| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 84
תל אביב, יום חמישי, כ"ד בתשרי תשס"ו, 27 באוקטובר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: חיבה אפלה לפולין, ריקי גושן: ארץ אבות ואימהות שלי
להיכן נעלמו קטר ושני קרונות ששלחו יהודים להשמדה מלודז'?
תגלית מהתקופה הקולוניאלית: סופר נידח מר א. בן עזר הוא בנו של ממלא-מקומו של מוכתר המושבה!
גיליון הניצחון של "הגלגל": "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!"
אליהו הכהן: מאיר הלוי לטריס לא היה מומר!
ארוחת צהריים לשלושה במסעדת חיים (הרומני)
מרק צ'ורבה נוסח טרנסילבניה (חצי הונגרי)
סופרת סעודית: "דמיין שאתה אישה"
בדריה אל-בשר, סופרת סעודית ומרצה למדעי החברה באוניברסיטת המלך סעוד, פירסמה מאמר ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" תחת הכותרת: "דמיין שאתה אישה"*. להלן עיקרי המאמר:
"דמיין שאתה אישה. כאשר נולד אחיך אומרים עליו "הגיע בן, כמה נפלא,"** וכאשר אתה נולד אומרים "כמה נפלא, הגיעה בת קטנה," – תוך שימוש בצורת הקטנה. מברכים על בואך אם מדובר בבת ראשונה או שנייה, אולם עדיף שמספר זה לא יגדל כדי שלאימא לא יקרו דברים בלתי רצויים. ואילו הגעתם של אחיך הבנים מתקבלת בברכה, כן ירבו.
דמיין שאתה אישה. אתה צריך תמיד את הסכמת האפוטרופוס, לא רק במקרה של נישואים ראשונים של בתולה כפי שסוברים חכמי ההלכה, אלא בכל דבר ועניין. אינך רוכש השכלה אלא בהסכמת האפוטרופוס שלך, אפילו אם אתה מגיע לרמת דוקטוראט. אינך עובד ומתפרנס אלא בהסכמת האפוטרופוס. יתרה מכך, יש אנשים שאינם מתביישים לומר שאין להסכים לכך שהאישה תעבוד אפילו במגזר הפרטי.
דמיין שאתה אישה והאפוטרופוס הזה שצריך להיות נוכח איתך בכל מקום הוא בנך בן ה-15 או אחיך, המחכך בסנטרו לפני שהוא נותן את הסכמתו ואומר: "מה דעתכם, גברים, האם אתן לה רשות ללכת?" לעיתים הוא מבקש על כך... שוחד, שומו שמיים! [אולם] אחיך נמנע מלקחת את השוחד הזה ב"מזומן" מפני שכבודו העצמי מונע ממנו לשים יד על כספה של אישה. לכן, הוא מעדיף שהשוחד יהיה מכונית, מקרר או ערבות לתשלומים שאתה משלם [בשמו] עד שאללה יסדיר את ענייניו...
דמיין שאתה אישה ואתה נתון להתנכלות, למכות או לרצח. כאשר העיתונים מפרסמים את תמונתך ואת תמונת הפושעים והברבריות שלהם יש מי ששואל: "האם הקורבן היתה מכוסה [ברעלה] או לא?" – ואם היא היתה מכוסה [ברעלה, עולה השאלה:] "מי נתן לה לצאת מהבית בשעה כזו?" – במקרה שהבעל שלך הוא ששבר את צלעותיך [אנשים יאמרו] שללא ספק היתה לכך סיבה [מוצדקת].
דמיין שאתה אישה שהבעל שובר לך את האף, היד או הרגל ואתה הולך להתלונן בפני הקאצ'י [שופט]. הקאצ'י שואל אותך מה תלונתך ואתה אומר: "הוא מכה אותי." הקאצ'י משיב בגינוי: "זה הכול?!" כלומר [לשיטתו של הקאצ'י] ההכאה היא מצב טכני קיים בין כל בני זוג ואוהבים [כפי שנאמר] "הכאת האהוב היא כמו אכילת צימוקים."
דמיין שאתה אישה וכדי לנהל את ענייניך אתה נאלץ לנסוע ב"לימוזינה" עם נהג הודי או סרילנקי... או שאתה [נאלץ] לחכות לאח הקטן כדי שייקח אותך לעבודה, או להביא אדם שילמד נהיגה במכוניתך ויתאמן על חשבונך... מפני שאסור לך לנהוג במכונית.
דמיין שאתה אישה במאה העשרים ואתה רואה פתוות של כמה חכמי הלכה [פקהאא] בתקופה הזו, שעוסקים בדין לקיחתן של נשות האוייב בשבי וקיום יחסי-מין איתן. יתרה מכך, אתה רואה שמישהו מפרסם פתווא בנוגע לדין לקיחה בשבי של נשות האוייב הנמצא עימך [כיום] במצב של שלום, ואינך יודע באילו נשות אוייב מדובר.
דמיין שאתה אישה שכותבת בעיתון, וכל פעם שאתה כותב על העניינים שלכן, על הבעיות שלכן [כנשים], על העוני שלכן, על האבטלה שלכן ועל מעמדכן בבתי המשפט אומרים עליך: "עזבו אותה, כל הדיבורים שלה הם דיבורים של נשים."
* אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 9.10.2005.
** הביטוי "כמה נפלא" הוא תרגום של הביטוי בערבית "מא שאא ללה" (מילולית: "מה שאללה רצה") בו משתמשים לבטא שמחה תודה והישמרות מפני עין הרע, אולם גם משתמשים בו בצורה אירונית.
באדיבות ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. לקבלת חומר שוטף אפשר לפנות:
חיבה אפלה לפולין
אהוד בן עזר שלום,
אני קוראת נאמנה שלך מאז ימי נעוריי, מאז קראתי את "המחצבה" ושלחתי לך כמה סיפורי בוסר. מכתביך המעודדים שמורים עימי עד היום. אני גרה מרחק דקה הליכה איטית מתחנת הדלק בקריית-חיים [המערבית], שבה אתה אוהב לאכול [במסעדה הרוסית "ארתור"]. אני רואה אותה מביתי אבל לא ידעתי שיש שם מסעדה.
קראתי גם את רשמי פולין שלך. גם לי יש פינה מוזרה של חיבה אפלה אל הארץ הזו. הייתי שם לפני שש שנים. תיכננתי לכתוב את יצירת המופת, אבל יצאו לי שלושה עמודים. הם הופיעו בספר "בכור היצירה", יובל ליצירתו של שלמה גיורא שוהם, שראה אור לפני כחצי שנה.
אני שולחת לך את סיפורי הקט ומקווה שתיהנה.
לפני שאסיים רציתי עוד שתדע שפוליטית אתה כותב את מה שאני הייתי צריכה לכתוב, אם רק היה לי מספיק אנרגיה להתעסק גם בבעיות של עם ישראל.
המשך בפועלך הספרותי והפוליטי המבורך ואני אמשיך לקרוא.
שלך,
ריקי גושן
[12.10.05]
ריקי גושן
ארץ אבות ואימהות שלי
בלילה בו עזבנו את פולין, חצינו את הגבול ונכנסנו לתוך צ'כיה. מתי-שהוא, עמוק בתוך החושך הזר, דפיקות חזקות בדלת קרון השינה העירו אותנו. שוטרים או חיילים פולנים ביקשו את דרכונינו וחשבתי שמזל שהשנה היא 1999 ולא 1939. המחשבה הזאת עלתה וחזרה בערך מאה פעמים בכל יום בפולין ולא הרפתה לרגע בתוך מחנות הריכוז, אבל גוועה ביחד עם צעדי השוטרים או החיילים המתרחקים, ופולין שלא אוכל לבקר בה יותר לעולם.
ואז, אחרי חצות, לפני שנרדמתי שוב, הבטתי אל החוץ הכהה עם הפנסים המקריים שחלפו בחלון וטלטולי הרכבת, עלה על דעתי לראשונה בדחיפות שצריך, לא, לא צריך, אלא חובה לכתוב על הנסיעה הזו. ליטפתי את בטני השטוחה יותר מאי-פעם ותהיתי עוד, למה כל כך חשוב לכתוב על הנסיעה ולמי. לא מצאתי תשובה באותו לילה. עוד לא מצאתי את הקורא. לא ידעתי את מי אני רוצה לרגש, כך שיתרשם ואולי יעריך אותי יותר.
בשעות הרבות של מנוחה בבית, שגופי הכתיב לי, ניסיתי למצוא את התשובה. בחנתי את המענים בזה-אחר-זה, כדי להיוותר עם האחד. האחד שבשבילו אחזור על הטיול הזה שוב ושוב, על הסיבובים בכיכרות הערים הגדולות, בכפרים הנידחים, הנסיעה בכבישים, הלינה במלונות קטנים והשוטטויות ההלומות בין צריפי המגורים והגזים. הטיול בנופים ירוקים, במזג אוויר יבש, קריר ונעים, בצלילי השפה עם המבטא הקשה, שכל יום שחלף זיהיתי בה עוד כמה מילים שהפכו להיות מוכרות, ופחות צורמות. כל הרגעים היפים, כשהלב מרגיש מלא וקל, הגוף נינוח והראש שקט, והרגעים האחרים, הקשים – כשהקרביים חושבים להתפלץ ואין לאן לברוח, אפילו לא לזרועות הגבר מפני שזרועותיו וקרביו נושאים את אותו המטען עם זיכרונות לא לו, של כל אלה שחיו, עונו ונרצחו שם, במרחבים הגדולים של הארץ ההיא.
לא היה לי שום צורך או כוונה לכתוב לַהמון, לנסות לבדרו תמורת אהדה וכסף. מחיאות כפיים של אנשים ללא פנים היו הראשונים ששללתי. אחר-כך ביטלתי את כל מי שהכרתי, אלה שאכפת לי מהם שמעו את הסיפורים, למענם אין צורך להתאמץ ולכתוב.
הבא בתור היה אלוהים. אנשים רבים, דתיים, חיים ופועלים מתוך כוונה שאלוהים יראה את מעשיהם ויעריך את חייהם בעולם הזה ובעולם הבא. לכן היה ברור לי שהשורות האלה הן לא דרישה לתשומת לב ולאהדה מצד הבורא, גם לא ניהול חשבונות איתו ובטח לא זעקה מאוחרת: מדוע עשה זאת לאבא שלי, למשפחה שלי, לעם שלי.
גם לדייבי היה מעט מאוד מה לומר לו. אחרי הסיבוב בטרבלינקה, המחנה הראשון שלנו, דייבי אמר את המשפט הכי ארוך שלו בנושא: "יש משהו שנותן חיים, נעלם, ואחרי שנים חוזר כדי לקחת אותם, את החיים. זהו תפקידו היחיד בעולם."
במיידנק, המחנה השני שלנו, דייבי קרא לו "בן זונה".
בבירקנאו, המחנה השלישי והכי נורא שלנו, דייבי לא קרא לו כלל, והוא נמנע מהערות או מחוות דעת על הבורא גם באושוויץ, המחנה האחרון שלנו.
שלושת אלפי שנות פילוסופיה לא מצאו את עקבותיו של הבורא, ומה הטעם לכתוב ל"אחד" שהוא אמונה בלבד, שבי אינה נמצאת. אינני יכולה לכתוב לאלוהים כשאינני מכירה או מאמינה בקיומו. ודווקא ניסיתי להתעניין ברעיון של נוכחותו או לכתוב על כך כדי להבין את ההתייחסות אליו. למדתי מהר מאוד שאפשר להמציא דברים ולהתייחס אליהם כאל קיימים. אחד מאותם ניסיונות היה סיפור קצר שכתבתי בנעוריי. קראתי לו בשם ארוך "המצאתי אנשים, נתתי להם חיים, הרגשתי כמו אלוהים". אחר-כך הוספתי: "המצאתי אלוהים, נתתי לו חיים, הרגשתי כמו אנשים". כבר בילדותי, התחלתי לפקפק בקיומו. איימתי עליו באוזני אימא, שאם הוא קיים אז שיידע לו כבר מעכשיו, שפעם, בעוד הרבה שנים, כשאהיה גדולה וגם סופרת, אכתוב ספר, אמציא אנשים ועולם, כמו שהוא עשה. האנשים שלי יהיו יותר חזקים וחכמים והעולם שלי יהיה שווה יותר מהעולם שלו. עכשיו אני גדולה וכותבת, אבל לעזאזל, למי?!
אולי חשוב לספר, כל עוד החוויות טריות, לתינוק שייוולד לי בעוד שישה חודשים? בכלל לא בטוח שאי פעם יתעניין בנסיבות התהוותו ואיך אימו לקחה אותו למרחק של יותר מאלפיים וחמש מאות קילומטרים, כדי להכיר לשנינו את מולדת אבותינו. איך יגיב כשיידע שבשבוע העשירי להיווצרותו אימו הייתה בתוך הקרמטוריום של מיידנק בלובלין, התבוננה בתנורים בהם שרפו אנשים, וכמה דקות לאחר מכאן יצאה לנשום אוויר אירופי צלול ויבש ליד גל-עד גדול שבתוכו, גלוייה לעין, תלולית מרשימה במימדיה של אפר.
עדיין זוכרת את תגובת הילדה, זו שהייתי, כאשר אימי סיפרה לי לראשונה, אגב חיוך, איך בחודש התשיעי לחיי כעובר הלכה לצפות בסרט "הגיבן מנוטרדם". תחילה זועזעתי. ימים ושבועות בדקתי היטב את פרצופי במראה, מנסה לאתר בהם שרידי דמיון של כיעור. וכל פיתולי הגוף שביצעתי מול המראה כדי לראות את גבי ולוודא ששום סימן לחטוטרת אינו נובט בו.
אך דווקא שם, בתוך מחנה ההשמדה, לא היתה תחושה של דיכאון נורא אלא של ניצחון קטן. השתמשתי בחיים המתהווים כדי להוכיח, למי? שלא הצליחו לחסל אותנו לגמרי למרות הניסיונות הרבים. הנשמה הפעוטה שבקרבי, הסמויה מן העין, היא ההוכחה.
גם העובר אינו הסיבה לדחף הזה, לא נותר לי אלא לחפש קורא אחר. ואכן, אחרי כל החיפושים אחר הקורא הנבון האלמוני, ועם תחושת הבחילה שנמשכה שלושה חודשים – הגעתי למסקנה שהסיפור שלי כנראה מופנה לאני המתבונן שלי. יוצא שהסיפור הולך להיכתב בעצם לעצמי. אני הקורא היקר, היחיד, שחשוב שיקרא את הדברים.
אז לשם מה לכתוב?
אולי אם אכתוב אבין טוב יותר מה שקרה שם?
לאחר ששללתי את הכתיבה לאלוהים, רווח לי. אמנם, הכתיבה לעוּבָּר היתה מאשרת שאני נורמאלית. לרוב ההורים יש צורך לספר לילדיהם, גם לאלה שלא נולדו, על חייהם. אך מה ניתן לומר עליי אם הרצון לכתוב מופנה רק לחלק מעצמי?
רק כשאבדנו ללא מוצא במחילות המטרו של פראג, כשפולין במרחק שעות אחדות של נסיעת רכבת מאיתנו, ידעתי עד כמה חשוב והכרחי הסיפור.
להיכן נעלמו קטר ושני קרונות ששלחו יהודים להשמדה מלודז'?
קוראי "חדשות בן עזר" יכלו לקרוא כבר בגיליון 63, (מיום 12 באוגוסט 2005), במסגרת המסע לפולין במאי אותה שנה, "פולניה בלי יהודים" – את הקטע הבא בתיאור תחנת הרכבת רדגסט או קמישין, שממנה נשלחו יהודי הגטו להשמדה, ושהפכה לאתר הנצחה:
"כאשר מתקרבים לתחנה רואים מצד שמאל את המשך הפסים היוצאים ממנהרת הבטון המלבנית הגבוהה (שכל הפְּנים שלה נראה טרם גמור) ועליהם חונה, מול רציף התחנה-עצמה, רכבת – שלושה קרונות של משלוח בקר או סחורות, קרונות משא סגורים, הניראים כה קטנים ועלובים, עשויים לוחות עבים, עם שני אשנבים צרים גבוהים מכל צד, ובראשה קטר פחם עתיק שחור עם קרונית הפחם מאחור והדוד מלפנים. על הקטר ועל כל קרון נכתב רשמית שהם שייכים לרשת מסילות הברזל של הרייך הגרמני, ובנוסף המיפרט הטכני הרגיל, וגם מתי נסע בפעם האחרונה במשלוח למחנות ההשמדה. הקרונות כה קטנים, כי אנחנו רגילים כבר לקרונות הגדולים של ימינו, עד שקשה ממש לתאר שעשרות אנשים נדחסו בעמידה לקרונות הללו ונאלצו לנשום רק מבעד לשני האשנבים הגבוהים, כי הדלת האמצעית היתה סגורה עליהם מבחוץ, וכך נסעו שעות וימים מבלי יכולת לאכול, לשתות ולעשות את צרכיהם."
והנה, באיחור לא-גדול גילה את אתר-ההנצחה גם עיתון "הארץ" בעמודו הראשון (יום חמישי, 20.10.05) באמצעות כתבתו לילי גלילי – אלא מאי, במקום הקטר ושלושה הקרונות היא ראתה רק משפחות פולניות ש"הילכו בדממה במה שנותר מן המבנה המקורי של התחנה, הביטו אל הקרון שניצב על פסי הרכבת..."
אגב, אי אפשר לראות רק את "מה שנותר מן המבנה המקורי" כי כולו שוחזר ונבנה מחדש.
צל"ש לַיּוֹשְׁרָה של השחקן עודד תאומי (המשך לגיליון 83)
אביו של עודד תאומי (ושל תמר ברלוי-תאומי, לימים בן-עזר), השחקן מאיר תאומי, נרצח בידי קבוצה של אנשי טרור ערבים מקומיים (כנופיית פורעים) בשנת 1947, בעת הופעה בקפה "גן הוואי", על גדתו הצפונית של הירקון, ממש ליד גשר הירקון (שטרם היה קיים אז). אחד מקוראינו הגדיר באירוניה את הרצח דאז בלשון הפוליטיקלי קורקט של היום: "כאשר הפלסטינאים המדוכאים ולוחמי החירות זרקו פצצות על אזרחים תל-אביבים תאבי כיבוש..."
יורשה לנו לנחש שאולי גם בשל כך פרש עודד תאומי מהצגת המחזה "ארוחה עם אבא" מאת מוטי לרנר, שעוסק בבן שחושד שאביו פיקד על טבח בכפר ערבי במלחמת העצמאות. ייתכן כי תאומי חש שיש לשים גבול לשקר ולזיוף ההיסטורי המשתוללים בחוגי המחקר ההיסטורי והחברתי, וכן בתרבות, בספרות, בתיאטרון ובאמנות ה"נאורים" ביותר בישראל.
תגלית מהתקופה הקולוניאלית:
סופר נידח מר א. בן עזר
הוא בנו של ממלא-מקומו של מוכתר המושבה!
מאת: בנו של ממלא-מקומו של מוכתר המושבה
DISTRICT OFFICES SETTEMENTS
TEL-AVIV
Ref: No. S/681
27 July, 1938
Mr. Benjamin Ben-Ezer (Rab)
Petha Tiqva (Rural Area)
Subject: – Appointment of Mukhtars.
This is to notify you that you are herby authorized to perform the duties of Mukhtar for Petha Tiqva Rural Area during the absence of the Mukhtar Mr. Reuven Lichtenstein.
I have the honour to be,
Sir,
your obedient servent.
[signature in English]
District Officer,
Settlements.
צד שמאל למטה ממול: חותמת עגולה, במרכזה "פתח=תקוה / PETAH-TIKVA" וסביב מילים בעיגול, למעלה: "מוכתר המושבה" ולמטה: "MUKHTAR of the SETTEMENT"
[ומתחת לחותמת העגולה, חתימה:] בנימין בן עזר-עזר (ראב)
Z/HR
אהוד בן עזר: ראובן ליכטנשטיין, לימים בן-אור, היה בנו של הפרדסן דניאל ליכטנשטיין, שעלה מלודז' לפני מלחמת העולם הראשונה עם משפחתו והקים פרדס למופת בפתח-תקווה ונקרא בפי הערבים אבו-סמנטה משום שהכניס את השימוש בבטון בתעלות ובבריכות ההשקאה בפרדסים. בתו בת-שבע אריאלי, בת התשעים וחמש, הוציאה לפני כשנתיים את הספר המקסים "כמה ירוק היה פרדסנו" (בהוצאת "אסטרולוג") שחנויות הספרים בפתח-תקווה לא הסכימו להחזיקו אצלן למכירה וגם העירייה לא רכשה ממנו אפילו עותק אחד. כיום עובדת בת-שבע על תוספת לספר בשם "מסיפורי פתח-תקווה". סופר נידח מר א. בן עזר ערך את שני הספרים.
ראובן ליכטנשטיין היה במשך שנים רבות "מוכתר" המועצה הכפרית פתח-תקווה, תפקיד שהיה קיים עוד מתקופת התורכים, ונמשך במושבות – שחלקן העירוני עבר להיות תחת ועד, מועצה ולימים עירייה, ואילו אדמותיהן החקלאיות נשארו במשך שנים רבות, גם בתקופת המדינה, בתור רשויות נפרדות בשם "המועצה הכפרית", שבראשה עמד ראש מועצה נבחר. בפתח-קווה עמד שנים רבות בראש המועצה הכפרית, ששכנה ב"בית האיכר" ברחוב נורדאו, אפריים גיסין, אחיו של אבשלום הי"ד. אפרים גיסין היה מראשי התאחדות האיכרים.
מזכיר המועצה הכפרית במשך שנים אחדות באותה תקופה היה אבי בנימין. ואילו המוכתר ראובן ייצג את המועצה הכפרית כלפי קצין המחוז הבריטי, האחראי על החלק הכפרי במושבות, בנושאים רשמיים ממשלתיים. אגב, ב"בית האיכר" נבנה סליק גדול מתוחכם, שוודאי קיים גם היום, ברווח שבין הקומה הראשונה לשנייה, ובו הוסתר חלק מהנשק של ההגנה, שהיתה משותפת בפתח-תקווה לחוגי האיכרים והשמאל גם יחד, רק "הפורשים" היו "מחוץ לגדר".
דודתו של ראובן, אחות אביו, שרה גאולה ליכטנשטיין, נישאה לסבי חנוך-יששכר ליפסקי וב-1921 עלתה כל המשפה לפתח-תקווה, כך שראובן היה ממש בן-דוד של אימי דורה לבית ליפסקי; ובת-שבע, ילידת 1910, אף היא בת-דוד של אימי.
דוד בן-עזר, העושה יום בשבוע בארכיון פתח-תקווה במוזיאון פתח-תקווה שנמצא במתחם "יד לבנים", הוא שגילה את המכתב.
"שיעור ניכר מהעניים בישראל משתייכים לחברה החרדית
שמחנכת את בניה לא לעבוד!"
מר בן עזר הנכבד,
ברשימתך הקצרה "בישראל קיים הפער החברתי והכלכלי הגבוה ביותר בעולם! – שקר!" (גיליון 83), שוודאי עוררה עליך מתנגדים רבים, הכואבים את העוני וזועקים עליו אך אינם מכבדים את הזכויות הסוציאליות של המועסקים אצלם, אתה כותב: "...ומערכת הטבות ותרומות לַסקטורים שבוחרים בַּעוני מרצון!"
רציתי לחזק את דבריך במובאות ממאמרו של העיתונאי שחר אילן "האפלייה האמיתית" ("הארץ", 24.10.05) האומר: "בכל שנה, עם פרסום נתוני העוני של הביטוח הלאומי, מזדעזעת המדינה מהנתונים. בדרך כלל אין כמעט התייחסות לכך ששיעור ניכר מהעניים בישראל משתייכים לחברה החרדית – שמחנכת את בניה לא לעבוד, ובעצם בוחרת בעוני מרצון ובחיים על חשבון קצבאות הרווחה. – – – בארה"ב זהו [שילוב תוכנית הליבה של לימודים כלליים ומקצועיים] תנאי לקבלת מימון [למוסדות החינוך] מהמדינה, והמוסדות החרדיים מלמדים את התוכנית. זאת, גם כי הם מכבדים את חוקי הגויים וגם מכיוון ששם החרדים המבוגרים יוצאים לשוק העבודה."
בהזדמנות זו רציתי לברך בשנה טובה את כל צוות המערכת של "חדשות בן עזר" ואת כל שאר המשתתפים הקבועים במכתב העיתי וגם את אנשי מחלקת ההפצה והמנויים, העושים לילות כימים כדי שהמכתב העיתי יגיע פעמיים בשבוע לפנות-בוקר לקוראיו. בשאר הימים אני נשאר לישון עד הצהריים כי אין סיבה להתעורר, ואת השירים אני ממילא כותב רק לפנות-ערב או בלילה, תלוי במזג-האוויר, בתפוחים הרקובים ובתוכניות הטלוויזיה.
ממני המשורר חיימקה שפינוזה
"וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!"
עם תום מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945, יצא גיליון עבה מיוחד, גיליון הניצחון, של השבועון המעולה "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", כמובן בתקופת המנדט הבריטי.
הופיע בו סיפור על יהודי שבילה את שנות המלחמה בבור והצליח לשרוד תקופה ארוכה, אך סמוך לתום המלחמה הוא מת ברעב או במחלה בגלל תנאי חייו הבלתי-אפשריים. הסיפור מסתיים במילותיו האחרונות: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!" – והיה מודפס בו גם רישום אמנותי בשחור-לבן של האיש בבור.
הייתי אז בן תשע וכבר ידענו את כל תולדות המלחמה וזוועות הגרמנים, בין השאר מהדיווחים הנאמנים בחוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת שלמה סקולסקי ויעקב חורגין. הסיפור מאוד השפיע עליי. אינני יודע מי מחברו. 60 שנה חלפו מאז ולא הצלחתי לשים ידי על גיליון "הגלגל" ההוא, ומאוד הייתי מודה למי מהקוראים שיודע משהו על הסיפור ומחברו ויכול לשלוח לי לפחות את צילום הסיפור עם תאריך הופעתו המדוייק.
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135, תל-אביב
מאיר הלוי לטריס לא היה מומר!
אהוד שלום,
רק הבוקר קראתי את האי מייל שלך, כאשר קפצתי למשרד לחצי יום של חופשת חול המועד.
הספקתי לקרוא ולהתרשם מההרצאה המקיפה שלך במשמר העמק, ["חשבון נפש יהודי חילוני", "חדשות בן עזר", גיליון 79 מיום 12.10], והרשה לי לתקן רק פרט אחד: המשורר והמשכיל היהודי מאיר הלוי לטריס לא היה מומר. ייחסו לו שלא בצדק מעשה זה, מכיוון שהוא נענה לבקשת מו"ל בווינה והגיה את המהדורה הכוללת של התנ"ך שיצאה לאור ביוזמת אגודה נוצרית, ואף טענו שבמקום מסוים הכניס בניקוד צלב במקום קמץ, אך להד"ם. הוא מעולם לא המיר את דתו, ויש לו הרבה זכויות בשירת ההשכלה ואפילו בזמר הקדם-ציוני.
חג שמח ליהודית ולך,
מאליהו הכהן
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
האם ליוסי שריד מותר לפלֵל לאסון?
אף פעם לא מאוחר מדי
"וזכורה לדיראון הופעתו של [שרון] מעל המרפסת בכיכר ציון [לפני רצח רבין]. חבל שהיא לא התמוטטה תחתיה באותו ערב מקולל." (יוסי שריד: "אין לו מחילה", "הארץ", 24.10.05).
שינוי כתובת הארץ של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי ל"וואקף פלסטין"?
דיון נסער התקיים אתמול בסנאט אוניברסיטת בת-שלמה רבתי לקראת פתיחת שנת הלימודים 2005/2006 תשס"ו. קבוצת פרופסורים בראשות הדיקאן פרופ' פלוץ בן-שחר תבעה כי השורה האחרונה בכתובת המוסד, במקום ההגדרה הציונית-הקולוניאלית-היהודית – "ישראל", יהיה "ההקדש (הוואקף) המוסלמי פלסטין", זאת בעקבות עקרונותיו החשובים של ארגון הצדקה הדמוקראטי חמאס, הנושא את דגל מדינת כל אזרחיה (המוסלמים ובני-החסות) בין הירדן לים, שתוקם על אדמת הקודש פלסטין.
לאחר שעות רבות של דיונים הגיעו לנוסח פשרה, והשורה האחרונה בכל תכתובותיה ופירסומיה של האוניברסיטה תהיה בעברית "ההקדש המוסלמי איסראיל" ואילו באנגלית ובערבית יבוא שם פלסטין במקום איסראיל, "וואקף פלסטין", וכך יהיה מעתה בעתיד תוארו של ראש ממשלת ישראל-לשעבר – "וזיר אל-וַזיראת אל וואקף פלסטין".
קבוצת הפרופסורים הנאורים מקווה שמחיקת שם ישראל תפייס את הטרוריסט חוקר החטופים נשיא איראן הפרסי מחמוד אחמדינג'אד, שאמר שלשום בוועידת "עולם ללא ציונות" בטהרן כי "ישראל צריכה להימחק מהמפה," וכי "כל מי שמכיר בישראל יישרף באש הזעם של האומה האיסלאמית," – וכך נעביר מעלינו את רוע הגזירה וליהודי-החסות של אחשוורוש האיראני תהיינה אורה ושמחה, ששונה וישועה.
פרופ' פלוץ בן-שחר מצידו גינה באותו מעמד את חמשת הנרצחים (אחד מהם ערבי-ישראלי) ואת חמישים וחמישה הפצועים, שישה מהם קשה – שלא הותירו ברירה לפעיל השלום הפלסטיני מהג'יהאד האיסלאמי הנער חסן אבו-זיאד בן העשרים מהעיירה קבטייה מדרום לג'נין – אלא לפוצץ עצמו ביניהם אתמול אחר-הצהריים בשוק העירוני בחדרה.
להרגיש מיעוט בין אשכנזים
ארוחת צהריים לשלושה במסעדת חיים (הרומני)
נס ציונה 8א', פינת בן-יהודה ואידלסון, 03-5165361, תל-אביב. לא רחוק מהמקום שעליו ניצב קולנוע מוגרבי, שזיכרו נותר רק בתפאורה לסרט "תעלת בלאומילך" של קישון בכיכובו של בומבה צור; ואשר במפלס הקרקע שלו, המשמש כיום חניון פתוח ומכוער במיוחד עם שרידי אולם ובמה – החל את דרכו התיאטרון הקאמרי ובאותו חלל דמיוני העלה הצגות נפלאות כמו "כובע הקש האיטלקי" ו"הנפש הטובה מסצ'ואן" ופשנל את המחזמר "תעלולי נאסר א-דין".
עכשיו לארוחה:
סלסלה גדולה של פרוסות עבות מלחם אחיד, שנאכלו כולן – 3 ₪.
חמוצים: קערה המכילה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כבושים, בינוני; קערית שום כתוש חריף, זר פלפלים ירוקים חריפים טריים תקועים במהופך בכוס מים לדקורציה, וקערית קטנה של חזרת אדומה-למחצה חריפה אך קצת עייפה – 21 ₪.
כוס בירה גולדסטאר גדולה מהחבית – 18 ₪. צריך לציין לשבח כל מסעדה שמחזיקה חבית בירה מקומית זו שהיא מהטובות בעולם (הגיעה ארצה סטלה ארטואה הדומה לה) ובכך גם מוכח שהרומנים אינם פלצנים אלא יודעים להעריך בירה טובה. אפשר לשתות גם "שפריץ"!
כוס בירה היניקן בגודל בינוני – 15 ₪.
בקבוק סודה – 7 ₪.
רְצ'וֹקוֹרָה (רגל קרושה) טעימה – 20 ₪.
כבד קצוץ טעים ורך ועליו עיגולי בצל מטוגן (קצת יבש) ופלחי עגבנייה – 20 ₪.
דג מלוח, שמאלץ הרינג, טעים אך לא הרבה ועם הרבה פרוסות בצל ושלושה זיתים שחורים גדולים – 20 ₪.
איקרָה קצת דלילה עם שבבי בצל טרי ושני זיתים שחורים גדולים – 19 ₪.
מרק צ'וֹרְבָּה (זוכרים מ"הגשש החיוור"?) –מרק בשר עם קצת ירקות ואורז בטעם חמוץ, ושני כדורי בשר-ואורז (אפשר לקבל עם עצמות במקום כדורי-בשר), מרק אתני טעים ומשביע מאוד – 27 ₪.
3 קציצות קבאב רומני עסיסיות מעולות, גדולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, שהיו מנה עיקרית לשניים מהסועדים – 40 ₪.
סטייק לבן טעים ורך לסועד אחד – 66 ₪.
מנה צ'יפס שחום חתוך במלבנים גדולים עשוי מתפוחי-אדמה טריים, מיועד לכל הסועדים – 11 ₪.
מנה אחרונה פָּפָּנַשׁ, עיגול דונאט (כעך-סופגנייה) מושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו מצוּפָּה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה קרה, תאווה לחיך – 24 ₪.
ס"ה 311 ₪, ובתוספת 45 ₪ טיפ – 356 ₪ שהם כ-120 ₪ לסועד.
מומלץ ככלל, לא רק במסעדת חיים – שאם לוקחים יותר מנות ראשונות ו/או גם מרק, לחלוק יחד לפחות מנה עיקרית אחת, ולא נשארים רעבים ואין הרגשה של בזבוז אוכל וזלילה עד להתפקע רק כי חבל להשאיר אוכל בצלחת וכי מה שנשאר אין בו די כדי לבקש שייארז ב"דוגי בג".
האווירה במסעדה רומנית-ישראלית דור שני נעימה. אנשים חזקים ובריאים הם הרומנים וצאצאיהם. יש שפמים ויש עור שחום אשכנזי שמקורו אולי בצוענים. השירות לבבי ומהיר-יחסית למרות צהרי השבת, והמסעדה המלאה עד אפס מקום – כי יש הרבה מלצרים ומלצריות. כדאי להזמין טלפונית מקומות שמורים. לא נותרו שיירים בצלחות. ניגבנו הכול ומה-זה שבענו, עד להתפוצץ. לא מיועד לשומרי משקל. הבעלים הנוכחי, הבן של חיים ז"ל (במסעדה הקודמת בדיזנגוף) ניגש אלינו והתעניין אם היינו מרוצים, עובר משולחן לשולחן באווירה משפחתית רומנית, כאילו כולם מכירים את כולם. "פעם ראשונה שהרגשנו מיעוט בין אשכנזים," אמר חתן יום ההולדת, מומחה במסעדות תל-אביב והסביבה.
מרק צ'ורבה נוסח טרנסילבניה (חצי הונגרי)
מצרכים לקציצות: 1 קילו עוף טחון. 2 ביצים. 1 בצל קצוץ דק. 3-4 שיני שום כתושות. חצי כוס פירורי לחם.
מצרכים למרק: 1.5-2 ליטר מי כרוב כבוש. 2 ליטר מים. 3-4 גזרים מגורדים. שורש פטרוזיליה מגורד. חצי שורש סלרי קטן מגורד. בצל חתוך קטן. חצי כוס אורז. שתי עגבניות בינוניות חצויות. פלפל ירוק חצוי.גמבה (או פלפל אדום) חצויה.
הוראות הכנה: מערבבים את כל החומרים לקציצות ויוצרים כדורים. בסיר גדול מטגנים בצל, פפריקה אדומה ופלפל שחור שלם, עד שהבצל משחים. מוסיפים את הגזר, הסלרי, הפטרוזיליה. מוסיפים ליטר ממי הכרוב, העגבניות והפלפלים ומוסיפים 1.5-2 ליטר מים. מרתיחים ומבשלים על אש בינונית עד שהגזר רך. מוסיפים את כדורי הבשר ואת האורז. כשהקציצות מוכנות, אפשר להוציא את העגבניות והפלפלים מהמרק. לטעום, לתקן את החמיצות ע"י הוספת מים או מי כרוב ולהוסיף מלח ופלפל.
אמש בהיכל התרבות הבלתי-משופץ: מוצארט מייגע
עם תזמורת [הנוער?] של פסטיבל וֵרְבְּיֵיה והמנצח-הכנר מקסים וֵנְגֵרוֹב
נפלנו בפח. שילמנו 576 ₪ עבור שני מקומות טובים, שורה 9, כיסאות 14-15 בגוש ב' לקונצרט המיוחד שנערך אמש וכלל ארבע יצירות לא-ארוכות של מוצארט. מנצח וכנר היה מקסים ונגרוב, ועימו שני סולנים, אנה אֵלָשְׁבִילִי, כנרת, ולורנס פַּאוּאֶר, ויולן, יחד עם התזמורת הקאמרית של UBS ופסטיבל ורבייה (לא נכתב בתוכנייה מאיזו ארץ, כנראה משוויץ).
את הקונצ'רטוֹנֶה בדו מג'ור לשני כינורות ולתזמורת ק' 190, ניגנו הסולנית אלשבילי וְונגרוב, ובמהלכה התברר שתזמורת הנוער הזו (אולי שלושה נגנים מעל גיל שלושים, רובם בחורים ובחורות וגם נער בלונדי אחד, ובהם ייצוג נכבד לכנריות יפניות ואחרות מארצות המזרח הרחוק) – רחוקה מלמלא את היכל התרבות בצליליה, וכי הכנר, העסוק בניצוח, מצליח להפיק מוצארט איטי, משעמם, חסר צבע וברק, וגם קטעי הסולו שלו לא הצילו את הביצוע כי לא היה ברור אם הוא אינו מצליח להעלות את התזמורת לרמתו או יורד במכוון לרמתה כדי לשמור על האווירה הטובה של עשיית מוזיקה קאמרית. הנגנים/יות נראו מרוצים מאוד מעצמם.
בסינפוניה קונצ'רטנטה במי במול מג'ור לכינור, לוויולה ולתזמורת, ק' 364, ניגן עם ונגרוב הוויולן לורנס פאואר. המצב קצת השתפר, ויפים היו קטעי הנגינה של שניהם בלבד, אך שוב, הקצב היה איטי, הניצוח הפריע לוונגרוב למצות את מלוא יכולתו, וקשה היה לדעת עם פאואר מתעלה לרמת הנגינה של ונגרוב הערב, או שוונגרוב מתאים עצמו לרמה של פאואר.
לאחר ההפסקה נוגן הקונצ'רטו מס' 4 ברה-מג'ור לכינור ולתזמורת, ק' 218, וזה היה החלק הטוב בקונצרט מפני שאיפשר לוונגרוב קטעי סולו ארוכים שבהם הראה את יכולתו הווירטואוזית המפליאה וגם ניתק עצמו קצת מן האחריות לניצוח. עם זאת היה בנגינתו שמץ של שטחיות והיעדר רגש, גם לא שמחת-חיים, אלא מפגן של יכולת טכנית גבוהה מאוד. אין להשוות הופעה זו להופעותיו ביצירות לכינור ולתזמורת עם הפילהרמונית בתור סולן בלבד.
הקונצרט הסתיים בסימפוניה מס' 29 בלה מג'ור, ק' 201, בניצוחו של ונגרוב, ושוב, קשה היה לדעת אם התזמורת לא התעלתה לרמת ניצוחו או שהוא ירד לרמתה של התזמורת ואולם התוצאה היתה ביצוע איטי בניצוח לא מבריק במיוחד. לא ידעתי שיצירה כל-כך פופולארית של מוצארט יכולה להיות מנוגנת בצורה כה משעממת ונכאית.
חלק מהקהל הצביע ברגליו אחר ההפסקה ואחדים יצאו גם ברווח-הזמן הקצר שבין היצירה השלישית לרביעית. מאחר שהיה זה קונצרט מיוחד, היה מעודד לראות שמרבית הקהל היה של צעירים מתחת לגיל חמישים. מצד שני כאב הלב לחשוב שמרבית האנשים האלה כבר לא יזכו לשמוע הרבה קונצרטים בהיכל התרבות לא מפני שלהם יקרה משהו רע, חס-ושלום, אלא מפני שלאולם המשופץ תהיה איכות אקוסטית של קניון בעירו של מי שאינו מונע את הרס ההיכל – ראש העיר רון חולדאי!
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק חמישה-עשר
מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "
ואני בשדה התירס.
קני-התירס גבוהים ממני כמעט כפליים. מסודרים בשורות ארוכות, ישרות, אך ניתן לעבור ברווח שביניהם משורה לשורה, לרוחב החלקה. גובהם אינו מסתיר את השמש מחמת דקותם. כמעט שאינם נותנים צל. אך יש בהם מעין מסתור. כמין חורשה מכושפת, חמה, מצהיבה.
חלצתי את סנדליי. כפות רגליי היחפות ממששות את הרגבים היבשים, נזהרות משיחים דוקרניים שצבעם ירוק-אפור. לרגע היתה לי אותה הרגשה נפלאה, שהלכתי לאיבוד.
הזיכרון הראשון שלי בחיי הוא שהלכתי לאיבוד. מול ביתנו גר ילד בן-גילי, ילד חולני בשם יריב. חבר ראשון היה לי למשחקי-ילדות. יחד הלכנו לכיתה אל"ף.
בוקר אחד, הוא עם קורקינט עשוי עץ, ואני עם גלגל מחובר למקל, שרץ לפניי, שהתקין לי סבא-מצד-אבא, יצאנו לדרך. תיירים נהיה בעולם הגדול. עברנו את החצר של סבא, שהיתה סמוכה לחצר שלנו ובה שדרת שיחי טוּיָה, שיחי-מחט קטנים אשר העכבישים אוהבים לטוות בסתרם נקרות-קורים ענקיות ולבנבנות, בהן היינו מסתכלים שעות ארוכות, לראות כיצד יילכד הזבוב, והעכביש יֵצא מחורו לתפוס בו ולמוץ את לשדו עד שימות.
ועוד היו בחצר עצי ברוש, ודובדבן יפני שצורת פריו מסולסלת כעגבנייה קטנה וטעמו חמצמץ, ודקלי וַשִׁינגטוֹנְיָה גבוהים, ועצי אשכוליות, ועץ חרוב אחד שלא נתן פרי מעודו. ועץ תות ענק שמכסה את מחצית החצר, וגם הוא לא נתן פרי מעודו, רק צל ומקום למשחקים במרום ענפיו, שהיו לי כאווירון.
ירדנו מן החצר במורד הרחוב הגובל במגרש גדול וריק, שניצב בפאתי המושבה, ורק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד מטויחת ורוד, ללא גג, ניצבה נטושה על גבעה באמצע המגרש. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים (אשר ליד אחד מעציהם, כך סיפר אבא לאחר שנים, היה טמון "סליק" נשק גדול של המושבה, שמקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם בבוא היום, כאשר נעקר הפרדס וכל הסביבה נבנתה שיכונים-שיכונים).
על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת גדולה בחצרו של אחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נתנו לנו מים לשתות. מי באר חפורה באדמת המושבה ומשקה גם את פרדסיה. כלל לא חשדו בנו שאנו הולכים לאיבוד. תרנו סביב-סביב כל צורכנו. מטביעים בחול את עקבות הקורקינט והגלגל. משוחחים בחשיבות על דברים שאינני זוכר אך אני מתאר לעצמי שהיו מסוג "אבא של מי יותר חזק?" ו"מדוע לא כל הזקנים כבר מתים – "
וכשנמאס לנו, התחלנו חוזרים במעלה הרחוב והנה ההורים, כולם, עומדים מעלינו דואגים ורוגזים. "איפה הייתם?" – "הלכתם לאיבוד!" – ואז נודע לנו לראשונה לאן הלכנו – לאיבוד. והדבר הוסיף כמובן איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיולנו התמים.
לאחר שנים אחדות, יריב ומשפחתו כבר לא גרו במושבה, ואני יושב על עץ גבוה בחצר ומשחק באווירון או בצוללת, מפציץ את האי הֶלגוֹלֶנד או משלֵח טורפֵּדות ב"גְרַף שְפֵיי", תלוי בנסיבות, ניגשת אימא, מביאה לי כוס מי תפוזים טרי וכריך עם פלחי ביצה קשה לארוחת עשר, ואומרת מלמטה:
"יש לי בשורה רעה לספר לך, אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת? איזה אסון! ילד, מדלקת קרום-המוח!"
שתקתי. המשכתי לשחק.
"לא איכפת לך שהחבר שלך מת?"
ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי. אבל לא שכחתי את רגע הבשורה העצובה ההוא כל ימיי.
אכן, הייתי ילד מוזר. שקט ומוזר. בכל מקום שהייתי נמצא – מחשבותיי נשאו אותי למקום אחר ולדברים אחרים. ממש כפי שקורה לי עכשיו בספר המוזר הזה. תמיד היה נידמה לי כי כל הסובבים אותי מתייחסים אליי בסלחנות ובסובלנות שאין להן גבול, שהרי תמיד אני נמצא-ולא-נמצא עימם בעת-ובעונה-אחת. חלומות עזים וממושכים היו לי בהקִיץ, וגם בטרם אירדם, וזו היתה השעה האהובה עליי ביותר מכל שעות היממה. תארו לעצמכם: כיצד לא-כלום שכמוני יכול להיות כל-יכול במחשבותיו, ואפילו חזק ומרושע?! ורק לעיתים רחוקות, רחוקות מאוד, טבעי זה היה מתפרץ בגלוי.
בית-הספר שבו למדנו שכן בבניין ישן בן קומתיים ולראשו גג מצופה רעפי-חרס, רעפים קלויים בשמש, מעלים אזוב יבש, צהבהב, ושחומים מרוב עתיקות. המדרגות לקומה השנייה היו עשויות עץ ואולי בטון, קצת רועד. גרמי המדרגות היו קבועים בחוץ, משני עברי הבניין, נסמכים על עמודי-ברזל עבים. גם לאחר שנים רבות, רבות מאוד, בחלומות סיוט שלי הייתי זוחל על המדרגות האלה והן מתפוררות, שוקעות, או חסרות-מעקה, ואני צועק מתוך אימת הנפילה שבחלום ואין לי במה להיאחז בטרם יקיצה מבוהלת.
בבית-הספר הזה למד אבא, למדה גם אימא, ומורה שלימד אותם היה גם מורי לטבע. קירות הבניין היו עבים, משקופיו רחבים ועשויים טבלאות של אבן. החלונות מסורגים. עצי איקליפטוס רמי-קומה ורבי-שנים מקיפים את החצר, שמות תלמידים חרוטים על גזעיהם, והשמות משחירים והולכים, מתקפלים ונושרים מדי תקופת-זמן, בהתפצל הקליפה הישנה, והם מותירים מקום לדור חדש של תלמידים לחרוט את אותיותיו על פני קליפת-עץ לבנה וטרייה שמבצבצת מתחת.
בכיתה מעלינו למד נער בשם מיכה. הוא היה נער גדול ושמן, קצר-ראייה ומגמגם. אחוריו רחבים ופנים לו משולשים וחסרי-סנטר. אני יודע שאסור לסופר להשתמש בכל כך הרבה תארים כדי להציג דמות אחת בסיפור. אבל מה לעשות – מיכה באמת נראה ככה: קרפדה שמנה וגבוהה. לימים נעשה עיתונאי ידוע במוסף הכלכלי של אחד העיתונים החשובים, והיתה לו השפעה רבה על קהל הקרואים בכל הקשור להשקעות במניות, צמודי מדד או דולרים. מנעוריו היה לו ראש טוב לחשבון, ממש גאון. הוא ידע לחבר, לחסר, להכפיל ולחלק מִספרים בני ספרות אחדות, כל זאת בעל-פה ובזמן קצר להדהים. וכשתפסו החיילים האוסטרליים את סביבות תחנת-הרכבת שלנו למגוריהם בימי מלחמת העולם השנייה – היה מיכה חביבם וליצנם. הם היו זורקים לעברו מִספרים באנגלית, והוא יורה לעומתם באנגלית עילגת ובקולו הצפצפני את התשובות שלו, שהיו נכונות תמיד, ומקבל בתמורה סיגריות "פְּלַיֵירְס", כפתורי-צבא, סמלי-החיִל, ונוּטי-פרוּטי ושוקולד מן הנאפ"י, זה השק"ם הבריטי.
אוי הנוּטִי-פרוּטִי! – הממתק החום, העשוי שברי אגוזים ובוטנים מסוּכּרים בשכבה עבה של פירות שבושלו עד שהסמיכו ונקרשוּ. חורצים אותם בעודם חמים, ואת הפרוסות הקרושות אורזים ושולחים לחיילים של בנות-הברית הנלחמים בנאצים, וגם לאלה שבאו לנוח בארצנו הקטנטונת, שרוקדים עם יהודיות יפהפיות בבתי-הקפה שבטיילת תל-אביב ומלמדים אותן אנטומיה של גויים.
אימא עבדה חודשים אחדים במפעל קטן לייצור נוטי-פרוטי, שהתמקם במחלבה-לשעבר של שכננו דִינֶס. וכשהיתה מביאה לפעמים מכיתות שנותרו לאחד החיתוך... אוּך... אוּך... כל הממתקים שטעמתי מאז, כל מעדני הסומסום והבקלאווה של מיטב הקונדיטורים המזרחיים – לא ידמו לטעם הנוטי-פרוטי של הנאפ"י על לשוני...
החיילים נהגו גם לשאול את מיכה אם יש לו להביא אחות: "טוּ פַאק הֶר!"
כישרונותיו המתמטיים של מיכה לא חיבבו אותו על קהל הילדים, שבזו ולעגו לו. לפעמים היה ניצב בחצר בית-הספר כעמוד ענק, לא רחוק מהשוקת של ברזי-המים, והוא סופג מכות על משמניו מבלי לבכות, ומעולם לא החזיר מכה למעניו, גם כאשר כולם עומדים סביבו במעגל ושרים:
"מיכה, מיכה, פתח פיך,
ואמלאהו
בחרא אביך!"
יום אחד, בשביל העפר הכבוש, בדרך לבית-הספר, רכבתי לקראתו על אופניי החדשים. יכולתי לסטות מעליו הצידה, אך בשניות המעטות שנותרו לי למחשבה כאשר התקדמתי מולו היתה לי הרגשה שאני בטוח ומוגן היטב מפניו במרום אופניי, ומאחר שאין איש בסביבה, אוכל לעלות עליו מבלי להסתכן.
הייתי, כפי שכבר סיפרתי, ילד חלש. ותקפה אותי תשוקה מוזרה ומדגדגת בקצות אצבעותיי, תשוקה שלא יכולתי להתנגד לה – להכאיב, גם אני, פעם אחת, לנער אחר. הפניתי את ה"כידון" לעברו ועליתי עליו בתנופה. אך הוא תפס והחזיק את ה"כידון" בידיו העבות. ניצב מולי, כהה גדול ומזיע, הר-אדם, יותר נכון – הר-נער. באצבעותיו השמנות, החזקות, בעלות הציפורניים הרחבות כעדשות-משקפיים, נִענע וזִעזע את אופניי. פניו הממושקפים התנפחו בזעם ובתחושת עלבון. לפתע היה מלא ביטחון עצמי, וכלל לא נותן גווֹ למכים. אולי מפני שלא היה איש בסביבה ללעוג לו ולהזכיר בפניו את חֶרפּוֹתיו הקודמות.
"אתה, אתה (הוא לא ידע כלל את שמי), אתה שומע אותי?" אמר לי, "אתה לא תעשה לי את זה…"
והדף אותי עם אופניי ארצה, בועט בגלגל הקִדמי ושובר בו כמה "שפיצים". אחר-כך עזב אותי והמשיך בדרכו, כעוס, בועט באבנים ושר בנהמה את השיר השגור "נבנה ארצנו ארץ מולדת", אחוריו העצומים מתנודדים הנה והנה בלכתו, ורגליו כמו פשוקות.
קמתי ומחיתי את האבק. ליטפתי בעיניים דומעות את אופניי החדשים, יִשרתי את ה"כידון", שלפתי את ה"שפיצים" השבורים מחישוק הגלגל, והמשכתי לרכוב עליהם בדרכי לבית-הספר. הבלגתי על השריטות ועל כאב הנפילה, אבל הייתי מושפל בעיני עצמי – מה כוחי ומה ערכי אם אפילו מיכה, המטומטם בילדי בית-הספר, מכה אותי?
מיכה, מיכה, אם אתה קורא עכשיו במקרה את דבריי, אתה אולי שכחת, זה שנים רבות, ששברת לי את ה"שפיצים", אבל אני זוכר, ואני רוצה להגיד לך שאני יודע שלא התנהגתי אליך יפה, וחשבתי שמותר לכל אחד להתעלל בך מבלי להסתכן, אבל אני רוצה שתדע כי הייתי חוזר ועושה לך זאת גם כיום, וקשה לי להסביר מדוע, שהרי את המאמרים שלך בעיתון אני קורא לפעמים בעניין, ואתה בהחלט לא אידיוט כפי שחשבנו בילדותנו, אפילו שחברים אומרים לי שמי שמקשיב לעצות שלך עתיד להפסיד את ההשקעות שלו בבורסה, וחברים מהמושבה, כשהם מתרגזים עליך, נזכרים בחיילים שביקשו "טוּ פַאק יוֹר סִיסִטֵר!"
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)
פרק שישה-עשר: אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא,
אני כבר קורא – "
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות
פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל