| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 80
תל אביב, יום שישי, י"א בתשרי תשס"ו, 14 באוקטובר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: "אב הבית" אַ-לָה-פַלָסְטִין להרולד פינטר בתיאטרון חיפה
אלישע פורת: ילדת מלחמה
תגובת אורי זיו מיקב אמפורה
צבי לפר: אפשר לחיות מדיג ליד ים-המלח
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 11
הנוֹבֶּל לא הוענק לסופר התורכי אוֹרְחַן פַּאמוּק
שהועמד לדין על הזכרת הג'נוסייד שעשו התורכים בארמנים – אלא למחזאי יהודי-בריטי שונא ישראל ומחרים אותה, שצעד בלונדון בראש הפגנה מוסלמית נגד ישראל ונגד המלחמה בעיראק ובעד המאבק הפלסטיני הצודק ובעד שלטונו הנאור של סדאם חוסיין, מה שלא הפריע לו לקבל את פרס נובל ואולי גם עזר.
בשנת 1998 יצא בעברית הרומאן "הספר השחור" מאת הסופר התורכי אורחן פאמוק, יליד 1952. תירגם אותו מתורכית המשורר שלמה אביו, והספר יצא לאור בסדרת "כותרים" בעריכת חיים פסח בהוצאת "כתר", ירושלים.
עורך המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" באותה תקופה היה זיסי סתוי. מדי פעם הייתי כותב אצלו רשימות ביקורת על ספרים, וכך שלח לי את ספרו של פאמוק; לאחר קריאת 493 עמודי הרומאן שלחתי לו את הרשימה, המתפרסמת כאן לראשונה – כי בגלל צירוף מקרים של חוסר מקום במוסף ותור ממושך מדי – לא הופיעה בשעתה הביקורת הזו וגם לא שולם לי עד היום שכר-סופרים עבור העבודה הרבה שהשקעתי בה. זו היתה, בין השאר, אחת הסיבות לכך שחדלתי להשתתף כמבקר ספרותי במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", (שגם כיום, בעריכה אחרת, לא טרח להזכיר אפילו במילה אחת את ספר שיריי האחרון, גם כן מחוסר מקום).
תאוות האינוונטאר של איסטנבול
מאת אהוד בן עזר
אורחן פאמוק נחשב לסופר הבולט ביותר בספרות התורכית בימינו וקרוב לוודאי שיזכה באחת השנים הקרובות בפרס נובל ולו רק בזכות הרומאן "הספר השחור" אלא אם כן תהיינה סיבות פוליטיות, כגון יחסי תורכיה עם הכורדים, קפריסין ויוון – שתמנענה את הפרס מסופר תורכי.
הרומאן רחב-היריעה, מעין קליידוסקופ ענק של איסטנבול על פני ימים אחדים, ניתן לקורא העברי בנוסח עברי מעולה ומוקפד של שלמה אביו, ברמה מצויינת מכל הבחינות הגראפיות, גם תמונת השער וכותרות הפרקים הציוריות – המחזקות את אווירת העתיקות של העיר ההיסטורית שאין כמעט פינה ברומאן שנוכחותה אינה קיימת בו.
גאליפ, עורך-דין מאיסטנבול, מגלה בבוקר חורפי ומושלג שאשתו האהובה רייה עזבה אותו. הוא משוכנע שברחה אל אחיה-למחצה, העיתונאי ג'לאל, שהוא בעל טור רב יוקרה והשפעה בעיתון הנפוץ "מילייט". גאליפ מחפש את אשתו ואת ג'לאל, שניהם בני-דוד שלו. החיפוש הוא עיקרו של הרומאן. הטור היומי של ג'לאל ב"מילייט" הוא לחם-חוקו של גאליפ מדי בוקר, והרומאן מתקדם בפרק על גאליפ, ובפרק שהוא רשימה בעיתון שפירסם ג'לאל, וחוזר חלילה. תבנית הקיימת כמעט לאורך כל שלושים שלושים-ושישה פרקי הספר.
ג'לאל הוא סופר, הוגה-דיעות ומיסטיקן יותר מאשר עיתונאי. כל "טור" שלו הוא מעין סיפור-לעצמו שמשתלב במירקם הכללי. המסגרת הגמישה איפשרה לאורחן פאמוק לשלב סיפורים שונים ורחוקים זה מזה, שאולי נכתבו קודם, ומוחזרו לצורך הרומאן. אחדים מהטורים הם שיאי הרומאן. כך הפרק השני, "היום שבו יבש הבוספורוס", ציור ענק, אפוקאליפטי, של החפצים והאנשים, השייכים לרבדים היסטוריים בני מאות ואלפי שנים, שעתידים להימצא על קרקעית הבוספורוס ההולך ויבש.
כך הפרק השישי "ילדי אוסטה בדיעי", שמשלים אותו הפרק האחד-עשר "איבדנו את זיכרוננו בסרטים". איסטנבול אינה מוצאת עניין בבובונים התורכיים, אלה בובות-האדם המקומיות שיצר האמן אוסטה בדיעי ובאמצעותן שימר את ההווייה התורכית המקורית. סוחרי איסטנבול רוצים שחנויותיהם תיראנה כמו בפאריס ובלונדון. הם משתמשים בבובות-ראווה מיובאות ובזים לבובונים התורכיים, כלומר למסורתם ולהיסטוריה שלהם:
"התורכים של היום כבר אינם רוצים להיות תורכים אלא משהו אחר, ועל פי הקוד החדש השילו מעליהם את בגדיהם עתיקי הסגנון, גילחו זקנים, תיקנו את שפתם והמירו את כתבם. חנווני אחר, לקוני יותר, אמר לו [לאוסטה בדיעי]: 'למעשה, לקוחותיי קונים חלום ולא בגדים. מה שבאמת הם רוצים לקנות זה החלום להיות כאותם בובונים הלובשים את הבגדים האלה.'" (עמ' 73-72). דבר דומה קורה לסרטי הקולנוע. העם והתרבות התורכית הולכים ומאבדים את זיכרונם ואת שפתם בגלל השפעת הסרטים המעצבים אותם.
סיפור מעולה ומצמרר הוא הפרק השישי בחלק השני, "התליין והפנים הבוכיים". התליין של הסולטן חוזר עם ראשו של אחד הפאשות שאותו ערף בפקודה, כשהראש ארוז בנאד עור וטבול בדבש. ואולם הראש בוכה כל הזמן. הבכי משגע את התליין, הוא מוציא את הראש ומתקן בתפירה את ארשת הבכי שעל פניו, אבל פוגם באיכותו ועל חטא זה הוא עצמו עתיד לעמוד לעריפה.
פאמוק נמנע מכל תיאור אירוטי נועז, כאילו לא במדינה המוסלמית החילונית היחידה בעולם מדובר. אומר גאליפ המתחזה לג'לאל: "אין לך מושג איזה עיסוק מסוכן הוא להפנות את הזרקור למיניותה של עקרת הבית, אשת האיש והאם. לא ידעת שהקורא התורכי לא יסבול זאת? ושאם אתה רוצה לשרוד כבעל טור עליך להיזהר בכל מה שתאמר על נשים נשואות, ובסגנון כתיבתך?" (עמ' 384-383).
"הספר השחור" הוא ספר השתקפויות, מראה בתוך מראה. לא לחינם רבים מפרקיו נושאים מוטו של לואיס קרול. גאליפ משתקף בג'לאל והופך להיות ג'לאל והמספר אף הוא משתקף בשניהם וכמו מתאחד עימם. גם בעלילות האהבה המִשניות מופיעים יחסי קירבה משפחתית, כמעט גילוי-עריות, הקיימים במשולש גאליפ-רייה-ג'לאל. החור השחור, הארובה המפחידה בבית הדירות שבו עברה עליהם ילדותם, הוא מהות האין, הריק, המאיים לשאוב לתוכו כל דבר ולאפסו. והנמשל – למחוק את הזהות התורכית, המאבדת עצמה לדעת במיפגשיה עם המערב ובהתבטלותה בפניו.
כתיבתו של פאמוק היא מסאית, מחקרית, ידענית והגותית – יותר מאשר עלילתית. בארבע מאות תשעים ושלושה העמודים לא מתרחבת העלילה מעבר לחיפוש של גאליפ את רייה. על הרזון מפצה פאמוק בשני אופנים: כמספֵּר יש בו תאוות האינוונטאר, תחילה היא כובשת את הקורא ועד מהרה מעייפת. דומה שפאמוק אינו כותב בעט ובמילים אלא בזכוכית מגדלת או במצלמת וידאו ניידת, וכך אינו חדל למנות ולתאר עוד ועוד דמויות וחפצים כאילו היתה העיר מוזיאון ענק בעיקר לכל הטריווייה של אלפי שנותיה.
"סופרינו עושים שימוש בכל המילונים התורכיים כדי לתאר את שלל הריחות, את מקורם ואת ריבוא תערובותיהם האפשריות," אומר בטלפון גאליפ, המתחזה לג'לאל, לאחד מקוראיו המאוכזבים של ג'לאל, שעתיד כניראה לרוצחו. הקורא עונה: "אתה סופר בן-זונה, אתה!" (עמ' 423).
הפיצוי השני על מיעוט העלילה הוא גודש הפרשנות וההגות, חלקה מיסטית, ואלה מתייחסות למציאות היומיומית כקריאת אותיות בפני האנשים, ולמורשת העבר, לטקסטים עתיקים ולכיתות דתיות. הרומאן הפרשני והמתפלסף הופך הוא-עצמו לטקסט אידיאלי לפרשנים ספרותיים ולמעניקי פרסים חשובים. אפשר ללמוד וללמד אותו ואפשר לכתוב על אודותיו דוקטוראטים רבים תוך התייחסות למקורותיו ההיסטוריים ולשימוש שנעשה בהם.
"הספר השחור" הוא אפוא ספר חשוב מאוד, ייצוגי מאוד, שאפשר להסתמך עליו כשמשוחחים על מה שקרה, קורה ויקרה בתורכיה. אפשר להוציא ממנו מסקנה והיפוכה. רק חסרון קטן אחד יש בו, הוא משעמם. משעמם נורא, זאת חרף התרגום המעולה. ימים ולילות הכרחתי את עצמי לקרוא בו כשאני נירדם ומתעורר חליפות, כמעט כגאליפ גיבורו, ובתום הקריאה הגעתי למסקנה שאלמלא אחריותי כמבקר לא הייתי מסיים את קריאתו, מוטב היה לקצרו למאה עמודים לערך, וגם אז זה לא היה מעט מדי, שהרי עד כמה אפשר למשוך בספר סיטואציה אחת ולומר אותם דברים שוב ושוב?
אפילו תומאס מאן, המתאר בצורה מרתקת את תכולת ארון בגדיו של האנס קאסטורפ בפתיחת "הר הקסמים", לא האריך יותר מעשרים עמודים לערך, וכידוע על כרכי "יוסף ואחיו" שלו אמר בשביס-זינגר שאילו התנ"ך היה מספר את הפרשה הזו באותה אריכות, הוא לא היה הופך לרב-מכר עולמי.
הערה: נהוג לכתוב תורכיה ותורכית כשמדובר בתקופה העות'מנית, וטורקיה וטורקית כאשר מדובר בטורקיה המודרנית מתקופת כאמל אתא-טורק ואילך. ואולם מתרגם הספר השתמש רק בכתיב – תורכיה ותורכית, ולכן הלכתי בעקבותיו בכתיבת הרשימה, שאחרת היו משמשות בה תורכיה וטורקיה גם יחד. המשפחה שלי חיתה וסבלה בארץ תחת שלטון תורכיה, לא טורקיה.
"אב הבית" אַ-לָה-פַלָסְטִין להרולד פינטר בתיאטרון חיפה
מיומנו של שופט-לשעבר בפרס האקדמיה לתיאטרון, אהוד בן עזר
29.12.02. שבת. לפנות-ערב אני נוסע בזוטובוס מבית סוקולוב לאולם של תיאטרון חיפה בוואדי סאליב, שנראה עלוב מאוד, אולי בכוונה. הקירות שחורים. המקומות לא מסומנים. ההצגה אמורה להיות המחזה של הרולד פינטר "אב הבית" משנת 1960, נוסח חדש ובימוי, אילן תורן, עיבוד המעביר את המחזה מרובע חרב ומיושן בלונדון לבית נטוש בחיפה, כאשר הקבצן, כניראה שמו דיוויס, שאותו משחק בכישרון רב סלים דאו (חדידו בסרט "המחצבה") – הוא הומלס ערבי-ישראלי או פלסטיני, ש"שפתו היא של ערבי זקן, שלמד עברית מהרחוב, מהחיים ולא בבית ספר. לשונו בהירה ומלאת חיות ועסיס." – כדברי המעבד הבמאי במכתבו הארוך להרולד פינטר, הנדפס בתוכנייה, יחד עם תשובה קצרצרה של המחזאי, שלא נשמע מתלהב ביותר, אבל חושש כניראה שאם לא יסכים לעיבוד הזה – יפחתו סיכויי השלום במזרח התיכון.
שני האחים, המבוגר, הפסיכי השקט, יוסף אבו ורדה, אף הוא במשחק מעולה, והצעיר, יואב בר-לב, שחקן צעיר ומקצועי, הם יהודים, השליטים. אגב, שמותיהם במחזה אינם מופיעים בשום מקום בתוכנייה המוזרה (שאין בה שום איזכור, כפי שנהוג, להפקות הקודמות של המחזה בתיאטרון הישראלי), כך שאין לדעת אם היו להם שמות במקור או שזו שיכחה של העריכה. מההצגה עצמה קשה לזכור את שמות שני המשתתפים האחרים, אם אכן היו להם שמות.
חרף משחקם הטוב של השלושה, אבו-ורדה, בתפקיד צדדי ושקט יותר, משחק לא פחות טוב מסלים דאו, שהוא גיבור ההצגה, הרי שההצגה עצמה מסלידה וגם משעממת. שוב חוזרת אותה תסמונת של הזניית התיאטרון לטובת הפלסטינים, כאשר די ברור שהדירה היא ישראל, הקבצן הערבי הוא הפליט חסר התעודות, האח היהודי המבוגר, הפסיכי, עבר משהו שדומה לטראומת השואה, ואילו הצעיר, התועלתני, שמתקיף את הקבצן הערבי בשואב אבק מרעיש ומהבהב שדומה לטנק קטן, ומתעלל בו – הוא הישראלי המכוער שנמאס לו מהבית והוא מוכן לעזוב לעסקים אחרים, והרי יש לו בחוץ מכונית "טרנספר"!
במקום להתמודד עם המחזה המקורי, ולתת לנו לחשוב ולהסיק אם יש בו משמעות אוניברסאלית מעבר לרובע הלונדוני הנטוש, מכניסים פה לצופה בכפית מחזה משוכתב ומעוות, חד-צדדי לטובת הערבים, שאין לו דבר עם השם המקורי של המחזה של פינטר, שאותו הוא מתיימר להציג בפני הקהל הישראלי. אי אפשר אפילו לדעת אם כל הקרעים שאינם מתאחים ואינם ברורים בעלילת המחזה הם כך במקור, או נוצרו בגלל העיבוד הקלוקל.
זו תסמונת משחיתה, הזנייה של מחזות זרים ואפילו קלאסיים, שמתרחשת ב"מעיין הכבשים" וב"אימא קוראז'", ועכשיו גם כאן. כמה צודק ריי קוני, שאינו מרשה לשנות תג אחד בהצגת המחזות שלו מחוץ ללונדון, לבד מהתרגום, כמובן. מצידו, או שיציגו אותם כמו שהם, או שלא. ואילו ההזנייה מתבטאת בכך שזה אינו מחזה ישראלי, שמנסה להתמודד עם המציאות של הסכסוך, אלא סילוף של מחזה לא-ישראלי שכאילו נכתב רק לשם הבעת עמדה פרו-פלשתינית.
ככה מטמטמים את קהל התיאטרון הישראלי וזוכים באהדת הביקורת, שחלק ניכר ממנה הוא פרו-פלשתיני ועדיין רואה את שרון ואת ישראל אשמים בכול.
ניראה לי ששחקני ישראל צריכים להתאגד ולדרוש את זכותם לשחק או מחזות ישראליים מקוריים או תרגומים מדוייקים של מחזות זרים ללא שום רשות לבמאים, למעבדים ולמתרגמים להוריד אותם לרמת "הזבל" הפשטני שלהם, אם להשתמש בדימוי מההצגה.
על ההתמצאות בהיסטוריה של כותבים ועורכים בעיתון "הארץ"
הקובעים בין השאר מי ראוי שייכתב עליו בעיתון ומי לא
"הוא [הסופר יורם קניוק] למד בתיכון חדש בתל אביב. בן 17 התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. אחר כך סייע בהעלאת מעפילים, שם התוודע לעולמם של ניצולי השואה."
מתוך: "על חודו של סכין גילוח" מאת שירי לב-ארי, מוסף "גלריה" של "הארץ" בעריכת איריס מור, מיום 3.10.05.
אלישע פורת
ילדת מלחמה
התינוקת שלנו נולדה כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. וכשהגיע האוטובוס לאסוף את חיילי המילואים, הוא עצר לא הרחק מהבית שלנו, נשאה אותה אשתי על ידיה. היא היתה כל כך קטנה וכל כך רכה, עד שלא התקשרה כלל עם המחזה המתרחש מעליה. היא התלוותה לשאר בני משפחתי שהלכו אחרי אל האוטובוס. להיפרד, כביכול. נשקתי לה נשיקת פרידה מוזרה. זמן כל כך קצר עבר מאז שנולדה, עד שלא הספקתי בכלל להכירה. היא חייכה אלי חיוך תינוקות תמים, כאילו ידעה שאנחנו נפרדים. הנשים הגדולות שהצטופפו מעליה היו חיוורות ורציניות. אחדות מהן לא התאפקו ובכו קצת, ליד האוטובוס המתמלא לאיטו. זה היה במוצאי שבת שהיה גם מוצאי יום הכיפורים, לפנות ערב, בשנה שלא אשכח לעולם, תשל"ג הלא היא 1973.
אחר כך חלפו שבועות ארוכים. לא התראיתי עם המשפחה בכלל ועם התינוקת בפרט. בקושי הצלחתי להחליף עם אשתי כמה משפטים משובשים מניידות הטלפונים הממורטטות. החופשה הראשונה שלי, שלאחר הפסקת האש, היתה קצרה מאד ודחוסה נורא. ולא התפניתי ממש אל התינוקת. צריך הייתי להרגיע את אשתי, לחדש את הקשר עם הילדים הגדולים. להפיג את פחדיהם ולהשיב על שאלותיהם רוויות החרדה. ולחשוב לרגע, יחד איתם, שהנה עכשו, באמת, שוב הכל יהיה בסדר. והכל ישוב להיות כשהיה. ובתי הגדולה אמרה לי שלעולם לא שבתי להיות מה שהייתי איתה על הדשא, במשחק המטקות, בצהרי השבת הארורה ההיא, לפני שפרצה המלחמה.
אשתי ואני כינינו את התינוקת "ילדת המלחמה שלנו", אבל זה היה רק בינינו, כשהאחרים לא שמעו. בדקות הקשות שלפני נסיעתי.
החזרה אל קו-האש במובלעת הסורית היתה פתאומית והותירה דברים רבים לא פתורים ולא גמורים. בכל הדרך הארוכה מהבית אל תלי הבזלת הגבוהים, הטרידה אותי המחשבה שלא נהגתי עם התינוקת כשורה. פחות מדי חיבוקים, פחות מדי נישוקים. אבל לי היה צורך גדול להפיג את המתיחות שהצטברה בתוכי במלים, בשורות קצרות, בכתיבה על נייר. והיא לא ידעה אז אפילו מילה אחת קטנה.
השירות הממושך שלאחר הקרבות התארך והתמשך חודשים רבים ללא קץ. קשה היה לאחות את הקרעים. והחופשות הקצרות מדי לא תמיד סייעו. התינוקת שלנו גדלה מעט בינתיים, אבל אני נשארתי מרוחק. "ילדת המלחמה" תבעה את שלה. ומבלי שנרגיש נוצרו מחיצות. מחיצות דקיקות, אך לא כל כך שבירות. מסביבי ראיתי חברים, שגורלם לא שפר כגורלי. אחדים חזרו שלא כתמול שלשום. אחדים חזרו לאחר פציעה ממושכת. ואחדים לא שבו כלל. לרבים היה קשה לגשר על פני התהום שנכרתה לפתע לפניהם. הרגשת הנבגדות הקשה פקדה לראשונה חיילים ואנשי מילואים רבים. הרוגז והתיסכול הכו שורשים. התפרצו הגלים הראשונים של תנועות המחאה.
לפעמים הייתי מוצא גם את עצמי כועס וממורמר, מבלי דעת, על "ילדת המלחמה שלנו". כאילו בשלה הסתבך הכל. כאילו בגללה באו הריחוק, המצוקות, השירות הקשה שלא היה לו סוף. כאילו בגללה אמרה לי בתי הגדולה, אבא, מה קרה לך? העיניים שלך ריקות. האם לא הבטחנו לתינוקת חיים טובים יותר? למה היא צריכה להתנסות בכל אלה? האם לא הבטחנו לה חיים בטוחים יותר? הרי לא אשמתה היא שהפכה בעינינו ל"ילדת מלחמה"?
ואחר כך באו השחרור הנכסף והשיבה העצובה הביתה. זה לא היה אותו הבית, זו לא היתה אותה הארץ. ישבתי שעות ארוכות מול הטלוויזיה בעיניים ריקות. היה קשה להמשיך את החוט שנטווה עם הילדים ונחתך באחת בצהרי השבת ההיא, כשלהקי המטוסים כבר חורשים את השמיים והצפירות קרבות. גם הניירות שחשבתי שיסייעוני לא עזרו. המלים המנחמות לא באו.
מאז אני מנסה לסלק ממנה ומעצמי את הכינוי העגום "ילדת מלחמה". היא גדלה מאז אותם ימי מלחמה קודרים. וגם יפתה לא מעט. והריהי ילדה ככל הילדים. גם על המלחמה כבר אין מרבים לדבר אצלנו. לא נוח משום מה. לא נוח להזכיר ולא נוח להיזכר. ורק לפעמים, כשאיזה צל חולף ועובר מעל לראשינו, אני מזכיר לאשתי את הכינוי המוזר שנתנו לתינוקת שלנו, כשאשתי נשאה אותה על זרועותיה, אל מגרש החנייה המאובק, אל אוטובוס החיילים המתמלא לאיטו. ואני אומר אז לה ולעצמי: ארור היום ששוב יכונו בו תינוקות רכים "ילדי המלחמה שלנו".
הרשימה נדפסה ב"חותם", המוסף השבועי של "על המשמר", במלאת חמש שנים למלחמת יום הכיפורים.
תגובת אורי זיו מיקב אמפורה לרשימה בגיליון 78
אהוד שלום !
צר לי שבצורה כזו תיארת את יקב אמפורה. בביקורך חשתי שאתה ואשתך מתחברים למקום ומגלים אמפטיה, מעבר למחירים שנתת בעיתונך, שכמובן לא היו נכונים. האם רק זו התרשמותך מהיקב – שניתן לקנות במקום פלוני את היין קצת יותר בזול?
יין מֵד-רֵד מחירו 60 שקל. מרלו (95% + 5 % קברנה ולא פטיט סירה) – 89 שקל. ריטון – 89 שקל. קברנה סובניון – 118 שקל. הממוצע 89 שקל. איננו מתכוונים להתחרות בחנויות שלהן אנו מוכרים את היין, וכך גם נאמר לך בביקורך, זכותך המלאה לקנות איזה יין שטוב לך ולכיסך.
לתהליך ייצור היין אצלנו אין שום קשר לחימום ולהרתחה (זהו סוג של תהליך שעוברים יינות יבוא על מנת להפוך אותם לכשרים).
המרחק בין המחסום ליקב הינו 70 מטר.
יקב אמפורה גאה מאוד ביין שהוא מייצר. התהליך הינו תהליך ארוך ויקר, וכל אותם שמות שהזכרת אינם יינות שאפשר להשוות ליין של אמפורה. מעבר לזאת, החווייה שאנו מנסים לתת לך ולאורחים אחרים (מעבר למחירים) אני חושב שלא תמצא בעוד הרבה מקומות בארצנו הקטנה, וזה העיקר בביקור אצלנו. אני רוצה להזמין אותך ואת אשתך שוב לבקר, ולחווֹת שוב חוויה זו (הפעם על חשבון היקב), ואולי בפעם הזו נדבר יותר במקום על איכות המקום ועל תהליך ייצור היין ולא רק על מחירו.
בברכה וגמר חתימה טובה,
אורי
אהוד בן עזר: ממוצע המחירים שלך גבוה אפילו מזה שבחישוב שלנו. בשום מקום לא ייחסנו לכם חימום היין אלא כתבנו את מה שהסברת לנו בקשר לאלה שמחממים יין ייבוא כדי להכשירו. נשמח להזמנה לבקר אצלכם שוב, אולי נעשה זאת בעונת המסיק הקרובה, כאשר נבקר בבית-הבד מָקוּרָה כדי לקנות שמן זית טרי ראשון המסיק; והביקור אצלך יהיה על חשבוננו ונקנה בו עוד יין מֵד רֵד – שנראה לנו, בהתייחס למחירו הפחות-יקר ולטעמו המשובח – כעיסקה הטובה ביותר.
סופר עוד יותר נידח כותב לסופר נידח
לסופר נידח שלום,
ערב יום כיפור אני חש צורך לסלוח לעורכי כתבי-עת לספרות ולעורכי מוספים ספרותיים, משום שכנראה לא ראיתי את העיתונים שבהם ביקשו הם את סליחתנו. אני מתכוון לתופעה של אי מתן תשובה לגבי חומר הנשלח אליהם לפרסום. שלחת שיר בלי מעטפה להחזרת תשובה – אין תגובה. שלחת סיפור עם מעטפה מבויילת להחזרת תשובה – אין תגובה. לקחו לך גם את המעטפה והבול. שלחת מאמר, וגם דיסקט וגם מעטפה מבויילת – אין תגובה. לקחו לך גם את הדיסקט. אולי לא כל העורכים נוהגים כך, אולי רק לי רובם אינם עונים. בכל אופן, שלחתי חומר ספרותי עם מעטפה מבויילת לכתבי-עת בארה"ב, קנדה ואוסטרליה. קיבלתי תשובות מכולם, בלי יוצא מהכלל. אולי רק ביבשת אסיה אוספים מעטפות מבויילות, ובתת-היבשות הפרימיטיביות אמריקה ואוסטרליה האיסוף הזה אינו מקובל.
שלך,
סופר עוד יותר נידח
המלצה על פנסיון משפחתי בעיירת הנופש בְּלֵד, סלובניה
אודי שלום,
בראשית אוקטובר שהינו בסלובניה בעיירת הנופש בְּלֵד, בפנסיון מצוין בשם "אלפּ פנסיון". הגענו לשם בהמלצת "עכבר העולם" משנת 2003. זה פנסיון משפחתי מנוהל על ידי אם, המייסדת והאחראית לתפריט, והבת האחראית לניהול השוטף ושולטת במספר שפות. היחס מצויין ואישי על גבול הפינוק, המקום מבריק בניקיונו. המחיר זול, 55 יורו ללילה לחדר זוגי עם ארוחת בוקר ביתית ענקית ונפלאה. ניתן לאכול ארוחת ערב תמורת תשלום נוסף. יש להזמין מראש כי המקום מבוקש מאוד. כשירות לקוראים הנאמנים של עיתונך, וכשירות לשתי הנשים הנחמדות בבלד, אנו ממליצים שתפרסם את הפנסיון בעיתון.
אסתר ואורי
Name of the daughter– Mateja
Alp penzion Bled Slovenia
Tel +386 (0)4 574 1614
Fax +386 (0)4 574 4590
e-mail: bled@alp-penzion.com
www.alp-penzion.com
תיקוני טעויות בכחול לגיליון 78:
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
מאת סופר נידח תתרן מוסמך
המושבה הגרמנית וַאלדהיים אשר בגליל. היום שוכן על מקומה המושב אלוני-אבא.
את "חדשות בן עזר" אי אפשר לזרוק לפח האשפה!
לאהוד בן עזר שלום רב,
חשוב מאוד שפירסמת את דבריך גם בעיתון המקוון שלך. ["חשבון נפש יהודי חילוני", גיליון 79]. מעטים, לצערי, הם קוראיו של "כיוונים חדשים" המעולה. אפשר לראות בדבריך את "האני מאמין" הציוני-יהודי-ישראלי-חילוני. צריך היה לפרסמו ברבים כחוברת נפרדת ולחלקו ברבים יחד עם אחד משלושת העיתונים במקום חוברות שמחלקים היום, שמוצאות את דרכן ישר לפח האשפה.
בברכת גמר חתימה טובה ליהודית ולך ולכל ב"ב,
נורית גוברין
אפשר לחיות מדיג ליד ים-המלח
מאת צבי לפר
עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין ["שדמות", מייסדי קיבוץ עין-גדי ב-1956], צורפה אלינו קבוצה מתלמידי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. לימים, כשאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את גרעין "שדמות" לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין גדי, בא אחד מבוגרי "מבואות ים" בטענות לאיחוד על ששולחים אותם למקום שאין כל סיכוי לדיג.
ענה לו אחד ממזכירי האיחוד: "עוד תראה שאפשר לחיות מדיג ליד ים-המלח."
ייתכן שאותו דובר נזכר בברכות הדגים שהיו בבית-הערבה בזמנו.
לאחר עלייתנו, הינו עוצרים להתרעננות באכסניית סדום, לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה [בדרך לא-סלולה לעין-גדי]. יום אחד מגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך מסביר לתיירים שזה ים-המלח הנקרא גם ים המוות, שום דבר לא חי בו, ואם בטעות נכנס – סופו מוות מיידי.
עם גמר ההסבר מתחילים התיירים לרדת ולנוע לעבר מערת סדום, המקום הקריר. בעודם פוסעים, מבחין המדריך בבחור היושב ליד ים-המלח ובידו מקל דייגים. המדריך רצה להסביר לדייג שאין לו שום סיכוי לתפוס דגים במקום זה. אך לפני שהגיע אליו, הניף הדייג את החכה ועליה מפרכס קרפיון. הדייג הוריד הדג מהחכה והניחו בדלי שלצידו.
שאל המדריך: "מה הולך כאן, איך אתה דג בים המוות?"
הדייג ענה: "אתה מקבל כסף מהתיירים? שלם ותדע."
בחוסר רצון, ובגלל הסקרנות, שילם המדריך, והדייג ענה: "אתה הדג השלישי היום, ותתפלא – אפשר לחיות מדיג בים המלח!"
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק אחד-עשר
אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!"
סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף
ואילו בעיני צבי הייתי מין גיורא שני –
ילד כבד-מחשבה, אטום-קמעה, אינו נסחף בנקל אחר רעיונות חדשים, חשדן, זהיר וקטנוני. כשהיה צבי מעלה רעיון על בניית איזו מכונה חדשה, תמיד היה טוען לבסוף כי מה שקִלקל והסיר מעל הפרק את אפשרות התקנתה היו השאלות שלי, ולא חס-וחלילה איזה פגם יסודי במנגנון המיועד לה, כגון, שדוושות אופניים אינן מספיקות כדי להניע מדחף של אווירון, ובמגנֵט אי-אפשר למשוך עגלה אפילו היא עשויה מברזל, וזאת כתחליף למנוע.
אגב, לפני זמן-מה ראיתי בעיתון תמונה של אופניים אוויריות שהתקין לעצמו איש אחד באמריקה, והוא אף הצליח לעופף בהן מרחק כמה מאות מטרים, מה שמוכיח אולי כי לפעמים לא היו רעיונותיו של צבי רחוקים כל-כך מן האמת.
וכך הייתי חכם בעיני גיורא וטיפש בעיני צבי, וכשרצה צבי להרגיז אותי אמר שאני כמו גיורא, אבל אני מעולם לא יכולתי להגיד לצבי או לגיורא שאחד מהם הוא כמו השני, וזאת למרות שהיום, במבט לאחור, נדמה לי ששניהם היו דומים זה לזה יותר משאני מעודי הייתי דומה לאחד מהם.
אבל אז היה נִדמה לי כי אם אני לא אמצֵא ביניהם – הם ישתקו או יריבוּ אבל שפה משותפת ודאי שלא ימצאו. זאת ועוד, במבט-לאחור, מתברר שצבי היה ילד מפונק, מפונק למדיי. הוריו היו חרדים עליו מאוד ואביו קיווה למצוא בו איזה פיצוי לכל כישלונותיו-שלו. לעיתים נשא הדבר אופי מבדח, כמו למשל כאשר מכרנו פטריות.
זה היה בתחילת החורף. האדמה רוותה גשמי יורה. במשעולי הפרדסים ובקצות השדות נחבאו פטריות, אוצר לבן, טרי ופריך למגע-יד, שיש ללקטו בזהירות. בימים ההם טרם נמכרו פטריות-למאכל בחנויות, וגם פטריות שַׁמפּיניוֹן, הקטנות והלבנבנות, טרם גידלו אז בארץ.
מיום שעמדתי על דעתי שקד אבא לחנך אותי לעבודת-כפיים, למען אדע כבר כילד מה ערכו של הכסף. "פשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" – הוא אהב לשנות פסוקים ואמרות שגורים כגון – "גוף בריא בנפש בריאה."
אלא שאבא מעודו לא פשט עורו של מישהו. הוא היה ישר, עקשן וחלש. נאמן על רכוש זרים ומנהל עבודות חקלאיות בהיקף גדול, וחסר מזל כשהיה מדובר בנחלתו שלו.
החינוך המוקדם לעבודת-כפיים השיג את היפוכו. אני שנאתי עבודה. ובעודי נער נשבעתי כי לעולם לא אכריח את ילדיי לעבוד אלא בבוא היום בו ירגישו צורך לעמוד ברשות עצמם.
אבא חינך אותי לאור כישלונותיו, כמוהו כאביו של צבי, כאילו קיווּ, חקלאים קשי-יום אלה, שאנחנו נגיע בחיים רחוק יותר מהם.
"כשמכים אותך תכה חזרה," היה מדבר אליי בהנאה מרירה של אדם ישר, "אל תישאר חייב, אל תקוֶה לצדק, אין צדק בעולם."
כל שנותיו עבד אבא עבודה קשה ולא חסך פרוטה. היה חקלאי אך לא איכר, כי תמיד עבד אצל אחרים והשגיח על אדמתם. ואם חכר פעם אדמה משלוֹ היו מכים אותה ברד, בצורת, שיטפון, קִימשון, קִימחון, זבוב ים-התיכון או סתם ירידת מחירים. שנה אחת מִשכֵּן אבא את ביתנו וחכר חלקה גדולה אצל משפחת פֶלְז וזרע בה תפוחי-אדמה למוכרם לצבא הבריטי. אותה שנה התגבר המאבק הלאומי נגד הכובש הזר – ופקידי הצבא האנגלי היו מתנקמים ושולחים חזרה את משאית הפורד, שנקנתה מעודפי צבא הוד-מלכותו, והיא טעונה תפוחי-אדמה של אבא – בטענה שאינם ראויים למאכל. ערב-ערב עם חשֵכה היה המטען שנפסל, ארוז בשקים, שב אל השדה פני אבא מחשיכים כשולי קדרה. אותה עונה נִבעו קמטים ראשונים במצחו, אשר בישרו את הזדקנותו בטרם עת. הסוחרים היהודים ניאותו לקנות את היבול בחצי המחיר, ולימים נודע כי שיווקו אותו בעצמם לצבא הבריטי במחיר מתקבל-על-הדעת (ודאי גִלגלו משהו לידיו של איזה קצין) ועוד נותר בידם רווח נאה. ואילו אבא סיים את העונה בהפסד, ועוד שנים ארוכות היה עליו להפריש חלק ממשכורתו החודשית כדי לשלם את המשכנתא. זו היתה תופחת והקרן אינה פוחתת.
וכך נעשיתי אני ספקן מילדותי באשר לברכה הצפונה בעבודת-האדמה. "עובד אדמתו ישבע לחם" הצטייר לנגד עיניי כמין כרזת-תעמולה שקרית של הקרן הקיימת, הבאה להסתיר אמת חקלאית מרה – עבדות לכל שינוי במזג-האוויר, לתהפוכות היבול, למחירים, למחלות ולמזיקים ולחובות ואשראי שאין להם סוף. אבא והדומים-לו במושבה אהבו את האדמה אך היא נהגה בהם לא פעם כאישה סוררת שאין לבטוח בה, והיתה מטלטלת אותם כרצונה, ממרום התקווה אל מפולת פתאומית של הפסדים.
מי ששמר על אדמותיו עד שהופשרו לבנייה, התעשר. אבא הפסיד את אדמתו שנים רבות לפני ההפשרה.
וכשהחלו הפטריות מבצבצות בשדות המושבה פנה אבא אליי ואל צבי והציע לנו לקחת סל-נצרים וללכת ללקט פטריות לשתי המשפחות, ואת הכמות הנותרת למכור, וכך נשתכר בעמל כפינו לדמי-כיס ולא נצטרך לעזרת הורינו, לפי הכלל "פשוֹט את הבריות בשוק" וגומר.
צבי ואני ירדנו אל השדה הגדול בפאת האחוזה של משפחת פלז, ליד פסי-הרכבת. נושאים סל-נצרים צהוב ורחב-מידות וממלאים אותו בפטריות. האדמה היתה בוצית, לאחר הגשם. גושי אדמה רטובה ועלים כמושים ולחים דבקו בנעלינו. ידינו השחירו. הזענו. השתלהבנו. הסל יתמלא, קופה שלֵמה, ועשירים נהיה.
ראשית דרכנו היתה אל חצר האחוזה של משפחת פֶלְז. אותה תקופה כבר אהבנו שנינו את נֶלִי, אך כדרך אהבת-נעורים, זו, עדיין, לפחות בראשיתה, טרם הפריעה לידידותנו ההדוקה שהתבטאה בשעות הארוכות שבילינו מדי יום במשחקים שהמצאנו לעצמנו.
יום לאחר שנֶלִי הִרשתה לצבי להרכיב אותה על אופניו אחרי הלימודים עד לבית, התוודיתי בפניו לראשונה על אהבתי לה. צבי לחץ את ידי ברצינות, כעושה זאת גם בשמה של נלי, איחל לי הצלחה ואמר שהוא מקווה ששנינו יחד נהיה חברים שלה, וכי הכפילות לא צריכה להפריע.
לימים הכפילות כן הפריעה וזה היה כאשר איבדתי את בתוליי בזכותו של צבי. הבחורה שחנכה אותי היתה מורה-חיילת יפה מאוד ומלאה רגש אף כי שטוחת-חזה. צבי לא סיפר לי מה בדיוק היה ביניהם, אם בכלל. הוא עזב אותה או היא אותו? אני עבדתי איתה בעיירת-עולים בדרום. הייתי מדריך שכיר ב"נוער העובד", וכמובן שהידיד המשותף צבי היה הנושא המדובר ביותר בינינו, וכך גם היתה ראשית היכרותנו.
בערב שבו שמעה ממני שאין לי סודות מפני צבי ואני מספר לו הכול, התמסרה לי ביוזמתה. היא לא אהבה אותי ואני לא התאהבתי בה אך טרם ידעתי אישה והייתי להוט מאוד שהדבר יקרה לי סוף-סוף כי חשבתי שאחרת לא אהיה לעולם סופר אבל אף אחת לא נתנה לי לזיין אותה אולי מפני שהייתי סגור בתוכי בגלל האהבה הנכזבת לנלי ואולי גם שהייתי ביישן ולזונה בשום אופן לא הלכתי כי זה נחשב למלוכלך וללא-גברי – והנה הזדמנה לי בחורה כל-כך יפה שאינה יכולה לעמוד בפני גבריותי המגנטית! – התגפפנו שעה ארוכה בבגדים, היא ניסתה לשמור על התנהגות צנועה של מזמוז-בלבד, אף כי מסתבר שבתולה היא כבר לא היתה. פתאום נפתח כפתור כאן כפתור שם ואני כבר בתוכה כמו באיזה חור לֵילי שחור שלא הבנתי בדיוק מאיפה צץ וקשה לומר שהצטיינתי בו כי הייתי נרגש מאוד וגם משוכנע שרק מכוח טבילתי שם היא מרחפת בשמיים על ענני תענוגות.
כאשר בסוף אותו שבוע ישבתי עם צבי בביתי במושבה, על המרפסת, וסיפרתי לתומי מה היה ביני לבין הידידה שלו, עבר בו רעד פתאומי שעליו התגבר מיד מבלי לומר מילה. רק אז הבנתי שנפגע מאוד, שהתרחש ביניהם משהו מאוד רציני, ושהיא השתמשה בי כדי לעורר את קִנאתו או לנקום בו. עובדה, יותר היא לא התמסרה לי.
את הניסיון הממשי רכשתי באותה עיירת-עולים דרומית רק בזכות חברותיה למקצוע. חבל רק שבשעות הכי טובות, כשהיינו שוכבים ערומים במיטת-סוכנות, ומגלים לראשונה את הפרפורים כשנוגעים במקומות הרגישים, ושומעים מישהו מהתושבים עובר בחוץ סמוך לחלון החשוך – החלו נופלים עלינו פשפשים מן התקרה.
אולי היו הפשפשים בני-הארץ, ואולי באו עם העולים החדשים שבגדיהם וחפציהם לא רוססו היטב בדי.די.טי בהגיעם ארצה, עובדה, העיירה היתה מלאה פשפשים, וחיי-המין שלי עם המורות החלו עם עקיצות וגירודים.
כשעלינו ביום הפטריות לדירתה של משפחת פלז בקומה השנייה, שמענו את קול פריטתה של נֶלִי על הפסנתר כשהוא בוקע ועולה מאחד החדרים הפנימיים. בטרקלין ישב סבהּ, אדון פלז הזקן, ועישן את הסיגר שלו, ולא היה אפשר לדעת אם מקשיב הוא לנגינתה של נכדתו או מהרהר בעסקי אחוזתו. אנחנו ראינו אותו מבעד לחלון-פנימי שהיה פונה אל המרפסת. גברת מֶרִי, אימה, יצאה אלינו, קנתה פטריות מלוא הסיר, אך לא הזמינה אותנו להיכנס. רק הגישה לנו שתי כוסות לימונדה.
"כמה עליי לשלם?" שאלה לאחר שסיימנו לשתות, לאיטנו.
הסמקנו. "תודה. לא צריך בכלל," גִמגמתי.
"לא בא בחשבון," אמרה גברת פלז, "אתם לא צריכים לתת לנו פטריות בחינם."
"אולי, לפי קילו?" הציע צבי, שהיה יותר מעשי ממני.
"כמה?" שאלה.
צבי נקב מחיר של שני גְרוּשִׁים, וכך קיבלנו את שני הגרושים הראשונים לקופתנו.
ירדנו במדרגות אל חצר האחוזה, ומשם יצאנו בשדֵרת הדקלים הארוכה, וצבי שאל אותי אם ראיתי פעם את המורֶה לפסנתר של נלי.
"לא ידעתי שיש לה מורה לפסנתר."
"בוודאי. הוא בחור יפה ומבוגר והיא אוהבת אותו."
אני לא האמנתי.
"ראית פעם בת שלא מתאהבת במורה לפסנתר שלה? כך כתוב בכל הרומאנים."
ואני חשתי צורך להאמין. אם צבי אמר. ואולם כבר אז החל הספק מנקר בי. צבי קורא יותר מדי ספרים ולעיתים קשה להבדיל כבר בדבריו בין דמיון למציאות. גם אני קראתי הרבה, אך השפעת הקריאה על שנינו היתה שונה. בעוד אשר אני הייתי שוקע בשעת הקריאה במצב של התרכזות עילאית, ובבריחה גמורה מן המציאות, ולאחר זמן קצר הייתי שוכח מה שקראתי, כי הייתי שוקע ברומאן חדש באותה התמכרות, כמבקש לסמם את עצמי בקריאה מופרזת – היה צבי קורא כל ספר ביסודיות של חוקר קר-מזג, באותה התעניינות מעשית שבה היה מנתח רגלי קרפדות ומקצץ באולר זנב-לטאה במעבדתנו המשותפת, במחסן אשר בחצרי.
צבי התייחס לספרים כאל מפתח-קסמים להתמצאות בעולם. הם מלמדים אותך להכין אבקת-שריפה, לערוך קרבות עם אינדיאנים, לשנוא גרמנים, לגלות מרגלים, להכיר מקומות רחוקים ושמות זרים ולגלגל אותם על לשונך בהזדמנויות מתאימות, וכמו כן הם מסבירים מה מעסיק את מחשבותיהן של הבנות, איך הן מתבגרות, איך צומחות להן השדיים, והשערות על הכּוּס, במי הן מתאהבות, ולמה.
עשינו הקפה גדולה ועברנו את פסי-הרכבת ונכנסנו לרחוב המייסדים ומשם פנינו לרחוב מגוריי. עברנו מחצר לחצר והצענו למכירה את הפטריות. יש שקנו ויש שהודו לנו ושילחו אותנו ריקם. גאווה רבה מילאה אותנו כאשר מכרנו סיר מלא פטריות לגברת חולדה, אשתו של ראש-העיר, אשר הכניסה אותנו למִטבחה. אחר-כך עברנו על פני מטבחיהן של שאר תושבות-הרחוב, ורק למטבחה של גברת צאפח היססנו תחילה להיכנס. מדוע?
יום אחד התחבאנו שנינו מאחורי הגדר, בחצרי, שהיתה מוגבהת מן הרחוב, וכאשר עברה גברת צאפח קראנו בשמה בקול רם וצווחני, כשאנו מתגלגלים על העשב ומכים ברגלינו וממוללים בידינו, שרועים על הגב –
"גברת צאפח! גברת צאפח!"
אימא קוננה למחרת היום באוזניי, באותו גוון של הקדמה בקולה, הנשמע כמבשר אסון – כי יָצא עליי ברחוב של שם משוגע.
אך הגברת צפאח קיבלה אותנו בחיוך ולא הזכירה את עלבונה. שללֵנו עלה לכדי עשרות גרושים, סכום נכבד למדיי. את הפטריות שנותרו בסל חילקנו בינינו למשפחותינו, וגם בכסף התחלקנו מחצית על מחצית.
אבא היה מאושר. הוא גִלגל בידיו את הגרושים הכהים-החומים, שהוטבעו בשנות מלחמת העולם השנייה והיו עשויים נֶתך זול, החזיר אותם לידי ואמר לי כי הנה אני לומד סוף-סוף את ערכו של הכסף ואת ברכת העבודה, וכשהיה הוא בגילי כבר היתה ברשותו חלקת-אדמה והיה מוכר את יבולה בשוק וכמעט עמד ברשות עצמו.
למחרת בא צבי לבית-הספר במצב-רוח רע. מה קרה? אביו העניש אותו לא לבוא אליי במשך שבועיים. מדוע? בגלל הפטריות. "אורי בן עמי," אמר אביו של צבי, "יכול להרשות לעצמו ללכת למכור פטריות ברחוב, ולאביו כנראה לא איכפת מה אנשים יגידו. אבל אתה, צבי, מה עשינו לך שככה אתה מבייש אותנו במושבה? לא נתָנו לך כסף כשהיית צריך? אתה רוצה שיחשבו שאבא שלך עני? שהוא צריך לשלוח את הבן שלו למכור ירקות ברחובות? כמו איזה חוּדַרְגִ'י?" (*)
חודרג'י הוא בערבית מוכר-ירקות, ירקן. מין מילה חצי-תורכית.
"והכסף?" שאלתי את צבי.
"אני צריך לתרום אותו לקרן הקיימת, ולהביא לאבא מכתב על כך."
אני הצעתי לצבי שנחלק בינינו את הגרושים שנותרו ברשותי, וכבר ראיתי בצער כיצד צורכי גאולת הקרקע ("דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נִקנית אדמת העם, מצפון עד נגב – ") משתתפים במחצית קופתי הצנועה.
אך לצבי היתה תוכנית אחרת, נועזת יותר ולאומית פחות. גיורא סחב עבורו מעטפה ונייר-מכתבים עם חותמת בית-הספר וקיבל גרושים אחדים בשכרו, ואני ישבתי וכתבתי מכתב-תודה נרגש לצבי על שתרם את פרי עבודתו לקופת העם, וחתמתי בשם חיים-צימוקי.
אימא הכינה מהפטריות תבשיל פולני, כשהן מאוּדוֹת בסיר בתוספת תפוחי-אדמה מבושלים. אך אני לא טעמתי מהן, הריח דחה אותי. אז – טרם אהבתי פטריות. טרם יכולתי להעלות אפילו בדמיון את הטעם המופלא שיש להן כאשר מְאַדִים אותן עם בצל מטוגן, ומוסיפים ומבשלים אותן ברוטב של יין אדום ושמנת ורסק-עגבניות וסוכר ופלפל ומלח ומעט קמח. יוצקים את התבשיל הזה על רצועות-בשר בלולות-בקמח ומטוגנות – קוראים למאכל "בִּיף סְטְרוֹגֵנוֹף", בשר פילה מטוגן נוסח סטרוגנוף. כאשר שמעתי עליו לראשונה הוא התקשר אצלי מיד עם הרוסי מיכאל סטרוגוף, גיבור ספרו של ז'ול ורן, שהיה גיבור נעוריי. אבל אין קשר בין בני השמות מחוץ לעובדה שהיום סטרוגנוף ידוע יותר מסטרוגוף. הנה, אפילו אני חושב עכשיו על סטרוגנוף ולא על סטרוגוף. נעשיתי שוב רעב. אני חושב שעוד מעט אלך למטבח ואנסה להכין משהו דומה ל"ביף סטרוגנוף". אני אוהב לבשל, וגם רושם כל מתכוֹן מוצלח שעלה בידי בדף מיוחד, ואולי אפרסם יום אחד את "ספר הבישול של העצלנים". וזאת אם אתעלם מעצתו של חברי הצייר, שאמר לי לא מזמן: "אני לא מעוניין לתעֵד כל נאד שלי לטובת האנושות."
(*) בדומה לכך אירע לו בביתו, לחברי מגיל הגן, זאב קליין, לימים ד"ר זאב קינן, שכבר אינו בחיים ואשר עימו יחד הלכתי ללקט את הפטריות ולמוכרן ברחוב פיק"א בפתח-תקווה.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)
פרק שנים-עשר: צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק
לדוד בן-עזר (רַאבּ) היקר
גונבה לאוזנינו שמועה כי תזכה בתואר יקיר פתח-תקווה לשנת תשס"ו
אין ראוי ממך לאזרחות הכבוד לאחר שכל שנותיך הבוגרות תרמת מזמנך ומכישרונך, במסירות, בצניעות ושלא על מנת לקבל פרס, בפעולות רבות ומגוונות כמו בוועד למען החייל ובוועדות לשימור מורשתה של המושבה ובעבודתך המתמשכת בהתנדבות בארכיון המושבה שבו אתה תורם מהידע הנרחב שלך ומארכיון המשפחה. כל חייך אתה הולך בעקבות אביך אלעזר בן-עזר (ראב), שבין יתר מעשיו הטובים היה מבקר מדי שבת בבוקר את ותיקי המושבה המאושפזים בבית חולים השרון, וסבך משה-שמואל בן-עזר (ראב) שהיה פרדסן למופת ועסק בענייני פרדסנות וציבור והיה תומך מושב הזקנים ברחוב מונטיפיורי, ואבי-סבך אליעזר-לאזאר ראב, שהעלה את משפחתנו מהונגריה והיה במייסדי פתח-תקווה בשנת 1878. בתקופתו של דב תבורי כראש העיר זכתה בתואר בת-דודו של אביך, המשוררת אסתר ראב, והיא מאוד התרגשה אף כי לא ניתן לה לשאת במהלכו את נאומה, אך תוכל למצוא אותו בכרך "כל הפרוזה" שלה.
ממני, בנו של בנימין בן דודו של אביך, ואוהבך,
אהוד בן עזר
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות
פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל