גיליון מס' 81 

תל אביב, יום שני, י"ד בתשרי תשס"ו, 17 באוקטובר 2005

ערב סוכות תשס"ו

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: רופאים מזהירים: קריאת עיתונים ממושכת בבית-הכיסא מזיקה לתחת

לא ייאמן כי יארע – חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה

נעמן כהן: הגזענות הערבית-מוסלמית

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 12

עמנואל בן-עזר

מילים וביטויים של נהגים, שכבר לא משתמשים בהם

חלק ראשון: טוֹמְבּוֹן, רדיאטור וְפִּיסְטוֹנים

היום, כשכל המכוניות עברו להיות מונחות "הַי טֵק", אני מרים את מכסה המנוע ולצערי אני הולך לאיבוד.

כמי שהיה בשרות סדיר מכונאי בחימוש-שריון ושירת בתפקיד זה במילואים במשך שנים רבות, ובנוסף היה משוגע לכלי רכב, שהעז פעמיים לפרק את מכוניתו ממש עד הבורג האחרון ולהרכיבה מחדש, לאחר שיפוץ, ובהצלחה, (לא את אותה מכונית), אני מתוסכל לגמרי כאשר אני מביט בתא המנוע ובקושי מבחין ומזהה כמה מכלולים מוכרים. היום הכול אלקטרוניקה החבויה ב"קופסאות שחורות" שאין לי מושג מה יש בפנים וכיצד הן פועלות.

מסתבר שמרבית עבודתם של מכונאי הרכב (סליחה, טכנאי הרכב) היא להחליף קופסאות שחורות, ולחבר את המכונית למחשב שמדריך כיצד לכוון את המכלולים השונים.

פעם נהג טוב היה שלושת רבעי מכונאי, והכיר היטב את מהותם ואופן פעולתם של חלקי הרכב השונים. דבר זה איפשר לו, בזמן תקלה, לבצע תיקון ארעי עד שהגיע למוסך ושם היתה לו שפה משותפת עם המוסכניק, שבה היה יכול להסביר מה קרה. כמובן שזה חִייב שימוש במילים, במונחים ובביטויים – שהיום הם כבר היסטוריה. שפה זאת היתה בליל של גרמנית, צרפתית ואנגלית. בעיקר אנגלית, כי המכוניות התחילו להגיע לשוק האזרחי בארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהצבא הבריטי שהגיע לכאן התחיל למכור עודפי ציוד.

והרי כמה מהביטויים, פחות או יותר לפי המיקום של המכלולים – מקדמת המכונית עד לאחוריה.

טוֹמְבּוֹן – שזה הפָּגוֹש. בעבר הוא היה עשוי מפלדה קפיצית והיה מצופה כרום-ניקל, כך שהיה גם אביזר שהגן על חלקי הפח של הרכב וגם היה משהו שהוסיף חן למכונית. כמו: "נכנס לי באוטו, דפק לי את הטומבון הקדמי."

גְרִיל – רשת מתכתית, בדרך כלל מצופה כרום-ניקל, מגינה על הרדיאטור. מוסיפה הוד ויופי  לרכב.

רדיאטור – מצנן המים, כמו: "נסתם לו הרדיאטור, רתח המנוע." מילוי מים ברדיאטור היתה פעולה כמעט יום-יומית, מכיוון שבטְרָנְטֶס (מכוניות ישנות) של פעם היתה תמיד דליפה קטנה. לנהג טוב היה תמיד ג'ריקן מים בבָּגַז'.

הפקק של הרדיאטור – פתחו העליון של הרדיאטור, שאסור היה בשום אופן לפתוח אותו כאשר המוטור (מנוע) חם  או חס וחלילה רותח. במכוניות האמיתיות של פעם, הפקק הזה היה מצופה כרום-ניקל והתברג לתוך הרדיאטור למעלה מקדימה.

בשנות השלושים של המאה הקודמת היתה לדודי ברוך ראב (בן עזר), מכונית אולדסמוביל יפיפייה, שכמובן היה לה פקק רדיאטור מבריק. באותה עת עבדה אצלו במשק הבית אישה בשם מזל, שגרה בשכונת מחנה יהודה הסמוכה לפתח-תקווה. דודי לימד אותה כיצד לפתוח את פקק הרדיאטור וביקש ממנה שבכל בוקר, כאשר היא באה לעבודה, תיקח קומקום מים מהמטבח ותמלא את הרדיאטור. לימים סיפרה השכנה שאצלה עבדה חברתה של מזל, ששמעה את מזל אומרת לחברתה: "האשכנזים האלה נורא חכמים, בבוקר הם ממלאים קומקום מים באוטו ונוסעים על זה כל היום!"

ווֹטֶר גֶ'נט – צינור גומי שמעביר את המים החמים מהמנוע לרדיאטור, ולאחר הצינון בצינור נוסף מהרדיאטור למנוע. בשנות הארבעים והחמישים, כאשר טיב הגומי היה די ירוד, צינורות אלה התפוררו ונבקעו לעיתים מזומנות. מכאן: "הלך לי ווֹטר ג'נט," "ברחו המים, רתח המוטור."

פָּאפּוּם – צופר. (ידוע גם בשם צפצפה). מרגע שבו עלו המכוניות על דרכי העפר של עגלות הסוסים, חויבו המכוניות בהתקן משמיע קול, שבעזרתו אפשר להזהיר את העגלון שירסן את הסוסים, שדי נבהלו מהמפלצת הרעשנית שעקפה אותם. בתחילה הצופר היה מין חצוצרת אוויר שהופעלה על ידי הנהג, כאשר לחץ וסחט את אגס הגומי שהיה מוצמד לפיית החצוצרה. במשך הזמן עברו לצופר חשמלי במכוניות קטנות, ולצופר אוויר שהיה מופעל על-ידי לחץ האוויר של מיכל הלחץ של המעצורים – במשאיות הכבדות. בשוק אביזרי הרכב הופיעו צופרים שידעו להפיק צלילים שונים זה לאחר זה בסדר קבוע, כמו "ינקי דודל ווינט טו טאון". לצופר כזה קראו "זָמוּרה".

 חגורה – רצועת הנעה עשויה מגומי בעלת חתך טרפזי. הרצועה העבירה את התנועה הסיבובית של גל הארכובה (ראה להלן) והפעילה את משאבת המים והמאוורר (פרופלור) וגם את הדינמו. גם מוצר זה, העשוי מגומי, נטה להיקרע ואז נקלעת לצרה כי המנוע התחמם וגם פסקה טעינת המצבר. כמו: "נקרעה לי החגורה ונשארתי תקוע בלילה עם מוטור רותח ובלי בטריה."

משאבת מים – משאבה סיבובית, מונעת על-ידי הרצועה, שמתפקידה לגרום לסחרור מתמיד של המים מהמנוע לרדיאטור וממנו בחזרה למנוע וכן הלאה. המשאבה הפסיקה לפעול כאשר נקרעה החגורה או גרמה לאיבוד מים כאשר התבלתה. מכאן: "היתה לי נזילה רצינית ממשאבת המים והייתי צריך להוסיף מים – בזהירות – כל כמה קילומטרים."

דינמוֹ – מַטְעֵן – מחולל זרם ישר, מונע על-ידי הרצועה, שמתפקידו היה לטעון את המצבר בזמן עבודת המנוע. כמובן שהוא לא פעל כאשר נקרעה החגורה או כאשר "הפחמים" בחלקו הפנימי של הדינמו השתפשפו. מכאן: "הלך לי הדינמו, נשארתי תקוע בלי בטריה."

פְיוּזים – נתיכים. כחלק ממערכת החשמל של המכונית הותקנו נתיכים שתפקידם להגן על המערכת על ידי זה שהם ניתכים בעת זרימת זרם מעל המותר, ובזה הם מנתקים את המערכת ומונעים נזקים כבדים. נהג טוב ידע היכן בדיוק ממוקמת קופסת הפיוזים, החזיק כמה פיוזים רזרוויים בארגז הכלים וידע גם איך "מתקנים" פיוז שרוף בעזרת חוט נחושת דקיק שנשלף מתוך חוט חשמל שתמיד יש בארגז הכלים. מכאן: "הוא כל כך התרגז, נשרפו לו הפיוזים."

בְּלוֹק – הגוף המרכזי של המנוע . עשוי מיָצֶקֶת (יציקת ברזל – קָסט אַירוֹן) או מיציקת אלומיניום. הדבר החשוב ביותר בשמירה על המנוע היה שלא יתחמם יתר על המידה כי זה יכול לגרום סדק בבלוק וגם בראש. סדק כזה נתן בדרך-כלל למָנוע "צו תנועה" לגל האשפה.

צילינדרים – חללים גליליים בגוף הבלוק, מעובדים בחריטה מדויקת ובהם נעים הפיסטונים. גודל המנוע נחשב לא רק לפי נפח הצילינדרים אלא גם לפי מספרם. השכיח הוא 4 צילינדרים, אולם היו (ויש גם היום) 6 צילינדרים בטור או 6 וגם 8 צילינדרים במבנה "וִי" V. זכור לטוב הוא המנוע פורד וִי 8, שהניע חלק גדול ממשאיות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אותו מנוע גם הניע את כלי-הרכב על שרשראות הידוע בשם בְּרֶן-קֶרִייֵר.

מכיוון שגלילים אלה, וגם הבוכנות, עובדים בתנאי חום ולחץ גבוהים, הם נתונים לשחיקה מתמדת. כאשר משפצים את המנוע, חורטים מחדש את הבלוק ואז הקוטר החדש כבר יותר גדול מהקוטר המקורי. בכל שיפוץ הגדילו את הקוטר במדרגות של 20 אלפיות האינץ' (בערך חצי מילימטר). כל הגדלה כזאת נקראה  "אוֹבֶרסָיִז". מכאן: "המוטור של הטרנטה הזאת הוא כבר שישים אוברסיז." כלומר – עברה שלושה שיפוצים.

פִּיסְטוֹנים – בוכנות. גלילים עשויים מנתך אלומיניום, שנעים מעלה ומטה בתוך הצילינדרים ותפקידם להעביר את התנועה הקווית לתנועה סיבובית וזאת בעזרת הטָלְטָלים וגל הארכובה.

ליצירת אטימות בין הבוכנה לצילינדר משמשים הרינגים (ראה להלן). כאשר המנוע מתאמץ וכאשר כיוון ההצתה מוקדם מידי, מכה דופן הבוכנה על הצילינדר ונשמעות נקישות הנקראות "צילצול" מכאן: "אני נכנס למוסך, המוטור נורא מצלצל."

גוּג'וֹן פִּין – פין רוחבי המחבר את הבוכנה לטלטל. חלק שרק מכונאי מעולה הגיע אליו בעת שיפוץ מנוע. המושג "גוג'ונים" קיבל משמעות נוספת, בעיקר לציון שיער על הרגליים (שלה), שהצטיין בעובי ובצבע כהה.

רִינְגִים – טבעות האטימה הממוקמות בחריצים מתאימים בהיקפה החיצוני של הבוכנה. בגלל השחיקה הגבוהה של טבעות אלה, כאשר המנוע מאבד מכוחו, מחליפים את הטבעות הבלויות בחדשות. מכאן: "עשו לי למוטור חצי אובראול, החליפו רינגים וגם עשו שְׁלַיִיף סוּפָּפִּים." (ראה להלן).

סוּפַּפּים – שסתומים. לכל צילינדר היו שני שסתומים, אחד ליניקה ואחד לפליטה. לכן במנוע 4 צילינדרים היו 8 שסתומים. היום, ברכבים החדשים, לכל צילינדר יש 2 ליניקה ו-2 לפליטה ולכן במנוע 4 צילינדרים יש 16 שסתומים. פרט זה מודגש במיוחד על-ידי היצרנים בפרסומיהם. (אולי בבחינת "שלי יותר גדול"). 

שסתום הפליטה עובד בסביבה חמה מאוד, גזי הפליטה הלוהטים, שזה עתה נשרפו בתוך הצילינדר, פורצים סביב שפותיו בדרכם לצינור הפליטה. במשך הזמן יש בלאי לשפות אלה ואז האטימה נפגמת. במצב זה חלק מתערובת הדלק-אוויר, שנדחסת בצילינדר, משתחררת דרך שסתום הפליטה ונשרפת תוך קול נפץ לתוך מערכת הפליטה. מכאן: "שמעת את הירייה?" – "לא," – "זה היה אגזוז של אוטו."

תיקון תקלה כזו מצריך פירוק חלק ניכר מהמנוע, השחזת השסתומים והתושבות שלהם, והתאמה ידנית של כל שסתום למקומו בעזרת משחת קָרבוֹרוּנדוּם (משחה אברסיבית) וסיבוב השסתום בעזרת מוט עץ עגול – בעובי הזרת – שבקצהו גומיית הצמדות. פעולה זו נקראה "שְלָיִיף סופפים".

במשך הזמן קיבלה פעולה זו משמעות נוספת, בעיקר ביחסים שבינו לבינה. מכאן: "לקח אותה בלילה לשפת הים, עשה לה שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים."

ראש – ראש המנוע הוא חלקו העליון של המנוע שיושב על הבלוק, אוטם את חלל הצילינדרים מלמעלה, בתוכו נעים השסתומים והוא מהווה את תחילתה של מערכת הפליטה. בגלל החום הרב, נטו הראשים להתעקם, דבר שהצריך השחזת שטח בזמן השיפוץ. האוייב הגדול ביותר של הראש היה איבוד מים, רתיחה וחימום מופרז. מכאן: "ברחו לי המים, הראש הלך פַייפֵן."

במקרה הפחות גרוע, שבו החימום לא הגיע לממדים הרסניים, השתנו מרווחי הפתיחה של השסתומים, דבר שהצריך כיוון מנוע. מכאן: "התחמם לי המוטור יותר מידי ועכשיו דופק לי סוּפָּפּ."

לעיתים, בגלל החום הרב, האטם (פָּאקוּנג ראש) היה מתפורר ומבול של צרות היה מגיע. לחץ (קומפרסיה) היה בורח בין הבלוק לבין הראש, מי קירור היו מגיעים למערכת השמן, המנוע היה מקרטע וכמובן שהיה צריך לעצור, לכבות את המנוע ולהתפלל שיהיה אפשר לגרור את הרכב למוסך.

קרָנקשָפט – גל הארכובה. הוא הציר הראשי של המנוע. הוא מקבל את התנועה הקווית מהבוכנות, דרך הטָלְטלים, והופך אותה לתנועה סיבובית. מספר הארכובות כמספר הצילינדרים. בקצה כל טלטל יש מיסב היושב על גל הארכובה. גל הארכובה עצמו נע בתוך הבלוק בתנועה סיבובית כשהוא יושב בתוך מיסבים. מיסב – לָאגֶר או קוּגֶלָאגֶר (מיסב כדורי), מיסבי המנוע עשויים מנתך מתכתי (בָּבִּיט) והם בעלי תכונת חיכוך קטן. אולם נקודת ההיתוך שלהם גם היא נמוכה. ואז, בזמן תקלה של חימום יתר או חוסר שמן – המיסבים מגיעים לנקודת ההיתוך, הופכים לנוזל לוהט – ונעלמים לתוך אגן השמן. ללא המיסבים המנוע נהרס תוך מיספר שניות.  מכאן: "נשפכו הלאגרים , הלך המוטור."

גם מושג זה קיבל משמעות נוספת, כאשר אדם מרגיש "הרוס לגמרי" הוא אומר: "שפכתי לאגר."

קָארטֶר – אגן השמן. חלקו התחתון של המנוע, המחובר אל הבלוק. בתוך אגן זה נמצא שמן המנוע, ומשאבת השמן המונעת על-ידי גל הזיזים ושואבת את השמן ומספקת אותו לכל נקודות החיכוך במנוע. שמן לא נקי או שמן שלא הוחלף בזמן היה יכול לגרום לסתימה במערכת השמן ולשפיכת לאגרים .

סֶלְפסטָרטֶר – או בקיצור סטרטר – מתנע. מורכב ממנוע זרם ישר שבחיבור חשמלי למצבר מתחיל להסתובב. בעזרת הֶתקן ספִּירָלִי היושב על קצהו של ציר המתנע, גלגל שיניים קטן משתלב עם זר השיניים שעל גלגל התנופה, (ראה בהמשך), והמנוע מקבל תנועה סיבובית ואז, אם יש מזל, הוא מתניע. התקן זה בא להחליף את ידית ההתנעה המיכנית – מָנוּאֶלַה – ששלטה ברמה בשנים הראשונות של עולם הרכב. עד סוף שנות השלושים, הרבה מכוניות היו מצוידות, בנוסף למתנע החשמלי, גם בידית מנואלה. (כמו פז'ו 202 מודל 1938, שהיתה המכונית הראשונה שלי מ-1948 ועד 1953).

שְווּנגרָאד – גלגל תנופה. גלגל מתכת כבד המורכב על צידו האחורי של גל הארכובה, אליו מורכב המצמד וסביבו מורכב זֶר השיניים שאליו משתלב בזמן ההתנעה גלגל השיניים של המתנע. לגלגל זה היתה תכונה מוזרה והיא – לא להיפרד מזֶר השינים כנדרש. בעיקר אחרי ניסיון לא מוצלח בהתנעת המנוע. מכאן: "ניתפס לי הסטרטר." (הפתרון היה לסגור את המתג החשמלי, להכניס למהלך ישיר – שלישי או רביעי, תלוי ברכב – ולדחוף את האוטו קדימה ואחורה בתנועות כמו נדנדה עד לשחרור גלגלי השיניים).

קְלָאץ' – מצמד. כמובן מצמד של תיבת הילוכים ידנית. מופעל על-ידי לחיצה ברגל שמאל על  דוושת המצמד (פֶּדַל קלאץ')  המפעילה את מיסב הלחץ (דרוּק לאגר) המפעיל את הזרועות המרחיקות את טבלת הלחץ (פּרֶשאֶר פּלֵאיט) ודיסק החיכוך מגלגל התנופה, פעולה הגורמת להפרדה בין המנוע המסתובב לתיבת ההילוכים, ולכן מתנתק כוח הסיבוב של המנוע מהצירים ומהגלגלים.

מכיוון שבתחילת נסיעה נוצר חיכוך רב בתוך המצמד, חומר החיכוך שעל הדיסק משתפשף קמעה. במשך הזמן, או כתוצאה מנהיגה לא נכונה ("נסע עם חצי קלאץ'") חומר החיכוך נגמר והמצמד מפסיק לפעול. מכאן: "נשרף לי הקלאץ'."

גִיר – תיבת הילוכים. כמובן ידנית. תיבות הילוכים אוטומטיות הגיעו לארץ בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים. תיבות ההילוכים הידניות היו מאוד אמינות וכמעט לא גרמו לתקלות. לכן הגיר האוטומטי נתקל בראשית דרכו בחשדנות רבה, עם סיפורים על "אחד שאני מכיר" שנתקע עם גיר אוטומטי ואף אחד לא ידע מה לעשות. במכוניות פרטיות (מכונית נוסעים) תיבת ההילוכים היתה מצוידת ב"סִינקרוֹמֶש" – התקן עשוי מדיסקאות פליז, שבעזרת חיכוך הישוו את מהירות הסיבוב של המהלך המשתלב והציר המניע. דבר זה איפשר החלפת מהלך תוך כדי נסיעה עם לחיצה אחת ארוכה על המצמד. במשאיות לא היה התקן כזה, והיה צורך בשתי לחיצות על המצמד, כאשר במצב ניוטרַל היה צריך לתת לחיצה קטנה על דוושת הדלק. מכאן: "הוא נהג טוב, הוא יודע להחליף עם צֶווִישְן גז."

תקלה שכּן היתה מופיעה בתיבות ההילוכים הידניות היתה מעבר לא רצוני ממצב הילוך למצב סרק (ניוטרל). תקלה זו נבעה משחיקה של "שיניים" בחלק שמחבר ומעביר ממהלך אחד למשנהו. מכאן: "בירידה קופץ לי הגיר משלישי."

אגזוז מָניפוֹלד – סעפת פליטה. התקן עשוי מיצקת ומחובר לצד בלוק או ראש המנוע, ומתפקידו לקלוט את פליטת הגזים השרופים מכל הצילינדרים, ולאחד אותם לתוך צינור הפליטה (ראה אגזוז) .

מפאת החום הרב של התקן זה, הוא מחובר למנוע וכן לצינור הפליטה עם אטמים מיוחדים עמידי חום. אולם, עקב החום הרב, קורה ואטם כזה מתפורר ואז גזי הפליטה פורצים ללא הקטנת רעש וגורמים לסרחון ולרעש בלתי נסבל ברכב. מכאן: "האוטו שלי נוסע כמו טנק, הלך לי הפָּקוּנג במניפולד."

משאבת דלק – מיכנית או חשמלית, שמתפקידה לשאוב את הדלק מהמיכל (טנק הבנזין) ולדחוף אותו לכוון המאייד (ראה קרבורטור). התקלה השכיחה במשאבה זו היתה סתימת דלק, שנבעה מלכלוך מצטבר במיכל הדלק. נהגים חכמים הוסיפו מסנן דלק קטן לפני המשאבה, אם לא היה כזה במקור. תיקון דרך של סתימת דלק הצריך פירוק צינורות דלק לפני ואחרי המשאבה, לעיתים גם פירוק המשאבה עצמה, רחיצת החלקים בדלק, נשיפת אוויר בעזרת השפתיים לתוך המערכת בכדי לוודא שאין יותר סתימות, והרכבה של כל החלקים למקומם. בזאת לא תם הסיפור כי היה צריך לגחון אל צינור הדלק שבין המשאבה למאייד ולמצוץ עד שהגיע דלק. (ולאחרי זה – כמה יריקות גדולות וניסיון לשטוף את הטעם הצורב של הדלק – במים מתוך הג'ריקן שבַּבָּגָז'). מכאן: "נסעתי כמו טיפש עד טיפת הדלק האחרונה וכל הלכלוך נכנס לי למשאבה ונתקעתי עם סתימה!"

[המשך יבוא]

מידע משפחתי: עמנואל בן-עזר הוא נכדו של יהודה רַאבּ (בן עזר), שהיה ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878. מצד אימו בלה, עמנואל הוא נצר למשפחת שרייבמן מכפר-סבא. המשוררת אסתר ראב היתה דודתו של עמנואל, אחות אביו אלעזר. אהוד בן עזר הוא בן דודו. עמנואל הוא אביה של המלחינה והזמרת שרון בן-עזר, הידועה גם בשמות פוליאנה פרנק ואליוט, והוא אביו של רזי בן-עזר, המזכה מדי פעם ברשימותיו את קוראי "חדשות בן עזר".

רופאים מזהירים: קריאת עיתונים ממושכת בישיבה בבית-הכיסא מזיקה לתחת

מאת פרופסור אודי רַאבּ

שחזר מהשתלמות ממושכת אצל הרוזן פון קרולוק בטרנסילבניה

מחקרים חדישים מוכיחים כי ישיבה ממושכת בבית-הכיסא תוך כדי קריאת עיתונים מזיקה מאוד לפי הטבעת עד כדי גרימת דלקות חמורות. הראש השקוע בקריאה נוטה להזניח ולשכוח את ניגוב התחת, והתוצאה: העור העדין של פי הטבעת נתון לצריבה ממושכת מצד חומרי פסולת חומצתיים שהגוף מפריש. (הרוזן פון קרולוק, בהרצאה באולם הנשפים והמראות בטירתו בהרֵי טרנסילבניה: "פגישת אוהבים נרגשת, מתן הרצאה, טיול משגע, קבלת פרס נובל – וכל מה שמעסיק את הבן-אדם הוא גירוד נורא צורב בתחת! – אני ממליץ לשחרר שתיים-שלוש נפיחות שקטות ולחות, וכך הסובל סך בחשאי את קצה החלחולת שלו והגירוי נחלש.")

גם פתרון הביניים של ניגוב חלקי או מלא – ולאחריו המשך הישיבה בתחת נקי-כביכול, אינו פותר את הבעייה מפני שהעור העדין ממשיך להיות חשוף לשיירים לא נעימים וליובש שנוצר.

הגסטרואנתרולוג של הרוזן פון קרולוק ממליץ לסיים במהירות יחסית את תהליך היציאה, לנגב בנייר רך ולשטוף היטב את התחת, מים כמובן, לא בנזין, ספירט, שמפניה או חומץ. ואחר כך אפשר לחזור לשבת על האסלה ולהמשיך לקרוא, בנחת, ולפעמים אפילו עד היציאה הבאה, כפי שקורה אצל המרבים לאכול סלטים ארצישראליים, שיציאותיהם קלות ותכופות.

קוראי "חדשות בן עזר" יכולים לקנות כיסא מיוחד שיש בו חור ולשים בו סיר לתינוקות וככה לקרוא את המכתב העיתי החדש או הקודם בצג המחשב ובו-בזמן להתפנות כאוות נפשם; אך התיאור כמובן תיאורטי, כי אף אחד לא ירצה להתעסק אחר כך עם הקקה שבסיר, ולקוראי "חדשות בן עזר" אין משרתים כפי שהיו לקיסרים הסיניים, שהפרשותיהם היו נבדקות לפי ריחן וטעמן מיד עם יציאתן.

(בגיליונות הבאים יספר פרופ' ראב על החידושים ההיגייניים בטירתו של הרוזן פון קרולוק)

אנדרטה לבעל שאינו משאיר טיפות על הרצפה בבית-הכיסא

ביער ירושלים והסביבה עומדים להקים את "אנדרטת הבעל שאינו משאיר טיפות על הרצפה בבית-הכיסא" – וזאת לאחר שבסקר כלל-ארצי בישראל נמצאה אישה נשואה אחת שהעידה על בעלה שאינו משאיר טיפות על הרצפה בבית-הכיסא – ודמותו תונצח באנדרטה.

היכן נעלם המגיד המוכיח ר' גרונם יקום פורקן אברוּם בורג?

מאת סופרנו המיוחד לענייני נְהי וַבכי ר' בן-ציון ידלר

מה זה שכבר חודשים אחדים לא קראנו בעיתונים השקפה מוסרית מלאתי זעם צודק, תוכחה ונבואת חורבן על חטאי הציונות והסתלקותה – מאת הצדיק המתוקשר יו"ר הכנסת לשעבר, המגיד ר' אברוּם בורג? האם עסקיו הפרטיים כה מצ'פרים אותו עד כי חדלו נבואות זעמו, חדֵלו? – עד אמרו הגויים זה אל זה – "היכן יימצא לנו עוד תנא דמסייע לקעקע כמוהו?"

דברי נינתו של אחד ממייסדי ראשון לציון

לאהוד בן עזר שלום רב,

תודה שהקדשת לי מקום כדי להשיב לי בעיתונך מספר 77. רצוני רק להשיב לך שאפשר לשער שסבך אכן הדריך בראשון לציון את מי שאני גאה להיות נינתו, אחד ממייסדי ראשון לציון. (הראשון ברשימה המכובדת משום הא' שבשם משפחתו). במורשת שהועברה אליי סופר שראשון לציון היא הבכורה משום שפתח תקווה ננטשה, וחזרה והוקמה רק לאחר שראשון  כבר נוסדה. בינתיים קיבלתי כרגע את הגיליון החדש של עיתונך ומאחלת לך שנה טובה ופורייה.

הקוראה הנאמנה

[6.10.05].

קוראה נאמנה,

כדי לעמוד על מידת האמינות של ההיסטוריה של הראשונות של ראשון לציון, הסתכלי נא בבקשה על כל בקבוק של יינות "כרמל מזרחי" ושאלי את עצמך כיצד זה ייתכן ששנת 1882 רשומה עליהם – בעוד אשר רק בסופה של שנת 1882 עלו מייסדי ראשון לציון על הקרקע ויסדו מושבת פלחה, ואילו נטיעת הגפנים ובניית היקב בסיוע הברון רוטשילד – אלה אירעו שנים אחדות לאחר מכן. אפילו ראש העיר שלך הודה בשידור ברדיו שהתאריך הרשום על הבקבוקים אינו אמיתי.

אהוד בן עזר

לא ייאמן כי יארע – חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה

גבר נשוי מהכולל "קח", / שגר בעיירה קריית קחקח קח / גָמָ"ח לַנצרך מהקרן לקח, / והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים, / לחגוג לבדם בלי ממון בחגים / וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח – / והמטוס מלא גוברין יהודאין, / שמחה וששון בכל המעברים, / אלה באלה נוגעים אברים, / והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי, / וקצת מעורער באופן נפשי, / וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי / ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו – / לבש רק בגדים של נשים לעורו, / וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה, / והמה צדיקים חסידים של מיטה / אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ  בִּבְעתה: / "לוּ לפחות אוקראינית היתה! / שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה! / והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!" / תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות / והשאר ייכתב במסכת אובות.

בעקבות קבלת קובץ ובו צילום שני אתרוגים ירוקים ענקיים

דמויי אגס הפוך ומסוקס בעודם תלויים על עץ

["חדשות בן עזר" אינו מעביר צילומים כדי שלא להפריע את מנוחת השרתים]

לאהוד שלום, הפירות הם אתרוגים Citrus medica והשם אינו בזכות סגולותיו הרפואיות של הפרי הזה אלא משום שהניחו בטעות שמוצאו מממלכת מדי. מהפרי הגדול של האתרוג ניתן להבין את אחד מארבעת הסימנים שחז"ל נתנו לאימוץ האתרוג כפרי הדר "הדר באילנו משנה לשנה",  ומובא כי רבי עקיבא נכנס לבית המדרש ואתרוגו על כתפו, ומכאן שהם הכירו מן הסתם את זן האתרוג התימני הגדול השוקל לעיתים 2-3 קילוגרם ויותר, ומאידך יש את הסיפור המפורסם על סקילתו של המלך אגריפס באתרוגי עולי הרגל בחג הסוכות, ולסקילה מן הסתם מתאימים דווקא האתרוגים הקטנים יותר, המקובלים על האשכנזים וצפון אפריקה. יתירה מכך, ברוב הפסיפסים והתבליטים, האתרוגים קטנים, אך יש גם פסיפסים בהם אתרוגים גדולים יותר דוגמת זה שנמצא ברצפת בית הכנסת במעון שליד נירים. בכל אופן, לפי שלא הכרת את  פירות האתרוג שצולמו בהיותם תלויים על העץ, אני מסיק כי אתה  נוהג לקנות את אתרוג החג כשהוא ארוז כבר בקופסה.

גמר חתימה טובה וחג שמח,

משה בר-יוסף

הצעה לאוהבי ספרים עתיקים, ובחינם

לאהוד שלום,

זה זמן רב שאני רוצה לכתוב אליך ולהודות לך ולצוות "המכתב העיתי" שמנעימים את זמני מול הצג, והנה נזדמנה לי סיבה טובה. שמי ניר זינגר, בן 19, וחייל בפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה. במסגרת תפקידי אני משמש כאחראי הספרייה בפנימייה. לאחרונה, במבצע שארך למעלה מחצי-שנה, ביצעתי דילול בספרייה, ורוב הספרים נמכרו או נתרמו לבתי ספר ולשכונות מצוקה בעירנו. כמה ספרים נראו לי נדירים ויקרים, והחלטתי להעבירם למוסדות המתאימים. נתקלתי גם בספרי "התקופה", סדרה שכוללת למעלה מעשרים כרכים בנושאי ספרות ארץ-ישראלית. הספרים במצב לא-רע, וחשבתי שאתה (או מכריך) בוודאי תעשו בהם שימוש ראוי. אשמח אם תוכל להחזיר לי תשובה בנושא. ברצוני להודות לך – לכם – שוב על החדשות המהנות! ישר כוח!

אפשר גם לשלוח אליי בקשות נוספות לספרים ישנים, ומצד שני, תרומות לספרייה תתקבלנה בברכה.

גמר חתימה טובה ושנה טובה,

ניר זינגר

א. תקשוב ומנהל האתר, הפנימייה הצבאית לפיקוד חיפה

webmaster@panmaz.co.il

http://www.panmaz.co.il

תודה

שלום אהוד,

מאוד אהוב עליי סיפורך בהמשכים על נעוריך, ו"מה יצא מגיורא?" ו"מה יצא מאהוד?" – באמת נחמד. לפעמים גם דיעותיך הפוליטיות, כשהן נוטות ימינה... מוצאות חן בעיניי.

תודה על המכתב העיתי,

תקוה ו.

לתקוה היקרה,

אני לא "ימני". הייתי ונשארתי רוב ימיי "יונה פסימית" וכך גם הגדרתי תמיד את עמדותיי במשך עשרות שנים, ויעיד על כך פרופ' אמנון רובינשטיין – אך לצערי, מאז אוקטובר 2000, נעשיתי יותר פסימי ופחות יונה.

אהוד

מגילה עפה בין מכותבים אינטליגנטים

...ובאשר למגילה העפה שלך ["חדשות בן עזר"], היא אכן תרומה חשובה מאוד לתרבות האינטרנט. לתקשורת חופשית, מיידית, בין מכותבים אינטליגנטים, שהמשותף ביניהם הוא הדאגה לתרבות העברית החילונית, הנמצאת במצב נסיגה, בלשון המעטה. עצם האפשרות של פלטפורמה כזו, להעברת השיח בין המשתתפים והקוראים, היא כבר לכשעצמה חשובה.

אלישע פורת

יתסרט את מארקֵס: מכתב מהמחזאי רונאלד הַארווּד מלונדון

 מחבר "המשרת", "המנצח", "יום הולדת לג'וזפה" וזוכה פרס האוסקר לתסריט מִסֶפר, 2003, על הסרט "הפסנתרן" בבימוי פולנסקי. פרסום המכתב בהסכמתו.

Dear Ehud and Judith

How very nice to hear all your news. I have also traveled around Poland as you did, not all the places, but most. As I think you know my mother’s parents were both from Warsaw.

Yes, Polanski’s and my new movie, Oliver Twist, is now showing around the world and I expect it will be in Israel soon. There is bound to be an outcry about Fagin!

I am busier than ever, thank God. I have two new plays for next year and the film from screenplay of Love in the Time of Cholera [this time not with Polanski] is due to start filming in April. I am also writing my memoirs!!!!

We are all well, thank you, and I hope you and yours are, too. If I come to Israel I will call in the hope that we can meet soon again.

Love from Natasha and

Ronnie

נעמן כהן

הגזענות הערבית-מוסלמית

תגובה לרשימתו של אהוד בן עזר, "הם לא למדו דבר ושכחו כמעט הכול"

במלאת חמש שנים לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, גיליון 77

כל מילה שלך על האינתיפאדה, מילה בסלע. כדי להבין את מאורעות האינתיפאדה יש להבין את השקפת הערבים, כולל ערביי ישראל. האינתיפאדה אינה נתפסת כמלחמת שחרור לאומי או סוציאלי, אלא כמלחמה מוסלמית-דתית ומכאן שמה – אינתיפאדת אל-אקצא (הקצה), כלומר אותו קצה אשר לפי הפרשנות המוסלמית הגיע אליו מוחמד במסע הלילה שלו. בעצם הליכתו של שרון (וכל יהודי אחר) על אדמת הר הבית, גם בחוץ, ולא בתוך המסגדים, יש טומאה. המלחמה הערבית-מוסלמית אינה קשורה כלל בציונות והיא קיימת מהיווסדות האומה הערבית-מוסלמית.

מקור הגזענות הערבית מוסלמית היא במעשי מוחמד מייסד האיסלם. המקום היחיד בעולם בו חוסל הישוב היהודי באופן טוטלי הוא ערב (היום ערב הסעודית). ועד היום לפי החוק ארץ ערב חייבת להיות ("יודן ריין") נקייה מיהודים לפי העיקרון "דין מוחמד בסייף" (ראו את דגל סעודיה).

בשנת 622 לספירה הנוצרית, היגר מוחמד ממֶכָּה לאַל-מַדִינָה. בעיר חיו אז שני שבטים ערבים, אוס וחזראג', ושלושה שבטים יהודיים, קינקאע, נד'יר, וקוריט'ה. מוחמד יסד באַל-מַדִינָה את מוסד ה"אומה". כל אדם שקיבל את חוקי האיסלם ואת מנהיגותו של מוחמד, נעשה חלק מה"אומה". עם היווסדות ה"אומה", מוחמד הגיע למסקנה שהוא אינו יכול להתיר קיומו של גורם דתי ולאומי שונה, מפני שזה עלול לסכן את שלטונו. מוחמד דרש מהיהודים שיקבלו את דתו. היהודים סירבו. את שבט קינוקאע ונד'יר הוא מגרש בזה אחר זה. נשאר השבט הגדול ביותר קורייט'ה. הוא מעמיד גם בפניהם את הברירה להתאסלם או למות. הם מסרבים להתאסלם והם נרצחים אחד אחרי השני. לאחר חיסול כל הגברים הוא מוכר לעבדות את הנשים והילדים ועושה בכך הון רב. אישה יהודייה בשם צפיה הוא משאיר ברשותו, ולאחר שאביה ובעלה נרצחים לעיניה, הוא לוקח אותה לאישה כשלל מלחמה.

לאחר חיסול היישוב היהודי הוכנסה מייד מצווה לקוראן, שבה נאמר כי כל השלל מרכוש היהודים: אדמות, בתים ונשים – שייכים למוחמד ולערבים, (סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 27). בהמשך לחיסול היישוב היהודי, נעשתה דה-הומניזציה ליהודים: היהודים זייפו את דבר אללה שנמצא בידם, כי הם כ"חמור נושא ספרים", שהמוות ישיג אותם, (סורה 62 פסוקים 5-8). היהודים הם בני קופים וחזירים, (סורה 5 פסוק 60). אסור להתיידד עם היהודים (גם עם הנוצרים) בגלל מלחמת המצווה – הג'יהד, (סורה 5 פסוק 56). היהודים הם שדים, כופרים הראויים לאבדון ולהשמדה, (סורה 46 פסוקים 27-35). היהודים יאבדו צורת אנוש. "נמחק להם את צורת הפרצוף ונסב אותם לאחור" (סורה 4 פסוק 50). היהודים יישרפו בגיהינום, וכאשר עורם ייצלה, הם יוצאו מהאש. לאחר זמן, כאשר עורם ירפא, הם יושלכו בשנית לאש, וחוזר חלילה. גורלם הקשה של היהודים מובלט לאור גורלם השונה של המוסלמים. שהם, כמובן, יבלו בגן העדן עם נשים יפות. (סורת הנשים 4 פסוק 56).     

על היהודים (והנוצרים) להיות "בני החסות" תחת האיסלם ולשלם "ג'יזיה", מס גולגולת, וחארג', מס על אדמות, ("והיו שפלים" קוראן סורה 9 פסוק 29) הפסוק הנ"ל הוא הבסיס לחוקי ההשפלה של "בני החסות": לבוש בצבע מיוחד, איסור לרכב על סוס, איסור על בניית בניינים גבוהים וכדומה. מאז חיסול היישוב היהודי, כאמור, ועד היום – אסורה כליל ליהודים הכניסה לערב, וזאת על-פי החוק! גם לא לתיירים יהודים שאינם ישראלים.

היש בנמצא ערבי מוסלמי (מכל מקום אני טרם נתקלתי בכזה) שאינו רואה את מעשי מוחמד והפסוקים נגד היהודים בקוראן כמופת מוסרי להיום? עשו ניסיון, שאלו ערבי.

בעקבות "מזכיר נשכחים: הארי פירס ממשמר-העמק", גיליון 78

שלום אהוד,

כל גיליונות "חותם" ו"על המשמר",  ורשימותיו הצבעוניות של הארי פירס בכלל זה, זמינים לציבור החוקרים והמתעניינים בארכיון "השומר הצעיר" ביד יערי, גבעת חביבה.

לפרטים ניתן להתקשר למזכירות יד יערי בטלפון 04-6309232.

לחלופין ניתן לשלוח דו"אל אל yariarch@givathaviva.org.il או לבקר באתר החדש של הארכיון בכתובת http://www.givathaviva.org.il/hebrew/yaari

שנה טובה,

דודו אמיתי

גבעת חביבה

מפרוספר מרימֶה נדרדרה עד ז'אן-ז'אק מרימֶה או –

השחיתות בצרפת, שהעזה להטיף לנו מוסר!

"שערורייה מזעזעת את צמרת השלטון בפריס, ז'אן-ברנאר מרימה, מהאנשים הבכירים בשירות החוץ והשגריר באו"ם בין השנים 1991 ל-1995, חשוד כי קיבל טובות הנאה ממשטרו של סדאם חוסיין. – – – השופט החוקר פיליפ קורוואה חושד כי השגריר, שהצביע בשמה של צרפת במועצת הביטחון של האו"ם, היה אחד מאותם ברי-מזל שזכו ליהנות מנדיבותו של סדאם. – – – הפרשה מעוררת תהיות קשות באשר לשיקולים שהניעו חלק מבכירי המשטר בצרפת להתנגד לפלישה האמריקאית לעיראק [בשנת 2003]." (ספי הנדלר, כתב "ידיעות אחרונות" בפריס, 14.10.05).

והיה להם אז תנא-דמסייע יהודי בלונדון!

הרולד פינטר (פַּנְטֵרוֹ במקור, אולי משפחה מאנוסי ספרד): "ישראל גרועה יותר מעיראק, אבל זוכה ליחס סלחני מארה"ב – חוסר צדק מקומם כלפי הפלשתינאים!"

מתן פרס נובל לסופר הטורקי אורחן פאמוק, שהעז להוקיע את אחריות ארצו לג'נוסייד בארמנים במלחמת העולם הראשונה – היה מעורר על נותני הפרס את התנגדותם של עשרות מיליוני טורקים ומאות מיליוני מוסלמים בעולם כולו ואולי אפילו מביא את הטרור לסקנדינביה. אולי זו אחת הסיבות שפאמוק לא קיבל, שהרי מצד השיעמום הוא סופר חשוב מאוד.

מתן פרס נובל למחזאי היהודי-הבריטי שונא ישראל הרולד פינטר היה דווקא יכול לשמח מיליוני מוסלמים וטרוריסטים ברחבי העולם וגם ברכבת התחתית בלונדון עירו, דא עקא, שהוא יהודי! – "שוב סידרו אותנו היהודים!" אומר ג'וחא.

פרק מצונזר מיומנו של אהוד בן עזר

כי במקור הביע את מלוא הכעס ובמילים חריפות יותר

12.3.03. ירנטון. אוקספורד. בכתבה של דפי בן צבי על "יוצרים ישראליים בשבוע הספר בלונדון" שהתפרסמה ב"גלריה" של "הארץ" מהיום, נאמר כי "השחקנים קתרין קנטר וסמואל וסט קראו מבחר משיריה של המשוררת אסתר ראב, לרגל תרגום לאנגלית של קובץ משיריה, לצד שירים מאת גרשם שלום וקטעים מתוך יצירותיו של אמיל חביבי." אבל המעניין הוא מה שנאמר בפתיחת הכתבה:

"יותר מאלפיים בני אדם השתתפו באירועי 'שבוע הספר היהודי' בלונדון, שננעל שלשום. האירוע התקיים במלון רויאל נשיונל תחת אבטחה כבדה. לאירוע הוזמנו יוצרים ישראליים מרכזיים, ובהם דויד גרוסמן ומאיר ויזלטיר. כן השתתפו יוצרים יהודים בולטים, ובהם המחזאי הרולד פינטר. אחד המפגשים שזכה למירב תשומת הלב היה שיחה שקיימה הסופרת וכתבת 'גרדיאן' לינדה גראנט עם גרוסמן, שהתקיימה בשבת לפני קהל של כשבע מאות איש, לרגל תרגום ספרו 'מישהו לרוץ איתו' לאנגלית. גרוסמן התייחס גם ישירות למצב הפוליטי בישראל. 'אני לא מבין מחבלים מתאבדים, אך אני מבין את אנשי החמאס. הם מתנגדים לכיבוש, והייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש,' אמר."

כאשר פניתי לכרמלה שמיר, הנספחת לתרבות של ישראל בלונדון, שבועות רבים לפני נסיעתי לאנגליה, ואמרתי שאהיה מוכן לתת במסגרת שבוע הספר היהודי הרצאה על חייה ושירתה של אסתר ראב, שספרה החדש (מיבחר שירים בהוצאת איביס הירושלמית, בתרגומו האנגלי המעולה של הרולד שימל) יוצג במסגרת השבוע הזה, אמרה שאין צורך בכך כי מופיעים רק סופרים שיצאו ספרים חדשים שלהם באנגלית. כלומר, אני לא הייתי מספיק טוב להציג את אסתר ראב לקהל האנגלי!

אפילו לא שלחו לי הזמנה להשתתף באירועי השבוע הזה!

והנה, אחד מגדולי שונאי ישראל כיום באנגליה, המחזאי היהודי הרולד פינטר, שצעד עם ראשי ההפגנה הגדולה בלונדון נגד המלחמה בעיראק, בעד הפלסטינים ונגד ישראל, שהתקיימה בלונדון לפני שבועות אחדים (ואורגנה בחלקה לפחות בחסות גלוייה של  'מֶכָּה קולה', התשובה הסעודית ל'קוקה קולה' האמריקאית) – הוא, שמחרים ישראלים ואת ישראל­ ­– הוא מוזמן אחר כבוד להשתתף בשבוע הספר היהודי בלונדון, שנערך בסיוע השגרירות הישראלית! – ואליו מצטרף המקומי שלנו, גרוסמן. שלא לדבר על הגאון פרופ' ויזלטיר, שסירס ותירגם את "מעיין הכבשים" של לופה דה ווגה, מלא-מספרדית ­– לעברית פלסטינית, וזאת לגירסה השקרית של המחזה ב"קאמרי", שהפכה כפר נוצרי ומאבק בין נוצרים משעבדים ומשועבדים, לסיפור על חיילים ישראליים וכפריים מוסלמים פלסטיניים, וכל זאת בלי להסביר במדוייק בתוכנייה שאין קשר מלא בין המחזה המקורי – לבין התרגום והמחזה המוצגים בפני הקהל הישראלי בתור קלאסיקה ספרדית!

עצוב, עצוב מאוד.

ברגע האחרון: חג שמח! אין אינתיפאדה. לא נהרגו אתמול שלושה יהודים בפיגועי ירי בצומת עציון ובאזור רמאללה. רק הכיבוש אשם. האו"ם יחקור כיצד היהודים הרעילו את ערפאת. נתב"ג ייסגר בגלל הקסאמים והיהודים ישתו את הים.

הסיפור בהמשכים

לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים

מאת אהוד בן עזר 

פרק שנים-עשר

צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק

"אז הולכים?" אמר צבי.

"בסדר."

הוא צעד בראש, אני באמצע וגיורא במאסף. הלכנו אל מרחבי השדות של אחוזת פלז. לעבר חלקת תירס גבוה אשר בין שורותיו היית נבלע כמו בחורשה. ומִקשת אבטיחים, ושדה-שלף גדול שלאחר הקציר, ולא רחוק משם הכרם אשר עבודת הבציר היתה בו עדיין בעיצומה. המקשה היתה כבר לאחר שניים-שלושה אסיפים, והאבטיחים הנותרים היו קטנים, כמעט בבחינת ספיח. על כל פנים – שומר כבר לא הוצב על המִקשה. ומשום כך היתה דרכנו ישר אל מלונת-השומר המטה ליפול, כדי לתקן אותה ולהשתרע בה.

לפנות-ערב היינו עושים לא-פעם את הדרך הזו בעגלה רתומה לזוג סוסים או פרדות, בלוויית עגלון ופועל ערביים. יושבים בעגלה המרופדת שקים. קופצים אל המקשה, שאדמתה שומרת עדיין על חום היום שהעיק, אך צללי הברושים הגבוהים המתארכים ממערב, ואור בין-הערביים הרך, מעניקים לה עתה שעה של חסד בטרם יחשיך היום כליל.

עד מהרה היו האבטיחים מנתרים מיד אל יד ומועמסים על העגלה כשהם מסודרים בפירמידה מוארכת ובנויה היטב. ואבטיח כרסתן, ששהה והצטנן בצל-המלונה, היה מנופץ במכה אחת על עמוד-הברזל שסומך את דופן העגלה, וכולנו כאחד שולחים ידיים לתפוס בגושים האדמדמים נוטפי העסיס, שבגלל עוביים מתלכלכים בהם הפה והאצבעות באיזו חזירות נפלאה, בולמוסית.

ואחר-כך חוזרים בנסיעה ביושבנו על דפנות-העגלה, רגלינו מידלדלות החוצה, ואנו חוששים כל רגע פן בפנייה חדה או במשיכת-פתע של הסוסים – תתמוטט כל הערימה ואנו עם האבטיחים נושלך ארצה וידינו הדביקות תופסות ללא-תועלת במפל המִידרדר.

אך עתה נשא הכול אופי אחר. מראשית הבוקר החל חום כבד, מעיק, ללא טיפת רוח. ולאחר שיצאנו מסֵתר משׂוּכת-האַקַצְיוֹת התחלנו להזיע ולהתנשף, ועייפים כאילו עבר כבר היום כולו השתטחנו לנוח בצילה הדל של מלונת-המקשה הרעועה, שכל סביבתה היתה מלאה קליפות אבטיחים בדרגות שונות של ריקבון והתייבשות, וזבובים, ודַבּוּרִים.

"קום, וַסקו די-גַמה, ותגרש את הדַבּורים!" קרא צבי לעבר גיורא.

שלושתנו שכבנו על הגב, מנסים להתכסות בכתמי-הצל שהטילו קרעי השקים והמחצלת הרעועה ממעל.

"לֵך בעצמך, נפוליון!" ענה לו גיורא מבלי להפנות מבטו אליו, ובעיניים לטושות לשמיים, "אִינְדְרֵיר-אַרַיְין!"

אני שתקתי.

"טוּז! – "

צבי קם. הוציא מתרמיל-הצד שלו משקפת-תיאטרון ישנה (מהעידן הטרום-פלסטי), משובצת צדף שהתקלף פה ושם, עמד והתבונן סביב-סביב.

"נפוליון," המשיך גיורא מבלי להסתכל כלל לעברו, כיודע בעל-פה את כל מעשיו של צבי. "אַבּוּ קִישׁ-קִישׁ בּוּקְרַה פִיל מִישְׁמִיש!"

צבי סקר בתשומת-לב את שדרת האיקליפטוסים המרוחקת שעל גדת הירקון, שהערבים מכנים אותם בשם סַגְ'ר אִל-יַהוּד, עץ היהודים. ואת הפרדסים, הכרם, סוללת פסי-הרכבת אשר שלוחה ממנה הגיעה אל בית-האריזה הגדול של משפחת פלז, ואת בתיו המלבינים של הכפר הערבי הסמוך לגבול אדמותיה של המושבה. אחר פנה אלינו ואמר –

"מצב הביטחון בסדר גמור, בינתיים. בינתיים אין כל סימנים שעומדים להתנפל על המושבה, אם הם לא מסתתרים בוואדי לִיגֶ'ה או בהֶלגוֹלֶנד או מתקרבים מצד הים ב'גרַאף שְׁפֵיי'."

על המושבה שלנו לא היתה שום התנפלות זה יותר מעשרים-וחמש שנים, אבל לצבי לא הפריעו כלל העובדות.

"אין טוֹמיגַאנים. אין שְׁמַייסֵרִים," המשיך ומנה שמות של תת-מקלעים, "לא רואים בשטח כתמים לבנים של פַּרַשׁוּטים, גם לא בנוּ שום אווירוֹדְרוֹם חשאי."

שתקנו. אותה תקופה קראו למצנח – פַּרַשוּט. ולצנחני הבריטים, ששלטו אז בארץ – "כלניות", על שום הכומתות האדומות שחבשו. והאווירונים המריאו מאווירודרומים.

"אבל אולי קיפלו את הפּרַשׁוּטים מיד לאחר שהגיעו לקרקע, כפי שצריך לעשות. ואסור לירות בהם כל זמן שהם באוויר. אני מציע פטרול לבדוק את האי המבוצר הלגולנד."

אני הרגשתי לא נעים. צבי עם הדמיונות שלו. אם אשאל – מי הם בכלל האויבים? – יצא שבגלל השאלה שלי התקלקל הכול. ואם אשתוק, ואסכים איתו, יגיד גיורא, ובצדק, שאני פתי מאמין לכל דבר. חיכיתי אפוא שגיורא, בדרכו שלו, המעשית, ייתן את הכיוון הנכון ליום-השדה.

ואכן הוא קם, ומבלי להתייחס כלל לדבריו של צבי, אמר –

"צריך לנקות את השטח, אני חושב, לנקות עַלַא טוּל, ולתקן את הסוכה. אם אנחנו באמת רוצים לגור כאן יום שלם. כך אני חושב."

ומבלי לחכות לתשובתנו התחיל לטאטא את הקליפות, לגרד וליישר מעט את רצפת הסוכה וסביבותיה, והכול בעזרת קרש פשוט שמצא בפינה. עד מהרה התחלנו גם צבי ואני לעזור על ידו, ומה רבה היתה השמחה כאשר מצא גיורא גַ'רַה. אמנם פייתה היתה קטומה-בחֶצְיה, ולכן לא טרח השומר הערבי של המִקשה לקחתה עימו עם תום אסיף האבטיחים, אך אנו קפצנו עליה כמוצאי שלל רב. גיורא שטף אותה היטב במים שיצק מן הכד שלו, העטוף סמרטוט לח, וכדי לנצל היטב כל טיפה השתמש במים המפוקפקים הללו כדי לרבֵּץ את רצפת הסוכה, מפני האבק. וכשהיתה הג'רה נקייה מילא בה מים בזהירות, קשר חבל בצווארה ותלה אותה בצל, בצד המערבי של הסוכה, היכן שהחלה באה רוח-בוקר מאוחרת קלה.

ג'רה היא כידוע כד חרס שלעיתים גובהו כדי מטר ויותר והיו משתמשים בו בין היתר לאחסנת תבואה. ואילו הג'רה שעליה מדובר כאן היתה קטנה וכרסתנית, בעלת צוואר צר, בצידה האחד של כרסה בלטה צינורית הפִּיָה הקטומה-למחצה, ובצד השני ידית מתעקלת כאוזן. ג'רה זו היתה בגוון שחור-כַּאֵפר אך מסוגה יש רבות שצבען בין כתום-בהיר לצהוב-חום. הג'רה משמשת לצינון המים מהיותה "מזיעה" את חלקם מבעד לנקבובית-החרס שבדופנותיה, והרוח, שמאדה את הטיפות הזעירות, מצננת את הג'רה ואת המים שהיא אוצרת.

כמעט לא היה בית במושבה שלא ניצבה בו ג'רה נתונה בצלוחית חרס על אדן החלון. הג'רה אינה מאריכה ימים בתפקידה משום שנקבוביות החרס נסתמות אחר זמן בגלל המינראלים שבמים, ויש להחליפה בחדשה. השם הנכון לה בערבית הוא "אִבְּרִיק" אבל אנחנו העברים קוראים לה ג'רה וזה שיבוש נפוץ ביותר, כמו הפינג'אן שכְּלל אינו פינג'אן.

והדַבּורים?

שמם העברי הוא כידוע צרעות, ואלה נעלמו מהר לדרכן משעה שהחל גיורא מכה בקרש ומכסה בתלולית עפר את הקליפות הנרקבות-המתקתקות. ורק מן הזבובים לא נפטרנו עד שלא החל לעלות עשן המדורה שהבערנו.

לערבים יש פתגם על קמצנים ורעי-לב: "בעכוז הצִרעה לא תמצא דבש." כל אחד יכול להבין את הפתגם ולהשתמש בו על פי דרכו. סיפורים טובים מתאימים לכמה וכמה מצבים. אני יודע מעשייה ערבית אחת כזו, רב-שימושית, וכדאי שאספר אותה כבר עכשיו כדי שאם אצטרך להסתמך עליה בהמשך – הכוונה שלי תהיה ברורה בהחלט.

המשך יבוא

(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)

פרק שלושה-עשר: מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות

 פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל