| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 86
תל אביב, יום שישי, ב' בחשוון תשס"ו, 4 בנובמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
גיליון מיוחד במלאת עשר שנים לרצח רבין
עוד בגיליון: קדיש לראש ממשלה שנרצח, מאת בְּאֵרִי צימרמן
עשבים שוטים, מאת סופר עוד יותר נידח (ודתי)
אלישע פורת: אלה שהפריעו לפגישתנו השלישית
מכתבה של רחל רבין-יעקב לאהוד בן עזר [פרסום חוזר]
רקוויאם לרבין
מאת אהוד בן עזר
לפני הרצח...
אין מציאות אחרת
אני לא שותף למקהלה היללנית שמתגוללת על רבין, בעיקר בעיתונות, מקהלה שיש בה קולות שכבר "קברו" את רבין ואת ממשלתו בשנתה הראשונה, לפני הסכם אוסלו, ואחר-כך היתה להם החוצפה להסביר לנו שההסכם היה פרי רוחם ועצותיהם שלהם.
עכשיו הם שוב מתגוללים על רבין – כאילו ישנה מציאות אחרת, אידילית, שבה ניתן ליישם הסכם כה סבוך; וכאילו רק אנחנו, הישראלים, אשמים בכך שהאיסלאם הקיצוני מסרב להשלים עם קיומנו.
טחו עיני האנשים מלראות איזה מהפך אדיר חל במעמדה של ישראל במזרח התיכון. כיצד, לראשונה בהיסטוריה, אנו עומדים בחזית אחת עם מדינות ערביות התומכות בשלום, ואויבנו כבר אינו כל העולם הערבי והמוסלמי ששלל את קיומנו, אלא רק אותו חלק ממנו שמתנגד לתהליך השלום, וחותר גם נגד המישטרים הערביים שמצויים עימנו יחד בחזית השלום.
מעניין לראות כיצד מישהו מהדברנים הגדולים ואוהבי-עצמם, מימין ומשמאל גם יחד, היה עומד במעמסה שרבין עומד בה, וממשיך קדימה, חרף הספקות, ובהתמדה ובזהירות, ומבלי להיות מושפע מתנודות דעת הציבור.
זה הציבור שחולם אולי על ה"גאולה" שתבוא לנו אם יחזור הליכוד לשלטון. אבל למה להמליך את ביבי? הלא אפשר להחזיר את שמיר. שמיר יותר מוכשר בלא לעשות כלום, יותר זהיר וקר-רוח, ואינו עוטף את האינרציה, את המבוי-הסתום שאליו מוליכה אותנו השקפתו הפוליטית – בדיבורים ריקים נוסח נתניהו, כאילו ישנה דרך אחרת לשלום עם הערבים.
[חרף הצער והכאב על קורבנות הטרור – יש לי תחושה, שמרבית אזרחי המדינה שותפים לדיעה זו, ותומכים ברבין ובדרכו.]
[נדפס ב"ידיעות אחרונות", 8 בפברואר 1995. נדפס במלואו, עם הסיפא, תחת הכותרת "לתמוך ברבין במאה אחוז", ב"דבר", 8 בפברואר 1995]
* * *
בתגובה על פירסום דבריי ב"ידיעות אחרונות" קיבלתי מכתב פלסתר ובו איום אנונימי בסגנון של "הערבים יהרגו אותך ואת בני-משפחתך", עם גזיר-מאמר מודפס מאת חגי סגל, בתוך מעטפה של המחלקה לקשרי חוץ של אוניברסיטת ת"א, ודאי מעטפה גנובה או ממוחזרת. היתה לי הרגשה שהאנשים שעומדים מאחורי משלוח מכתב זה מתפרנסים ברובם על חשבון תקציבים ממלכתיים, אך זה לא מפריע להם לזרוע אווירה של הפחדה וטרור. אמרתי לעצמי כי אם קבוצות אנונימיות כאלה תפחדנה ב"טיפול אישי" אזרחים שמביעים תמיכה פומבית בראש ממשלה נבחר במדינה דימוקראטית – נגיע מהר מאוד למציאות מאוד לא סימפאטית. קיצונים כאלה ניסו בשעתו להצית את דירתו של ידידי הסופר חיים באר. את המכתב האנונימי העברתי למוסדות המוסמכים, לטפל בנושא. אני לא שומר אצלי דברים טמאים.
עוד נתגעגע לרבין
זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".
מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.
בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.
ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פרזיאולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.
את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.
אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.
רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.
[נדפס ב"הארץ", 21 במאי 1995, כותרת הרשימה ניתנה על ידי המערכת, המשפט בסוגריים מרובעים הושמט בדפוס]
* * *
בעקבות פירסום הרשימה ב"הארץ" הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים.
הפגישה עם רבין
17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.
רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.
רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.
בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה כך למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".
ליצחק רבין היקר,
ראש הממשלה הצבר הראשון –
יבול חייה של המשוררת
הצברית הראשונה
אסתר ראב –
וברכה להצלחת דרכך –
אהוד בן עזר
הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.
עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.
בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטמפפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.
כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.
אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן [שמחה וצבי, לימים שוחט], בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן-דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.
הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי-לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.
את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.
רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן-גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."
כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.
אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.
אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.
רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.
לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.
לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.
כאשר אני שואל אותו אם ערפאת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, ערפאת הוא פרטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי ערפאת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.
בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי ערפאת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו ערפאת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטרור?"
הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.
"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."
ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.
אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נדחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.
אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.
אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.
זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.
רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הָבֵּר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.
[פרק מתוך היומן, יולי 1995]
* * *
"קיבלתי וקראתי מכתבך אליי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."
[מתוך מכתב של יצחק רבין לעמירם גיל, נכדו של שלמה טנאי, 25 ביולי 1995]
...אחרי הרצח
עקדת יצחק
ראש הממשלה ה"צבר" הישראלי הראשון, שמסמל את כל היקר לנו והאופייני לנו בדור העברי החדש – נרצח בידי צעיר יהודי דתי פאנאטי, שגדל כניראה על ערכי הקיצוניות הדתית המזוויעה, זו שכולנו עדים לה, ואשר לא בברוך גולדשטיין התחילה.
ייאמר נא מעתה בפירוש: הקיצוניות הדתית והחרדית, השקועה במשיחיות שקר ומנותקת מן המציאות – היא הרוצחת של הציונות ושל ההווייה העברית והישראלית החדשה שצמחה כאן לתפארת – היא הרוצחת שלה ולא הממשיכה שלה.
תל-אביב אהוד בן עזר
[נדפס ב"מעריב", 6 בנובמבר 1995, וב"דבר ראשון", 7 בנובמבר 1995]
* * *
משפחת רבין השכולה,
הרשו לי להשתתף בצערכם בשמי, ובשם יהודית אשתי ובנימין בני. הרשו לי גם לספר לכם כי לפני חודשים אחדים, ב-21 במאי 1995, התפרסמה ב"הארץ" הרשימה המצורפת בזה – "עוד נתגעגע לרבין", זאת בימים שבהם היה מותקף מצדדים רבים, ולאחר שאני עצמי קיבלתי מכתב איום אנונימי בעקבות מכתב-למערכת שפירסמתי עוד קודם לכן, כתמיכה בו, ב"ידיעות אחרונות".
בעקבות רשימתי זו הוזמנתי לפגישה בארבע עיניים עם יצחק רבין בלשכתו בירושלים ב-17 ביולי 1995. הוא קיבל אותי בצורה יוצאת מן הכלל. הבאתי לו במתנה את כרך שיריה של דודתי אחות-אבי אסתר ראב: "אסתר ראב / כל השירים", ובו כתבתי את ההקדשה:
"ליצחק רבין היקר, / ראש הממשלה הצבר הראשון – / יבול חייה של המשוררת / הצברית הראשונה / אסתר ראב – / וברכה להצלחת דרכך – / אהוד בן עזר."
לא פירסמתי עדיין דבר ממה שנאמר בינינו באותה פגישה, אומר רק ששאלתי אותו שוב ושוב איך אפשר לעזור לו, ולתהליך השלום שהוא עומד בראשו, וזאת ברוח הדברים שבמאמרי.
הוא דווקא הרגיע את דאגותיי, וכאשר אמרתי לו שוודאי קשה מאוד להיות ראש ממשלה, הרי כל יום יש איזו בשורת-איוב חדשה (פגישתנו נדחתה פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים), ענה לי בחיוכו המבוייש-קמעה, כמתחטא: "לא, לא, זה לא נורא כל כך. יש גם דברים נעימים."
הפליא אותי עד כמה היתה חשובה לו תמיכתי בו והערכתי לו, שהרי אינני מן הסופרים הידועים והנחשבים בארץ, שקולם נשמע בתקשורת ובציבור בשם ההיסטוריה והנצח. והאמת היא שהייתי קצת מודאג – אם אפילו תמיכתי-שלי, הצנועה – כה חשובה לו ומעודדת אותו, אזיי אולי הוא מצוי במצב קשה?
לכן לקחתי לעצמי רשות לחזור ולהדגיש בפניו, ברוח רשימתי בעיתון, וכן, כן בשם הספרות, וההיסטוריה הישראלית, ואולי הנצח של המלה הכתובה, וגם מהיותי בן למשפחה הנטועה בארץ מ-1875, ממייסדי פתח-תקווה – ולומר לו שאני משוכנע שהדורות הבאים יראו את פועלו כאחת משעותינו היפות ביותר. וכיום, כאשר רבים כל כך מקוננים עליו אבל רבים מביניהם שוכחים מה נהגו לומר עליו וכיצד ביזו אותו – אני מרגיש שאני בר-מזל בכך שהספקתי לגרום לו קורת-רוח מסויימת בחייו, ולהוסיף לו עידוד בדרכו, ובשעות שהיו לא קלות לו.
מאז הרצח אני חש כאילו היריב הצליח להפיל את המלכה במשחק שחמט, אבל דווקא בכך עשה טעות נוראה. לפי מצב הכלים על הלוח, והמהלכים האפשריים – נחרץ גורלו להפסיד במשחק. לאחר הרצח אמרתי לעצמי שזה כבר לא כבוד גדול להיות ישראלי, היום, לאחר השעות שישבתי כמו כולם מול הטלוויזיה וצפיתי במהלך הלווייה, חשתי שכבודנו כאומה הוחזר ואולי אף התחזק, וזאת גם בזכות העמידה המופלאה שלכם, משפחת רבין השכולה.
שלכם,
אהוד בן עזר
[נשלח, 6 בנובמבר 1995]
עת להיגאל מן הגאולה הכוזבת
הזעזוע שמתחיל להתחולל במחנה הדתי של היהדות לאחר רצח רבין בידי מתנקש יהודי דתי, דומה אולי לזעזוע שעבר על תפוצות העם היהודי לאחר ששבתאי צבי המיר את דתו והתאסלם.
גרשם שלום, שחקר את התנועה השבתאית ואת המיסטיקה היהודית בהיקף ובעומק ששום חגבים בני-ימינו אינם מסוגלים להתחרות בו – הוכיח כי כאשר היה נידמה שהשבתאות "מצליחה" – היא סחפה והקיפה כמעט את כל העם היהודי. היהודים סברו שאכן הגיעו ימות משיח, שאנו חיים בעידן הפאראדיזי, הגן-עדני, והכינו עצמם לגאולה מבלי שהיה לכך יסוד כלשהו במציאות ההיסטורית, לבד מתעתועיו של שבתאי צבי, ש"הניסים" שחולל היו עצם ההכרזה על סדר עדיפויות חדש בדת היהודית, כאילו המשיח, בדמותו, אכן כבר בא.
רק לאחר התאסלמותו, שהחזירה בבת אחת אל קרקע המציאות את המוני בית ישראל שנתפסו לרוח העיוועים שזרה בקירבם – החל תהליך ההתפכחות ועימו גם ההכחשה והצנזורה של היהדות הרבנית – כאילו השבתאות בדורה לא היתה לזמן-מה הזרם המרכזי ביהדות, אלא רק איזו כת צדדית ותימהונית, שהיהדות הוקיעה והקיאה אותה מלכתחילה.
העם היהודי זנח את השבתאות אבל ספיחיה המשיכו לחלחל בקצותיו, בין אם בכת הדנמה של חסידי שבתאי צבי, שהתאסלמו בעקבותיו בתורכיה, ובין בכתות בתוך היהדות, כמו לימים הכת הפראנקיסטית – אבל אף אחת מהן לא שבה ונעשתה לזרם המרכזי ביהדות, כפי שהיתה השבתאות לתקופת זמן, אמנם קצרה. להיפך, היהדות הרבנית לחמה בספיחי השבתאות בחירוף נפש ובחרמות ובנידויים.
דבר דומה התחולל בקרב מיגזרים רבים בציבור הדתי ובייחוד הדתי-לאומי בארץ, ציבור שהחל לתפוס את ארץ-ישראל ותורת ישראל ועם ישראל לא במונחים ריאליים, היסטוריים, אלא כחלק מתהליך הגאולה. תהליך שבו הם ומעשיהם הינם הניצוצות הקדושים, וכל השאר, גם אנחנו, החילונים, בעלי הערכים ההומאניים והדמוקראטיים – הננו קליפות הטומאה, שלעיתים אמנם אי-אפשר בלעדיהן, אבל סופן שתתבטלנה כליל. חזון התעתועים של הגאולה המשיחית נעשה בישראל, בעיקר מאז 1967, למעין מוטאציה שבתאית – מתקוות דורות לגאולה קוסמית, ל"שינוי וסת בלב הבריאה" כהגדרתו של שלום, שינוי שיישאר תמיד רק מטרה נכספת – עברו יהודים דתיים-לאומיים למצב של גאולה-עכשיו, של מעין ימות-משיח שבהם הכול מותר וההלכה אינה אלא כלי בידי החזון המשיחי.
רצח רבין בידי יהודי דתי ממחנה המאמינים – הוא זעזוע שווה-משקל לבגידת שבתאי צבי במאמיניו. אמנם הסהרוריים בקרב המחנה הדתי ימשיכו, כמו השבתאים שירדו למחתרת – להאמין בצדקת הרצח הנורא ולתרצו במסגרת עיוות ההלכה והכפפתה למשיחיות השקר, לקנאות ולקיצוניות. אבל רוב הציבור הדתי עובר עכשיו זעזוע שווה-עוצמה להתפכחות המוני בית ישראל ממשיחיות השקר של שבתאי צבי, וזאת לא משום שלא האמינו בו ובדומיו, אז ועכשיו, האמינו ועוד איך – אלא משום שיגאל עמיר, כמו שבתאי צבי – איכזב אותם ובכך גאל אותם מן הגאולה הכוזבת, המחיש להם את המחיר הנורא של המשיחיות, והחזירם על-כרחם לקרקע המציאות ההיסטורית.
[נכתב, 8 בנובמבר 1995, נדפס ב"דבר ראשון", 23 בנובמבר 1995]
אלוהים במחנה שלנו
לאדם דתי נחשב אדם קרוע, הנאבק יום-יום נגד פיתויי החטא והכפירה, ונאחז באמונתו מתוך ספקות אדירים. לאדם חילוני נחשב אדם נהנתני, בטוח בעצמו, חסר ספקות, ומתוך שאין אלוהים בליבו הוא מסוגל לכל מעשה חטא ותועבה.
אבל אצלנו בישראל, שהיא אולי המקום היחידי בעולם, ובהיסטוריה של עמנו, שבו להיות יהודי דתי זה הפך למקצוע ולפרנסה על חשבון הציבור באופנים שונים ומשונים – אצלנו בישראל ההפך הוא הנכון. רוב-רובה של היצירה התרבותית והרוחנית, של הספקות, של הקרע, של רגשות אשם וחשבון הנפש, של התחושה הרליגיוזית העמוקה – הם בצד החילוני, המתייסר. רק בצד החילוני הפכה השאלה הערבית לשאלה יהודית בעיקרה כפי ששאלת היהודים בימי הביניים היתה גם שאלה תיאולוגית נוצרית, כהגדרתו של פרופ' ארנסט סימון המנוח. השלום, אחד מעיקריה של היהדות בכל הדורות, הוא בישראל ערך חילוני, ואילו השינאה, הרצח – הפכו לצערנו למאפיינים של אנשים דתיים. לא כולם, כמובן. אבל כל זמן שלא יתחולל בקרבם חשבון נפש עמוק ונורא, צריך להמשיך ולהזכיר להם זאת כמזכרת עוון. כי אם יש ממשיכים לנביאי ישראל, אנחנו הם אלה, ולא הם.
הצד הדתי מתנהג בישראל כאילו יש לו חוזה ביטוח עם הקב"ה לא רק לכל מצווה אלא גם לכל דבר עבירה. איזו גבהות לב, איזו צדקנות, איזה חוסר חשבון נפש, איזה חוסר התייסרות אמיתית. כולם אשמים, לא רק הם. בעיניהם כל מי שאינו נימנה על מחנם הוא חצי-יהודי, רק הם יהודים שלמים. איזו פרימיטיביות של מחשבה יש אצלם, איזה חוסר יכולת להבין את המורכבות של המצב היהודי, הישראלי, בתקופה הזו – כדבריו האמיצים של הרב עמיטל, דובר מזהיר בבדידותו. אפילו הרב הראשי ישראל לאו, שמדבר בזהירות כה רבה על רבנים שהטיפו לרצח, מאבד לאחר רגע את כל סבלנותו וסובלנותו ומתינותו כאשר הנושא הוא הכרה ביהדות הרפורמית בישראל.
התגובות על רצח רבין רק חשפו את האמת על הפער התהומי שבין המחנה החילוני לדתי. את התחושה שאלוהים נמצא כיום במחנה שלנו, החופשי. ההדלקה הספונטאנית של הנרות, השירים הנוגים ששרו בני הנוער ביושבם במעגלים, המכתבים והגרפיטי שלהם – הם תפילות זכות ואמיתיות יותר מכל החרמות והנידויים וההסתה הגזענית והטירוף המשיחי והשתיקה לנוכח ההקצנה – שאיפיינו ועדיין מאפיינים את המחנה הדתי. הם נאחזים ב"אחדות" כדי לקבל מחילה מאיתנו ומן האלוהים שבליבנו – במקום לעשות חשבון נפש נוקב בליבותיהם-שלהם.
רבע מיליון האנשים, רוב-רובם חילוניים, ששרו בעצרת האבל ליצחק רבין עם דודו פישר את "כל העולם כולו גשר צר מאוד" ועם מירי אלוני את "שיר לשלום" ועם אביב גפן (מחבר המילים: "ראש הממשלה שיכור") את "לנצח אחי" – שרו במשותף צרור תפילות נשגב, שלפחות מבחינה כמותית טרם נשמע כמותן אי-פעם בישראל. השכינה היתה איתם, היתה איתנו באותו ערב. אלוהים היה בפינו, בליבנו, בדמעותינו, אלוהים היה איתנו ולא עם הגמגומים הרפויים של המחנה הדתי, אשר הרב יואל בן נון, אחד האנשים האמיצים וההגונים היחידים בו, נזקק אותה שעה ממש להגנת שירותי הביטחון מחשש שיירצח גם הוא בידי אנשי המחנה שלו.
[נכתב, 13 בנובמבר 1995, נדפס ב"מר"צ", מרס 1996]
רקוויאם לרבין
מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?
מִי לֹא עָלַב בְּךָ?
מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?
מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ
מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ
מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ
כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –
הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.
יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ
שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,
מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,
לְלֹא שְׁקָרִים,
לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,
לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,
לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,
לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.
(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )
אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,
עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,
וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –
אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –
לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –
אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,
וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,
וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –
לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,
שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,
הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,
וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ
שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,
הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –
כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.
אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,
כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,
לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,
לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר
שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",
אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,
כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,
וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,
אָז וְעַכְשָׁיו,
הֶאֱמִינוּ
וְעוֹד אֵיךְ –
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –
אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,
הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,
וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.
פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,
הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –
גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים
נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן
שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.
זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.
זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,
כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.
זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.
מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ
וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם
גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת
כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.
עֲלִילַת-שָׁוְא.
זְדוֹנִית.
אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ
אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.
הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת
קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,
שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.
זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.
זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.
הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.
אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.
רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,
שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"
וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"
וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –
שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,
שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.
הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,
הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.
אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,
אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ
וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,
מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם
וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,
כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף
וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"
הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.
גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,
אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.
הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ
שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ
הַחִלּוֹנִי
וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ
וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.
29 בנובמבר 1995
רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.
הרקוויאם נדפס לראשונה בספר שיריי "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" בהוצאת אסטרולוג 2005, (לאחר שבעשר השנים שעברו מאז הרצח לא נמצא שום עיתון או כתב-עת עברי שיהיה מוכן לפרסמו) והוא מיוסד בחלקו על הפגישה בארבע עיניים עם יצחק רבין, אליה הוזמנתי בעקבות רשימתי "עוד נתגעגע לרבין" ("הארץ", 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו של ראש הממשלה). לימים התברר שהיתה זו אולי רשימה חיובית יחידה שהתפרסמה בַּעיתון בתקופה הרת-הגורל שבה מימין התירו את דמו של רבין ומשמאל בעטו בו ברגל גסה; "גיבורי תרבות" אלה, שחירפו וגידפו את רבין בחייו – תפסו לאחר הירצחו כותרות ועמודים שלמים בתקשורת הישראלית בהספדים נרגשים עליו, גם בשירים, ולא היה בהם ולוּ שמץ של הכאה על חטא עצמם ממרום מעלת חשיבותם קצרת הזיכרון. על זאת אומר הפתגם הערבי: "סָבַּקָנִי וַבָּכַּא, דָרָבַּנִי וַאִישְׁתַקַא" שפירושו: היכני ובכה, השיגני ויתלונן. בשנים הראשונות, בטרם הוקמה האנדרטה בִּמקום הרצח, הייתי מדביק לקראת כל יום שנה את הרקוויאם על עמוד הבטון הקרוב לגרם-המדרגות של הכניסה לעיריית תל-אביב. מעולם לא הזמינו אותי לדבר על רבין.
עד כאן מאת אהוד בן עזר. ניתן לקבל חינם באי-מייל את הקובץ השלם של החוברת "רקוויאם לרבין" שיצאה לאור במהדורה פרטית בהדפסת מחשב
קדיש לראש ממשלה שנרצח
מאת בְּאֵרִי צימרמן
מִדֵּי שָׁנָה מִתְרַחֵק בְּשָׁנָה שְׁלֵמָה הַלַּיְלָה בּוֹ נִרְצַח יִצְחָק רַבִּין
לִפְנֵי שָׁנָה זֶה הָיָה קָרוֹב יוֹתֵר
וּבַשָּׁנָה הַבָּאָה זֶה יִהְיֶה רָחוֹק יוֹתֵר
וְלָכֵן הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה שׁוֹנֶה מִזֶּה שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
וְגַם הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה יִהְיֶה שׁוֹנֶה
וְעַכְשָׁו הַכְּאֵב שֶׁל עַכְשָׁו
מָה הוּא הַכְּאֵב הַזֶּה?
הֲרֵי רַבִּים מֵתוּ וְרַבִּים יָמוּתוּ
מֵהֵם שֶׁהִכַּרְנוּ וּמֵהֵם שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ, שֶׁאָהַבְנוּ וְשֶׁלֹּא אָהַבְנוּ
וְכָל אֶחָד יָקָר לְיָקִירָיו וּזָכוּר לְזוֹכְרָיו
וְכָל אֶחָד הוּא עוֹלָם מָלֵא שֶׁל אָדָם
וּלְכָל אֶחָד נֶפֶשׁ וְגוּף פָּנִים וְדָם
וְהַדָּם שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁנִּרְצַח הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק עִם הַשָּׁנִים
וּמִדֵּי שָׁנָה, בַּסְּתָו, אֲנַחְנוּ מַחֲזִירִים אוֹתוֹ אֵלֵינוּ
אֶת אֲחִינוּ יִצְחָק, הָרָצוּחַ, הַמֻּטָּל בְּכִכָּר הַלֵּב
וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַחֲיוֹתוֹ אֶלָּא לְזוֹכְרוֹ בִּלְבַד
שֶׁעָמַד בְּרָאשֵׁנוּ וְיָצָא בְּרֹאשׁ צִבְאוֹתֵינוּ
וְהָיָה בַּנָּאי גָּדוֹל שֶׁל עַצְמָאוּתֵנוּ
וְאֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ רָצַח אֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ
קָם עַל אַחֶינוּ יִצְחָק
בְּשִׂנְאָה, בְּרֹעַ, בְּנִימוּקֵי תּוֹעֵבָה
וַאֲנִי, אַנָּה אֲנִי בָא
וְשׁוּב סְתָו, וְשׁוּב אָנוּ זוֹכְרִים אֶת יִצְחָק הַמֵּת
וְכָל עוֹד נִזְכֹּר הוּא לֹא יָמוּת בֶּאֱמֶת.
עשבים שוטים
מאת סופר עוד יותר נידח
שלום לכולכם,
כפי שאתם רואים, אני מתרגש מאוד במסיבת-העיתונאים הזו ולכן אקרא את דבריי מן הכתב.
השתחררתי הבוקר מן הכלא ואני כמובן מאושר. ידעתי כל השנים שאשתחרר לפני המועד, אבל כשזה קורה מתרגשים מאוד.
יכולתי להשתחרר כבר קודם אם הייתי מביע חרטה או מסכים לקבל שחרור מטעמים רפואיים: כאבי גב, מיגרנות, רוימטיזם וכדומה, אך סירבתי. רציתי שחרור חלק, לא חנינה ולא טריקים. הסכמתי להשתחרר רק לאחר שמפלגות המחנה הלאומי הצליחו לגייס רוב בכנסת לביטול החוק שחוקקו נגד חנינה עבורי מהנשיא.
הרבה אנשים עזרו לי לצאת לחופשי, ולא אפרט את שמותיהם כי זה עלול להזיק להם. עדיין יש עשבים שוטים בשמאל הסהרורי שיכולים להתנכל להם.
בכל אופן אני רוצה להודות לכל אלה שסייעו לי במאבקי: לאימי-מורתי שבזכותה הגעתי עד הלום, למשפחתי, למוריי ורבותיי ביש"ע, למפלגות המחנה הלאומי, לאלפי מתנחלים, תלמידי ישיבות הסדר, לבנות בני-עקיבא והאולפנות שמעריצות אותי, ולאנשים רבים בציבור הדתי-לאומי שעמדו כל הזמן מאחוריי.
אני מודה ומתוודה שהיו לי חששות כבדים ביציאתי לחופשי. חששתי שעשבים שוטים מהשמאל הסהרורי ינסו לפגוע בי כשאצא החוצה, אך התבדיתי. דחיתי את כל ההצעות להיזהר. לא הסכמתי ללבוש שכפ"ץ, לא הסכמתי לקבל מאבטחים מתנדבים מיש"ע, ולא הסכמתי לקבל מכונית משוריינת מתורם יהודי תושב אוקלהומה שתומך מאוד בארץ-ישראל השלמה.
יצאתי הבוקר מיד לירושלים והלכתי ברגל לכותל. היתה ממש חווייה. כולם הכירו אותי ואף-אחד לא פגע בי ולא אמר לי שום דבר רע. להיפך, ניגשו אליי יהודים טובים שומרי-מצוות, לחצו לי את היד בחמימות ובירכו אותי.
שואלים אותי מה תוכניותיי לעתיד. ובכן, ראשית אני אשתתף בחגיגות שמארגנים עבורי בכל רחבי הארץ, בהתנחלויות ובבתי-כנסת. שנית, אני משלים ספר על כל מה שעברתי, וכבר יש לי הצעות כספיות מצויינות מהוצאות-ספרים גדולות. שלישית, אני מתחיל ללמוד בישיבה כדי לקבל תואר רב. אני חושב שאני יכול לתרום הרבה לנוער הדתי שמשתוקק למורה רוחני כמוני. רביעית, אני חוזר לארגן שבתות בהתנחלויות בשיתוף עם מועצת יש"ע. וחמישית, הכי חשוב, אני מייסד עמותה שתיקרא "עלש"ר" – "עמותה להסרת שם ר'" – אני לא רוצה להזכיר את שמו של הבוגד – כדי שתפעל להסרת שמו מכל האתרים והכיכרות שנקראו על שמו. אני יודע שיש הרבה אנשים שרוצים לפעול בעמותה הזאת.
כמו-כן עדיין לא החלטתי אם להיענות לשתי המפלגות הלאומיות שהציעו לי כל-אחת מקום ריאלי ברשימה לכנסת כי הן סבורות שאני נכס אלקטוראלי. ולבסוף, אני רוצה להודות ללָריסה היקרה שהתנדבה להינשא לי פיקטיבית כדי להקל על מאבקי להשתחרר. אני בטוח שבית-הדין הרבני לא יערים קשיים על גירושינו המוסכמים.
[ה"סופר עוד יותר נידח" הוא אדם דתי (אך אינו ח.ב.) שכתב את רשימתו העתידנית כבר לפני שלוש שנים, והוא, כמו גם מערכת "חדשות בן עזר", נדהמו לראות שדברים דומים התפרסמו לאחרונה במלוא הרצינות מפי בני משפחת הרוצח].
אלישע פורת
אלה שהפריעו לפגישתנו השלישית
כשזכיתי בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בסתיו 1995, היינו אמורים לקבלו בסוף נובמבר מידיו של ראש הממשלה יצחק רבין. לא זכינו לכך, בשל הרצח. הטקס נדחה לפברואר 96' וקיבלנו את הפרס מידיו של ראש הממשלה שלא אהבתי, שמעון פרס, ומידיה של שרת החינוך שממש לא חיבבתי, שולמית אלוני.
אילו הייתי זוכה ללחוץ את ידו של יצחק רבין הי"ד, היתה זו פגישתנו השלישית. ראשונה נפגשתי איתו בשלהי 1956, כשהייתי טירון צעיר בצה"ל, והוא היה אלוף פיקוד הצפון. עמדתי לטרמפ במחנה יונה לשעבר, ביציאה מתל-אביב. היה יום שישי מאוחר אחר-הצהריים, ואיש לא עצר לי. לפתע עצרה מכונית שרד צבאית מהודרת, והנהג סימן לי להיכנס מאחור, אבל בשקט גמור. למה? כי על הכיסא שלידו נחר לו האלוף יצחק רבין, שאפילו בשעת שנתו בנסיעה, היה חבוש בכובע המצחייה המפורסם שלו. לא הוצאתי הגה כל הנסיעה, כביש החוף תל-אביב- נתניה זה אך נפתח לתנועה, וכשהגענו לצומת כפר הרוא"ה, ואני רציתי לרדת, חזר טקס הכניסה: בשקט-בשקט, בלי להטיח דלתות ובלי להרעיש, כדי שהאלוף הנוחר יוכל להמשיך בשנתו. זו היתה פגישתנו הראשונה, שאני זוכרה היטב, אבל ספק אם הוא זכר אותה...
פגישתנו השנייה היתה בחורף, כמדומני חודש דצמבר, של שנת 1958. אני כבר הייתי אז סייר מיומן ביחידת סיור של גולני, והוא היה עדיין אלוף פיקוד הצפון. באותו לילה, ליל גשם כבד וסוחף, חדרנו "חדירת עומק", כפי שקראו אז למבצעים הזעירים הללו, לאורך הגבול הישן. יצאנו מהר הגלבוע ופנינו לכיוון ג'נין ובנותיה. היה לילה מפרך, ההליכה של כמעט ארבעים קילומטר בבוץ העמוק היתה קשה מאוד. כשחזרנו רטובים עד לשד עצמותינו, סחוטים ותשושים, המתין לנו האלוף בתחנת אגד הישנה של קיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן. הוא קיבל אותנו אישית והחל לתחקר את הסיור על הפעולה. הייתי אז נער צעיר ונרגש ולא יכולתי לסתום את הפה, והפרעתי כמובן למהלך התחקיר. לא אשכח איך פנה יצחק רבין, בקולו העמוק, אל מפקד הסיור ואמר לו: "אולי מישהו יסתום לסמל הפטפטן הזה את הפה?"
נשתררה לרגע דממה מביכה בחדרון הקטן, וזוניק ז"ל, זאב שחם הזכור לטוב, שהיה המג"ד, אמר לי:
"אלישע, למה שלא תמתין לנו קצת בחוץ?"
יצאתי אל הבוקר החורפי והגשום, התהלכתי ליד תחנת אגד של שלוחות כדי להירגע מהמתח של ליל החדירה העמוקה, ולא העליתי אז בדעתי שיבוא יום, לאחר כמעט ארבעים שנה, ואני שוב אעמוד נזוף לפני יצחק רבין, ואלחש לו באוזן, אם יהיה זמן כמובן, ואם המאבטחים ירשו כמובן, ואם ואם ואם... שאין זו פגישתנו הראשונה, ושכבר נפגשנו בעבר בנסיבות שונות לגמרי.
אלא שלא נסתייע, ורוצח שפל נבזה ונתעב, ושולחיו שלא באו עדיין על עונשם, הפריעו באלימות נוראה שאין לה כפרה, לפגישתנו השלישית.
מכתבה של רחל רבין-יעקב לאהוד בן עזר [פרסום חוזר]
מנרה, 26.6.05
לאהוד בן עזר שלום רב!
הופתעתי לקבל את ספר שיריך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ששלחת אליי.
ועוד יותר הופתעתי לקרוא את דבריך על כך שעד עתה לא הסכים אף עיתון או כתב-עת לפרסם את ה"רקוויאם לרבין" אותו כתבת קרוב מאוד לרצח של יצחק.
האם תוכל להסביר לי מדוע נמנעו מלפרסם את השיר, או נכון יותר לאמר – מה היו ה"נימוקים" לכך – אמנותיים? או על מנת לא "לפגוע" באלה שפגעו עד מוות?
קראתי את הדברים מִספר פעמים – הדברים פורצים, בוקעים מתוך הנשמה, לא רק מ"הראש". ביטויי כאב על הפשע הנורא שבוצע. הדברים חודרים בצורה הישירה, הפשוטה והמתריסה.
בימים הקשים העוברים עלינו היום, כשמראות ההסתה, האלימות והכוחנות "מכרסמות" בדמוקרטיה השברירה שלנו, ועל כך דיבר יצחק בכיכר –ואין מספיק אנשים העומדים בפרץ.
לרוב הדומם אין מוטיבציה מספקת, ואין מנהיגות שתוציא אותם לרחובות, להציג את ה"כחול" מול ה"כתום". לצאת נגד העריצות והכוחנות המשתלטת על חיינו "בשם אלוהים". גם לפני הרצח כך נראו הרחובות...
באותם ימים רחוקים/קרובים פחדתי מאוד שיקרה הנורא מכול. ה"כתובות" על הקירות, שלטי החוצות, הביעו אימה אמיתית. גם ראיתי את האש הזרה בעיניהם של המפגינים – ושמעתי את צרחות ההמונים המוסתים ב"דם ואש את רבין נגרש" – וגם את העומדים על המרפסת בכיכר ציון.
הרחוב השתולל ודמו של יצחק "הותר" (כך אני הרגשתי) ואנשים טובים לא האמינו שאצלנו יכול לקרות משהו נורא כזה ("זה יכול לקרות אצל שכנינו הערבים, אבל אצלנו לא יקרה – ") וקרה – והכול לא כמו שהיה "לפְנֵי". זהו מעין "קו פרשת מים" בחברה הישראלית. הלקחים לא הופקו, במסיתים לא טיפלו ולא פגעו. ויש הרבה דוגמאות חיות, מעבר לפחד לפגוע בכלל הדתי/אמוני.
לדוגמה: אותו איתמר בן גביר, שהתפאר לנוכח צלמי הטלוויזיה – שכמו ש"הוריד" את סמל המכונית של יצחק הוא יכול גם להגיע אליו עצמו – היום הוא עומד בגוש קטיף. ושוב מול פני האומה בטלוויזיה, ומכריז הכרזות מלחמה ואלימוּת – ואין מפריע. להיפך: התקשורת לסוגיה פותחת "בָּמוֹת" הממלאות את חבריו הקיצוניים – והכול בשֵׁם ולשֵׁם שמיים.
סלח לי על שטף הדברים, אולם אני מקווה שקלטת כבר מדבריי את מחשבותיי וכאביי.
הגעגועים שלי ליצחק הם קודם כל אישיים מאוד, אולם לא רק – לא עוזבת אותי המחשבה – היכן היינו לפני 11 שנים ומה עבר עלינו מאז ועד היום. ומה מצפה לנו המחר.
כיום בו-זמנית משרתים בצה"ל 4 מנכדיי (שלושה נכדים ונכדה אחת) – והמשימות "הבלתי אפשריות" המוטלות עליהם מדאיגות אותי. וזו דאגה אחרת מזו שדאגנו לבנינו כששירתו בצבא.
אני מתנצלת שעליך לקרוא מכתב ארוך כזה. פשוט הדברים גרמו להוצאת "פקק" וזרימה של הדברים.
אני מודה לך, בהתרגשות, על שחשבת עליי ומצאת לנכון לשלוח לי את ספרך, בגלל השיר על יצחק.
והיום המילים שלך "צועקות" במשמעות נוספת.
בברכה
רחל רבין-יעקב
[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 54 מיום 12.7.05]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות
פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני", "רקוויאם לרבין" (המלא), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (מתעדכן), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מירבית עד שנת 2000, וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול חינם מיידי ועברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל