| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 82
תל אביב, יום חמישי, י"ז בתשרי תשס"ו, 20 באוקטובר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: עמנואל בן עזר: מילים וביטויים של נהגים, חלק שני ואחרון
"חדשות בן עזר" אבל על מותו של צדוק רַאבּ
מכתב אזהרה לסופר מופרע מבית דין גדול בירושלים
על מי בוכים השמיים בלונדון?
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 13
ראומה ויצמן / שני סיפורים
פחדיי מן הערבים היורים הוחלפו בחשש
לשפוך חלב "יקר" בדרך למקום המבטחים
השנה היא שנת 1929 בירושלים. מלאו לי ארבע וזיכרוני מאותם ימים די בהיר. גרנו בדירה בבית שיבר במוסררה, קומה עליונה עם מרפסת קטנה מסורגת גדר. היה לי צב כחיית מחמד. היה נוהג לטפס על מעקה המרפסת ו"לטייל" בנחת סביבה.
אימא הזהירה אותי: "הצב שלך ייפול ויתרסק למטה!"
לא שעיתי לדבריה ואכן הצב נפל, התרסק על המדרכה לפני הבית, ונשארתי מבועתת ואשמה.
באותם ימים פרצו פרעות ושכנינו הערבים, מהם היינו קונים תוצרת טרייה – ביצים, תאנים מן העץ או ירק כלשהו, החלו להתנכל לנו ולירות עלינו. נאלצנו לעבור לדירה קרובה יותר לשכנים יהודים. שכרנו דירה, שוב בקומה עליונה, בבית רכלין. הבית עומד על תילו עד היום ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, בצד של היכל שלמה וקרוב לבנייני הסוכנות. רכלין היה בעל המכולת בקומת הקרקע, דירתו קומה מעל, ויתר הדירות הושכרו. היינו כעין קהילה. הילדים הכירו ביניהם, ההורים גם כן. היינו משחקים בחצר האחורית בשעות הפנאי, וההורים יכלו לקרוא לנו ממרפסות המטבחים שפנו לחצר.
הפרעות נמשכו וגם הדירה הזו היתה בטווח ירי מכיוון העיר העתיקה והחומה. פחדנו. היום עומד מול הבית מלון "שרתון פלזה" במרום מגדלו, יתר השטח מגונן יפה, ואת החומה בקושי רואים. בשנת 1929 היינו חשופים. בלילות כיבינו את האורות. היו אלה עששיות או "לוקסים", טרם היות החשמל.
ערב אחד, חשוך במיוחד, או שכך זכור לי כי פחדתי, החלה בבית תכונה של אריזות. מצרכים חיוניים. הצטיידות לפינוי מהיר. שכנינו הערבים הנוצרים, שהיו כבר בקשר עם דיירי הבית ודאגו לשלומנו, הציעו לפנות אותנו למנזר הסמוך "רטיסבון", שם נהיה בטוחים עד יעבור זעם. התנהלנו בחשיכה ובשקט לעבר המקלט. אותי שמו בעגלת-תינוקות ונתנו בידי סיר קטן עם חלב טרי. זכור לי שהחלב עמד להישפך מתוך הסיר, ופחדיי מן הערבים היורים הוחלפו בחשש לשפוך חלב "יקר" בדרך למקום המבטחים. כנראה שלא הכול הלך לאיבוד, ולכן אני מסוגלת לשחזר כיום את הסיפור.
מה נשתנה?
במקום חיות-מחמד הגיעו הלגו, הצעצועים היפים מחו"ל, הבובות המפוארות, כולן עם פני בובה מושלמים.
במקום "פרעות" יש טרור, פיגועים, אירועים, ובשנת 1936 היו המאורעות.
הזעם לא חלף.
נשארה התקווה לשלום שבוא יבוא.
איך להשכין שלום בין אויבים
צריך רק להפגין אהבה ורצון טוב ולהצטייד בכמה חבילות של עוגיות. אפשר מסוג פתי-בר. כל תוצרת ראוייה : פרומין, עלית, אוסם כי זה טוב.
והשנה, לשמחתי, עלה בידי הדבר. השכנתי שלום, יחסי דו-קיום ואפילו אהדה ורצון להתקרבות ולשיתוף פעולה. אמנם, נכון לעכשיו, מדובר רק ביחסים בין חתלתול-חצר חמוד לבין כלבת הבית – אסופית מזן לברדור, מעורבת בזאב לבן. רק לפני כחודשיים היו בין האויבים האלה יחסי מלחמה ועוינות. והיום יש קירבה, וניצני תחילתה של ידידות נפלאה.
להלן הוראות הפעלה לביצוע המשימה, לצעדים ראשונים, בינתיים – בין החתלתול לכלבה, ששמותיהם, אגב – לוסיאנו ובקיצור לוס לגור השחרחר, ודונה הוא שמה של כלבת הבית.
עם כל התקפת זעם מצד אחד הצדדים יש לקרוא את דונה לסדר, להעניק לה ליטוף ולכבד בעוגיית פתי בר. סיבת הקריאה לכלבה ולא לחתול נעוצה בכך שחתולים אינם ניתנים בקלות לאילוף. יש להם אישיות מוצקה משלהם, שבהחלט מעוררת כבוד. לחתול אין עדיין התואר "ידידו של האדם".
לאחר הרגיעה יש לתת לשני הצדדים הרגשה טובה של שביעות רצון מן האופן בו הם מתנהגים. והעוגיות מספקות אותה.
האם אפשרי לנהוג באותה דרך גם לגבי סכסוכים בין בני אנוש? אפשר לנסות ולנסות, עוגייה ועוד עוגייה, לכלבה כמו גם לחתול – עד בוא השלום.
ואם נמשיך את המשל – אולי יש מי שמשלם עבור העוגיות בתקווה שיהיה שקט אצלנו, בעוד אשר בביתו-שלו יש לו לא מעט בעיות קשות, ולא רק בין חתולים לכלבים?
בהצלחה.
עמנואל בן עזר
מילים וביטויים של נהגים, שכבר לא משתמשים בהם
חלק שני: קָרבּוֹרַטוֹר, צ'וֹק ובֶּאק אָקְס
קָרבּוֹרַטוֹר – מאייד. במכוניות המודרניות כבר אין דבר כזה. את מקומו תפסה מערכת הזרקת דלק שהיא אחת "הקופסאות השחורות" שמפחידה אותי מחדש בכל פעם כי אין לי מושג מה עושים אם היא מחליטה פתאום שאין לה חשק לעבוד.
הקרבורטור הזקן הזכור לטוב היה בנוי ממיכל קטן לדלק שבו היה מצוף (שְוִימֶר) ששמר על גובה דלק קבוע. הדלק הגיע כמובן מהמשאבה, אם לא היו סתימות. לפעמים היתה הצפת דלק בקרבורטור, כתוצאה מגוף זר, ולו הקטן ביותר – שהגיע עם הדלק ונתקע במנגנון הסגירה של המצוף.
תקלה זו היא כפי הנראה מקורו של הסיפור על נהג שנכנס למוסך עם הצפת דלק בקרבורטור. המוסכניק לקח פטיש פלסטיק קטן ונתן מכה על התושבת שבתוכה מנגנון הסגירה של המצוף (המחט), הלכלוך זז ממקומו והקרבורטור התחיל לפעול כשורה.
"כמה אני חייב לך?" שאל הנהג.
"מאה ואחת לירות," ענה המוסכניק.
"למה דווקא – ואחת?"
"לירה אחת בשביל המכה ועוד מאה בשביל לדעת איפה לדפוק." (גֶוִיסט וִי).
לקרבורטור היו כיוונים עדינים שהשתנו במשך הזמן והיה צורך להיכנס למוסך (במשך הזמן ל"מכון קרבורטורים"), לניקוי ולכיוון כללי. נהג טוב היה זה שידע לכוון בעצמו את הקרבורטור, ובעיקר את ה"בורג אוויר" ואת ה"טוּרים" (כיוון תערובת דלק-אוויר, סיבובים לדקה של המנוע במצב סרק).
זה מזכיר לי את הסיפור על סוחר מכוניות משומשות ידוע מפתח-תקווה, שמכר מכונית לתימני מראש-העין בהבטחה שמכונית זו חסכונית בדלק, משהו לא רגיל. להצהרה זו נוספה הבטחה שהוא אחראי לתקופה של חודש ימים שהמכונית כמעט לא צורכת דלק. הקונה השתכנע, העסקה בוצעה, ואכן במשך כחודש נוכח הקונה שצריכת הדלק מאוד נמוכה. בחודש הבא התחילה המכונית "לשתות דלק". רץ הקונה לסוחר הרכב בזעקות לשמיים, אולם המוכר טען שתקופת האחריות שלו עברה ואין לו יותר שום התחייבויות. לימים התברר שבחודש הראשון, פעמיים בשבוע, היה סוחר המכוניות נוסע בלילה לראש-העין ומתדלק את המכונית בג'ריקן דלק.
צ'וֹק – מַשְׁנֵק. שסתום פרפר בחלקו העליון של המאייד, שמתפקידו לאפשר תערובת דלק עשירה בזמן ההתנעה, בפרט במזג-אוויר קר. מובן שכאשר המנוע כבר עובד ומתחיל להתחמם, צריך לגרום לשסתום לחזור למצב פתוח. במכוניות של פעם לא היה משנק אוטומטי. מכאן שצריך היה למשוך את הכפתור, שהיה ממוקם ליד "השעונים", לפני ההתנעה – ולאחר מכן, עם תחילת הנסיעה, לדחוף אותו פנימה באופן הדרגתי. נהגים, בדרך-כלל חדשים, ששכחו לעשות זאת, "נסעו על צ'וק" וגרמו לגמגומי מנוע, צריכת דלק מיותרת וזיהום הסביבה בעשן שחור.
וִישֶר – מגב. התקן המאפשר ניגוב השמשה הקדמית בעת גשם. המודלים הקדומים היו מופעלים ידנית על-ידי הנהג, שהיתה לו ידית קטנה מעל השמשה שהפעילה את המגב בחוץ. יותר מאוחר השתמשו בתת-הלחץ (וַאקום) שנוצר כתוצאה מהיניקה בבסיס הקרבורטור, ובעזרת צינורית גומי קטנת-קוטר הפעילו את המגבים. החיסרון היה שכאשר לחצת בתוקף על דוושת הדלק, למשל בעלייה, תת-הלחץ היה קטן בצורה משמעותית, והמגבים האטו או עצרו לגמרי. בסופו של דבר עברו למגבים המונעים על-ידי מנוע חשמלי קטן המחובר למערכת החשמל של הרכב.
סְוִיץ' – מתג התנעה. במכוניות של פעם היתה הפרדה בין הסוויץ' ששלט על חיבור מערכת החשמל למצבר – לבין כפתור הסטרטר ששלט על חיבור הזרם למתנע. בחלק מהמכוניות שירשנו מהצבא הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה, הפעלת הסטרטר היתה בעזרת כפתור או דוושה ברצפת המכונית, שהיה צורך לדרוך עליה בכדי להתניע. במשך הזמן איחדו את שתי הפעולות באביזר אחד.
אולי זאת הסיבה לסיפור על ההוא שאכל שתי מנות פול, נכנס למכונית, סגר את הסוויץ' ונסע הביתה על לחץ גזים בלבד...
הסוויץ' היה המקום הראשון שגנבי רכב הגיעו אליו. הם תלשו את החוטים מאחורי הסוויץ' וחיברו אותם ידנית ללא צורך במפתח הרכב.
דִיסטריבּיוּטוֹר – מַפְלג. אחד המכלולים של מערכת החשמל. קיים רק בענתיקות. מורכב על הבלוק ומקבל לצירו המרכזי תנועה סיבובית מהקרָנקשָפט (דרך גל הזיזים). תפקידו של המפלג הוא לקטוע את זרם החשמל בעיתוי הנכון בכדי ליצור ניצוץ שיגיע בסופו של דבר למצתים (פלגים).
במפלג היו שלושה חלקים שעניינו את הנהג.
קוֹנדֶנְסֶר – קָבַּל, האימא של הניצוץ, שהיה יוצא מכלל פעולה בדיוק כאשר צריכים את האוטו.
פְּלָטִינוֹת – מגעים, שנטו להישרף לעיתים מזומנות. מי שידע להחליף ולכוון פלטינות בעצמו נחשב ל"מבין" גדול.
רוֹטוֹר – אותו חלק קטן עשוי בָּקַלִיט (חומר מלפני תקופת הפלסטיק) שיושב על קצהו של ציר המפלג ומעביר את הניצוץ, כל אחד בתורו, לפלגים המתאימים.
פתיחת מכסה המפלג והוצאת הרוטור היתה פעולה פשוטה יחסית. מכיוון שאי אפשר להתניע מכונית בלי רוטור, הפך חלק זה ל"מפתח הרכב" באותם רכבים צבאיים שלא צוידו במפתח. למשל, הג'יפים מודל 1942. מכאן ברור שרוטור של ג'יפ הפך להיות מצרך מאוד מבוקש בין חובבי הג'יפים בצה"ל הצעיר. אני מודה בחטאי שכאשר האלוף יצחק שדה, מפקד החטיבה שלנו – חטיבת השריון הראשונה של צה"ל, הגיע עם ג'יפ חמוד לסדנא, לבדוק כיצד מתקדם שיפוץ והרכבת השרמנים, שהגיעו לארץ כ"גרוטאות ברזל להתכה" – והשאיר את הג'יפ שלו ליד משרד המפקד, אני הופעתי וראיתי ג'יפ ללא בעלים ומיד הוצאתי לו את הרוטור. שעה קלה לאחר מכן, כשהוא ניסה להתניע את הג'יפ ולא הצליח, התנדב אחד המכונאים (אני) לתקן את התקלה. הרמתי את מכסה המנוע, פתחתי את המפלג, ובאופן שלא יראו הכנסתי את היד לכיס וחלצתי משם את הרוטור. כמובן שהג'יפ התניע מיד והאלוף הודה לי על הזריזות והמקצועיות שהפגנתי. אני מבקש את סליחתך, המפקד.
פְּלָגים – מצתים. הפלג היה מקבל את הזרם החשמלי מהמפלג והופך אותו לניצוץ בחלקו המוברג לתוך ראש המנוע וגורם להצתת תערובת הדלק-אוויר. הדלק של פעם לא היה באיכות מעולה, הקרבורטור קצת יצא מכיוון, ושכבת פיח עטפה את קצהו של המצת במקום בו נוצר הניצוץ. מכאן: "המוטור מזייף, אני צריך להיכנס לניקוי פלגים."
פֶּדָלִים – דוושות. נמצאות ברצפת הרכב, סמוך לרגלי הנהג. זו הקטנה מצד ימין שולטת על הדלק ולכן נקראת אַקְסֶלְרָאטוֹר (דוושת האצה). מכאן: "תדרוך כבר על האקסלראטור ותזיז את האוטו." הדוושה הקיצונית משמאל מפעילה את המצמד (ראה קלאץ'). זאת שבאמצע היא פֶּדַל בְּרֵקס, כלומר הדוושה שמפעילה את מעצורי הרכב. בשנות החמישים היתה לבוחני הרכב במשרד הרישוי אהבה מיוחדת לפדלים הדוקים ללא מרווח. אחד הדברים שבהם הצליחו לפסול רכב במבחן השנתי היה "שְפִּיל בפדלים".
בְּרֶקסִים – מערכת מעצורי הרכב. המערכת בנויה על יצירת חיכוך בין החלקים הנעים עם סיבוב הגלגלים לבין החלקים הנייחים של הרכב. החיכוך עצמו היה בין תוף מתכתי (דְרָאם) לבין זרועות, נעלי ברקס, שהיו נצמדות לחלקו הפנימי והיו מצופות חומר יוצר חיכוך שנקרא "ספִּיד בָּאַנד". כמובן ששימוש-יתר, בעיקר בנסיעה במורד תלול תוך שימוש בברקסים, וללא שימוש בהילוך נמוך – גרם לשחיקה מהירה של חומר החיכוך ולאיבוד היכולת לבלום את הרכב. ומכאן: "שרף את הברקסים בירידה מהקסטל וגמר על הצד בתעלה."
אסור גם לשכוח את אותה ידית מנוף, ממוקמת לימינו של הנהג , ומאפשרת לו להבטיח את אי-תזוזת הרכב לאחר שהגיע לעצירה מלאה. זהו ה"הָאנְד בּרֶקס", שלימים שובש שמו ל"אָמבְּרֶקס". די הרבה נהגים קיללו את הידית הזו, שנשארה תקועה בינם לבין החברה שישבה לימינם, כשהם חונים במקום רומנטי ומנסים יחד לספור את הכוכבים.
מערכת המעצורים על כל מרכיביה היתה עיקר ההתעניינות של בוחני הרכב (ודי בצדק). היו הרבה ניסיונות לעקוף מכשול זה ואפילו היו כאלה שטרחו למרוח את הספיד-בנד המשופשף בחומר מגביר חיכוך כגון קָאלפוֹניוּם, שהוא שרף-עץ ומשמש כנרים למריחת שערות הקשת לפני הנגינה.
במכוניות המאוד עתיקות, העברת הכוח מהפדל לזרועות החיכוך היה בעזרת מוטות מיכניים, (שטָאנגוֹת). די מוקדם נוכחו שזה מסוכן לסמוך על כובד הרגל של הנהג, ועברו למערכת הידראולית, או למערכת מופעלת על-ידי לחץ-אוויר במכוניות היותר כבדות. מכאן: ברקס מיכני – ברקס שמן – ברקס אוויר.
דְרָי שָׂפְט – סרן-הנעה שהוא ציר סיבובי המקבל את ההנעה מתיבת ההילוכים ומעביר אותה לסרן האחורי (ראה בֶּאק אקס). מערכת זאת לא עשתה הרבה צרות, אם הקפידו שכל הברגים יהיו מהודקים, והמִפרקים (צלבים) יקבלו את הגריז שלהם בזמן.
בֶּאק אָקְס – סרן אחורי. מכלול זה קיבל את ההנעה מהדרי שפט ובעזרת מערכת משוננת (קורונה + פיניון) הפך את ההנעה ב-90 מעלות בכדי להעבירה לגלגלים האחוריים. גופו החיצוני של הסרן נשא עליו את רוב משקל הרכב. בגלל מבנהו המעוגל ורחב הירכיים הוא בא בשימוש גם לצרכים אחרים כגון: "תראה את זאת, עם באק אקס חמישה דונם."
שְׂאָסִי – מסגרת הבסיס. במכוניות של פעם הבסיס היה חלק נפרד מגוף הרכב והיה ניתן לפרק מעליו את המרכב לצורך שיפוץ כללי יסודי. חלק זה מהווה את בסיס הרכב, ואבוי למי שהצליח לעקם אותו בתאונה. מכאן: "דפק את האוטו, עיקם את השאסי."
בּוֹדִי – מֶרְכָּב הרכב. כל מבנה הרכב שישב על השאסי. גוש זה סיפק (ומספק גם היום) פרנסה לפחחי רכב, צבעי רכב, זגגים ורפדים. בעת תאונה או גירוד רציני לרכב, היה סדר מסויים בטיפול. קודם גמרו עם הפחחות ואחר כך נכנסו לצבע. ומכאן הסיפור על הגברת שהתיישבה על שפת הים ואמרה: "אני צריכה לתפוס קצת צבע." שמע אותה מישהו ואמר לה: "גברת, תעשי קודם כל פחחות ואחר כך צבע."
סְפְּרִינגִים – מערכת קפיצים שבאה בין הסרנים לבין השאסי ומתפקידה היה לבלוע ולבלום את הזעזועים שנבעו ממהמורות הכביש (אם היה כביש). במכוניות של פעם רוב הקפיצים היו "קפיצי עלה". קפיץ כזה היה מורכב מעלי פלדה קמורים המונחים זה על גבי זה ומהודקים במרכז על ידי ה"צֶנטֶר בּוֹלט" (הבורג המרכזי) ועוד כמה מהדקים שנקראו "בָּנדִים". לעלה העליון, שהיה הארוך ביותר, קראו "מָאַיִה" ובו היו אוזניים שאיפשרו את הידוק הקפיץ לשאסי.
נהיגה לא זהירה או חור סמוי בכביש יכלו לגרום לשבר בעלה אחד או יותר. הנזק הכבד ביותר היה נגרם כשהמאיה נשברה. אם רק ה"צנטר בולט" היה נשבר, היתה מתרחשת תופעה שצירי הרכב, הקדמי והאחורי – לא היו מקבילים זה לזה, והרכב היה נע קצת על הצד והזכיר את האופן שבו רץ כלב.
את הקפיצים תיקנו בנפחיות מיוחדות שנקראו "מתקני קפיצים". ברכבים של היום יש התקנים קפיציים הרבה יותר מודרניים, המסתמכים על קפיצי סליל ומוטות פיתול.
סְטִירִינג – הגה ומערכת היגוי. גלגל ההגה היה בעל קוטר גדול (ליצירת מנוף יותר חזק, בהיעדר מגבר הידראולי למערכת ההיגוי). הוא היה עשוי משילוב של מרכז מתכתי וגלגל וזרועות מעץ. כפי הנראה בכדי לאמת את האימרה: "המכוניות של פעם היו עשויות מעץ והנהגים מברזל." התנועה הסיבובית של ההגה הפכה לתנועה קווית בעזרת ה"סֶקטוֹר" ומערכת מוטות שבקצה כל מוט יש "תפוח". מצבם המיכני של התפוחים עניין במיוחד את בוחני הרכב. נקודה נוספת להתעניינותם היתה זווית ההתכנסות, "שְֹפּוּר" – שבין שני הגלגלים הקדמיים. מכאן: "התעקמה לי השפור שְׁטָנְגָה, האוטו התחיל לאכול לי טיירים (צמיגים)."
גלגל – הגלגלים של פעם היו עשויים משלושה חלקים: גֶ'נְט – חישוק מתכת, טָיֵיר – צמיג הגומי, ופנימי – האבוב . לנהגים היו הרבה בעיות עם הגלגלים. הג'נטים היו מתעקמים כתוצאה מכניסה בלתי מתוכננת לבור בכביש, מכאן: "התעקם לי ג'נט, נכנס האוטו לוִיברציות." גם הצמיגים של פעם לא היו מאיכות מעולה, והיו גם יקרים יחסית, כך שצמיג נוצל עד לטיפה האחרונה ולעיתים קרובות נפח את נשמתו תוך כדי נסיעה בלוויית פיצוץ נחמד.
במקרים של קרעים בצמיג, שלא הגיעו לידי פיצוץ של ממש – מצאו דרך "לתקן" את הצמיג הישן על ידי הכנסת טלאי גומי (פֶּאצֶ'ה) לתוך הצמיג, מול החור, וגיפור בחום שהיה אמור לאחות את החלקים. צמיג כזה איבד כמובן את האיזון הדינאמי שלו, ובמהירות נסיעה מסוימת היה מתחיל "לזרוק", כלומר לגרום לזעזועים שאמרו לפרק את חצי המכונית.
בכדי לתקן פנצ'ר, כלומר לתקן חור באבוב, צריך היה להגיע ל"פָּנצֶ'ר מַאכֶר", ובתרגום ישיר – עושה פנצ'רים – שידע כיצד לתקן את האבוב הנקוב.
גם שסתום האוויר שבפיית האבוב (וִינטִיל) ידע לעשות צרות. איך בודקים אם האוויר לא בורח? יורקים על האצבע ומורחים על קצה השסתום ומחכים לראות אם נוצרת בועה.
המושג פנצ'ר זלג גם לשטחים אחרים ומכאן: "קרה לה פנצ'ר ונכנסה להריון."
בָּאגַאז' – תא המטען. בדרך-כלל היה ממוקם בחלקה האחורי של המכונית, עד שהגיעו החיפושיות והפכו את היוצרות. אז נולד הסיפור על ה"ייקה" שנתקע עם החיפושית שלו בצד הכביש, המכסה הקדמי מורם והוא ממלמל: "איך זה יכול להיות שפתאום אין לי מנוע אבל יש לי אחד רזרווי בבאגאז'?"
תא המטען נועד, כפי שמעיד שמו, לאיכסון המזוודות בעת נסיעה לטיול או לנופש. בפועל הפך תא המטען למחסן נוסף, בהמשך למחסן בחדר הכביסה וב"בּוֹידֵם". הבאגאז' הכיל כמובן את הסְפֶּאר, את הגֶ'ק ואת מפתח הג'נטים (גלגל רזרווי – מגבה להרמת הרכב בעת תקר – מפתח לפתיחת ברגי/אומי ההידוק של הגלגל) שהיו משוקעים ברצפת תא המטען ובדופנותיו. דבר זה השאיר מספיק מקום לדברים מאוד חשובים ושימושיים. קודם-כל, לנהג טוב היה ארגז כלים, קופסה עם כמה חלקים "משומשים במצב טוב" לעת הצורך, כמו כמה מצתים, חגורה למאוורר, קצת חוטי חשמל וגליל של "אִיזוֹלִיר בָּנְד", שהוא סרט בידוד חשמלי שבעת צרה יכול היה לשמש גם לסתימת חורים ולהידוק צנרת. כמובן שנהג טוב החזיק בבגאז' גם פחית עם שמן מנוע, בקבוקון עם שמן ברקס וגם גלון מים לתמיכה ברדיאטור עייף. מכאן והלאה הכול פתוח. האוהל המתקפל מהפיקניק האחרון תקוע בפינה אחת, עליו מונחות ה"מטקות", גם המנגל הנייד שכן כבוד עטוף בשקית ניילון (למען הניקיון) ואולי גם חצי שקית של פחמים צמודה אליו, הדגמ"ח הישן והבוסטָרים מהמילואים, ואולי גם מטרייה מהחורף שעבר, זרוע אחת קצת מעוקמת אבל אין דבר. לפעמים נדמה היה שהבאגאז' עשוי מגומי.
אֶגְזוֹז – מערכת הפליטה של הגזים השרופים. (שיבוש מהמילה האנגלית Exhaust). המערכת התחילה במניפולד (סעפת), שהיה צמוד למנוע והעביר את הגזים השרופים לצינור הפליטה. בצינור זה, שנגמר באחורי המכונית, היה ממוקם ה"קֶסָלֶה", הוא דוד המשתיק, שתפקידו היה להנמיך את רעש המנוע. כל המערכת היתה עשויה מפח ברזל דק, התחממה בעת הנסיעה והתקררה לאחריה, וכמובן היתה חשופה לבוץ ולמים שניתזו עליה מהכביש. כתוצאה מכך הבלאי שלה היה גדול, ולעיתים הדופן ממש התפוררה. במקרה כזה פליטת גזי השריפה השמיעה רעש חזק במיוחד, ומכאן: "נשרף לי הקסלה, האוטו נוסע כמו טרקטור."
טָאסַה – כיסוי מהודר שיושב על הגֶ'אנט ותפקידו להגן על ברגי הגלגל ואומי ציריות הרכב. היום הכול עשוי מפלסטיק אבל פעם טאסות היו עשויות ממתכת מעולה, עם גימור של כרום ניקל מבריק שהכיל את הלוגו של יצרן הרכב. כמובן שהטאסות הפכו ל"פריט אספנים", שבדרך כלל היו צעירים מדי מכדי להיות בעלי רכב או אפילו זכאים לרישיון נהיגה.
למכירה – סופה של הבעלות על המכונית היא, בדרך כלל, מכירה. תהליך המכירה מתחיל לרוב במודעה בעיתון ו/או בפתק שמודבק בצידה הפנימי של השמשה האחורית או החלון בדלת האחורית. כמובן שהמוכר מבליט את יתרונות הסחורה כמו: יד ראשונה, נהג אחד, קילומטראז' נמוך, ללא תאונות, מושקעת, במצב מצויין וכדומה. פרטים שיכולים לדחות קונה, לא מופיעים במודעה. יש יצירתיות בניסוח המודעה כמו: "מוכרים אותי!" או כל קומבינציה אחרת שיכולה למשוך את עינו של הקונה.
השלב הבא הוא ההתעניינות הטלפונית. כמובן שקודם כל שואלים את כל השאלות שכבר מופיעות במודעה. מיד לאחר מכן באה שאלת השאלות: "כמה אתה רוצה?" ואז מנסים לעמוד על המקח עוד לפני שראו את הסחורה. זה עקרון "סחר סוסים" ידוע. אם אתה מצליח להוריד את המחיר בשיחה הראשונה, יש לך אפשרות ללחוץ על המחיר אם וכאשר תגיע לפגישה עם המוכר.
הקונה מגיע בדרך כלל עם חבר "מומחה", שעוזר לו לבדוק את הסחורה ובעיקר למצוא בה חסרונות. יש שמנסים להציץ מתחת לרכב, לבעוט בצמיגים, יש כאלה שפותחים ומרימים את מכסה המנוע ונועצים בו מבט של "מבין". האזנה לרעש המנוע היא חלק חשוב בהצגה.
לעיתים באמת בא מישהו בעל ידע, ואז כמובן שהבדיקה מקבלת גוון אחר. בין השאר, הבודק מוציא את מד שמן המנוע ומטפטף על ציפורן הבוהן, מרים את היד מול השמש ומנסה לראות אם יש נצנוצים בשמן, דבר שמעיד על שחיקה מוגברת של חומר המיסבים. הוא מצמיד פיסת סמרטוט לבן לקצה צינור המפלט ובודק כמה פיח נלכד בבד. הרחת שמן המנוע היא חלק מהבדיקה, זאת כמובן אם לא החליפו שמן ממש לפני המכירה. יש שמצמידים מברג ארוך לגוף המנוע, בטורים נמוכים, ואת האוזן לידית המברג. מי שבאמת בעל ניסיון יכול לגלות בצורה זו נקישות "לא בריאות" של טלטלים, גוז'ון פין, גלגלי או שרשרת טיימינג וכיוצא באלו.
הבודק בעל הניסיון ישווה את מספר הקילומטרים שעל המונה לגיל המכונית – במטרה לגלות, אולי "טיפלו" במונה. גם בדיקת זהות בין תעודת הזהות של המוכר לבין הרשום ברישיון הרכב, כולל מספר הבעלים הקודמים, יכול למנוע הרבה בעיות. מבט מקרוב, כולל ליטוף של הצמיגים, יכול לגלות שחיקת צמיגים מופרזת, כלומר בעיות בפרונט.
בדיקה במכון היא מפלטם של אלה שמודים שאינם מומחים גדולים. אולם, כפי שראינו בכמה בדיקות שערכו כתבי טלוויזיה, לא תמיד ממצאי המכון מעידים על מצבו האמיתי של הרכב, ויש גם הפרשים גדולים בתוצאות של בדיקת אותו רכב במכונים שונים.
לסיכום, צריך יותר מזל מאשר שכל כי כל קניית רכב היא בבחינת "חתול בשק".
בהצלחה!
מידע משפחתי: עמנואל בן עזר הוא נכדו של יהודה רַאבּ (בן עזר), שהיה ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878. מצד אימו בלה, עמנואל הוא נצר למשפחת שרייבמן מכפר-סבא. המשוררת אסתר ראב היתה דודתו של עמנואל, אחות אביו אלעזר. אהוד בן עזר הוא בן דודו. עמנואל הוא אביה של המלחינה והזמרת שרון בן עזר, הידועה גם בשמות פוליאנה פרנק ואליוט, והוא אביו של רזי בן עזר, המזכה מדי פעם ברשימותיו את קוראי "חדשות בן עזר".
חגיגה ביריד הספרים הבינלאומי השנתי בפרנקפורט ע"נ מיין
מכירה פומבית לַעותק ה-93 מהרומאן של אהוד בן עזר בגרמנית
Menchen von Sodom
מאז הופיע התרגום, במרס 2004, הסופר עצמו לא נמצא ראוי להיות מוזמן לגרמניה כדי לדבר בפני הקהל המקומי על ספרו
זאת בין השאר גם מתוך חשש שמא לא ישתין על ישראל
"התמכרתי לחומר הנפלא"
לד.ש.,
ברוך הבא לרשימת נמעני "חדשות בן עזר",
מכתב עיתי לאנשים רגישים במיוחד
ומלאי רגש אשמה על העוול שעצם קיומם גורם לאחרים.
אהוד בן עזר
[10.10, צורפו 4 גיליונות אחרונים. כעבור שעה קלה, באי-מייל:]
לאהוד בן עזר,
התמכרתי לחומר הנפלא אותו שלחת לי היום לראשונה וגאה אנוכי להימנות על מנוייך החינמיים.
ד.ש.
"חדשות בן עזר" אבל על מותו של צדוק רַאבּ
אתמול בצהריים, יום רביעי, ט"ז בתשרי תשס"ו, 19.10.05, נפטר צדוק ראב איש עצמונה לאחר שעבר לגור לפני שבועות אחדים במושב יתד שבנגב ועוד באותו לילה נקבר במושב, כבקשתו לחתנו הרב יואל בן-נון, להיטמן באדמת הנגב. צדוק, שמלאו לו 83 בחודש אלול, נולד בהונגריה. ביתו הראשון נהרס בידי הנאצים. הוא עלה לארץ-ישראל, היה במגיני גוש עציון, שם נהרס ביתו השני והוא נפל בשבי הירדני. במשך שנים רבות עבד במחלקת הייעוד של הקרן הקיימת באזור הצפון והיה גם תומך ועוזר לקרובת-משפחתו המשוררת אסתר ראב, שגרה בטבעון. הוא הקים משפחה למופת, שבעה מנכדיו משרתים בצבא ובמילואים. ארבעה קצינים, שלושה נפצעו בשעתם בלבנון. בתו אסתר נשואה לרב יואל בן-נון. לאחר מות אשתו שושנה בתאונת-דרכים, ופרישתו לגימלאות, עבר צדוק לגור ליד בנו יחזקאל ראב, חקלאי בעצמונה. שמונה-עשרה שנה עבד צדוק במשתלת עצמונה עד שנהרס ביתו בשלישית, הפעם בידי צה"ל, והוא עבר לגור עם משפחת בנו וחלק ממתיישבי עצמונה במושב יתד וזכה לראות בראשית חידושה של עצמונה בנגב. [שלמה ראב, שעלה ארצה לעת זיקנה בשנת 1865 עם אשתו אסתר ומצבותיהם בהר הזיתים, היה סבו של סבי יהודה ראב בן עזר; אחד מבניו של שלמה ראב היה בנימין זאב וולף ראב, שהוליד את יחזקאל ראב, שנספה באושוויץ, והיה אביו של צדוק ראב].
הגימנסיה העברית "הרצליה" חוגגת יום הולדת 100
כנס בוגרים וחניכים בחסות יהודית (שטרן) ומשולם זוסקא ריקליס
ובסיוע עיריית תל-אביב יפו
יתקיים ביום חמישי 27 באוקטובר 2005 כ"ד בתשרי תשס"ו
במרכז הירידים (בגני התערוכה בתל-אביב) משעה 18.00
בתוכנית: מפגש מחזורים. קונצרט התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של נועם שריף ובהשתתפות דוד ד'אור. מסיבת ריקודים עם D.J
לעידכון פרטים אישיים: באתר הגימנסיה WWW.GYMNASIA.CO.IL
פקס 03-6911445 (עבור התאחדות הבוגרים)
באי-מייל : kenes100gymnasia@walla.com
כרטיסים במקום. מחיר הכרטיס 50 ₪. חיילים, סטודנטים, ובני זוג 20 ₪.
מכתב אזהרה לסופר מופרע
ב"ה
בית דין גדול לשמירה על טוהר הלשון העברית
ולטיפול בסופרים וִילְדֵע חַיֵיעְס מתחזים ומופרעים
רח' ר' גרונם יקום פורקן נוּמֵר י"ז
ירושלים עיר הקודש למה ומדוע
לא נתת לי עבודה גם פעם בשבוע
יום יו"ד בירח תשרי התשס"ו
13 בספטמ' שנת 2005 למניין הערלים
פרופ' אהוד בן עזר ראב
תיבת דואר 22135
תל-אביב עכו"ם
פרופ' בן עזר הנכבד,
ברצוננו להתרות בו שיעשה תשובה וישלח לנו להכשר ולצנזורֵע כל גיליון של המכתב העיתי "בן עזר נייעס" לבדיקה ולהסרת כל מכשול ודבר תועבה מפירסומיו הניאופיים, והננו מתרים בו לעשות כן גם בכל ספריו אף ששמענו כי כבודו החליט שלא לפרסם יותר ספרים בדפוס אלא שהשפעת הנגע האלקטרוני כאש בשדה קוצים היא וגרועה פי כמה מהביכלאך משום שהצעירים נפתים לקרוא באי-מייעלס ובאינטרנעט דברי הפקרות ומינות חינם ובאין מפריע, ועל כך יש לחגור שק ולעפֵּר הראש באפר ובמונדיבאשקעש, וגם אמרו לנו חברים טובים שלו ובני-משפחתו שאם היה נותן להם לקרצֵע מלכתחילה מכתיבתו כל התִפלות, הגסות, הזונים, האברונין, הצִ'יפְּצִ'ימוֹנים, הלזות-שפתיים, התבל, הקללות, הפְּטַמות, מעשי הסדום והאונן, משכב הזכר, העֵז והכבשה, קילוסי פי-הטבעת והבּיאוֹת כדרכה ושלא כדרכה – היה יוצא נשכר ולא מֵיליל על היותו סופר נזנח הנתלה בייחוסו הפלחי-ערבֵּערי מצאצאי האיכרים מייסדי הקולניֵע המיותרת פֵּיסַח תִקְוֶע בתרל"ח וחוזר לכור מחצבתו כמעלת כבוד (בן-דודו של אביו מצד סבתו) ר' ישעי' שיינברגר זצוק"ל המחותן עם משפחת ר' עמרם בלוי זצוק"ל; הגם שר' ישעי' ור' עמרם לא היו ביחסי דיבור וקירבה בשנות חייהם האחרונות, שבעקבתא דְפּרשת הגיורת רות הצרפתיָ', חוצפתא שׂגתה, ועל כך בכו ובוכים כל בתי אונגארען בכי מספד ונהי תמרורים, אפר וַשׂק איש את אחיו חוגרים, מה גדול הוא יום הדין, חיל ורעדה יאחזו יהודים.
וזאת על דעת כל חברי הבית דין גדול,
בכבוד רב,
הרב חנוך יששכר פטיש חזק
בתוככי ירושלם
הפעם עברת את הגבול, פרופ' אודי ראב!
בתגובה ל"רופאים מזהירים: קריאת עיתונים ממושכת בישיבה בבית-הכיסא מזיקה לתחת" ו"אנדרטה לבעל שאינו משאיר טיפות על הרצפה בבית-הכיסא", גיליון81.
הפעם עברת את הגבול פרופ' אודי ראב או איך שלא תכנה את עצמך בשמות שונים ומשונים שמשום-מה נוטים תמיד לעיסוק האוראלי בנושא האנאלי ולולא הייתי נהנית לקרוא דווקא את מה שמרגיז אותי כפי שאמר פעם שלמה גרודז'נסקי עורך "אמות" שהוא קורא בעיתונים רק את אלה שיש להם דיעה מנוגדת לשלו כי לקרוא את דיעותיו שלו אין לו צורך מפי אחרים – הייתי כבר מזמן מבקשת ממך למחוק אותי מרשימת נמעניך אפילו שאת השטויות שלך אני מקבלת חינם ולא צריכה להרגיש לא נעים שאני מציצה בעיתון בחנות המכולת.
אני חושבת שאתה יכול לרשום לעצמך פטנט עולמי שהצלחת להעביר תחושה של משהו מסריח דרך רשת הדואר האלקטרוני משהו שלא הצליחו לעשות עדיין אפילו בסרטי הקולנוע הרגילים אבל מצליחים להפיק בעלים בעלי נימוס של פתח-תקווה כמוך – בסלון הבית, בחדר השינה ואפילו במיטבח!
בכבוד רב,
אֲגָנָה וַגְנֵר
בשבילךָ – תתרנית!
ויש לי גם עונש לבעלים כמוך – יוצקת מים למחבת מיד אחרי טיגון הקציצות והוצאתן, כדי שאת שמן הטיגון ופירורי הבשר המושחמים שנשארו – לא תוכל לנגב בפרוסות חלה טרייה או לחם כפרי ולהשמין כמו חזיר!
במערב עדיין מגינים על הטרור הפלסטיני הרצחני מתוך תקווה עמומה
שרק ישראל האשמה תסבול ממנו ואליהם הוא לא יגיע!
בעיתון הלונדוני "גארדיאן", הידוע בדאגתו לציביונה המוסרי של ישראל, התפרסמה רשימתם של סינדי וקרייג קורי "בתנו רייצ'ל קורי" (הארץ", 10.10.05). בתם רייצ'ל נהרגה בעומדה מרצונה החופשי מול דחפור ישראלי ברצועת עזה ב-16 במרס 2003. זאת עשתה כנראה מתוך הבנתה העמוקה והממושכת בתולדות הסכסוך ובסיבות לפרוץ האינתיפאדה, ובמסגרת חברותה בתנועת הסולידאריות הבינלאומית, הדוגלת בהתנגדות לא אלימה, שנועדה לשבש את המאבק, שאחראי לו גם כל אחד מאיתנו – המאבק ברוצחינו ורוצחי בנינו, נשינו וילדינו.
ואולם רייצ'ל קורי באה לעזה להגן על הפלסטינים המסכנים מפני פעולות צבא ישראלי כובש ואכזר, שכנראה רק בגללו נוצר הטרור הפלסטיני, שהיה מן הסתם גם לגיטימי בעיניה – שאחרת מה היה לה להתערב?
כותבים ההורים: "באחרונה נפגשנו בארה"ב עם בני משפחתם של האנשים שהסתתרו מאחורי הקיר שעליו ניסתה רייצ'ל להגן. במשך חודש אכלנו, שיחקנו וטיילנו עם סאמה בת 15 החודשים. איזה עתיד מצפה לה בכלא הענק הזה ששמו עזה? ההתנתקות הקלה במידה מסויימת על תושבי עזה, אבל קשה שלא להבחין בהבדל בין הכיסוי התקשורתי שניתן למתנחלים שהתפנו לבין זה שניתן למשפחות הפלשתיניות שבתיהן נהרסו בעזה. בניית גדר ההפרדה והחרבת ההתנחלויות בגדה, בחסות ההתנתקות... אנו עדיין רוצים לדעת, מדוע שונים כל כך דיווחיהם של עדי ראייה מחו"ל מהצהרות החיילים שהיו מעורבים באירוע שבו נהרגה רייצ'ל... הגשנו תביעה נגד תאגיד קאטרפילר שייצר את הבולדוזר מסוג 9R-D שהרג את רייצ'ל. החוק האמריקאי מאפשר להטיל אחריות על תאגידים, אם הם ממשיכים ביודעין לספק סחורות ושירותים המשמשים להפרת זכויות האדם."
צר לנו על כאבכם הנורא, סינדי וקרייג – אבל שום מדינה, בייחוד לא ארצכם, לא היתה מעניקה לבתכם סמכות לקבוע איזו פעולה צבאית יש לנקוט במאבק חוקי נגד טרור רצחני. נסו לעמוד כמוה מול כלי-ממונע או שוטרים הנלחמים בטרור בארצכם, ואולי אחר-כך גם תגישו תביעה נגד ממשלתכם על הפרת זכויות אדם אחרי ה-11/9!
פעולותיכם מציבות אתכם ככלי-שרת במשחק ציני של טרור פלסטיני ואיסלאמי החוגג בלונדון על דם חפים מפשע שאותם הרג, ומקבל מכם סיוע מוסרי.
על מי בוכים השמיים בלונדון?
World Premier of Cantata for Rachel Corrie
November 1st, 7.45
The Skies
are Weeping
.
A Concert for Justice and Peace
In
memory of all the lives lost during the occupation of Gaza and the West Bank.
Introduced by Cindy Corrie
World Premiere The Skies Are Weeping. Cantata for soprano, chamber
choir and percussion ensemble, Op 75 by Philip Munger, in memoriam Rachel
Corrie, peace activist in Gaza. Original US premiere cancelled after threats
were received by principals involved.
UK Premiere The Singer of Wind and Rain - A setting of Five
Palestinian lyrics by Gregory Youtz
Traditional Palestinian dance and music performed by the Dabka group
Al-Hurriyya. Israeli, Palestinian & Yemenite songs woven into jazz
compositions, performed by Tsivi Sharett and the TS Ensemble
Peter Crockford Conductor
Deborah Fink Soprano
Dominic Saunders Piano
Coro Cervantes
The London Percussion Ensemble
Tickets: £17.50, £15.50, £13.50, £10
Hackney Empire, Mare Street, E8 1EJ
Box Office: 020 8985 2424
With grants from Arts Council England and the Holst Foundation
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שלושה-עשר
מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"
צריך להקדים הערה קטנה לפני שמתחילים במעשייה הערבית, והיא, כפי שתיווכחו, קשורה לעניין.
זה שנים אחדות שאני לא מסוגל להתגבר על התיאבון שלי ואני משמין והולך ואינני מצליח לרזות. פגשתי אדם שסיפר לי כי הצליח להפחית ממשקלו באמצעות רפואת המחטים הסינית. מחט דקיקה וזעירה ננעצה בתנוך-אוזנו למשך שבועות אחדים, והדבר השפיע על מרכז עצבים כלשהו, שכנִראה ממוּנה על התיאבון, וכך איבד חלק ניכר מתאבונו, והיה יכול לרזות מבלי להתייסר.
לפעמים אני חושב – כמה מאושרת התקופה שבה אנו חיים! – הלא פעם היו משתמשים ברפואת-מחטים כזו או אחרת כדי להתגבר על המחלות ועל הרעב! – בילדותי היה כל דבר מאכל נמדד על פי הערך המזין שבו, וכל המזין יותר, חשוב ונחוץ יותר, והיו גאים בו ומספרים בשבחו ואפילו לומדים על כך בשיעורי התזונה ובעבודה המעשית במִטבח של בית-הספר, שום מזון לא נחשב משמין או מיותר. ואילו כיום משתדל כל דבר-מאכל להצטנע ולהציג עצמו כדל-קלוריות ולא כעשיר בהן, וכל שערכו המזין מעט יותר ודל – הריהו משובח. אנשים כבר אינם מחפשים במזון חיזוק לקיומם ומקור אנרגיה לעבודתם הגופנית, אלא תרופת-פלא להיפטר באמצעותה מעודף השומן בגופם. וכשהם אוכלים במקרה דבר-מה מזין וטוב, עושים זאת מתוך הרגשה כבדה של חטא לבריאות הגוף וליפי גזרתו.
ועכשיו לַ –
מעשה בדבלה צמוקה
אורחת בּדוּאים נדדה במידבר זמן רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא דבלות תאנים. לעת ערב הגיעה שעתם לחנות, ועצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול, הוציאו את דִבלות התאנים והחלו שוברים את רעבונם בהן ועד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.
וכשׁשׂבעו ומילאו בטנם, החלו חשים גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שהיו עתה במצב רוח מרומם, זחה דעתם עליהם, וליבם היה גס בתאנים, והם קמו ואספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל – והטילו בה את מימיהם.
וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונרדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.
עם בוקר קמו, רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות שמתנוססת בתווך ביניהם.
הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מדי פעם מבט לעבר הערימה, והם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.
לבסוף אזר אחד מהם אומץ, ניגש כמו בהיחבא אל קצה הערימה אשר בתווך ביניהם, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גִלגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה אך מעט, ואמר –
"על זו לא השתנו!"
ונתן אותה בתוך פיו ולעס אותה בארשת פנים של חיוך חמוץ או של חמצמצות חייכנית.
לאחר היסוס-מה ניגש גם השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה כמו בהיחבא ואחר-כך בגלוי – וכלל שרבו המצטרפים למעגל, כן נעשתה לעיסת התאנים המושתנות מקובלת יותר ומהירה יותר ולא עבר זמן והערימה התחסלה כמעט כולה.
נפלה לפתע איזו הרגשה של אי-נעימות בקהל. האם ככלבים היינו? – אך הנה גילו, לאחר שבָּררו את התאנים היותר-יפות למאכל, כי נותרה אחרונה לרגליהם דבלה צמוקה אחת, לא תואר ולא הדר לה, שחורה ומיובשת. והיא כמזכרת-עוון מחייכת אליהם וקורצת מן החול וכמו מלעיגה על כבודם שחוּלל. אכן, כן – ככלבים, ככלבים!
מה לעשות?
נִמנו ואמרו כולם פה-אחד:
"דבלה צמוקה שכמוך – עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"
וכך נגולה אבן הכלימה מעל ליבם, ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם.
כפי שאתם רואים, מעשייה זו – מוסר-ההשכל שלה מתאים להרבה מצבים שאולי עמדתם או עתידים אתם לעמוד בהם, ואינני יודע מה יותר טוב לאחל לכם – שתהיו במצבם של הבּדואים או של הדבלה הצמוקה. החבר שלי הצייר אמר שבסיפור הזה הוא מעדיף להיות הגמלים.
את המעשה בדבלה הצמוקה סיפר לי דודי ההולל אלכס, שהיה מעיין שופע למעשיות ולפתגמים ששמע מפי פַלַחִים ובּדואים, ולפעמים אף שיפר אותם בכוח הסיפור שלו. הסופר משה סטבסקי נעזר בו כאשר כתב את ספרו הנפלא "הכפר הערבי". גם את המעשייה זו סיפר לי דודי –
"אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"
חוּסנִי היה נער רועה אצל אחד השיח'ים. כל היום רעה לבדו את העדר, ומאחר שלא היה לו עם מי לדבר, התרגל לדבר אל הכבשים, אבל לא בא עליהן מאחור כפי שעשו אחדים מחבריו המתבגרים, שלא הצליחו להתגבר על יצרם העז.
לאחר העבודה נהגו הרועים לבלות את הערב כשהם מספרים בדיחות או מתווכחים מה היו קונים אילו היה להם כסף. כולם, חוץ מחוסני. חוסני העדיף לבלות את ערביו בהקשבה לזקני השבט המספרים על מסעות ועל הרפתקאות בערים רחוקות. הוא גר כל ימיו במידבר, והמעשיות שלהם מילאו אותו חלומות.
לילה אחד חלם חוסני שהוא הגיע לעיר. החלום ניראה בעיניו כה אמיתי עד שהרגיש שהוא ממש נמצא שם. הוא רצה לספר על כך לרועים האחרים, אבל פחד פן יצחקו ממנו. לכן, במקום לספר להם, הוא סיפר את חלומו לכבשים.
אחד הרועים שמע אותו, ואמר לכל השאר: "חוסני מדבר שטויות אל הכבשים שלו!"
"מוזר מאוד," אמר האחד.
"וגם טיפשי מאוד," לעג רועה אחר, "עִם הכבשים לא צריך לדבר!"
והם החלו לצחוק על חוסני.
יום אחד ביקש השיח' למכור אחדים מגמליו בעיר. הוא החליט לקחת לדרך כמה מן הרועים שלו, אבל חוסני לא נכלל בהם.
כאשר ביקש חוסני מהשיח' להרשות לו לבוא איתם, ענה השיח': "אני מצטער. אולי בפעם הבאה."
ואז, בדיוק כאשר הם היו מוכנים לצאת לדרך, חלה אחד הרועים. השיח' החליט להרשות לחוסני למלא את מקומו של הרועה החולה.
הם רכבו במשך ימים, עברו בגיאיות וטיפסו על הרים. חוסני חש עצמו בר-מזל על כך שהוא הולך ומתקרב אל העיר, ואפילו לא הרגיש כמה חם ויבש הכול מסביב.
לאחר שחצו ואדי רחב ויבש הגיעו לבסוף אל העיר.
השיח' מכר את גמליו. הוא העניק לכל רועה דינר זהב אחד והִרשה להם לצאת לבלות כרצונם את שארית היום וליהנות מפלאי העיר.
הרועים מיהרו ללכת יחדיו, כשהם עוזבים את חוסני לבדו.
חוסני נדד ברחובות העיר, בתוך ההמון הרועש. ככל שהִרבה ללכת, כן נראתה לעיניו העיר דומה יותר לחלומו ולסיפוריהם של זקני השבט. אלא שעכשיו היא היתה ממשית, ואפילו מרגשת ומפתיעה יותר מכפי ששיער.
הוא הלך לשוק, עבר על פני חנויות ודוכנים בהם הוצגו בגדים צבעוניים, שמלות רקומות, שטיחים, סירים וצלחות נוצצים. ריחות האורז בצנובר ובצימוקים, הקבאב, הפַלאפֶל, הקוּבֶּה, הקוסקוס והחלווה המתוקה מילאו את האוויר. אבל חוסני לא קנה דבר.
לפתע הבחין בשלט על חנות קטנה: "פסוק תמורת דינר זהב."
חוסני הרגיש שהוא מוכרח להיכנס.
כאשר נכנס, מצא את עצמו בעולם אחר, מקום שאליו לא חדרו הרעש והמהומה של השוק.
איש זקן ישב שם לבדו.
חוסני נתן את דינר הזהב לזקן. האיש לקח את המטבע, התבונן היטב בחוסני, ואז אמר לאיטו: "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם."
חוסני חיכה. לבסוף שאל, "האם זה הכול, אדוני?"
האיש הזקן שתק ולא הוסיף דבר.
למחרת בבוקר חוסני, השיח' והרועים, עזבו את העיר ורכבו אל המידבר.
בדרך דיברו הרועים על כל מה שאכלו וכל מה שקנו בעיר ועל הנשים שאצלן ביקרו, וכמה שונות הן מן הכבשים כי הן מזדווגות בשכיבה על הגב, ואין עליהן פרווה לבד מן הערווה. הם שאלו את חוסני היכן הוא היה ומה קנה. חוסני לא ענה. הם התחילו ללעוג לו על כך שלא רכש דבר ובִזבז את ביקורו בעיר.
לבסוף התפרץ חוסני וגילה, "אני כן קניתי משהו. פסוק!"
"פסוק?" הם ממש לא האמינו למשמע אוזניהם. וכאשר חוסני חזר בפניהם על הפסוק, פרצו כולם בצחוק.
"הוא בִּזבֵּז את כל כספו על שטות חסרת-ערך," אמר האחד.
"איזה טיפש מטופש!" צחק השני.
"פסוק במקום פִּישׂוּק!" הלעיג הראשון.
והשֵיח' צחק גם הוא: "אַל תחֱצה את המצוּלה בטרם בדקת את עוֹמקה! הַה! הה! הה!"
הם המשיכו לצחוק גם כאשר הבחינו בענני הגשם הכבדים שהתקדרו במרחק. על פי הברקים והרעמים היה עליהם לדעת שגשם שוטף יורד בהרים שמעליהם. אבל הגשם היה רחוק מאוד, ואף טיפה לא נפלה עליהם.
עד מהרה הם הגיעו אל הוואדי, שהיה יבש בדרכם אל העיר, ועתה שטפו בו מי הגשם מן ההרים.
השיח' והרועים לא היססו. הם נכנסו למים עם גמליהם טעוני המשא, והחלו לחצותם.
חוסני נזכר בפסוק שאותו קנה, ועצר. "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם," שב ואמר לעצמו. הוא קרא לשיח' ולרועים לעצור ולחזור, אבל השיח' ענה לו בחוסר סבלנות, "מהר ובוא, חוסני!"
אותה שעה, אדם לבוש בגדים יקרים עמד גם הוא על גדת הוואדי. הוא הוליך גמל בחבל ארוך. על דבשת הגמל התנוסס אפִּריון מפואר.
כאשר ראה האיש את השיח' ואת הרועים מתחילים לחצות את הוואדי, נכנס גם הוא אל המים הזורמים. חוסני ניסה להזהיר גם אותו, אבל האיש רק משך בכתפיו והמשיך ללכת.
חוסני לא רצה אמנם להישאר מאחור, אבל הפסוק חזר והִכה שוב ושוב במחשבתו והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להחלטה לחצות את הוואדי.
האחרים לא הספיקו להתרחק הרבה כאשר לפתע שטף אותם זרם פתאומי וחזק, והמים הסוערים בלעו אותם.
חוסני נבהל נורא כאשר ראה את מה שקרה, ואז שמע קול מתוך האפריון שעל דבשת הגמל: "משרתי, משרתי המסכן! הו, כמה נורא!"
חוסני ניגש אל האפריון וגילה בו עלמה צעירה, שרק עיניה המבריקות הציצו בו מבעד לרעלה.
"אדוני רב החסד," אמרה, "שמי לָטיפה. עכשיו, לאחר שהמשרת שלי נעלם, אני לגמרי אבודה. בבקשה, עזור לי."
"אל תדאגי," אמר חוסני בעדינות, "אוכל לקחת אותך חזרה לַעיר."
"הו, לא! לא לשם," אמרה, "אני לא רוצה לחזור אל האמיר. הוא שלח אותי, למרות רצוני, בתור מתנה לנסיך שאני לא מכירה. לאן מועדות פניך?"
"אין לי משפחה," אמר חוסני, "עכשיו, כאשר השיח' מת, גם אין לי עבודה. חוץ מזה אני מעדיף ללכת למקום חדש לגמרי מאשר לחזור למקום שבו לא היה לי רגע של אושר."
"בבקשה, הרשה לי ללכת איתך," אמרה לטיפה.
חוסני קשר את חבל הגמל של לטיפה אל הגמל שלו. הוא לא ניסה לחצות את המים הגועשים. במקום זאת עקף את הוואדי לכל אורכו.
הם המשיכו בדרכם זמן רב. הימים היו חמים מאוד והלילות קרים. בערב הראשון, ליד המדורה, גילתה לטיפה לחוסני את פניה, והן היו יפות מאוד. אבל היא לא חדלה לרעוד. חוסני נשבע לה שיגן על כבודה ולא יגע בה לרעה.
אבל בליבו חשד שמא אין היא אישה אלא נער צעיר ממנו.
חוסני סיפר ללטיפה על הדברים שלמד מזקני השבט, כיצד חלם על העיר עוד בטרם ראה אותה, ואיך מכר לו האיש הזקן פסוק שהציל אותו מהאסון הגדול שהם היו עדים לו.
בערב השני חשה בחשדותיו באשר למינהּ וחשפה בפניו את שדיה הצחים.
הוא נדהם. מעולם לא ראה חזה של אישה. אלה היו כל כך שונים ועדינים מעטיני הכבשים שאותן חלב ומפִּטמותיהן ינק כל ימיו. זִרמה עזה הרעידה לפתע את כל אבריו, והוא הסתיר זאת ממנה כי היתה עדינה ומשכילה ממנו.
לטיפה סיפרה לחוסני: "אבי עבד אצל האמיר. אחרי שהתייתמתי, גידלו אותי בארמונו של האמיר. החיים שם לא היו כה שמחים כפי שאתה אולי חושב. כל נערה נלקחה בתורה להיות שפחתו של האמיר – ועל משכבו נקטפה לנֵצָח תומתה. אני מזועזעת ממה שקרה בוואדי אבל מאמינה שזה היה סימן לכך שאני לא הייתי צריכה לחיות בארמון זר עם נסיך שאני בכלל לא יודעת מיהו."
לבסוף הם הגיעו לעיר אחרת. כבר בדרך חוסני ולטיפה התאהבו. הוא סלח לה על עברה, שכבר אינה בתולה. היא לימדה אותו נימוסים – שאפשר לישון על כרים ולא על כבשים, וכי יש גם בתוּלים אחרים אשר אותם גבר זר טרם חדָר. חוסני צרח ונאק מרוב הנאה בהיזכרו בסיפורי חבריו המתים על דרך רועֶה בכבשה. הוא בא על סיפוקו מבחינת הכבוד. לא עבר זמן רב והם התחתנו. בכסף ובזהב שנשא הגמל של לטיפה הם קנו בית גדול ושדות. הם הקימו משפחה וחיו באושר שנים רבות.
וחוסני לא שכח לעולם את האיש הזקן ואת פסוקו וגם לא פסק מִמְדוֹד את עומקיה של לטיפה אשתו היפה – ומשוּט וַעֲבוֹר בּם מִגדָה אל גדָה.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)
פרק ארבעה-עשר: לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. שמלת העץ
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות
פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל