| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 83
תל אביב, יום שני, כ"א בתשרי תשס"ו, 24 באוקטובר 2005
ערב שמחת תורה, חג שמח לחי ולצומח
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: עמנואל בן-עזר: בּוֹרְדֵל לַנוטר במנדט הבריטי
יעקב זמיר: אלבום התמונות המשפחתי מבגדד
תוחזרנה הביצות למישור החוף וייקברו המתים בבגדי-ים!
אורציון ברתנא: שני שירים על הירקון
חדשות טריות ב"הארץ" מהמושב רחובות
צל"ש לַיּוֹשְׁרָה של השחקן עודד תאומי
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 14
מירון ח. איזקסון: "אל מלא רחמים של איכרים"
אהוד בן עזר, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים, הוצאת אסטרולוג, תל-אביב, 2005, 127 עמ'. [נדפס ב"האומה" 161, סתיו תשס"ו, 2005, בעריכת יוסי אחימאיר]
היחסים בין פרוזה לשירה מרתקים אותי הן ברובד העקרוני והן ברובד האישי. מאז ילדותי השירה היא שפתי, אך אחותה הסיפורת הצטרפה אליה לא זמן רב אחר-כך. לא פעם אני נשאל ויותר מכך שואל את עצמי, מה היחסים בין שני עולמות אלה, מהם הדברים הראויים להיאמר דווקא בשיר ומאיזה שלב נקבע גורלן של שורות ספרותיות לפרוזה או לשירה.
גם משום כך, ספר השירים של אהוד בן עזר גורם לי להתרגשות מיוחדת. הנה לפנינו סופר מוכר וטוב אשר שורות השירה מתעקשות לקיים בו עולם משל עצמן ואינן מוכנות לסגל את עצמן לעולמו הסיפורי. עם זאת, שני דברים אמורים להיות ברורים לנו מלכתחילה. ראשית, הסגולות של כתיבה ספרותית טובה חלות הן על שירה והן על פרוזה: הדרישה לכתיבה מעניינת, החיפוש אחר חותם אישי, השכבות המורכבות, הקצב הפנימי והקשר הטבעי בין תוכן לצורה.
שנית, העולם היצירתי האישי אומנם עשוי לגדל בתוכו גם סיפור וגם שיר, אבל שניהם באים מאותה תודעה פרטית. לפיכך, סביר שנמצא אצל אותו יוצר דמיון רב בין סוגי הכתיבה השונים, שהרי ככלות הכול אותו מוח שלח מתוכו את המילים ואותה נפש מחייה אותן.
קובץ השירים של בן עזר עשוי לפי סדר כרונולוגי, השיר הפותח הוא משנת 1955 והשיר המסיים הוא מיוני 1982. [טעות, השיר המסיים הוא "הרקוויאם לרבין" מנובמבר 1995. א.ב.ע]. משירי הפתיחה אזכיר את "ערב של ילדוּת" (עמ' 11) שיש בו את הישירות הנוגעת ללב של בן עזר הסופר. "יָם שֶׁל עִסּוּק חֲרִישִׁי מְפַטְפֵּט כְּגִיגִית / אֶל כּוֹבֶסֶת, וּפְנֵי הַדְּרָכִים נִסְגְּרוּ / בְּאוֹרוֹ שֶׁל הַשֶׁלֶט הַדַּל / רַק עַל סַף הַכִּכָּר הָאַחַת / שֶׁל רְחוֹב וְזָהָב / וְשֶׁל לֶחֶם / הֶחֱזַקְתִּי בְּשָׂרִי בְּשִׁנֵּי הֶחָלָב – ...". עולם של כביסה אחרת, מראות ילדות חד-פעמיים, אם כי תובנות הבגרות כבר נמצאות בבשר. "וּלְפֶתַע קָבְרוּ אֶת בֵּיתִי הַשָּׁקֵט / וְזָרְקוּ אֶת בְּגָדַי / עַל הַסַּף – ...". ערב הילדות מסתבר להיות זמנה של עזיבת הילדות ועוד יותר מכך מסתבר, שהילדות עצמה גידלה את עזיבתה. שיר זה הוא דוגמא מצוינת לבן עזר המשורר, אשר חומריו האותנטיים נשמרים, אך שפתם הסיפורית מתחלפת באופן טבעי ונוגע ללב לשפת השירה.
דוגמא שונה יכולה להיות השיר "אבל הוא אהב את תבשיליה" (שיר מינואר 1973, עמ' 46). המצב המתואר כאן קשה וחריף, כמו האוכל המוגש. "אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ / טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה / וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים..."
היחסים המשפחתיים מתוארים בשיר כהשתקפות של היחס לאכילה, כשהזרות וההיפוך בין אב אמיתי לאב חורג מובילים את השיר. הסיטואציה עובדת היטב ואפילו מרגשת, אבל נדמה שאין השיר מקומה הטבעי. כישרונו הספרותי של בן עזר ברור גם במצב מעין זה, אך עדיין שאלה היא אם לפנינו שיר.
מעבר להתלבטויות אלה באה ומנצחת כנותו האישית והספרותית של בן עזר. דוגמא לכך היא השיר "רק מחסורי מיטיב לך" (ינואר 1973, עמ' 49). "הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל / מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתּ / לְהַשְׁכִּיחוֹ. ... / אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ / לְאָן תֵּלְכִי. / ...אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה / טַרְפֵּךְ... / תָּשׁ / אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. / ...רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ... / כִּי אֵלֵךְ." מילים מדוייקות אלה מעוררות את השאלה, מדוע אנו בכלל זקוקים להגדרות ברורות של הביטוי הספרותי שלפנינו. הרי די לנו באמירה האמינה והאומנותית שלפנינו, ואין צורך שנכריז עליה האם היא נראית יותר כקטע של פרוזה, או כבית של שיר.
מנקודה מפויסת זו אני חוזר וקורא בשירים ונהנה ממה שאכן מצוי שם: חשבון נפש אישי לא פשוט, התייחסות משפחתית, קריאה לאומית ושברי אהבה, "מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם / שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם / שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי / נִינֵיהֶם... / אֵל / מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל / זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים." (השיר "בפתח תקווה אחרת", ינואר 1973, עמ' 64).
מעולם אישי-משפחתי זה שולח הספר ידיים למקומות נוספים. למשל, לשירי ילדים בעלי ניגון חמוד ונעים מצד אחד ולהתייחסויות אקטואליות מצד שני. דוגמא לכך היא "רקוויאם לרבין" (מנובמבר 1995, עמ' 97-93) שיש בו יותר קריעת לב אנושית ומאמרית מאשר שירית. אבל גם במקומות אלה בן עזר ממשיך להיות דובר אישי ואמין, שאינו מכזב את עצמו.
חוסר האחידות ברמת השירים אינו פוגע אפוא בקרבת הלב שחשתי לדברים ולהתמזגות הטבעית עם יצירתו הכוללת והחשובה. שהרי כפי שהוא אומר בעצמו (בשיר "מכל השריונים שיכסוהו בעתיד". נכתב באפריל 1978, עמ' 81), "יָדָיו הַזְּעִירוֹת לוֹמְדוֹת יוֹם-יוֹם רָזֵי עוֹלָם / וְהוּא שׁוֹאֵף קָדִימָה, לָמָּה יַעֲצֹר?"
מעבר לכך תחושתי היא, שתבונתו ובגרותו של בן עזר הולכות ומנצחות את כל שאר ההתלבטויות. לא במקרה בחר את הכותרת לספר שיריו הן המוקדמים והן המאוחרים יותר. בפרק מ"ו בתהילים ברור מה עלול לקרות אם הבורא לא יעזור חס וחלילה, ומה עלול להיות היום שיגיע והמיוחד. תובנה זאת מוסיפה בדיעבד חן לכל שירי הספר, גם אלה שנכתבו בימים אחרים לגמרי.
עמנואל בן-עזר
בּוֹרְדֵל לַנוטר במנדט הבריטי
בעת שירותי ב"משטרת הישובים היהודיים" הידועה גם בשם "נוטרות", בתקופה של ספטמבר 46' עד ספטמבר 47' – יצאה הוראה של הפיקוד הבריטי שבריטים, בעלי תפקידים, חייבים להיות מלווים בשני שומרי ראש. ההוראה ניתנה עקב ריבוי התקפות של האירגונים הפורשים (אצ"ל ולח"י) על קצינים וסרג'נטים בריטיים.
בחודש ינואר 47' העבירו אותי ואת חברי אריה, שנינו תושבי פתח-תקווה, מתחנת "משמר-נע" במֶגֶד, נקודת-יישוב קטנה על כביש פתח-תקווה-כפר-סבא, שלמעשה הכילה רק בית משוגעים ותחנת נוטרים – לפיקוד הגדוד ששכן ברחוב מונטיפיורי בפתח-תקווה לא הרחק מה"ישיבה". תפקידנו היה להיות שומרי ראשו של הסרג'נט הבריטי שהיה מפקד גדוד השרון, הוא גדוד 4, שהיה מורכב כולו מנוטרים עבריים.
מגורי הסרג'נט הבריטי היו בבניין טִיגרט של משטרת פתח-תקווה. אנחנו, שומרי הראש, ישנו כמובן כל אחד בביתו, ובבוקר היינו מתייצבים במשרד הגדוד. למשרד היה בא גם ה"טנדר" עם נהגו אברהם. המשימה הראשונה היתה בדרך-כלל להביא את הסרג'נט הבריטי ממשטרת פתח-תקווה למשרד.
הנשק האישי שלנו היו רובי קָרַבּין איטלקיים שבהם צוידו הנוטרים, מהשלל של בנות הברית במידבר המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדים היו מכנסיים ובָטְל-דרֶס בריטיים, נעלים צבאיות בריטיות וכובעים אוסטרליים רחבי תיתורה, כשהצד השמאלי של השוליים מקופל למעלה ומעל נקודת החיבור היה משולש עור בצבע כתום. זה היה הצבע של גדוד 4, שמרכזו היה בשרון נטוע התפוזים.
בהתאם לתוכנית העבודה של הסרג'נט הבריטי, ובעצה אחת עם הסרג'נט היהודי הצמוד אליו (חיים דנציגר, לימים מפקד המשטרה הצבאית בצה"ל), היינו מבקרים בתחנות הנוטרים השונות של הגדוד. ברמת-הכובש, בכפר-שמריהו, במגד ובגבעת-השלושה, היו תחנות "משמר נע". תחנות אלה הכילו חדר נשק וחדרי מגורים והיו מאוישות על-ידי הנוטרים באופן קבוע. זה היה מחנה צבאי לכל דבר וכמובן בשליטת ההגנה.
בכפר-סבא, בהרצליה, בגת-רימון, בכפר-סירקין, ברמת-גן ובחולון היו תחנות שהיו מאויישות על-ידי נוטר מקומי קבוע, אשר לרשותו עמדה קבוצה של "נוטרים מושבעים". זאת היתה שיטה של נוטרים במילואים, שנקראו לתפקיד בעת הצורך. כמובן שזה היה מתוכנן מראש, שחברי ההגנה יהיו "מושבעים" ויוכלו להתאמן בנשק של תחנת הנוטרים ללא חשש. הדבר היה ידוע לאנגלים, שעצמו עין, כפי הנראה היה כדאי להם.
למותר לציין שהטנדר המבריק, הנשק החוקי הגלוי, המדים הבריטיים המצוחצחים ובפרט הכובע האוסטרלי – גרמו לנו להיות די מבוקשים על-ידי בנות הסביבה.
יום אחד הודיעו לנו להביא תיק חפצים קטן כי אנו צריכים לנסוע עם הסרג'נט הבריטי ליומיים לחיפה. פירוש הדבר, לילה אחד של לינה בעיר הזרה והרחוקה חיפה. באותה תקופה, נערים בני שמונה-עשרה לא נסעו בעצמם לעיר כל כך רחוקה מפתח-תקווה, לחיפה. מיד הבנו שזאת הולכת להיות חווייה חדשה, בלתי רגילה עבורנו.
בבוקר השכם התייצבנו עם הטנדר, אברהם הנהג, אריה ואני, חמושים בקרבינות – במשטרת פתח-תקווה, ולקחנו את הסרג'נט הבריטי. לטנדר לא היה גגון או כיסוי כלשהו, וכפי הנראה הצטנפנו, אריה ואני, על הרצפה מאחורי הקבינה, להתגונן בפני הרוח הקרה. זה היה בחודש פברואר לערך.
כאשר הגענו לחיפה, השארנו את "הגוי" (כך קראו לסרג'נט הבריטי בלשון הקונספירציה) בתחנת המשטרה ברחוב המלכים (היום שדרות העצמאות), בערך מול השער הראשי של הנמל. גם את הנשק הפקדנו שם, ופנינו לרחוב אחוזה בהדר-הכרמל, לפנסיון שבו הוזמנו עבורנו מקומות לינה. איני זוכר היכן אכלנו צהריים וערב, כפי הנראה לא זה מה שנחרט בזיכרון. מה שחשוב הוא שבערב ירדנו שלושתנו עם הטנדר לעיר התחתית.
מה מחפשים שלושה חברה, לובשי מדים, בערב, בעיר זרה? – נקבות, כמובן! – הסיכוי שלנו להצליח היה קרוב לאפס, אולם במשך השוטטות נזכרנו שמישהו סיפר שבעיר התחתית יש בתי-זונות. כמובן שהעיר התחתית היתה מאוכלסת בתקופה המנדטורית בעיקר בערבים. כך הגענו לאחד הרחובות הצרים, חשוך במקצת, ובו כמה נערים שמייד הציעו לנו : "בִּידָק בֶּנִיק? פוּרְשָייֶה?" – שפירושו: אתה רוצה לזיין? או מִברשת?
מִברשת היתה "זיון לעניים" וזה עלה פחות. הוא התבצע ללא חדירה, כאשר הגבר מכניס את הזין בין רגלי הנקבה ומניע אותו קדימה ואחורה וכן מעלה ומטה עד לשפיכה. משום מה תנועת גוף עגול ומאורך, שבקצהו שפעת שיער, הזכירה פעולת צביעה במברשת.
דרך שער עץ כבד נכנסנו לחצר מרוצפת שבקצהָ הרחוק היה ממוקם הפתח של מבנה האבן. בפתח היה וילון עשוי שורות אנכיות של חרוזי זכוכית צבעוניים. החדר מאחורי הווילון היה מואר באור קלוש, אני לא יודע אם זה בגלל הקמצנות בחשמל או מתוך תקווה שבאור דמדומים לא ניתן יהיה להבחין בקמטים שעל פני ה"נערות". ריהוט החדר הסתכם בשני שולחנות נמוכים ובשלל מזרונים מכוסי שטיח מסביב לאורך הקירות. על המזרונים ישבו כחמש נשים ערביות, פניהן מכוסות באיפור כבד ומרוחות ב"כַּחַל" מסביב לעיניים. כל ההסוואה הזו לא יכלה להסתיר שמה שהיה מונח לפנינו היתה ערימה של זקנות בלות כבדות משקל. אם למי מאיתנו היה חשק – הרי זה ברח כלא היה.
הבטנו אחד על השני וללא אומר עשינו אחורה פנה וברחנו כל עוד נפשנו בנו. הפסקנו לרוץ רק כאשר הגענו לטנדר שחנה כמה רחובות הרחק מהבורדל. את המשכו של הערב ההוא איני זוכר. כפי הנראה הוא היה חסר אירועים הראויים לזיכרון. גם סוף הטיול היה אפור למדי. הלכנו לישון, בבוקר אכלנו ולקחנו את ה"גוי" והנשק מהמשטרה, וחזרנו לפתח-תקווה בשקט.
אני חושב שבסך-הכול קיבלנו שיעור טוב על "אהבה שנקנית בכסף".
מידע משפחתי: עמנואל בן עזר הוא נכדו של יהודה רַאבּ (בן עזר), שהיה ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878. מצד אימו בלה, עמנואל הוא נצר למשפחת שרייבמן מכפר-סבא. המשוררת אסתר ראב היתה דודתו של עמנואל, אחות אביו אלעזר. אהוד בן עזר הוא בן דודו. עמנואל הוא אביה של המלחינה והזמרת שרון בן עזר, הידועה גם בשמות פוליאנה פרנק ואליוט, והוא אביו של רזי בן עזר, המזכה מדי פעם ברשימותיו את קוראי "חדשות בן עזר".
יעקב זמיר
אלבום התמונות המשפחתי מבגדד
לאהוד שלום רב,
מרתק היה לי לקרוא את ההסבר על מקור תמונת השער לספר שיריך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". שזו היתה תמונה די שכוחה באוסף התמונות המשפחתי אצלכם בבית, אותה נאלצת לבסוף לבחור כתמונת שער, אחרי שבמקור כלשהו לתמונות כאלה דרשו ממך סכום עתק כדי להרשות לך להשתמש בתמונה אחת שלהם.
להבא, אם יתעורר אצלך צורך דומה בכאלה דברים, תוכל לפנות אליי. יש ברשותי אלבום משפחתי של תמונות עתיקות, מהן בנות יותר ממאה שנים, אותו הצליח אבי ז"ל לחלץ מארץ עיראק ולהביאו לכאן. בו תמצא תמונות של דורות עברו, קרובים וקרובות, משפחות נגידים ושועים, בעלי ייחוס ובעלי שררה, וגם תמונות של יפהפיות שהיו במשפחה, ואבי נהג כתחביב לצלמן ולצרף תמונותיהן לאלבום. בימים ההם היתה לאלבום כריכת עור מהודרת, ובין דפיו נייר פרגמנט מקושט.
ואגב תמונות מן האלבום: לפני זמן מה נזדמנה אצלי לביקור קרובת משפחה מבוגרת מאוד, שבאה כמובן עם מלווים. אחרי הטקסיות הרגילה והגשת התקרובת מעשי ידי זוגתי שתחי', החל פרק הרכילות על דא ועל הא מימים עברו, עת ישבנו על נהרות בבל ובכינו בזכרנו את ציון.
לקראת הביקור עשיתי שיעורי בית, מה תוכן אוכל לצקת בביקור הזה, לעניין בו את הבאים. שכן קשר אמיתי קרוב לא היה לי עם הנפשות הפועלות. לכן הגשתי את האלבום לגברת הקשישה, לאמור – הנה משהו שיזכיר לך את הימים ההם.
ואמנם היתה התרגשות גדולה לדפדף באלבום העתיק, בו נגלתה לאורחים פיסת היסטוריה של ממש, וקריאות ההתפעלות שלהם מילאו את החלל. הנה הרב הראשי מתחילת המאה, הוא החכם באשי, שמינויו אושר על ידי הסולטאן בקושטא, והנה המלך זה וזה [פייסל] בעודנו נער, ביום הכתרתו, והגביר הנדיב, עליו השלום, מייסד הישיבה הגדולה ותלמוד התורה. ומנהל בית הספר אליאנס לבנים בבגדאד בעת טקס חנוכת הבית, ועוד. וגם תצלומים של "סבאים וסבתאות" – כפי שאומר הנכד שלי. וכמובן תמונות נישואין של זוגות מבני המשפחה. ובאין בבגדאד רקע לצילום בני הזוג המתנשקים בגן קלור, הם צולמו באולפנים.
אגב דפדוף באלבום טרחתי לתת הסבר לתמונות, שכן לפני מספר שנים, מחשש שמא המידע, שעבר מפה לאוזן במשך עשרות שנים ילך ויישכח, כתבתי בעיפרון לבן תחת כל תמונה את נושאה.
והיו תמונות משפחתיות סדורות כדת וכדין: זוג הורים עומד או יושב במרכז, לידם מזה ומזה הילדים, לפי סדר הבכורה, ולמטה על השטיח יושבת נערה, אולי העוזרת, ובין ההורים, על כן גבוה – ישוב לו תינוק חמוד לבוש הדר ומקושט בקמיעות ובשרשראות זהב.
הסברתי לאורחת: "ראש המשפחה הזו הוא בן דודך יחזקאל בן אהרן צדיק, עם אשתו רימה, והילד היושב על הכן הוא בנו יוסף, הבנקאי המפורסם."
והיא קראה בהתפעלות: "הו איזה יופי לראות אותו כאן כתינוק, ממש עם החיתולים, עכשיו הוא בן קרוב לתשעים."
וכאן נכנס לשיחה בנה ואמר: "אימא, גם היום הוא עם חיתולים..."
רמת גן, עיר הפיג'אמות, ערה"ש התשס"ו [1.10.05]
תוחזרנה הביצות למישור החוף
וייקברו המתים בבגדי-ים!
מאת סופר על-זמני מר אלימלך שפירא
חי בצריף דל על הגדה הדרומית של הירקון
חתן פרס פַּשָׁלִיק יפו והסביבה לספרות מטעם הסולטן עבְּדוּל-מָגִ'יד ירום הודו
בחמש-עשרה השנים האחרונות עלה ריכוז המלח באקוויפר (אקוות) החוף בעשרה אחוז ושיעור החנקות בעשרים אחוז. רק פחות ממחצית המים הנשאבים ממנו הם באיכות טובה.
כל המבקר במוזיאון ההדרים היפה ברחובות, ומתבונן אל תוככי הבאר המשוקמת עם מוטור ומשאבה, לא יאמין שבבחרותי היינו מגיעים למים בעומקה הנוכחי. כיום מפלס המים באזור רחובות נמוך ב-15 מטר מכפי מה שהיה לפני יותר ממאה שנים, כאשר הארץ הנידחת היתה ריקה ברובה ומוכת ביצות וקדחת!
ביצות? מי יגלה עפר מעיניכם חבריי, חלוצי העליות הראשונות, שייבשנו את ביצות פתח-תקווה וחדרה ואת עשרות הביצות שהיו פרושות לאורך שפלת החוף במרחק קילומטרים אחדים מהים והֵזינו כמעט כל הקיץ את מי התהום במים מתוקים ששימשו סכר טבעי נגד פלישת מי הים והמלְחת אקוויפר החוף! על יתושי הקדחת היה צריך אמנם להתגבר, ולשם כך יש עוד אמצעים לבד מייבוש הביצה, אבל לביצות עצמן, שאגרו את המים המתוקים של הגשמים ולא הניחו להם לזרום לים – היתה חשיבות אקולוגית ראשונה במעלה, וייתכן שייבושן היה שיבוש מיותר במחזור המים הארץ-ישראלי.
זאת ועוד, שמעתי שעל שטח הביצה של פתח-תקווה מדרום לירקון, מול מגורי שבט אבו-קישק לשעבר (כיום מפעל תע"ש מצפון לירקון) נמצא עכשיו בית-עלמין "הירקון" וקוברים בו את המתים בבגדי-ים שמא תהיה שנת שיטפונות כבעבר ויוצפו הקברים והמתים יצופו במים על פני כל שטח הביצה לשעבר, עם החסידות, הג'מוסים וצמחי הקנה והסוּף.
אורציון ברתנא
כדאי להישאר תושב תל אביב על שפת הירקון
א.
עַל שְׂפַת הַיַּרְקוֹן יַעַבְרוּ כָּל הַחַיִּים.
תְּעָלָה מְלֵאָה מַיִם, בּוֹץ, עִשְּׂבֵי נָהָר, צִפֳּרִים –
לְלֹא אֹמֶר עָבַר יוֹם הִגִּיעָה לָהּ אֲפֵלָה.
אֲפֵלָה. לְלֹא חֹק מַחֲשָׁבָה עוֹבְרִים עַל יָדָהּ כְּלָבִים,
זוֹרְמִים בְּתוֹכָהּ יְצוּרֵי הַמַּיִם
מִן הַיָּם וּבַחֲזָרָה.
ב.
טוֹב לַיַּרְקוֹן.
טוֹב לַמַּיִם הָאֲפֵלִים וּקְצַת מַסְרִיחִים.
הֵם אֵינָם מַבְטִיחִים הַבְטָחוֹת סְרָק כְּדֵי לִהְיוֹת בַּמָּקוֹם
אֵלָיו הִגִּיעוּ.
אִם כָּךְ, אִם זוֹהִי הַבְּחִירָה,
כְּדַאי לְהִשָּׁאֵר תּוֹשָׁב תֵּל אָבִיב עַל שְׂפַת הַיַּרְקוֹן,
וְלֹא לִנְסֹעַ מִכָּאן לְשַׁקֵּר בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם הַגָּדוֹל.
הֲרֵי מִמֵּילָא אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר שֶׁאֵין בַּיַּרְקוֹן.
הֲרֵי מִמֵּילָא אוֹתָהּ שֶּמֶש תִּזְרַח מֵעַל הַכֹּל מָחָר,
כְּשֶׁצִפֳּרִים יָרִימוּ עַיִן אַחַת וְרֶגֶל אַחַת
מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם.
שְׁתִיקָה עַתִּיקָה בְּצִמְחֵי הַמַּיִם הַצְּעִירִים,
בְּגָדְמֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַכּוֹתְבִים צוּרוֹת
עַל הַגָּדָה, לְעַיִן שֶׁעוֹד תִּקְרָא
אֶת הַשָּׂפָה שֶׁבָּהּ כָּתוּב גַּם הַשִּׁיר הַזֶּה.
פלא הירקון
יָצָאתִי עָיֵף. הָעִיר הַזּוֹ אֵינָה מְרַחֶמֶת.
מַה יְּכוֹלִים לְרַחֵם שִׁבְרֵי אוֹתִיּוֹת שֶׁהוּטְלוּ
יַחַד בְּזֵעַת אַפַּיִם?
אֲבָל מִישֶׁהוּ מְסַדֵּר אֶת שׁוּלֵי הַשָּׁמַיִם עַל פְּנֵי הַבָּתִים
כְּמוֹ תּוֹחֵב שׁוּב וָשׁוּב שׁוּלֵי כֻּתֹּנֶת אֶל
תּוֹךְ מִכְנָסַיִם.
כְּמוֹ מְחַזֵּר מְאֹהָב שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹם אֶחָד לִחְיוֹת,
אֲבָל אֵיזֶה יוֹם.
אֵיזֶה יוֹם.
כְּאֵב הָרֹאשׁ הוּא רַחֲמִים עַצְמִיִּים שֶׁל הַבָּשָׂר וְשֶׁל הַדָּם.
הַמַּחֲשָׁבוֹת מְנֻגָּעוֹת.
אֲבָל רוּחַ הַשִּׁיר עָף בַּצִּפֳּרִים
עַל גְּדוֹת הַיַּרְקוֹן עִם הַמַּיִם הַזּוֹרְמִים מִן הַיָּם אֶל הָעִיר,
עִם שְׁנֵי סַפְסָלִים שֶׁמַּמְשִׁיכִים לְהִתְקָרֵב זֶה לַזֶּה,
מַמְשִׁיכִים זֶה לַזֶּה לְהִתְגַּעְגֵּעַ,
מְטִילִים צְלָלִים בִּשְׁעַת עַרְבִית כְּמִקְלַעַת זְרוֹעוֹת.
אֵין מִי שֶׁיָּנוּחַ מִן הָעֲיֵפוּת בָּעִיר הַזֹּאת.
סִכְסוּך הַמְּכוֹנִיּוֹת מְבֻלְבָּל כִּשְׁגִיאוֹת כְּתִיב.
אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אֶת הָרֹאשׁ הַחוֹלֶה
שֶׁל הַנָּהָר.
יוֹם וַלַּיְלָה מוֹדֵד מֻסְמָךְ שֶׁל אַהֲבָה.
וְגַם הַמַּיִם הַמְּעֻפָּשִׁים הוֹפְכִים זָהָב
בִּכְלָל הַנִּסִּים הַמִּתְרַחֲשִׁים בְּכָל עַכְשָׁו.
20.10.98
עיתונאים ופוליטיקאים קובעים שוב ושוב:
בישראל קיים הפער החברתי והכלכלי הגבוה ביותר בעולם!
שקר!
בעולם יש כיום 852 מיליון רעבים, רובם באפריקה, שבה עלה מספרם בשבע השנים האחרונות מ-88 מיליון ל-200 מיליון! – יותר ממחצית אוכלוסיית כדור-הארץ חיה בפערים חברתיים וכלכליים גדולים לאין שיעור (חלק כלל לא קטן חי ממש בזבל, או בדולר ליום) – והיא יכולה רק לחלום על חיי עוני בישראל – עם ביטוח בריאות ממלכתי, חינוך ממלכתי חינם, דמי אבטלה (לעיתים גם למועסקים), קצבאות ביטוח לאומי, מצרכי יסוד מסובסדים או בפיקוח מחירים, מערכת סעד ממלכתית ומערכת הטבות ותרומות לַסקטורים שבוחרים בַּעוני מרצון!
כמה ימים בשנה עובד בשדות איכר תאילנדי או סיני בשביל אורז וטפיוקה לו ולמשפחתו?
כמה ימים בשנה עובד (אם לא עצל), לרוב בצֵל, אדם ישראלי בשביל לחם לו ולמשפחתו?
רמת העריכה משתפרת: הפָדִיחוֹת של עיתון "הארץ"
ערב ראש השנה, כותרת-משנה בעיתון "הארץ" למאמר של עו"ד אביגדור פלדמן: "בשנה זו יפרשו הנשיא ברק והמשנה-לנשיא חשין. השנה פרש השופט מצא ולפניו השופטת דורנר. אלה פדיחות שיפוטיות מעוררות אימה."
ואילו במאמר עצמו כתב פלדמן: "...לנדוי, זוסמן, אגרנט, כהן, זילברג, ש"ז חשין... אלה פדחות שיפוטיות מעוררות השתהות [השתאות?] ואימה."
פדחות. פדחת. חלקה הקדמי של הגולגולת.
מובא אצל ב. מיכאל ב"גם בארזים", "ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת", 7.10.05.
אל תהיה טֶמְבֶּל, רוץ וָשֵב לראות מדי שבוע את הטלנובלה
"האסירה" עם גָבְּרִיאֵלָה סְפַּאנִיק בערוץ "וִיווה פלוס"
מקסימום יגידו שאתה ברמה של אהוד בן עזר
ועוזרת-הבית שלו, שעימה הוא מדסקס את הפרקים האחרונים כל יום שלישי בארוחת-הבוקר על קערה של סלט
סדרת הטלנובלה המדהימה "האסירה" (לָה פְּרִיסוֹנְיֵירָה) בכיכובה של השחקנית המרגשת, היפה והכובשת באישיותה גבריאלה ספאניק, ועם צוות שחקנים נהדר ועלילה מרתקת – עברה כבר את 100 הפרקים הראשונים, ומי שלא ראה אותה מראשיתה הפסיד חווייה תיאטרונית, ספרותית ואמנותית מן המדרגה הראשונה. הסדרה המופלאה והמרתקת, שנפרשת כרומאן קלאסי, שמה בכיס הקטן את אופרות הסבון האמריקאיות ואת הסדרות הישראליות שבהן, כמו בחלק מהרומאנים החשובים – "הולכים מטר ומדברים קילומטר" (הגדרה של בועז עברון מלפני כארבעים שנה בתקופת כתיבתו ב"הארץ").
מומלץ להקליט את השלושה פרקים ברצף ולראותם בשקט אחרי חצות-לילה כדי שלא יפריעו לך בדיבורים ובטלפונים בשעת הצפייה, וגם תוכל לסובב לאחור סצינות מדהימות במיוחד (כעלעול חוזר בדף של רומאן מעולה) ולשפר את הספרדית שלך שגם בה אתה כבר מאוהב אם אתה שפוט של גבריאלה ספאניק.
כזכור למאות הקוראים שקיבלו ממר א. בן עזר חינם בדואר את הרומאן שלו "חנות הבשר שלי", הוקדש הספר לשחקנית הגדולה גבריאלה ספאניק, שכנראה יודעת עברית – שהרי אם לא הזדעזעה מתוכנו – מדוע לא שלחה אפילו מכתב תודה אחד למעריצהּ המאוהב בה מרחוק והקורא כל כתבה על אודותיה בכתב-העת הספרותי המעולה והגדול מן החיים, "ויווה פלוס"?
הופיע בהוצאת אסטרולוג
ספר שיריו של אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
למכירה בחנויות ב-48 ₪
או ב-30 ₪ לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א
[וכן בחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-150 חנויות הספרים ונקודות המכירה של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה, רשת סטימצקי אמנם נמכרה כבר אבל ספר השירים, הנמכר בקצב של עותק לשבוע, יאזל רק בעוד כחמש שנים].
האם שאלתם את עצמכם איך זה שבכל מאות הדפים של עיתוני ומוספי החגים לא הופיע שמו של אהוד בן עזר ושל ספר שיריו החדש "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" אפילו פעם אחת? שום עורך לא ביקש ממנו התחלה של רומאן, לא סיפור כיצד התחיל לכתוב, לא הזמין לפרסום את הרצאתה המעולה של ש. שפרה על ספר שיריו החדש, לא התעניין כיצד נראה חדר-עבודתו ואם בית-כיסאו סמוך לשולחנו ומתי איבד את בתוליו ותחת של מי לקק לקידומו וכיצד השתמשו אחרים במחקריו מבלי לציין את שמו ומדוע לא רואיין ולא נשאל ולא הוזמן להשתתף בכתב ובעל-פה בשום נושא, כולל אלה שהעלה ב"חשבון נפש יהודי חילוני"?
תשובה: מה הקשר של אהוד בן עזר לספרות העברית ולתרבות היהודית?
מותגים
אהוד יקירי,
העיתונים שלך עלא-כיפק, אני חושב שהגיע הזמן לדון מעט ב"מותגי" הספרות, שמזמן חדלו להיות סופרים (ומשוררים) והפכו להיות מותגים מנייריסטים. גם "מנהלי" הביקורת נעשו מעט למעין מיטרד לאור כתיבתם הארכנית והמשעממת לנכבדי [?] בעיקר למשוררים המקפצים על כל גבעה, מצטלמים בכל מקום ואת עבודתם הטובה לשעבר הפכו לבדיחה.
מ. בעל שם
משורר עברי ותיק
סופר נידח משיב: אולי אתה צודק. לעיתים די ברומאן מחורבן אחד כדי להימנות מיד על נבחרת הפרוזה העברית המככבת והמופיעה ובייחוד אם יש לך עמדה חזקה בתקשורת וגם לא יזיק לך אם אתה בתולה.
חשוב מאוד: עצה לסופרים שבקרב הקוראים
בקשר ללקסיקון הסופרים העבריים החדש
אגודת הסופרים העבריים בישראל שוקדת בשנים האחרונות על הוצאת לקסיקון סופרי ישראל הכותבים עברית. אך משום-מה יש בעיות קשות לסופרים בקבלת ההגהות של הערכים על אודותיהם, ובקבלת ההגהות של תיקוני ההגהות, כמקובל, עד לנוסח הסופי. עצתנו לסופרים – לא לאשר את הדפסת הערך שלהם, לא לשלם 100 שקל כמומלץ ולא לשלוח את תמונתם – עד שלא יישלח לידיהם לאישור הערך המודפס שלהם, בדיוק כפי שיופיע בלקסיקון וללא שום שגיאה. ודי לחכימא ברמיזה, ולשטיא – בכורמיזא.
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
חדשות טריות ב"הארץ" מהמושב רחובות
"סיפור האהבה קורס אל תוך עצמו וחושף את אופייה הבדוי, האשלייתי, של האהבה הנרקמת בין מושבניק יהודי לבין אחת הפועלות הערביות שלו." אברהם בלבן ברשימה "מאה שנה של אהבה מדומה", על הסיפור "לטיפה" של הסופר משה סמילנסקי, ("הארץ", "תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר, 17.10.05).
מר בלבן מלמד קורס באוניברסיטה בארה"ב לפי המקראה האמריקאית על הערבי בספרות העברית שערך והקדים לה מבוא אהוד בן עזר. כמו כן הוא מכיר את ספריו של בן עזר "במולדת הגעגועים המנוגדים", "ברנר והערבים", וחוברת הרצאותיו של בן עזר באוניברסיטה הפתוחה "צל הפרדסים והר הגעש" שאותה קיבל אישית מהמחבר יחד עם כל הביבליוגרפיה הממוחשבת בנושא. בן עזר אינו היחיד שכתב על הסיפור "לטיפה" ועל יחסו של משה סמילנסקי לערבים במרוצת מאה השנים האחרונות. עם זאת, אין אף ציטוט מבן עזר ומאחרים ברשימה ההזוייה-למחצה של בלבן, שהמעט שנכון בה איננו מקורי, ומה שכביכול מקורי – נכון כמו "המושבניק היהודי" מרחובות מלפני מאה שנה.
[נשלח לפרסום ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"]
צל"ש לַיּוֹשְׁרָה של השחקן עודד תאומי
שחקנים פחות בכירים בתיאטרון הישראלי נאלצים אולי לא-פעם לעשות שקר בנפשם
צל"ש רביעי מטעם "חדשות בן עזר" מגיע לשחקן התיאטרון הקאמרי עודד תאומי שפרש מהצגת המחזה "ארוחה עם אבא" מאת מוטי לרנר בשל אי הסכמה עם תכניו הפוליטיים. המחזה עוסק בבן שחושד שאביו פיקד על טבח בכפר ערבי במלחמת העצמאות.
פרופ' פלוֹץ בן-שחר מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי: "כידוע הבעייה העיקרית של היישוב העברי, שמנה בשנת 1948 שש מאות אלף איש מול שבע מדינות ערב שקמו עליו במטרה נעלה לתת לו במתנה מדינה מערבה לַחוף – היתה הטבח שעשו מפקדי תש"ח בכפרים הערביים, וכך הוקמה מדינת ישראל הקולוניאליסטית על חורבות הג'נוסייד שערכה בעם הפלסטיני של דרום-סוריה (כהגדרתו אז), אשר כמעט לא נותר ממנו שריד ופליט בשל ההשמדה ההמונית, שלעומתה השואה נראית כיום כמשחק ילדים. וטוב עושה התיאטרון העברי המסובסד שאינו מטאטא את זוועות העבר של צה"ל אל מתחת לִשְטיח ההיסטוריה הישראלית הממוסדת, שלצערנו עדיין מעוֶתת ומשחיתה את שדה המחקר הצחיח במקום לטייבוֹ בְּזֶבֶל ציוני."
מידע משפחתי: עודד תאומי הוא אחיה-למחצה הצעיר של היפהפייה תמר בן-עזר ז"ל, בתם של שחקני התא"י (התיאטרון הארץ-ישראלי) הידוע-בשעתו פרידה כרמלית (לימים ברלוי) ומאיר תאומי (מקודם טימן); תמר היתה אשתו של (סא"ל מיל., מלוחמי תש"ח) אהרון בן-עזר ז"ל (בן-דודו של אהוד בן עזר) והיתה סבתה של הסופרת הצעירה עדי בן-עזר (מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" בהוצאת "אסטרולוג").
מקבלי הצל"שים הקודמים מטעם "חדשות בן עזר": אסתר זנדברג (חושפת המזימה להרוס את היכל התרבות). התאנים של קיץ 2005 (מי שטעם יודע). ד"ר יצחק נוי (מעלה באופן שערורייתי את הרמה השכלית ב"קול ישראל"). בינתיים רק התאנים שלחו תודה.
אין מה לעשות: עוד מפגן של גאונות בהיכל התרבות
"לה טרוויאטה" מאת ורדי בניצוח זובין מהטה ועם זמרת הסופרן המדהימה אַנְיָה הַרְטֵרוֹס בתפקיד הראשי של ויוֹלֶטָה
קהל האלפים בהיכל התרבות הבלתי-משופץ אתמול בתל-אביב לא הפסיק למחוא כפיים ולהריע אחרי כל אריָה וקטע מקהלה, ובעיקר בסיום, באחד הערבים הגדולים, שבו נפתחה עונת הקונצרטים תשס"ו, 2005/2006. שוב הוכח שאין תחליף לגאונות האנושית של זמרות וזמרי אופרה גדולים, אשר בקולם הטבעי ממלאים היכל בלתי-משופץ, שהוא עדיין מן הטובים בעולם מבחינת האקוסטיקה שלו (עד שישפצו אותו ויתעלה לדרגת האקוסטיקה של קניון ישראלי).
שוב הוכח שביצוע קונצרטנטי של אופרה, כפי שהפילהרמונית במיטבה ותחת שרביטו של זובין מהטה יודעת להגיש, יחד עם הופעה מעולה של מקהלת זמרי פילהרמוניה, ותרגום רץ המעלה את הדיאלוגים והעלילה לדרגת דרמה אמיתית, ובעיקר עם זמרים מעולים שאין עליהם עול תלבושות ומשחק מוחצן אלא יכולים להתרכז בזמרה עצמה – שכל אלה עדיפים על מופע ראוותני עם תפאורות ותלבושות ותאורה ופעלולים שמאפילים לפעמים על המוסיקה ומגחכים את העלילה. בביצוע קונצרטנטי מחוייב המאזין להיות שותף פעיל ולברוא בדימיונו את התפאורות, ותאמינו או לא, בהרבה מקרים זה הרבה יותר מוצלח ממה שרואים בביצוע בימתי.
איזה ערב גדול! איזו זמרת מדהימה, גאונית – היא הגרמניה אניה הרטרוס, הגבוהה ושחורת השיער, שאפשר לומר שנשאה על קולה את מרבית האופרה מתוך אנושיות עמוקה, בקלות, בטבעיות, בעוצמות שמגיעות לגבולות כוחו של הקול האנושי, וגם הצליחה לגרום לך, בעזרת ורדי – כמעט לבכות בקטעים מרגשים מבחינה דרמטית ומוסיקלית כאחת; ועימה יש לציין את הבריטון הפולני אנדזֵ'יי דוֹבֶּר בתפקיד אביו של אלפרדו, ואת אלפרדו עצמו, מאהבה של ויולטה (הזונה השחפנית היפה והמסכנה מ"הגברת עם הקמליות" של אלכסנדר דיומא הבן) בביצוע הטנור הקנדי מרק הרוויי, שככל טנור מאוהב, מתקשה להגיע באופרה למקום הראשון.
רוצו. רוצו ואל תפסידו, אם רק תשיגו עוד כרטיסים – להצגות האחרונות של "לה טרוויאטה". שוב הוכח שאם יש מקום בארץ שבו אפשר להאזין לביצוע מוסיקה ברמה שאין טובה ממנה גם בבירות הגדולות בעולם, הרי הם הקונצרטים המוצלחים של הפילהרמונית כל עוד הם מתקיימים בהיכל התרבות הבלתי-משופץ בתל-אביב.
צל"ש שלילי לנשיא סוריה בשאר אל-אסאד
צל"ש שלילי (ציון לשלילה) ראשון מטעם "חדשות בן עזר" מגיע לנשיא סוריה בשאר אל-אסאד. הבעת פניו המיתממת והחצופה כאשר הוא משקר במצח נחושה בראיון טלוויזיוני ואומר שאין לסוריה שום קשר לרציחתו של ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי – יש בה כדי ללמֵד הרבה מאוד על תרבות השקר במזרח-התיכון. שווה לסמסטר בפקולטה לא-מושחתת.
היזכרו בפרצופי דיבורם של מנהיגים מקומיים אחרים, כמנוח (המרחוּם) אבו-עמאר, ותראו שבאזורנו אין צורך במכונת-אמת כדי להבחין בשקר – אלא אם כן אתם נמנים על אלה שהתקינות הפוליטית השקרית מפלסת להם דרך בחיים ובעיתונות ומפריעה להם להבחין בַּאמת, ואתם מאמינים לכל דבר שקר של מנהיג ערבי, במיוחד אם הוא מכוון נגד ישראל –
ואלא אם כן אתם מסתירים עמדות אנטי-ישראלית של אישים שאתם חפצים ביקרם, דוגמת חתן פרס נובל לספרות האחרון, שראוי היה להעניק גם לו צל"ש שלילי על שנאתו לישראל. הנה פרופ' אברהם עוז עושה מהטיפש הפוליטי חסר-המצפון – קדוש מעונה: "פינטר אומר את אשר בליבו על רשעותם של מנהיגים, בלי לחשֵב את מידת הפגיעה והנזק שביקורת כזו עלולה להמיט על מעמדו כיוצר!" ("קצין ולא ג'נטלמן", "ידיעות אחרונות", 21.10.05) – זאת על מי שתמך בסדאם חוסיין, ובפלסטינים נגד ישראל, בהפגנה בלונדון! – חכו-חכו ועוד תראו איזה ים של חרא ישפוך עלינו פינטר במעמד קבלת פרס נובל, ושלנו כאן ילקקו שפתיים וייהנו!
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק ארבעה-עשר
לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. שמלת העץ
עד מהרה חיזק גיורא, בעזרתנו, את עמודי הסוכה. את השקים שהביא איתו בעגלתו לקחנו צבי ואני ופרמנו בעזרת להב האולר, חותכים בחוט המחבר יחד את שוליהם עד שהתקבלו יריעות רחבות שבעזרתן חידשנו ומתחתנו היטב את דופנותיה וגגה של הסוכה, שנעשתה לנו כמין בית זמני.
אמנם, לא היה בה מן החן המתנשא של הסוכה, או השוֹמֵרָה, בכרם. זו היתה ניצבת בראש הגבעה בלב הכרם, על פיגום של צינורות-ברזל שגפנים מטפסות בהם. עולים אליה בסולם והיא כולה כמו קומה שנייה שצוֹפה על פני מרחבי הכרם, בדומה לסוכות המצילים הגבוהות, שמהן הם מתבוננים לעבר הים. אפלולית וקרירות נעימה שוררת בה, צוננת כַכפור הדק של אשכולות המוסקאט הלבן, שנבצרו השכם בבוקר והיו חבויים בפינתה בסל-נצרים קלוע המשמש לבציר, ומכוסים עלי-גפן ירוקים וטריים כאשכולות.
פועל שחיזר אחר בת של דודי אלכס, ולימים נשא אותה לאישה, התקרב עימה ערב אחד אל השוֹמֵרָה, ומה מאוד התפלא כאשר שמע ממעל את קולו של דודי מְתנֶה אהבים עם פועלת צעירה, מדגדג לה באזורים המעוררים כנראה צחוק, ומלמד אותה עברית: "פְּנִים, חוץ! פנים, חוץ!" – מיד חמק משם המחזר מבלי שגילה לבת-דודי מה שמעו אוזניו בשוֹמֵרָה.
לא. סוכתנו זו, "המלונה במִקשה", היתה כקרובה ענייה של השומרה. רובצת על הקרקע, פרוצה לכל עבר, ארעית כל-כך, נטושה, חמה ומרוחקת מכל פיסת-ירק, לא תואר ולא הדר לה.
ועתה, לאחר שהשלמנו את התקנתה, הגיעה השעה לדאוג למזוננו למשך כל היום. היה זה בעיקר רעיונו של צבי, שביום-השדה נאכל רק ממה שהטבע מעניק לנו, בסגנון רובינזון קרוזו. לכן גם לא הביא עימו שום דבר מאכל מן הבית, ובתרמיל-הצד הצבאי שלו היו, לדבריו, רק אותם חפצים אשר בשעת חירום ניתן לצנוח עימם ממטוס או לגרור אותם בשחייה מאונייה טרופה בלב-ים כשהם נתונים בתוך שק מתנפח ואטום למים.
גיורא, שראה את הנולד, הסכים עקרונית להיעזר ככל האפשר במה ש"הטבע" יזמֵן לנו, אך דאג להבאת אותם מִצרכים שידע מראש כי "הטבע" – כלומר, כל מה שצומח באחוזת פלז – לא יספק לנו, כמו לחם ותפוחי-אדמה ושמן ובצל ומלח ועוד.
ואילו אני – וכי היתה לי ברירה? עימי ששת הכריכים, הארוזים הפעם בנייר פֶּרגַמֶנט, עם פלחי-הביצה כמילוי להם, ואשכול ענבים גדול, רחוץ ומחוטא ומדיף עדיין מעט קור ממקרר-הקרח. ובקבוק זכוכית, לא מימייה – מלא תה קר ממותק עם מיץ לימון. אצלנו בבית, כל מי שהיה יוצא לשעות אחדות, לעבודה או לנסיעה, נהג לשאת עימו גם בקבוק מלא מים או תה קר, סגור בפקק של שעם. שיהיה. בימים ההם לא רק לא מכרו מי-שתייה בבקבוקי פלסטיק אלא הפלסטיק עצמו טרם היה קיים.
חלוקת העבודה היתה אפוא כך: צבי יצא לסייר במִקשה כדי למצוא אבטיח או שניים שעודם ראויים למאכל, להצניעם בצל שדרת הברושים שסוככת על הפרדס הסמוך, ואם במקרה זורמים שם מי-השקיה בתעלת-הבטון – מה טוב. האבטיח יצטנן מהר. אחר-כך יסור צבי לכרם ויביא מלוא הסל עוללות, אלה האשכולות הזעירים, שבכל אחד מהם אולי ארבעה-חמישה ענבים צהובים או שחורים ובשלים במיוחד, ואשר רשות גמורה יש לאסוף אותם אחרי הבציר. ואגב, יום-השדה, כולל הלקט בשדה ובכרם, היה באישור מפורש של אבא, האחראי לניהולה של אחוזת פלז. ומטרתו המוצהרת של היום (צבי עמד על כך שאבקש מאבא לומר זאת בפירוש) – "לעזור בשמירת השדות."
עליי הוטלה משימה קלה-יחסית. לגשת לחלקת התירס הסמוכה, שאף היא כבר החלה להצהיב, ולהביא קלחים אחדים שעדיין שמרו על טריותם וטרם נעשו ראויים להיות רק גרעיני-מאכל לתרנגולות.
בזאת, למעשה, כמעט שהסתיימו כל המִכמנים שעשויים היינו למצוא על סביבנו בַּ"טבע" בשלהי הקיץ. לא שׁשׁת, לא בננות ובוודאי שלא אגוזי קוקוס ומעיינות מים וכל אותם דברים שונים ומשונים שמהם ניזון ובהם הסתייע רובינזון קרוזו כל שנות שִבתו באי.
מֵי הירקון הזורמים בו היו כבר אז אסורים בשתייה בגלל מחלת הבִּילהַרציָה, ודגים ראויים למאכל לא היו בו. אמנם, בימי ראשיתה של המושבה היו שחשבו אחרת. כאשר נשלח אחד מהם, איש עליז וחובב גוזמאות מטבעו, אברהם קוֹפֶּלמן שמו, אל יהודֵי העיר בְּיַאליסטוֹק שברוסיה, להשפיע עליהם לעלות לארץ-ישראל (זה היה לפני שנים רבות, בשנת 1883 לערך) סיפר להם דברים מופלאים על החיים הצפויים "בחיק הטבע" במושבה הצעירה:
יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ לימונים. ופותח לו היהודי את חלון ביתו, שולח ידו וקוטף לימון, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ.
יושב לו יהודי בביתו על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין, אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן האלוהים בעדן.
ואם אתם שואלים: "והאם להביא כובע-צילינדר?" – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם שם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו.
ורוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו, מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול ולפעמים לשם ציד דגים. דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפּוּד הרוסי –
וכשבאו לבסוף המתיישבים החדשים למושבה, וראו שהיא חרבה עדיין כי תושביה הראשונים ברחו בגלל המלריה, היא הקדחת הקטלנית שהפיצו היתושים השורצים בביצה ליד הירקון, וכי המציאות שונה מאוד מן הגוזמאות – באו אליו בטענות.
השיב להם קופלמן:
"אתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה הכנסתי אתכם במחילה מכבודכם לארץ-ישראל…"
מאותם ימי ראשית של המושבה השתמרה במשפחה שלנו גם המעשייה על שמלת העץ, שאותה סיפרה לדודתי האומנת הערבייה שגידלה אותה, חַדִיגָ'ה.
שמלת העץ
היה היתה בחצר הסוּלטן רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחוּ הירוק, ליד האגם.
מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה ומנסים לחמוס ממנה את אוצרה היקר לה מכול, את בתוליה, או מנסים לדחוף לה אצבעות בתחת, והיא נערה קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.
לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – טִפטפו דמעותיה המלוחות על העשב הטרי – אבל להקת האווזים המשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן לא שמו לב לסבלה.
יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.
"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.
סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון. כיצד מבקשים הנבלים הסובבים אותה לחמוס את תומתה ממנה.
"אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"
"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד ממני את השמלה כדי לדחוף לי אצבעות בתחת!"
"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק ותתהדק עלייך שמלת העץ!"
"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"
"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."
הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועָה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.
חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.
המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה ולנסות לדחוף לה אצבעות, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.
וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ המתהלך בתוך להקת האווזים.
המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – עֵצית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.
ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.
ולסוּלטן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עָמֵדִי שמו.
בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.
ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדָה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השֵׁדוֹת גרות מתחת לאדמה, ובלילה הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים שמכסים אותם בזיעה קרה – או חלומות תאווה שסוחטים את זרעם לַשֵׁדוֹת שמתעבְּרות בִּישיבה ויולדות שֵׁדוֹנים ערטילאיים.
יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה עֵצית עם להקת אווזיה.
לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, קווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם וגביעי שדיה זקופים.
התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.
אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –
– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.
"מי את?" שאל.
"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."
"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"
"אני עֵצִית, רועת האווזים של הארמון."
"אני רוצה לשאת אותך לאישה, עֵצית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.
"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"
"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."
חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב –
ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –
וכך הם עלו ובאו עד כיסאו של הסולטן.
"אבא, אני רוצה לשאת את עצית לאישה!" הכריז עמדי.
כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-הסולטן השתגע!" –
והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.
"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר הסולטן. ועל הרועָה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"
"אבל עֵצִית נערה יפהפייה היא!" התעקש עָמֵדִי, "צנועה וגם בתולה!"
שוב פרצו כולם בצחוק, "בתולה כקרש!" – והסולטן אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"
למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.
אז הִפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:
"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העֵציות שלה."
"איך?"
האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.
"אבל אני אטבע!" נחרד עמדי.
הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה.
חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"
למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.
לפנות-ערב ירדה עצית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה והיא פורחת ביופייה ולבנה כשלג, קווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים, וגביעי שדיה זקופים וצחורים מאוד, לבד מהפטמות.
כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את עצית הערומה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ אמנם ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –
(לימים ריכלו המשרתים: "בתולה נכנסה היא אל האגם, שוב לא יצאה בתולה!")
והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –
עלו עמדי ורועת-האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון.
לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.
ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם ולהזדווג תחת אל תחת מבעד לנוצות.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)
פרק חמישה-עשר: מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות
פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל