַּח יִשְׁמָעֵאל
אֶחָד לְפָחוֹת עוֹד כְּדַאי לְהָכִין
שֶׁמָּא יָמוּת בִּתְאוּנָה בַּדְּרָכִים –
הַלַּיְלָה מָלֵא בְּחֶמְדָּה תּוֹלָעִית,
הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר מֵת שׁוּב אֵינֶנּוּ מַבְעִית
לַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ כְּבָר מוּכָן צַו-קְרִיאָה –
עַל כָּל מַחְמַדַּיִךְ אוֹנְנִי בִּקְרִיעָה.
מרס 1974
צנום, גאה וללא אשליות
כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים
זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים
מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל
הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –
אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים
עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם
לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף
בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא
מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר
בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ
תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה
בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ
נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת
וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן
וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ
לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ
גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה
בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל
זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...
נובמבר 1975
מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" בהוצאת "אסטרולוג" 2005.
אלישע פורת: הדסקימינדוס מאוקטובר 73'
כשמתקרבת עונת השנה של יום הכיפורים, אני מותקף, ללא אזהרה, בזכרונות מהמלחמה הארורה והרחוקה ההיא, כשעמדתי, בחצי גוף ערום, ביום סתווי חמסיני, באמצע אוקטובר 73, על עמדת בטון חשופה בגבעת פזרה, מעין בונקר לעיתות חירום, שמעל חושנייה – ונשאתי דבריי אל קומץ החברים שהתפנו לשמוע – אמרתי להם – "הנרות שתביאו מהחופשה הראשונה לחנוכה, לא יספיקו, תביאו בבקשה גם חבילות של מצות!..."
הם רגמו אותי באתרוגים, כלומר בקופסאות השימורים ממשאית האספקה הסורית השרופה שבמורד התל, מתחת לבונקר. והמ"פ קרא לי: "רד מהבונקר, יא דסקימינדוס שכמותך! דפיטיסט חסר חולצה!" – הוא שב אז משליחות בארגנטינה, והמרד של חסרי החולצות, הדסקימינדוס, שהחזירו את הרודן פרון לשלטון – היה אז טרי בזיכרונו.
אני ירדתי מהבונקר ולבשתי את החולצה, אבל נבואתי הדפטיסטית-כביכול התגשמה במלוא רעתה: נרות חנוכה לא הספיקו לנו, והגדוד השתחרר ממש שבוע לפני הפסח! ולא היה חסר הרבה שנפתח שם גם את חבילות המצות!
לימים, בחורף של 1975-6, כשיצא לאור ספר שיריי הראשון, "חושניה, המסגד", ערך איתי ראיון על הספר לגלי צה"ל, המשורר והבמאי מוטי בהרב. עודני זוכר את דבריו המכאיבים בטלפון הציבורי בנווה שכטר, מעון הסטודנטים של היהדות הקונסרבטיבית, ברחוב אגרנט שמדרום למוזיאון בירושלים. "התחנה לא תשדר את הדברים שלך. אני מצטער, הם אומרים שאתה משורר דפטיסט!"
וכשהשפופרת דממה על החוט, ואני עמדתי שם המום, חזרה אליי לפתע, כמו חיה, קריאתו של המ"פ יוסי בן שאול הזכור לטוב, מקיבוץ מעברות: "יא דסקימינדוס שכמוך, יא חסר חולצה, אל תפחיד לי את הפלוגה בתחזית השחורה שלך, בחנוכה נהיה כבר בבית!..."
מזכיר נשכחים: הארי פירס ממשמר-העמק
בעקבות קטע יומן של מר א. בן עזר משנת 1973
בשנת 1973 החלו מתפרסמים בגיליונות "חותם", המוסף השבועי הדינאמי של עיתון "על המשמר", זיכרונותיו הציוריים והמשעשעים של הארי פירס ממשמר-העמק. הם כבשו מיד את ליבי, שהרי טעמי הספרותי הוא מיסודו מאוד פרימיטיבי, אני לא סובל שמזיינים לי השכל, ואני מוקסם מסיפורים פיקאנטיים בעלי נופך אותנטי. יצרתי קשר עם הארי דרך ידידי הבמאי גיורא מנור, אף הוא חבר משמר-העמק (שניהם כבר לא בחיים), וכך יצאה לפועל הפגישה שעליה אני מספר ביומני. מאחר שפרקי "חותם" שלו היו טריים בזיכרוני, לא טרחתי לחזור עליהם ביומן כך שאין לקבל מהקטע הקצר מושג על חיוניות כתיבתו המשעשעת של הארי.
הארי היה איש גדל-קומה, לבבי, קצת ג'ינג'י, ממושקף, ובעל עור אדמוני מחוספס של פועל בשדות. אדם שכובש את ליבך למן הרגע הראשון. אינני זוכר אם לימים אכן יצא לאור ספרו המכיל את רשימותיו. אם כן, הייתי שמח לאתרו. אם לא, הייתי ממליץ למישהו במשמר-העמק לנבור בגיליונות "חותם" מראשית שנת 1973 ולהעתיק משם את פרקי הארי פירס כדי להוציאם בספר או בחוברת. בשעתו גזרתי ושמרתי אותם אבל הארכיון שלי הוא כמו שכבות תקופתיות בעיר בת אלפי שנים. מיכל סנונית או ישראל זמיר, כל אחד מהם ערך את "חותם" בשעתו, אולי יוכלו להוסיף לנו פרטים.
16.7.73 ט"ז בתמוז תשל"ג. יום שני. היום בערב ביקר אצלי הארי פירס ממשמר העמק. גוי אמריקאי שעלה ארצה לפני כמה שנים וכתב כמה סיפורי זיכרונות מקסימים על דרכו באונייה לארץ. אכלנו יחד ארוחת-ערב שהכנתי לו. הוא כיום כבן שישים ושבע. בריא. דומה קצת ליהודה אלמוג. התפעל מקומפוט מתאנים מיובשות בְּשֶׁרִי שהכנתי אחר-הצהריים, מפני שלא ידעתי מה לעשות בתאנים המיובשות שהביאו לי יפה ואמנון. שתינו ויסקי, ואחרי הארוחה עישנו סיגרים. סיפר על חייו וכיצד הגיע ארצה. טיפוס של הרפתקן טוב לב. עודדתי אותו להשלים את עריכת ספרו האוטוביוגראפי, אשר ראוי היה לו לצאת בדפוס.
השוטרים נזרקו לתוך סיטואציה סיוטית
אהוד יקר,
אתה בוודאי יודע שלא בכול אני מסכים עם דעותיך, ולא רק בתחום הפוליטי, אבל בפרשת מח"ש אני מחזק את ידיך בחום, ומקווה בכל ליבי שעמדתך תמצא נתיבים ללב הציבור.
באירועי אוקטובר 2000 היה מרד מבהיל של האוכלוסייה הערבית, כשהמטרה המוצהרת (יש תיעוד מצולם ומוקלט!) הייתה להביא לקץ השלטון הישראלי, לא רק בשטחים אלא גם בתוך הקו הירוק. השוטרים נזרקו לתוך סיטואציה סיוטית, ולא צריך דמיון יותר מדי מפותח כדי לשער איך היו פועלים במקרים דומים שוטרים אמריקאים או צרפתים, ואפילו אנגלים.
אני מניח שנעשו שגיאות, אבל מי במקומם היה נוהג אחרת, כאשר אלפי צעירים מוסתים מתנפלים עליך באבנים ובמוטות כשעיניהם רושפות שנאה ותאוות רצח? המפגינים הערבים אינם מכירים בשום "טעות" שלהם – באופן בסיסי מותר להם להרוס תחנות אוטובוסים, סניפי בנק, לזרוק אבנים לכבישים ולהרוס כל דבר שסמל ישראלי טבוע בו – ובצדקנות מדהימה הם נושאים דגל אש"ף בהפגנות ודורשים להעניש את "הרוצחים". הם כבר קבעו את פסק-הדין, ואם הוא לא יבוצע – הם יפנו לאינסטנציות בינלאומיות בתביעה לגנות את ישראל ולהטיל עליה עונשים!
אני מעריך מאוד ישראלים שמתריעים על עוול שנעשה למיעוטים רק משום שהם מיעוטים, אבל מי שהשתתף ב"עליהום" המפחיד באוקטובר 2000 – לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולתייג את עצמו "חף מפשע".
על כן אני מחזק את ידיך ומייחל כי לדבריך יהיה ההד הראוי בציבור שנותרה בו מעט שפיות.
בברכת שנה טובה,
משה גרנות
ביקור ביקב אָמְפוֹרָה בחוות מָקוּרָה בכרמל
מאת סופר נידח תתרן מוסמך
אמפורה הוא כד ביוונית. יש בשמו טבק הולנדי למקטרת, ואני, 39 שנים, מערבב שליש "אמפורה" מהאריזה האדומה עם שליש "אֶרִינְמוֹר" מצפון-אירלנד ושליש "פְלַיִינְג דָאטְשְׁמֵן" הולנדי, כפי שלימד אותי אדון פָס, שהיתה לו חנות מקטרות וטבק בכיכר מגן-דוד בתל-אביב. הוא היה אביה של חוקרת הספרות ד"ר פנינה נווה.
אמפורה בכרמל הוא יקב חדש-יחסית ויינותיו הראשונים הנמכרים עכשיו הם משנת 2001. הוא ממוקם בחוות מָקוּרָה, שהכניסה אליה היא מזרחה מכביש חיפה-חדרה הישן, בצומת עופר, כרם מהר"ל. תוכנית "מצדה על הכרמל" בשנת 1942, בהתקרב רומל במידבר המערבי לעבר מצרים, היתה אמורה להתכונן כאן, באזור של חוות מקורה על הכרמל.
(כמעט ממול לצומת, בפנייה מערבה למושב צרופה, אפשר למצוא את מחסן הספרים הסגור של איתמר לוי, שפתח חנות ספרים משומשים בזיכרון יעקב, וכן את "פיצ'יפקעס צרופה" של משפחת אשורי, 04-9541059, שבשעתו היו בה גם אוספי גלויות, מטבעות ובולים וכיום בעיקר כלי נחושת, פיוטר, שטיחים, חרסינה וכל מיני פיצ'יפקעס אחרים)
נחזור ליקב אמפורה. כביש הכניסה אליו, מימין (דרומה) לכביש העולה לכרם מהר"ל, סגור במחסום חשמלי בלתי-עביר למכונית. מצד ימין בית הבד "מקורה", שפתוח לקהל רק בימי שישי ושבת, ולדעתנו אין טעם לבקר בו לפני שנפתחת עונת המסיק (בקרוב) ואז מומלץ מאוד לקנות את "ראשון המסיק" של מקורה, שמחירו בעונה שעברה היה 55 שקל לבקבוק של ליטר והוא משמני הזית הטובים ביותר שטעמתי בשנים האחרונות. לסלט אני משתמש בשמן זית פשוט של דליית אל-כרמל שעולה 20 שקל לבקבוק של 650 מ"ל ב"גן העיר" בתל-אביב, ובשמן מָקורה נוהג בחסכנות, רק כשאני טובל בו ישירות את הלחם, ושום דבר לא חוצץ בין חיכי לבין טעמו.
השארנו את המכונית במגרש החנייה של בית-הבד מקורה, והלכנו ברגל ביום חם מרחק כמאתיים מטר עד לבניינים דמויי-העתיקים עם גגות הרעפים של יקב "אמפורה". קיבלה אותנו מֶגי, שעימה יש גם לתאם את הביקורים, ואחר כך ערך לנו אורי זיו סיור ביקב.
סביב שולחן העץ המרשים, באולם הגדול שחלונותיו צופים אל נוף בוסתני פראי של מורדות הכרמל, התחלנו עם מגי בטעימות שלוו במציות ובמים קרים, ואני חולק עימכם את רשמינו.
מֵד רֵד (מדיטריאן רד) 2003, 97% קברנה, 3% שירז. יבש מאוד וטעים וגם לא מכה את החיך כמו כמה יינות אדומים יבשים יקרים מאוד שהסנובים אוהבים להתהדר בהם. 14.5% אלכוהול.
רִיטוֹן 2001. 80% קברנה, 10% מרלו, 10% פטיט סירה. התיישן 20 חודש בחביות לאחר תקופת איחסון במכלי הנירוסטה. פחות יבש מקודמו, אפילו קצת מתוק. מתאים אולי יותר לנשים.
מֵרְלוֹ 2001. 95% מרלו, 5% פטיט סירה. גם הוא עבר יישון בחביות עץ אלון צרפתיות במשך 20 חודשים. טעמו בין יבש לקצת מתוק. בשעתו היו מוסיפים ליינות האדומים היבשים יין עשוי מענבי קאריניאן, ואילו כיום ענבי הפטיט סירה הם המעניקים את הגוון האדום העז ליין. 13% אלכוהול.
קָבָּרְנֶה סוּבִיְניוֹן 2001. קברנה 95%, מרלו 5%. יוּשן 20 חודשים בחביות. טעמו פחות יבש מקודמיו. למעשה הרד מד היה הטעים ביותר.
שָׁרְדוֹנֶה 2003. 100% שרדונה. יין יבש לבן. מחציתו שנה בחביות עץ אלון ומחציתו במכלי נירוסטה, ומערבבים. טעים מאוד. קל ומפתה ולפי המסורת מתאים ביותר לשתותו יחד עם מנות של לדגים ופירות ים.
אגב, בתור יין לבן, וכשאף אחד לא רואה, אני מעדיף יין "הוֹק" של כרמל מזרחי שאת טעמו אני מכיר ללא שינוי יותר משישים שנה. ולא אמרתי בזאת שאני חסיד שאר יינותיו של כרמל מזרחי, אך לא נראה לי שהרבה אנשים מסוגלים להבדיל בטעימה עיוורת בין הוק מקומי משובח לבין שרדונה קליפורני או ישראלי, ולעיתים עשויים אפילו להעדיף את ההוק.
לאחר הטעימה, ואנחנו מבוסמים קמעה, לקח אותנו אורי זיו לסיור ביקב. עונת הבציר כבר הסתיימה וכל פס הקליטה והסחיטה כבר פורק ונוקה לקראת השנה הבאה. התרשמנו מאוד ממערכת מכלי הנירוטסה הגדולים בקומת הקרקע, ומן המרתף הגדול והמקורר שבו שוכבות ומתיישנות עשרות רבות של חביות עץ אלון לקראת העברתן לבקבוקים, עדיין ללא תוויות, כי גם הם הבקבוקים, מזכוכית ייבוא מיוחדת, שוכנים תקופת זמן נוספת לשם יישון בתנאים אופטימליים.
רק חלקה קטנה אחת של גפנים ליין נמצאת בחוות מקורה עצמה. כל שאר היבול נבצר השכם בבוקר בכרמי יקב אמפורה שבגליל העליון, ליד משגב-עם, ומשתדלים להביאם עד לשעה 11.00 לפני הצהריים לקליטה ביקב. נזכרתי כיצד בסיור בסתיו 1995 באחד היקבים הקואופראטיביים בפרובאנס, ראינו טרקטורים על גלגלי גומי מביאים בזה אחר זה עגלות עמוסות ענבים שאותה שופכים ללוע קליטה אחד, והדבר המדהים היה ששפכו לשם ענבים מכל הזנים, לבנים כמו גם אדומים; ואילו בתוך היקב יכולת למלא ממשאבות גדולות עם צינורות פלסטיק שחורים, כמו של תחנת דלק, ובג'ריקנים לבנים גדולים מפלסטיק – יין אדום אחיד, אני מניח, בוז'ולה, בלי להתקשקש הרבה בשמות מפוצצים ובתוויות יוקרתיות.
קנינו בקבוק מֵד רֵד 2003 ובקבוק מרלו 2001 גליל במחיר ממוצע של 75 שקל לבקבוק. יש יקרים יותר אך אם איני טועה לא היו זולים יותר. בדרך כלל אנחנו קונים יינות הרבה יותר זולים, החל מגָאטוֹ נֵגְרוֹ (חתול שחור) הלא-כשר (שלא חומם) הצ'יליאני בפחות מ-30 שקל לבקבוק, ועד ליינות מקומיים וגם ייבוא במחיר של עד 45 שקל לבקבוק. אגב, יינות אמפורה אינם מחוממים ולכן במוצהר הם אינם כשרים.
ומוזר, לאחר ימים אחדים, באחת מחנויות היין הזולות בתל-אביב (לא הפלצניות) מצאנו בקבוק יין אמפורה ב-45 שקל, בעוד אשר בכל התצוגה ביקב עצמו לא הראו לנו יין במחיר הזה. אתמהה. ואם חפצי חיים הם, הייתי ממליץ להם להוריד במקצת את רמת המחירים.
תיאום ביקורים ביקב עם מֶגִי, 050-6392558, 09-9704301. יקב אמפורה, 04-9840702. אורי זיו, 050-6428909. עלות הביקור, הכולל טעימות, 30 שקל, הכלולים במחיר היין שאתה קונה, אם אתה קונה. ואם אתם זקוקים להתרעננות קצרה, אפשר לשתות קפה ולאכול כריך טעים ולא יקר ב"קפהאִין" הממוקם בתחנת הדלק, ממש ביציאה לצומת עופר, מכרם מהר"ל אל כביש החוף הישן.
אני נושא את שירִי אל הרעב לרוח: פנחס שדה והשירה הדתית
למר אהוד בן עזר שלום,
קראתי בעיתונך (גיליון מס' 76) את דבריך, לפיהם "לא כתב סופר עברי פעיל מן התחום הבידיוני (תקנו אותי אם אני טועה) מונוגרפיה לא-בדיונית על סופר עברי מן העבר, אפילו מן העבר הקרוב... וחוסר העניין בסופרים מן העבר אומר משהו על הרדידות והיחצ"נות של... מה שנחשב היום לספרות עברית... וגו'."
הרשיני לתקן טעות, ולהפנות תשומת ליבך לספר בתחום שנגעת בו. מן הגילוי הנאות לציין כי את הספר "כתב סופר עברי פעיל מן התחום הבידיוני," והספר הוא "מונוגרפיה לא-בידיונית על סופר עברי מן העבר, אפילו מן העבר הקרוב," – והמדובר בספרי "אני נושא את שירי אל הרעב לרוח: פנחס שדה והשירה הדתית."
ואלה דברי איפיון אחדים על הספר מפי חוקר ספרות:
"...מדובר בעבודה המתמקדת בהיבטים הדתיים בשירתו של פנחס שדה, אחד היוצרים החשובים, המרתקים והלא שגרתיים (ובמשך שנים רבות גם השנויים במחלוקת) בספרות הישראלית.
העבודה מרשימה ומעוררת הערכה בכמה רמות. ראשית, מן הראוי לציין את בקיאותו של מר גנן בחומר הנדון, הן ביצירתו של שדה, השירית והסיפורית גם יחד, והן בביקורת שנכתבה במהלך השנים על יצירתו של שדה. מר גנן מפגין בעבודה גם היכרות אינטימית והתמצאות רבה בחומר רלוונטי נוסף הקשור לנושא העבודה – אם מדובר בדיונים עיוניים שונים בנושאי דת וחוויה דתית (פנומנולוגיים, תיאולוגיים, אנתרופולוגיים ואחרים – משל ג'יימס, אליאדה ואחרים), ואם מדובר בשירה וביצירה דתית ומיסטית שממנה הושפע שדה ואיתה הוא ניהל דיאלוגים ביצירתו, החל מהמקרא, הברית החדשה, דרך שירה דתית ומיסטית בספרות המערב וכלה ביצירתם של פילוסופים והוגים כמו ניטשה וקירקגאר.
שנית, אל הבקיאות הרבה בחומר הרלוונטי מצטרפת יכולתו של מר גנן לקרוא את יצירת שדה מתוך הבנה ואמפטיה עמוקות. מבחינות רבות ניתן אולי אף לומר כי שדה היה מוצא בגנן קורא כרוחו. ההיכרות האינטימית עם כתביו של שדה ועם החומר הרלוונטי הנוסף (ביקורת, ראיונות, יצירות מקבילות) תורמת אפוא להארת היבטים חשובים ביצירתו של שדה. אמנם העבודה ממוקדת בהיבטים דתיים, אבל במובנים חשובים היא מציגה למעשה היבטים מרכזיים בעולמו הרוחני של שדה בכלל. ומכיוון ששדה עצמו ראה את שורש חייו ויצירתו כבעלי משמעות דתית – הרי שה'פריזמה' הדתית היא למעשה דרך לומר משהו כללי על יצירת שדה."
פרופ' דוד פישלוב
ודומה כי זו תשובה ראויה לתלונתך.
בכבוד רב,
משה גנן
לממונה על ההגבלים העסקיים: אישרת לרכוש את אל-על בטרם נמכרה ארקיע, ולזקני אקו"ם ביטלת את הפנסיה שלהם – אינך מתבייש?
אל תיבהלו, האינתיפאדה הסתיימה. זה רק בצחוק אישה פלסטינית בשירות הפת"ח, אם לחמישה, מנסה להרוג חיילת, ונהרגת. העתיד נהדר!
הצעה מיוחדת
לרגל חיסול המלאי בארה"ב התקבל מִספר מצומצם של עותקים מהספר המצוייר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", וגם לביקורת חיובית מאוד בעיתון
תורגם לקוריאנית ויצא לאור בסיאול ושם טרם אזל
ניתן לרכוש עותקים בודדים במחיר 100 ₪ לעותק, כולל דמי משלוח
לפקודת אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א. כל הקודם זוכה.
יוצרים אישה
מופע מוסיקה ומחול על פי מבחר מיצירותיה של חנה לוי
בהשראה ולרגל הוצאת ספרו של בעלה, האמן בנימין לוי, "עבודות על נייר"
מוסיקה, עיבודים וניהול מוסיקלי: חנה לוי
המופע הראשון יתקיים בתיאטרון גבעתיים בבוקרו של יום שישי, 7.10.05, בשעה 11:30, במסגרת "שישי נשי", סדרת מפגשים של מועצת הנשים של העיר גבעתיים. המופע השני יתקיים באותו מקום במוצאי שבת, 8.10.05, בשעה 21:00.
חנה לוי, יוצאת להקת פיקוד צפון, חוזרת מארה"ב עם מגוון יצירותיה ושיריה, שעימם הופיעה ברחבי ארה"ב ואירופה.
במופע: שירים של המשורר ההולנדי לאו פרומן, בתרגום לעברית, בביצוע הזמרים יוליה פלקכין וגיא מנהיים, וקבוצת הרקדניות של דורית שמרון (התנועתרון).
שני קטעי ריקוד "אישה" ו"טנגו", מתוך "הסוויטה לריקוד" אשר הולחנה על-ידי חנה לוי להפקת "מחזיקות את השמיים" בלוס אנג'לס, בנושא אישה ומלחמה; ביצוע: להקות המחול הייצוגיות של עיריית גבעתיים, ניהול אמנותי קודו, המרכז לתנועה ומחול: עינת לאור-אטיק ועמוס קב.
שירים ולחנים של חנה לוי ומשוררים אחרים (בהם השיר "ברוך שעשאני אישה" של אסתר ראב בהלחנה יפה של חנה לוי) בביצוע הזמרים עדנה גורן, יוליה פלקכין וגיא מנהיים, בליווי נגנים מבית-הספר תלמה ילין.
מחיר הכרטיס: שישי בבוקר 45 ₪, מוצ"ש 60 ₪. רכישת כרטיסים בקופת תיאטרון גבעתיים 03-7325340, רמז 40, גבעתיים. חנייה חופשית בחניונים הצמודים לתיאטרון (בבניין פלאפון ובחניון יעד). כשעה לפני תחילת המופע תיערך קבלת פנים ובמהלכה יימכר ספרו של בנימין לוי, בחתימתו.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשירי
מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
השארתי אותנו שלושתנו עומדים על גבול השדות, בקצה משוּכת האַקָצְיָה, השיטה, שהיתה כה עבותה עד שנדמתה למנהרת-יֶרק מרוּבצת חול קריר, עמוק וטוב. חול בהיר-בהיר ולטפָני, אשר פיתה את גיורא ואותי לחלוץ סנדלים ולדשדש בו יחפים בגרירת כפות-רגליים, כמו במים, ולהותיר אחרינו שובל זהוב של תלמים בחול. ולעיתים שכבת-הטל שהתייבשה נעשתה מעין קליפה פריכה ובתולית, וכף-הרגל היחפה שוקעת בה ומפוררת אותה בדגדוג נעים.
ואילו העגלה נסחבה אחרינו כשגלגליה טבועים בחול וגחוֹנה מחליק עליו ומשאיר פס רחב וחלק מאחור, כאיזה מסלול שנכבש בחול.
וכך הגענו אל גבול השדות ושם פגשנו, כמוסכם, את צבי שבא מכיוון אחר.
מעודי נקלעתי בין גיורא וצבי, באמצע, תמיד באמצע. בעיני גיורא הייתי "ילד טוב" של אימא, נער חלש, עדין מדיי, אמנם תלמיד טוב ממנו ועל כך יש לכבדני, אך לא מי שאפשר לסמוך עליו במשחק כדורגל, למשל, אפילו לא ב"מחניים". תמיד חששתי מפני ה"חימום", כדור-הפתע שמכה בך, והעדפתי לצאת מוקדם ככל האפשר מן המשחק, בנגיעה קלה בכדור, במתכוון, ורק לא לעמוד חשוף בפני איזה נער בעל-שרירים שמחזיק כדור בידו ומחפש לו קורבן. ומה לי ולו?
מבחינה מסויֶמת הייתי אפוא כמין שוליָה של גיורא. סמכתי עליו בכל הדברים המעשיים, ואף הרגשתי ביטחון מסוים בכך שהוא, החזק, חבר שלי. אוי ואבוי אם היה אויבי. מה עוד שהיינו שכנים ולומדים בכיתה אחת והולכים כל יום יחד לבית-הספר, הלוך וחזור.
ההליכה בבוקר עם גיורא לבית-הספר וחזרה היתה לא פעם החלק היפה ביותר של היום. גיורא היה מחכה לי בשער החצר שלנו, ויחד היינו מטפסים ועולים במעלה הגבעה, חוצים את חצר-החוֹמה של אחוזת פלז או מוצאים לנו דרך-עיקוף מחוצה לה, על פני מכלאת-הפרים, שוהים מעט ליד סככת-הקלמנטינות, אשר בעונת הקטיף היתה רצפתה עמוסה ערימות של קלמנטינות כתומות-צהבהבות כעין השמש ודקות קליפה וקטנטנות, שקולפים אותן בהפשלה אחת ותוחבים אותן לפה שלימות ואם יש לך מזל אין בהן אפילו חרצן אחד.
משם היינו הולכים במשעול החול עם שדרת הברושים, על גבול הפרדס, ובקיץ, כאשר החלקה שממול היתה למִקשה או לשדה תירס, היינו מתבוננים סביב-סביב להיות בטוחים שאיש אינו רואה אותנו, ואז גיורא מזנק אל המקשה וחוטף אבטיח בָּשֶׁל או מֵלון צהבהב ועסיסי, וטומן אותו בתעלת ההשקאה הקרובה, סמוך לקצה הפרדס, בסבך השיחים.
וכשהיינו חוזרים בצהריים מבית-הספר באותה הדרך – נהגנו לשבת על שׁוּלי "צלחת"-עפר המשמשת להשקיה, בצל עץ-הדר ענֵף ומֵצל, זוללים את האבטיח-מהבוקר. וסביבנו לכל עבר דממה שוררת מחופת-הצמרות ועד לאדמה התחוחה והנקייה-להפליא, שלא כמו בפרדסים של היום המלאים עשב-פרא.
אחר-כך שורת עצי-התאנים אשר בהבשיל פריָם שימשו מקום לטפס עליו ולהשתעשע, ואנו רוכבים כל אחד על עץ משלו וממלאים את הבטן תאנים ירוקות עטופות מעין כפור לבנבן, ומכתימים את הבגדים בשְׂרף הלבן, הדביק, שמפרישים עוקציהן לאחר שתולשים אותן מן הענף.
והכרם – על כל זני הענבים שבו, והמולת הבציר שהיתה מפתה להשתהות בדרך ללימודים, ואיך שכחתי את הפרדס עצמו בחורף, כאשר העצים עמוסים שלל תפוחי-זהב (אז מיעטו מאוד להשתמש במילה – תפוזים), והענפים כמו כורעים תחת הפרי, ואתה מתרוצץ לך מעץ לעץ לבחור תפוז (היו נוהגים אז עדיין לכתוב תפו"ז, כדי שידעו שמדובר בראשי-תיבות), רק תפוז אחד, אבל עליו להיות התפוז בה"א הידיעה – ואם ישנה בדִמיונכם תמונה של בִּרכַּת שפע – בעיניי היא מצטיירת תמיד כמי שעומד בליבו של פרדס מניב בטרם קטיף.
והשַׁמוּטי, השמוטי – מלך תפוחי-הזהב!
(היינו קולפים, מפלחים ובולעים עשרה וגם עשרים תפוזי שמוטי בזה אחר זה, אז מה? דודי אלכס היה מסוגל לאכול בבת-אחת תרנגולת מבושלת שלימה!)
ואחרי הכרם – בתי המושבה, וצבי המחכה לנו על אם-הדרך, ואחר-כך בית-הספר, וזה כבר לא היה אותו דבר, אלא עירוני מדיי, ואחֵר.
לגיורא היה כִּשרון מיוחד לחשבון ולכדורגל. בכל שאר המקצועות היה תלמיד גרוע למדיי. אני, לעומת זאת, הייתי חלש בחשבון, וכאמור – גם בהתעמלות. מדוע בחשבון?
באמצע שנת לימודיי הראשונה, בכיתה אל"ף, התחלתי לחוש כאבי-בטן עזים. הפסדתי גם את "סדר" פסח האהוב עליי. חשבו שיש לי תולעים. רופא-המושבה חפר בעכוז שלי בכפית-רפואית עשויה זכוכית. תולעים לא היו. אבל הרגשה לא נעימה ומשפילה נשארה בקִרבי למשך שנים. הכאבים לא פסקו. אז לקחו אותי לרופא מומחה בתל-אביב, ברחוב ביאליק, דוקטור מַטוּלְסְקִי. שם נהדר. עשרות שמות שכחתי בחיי. גם את מראהו של דוקטור מטולסקי, אך לא את שמו. הוא ביקש ממני לשכב אפרקדן על שולחן-הטיפולים. ערום. ישב מאחורי שולחן-הכתיבה שלו והשקיף לעברי, ופסק –
"לנתח. אפנדיציט."
כך קראו לתוספתן. במילה העברית עוד לא השתמשו.
בקיצור, את החודש האחרון של לימודיי בכיתה אל"ף הפסדתי בגלל הניתוח. בחופש הגדול השלמתי את פיגורי בכל המקצועות, רק לא בחשבון. מאז ועד לסיום בית-הספר התיכון הייתי תמיד בפיגור של חודש אחרי כל הכיתה בחשבון ובמתמטיקה. עד שאני סוף-סוף הבנתי פרק כלשהו, עסקה כבר הכיתה בשלב חדש, שונה מקודמו ומרגיז לא פחות. ומכל החשבון שלמדתי אני זוכר היום רק חיבור, חיסור, כפל וחילוק, וקצת אחוזים.
גיורא ואני השלמנו אפוא זה את זה. אני העתקתי ממנו בחשבון את שיעורי-הבית והמבחנים (ישנו על ספסל-לימודים אחד במשך שנים אחדות), ואילו הוא היה מעתיק ממני את כל שאר המקצועות, וככל שגדל והתבגר היה מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור. כדורגל בהפסקות, כדורגל בצהריים, כדורגל אחרי-הצהריים. והיה רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה ובעקשנות של פר. ראשו תמיד כפוף מעט קדימה, כמתכוון לנגוח, וכפתיו הרחבות משמשות לו הבטחה באגפים, כי כל שחקן אחר שעיניו בראשו היה נזהר מלהתנגש בו במרוצתו. גיורא היה חזק בהתקפה. גיורא היה חזק בהגנה. גיורא בתור שוער היה מצליח לבלום בעיטות-"פגז" בקלילות כאילו איזו אשכולית נשרה אל חיקו מן העץ. כוח של פר, זריזות של קוף, ושכל-ישר של בן-איכרים שמבין את מצב המשחק כל רגע ורגע ואינו מסוגל לשקוע בחלומות ואינו מרים ראשו להסתכל בשמיים אלא אם מתעופף שם איזה כדור שיש לחזור ולהרימו ב"ראשייה" – כל אלה יחד היו סוד הצטיינותו במשחק.
אבל אימו היתה אומללה. "גיורא, גיורא," היתה אומרת לו, "מה יצא ממך כשתגדל? כל היום אתה רץ אחרי הכדור. תִראה את צבי! תִראה את אוּרי! לומדים, קוראים ספרים, ילדים חרוצים, לא כאלה שמביאים כל הימים, כמוך, פתקאות הביתה על שמשות שבורות ושלא הכנת שיעורים וברחת מהכיתה! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, גיורא?"
"כדורגלן!" תקע עיני בקרקע כמנהגו.
"מה כדורגלן? – בַּעלֶגוּלֶה!" צרחה אימו. היא היתה אישה מרת-נפש, צנומה, גבוהה ועגומה, "כשהם יעבדו במשרדים ויהיו להם שרוולים נקיים לשמוע טלפונים ומזכירות – אתה עוד תשב אחרי הסוס להחזיק במושכות ולשמוע הפלצוֹת של סוס! – אתה בעתיד תהיה בעלגולה! בעלגולה של סוסים!"
כלומר – בעל-עגלה, עגלון, באידיש.
טוב, לא צריך דמיון רב כדי לשער מה קרה. גיורא נעשה לאחד משחקני הכדורגל הידועים במושבה, ואחר-כך בארץ כולה. בין שנתו העשרים לשלושים לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו כשחקן נבחרתנו, לא היתה ארץ שלא ביקר בה פעמים אחדות אם רק התקיימו שם משחקים, הוא היה אפילו קפטן הנבחרת הלאומית שלנו. התמונות שלו, ובייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, התנוססו בכל העיתונים, ובמשך עשר, חמש-עשרה שנים היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכות האישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקִרבה – גיורא.
ואנחנו, בספורט הזה, לא היינו קוטלי-קנים. לא קָטלָא קָניָא! מן המושבה שלנו יצאו כמה וכמה שחקני-כדורגל מעולים. אבל אף אחד מהם לא הגיע למדרגתו של גיורא.
וכאשר החל גיורא מתפרסם בארץ ובעולם ומתקרב לשיא-תהילתו, אמרה לי אימא, ואני אז כבר בחור שלומד פילוסופיה באוניברסיטה –
"אורי, אורי, מה תעשה כשתגמור ללמוד? אפילו מורה בבית-ספר תיכון לא תוכל להיות! תִראה את גיורא! הוא הצליח בחיים. הוא הגיע למשהו. נוסע בכל העולם. משלמים לו מצוין. כל ילד מכיר את שמו. ואתה, מה יָצא מכל הספרים שקראת? רק משקפיים, כרס והפלצוֹת, ואפילו אין לך עדיין מקצוע בחיים! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, אורי!"
"סופר," הייתי עונה לה, אם בכלל הייתי מואיל להשיב.
"סופר, סופר! מה זה סופר? סופר זה בכלל לא מקצוע. זה הוֹבִּי. ראית אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר?"
"עגנון!" השבתי בנהימה.
"אוֹהוֹהוֹ, שיגעון גדלות יש לך – עגנון! אולי גם ביאליק?"
ומאז היו מכנים אותי במשפחה דרך-לגלוג בשם "ביאליק" – ואני במילה הזו הייתי טועם את הצליל שהיה ל"בעלגולה" בפי אימו של גיורא.
והאמת, אימא צדקה. בשנים ההן לא ראיתי אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר.
אך גם אימא-של-גיורא צדקה. כאשר פרש מן הכדורגל החל נשכח, ונותר רק עם הזיכרונות שלו מן התקופה שהיה שחקן מפורסם.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)
פרק אחד-עשר: אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים – כולם
בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור
תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל