| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 85
תל אביב, יום שני, כ"ח בתשרי תשס"ו, 31 באוקטובר 2005
הגיליון הבא "רקוויאם לרבין" יופיע ב-4 בנובמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: צבי לפר: איך נכללה עין-גדי בתחום המדינה היהודית
שֶׂכֶל פרסי מאת המשורר חיימקה שפינוזה
מגינה זיו: ערב שבת בעין-גדי: יריות נשמעו מכל עבר...
אלישע פורת / מסיפורי לבנון: ציפורים רצוחות
עץ התות של ילדותנו בפתח-תקווה מאת דורון ג.
אהוד בן עזר: סוד הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים) בלי שׁוּם שׁוּם!!!
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 16
הצד השני של המטבע
על רצח מתת רוזנפלד-אדלר הי"ד
הרשימה מופצת בימים אלה ברחבי האינטרנט, ושלא כדרכנו החלטנו בכל זאת לכלול אותה במכתב העיתי, שבדרך כלל מפרסם רק חומר מקורי
אהוד שלום,
את החומר המצורף העביר לי בן של חברים. ספק ספרות וספק קינה, על פרק קצר בחייה הקצרים של אישה צעירה שנרצחה יחד עם בת-דודתה ועם ילד נוסף בטרמפיאדה בגוש עציון.
משה בר-יוסף
חברים יקרים,
הפעילות הכתומה זיכתה אותי במפגשים עם מספר דמויות מיוחדות. כידוע לכם, באמצע יולי ירדנו לנתיבות ולכפר מימון, בתחילת אוגוסט לשדרות-אופקים, ובאמצע אוגוסט, למחרת ט' באב, התפצלנו למספר מוקדים. ביום למחרת העצרת בשדרות (כ"ז תמוז), כשהיינו בפארק אופקים, נקראנו על-ידי מטה "יהודי לא מגרש יהודי" להשתתף בפעילות "פנים אל פנים" בבית ספר גדול באופקים, בו כוחות הגירוש עברו "הכנה מנטאלית אחרונה" לקראת הגירוש הקרב ובא.
הגענו רגלית לאזור בית הספר. השעה הייתה שעת אחר-צהריים מוקדמת ביום חם מאוד. רוב החבר'ה התמקמו מול הכניסה לבית הספר והפגינו עם שלטים, ומגפונים. רק מיעוט קטן חצה את הכביש, התחמק באלגנטיות מהשוטרים וניסה ליצור קשר בלתי-אמצעי עם החיילים ובעיקר עם הקצינים, שסיימו זה עתה את "ההכשרה המנטאלית היומית" שלהם, והיו בדרכם לעלות לרכבים ולאוטובוסים לכיוון "עיר האוהלים".
היו שם שלוש-ארבע בחורות צעירות. בלטה מאוד בחורה עם כיסוי ראש, ששוחחה עם החיילים ובעיקר עם הקצינים בנועם ובתבונה וזכתה לקשב רב. לא הכרתי אותה קודם אך בין שיחה לשיחה עקבתי אחריה בהערכה גדולה. היה בה שפע של חן, פנימי וחיצוני, שכל טוב, וביטחון עצמי. היא לא התנשאה, ולא התנצלה. בחורה צעירה מדברת עם אלופי-משנה בגובה העיניים. בין השאר, היא אמרה דברים נוקבים על מחיר הדמים אותו נשלם ממתקפות טרור אם אכן יתבצע החורבן, והמחבלים יזכו באותה רוח גבית. כל דבריה נאמרו ללא שמץ של "התלהמות". אדרבה, היא שידרה אצילות וכבוד.
עם החיילים הצעירים קשה היה לתקשר, הרי רק לפני דקות, בכירי הפסיכולוגים בצה"ל טחנו להם את "נוהל הקרב" החדש: "אל תיצרו קשר עין! אל תגיבו!"
אך היו שם גם כמה וכמה אלופי-משנה, וניכר היה שדבריה שיוצאים מן הלב, מוצאים נתיבות לתודעתם והתפתחה במקום שיחה "חופשית" באופן יחסי. (ביקשתי מהקצינים לא להזדהות ולדבר בחופשיות).
לאחר כחצי שעה, אחרוני הקצינים עזבו את המקום. נפרדתי לשלום מאותה בחורה, הצטרפתי לכמה חברים נוספים מקיבוץ לביא ושמנו את פעמינו חזרה לכיוון פארק אופקים. בפארק אופקים נתבקשתי לארגן כעשרה חבר'ה המוכרים לי היטב (!) ולהצטרף להליכה לילית, וכך היה. לא נאריך, אך בקצרה רבה, בסיום הליכה שקטה מאוד (השטח שרץ "מעגלים" של כוחות ביטחון) של כעשרה קילומטר, קצת לפני אור ראשון, מעל מאתיים חבר'ה עמוסי ציוד ומים מפתיעים את כל כוחות המשטרה והצבא ונכנסים בריצה קלה ליישוב ניסנית בצפון הרצועה. זה היה בבוקר כ"ח בתמוז. החבר'ה היו סטודנטים מתא כתום, מרצים מחוג הפרופסורים, קבוצה גדולה מהגולן, קיבוצניקים מהצפון, ועוד הרבה חבר'ה טובים שלא היכרתי. היה לילה חשוך, הלכנו בדממה בטור עורפי, כך שאת רוב החברים לטור ראיתי רק בבוקר.
זמן קצר אחרי כניסתנו לניסנית נעצרנו, הובלנו למשטרת ארז, התפללנו שחרית, ורוכזנו במשטח שהקיף את בניין המשטרה. היתה כמובן תכונה רבה. לא כל יום משטרת ארז לוכדת מעל למאתיים קרימינלים "על חם". לפיכך כוחות צבא הובהלו למקום, בכדי לארגן טבעת של חיילים סביבנו, שמא ננסה לברוח.
למרות שלרובנו לא היו כוונות להיעצר, מצב-הרוח היה מצויין, אך כיוון שהלכנו כל הלילה, והיינו קצת עייפים ורעבים, ישבנו, שתינו ואכלנו משהו, והתחילו טלפונים הביתה, ל"חוננו", וכדומה. ופתאום אני רואה את אותה בחורה צעירה ונמרצת עם כיסוי הראש (מאתמול...) עומדת בסמוך לחיילים ומשוחחת איתם על ענייני דיומא – "פנים אל פנים". אחד החיילים רצה להניח תפילין והיא כמובן דאגה לעניין מייד.
לאחר כשעה נוספת נלקחנו באוטובוסים דרומה לכלא אוהלי קידר. שם היינו סגורים באוטובוסים כמה שעות טובות. רובנו שוחררנו בתנאים מגבילים לאחר שהזדהינו, והתחלנו לנוע צפונה הביתה. את "אותה בחורה" לא ראיתי יותר. היא לא הייתה באוטובוס איתי באוהלי קידר, ובפעילויות בהמשך היינו כנראה במקומות אחרים.
עד ש...
עד שפתחתי עיתון בחג ראשון של סוכות וראיתי את תמונתה בעיתון. כלום לא השתנה. אותה בחורה, אותו כיסוי ראש, אותה חולצה, אותו צמיד כתום ואותו חיוך מקסים, כשהיא סמוכה לאותה שורת החיילים שהובאו לשמור עלינו במשטרת ארז.
היא נרצחה בפיגוע בצומת גוש עציון.
שמה מתת רוזנפלד-אדלר הי"ד.
יהי זכרה הקדוש לברכה.
בשורות טובות, ישועות ונחמות.
חג שמח ומועדים לשמחה,
מוטי
שֶׂכֶל פרסי
לאהוד שלום,
אני לא יודע מדוע אתה כותב באירוניה (גיליון 84) על דברי נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד כי "ישראל צריכה להימחק מהמפה" ו"כל מי שמכיר בישראל יישרף באש הזעם של האומה האיסלאמית" – בעוד אשר עלינו להיות אסירי תודה לו על דברי האמת ששפע.
שהרי מדיניותה ותעשייתה הגרעינית של איראן מטרתן להשמיד את ישראל והן מלוות במסך ערפל כבד של שקרים והעלמות, המכוון להרגיע את מצפון המדינות המערביות (ורוסיה, אם יש לה מצפון) כדי שתוכלנה להתעלם מכך שלנגד עיניהן ולעיתים בעזרתן הפעילה מכינים הנאצים החדשים של איראן את הנשק להשמדת שישה מיליון יהודים נוספים והפעם במאה ה-21.
בא אחמדינג'אד, וכהיטלר בשעתו אומר את האמת! – שהרי אם היה לו שכל (לא רק שכל פרסי) היה צריך דווקא להלל לקלס לשבח לפאר ולרומם את ישראל – וזאת כדי להסתיר את ההכנות שמדינתו המטורפת והקנאית עושה להשמדתנו – והעולם המטומטם היה מאמין לו.
ממני המשורר חיימקה שפינוזה
איך נכללה עין-גדי בתחום המדינה היהודית
בזכות שיר השירים, שמריה גוטמן, יהודה אלמוג ומשה שרת
מאת צבי לָפֶר
לאחר מלחמת סיני, מבצע קדש, התפטר שר החוץ משה שרת מממשלת בן-גוריון, בין השאר בגלל שלא שיתפו אותו בדיונים ובהחלטות לצאת למלחמה.
יהודה אלמוג, שהיה ראש המועצה האזורית תמר, של חבל ים המלח, ראה הזדמנות לצרף אישיות המוכרת בישראל ובעולם לאגודה לקימום מצדה, בעיקר על מנת לשנורר כספים לנושא. הוא ביקש ממני להתלוות אליו בנסיעה לביתו של שרת ולהציע לו להיות נשיא האגודה. כאשר באנו ולאחר כיבוד בתה, (לדבריו תה צריך להיות כמו נשיקה: חם, מתוק, וחזק) שרת שמע את דברי יהודה, וסיפר לי סיפור – איך עין-גדי נכללה בתחום המדינה.
ועדת האו"ם שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה, כאשר אבא אבן הוא המוביל אותם – לאותם מקומות שהנהגת הישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. בסוף הביקור חזרה ללייק סקסס, מושב עצרת האו"ם, והתחילה בגיבוש ההמלצות. בשם הסוכנות היהודית פעל חיים וייצמן, שעוזרו היה משה שרת, מנהל המחלקה היהודית של הסוכנות. בגלל חשאיות הדיונים ובעיקר ההדלפות, נסע משה שרת בין ארצות הברית לארץ להתייעצויות עם הנהלת הסוכנות היהודית שבראשה בן-גוריון. כמנהג היהודים דלפה מפת החלוקה כפי שהוצעה על ידי רוב הוועדה. קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום.
שמריה גוטמן שהוביל עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, למצדה, שמע על המפה. הוא פנה ליהודה אלמוג, ויחד נסעו לבניין המוסדות הלאומיים בירושלים ושם המתינו למשה שרת. כאשר נפגשו, שטחו בפניו את בקשתם שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה שכן רוב הנוער החלוצי בארץ התחנך לאור סיפורי מצדה.
שרת שמע והשיב שזה בלתי אפשרי שכן הסיפור של מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב הגויים, חברי הוועדה. הם ישבו וחשבו על פתרונות אפשריים ואז צץ במוחו של משה שרת רעיון. התנ"ך מוכר לרוב חברי הוועדה, רובם נוצרים, כמה מהם קתולים מאמינים. הטיעון יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתב שיר השירים וגם כמה פרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה היהודית!
משה שרת חזר ופעל עם חיים וייצמן אישית אצל רוב חברי הוועדה לשינוי המתבקש. ואכן הגבול הוסט צפונה ועין-גדי ומצדה נכללו בתחום המדינה היהודית.
"חדשות בן עזר" ימשיך לבלבל את קוראיו
בשיחות בעל-פה התלוננו קוראים כי אינם מצליחים להבדיל בין החלקים הרציניים לבידיוניים ב"חדשות בן עזר" והציעו לציין ליד כל קטע: "בדיחה", "בצחוק" או – "אמיתי", "ברצינות". היו שהבינו את הברכה של אהוד בן עזר לבן-דודו בדרגה שנייה דוד בן-עזר לקבלת אות יקיר פתח-תקווה – כהמצאה סאטירית נוספת של בן עזר על עצמו, ואילו אחרים בירכו אותו על קבלת אזרחות הכבוד, מה שמוכיח שרבים מרפרפים על הכתוב ואינם קוראים ממש.
הייחוד של "חדשות בן עזר" הוא שעל הקורא להבחין בין "אמיתי" ל"בדוי" ואין שום כוונה להקל עליו. להיפך, יש קטעים שהם גם מבחן זוטא בידע היסטורי ובהבנת הנקרא, ומי שלא קלט, שיבדוק את עצמו ושיחדל לתקן "שגיאות" של אחרים.
S.O.S
במרכז ענב לתרבות, אבן גבירול 71, תל-אביב, על גג גן העיר
ייערך ביום שני, 28.11.05, בשעה 18.30, טקס הענקת פרסי תל-אביב יפו התשס"ה 2005
במעמד רון חולדאי ראש עיריית תל-אביב-יפו
בטקס יוענקו הפרסים הבאים:
פרס ע"ש ישראל רוקח לאדריכלות מיבנים; פרס ע"ש אברהם קרוון לאדריכלות גנים ונוף; פרס ע"ש מאיר דיזנגוף לציור ופיסול; פרס ע"ש יואל אנגל למוסיקה מקורית.
קוראי "חדשות בן עזר", אזרחי תל-אביב, שוחרי היכל התרבות, מנויי התזמורת הפילהרמונית ואזרחים שאיכפת להם – מוזמנים לבוא לעמוד במשמרת מחאה שקטה עם שלטים נגד כוונת ראש העירייה וחבר עוזריו, ההולכת ומתממשת בחשאי – לסגור את היכל התרבות לתקופת זמן ארוכה לשם שיפוצים שאינם אלא הרס המיבנה המקורי והאקוסטיקה הנפלאה שלו. למידע על תוכנית ההריסה מוזמנים הקוראים לעקוב אחר כתבותיה האמיצות של אסתר זנדברג ב"הארץ" בשנה האחרונה, שבזכותן זכתה בצל"ש הראשון של "חדשות בן עזר".
אפרודיטה 25
רומאן מאת עדי בן-עזר
"אפרודיטה 25" הוא רומאן התבגרות כן, משעשע, ארוטי אך גם נוקב עד כאב. גיבורת הספר יעל, בת העשרים וחמש, נמשכת לתל אביב אך בורחת למושב ילדותה. בדרכים פתלתלות היא מנסה להתקדם בתחום התקשורת בו היא עובדת, ומלווה את אחותה האהובה בייסורי מחלתה. מסעה האישי מאלץ אותה לבחון מחדש את ערכיה באופן מטלטל שאינו מאפשר לקורא להישאר אדיש לנוכח העוצמות הרגשיות השזורות בו.
עד גמר המלאי, כל המבקש לקבל את הרומאן – ישלח כתובתו ו-30 ₪ (כולל דמי משלוח בדואר) לעדי בן-עזר, ת.ד. 18, צופית. לקבלת פרטים נוספים: adi.benezer@gmail.com
מידע משפחתי: עדי בן-עזר נולדה בשנת 1974 בפתח-תקווה. היא בוגרת תואר ראשון בלימודי עיתונאות, תקשורת ואמנות באוניברסיטה רודס בדרום-אפריקה ולמדה לתואר שני במחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב. היא גרה במושב צופית, הגובל באדמותיה-לשעבר של קלמניה, האחוזה החקלאית שהיתה שם-דבר בשעתה ונוסדה על-ידי סבא-רבא שלה, ברוך בן-עזר (ראב) בשנת 1928 עבור הבעלים משה גרידינגר מאנגליה.
עדי היא בת למשפחה רַאבּ בן-עזר המונה בארץ דורות רבים של איכרים, ובכל דור קם בה לפחות סופר מובהק אחד: סב-סבה יהודה רַאבּ בן-עזר (1858-1948) הוא ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878, ואת ספר זיכרונותיו "התלם הראשון" כתב מפיו בנו בנימין (אביו של אהוד בן עזר). בתו של יהודה היא המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב (1894-1981). שניים מבני דודיו של אהרון, סבהּ של עדי, הם הסופרים יצחק ראב ויבדל"א אהוד בן עזר. מצד סבתה תמר, אשת אהרון, עדי היא נינתם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי (לימים אביו של עודד), זוג שחקני "התיאטרון העברי" בשנות ה-20, והיא גם נינתם של ברוך בן-עזר (ראב) ואשתו רבקה לבית שְׁלַנְק בירושלים; משפחת שְׁלַנְק נמנית על צאצאיו של ר' יעקב עֶמְדֵן, שנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832. מצד אימהּ, עדי היא נינתו של יששכר דב דרורי (פרייר) שנודע בשמו הספרותי בר-דרורא, ערך במשך שנים אחדות את העיתון "דואר היום" וכן הוציא וערך בשנים 1925-1928 את השבועון "היישוב". האלוף אמיר דרורי היה דודהּ של עדי, אחיה של אימהּ אורנה, ואילו אבישלום דרורי היה דוד של אמיר ואורנה.
מעניין כמה מאות אנשים קשורים משפחתית לשמות המופיעים בכרוניקה הקצרה הזו של אבות-אבותיה של סופרת צעירה אחת.
בעקבות הופעת חוברת 13 של "קשת החדשה", ראשונה לשנת ההופעה הרביעית, מערכת הרבעון שמחה להזמינכם:
לערב "קשת בעל-פה" מס' 5
שיתקיים ביום חמישי, 3 בנובמבר 2005, בשעה 19:30, באודיטוריום של מרכז ברודט,
רחוב צייטלין 22, תל-אביב.
בתוכנית: ש. שפרה תקרא את "אני בת-שבע". גיל שוחט יתאר וידגים את האורטוריה פרי עטו, שכוללת את "אני בת-שבע", שבוצעה ע"י תזמורת ומקהלה במילווקי שבארצות-הברית. הסופרת לאה איני תשוחח על עבודתה. עדי נס ידבר על דרכו הייחודית בצילום האמנותי. זלי גורביץ' יספר על דרכו הייחודית בשירה. יהושע סובול ישוחח עם אהרן אמיר על רשימתו "והעברי ינצח".
בשעה 19:30 – התכנסות וכיבוד קל. בשעה 20:00 – פתיחת הערב. דמי כניסה: 30 ₪. בכניסה יהיה אפשר לחתום על "קשת החדשה" במחיר מוזל או לקנות עותקים מחוברת 13 ומחוברות קודמות. המשלם דמי כניסה ומבקש לחתום על הרבעון יהיה זכאי להנחה של 40 ₪ מדמי החתימה (160 ₪ במקום 200 ₪).
ערב שבת בעין-גדי: יריות נשמעו מכל עבר...
מאת מגינה זיו
היה זה באחד מלילות השבת אותם היינו נוהגים לחגוג בארוחה חגיגית בחדר האוכל. על השולחן היו פרוסות מפות לבנות ואם זיכרוני אינו מטעני, על כל שולחן היה גם בקבוק יין. מה שאני זוכרת בבירור שעל השולחן באותו ליל שבת ספציפי שעליו אני רוצה לספר הייתה צלוחית אישית מלאה בלפתן מגזר מרוסק ומיץ תפוזים. החברים בבגדי שבת, בנינוחות השמורה לערבי השבתות, התכנסו אט-אט בחדר-האוכל. שירי השבת המסורתיים... הדלקת הנרות... קרקשון מברך... ואחר-כך רחש הדיבורים האופייניים לארוחה, שאיש אינו מזדרז לסיימה... כל כך נינוח ושגרתי, כמו כל ארוחות ליל השבת בעין-גדי.
ואז...
לפתע כבו כל האורות... עלטה השתררה בכול... יריות נשמעו מכל עבר... מקרוב, קרוב מאוד. בחדר-האוכל הייתה המולה גדולה, שתוך זמן קצר התחלפה בדממה... כולם נעלמו... לא הבנתי, לאן הם הלכו כולם? מצאתי את עצמי יושבת מתחת לשולחן, המפה הלבנה שנשמטה מהשולחן תוך כדי מנוסת החברים מתגוללת לידי ספוגת מיץ תפוזים וגזר... ואני לבד ... אולי יש מקלט במשק וכולם יודעים איפה הוא נמצא ורק אותי, שהגעתי כמה חודשים מאוחר יותר, לא טרחו לעדכן?
לצאת לחפש את המקלט הזה או לחכות כאן לגורלי? לא יכולתי לקבל החלטה, הייתי משותקת מרוב פחד, מרגישה שכולם נטשו אותי... אם אי פעם בחיי הרגשתי פחד אמיתי, היו אלה אותם רגעים ארוכים בהם נשארתי יחידה בחדר-האוכל מתחת לשולחן, כשמסביבי המפה הסחופה והגזר המרוסק. אינני יכולה להעריך כמה זמן נמשך האירוע, כנראה שלא עבר זמן רב עד שנשמעו שוב גניחותיו של הגנראטור והאורות נדלקו. החברים החלו לחזור לחדר-האוכל כשהם נסערים ומתווכחים ביניהם אם המעשה שעשה המא"ז (אריה בנאי, האם מישהו יודע איפה הוא?) היה נכון לעשותו – על מנת לבחון את מידת הכוננות של החברים לאירוע כזה, אם חלילה יתרחש, או שהיה זה מעשה פזיז וחסר אחריות. רק אז התברר לי שלכל חבר בקיבוץ יש נשק אישי ותפקיד שעליו למלא בשעת חירום. ואכן כל החברים עזבו במהירות את חדר-האוכל ומיהרו איש למקום שבו היה עליו להימצא לפי הנהלים. ואילו אני, (שכאמור לעיל הגעתי למשק מאוחר יותר, עם סיום לימודיי בסמינר) עדיין הייתי לפני השירות הצבאי, לא היה לי נשק, לא תפקיד, וגם שום אינפורמציה בנושא. מצאתי את עצמי בסיטואציה המביכה הזו שרק היום, אחרי שנים רבות כל כך, אני מרשה לעצמי לספר עליה בפומבי.
[14.10.05]
פגישות עם סופרים
מחווה לפרופ' נורית גוברין
עם הופעת: "ממרכזים למרכז - ספר נורית גוברין"
בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב
בעריכת אבנר הולצמן,
עם צאתה לגימלאות ובמלאות לה 70 שנה.
משתתפים: ד"ר דן אלמגור - יו"ר; פרופ' מיכל אורון; הסופר חנוך ברטוב; פרופ' חגית הלפרין; הסופר והמדינאי גד יעקובי; פרופ' דן לאור; הסופר אהרן מגד; המשורר רוני סומק; הסופרת והמתרגמת ש. שפרה; פרופ' נורית גוברין.
בתכנית האמנותית: השחקן אילי גורליצקי, שיקרא פרקי ספרות. מוסיקה: גילה בשארי-שירה. האירוע יתקיים באולם תיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל, רח' יחיאלי 6, נווה-צדק,
תל-אביב, ביום ראשון, י"א בחשוון תשס"ו (13.11.2005) בשעה 20:00.
קבלת פנים וכיבוד קל החל משעה: 19:30.
הספר "ממרכזים למרכז – ספר נורית גוברין", יימכר בהנחה מיוחדת.
אלישע פורת / מסיפורי לבנון
ציפורים רצוחות
ביום שישי בבוקר, בשעה דלת-תנועה על הכביש, התפוצץ מטען-צד אצל הכביש שמתחתינו. ירדנו במהירות אל המקום, לבצע "סריקה ראשונית". המטען שפוצץ כוון אל מכוניתו הצהובה של קבלן נמהר לעבודות עפר. הוא נחפז "לצאת" ונסע לבדו, במכונית יחידה, בניגוד גמור להוראות. בדרך נס הוא לא נפגע. המטען התפוצץ שבריר שנייה לפני הזמן. המפעיל התרגש, או שהיה קלקול במנגנון ההפעלה החשמלי. אבני-החצץ שהועפו, רסיסים וחלקי-מתכת שהתפזרו מסביב, ניפצו את השמשה הקדמית של המכונית. הוא לא נפגע, אבל נבהל כהוגן. ומשום הבהלה שכח לדווח על הפיצוץ. רק אחרי כמה דקות טובות, כשהגיע לשער "פַטמָה", קפץ אל הטלפון, ואמר מה שאמר, בהתרגשות, מתוך בלבול, בקוצר-רוח גמור.
לפי השיחות שהתנהלו בין הקצינים הבכירים במפקדה, הרוכנים מעליי, ליד שולחן המבצעים, אני מבין שאין מרחמים כאן יותר מדי על קבלנים נמהרים. פורעי-חוק הם נחשבים כאן, מפירי-תקנות, העושים בכבישי דרום לבנון כעולה על רוחם. יש להקשות על תנועתם החופשית, זועמים הקצינים. ואני שומע כל מיני הצעות, המתעופפות על גלי-האתר, כיצד יש להכביד את יד הצבא על ה"פריֶירים" האזרחיים הללו. הו, קבלני-התעלה, פאֵר קבלני "קו בַּרלֵב", להיכן נשאה אתכם הרוח? הו, המתעשרים חסרי המצפון, שהונו את הצבא ואת המדינה גם יחד, היכן אתם היום, שלוש-עשרה שנים אחרי שעשיתם את הונכם ואת תהילתכם? האם גם כאן, בלבנון, יוולדו "מתעשרים חדשים" שכמותכם? להיכן תישא גם אתכם הרוח?
בצהריים ירדנו להניח מחסומים על הכביש. לעצור מכוניות חשודות, לבדוק מסמכים, ולהציץ בארגזי המטען המיסתוריים. עמדתי ליד המחסום, וראיתי איך נשלפים מתוך מכונית חשודה הקנים הארוכים של רובי-הציד. הקנים מוּסטים מיד הצדה בבלי חפץ. רובה-הציד אינו נחשב כאן נשק. כל התושבים הנוצרים חמושים ברובי-ציד, כמו בנעליים. שקית בד צבעונית ובה תרמילי הפלסטיק המבריק, מגפיים גבוהים, סרבל-ציד מיוחד, כובע גנדרני. כל הציוד המושך הזה מיובא מיפן או מהמזרח הרחוק. הכל נראה כל כך מלאכותי, כל כך לא שייך. היכן כאן כרי-הדשא הירקרקים? היכן כאן להקות הפַּסיוֹנים? תרועות חצוצרות הציידים? והיכן עדת הכלבים המשתלחת?
מאחורי המושב האחורי שבמכונית החשודה הבחנתי במחרוזת של ציפורים הרוגות. לא התאפקתי, חובב ציפורים תמים שכמותי, איש מילואים נאיבי, וניגשתי אל המחפשים. שלחתי יד והפכתי בעופות המושחלים על המחרוזת. חַרטוּמַן יפהפה, כמה שַׂלווים, קיוויוֹת שציצת ראשן נבלה, דוּחַלים שחורי-ראש קטנים כאגרופים. אלה נחשבים כאן עופות-ציד?
הקצין הממונה עליי נזף בי: אסור לי להתערב במהלך החיפוש! יש כאן כללים ברורים. זהו עניין למקומיים בלבד. ואני צריך להבין שיש מי שעוצר, ויש מי שבודק. יש מי שמאבטח ויש מי שמחפש. ויש גם, כמו תמיד, מי שעומד מן הצד וצופה במחזה. אני מנסה להסביר לו שהציפורים המתות הן שמשכו אותי. כל כך משונה להשכים כאן בבקרים. אין שום רינת ציפורים נשמעת! אין מעוף משתקשק מעל לגגות! אין כתמים לבנים החומקים בשדות! אין מהומה לפנות-ערב, בתוככי הצמרות! ארץ שרצחה את ציפוריה והתרוקנה מציוצן.
הרי הדברים ברורים לגמרי: אם מפקידים רובי-ציד בידי ילדים וקטינים, והם יורים בכל מה שזז, הארץ הופכת לשממה. והאכזריות מועתקת מן הזוחל והמעופף אל השכן, בן הדת השנואה. אל המוסלמי במסגדיו, אל הדרוזי בַּחִילוּוָה שלו, אל הנוצרי היוצא מן הכנסייה.
הקצין הממונה עליי מנסה לרכך את נזיפתו. "כאן ארץ אחרת," הוא אומר, "כאן חוקים אחרים. כאן אפילו לא יהודה ושומרון." ואם ערכת חיפושים דומים ברצועת-עזה הידועה לשמצה, דע לך שכאן אפילו לא רצועת-עזה. בין הציפורים המושחלות יכול מישהו להטמין מטען ממולכד. "כבר ראיתי חובבי ציפורים כמוך, אנשי מילואים נאיביים, שחיבתם לציפורים כמעט גמרה אותם."
אני נשמע לדבריו, ומתרחק מהמכונית החשודה. בעיניי כבר הוכחה אשמת נוסעיה לחלוטין. מאחוריה נעצרת עוד מכונית חשודה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. אני אינני מעז להתקרב. כאן דרום לבנון, אין מקום לאנשי מילואים נאיביים. אין מקום לחובבי ציפורים. מכל המכוניות נשלפים קני-רובים ארוכים. ועל המושב האחורי, בין חליפות-הציד המיובאות, אני רואה אשכולות-אשכולות מחורזים של ציפורים רצוחות.
עץ התות של ילדותנו בפתח-תקווה
שלום לך אודי,
שמחתי לפגוש מכר ותיק במכתבך האחרון [הסיפור בהמשכים בגיליון 84], את עץ התות של ילדותנו. הרבה שעות של הרפתקאות ילדות ביליתי על העץ הזה. במשך שנים הייתי צופה בקנאה איך אתה מטפס בבטחה על הענפים, וכל מה שמנע ממני להצטרף היה מוראה של אימא, שאסרה עליי את הטיפוס. משבגרתי קצת גיליתי דרך קלה ובטוחה יחסית, והפגתי במעט את חששותיה. השיטה היתה להיכנס אל דיר העיזים, לטפס על חבילות החציר הצמודות לקיר שלו, שאותן סדרתי במדורג כך שבקלות יחסית הגעתי לגגו של הדיר. משם הדרך כבר היתה סלולה בין ענפי התות שחיפו על הגג.
אחד המעשים הראשונים היה לבנות משטח מקרשים על ההצטלבות הראשית של ענפי העץ, כבסיס עתידי לבית-עץ, שבנייתו לא נסתימה מעולם. בוקסה (תיבת שדה מסיבית ששימשה להעברת פרי אל בית-האריזה) שימשה לארגז אוצרות אישי, בעיקר לדברים שלדעתה של אימא היו מסוכנים, ואכן היו ביניהם גם כאלו – סכינים חלודים, תרמילי רובה עם פיקות חיות, נרות וגפרורים, בקיצור – כל מה שהיה יכול לשובב נפשו של ילד.
בשלבים מתקדמים של טיפוס לצמרת הצלחתי להגיע עד למקום בו היה אפשר להשקיף אל מרחבי הנוף הפתוח. בימים של ראות טובה, והיו אז הרבה כאלה, יכולתי להבחין בקצה מערב בדיונות הלבנות-זהובות של אזור תל-ברוך, ובפס צר תכול מבהיק – הים.
במשך הזמן הצטרף אלי אחי הצעיר דני לתעלולים משותפים ולהרפתקאות שודדי הים, כאשר ספינתנו משייטת לה במימי הקאריבים במפרשים מתוחים, וענפי התות המתנועעים ברוח הם התרנים. היינו מקיימים תחרות – בינינו מי יצליח לטפס מהר יותר וגבוה יותר.
עץ התות היה מרכז מגרש המשחקים של תקופת ילדותי. אולי היינו תמימים יותר ואולי לא ידענו אחרת, אך במבט מרוחק נראה לי שעולמנו הפנימי היה עשיר יותר, ובעיקר פשוט יותר במובן החיובי. הסתפקנו במועט ובעיקר פיתחנו מיומנויות ודימיון יוצר, המשמשים אותנו עד היום.
שלך תמיד,
דורון ג.
אהוד: החיית את נפשי, דורון, להיזכר בימים שבהם יכולתי לטפס על עץ התות יחד איתך בגבעה הצופה כלפי מערב ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה, בחצר ביתו של סבי שהיה גם סבא-של-אימך, יהודה ראב. בימי מלחמת העולם השנייה היינו שומעים בלילות את הדי הפצצות המטוסים האיטלקיים על תל-אביב. אלעזר ראב (בן עזר), שהיה דוד שלי ושל אימך, אף הוא מבניו של יהודה ראב, כשהיה שומע בלילות צלולים את שריקת הרוח בניקבה העתיקה, שפתחה חבוי כיום ליד כביש החוף בגבעת הרצליה, מול אזור ההי-טק – היה יודע שגשם קרב לבוא.
ארוחת בוקר ישראלית מומלצת
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
חי בצריף דל במושבה על גדת הירקון הדרומית
כוס מיץ תפוחי-זהב סחוט טרי. גבינת קוטג' 5% או כל גבינה לבנה רזה אחרת, סלט ירקות ארצישראלי בשמן זית מועשר בפתיתי גבינה קשה וזיתים, קומץ זיתים דפוקים טריים החל מיום-יומיים לאחר הכנתם, לחם שחור, פיתה או פכסמי דיאטה כלשהם בתנאי שסופגים את רוטב הסלט. קפה שחור חזק מכל סוג שהוא רק לא גרגרי האבקה המודרניים האלה, נֵשְׂכָּפֶה.
ומזון למחשבה כדי להתעודד בהמשך היום, כל יום: מה היה המצב, אם בכלל היה מצב – אילו "שלטון הכיבוש" פירושו היה שהיהודים, הערבים וכל שאר אזרחי ישראל ואלה השוהים בה – היו נתונים תחת שלטון פלסטיני, מוסלמי או ערבי כלשהו.
צפרא טבא!
אה, כן, שכחתי. אומרים לי שעם כל כוס מיץ סחוט טרי, אני שותה הרבה או קצת מהשתן שלי. הרבה, אם הפרדס בדרום מושקה במים מטוהרים מהביוב שלי, וקצת – אם הפרדס בדרום מושקה במים מותפלים מהים שאליו זרם השתן שלי בתוך הביוב הכללי, כפי שהמשורר-החורז חנניה רייכמן היה כותב בשבועון של עיתון "דבר", "דבר השבוע" (שאותו הייתי קורא אצל הפועלים שלי בפרדס) – "מן הים הכללי, וטיפה משלי." מה לעשות?! – אִל-בָּרוּן היה אומר: "סֶה לָה וִי!" – ואני משתדל לקטוף שָׁמוּטִי רק בשרון, ומקסימום מגדרה עד חדרה.
שיח' איברהים מִיכוּ, הוא אברהם שפירא, גיבור המושבה, היה שותה כל בוקר כוסית קוניאק והגיע לגיל תשעים-וחמש שנים, שלושה חודשים ויומיים בדצמבר 1965. בימיו הפיקו לכבודו יקבי פרידמן את "ברנדי הפטרון" והטביעו את דיוקנו על תווית הבקבוק, בדיסקית דמויית מטבע כסופה. לא ברור אם נותר אפילו בקבוק אחד מאותה סידרה. לפני שנים אחדות עדיין נותר בקבוק חתום אחד אצל נכדו אמנון פנחסוביץ, יחד עם אוסף מקטרותיו של שפירא, תמונות היסטוריות ורהיטים מקוריים אחדים, שאותם הצילו אמנון ואשתו עליזה לאחר שתכולת בית שפירא, שאותו ציווה לעירייה, נזרקה לחצר. איני יודע מה עלה בגורלם.
אהוד בן עזר
הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)
בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי
מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.
משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.
לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.
ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.
מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו.
מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.
הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.
לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטריה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.
בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב.
לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.
יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"
[פורסם במוסף השבועי של "הארץ", בשם "הזיתים הדפוקים", במדורה של נירה רוסו ביום 7.11.03, בלי הקטע האחרון. הנוסח המודפס במוסף נשלח לנמעני "חדשות בן עזר" בנפרד כדי שיהיה אפשר לשלוח אותו לחברים בחו"ל שאין להם אפשרות לקרוא עברית באי-מייל או בוורד; או להדפיסו ולתלותו על הקיר במיטבח בעת הכנת הזיתים הירוקים. אין בעייה לקרוא בו על-ידי הגדלה בזום].
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שישה-עשר
אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר
קורא – "
וכשחזרתי עם קלחי-התירס, כבר היתה המלונה מותקנת כהלכה. באמצע ניצבה העגלה של גיורא, מורמת-מעט כמין שולחן. יריעות השקים, כמרבדים, מכסים על הרצפה. ובפנים צל נעים, ורוח קלה ומלטפת באה ממערב וחודרת מתחת ליריעות-הצד.
גיורא קושש מעט ענפים ושיחים יבשים למדורה. ועד שראה אותי מרחוק עם התירס – כבר הדליק אותה כשהוא נושף, בפתילת המצת שלי בכל כוחו, ומנפח לחייו גם כנגד העשב היבש שהיה ניצת והופך לרמץ מתפורר עוד בטרם הבעיר את הענפים.
את המדורה ערך גיורא ממזרח לסוכה, כדי שהרוח תִשא את החום והעשן מאיתנו והלאה.
בינתיים הופיע גם צבי, מזיע ולחייו מלוהטות, תרמילו מלא עוללות ענבים, אשכולות קטנים שנותרים על הגפן לאחר הבציר, והוא נושא אבטיח בינוני אשר צוּנן לשעה קלה במי תעלת ההשקאה בפרדס הסמוך. עוד שני חברים של האבטיח נפלו שבי בדרך, כך אמר צבי, והם מוצנעים בתעלת הבטון תחת סבך השיחים, ואותם נביא מתי שיתחשק – בצהריים, בערב או בלילה. זה היה אופייני לצבי שהזכיר גם את הלילה למרות שהיטב ידענו כי לא נישאר עד שעה כה מאוחרת בשדה.
ישבנו אפוא לפלֵח את האבטיח באולר הצבאי של צבי. גיורא, שהצטיין בדאגה אימהית בשוותו לכל סוכה שבנינו ולכל מַעֲרֶה בשיחים שמצאנו – מראה של בית לגור בו – התכבד בפליחת האבטיח. ישבנו שלושתנו על מרבדי השקים הקרירים, סביב השולחן המאולתר, והאבטיח הירקרק כמו נעקד באמצע על המזבח.
"נו, תשחט אותו כבר," אמר צבי.
אני הוצאתי בשתיקה משקית האוכל את הכריכים שהכינה אימא, והיה ברור שהם מיועדים עבור כולנו. צבי, שהשתלט מיד על הכריך הראשון שהנחתי בינינו, וטרף אותו ברעבתנות, אמר, כמתנצל, בפה מלא פלחי-ביצה ולחם נלעס:
"לפעמים מחרימים מזון של אוייב במקום למצוא אותו בטבע, וזה ממש אותו הדבר, כמו החוק של דארווין."
"מי זה דארוויל?" שאל גיורא.
"דארווין – טֶס! – המלומד האנגלי שגילה שאתה נולדת מן הקוף!"
"יִלעַן אַבּוּכּ!" התפרץ גיורא ועורפו הסמיק, "שלא תדבר ככה על אבא שלי – יוּבְּטְוַיוֹמַט בקוּס אֶמַכּ יַא חְמַאר, יַא חַרַא, יַא דְְרֶעק, יַא זְבָּלֶה, יַא אַחוּ אִל מַנְז'וּק, יַא שְׁטיקֶע-בְּרוֹיט, יַא אַהְבַּל, יַא נַאחְס, יַא טֶס-טֶס," ועורפו האדים עוד יותר, "יַא טַאוִיל הַבִּיל פִי רַאסוֹ כַּלִיל! יַא מַגְ'נוּן אִבְּן מַג'נון אִבּן מג'נוּן אִל מַג'נוּנים בְּאַרְד כּוּל אִל מג'נוּנים... ושתלך קִיבִּיניבּיניבּיניבּינימַאט!... יַא נִיגֶ'ס, נאד מסריח, שמוֹק אחד, אני אוציא לך את הקישְקֶעס את הקַאקֶעס שלך ואחתוך לך את הקשקשן שלך אם תעז להוציא עוד מילה רעה אחת על אבא שלי, יַא אַרְס אִבְּן אִל שַׁרמוּטָה אִבְּן תִיזְהָה אִל אַסְמָר... פוֹרְץ, יַא חתיכת לוֹפַסְשֶׁגֶדְבֶּה מזוּרגג שכמוך... חתיכת פָרוּנְקֶל... אַחוּ אִל-מוּגְלָה. פֶחְס... חוּי... פוֹרְץ... גוֹרנישְׁט מִיט גורנישט... שְׁטִיקֶע-בְּרוֹיטְנִישְׁט ..."
גיורא היה אמן החרפות והגידופים. יכול היה להשמיע ברצף אחד דברי ניבול-פה במשך רגעים ממושכים בערבית, ביידיש, בתורכית, ברוסית, בהונגרית ובעברית גם יחד, כמעט מבלי לחזור פעמיים על אותה קללה. קשקשן ככינוי ללשון – זאת למדנו מתרגומי הסיפורים של דיימוֹן ראניוֹן, שהחלו מופיעים בעברית ואשר שיפרו את אוצר המילים שלנו. "שטיקע-ברויט" נחשבה משום מה למילה הגסה ביותר באוצר לשונו של גיורא. ועל "אוצר" זה ומעשים טובים אחרים קיבל אלא פעם צליפות נמרצות בחגורה מידי אביו. צעקות הכאב של גיורא הִדהדו אז מקצה המושבה ועד קצהָ, ואפילו הסופרת רות אלמוג תיארה צעקות כאלה באחד מסיפוריה.
אך עתה קטע אותו צבי בשלוש מילים:
"ואתה צְפִיע-יבחושים!"
"מה? מה זה?" התבלבל גיורא. הוא לא אהב לקרוא ספרים. אבל אנחנו קראנו כבר את "שור אבוס וארוחת הירק" ואת שאר הסיפורים והאגדות המקסימים של ביאליק בספרו "ויהי היום", עם הציורים הנפלאים של נחום גוטמן, וכך היה לנו יתרון מסוים על פני גיורא, יתרון שהרגיז והעליב אותו, מפני שכל פעם שהשמענו איזו קללה מ"ויהי היום" היה נדמה לו שאנחנו מלגלגים עליו.
אכן, אימא של גיורא טרם נואשה מכך שבנה יתחיל סוף-סוף לקרוא ספרים כמוני וכמו צבי במקום לרוץ אחרי הכדורגל, והיתה מבקשת שנשאיל לגיורא ספרים שקראנו ושנשפיע עליו לקרוא בהם.
היא היתה איכרה גבוהה וגרמית ומרירה ונִראתה מבוגרת מאביו. בגדיה היו חסרי-טעם ומסורבלים, היתה נועלת נעליים ישנות של אביו, כובע-קש גברי לראשה, ונוהגת בעגלה קטנה, רתומה לחמור, כדי לערוך את קניותיה בשוק הגדול של המושבה ולמכור שם את הגבינה שהיתה מייצרת במו-ידיה מחלב שתי העיזים הלבנות, ושולחת את גיורא, אם לא עזר בחליבה, לקצור עבורן עשב טרי בשולי השדות, הדרכים והשדרות.
מלכתחילה התכוונו לצאת ליום-השדה בעגלת החומר, וצבי אף דיבר על כלי נשק שאפשר להפעילם מתוך מרכבה נוסעת, כמו קשתות וחיצים מורעלים או בוערים, כידונים, מַקְלֵעִים ורובי-גומייה. אבל אימו של גיורא לא הסכימה לכך בשום פנים.
"חמור מסכן אחד לא צריך למשוך בחולות עגלה עם שלושה עצלנים. שתדעו, החמור לא כמוכם. הוא עובד בשביל האוכל שלו. לכן מגיע לו לנוח. לא יזיק לכם ללכת קצת ברגל."
אותה תקופה נמצאו למכירה בקיוסק של הדתי, בעל הזקן, ליד הבניין של ועד המושבה שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון – חוברות דקות בכריכות-נייר צבעוניות, סדרות של ספרוני בלש עם בדיחות אחדות ותשבץ בעמוד האחרון. צבי קנה וגם קיבל מחברים חוברות ונתן מהן גם לי לקרוא. אני נהניתי מכך שידעתי כי יש משהו טמא ואסור בעצם קריאתן, זה חומר-קריאה של פּוּשְׁטַקֶעס, אבל התוכן שיעמם אותי והשאיר בי הרגשה תפלה ומטומטמת, כמו לאחר פיצוח הרבה גרעינים. עד היום סדרות של ספרי מסתורין ומתח, אפילו מדע בִּדיוני, משעממות אותי מאוד ונִראות בעיניי כבזבוז זמן. כמין משחק שהמציאו קופים. אבל ספרי-מין אהבתי מאוד לקרוא, וכל פעם שפגשתי תיאור ארוטי היה הדבר מעלה בעיניי את כבודה של המילה המודפסת, ואמרתי לעצמי כי לשם כך בלבד כדאי להיעשות סופר.
גיורא ראה אצלי את חוברות הבלש הללו. "אני יכול לקחת לקרוא אחת?" שאל בסקרנות. עיניו חמדו את החוברות הזולות כאילו היו אוצר יקר.
"בבקשה," נתתי לו את כולן.
הוא התבונן בי בחשד. "מה, הן לא טובות?"
גיורא הכיר את יצר האספן שבי, שאני לא אוהב להוציא דברים מרשותי אלא אוגר הכול: בולים, ג'ולים, קופסאות-סיגריות ריקות, תרמילי כדורים של רובה, עטים, גלויות, כרטיסי-דגלים, ספרים, מחברות ישנות, בקבוקי זכוכית קטנים של תרופות, כספית ממדחום שנשבר, סמלי יחידות של הצבא הבריטי, מטבעות עוד מימי התורכים, ועוד. מה פתאום אני נדיב כל כך ונותן לו את החוברות?
בכל זאת לקח אותן ובא לביתו ואמר לאימו משפט שדבק בו מאז ושעליו חזרה כל משפחתו הענפה במשך שנים ארוכות:
"אימא! אני כבר קורא – "
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו)
פרק שבעה-עשר: הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות
פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל