| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 89
תל אביב, יום ראשון, י"א בחשוון תשס"ו, 13 בנובמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: עמיר פרץ הוא היוסי ביילין של מפלגת העבודה במובן של קברנוּת פוליטית
רשמים מעצרת עשר השנים לרצח רבין בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב
עוגיות קוֹמִיס בְּרֵד ומרק כרוב ביתי לחורף
מוסטפה שפירא כותב לנו מפריס
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 19
ושוב "חדשות בן עזר" ראשון
הרשימה הזו פורסמה לראשונה לפני יותר מחודשיים
בגיליון 69 מיום 2.9.05 שהיה מוקדש לתגובות הקוראים
על המסע לפולין – "פולניה בלי יהודים"
סבסטיאן וילאר רודריגז:
"רצחנו 6 מיליון יהודים כדי למצוא עצמנו עם 20 מיליון מוסלמים!"
Europe is dead at Auschwitz
The following article "Europe is dead with Auschwitz" was written by a Spanish Christian journalist, Sebastian Villar Rodriguez. I have taken the liberty to translate into English, in order to share it with my friends. It is so true, daring and powerful. Baruch Hashem (thank God) who opens the eyes of the blind, may He open the eyes of all the blind.
Myrna
I was walking along Raval (Barcelona) when all of a sudden I understood that Europe died with Aushwitz. We assassinated 6 million Jews in order to end up bringing in 20 million Muslims! We burnt in Auschwitz the culture, intelligence and power to create. We burnt the people of the world, the one who is proclaimed the chosen people of G-d. Because it is the people who gave to humanity the symbolic figures who were capable of changing history (Christ, Marx, Einstein, Freud...) and who is the origin of progress and wellbeing. We must admit that Europe, by relaxing its borders and giving in under the pretext of tolerance to the values of a fallacious cultural relativism, opened it's doors to 20 million Muslims, often illiterates and fanatics that we could meet, at best, in places such as Raval, the poorest of the nations and of the ghettos, and who are preparing the worst, such as the 9/11 and the Madrid bombing and who are lodged in apartment blocs provided by the social welfare. We also have exchanged culture with fanaticism, the capacity to create with the will to destroy, the wisdom with the superstition. We have exchanged the transcendental instinct of the Jews, who even under the worst possible conditions have always looked for a better peaceful world, for the suicide bomber. We have exchanged the pride of life for the fanatic obsession of death. Our death and that of our children. What a grave mistake that we made!!!
הערת אהוד בן עזר: מי שקרא בשעתו את הרומאן הבלתי-נשכח של היינריך בל, "תמונה קבוצתית עם גברת", יזכור ודאי כי מה שנאמר כאן נחזה כבר שם, בגלגולי גורלה של גיבורת הרומאן, הנשארת לבסוף עם הפועל הטורקי, אחרון מאהביה, לאחר הגרמני, היהודי והרוסי. בשעתו כתבתי על הספר רשימת ביקורת ברוח הדברים האלה, שתורגמה עבורי ונשלחה להיינריך בל, ולאות תודה שלח לי את ספרו הגרמני "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", בחתימתו.
רשימתו של העיתונאי רודריגז הגיעה ב-24.8 בדוא"ל ממיכאל גרף המתגורר בקנדה לבת-דודו רות קדרי (בנדלה) בישראל, וככל חומר שמקורו באינטרנט יש להתייחס אליה בזהירות מסויימת כי איננו יודעים דבר על הכותב.
עד כאן מתוך הפרסום הראשון ב"חדשות בן עזר". לאחרונה קיבלנו בדוא"ל פעמים רבות את הנוסח העברי של הרשימה, וביום חמישי, 10.11.05, קראה את כולה איילה חסון בתוכנית האקטואליה לפני הצהריים בגל ב' של "קול ישראל", תוך התייחסות למהומות הפרברים בפריס ובערים אחרות באירופה.
אירופה שבקה חיים לכל חי באושוויץ
מאת סבסטיאן וילאר רודריגז
טיילתי ברחוב בברצלונה, כאשר לפתע התגלתה לי אמת נוראה: אירופה מתה באושוויץ.
הרגנו שישה מיליון יהודים והחלפנו את מקומם בעשרים מיליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות, מחשבה, יצירה, כישרון. הכחדנו למוות את העם הנבחר, נבחר באמת, כי יצאו ממנו גדולים ונפלאים ששינו את פני העולם.
התרומה של העם הזה היא בכל שטחי החיים: המדע, האמנות, המסחר הבינלאומי ובמיוחד הם היו המצפון של העולם. אלו הם האנשים ששרפנו.
ותחת מסווה של סובלנות, ומכיוון שרצינו להוכיח לעצמו שנרפאנו ממחלת הגזענות שלקינו בה, הלכנו ופתחנו את שערינו לעשרים מיליון מוסלמים, שהביאו לנו טמטום ובערות, קיצוניות דתית וחוסר סובלנות, פשע ועוני שנובעים מחוסר רצון לעבוד ולפרנס את משפחותיהם בגאווה.
הם הפכו את ערינו היפות בספרד לעולם השלישי, טבול בזוהמה ובפשיעה.
סגורים בדירות שהם מקבלים חינם מן הממשלה, הם מסתודדים ומתכננים פעולות רצח והרס נגד מארחיהם התמימים.
וכך, בעליבותנו, החלפנו תרבות בשנאה פאנאטית, כושר יצירה – בכושר הרס, אינטליגנציה – בפיגור ובאמונות טפלות. החלפנו את רדיפת השלם של יהודי אירופה ואת כישרונם להמשיך ולקוות לעתיד טוב יותר לילדיהם, את ההצמדות לחיים בכל הכוח כי החיים הם הקדושה עצמה – ברודפי מוות, באנשים אכולי תאוות מוות לעצמם ולאחרים, לילדינו ולילדיהם.
איזו שגיאה נוראה עשתה אירופה האומללה.
רשמים מעצרת 10 השנים לרצח רבין בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, בכיכר רבין בתל-אביב
יצחק רבין עמד כניראה בראש שלום עכשיו, יח"ד-מר"צ, תנועת השומר הצעיר ויוזמת ז'נבה של יוסי ביילין. ענייני ביטחון כמעט כלל לא העסיקו אותו, רק השלום שהיה כבר בהישג יד.
כך, על כל פנים, היה אפשר להתרשם ממאות השלטים, הבלונים, המיבנים המנופחים, הכרזות הענקיות והגימיקים שמילאו את כיכר רבין אמש ולא איפשרו ליותר ממחצית הקהל לראות את הבמה ואת הנעשה בכיכר עצמה.
כרזת הבד הענקית, המנקרת-עיניים בבזבזנותה, האלימה והחצופה ביותר – היתה של יוזמת ז'נבה והיא הסתירה לכל העומדים ממערב לכיכר את הנעשה בה. אלמלא מסכי השידור הגדולים, בצדדים, היה אפשר ללכת הביתה, מה שבאמת עשינו אחרי שעה, אבל הספקנו להבין מנאומו של ראש-הממשלה הבא עמיר פרץ, סוחף ההמונים של השמאל הישראלי (שנמצא אמש רובו-ככולו בכיכר האחת) – שכל הבעייה שלנו בישראל היא שזנחנו את הסכם אוסלו אחרי רצח רבין, ועכשיו צריך ממשיך שיחדש אותו, וברור למי הכוונה.
יש לנו חבר, ימני שפוי, שהולך לכל הפגנות השמאל. למה? הוא אומר שֶׁהַכּוּסִיוֹת הכי יפות נמצאות במר"צ ובשלום עכשיו.
צודק. היו שם המון. ואיזו תצוגה חופשנית של שדיים צחים! – אבל אנחנו, שגרים קרוב למקום הרצח והעצרת, לא נשארנו לראותם אלא חזרנו הביתה לחזות בהמשך העצרת בטלוויזיה. ואכן, במסך הקטן היא נראתה הרבה יותר טוב. השלטים הצעקניים והמתנשאים לא הפריעו. היה אפשר לעקוב בדיוק אחר המתרחש על הבמה. ביל קלינטון ריגש בנאומו שאותו נשא בעל-פה ובו סיפר על ידידותו עם רבין ופנה אל הצעירים והנוער, רוב-רובם של משתתפי העצרת, להמשיך את דרכו של רבין במאבק לשלום, כי רבין הקריב את חייו למען עתידם.
והסיום החזק, מירי אלוני, שלפני שבועות אחדים ראינוה יושבת בכיכר מגן דוד, על פתחו של שוק הכרמל, שרה ומנגנת במופע רחוב שמטרתו לקבץ נדבות, אך עושה זאת בגאון של מלכה, של לביאה, והקהל הרב עומד סביבה ומחבב אותה, ודבר אינו נגרע מכבודה – עומדת עתה באותה רעמת שיער זהובה ושרה את "שיר השלום" של יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום, כאשר מאומה לא נפגם בקולה שמלפני עשר שנים (בתירוץ הפגימה בקולה הדיחו אותה מלשיר בעצרות הזיכרון האחרונות), ואילו על צידו השמאלי של המסך הוקרן בסינכרוניזציה מעמד השיר ששרה לפני עשר שנים, עם רבין במרכז.
קלינטון, קרוב לדמעות, עמד בצד. לא היה אפשר שלא להתרגש וגם לשבח את מארגני הערב, כי לפחות מצד הבמה, ובשידור בטלוויזיה – המופע היה מכובד ומוצלח, אלא שכל קריאותיו של המנחה המצויין אהרון ברנע אל הקהל להנמיך את השלטים – לא הועילו בהרבה, ואפשר לומר שהעצרת הסתירה את העצרת ומי שנשאר בבית לצפות בה בטלוויזיה עשה בשכל, למעט כמובן הפסד מראה הכוסיות של מר"צ ושלום עכשיו.
עמיר פרץ הוא היוסי ביילין של מפלגת העבודה
במובן של קברנוּת פוליטית
הקדמת הבחירות מיותרת לגמרי והיא צעד של חוסר אחריות לאומית
מאת פרשננו הפוליטי צוּצִיָה איוולת
היו"ר החדש של מפלגת העבודה, ח"כ עמיר פרץ, עתיד להיות היוסי ביילין של מפלגת העבודה. הצנחתו של יוסי ביילין לראשות מר"צ-יחד עתידה להבריח ממפלגה זו את שארית אוהדיה וחבריה המתונים, וכמו שנפלה מר"צ לכמעט מחצית מח"כיה בבחירות האחרונות בראשות יוסי שריד – כן היא עתידה להצטמק בעוד מחצית (כך מנבאים גם סקרי דעת קהל האחרונים) אם ביילין ימשיך לעמוד בראשה ויעשנה סניף ל"יוזמת ז'נבה" המופרכת מעיקרה.
ובדומה לכך מפלגת העבודה, שבראשות מצנע הצטמקה מאוד בבחירות האחרונות לטובת הליכוד בראשות שרון – עתידה לשוב ולהצטמק ולאבד עוד כמחצית מהמעט שנותר לה, וזאת משתי סיבות:
הראשונה – המעמד הבינוני או מעמד הביניים, שהביא לניצחונם של רבין וברק בשעתם, לא יתלהב ולא יצביע עבור "מנהיג פועלים" (בהם הפרולטרים הידועים עובדי נמל אשדוד, הבנקים וחברת החשמל) שמדבר בגלוי נגד האינטרסים של חלק ניכר ממצביעי מפלגתו, ונראה מגוחך וצורם בעיני רבים מהם בגלל דברנותו המנותקת-מהמציאות, שהרי על גל העוני (המפוברק בחלקו) כל הפוליטיקה הישראלית רוכבת ואין צורך דווקא בדמגוגיה של פרץ.
והסיבה השנייה – המצביעים בעיירות הפיתוח ובשכונות, שפרץ חולם שיצביעו עבורו בזכות עמדותיו החברתיות, ואולי גם מוצאו – הם מצביעי ליכוד מסורתיים והם עדיין אוהבים את אריק שרון ותומכים בו, ואין שום סיכוי שיתנו קולותיהם למפלגת העבודה, אפילו פרולטר מהפכני כפרץ עומד בראשה!
כך תצא מפלגת העבודה בבחירות הבאות קירחת מכאן ומכאן, והמרוויחים הגדולים יהיו תנועת "שינוי", וכן אותו חלק של ה"ליכוד" או כולו, שילך בראשות שרון לראשות הממשלה.
אם תוקם מפלגת מרכז חדשה בראשות שרון, פרס ולפיד, שתושתת על מחנה שרון ב"ליכוד", מחנה פרס ב"עבודה" ותנועת "שינוי" – יש להם סיכוי לצבור קרוב לשישים חברי כנסת, כי הם יבטאו את הקונצנזוס, את הקומון סנס, את השכל הישר – של מרבית העם, שאינו רוצה את נתניהו וחבריו המתלהמים מימין, וגם לא את פרץ הפרולטר וחבריו מ"שמאל".
עד כמה אוהבים מצביעי ה"עבודה" המסורתיים את ה"שמאל" כבר היה אפשר לראות ממערכת הבחירות האחרונה, כאשר הפסידה כמחצית כוחה בגלל הניסיון הפתטי של עמרם מצנע לאגף את מר"צ משמאל ולוותר על המרכז, מה שהביא מצביעי ה"עבודה" רבים לאריק שרון, שהצטייר לעומת ה"עבודה" כמייצג מרכז שפוי, ובמידה רבה גם הוכיח את עצמו.
בזכות טיפשותו ההיא של מצנע, שהעניקה סיוע אדיר לשרון – יש לישראל ממשלה יציבה פחות-או-יותר שהיא גם חילונית ברובה ואינה ניתנת בקלות לסחיטת הדתיים והחרדים, תחילה בקואליציה עם "שינוי" והמשכה בקואליציה עם ה"עבודה".
אם יפרק פרץ את הקואליציה, ואם שרי "שינוי" לא יחזרו לממשלה – יחגגו הדתיים, החרדים וש"ס (שהם זן מיוחד של חרדים) וידפקו אותנו, את החילונים ואת הדתיים המתונים. מהלכיו של עמיר פרץ יחזירו לכנסת ובגדול את הסחטנות הדתית-החרדית-העדתית ויצעידו את המדינה שנים רבות לאחור!
אז מישהו חושב ברצינות שהציבור לא יזכור לפרץ ביום הבחירות את פירוק הקואליציה? שהציבור יצביע עבור ה"עבודה" בראשותו אם יוציא אותה עכשיו מהקואליציה מתוך חוסר אחריות לאומית מדהים באיוולתו, המותיר את כל הקרדיט ל"ליכוד"? קשה גם לראות את שרי ה"עבודה" קמים מכיסאותיהם בפקודה ועוזבים ככה סתם את הממשלה כשנה לפני מועד הבחירות הקבוע בחוק, ומפקירים אותה למפלגות אחרות – כטעות שעשה פואד בן-אליעזר בשעתו, כשהתפטר מהממשלה והוציא את ה"עבודה" מהקואליציה, ועד מהרה איש לא הבין על מה ולמה נקט במהלך הפתטי והכושל.
ואל יטעו אתכם הסקרים המנבאים ירידה ל"שינוי" ולש"ס – שתיהן תתחזקנה. ש"ס תתחזק בתקציבים בזכות תמיכתה העתידית בקואליציה נטולת ה"עבודה" לפני הבחירות, ומצביעי ש"ס האתניים מבינים שהדרך היחידה להמשיך ולהתפרנס היא לשמור על כוחם האלקטוראלי ולא להצביע "עבודה". ואילו "שינוי" תתחזק מבריחת המעמד הבינוני של ה"עבודה" לשורותיה.
אחת הבעיות הקשות בפוליטיקה הפנימית של ישראל אינה השחיתות אלא הטיפשות. אימא שלי היתה אומרת: "שכל לא קונים בשוק!" – אל יטעה אתכם קמפיין הרימום התקשורתי (עד כדי חנופה) שזכה בו עמיר פרץ מרגע היבחרו ובסקרים של סוף השבוע. מרבית התקשורת הישראלית מוטה לשמאל ומנותקת מהמציאות, בייחוד בנושאים הביטחוניים. מדיניות בת-היענה ה"יונית", החוגגת בעיתוני סוף-השבוע – גורמת לטיפשים להאמין שאם ייבחר אדם חסר ניסיון ביטחוני לראש-ממשלה, שוב לא תהיינה בעיות ביטחון, אינתיפאדות ומלחמות. צריך להיזהר מטירוף המערכות יען כי היקיצה תהיה כואבת ולא מגיע לעמיר פרץ שככה יתעללו בו, במוקדם או במאוחר. בלון שמנפחים אותו יותר מדי, עשוי להתפוצץ. אמנם גם על הנשיא בוש לא האמינו שהוא מתאים לתפקידו, אבל לשים מנהיג כפרץ בראש ממשלה של מדינה שעיקר בעיותיה הן עדיין הביטחון, ואשר כל אוטובוס מתפוצץ ערב ההליכה לקלפי משנה את תוצאות הבחירות? לא. זה לא יֵלך. רצון מרבית הציבור היא קואליציה "ליכוד"-"עבודה"-"שינוי" גם לאחר הבחירות, ולכן אין אפילו צורך להקדימן!
וברקע עומדת כמובן האופציה של שני ה"זקנים", שרון ופרס, לחבור יחדיו ברשימה מרכז אחת לבחירות ("המפץ הגדול") ולזכות במיספר ח"כים מרשים ונאמן שיחד עם "שינוי" לא יאפשר הקמת שום ממשלה אחרת זולת זו ששניהם ינהיגוה כפי שהם מנהיגים אותה כיום; ובבוא העת יעמדו המנדטים האלה לרשות ראש-הממשלה הבא, אולי אהוד אולמרט, ששומר כל הזמן על מקום טוב באמצע ועל ארשת פנים ממלכתית ואינו מתפטר וגם איננו טיפש.
פגישות עם סופרים
מחווה לפרופ' נורית גוברין
עם הופעת: "ממרכזים למרכז - ספר נורית גוברין"
בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, בעריכת אבנר הולצמן
עם צאתה לגימלאות ובמלאות לה 70 שנה
משתתפים: ד"ר דן אלמגור, מנחה; פרופ' מיכל אורון; הסופר חנוך ברטוב; פרופ' חגית הלפרין; הסופר והמדינאי גד יעקובי; פרופ' דן לאור; הסופר אהרן מגד; המשורר רוני סומק; המשוררת ש. שפרה; פרופ' נורית גוברין. פרקי קריאה: השחקן אילי גורליצקי. מוסיקה: גילה בשארי-שירה
האירוע יתקיים באולם תיאטרון ענבל, רח' יחיאלי 6, נווה-צדק, תל-אביב, ביום ראשון, י"א בחשוון תשס"ו, 13.11.2005, בשעה 20:00. כיבוד קל יוגש בשעה 19:30. הספר "ממרכזים למרכז - ספר נורית גוברין", יימכר בהנחה מיוחדת
S.O.S
במרכז ענב לתרבות, אבן גבירול 71, תל-אביב, על גג גן העיר
ייערך ביום שני, 28.11.05, בשעה 18.30, טקס הענקת פרסי תל-אביב יפו התשס"ה 2005
במעמד רון חולדאי ראש עיריית תל-אביב-יפו
בטקס יוענקו הפרסים הבאים:
פרס ע"ש ישראל רוקח לאדריכלות מיבנים; פרס ע"ש אברהם קרוון לאדריכלות גנים ונוף; פרס ע"ש מאיר דיזנגוף לציור ופיסול; פרס ע"ש יואל אנגל למוסיקה מקורית.
קוראי "חדשות בן עזר", אזרחי תל-אביב, שוחרי היכל התרבות, מנויי התזמורת הפילהרמונית ואזרחים שאיכפת להם – מוזמנים לבוא לעמוד במשמרת מחאה שקטה עם שלטים נגד כוונת ראש העירייה וחבר עוזריו, ההולכת ומתממשת בחשאי – לסגור את היכל התרבות לתקופת זמן ארוכה לשם שיפוצים שאינם אלא הרס המיבנה המקורי והאקוסטיקה הנפלאה שלו. למידע על תוכנית ההריסה מוזמנים הקוראים לעקוב אחר כתבותיה האמיצות של אסתר זנדברג ב"הארץ" בשנה האחרונה.
עוגיות קוֹמִיס בְּרֵד
המתכון של אחותי לאה שורצמן, ואותן אני מבקש ממנה להכין לנו בערבי חגים, וגם פאי לימון שבו עוד ידובר. המתכון המקורי הוא של אימנו דורה דבורה ליפסקי ראב בן עזר גרינברג דגן ע"ה, ילידת לודז', עלתה ארצה ב-1921. ממני א.ב.ע.
350 גרם קמח תופח + 1 כוס נוספת (כמה שמקבל בזמן לישה)
כוס ורבע סוכר
2 שקיות סוכר וניל
3 ביצים (פחות חלבון אחד)
100 גרם שקדים מרוסקים (או אגוזים)
1 חבילה מרגרינה
ללוש ביד את הקמח והמרגרינה, לפורר, להוסיף את הסוכר וניל, להמשיך ללוש, להוסיף הביצים אחת-אחת. בסוף להוסיף את השקדים המרוסקים.
בשלב זה להוסיף את כוס הקמח הנוספת בהדרגה תוך כדי לישה עד שהבצק לא נדבק לידיים.
לחלק את הבצק ל-4 גושים.
לגלגל כל גוש בצורת צינור (נקניק).
להניח בתבנית על נייר אפייה (עם רווחים בין הגלילים כי זה מתפשט באפייה).
לחתוך/לסמן בסכין סימנים על כל ארבעת הגלילים (בעובי 2 ס"מ בערך).
לאפות בתנור 45 דקות על 150 מעלות צלזיוס.
כשהמאפה משחים (אך עדיין לא מוכן) להוציא – לחכות מספר דקות, לחתוך בזהירות חתיכות לפי הסימנים. להיזהר שלא יתפורר, להכניס בחזרה לתנור עד שהחתיכות ישחימו, בערך כ-15 דקות נוספות.
מרק כרוב ביתי לחורף
מתבשיליו של גנרל א. בן עזר, מפקד אגף מרקי הכרוב במיטבח אישתו
מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בּוֹרְשְׁט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.
כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:
4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.
חצי קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.
5-6 עלי דפנה שלמים.
10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.
3-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר.
2-3 כפות גדושות אבקת מרק עוף.
2 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.
4-5 עגבניות בשלות גדולות חתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.
מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה עד שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.
לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את רבעי העגבניות ואת נתחי הסלק. את העגבניות דוחסים היטב במסננת מעל לסיר כדי להוציא את שארית הנוזלים, וזורקים. את רבעי הסלק שומרים שלמים ואפשר להכין מהם שסלט סלק מגורד. אפשר גם לא להוציאם עד גמר הבישול, ורק אז לשלותם ולזרקם, והמרק יהיה אזיי גם אדום יותר.
בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:
4 כפות אורז שטוף, או אפילו יותר.
4-6 כפות סוכר חום או לבן ו/או 4-6 כדורי סוכרזית.
מיץ מסונן מחצי לימון עד לימון בינוני שלם.
3-4 כפות קטשופ וקופסית קטנה של רסק עגבניות.
כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס, לפי הטעם.
רבע כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס, לפי הטעם.
1-2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק בשר, לפי הטעם, אפשר גם בלי.
מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.
לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.
המרק מוכן.
אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.
ועתה לתופעה המנוגדת לכאורה לכל חוקי הטבע:
"המרק שותה את המרק"
לאחר שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" (סופגות) את המרק והוא נעשה סמיך מאוד. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים או רותחים כדי לדלל.
לא מזיק לחמם בתנור עד כדי פריכות כמה פּירוּשְׁקִי ממולאים בשר (אפשר לקנות מוכנים בטעם סביר) כדי לאכלם לצד עם המרק, וגם מלפלפונים דקים צעירים חמוצים מעשה-בית שבהחלט ייחד כבודם לצד המרק והפירושקי, שלא לדבר על כוסית וודקה וצביטה בתחת של המגישה.
מוסטפה שפירא כותב לנו מפריס
בשם אללה הרחמן והרחים, מסייה בן עזר רַאבּ הנכבד,
שמי מוסטפה שָׁבִּירָא ואני בנו של הבָּרדֵסן העשיר מִן בֶּתח-תקווה אלימלך שָׁבִּירא שנולד לו מִן אִל פלחית לטיפה מהכפר עָבַּסִיֶה (מקודם יָהוּדִיֶה, היום, שמעתי, קוראים אותו יְהוּד. הוועד הערבי העליון החליף בזמן אל-מנדט הבריטי שמות יהודיים של כפרים ערביים וכך גם אִבְּנֵי-בְּרַק הפכה לְחֵרִיֶה מלשון חֵ'יר, טוב. אבל עבסייה לא תפס ורק אני משתמש בו ואומר שאימי משם, בגלל הבושה) – זאת היא לטיפה, שעבדה אצל חוואג'ה שבִּירא בַּבָּרדֵס. אחות שלה זרקה עצמה לבִּירכֵּת אל השקאה בּבּרדֵס וטבעה, ואמרו שהיתה בהריון ממנו ולכן ברח אבּוּיִי שָׁבִּירא מפלשתינה וגר שנים אחדות בקהירה, אבל חזר. עם האימא שלי זה הצליח יותר, והיא היניקה אותי בַּ"בָּייקֶה", שזה בית-האריזה, בברדס שלו-שלנו. אני הייתי רָס אחרי החמור שלו ברחוב רוטשילד במושבה, ואבּויי שבּירא היה אומר למורה הרווקה רחל איכילוב: "למה שלא תקבלו גם את מוסטפה שלי לבית-הספר בִּיקָ"א?" ובלילות אני הייתי מגרש דודים שלי שבאו לשחוט אימא שלי, יַחְרַבּ ביתהוֹם, ושומר על חוואג'ה שבִּירא ונותן מים לחמור שלו בחוּס, יען היה משתדל מאוד יהיה לי אח, ילך גם הוא לבית-ספר בִּיק"א.
אני גם הכרתי סבא שלך ואבא שלך ממלאבס. אנשים טובים. טובים. היו מדברים ערבית כמו וַאטָאני. יום מן אל-איַאם חוואג'ה סמואל בָּנבִּילוֹב, מנהל הבנק בּוֹעלים בְּבֶּתח-תקווה, הרגיש חולה וחזר הביתה באמסָע היום על החמור ברחוב רוטשילד – ואבא שלך ברח מִן אִל חלון מטבח, יעני – יען כי היה מְנַיֶיק את הגברת בַּנבִּילוב שהיתה יפה מִתְל שׁקַאפָה! [כמו סוסה אצילית].
אחרי מלחמת השחרור שלנו שהיתה גם הנַכְּבָּה שלנו, אני עברתי לגור בְּבָּרִיז ונעשיתי מדריך-תיירים בעברית, בערבית ובפראנסאווית, וגם עזרתי לכמה מֵדַאמוֹת בָּריזאיוֹת עשירות לגמור את הירושה שלהן, וכאשר התחילה אלמאניה לשלם בִּיסוּיים לנַכְּבָּה שלכם-שלנו נעשיתי עורך-דין ואני מטבֵּל בתביעות אִל חִטְיַארים אִל יָהוּד וגם התחתנתי עם איטלקייה ויש לי בן דניאל ובת לוּנָה, יעני, כל אחד מהם רבע ערבי-מוסלמי-פלסטיני, רבע יהודי מישראל וחצי נוצרי-קתולי-איטלקי, אבל אִל בָּסבּוֹרט – פראנסאווי, ועל כולנו, אלחמדללה, חל חוק השבות שלנו, אם יהיה לנו רע בגולה.
והנה אני יושב כאן אחרי עשיתי בִּיבִּי בַּבִּיסוּאַר ואוכל מנה של קְרֵבּ עַלַא כֵּיפַאכּ עם זָ'מבּוֹן וביצה, ושיכר תבּוּחי-עֵס מצויין, בַּקְרֵבֶּרִי ברחוב Du Fer a Moulin, לא רחוק מרחוב בּוֹליבו והשוק של רחוב מופטאר וקורא בגאזט שלך (גיליון 87) "איחולינו הלבביים לממשלת סרפת, לעיריית בָּרִיז ולז'נדרמים הפראנסאוויים לרגל חג בְּרוֹס אינתיפאדת הבָּרוורים הראשונה" –
ואני רוסה להגיד לך, חוואג'ה, בָּרְדוֹן, מסייה בן עזר עַיוּנִי, מה אתה שמח כל כך? אתה לא מבין את המסָב! אנחנו עכשיו כמו בימים של מהבֵּכָה פראנסאווית על הבריקדות, כמו שהיו שרים אצלנו באס"ל: "עלֵי בָּריקדות ניבָּגש, ניבּגש..." – אלה, יֲעָנִי, לא סתם גָ'חְשִׁים, אֲהַבָּלִים מן אל זמן אל-ג'אהלייה – לא, אלה שורפים מכוניות ורוסְחים פראנסאווים מִנְשַׁאן יהיה לנו עתיד טוב יותר, אלה מָהבְּכנים! בְּעֵיְנִי, אלה כמו השמאל שלנו-שלכם, יוסי ביילין ויוסי שריד ויוסי שׁוּ-אִסְמוֹ ויוסִי אחמד טיבי ויוסי דוד גרוסמן וגדעון לוי ועמירה הס מִן אִל גָאזֶט פלסטִיִן עיבְּרַאנִי איסמו "אִל אָרְד", ויוסי זהבה גל-און וראש-הממשלה הבא שלנו יוסי עמיר בֶּרֶס – יעני, כולם, כּוּל יוסי, צריכים לעזור לנו להילחם נגד ממשלה בְּבָּריז על הבריקדות כמו בְּמהבֵּכָה פראנסאווית. יען כי המהבְּכנים המוסלמיים שלנו מלמדים את העולם בְּרינסִיבִּים: בְּרינסִיבִּ החופש – להרוג, בְּרינסיבִּ השיוויון – של הזדמנויות בעבודה בכוּל אֵירובָּה, וּבְּרינסיבִּ האחווה – מּן שַׁאן שיהיה אפשר לנַיֵיק בחורה בְּרולטרית, לבנה יעני – בלי התערבות ז'נדרמריה ומכות.
אלה השׁבַּאבּ שורפים מכוניות אלה בַּרטיזנים, מהבְּכנים, אלה לוחמי חופש וחרות בשלטון הפראנסאווי הקולוניאליסטי הסִיוֹנִי הזר המדכא האימפריליסטי הקפיטאליסטי! יָעִישׁ אֶ-שַׁבַּאבּ! – שָׁאבּוֹ! שאבּו! שאבּו! אלון סאנפַאן דה לה בַּטְרי, לה ז'ור דה גלוּאַר אֶט אָריבֶה...
בבקשה תמסור שלום לאבּוּהִי שָׁבִּירָא שלא מתעניין בכלל בי ובנכדים שלו מאז שירדתי מן אָרֶס שלנו ונעשיתי אזרח פראנסאוווי מתבָּרנֵס משילומים, קוּל לו, לְאַבּוּיִי – נִחְנַא אל-יהוד פלסטיוּן ואל-יהוד מן גֵ'ישׁ אִל-אישׂראיל ומן אל מוסד ומן א-שַׁבַּאכּ מה איכבַּת לנו מהגויים, יַחְרַבּ בֵּיתהוֹם! – ואנא אוּלְתִי לאיבְּנִי דניאל אִל איטליָנוֹ: "דיר בַּאלַאכּ יַא איבְּני יא גָ'חְשׁ, יא אֲהָבַּל, וּמָא תְשׁוּף אִ-נָאר מן טיז אל מהבֵּכַת הבָּרוורים בִּלְבָּרִיז, יִמְכֵּן תתקטל!"
[אמור לו, לאבי, אנחנו יהודֵי פלסטין, כלומר מלפני הצהרת בלפור, והיהודים מהצבא הישראלי ומ"המוסד" ומהשב"כ מה איכפת לנו מהגויים, יחריב האל את ביתם! – ואני אמרתי לבני דניאל האיטלקי: "היזהר לך בני, בן-תשחורת, בן נעוות המרדות, ואל תראה את העולם מבעד לחור התחת של מהפכת הפרוורים בפריס כי אתה עלול להיהרג!"]
בכל הכבוד ובשׁוּנוּ הַבּוּאוּ בִּ-יְ-רו-ש-ל-ים...
ווֹטְרֵה וְיֵיז אָמִי,
מוסטפה שָׁבִּירָא
ועוד לעניין הלקסיקון של אגודת הסופרים
נכנסתי ללינק של האתר בזכות סופרת צנועה לנוער, שתהתה מי אמור להיות שם, ונוכחתי שה"אין" רב על ה"יש", ויתר על כן: מעיון בשמות מי שמופיעים בו, ומתוכן הדברים – אפשר להבין כי כל שרברב או מתכנת יכול לפלס את דרכו אל האנדרטה הזו, ובלבד שיעיד על עצמו שהוא אוהב לקרוא, ושמכתב שלו למערכת בענייני ספרות פורסם אי פעם. הבלש המפמפם במקטרתו מוזמן לגלות במי המדובר.
אני עצמי אינני סופר, ולא העניין האישי מניע אותי – אלא ביזוי הספרות.
[השם המלא שמור במערכת]
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק תשעה-עשר
מסיבת יום ההולדת של נלי. קשיים בדואר נשיקות
לשיחה המוזרה שהתרחשה בין האבטיח לתירס הקלוי, שהיה חם, מפויח וטעים – היתה השפעה גם על היחס שלי אל נֵלִי, אשר כפי שכבר הסברתי, צבי ואני אהבנו אותה שנינו. ואף שהמאורע המסופר כאן אירע זמן מה לאחר מכן, במסיבת יום ההולדת של נלי, תחילתו נעוצה באותו יום-שדה.
נאספנו בשבת אחר-הצהריים, לבושים חולצות לבנות, באולם האורחים הגדול של משפחת פֶלְז, בקומה השנייה, מעל למחסנים ולמחלבה. אל המחלבה הזו היינו מתכנסים לעיתים לפנות-ערב, מתבוננים בסֵפּרַטוֹר המשמיע קול סיבוב מהיר, מפריד את השמנת מן החלב, ומצנן אותו. הקור שהקפיא את החלב והשמנת היה יוצר גלידים ונטיפים לבנים שטעמם נעם לנו מאוד והיינו שוברים אותם מדי פעם מדופן המתכת של המכונה ושמים בפה ומלקקים. אלה היו האסקימו והגלידה שלנו גם-יחד. לבד ממכִתות-הקרח שהיינו מרימים מן החול לאחר שהיו ניתזות ונופלות מעגלתו של מוכר-הקרח, השובר במרצע ובגרזן את ה"בלוקים" לחצי, לרבע או לשליש.
אבל אצלי, ההליכה אל הספּרטור, לפנות-ערב, היתה בה תמיד גם התקווה שאולי נֶלִי תרד ותעמוד לצידנו, וזאת בתקופות שבהן לא היתה גרה עם אימה בתל-אביב.
מחלונות הזכוכית הרחבים והגבוהים של החדר הגדול, מבעד למסך לבנבן-שקוף של הרשתות נגד הזבובים, נשקפו שדרת הדקלים, חלקות הפרדס הירוקות ושורות עצי הברושים המיתמרות ביניהן, להגן עליהן בחורף מפני הרוחות. ולאורך דרכי החול הטובעני היו מונחים פסי הדֵקוֹביל, אלה מסילות-הברזל הצרות אשר עליהן היו סוסים ופרדים מושכים קרוניות עמוסות פרי-הדר אל בית-האריזה הגדול של אחוזת פלז. ואבא-של-גיורא ניראה דוהר על סוסו, רובה על שכמו, לסיור של ערב. תמונות כאלה תמיד אזכור.
כמעט כל אחד מאיתנו הביא לנלי ספר במתנה. רבים מבינינו, הבנים, אהבנו אותה. והבנות קינאו. ישבתי על ספה רפודת קטיפה ארגמנית ולחיי להטו. הלא הכול יכולים לקרוא את סודי על פניי. הייתכן כי רק אני נרגש מקִרבתה, וכל היתר מתנהגים כרגיל?
נלי היתה נכדתו של אדון פֶלְז הזקן, בעל האחוזה. גברת מרי היפה ועצובת הפנים, אימה של נלי, הגישה לנו מיץ דובדבנים בכוסות גבוהות. אליי חייכה במיוחד ושאלה לשלום הוריי. נלי ישבה ליד הפסנתר ופרטה עליו מנגינה שאיש מאיתנו לא הכיר. היה לה שיער שחור, רך וגולש, מונח על כתפיה ומשתובב עם כל ניע-ראש שלה. עיניה מלוכסנות מעט כאילו תערובת גזעים זרה נמסכה בדמה. ומבטה לפעמים היה חודר ופקחי מאוד, ממש מביך, ולעיתים מצועף וענוג כאילו היא שקועה בחלום וזקוקה שישמרו עליה ויפנקו אותה ויעזרו לה – ובזכות רגעי החולמנות הללו שלה התאהבתי בה.
חדר-האורחים על ריהוטו המהודר, העתיק, הטיל עלינו כובד-ראש. קראתי פיליטון מצחיק (למדי) שעליו עבדתי שעות רבות, בתקווה שהדבר יוסיף לי "ביטחון עצמי", כעצתו של צבי, ונושאו – "יום-השדה", והוא מתאר את קורות שלושתנו, בהגזמות, כמובן, ובסגנון של "שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב". לא היססתי אפילו לשאול מג'רום ק. ג'רום את סיפור המעשה בקופסת הסרדינים שמסרבת להיפתח.
מתוך איזו רשעות, או מה שאבא היה מכנה בשם "חוכמת המסכן", הפניתי את עיקר הלעג בפיליטון לעברו של גיורא. ויצא שככל שהוא טרח יותר עבור שנינו באותו "יום-שדה" – כן נעשה מגוחך יותר. והוא ישב שם בין כולם, ברכיו השרוטות ממשחקי הכדורגל מבצבצות מתחת למכנסי-החאקי הקצרים, מבטו נעוץ לעיתים ברצפה, והוא מחייך ואף מעיר הערות מצחיקות על חשבונו ועל אודות עצמו, והכול במין מבוכה קצרת-רוח.
אחר-כך, כשסיימתי, נפלה מבוכה אצל כולם וסיפרו בדיחות לא-מוצלחות, עד שצבי הציע שנשחק ב"דואר נשיקות".
את המשחק למדנו מספר-כיס מתורגם שעל שערו בחורה כמעט לא לבושה. כתב אותו סופר אמריקאי בשם גֵ'יימס פַארֶל, ולגיבור הצעיר קראו סְטַאדס לוֹניגֶן. וסוּפר שם על המשחק הנועז שעורכת בדירתה נערת-פרברים מפותחת מאוד בגופה, בעלת חזה מזדקר שרק למקרא תיאורו היה עומד לנו, איריס שמה.
חדר-העבודה של סבא-של-נלי שימש בתור משרד הדואר של הנשיקות. ראשון נכנס לשם צבי. סגר אחריו את הדלת. שהה רגע עם עצמו. ואחר פתח אותה כדי סדק וקרא לאיה.
איה נכנסה. טוב. היה ברור שיקראו לה ראשונה.
אחר-כך יצא צבי, חיוך מאושר על פניו, וקרא בשמה של איה לנער אחר.
ויצאה איה המתוקה, בעלת העור השחום והעיניים הכחולות, חיוך מבויש על פניה, כחתול שסיימה ללקק את השמנת, וקראה, בשם הנער שנותר בפנים, לנערה אחרת.
וכך התנהל המשחק כאשר כולנו יושבים בחדר הגדול, נרגשים ומלאי ציפייה למה שמתרחש שם בפנים, בדואר הנשיקות. מישהו העז וקרא לנלי. היא הזמינה את צבי. אחר-כך הזמינה אותי מישהי, רותי שמה. היא ישבה בכורסת העור הגדולה ואני התכופפתי מעליה והגשתי לה את לחיי לנשיקה, היא נשקה לי בחטף, ומיד קמה ושאלה את מי אני מזמין.
התביישתי להזמין את נלי. רק למחשבה על כך הסמקתי. ומיד אמרתי – "איה!" – מפני שרבים הזמינו אותה מפני שהיא אוהבת להתנשק. מזמזנית כזו. וכשבאה, נלהבת וחייכנית כדרכה, ואצבעות רגליה השחמחמות והנאות נתונות בסנדלים חוגיסטיים חומים ומצוחצחים יפה, קמתי, נשקתי לה על מצחה וברחתי מן החדר כשהיא צוחקת וקוראת אחריי – " את צבי!" – ובזיכרוני נשארו חקוקות הנשיקות החטופות המעורבות בריח טבק ונייר, בחדר מלא ספרים, קופסאות סיגרים וארונות מזוגגים.
בסופה של המסיבה, כשהתחלנו להתפזר, אזרתי אומץ, ניגשתי אל נלי ושאלתי אותה:
"את מסכימה שנטייל קצת עם האופניים החדשים שלי?"
"אבל לא ב'להרכיב'!" ענתה מיד, מופתעת ומבולבלת קצת.
"טוב. יש לי משהו חשוב להגיד לך."
פסענו שנינו בשדרה והאופניים שלי בינינו. כאשר הגענו לכביש, רציתי להציע לה בכל זאת שארכיב אותה קצת על ה"רמה", והייתי יכול אז לשאוף את ריח שערותיה הנפלאות בעיניי (טוב, לא מריחים בעיניים אבל כך אומרים), הרכות כמשי, שאולי היו עפות קצת ברוח לעבר פניי ומלטפות אותי, אבל התביישתי. ידעתי שהיא לא סומכת עליי שאצליח להרכיב אותה בלי שנתהפך, ובליבי גם חשבתי שהיא צודקת. הלא אני נער חלש ומתבודד ואינני רוקד ואני גם סובל, כפי שכולם יודעים, מרגש נחיתות. ואין לי ואולי גם לעולם לא תהיה לי, חברה.
טוב. לימים, בזכות צבי ש"שידך" לי, כדי שאתגבר על הנחיתות – היתה לי במשך שבוע חבֵרה בשם אורה אשר הקִרבה הגופנית ההדוקה ביותר שאליה הגעתי עימה היתה שאותה כן הרכבתי על האופניים שלי – מן המושבה לתל-אביב ובחזרה, ועד היום אינני מבין איך היה לי כוח לכך, ברגליי הדקות.
"בוא נחזור," אמרה נֵלִי. כמעט שלא דיברנו. והלא אני, כשהפצרתי בה לצאת לטייל, אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. אך היא כלל לא שאלה מהו הדבר. וכך פנינו לחזור ואני ליוויתי אותה במעלה שדרת הדקלים אל שער האחוזה.
היתה שעת ערב. עמדנו ליד הדקל הקרוב ביותר לחומת החצר. לפני השער.
"את אוהבת אותי?" אמרתי פתאום.
במילה אחת היא תוכל לשנות עתה את גורל כל חיי. לשחרר אותי מרגש הנחיתות. אם היא תגיד שהיא אוהבת אותי יתחיל לפעום בי רגש עליונות של ה"בְּסֵדרים", בזאת אני בטוח. אני לא אצטרך אז לדאוג לשום דבר. היא עצמה תגיד לי כל מה שעליי לעשות כדי להיות ראוי לה.
אך היא אמרה רק זאת:
"על שאלה כזאת אי אפשר לענות."
"מדוע?"
היא שתקה.
רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, אך לא יכולתי. ובייחוד לאחר שריפתה את ידיי בתשובה על שאלתי. לכן ניסיתי דרך עקיפין:
"אפשר להציע לך חבֵרות, נלי?"
הרגשתי את עצמי חשוב מאוד. הלא זוהי כמעט הצעת נישואים שאני מציע לה, מה שמוכיח שאני נער רציני ואם יאהבו אותי אהיה גם כישרוני, ושילכו לעזאזל כל אלה שמזלזלים בי.
אך היא שתקה.
היא שיחקה בפעמון-האופניים שלי והוא צִלצל. שכחתי לספר, אחרי המסיבה של יום-הולדתה ביקשה ממני בהשאלה את האופניים החדשים ורכבה עליהם להנאתה סביב-סביב לבריכה הגבוהה, העגולה, הניצבת על עמודי-בטון, שבאמצע חצר האחוזה. אוכף-העור שעליו ישבה היה יקר לי במשך שנים רבות. (ואפילו כשמכרתי את האופניים, אחרי הרבה זמן, כדי לקנות לעצמי את מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֶרמֶס-בֵּייבִּי", כדי להיות סוף-סוף סופר, עדיין היה בי איזה רצון טיפשי לשמור למזכרת לפחות את מושב-העור שידע את התחת שלה). טוב. לי בכלל לא היה בא אומץ לבקש אותה לצאת לטייל איתי בשדרה אלמלא חשבתי שהיא נוטה לי חסד שעה שבאה לשאול ממני את האופניים.
מבול של דברים נִרגשים התפרץ מפי. וידוי ראשון, מגומגם, של אהבה. ושלוש מילים התמלמלו בו ביותר שוב ושוב – "אני... אַת... שלי..."
"לא, זה אי-אפשר," אמרה לבסוף, "אני לא יכולה להיות שייכת רק לְבֵּן אחד."
האומנם? התרגזתי. צבי כבר הספיק לספר לי, בגאווה, כיצד נישק אותה ארוכות על פיה, כמו בסרטים! כמו בסרט הנועז שראינו, "שלושים שניות מעל טוֹקיו"! – היא משקרת. היא נעשתה חברה שלו, שייכת לו, מכוח אותה נשיקה טרייה.
"זה נכון שצבי נישק אותך ממושכות?" שאלתי. חקְרני.
ממושכות – כמו איזה פרופסור לעברית. מיד ראיתי שהחטאתי. היא אמרה לי שלום חטוף, שמלתה הלבנה רִשרשה עוד רגע בחשיכה, והיא נבלעה בשער-הברזל הקטן, שהיה קרוע בתוך שער-הברזל הגדול, הסוגר את המבוא הרחב בפני מכוניות ועגלות ואולי גם נגד פורעים ערביים בימי מאורעות. השערים היו אטומים לגמרי, עשויים פח-ברזל עבה בצבע החלודה. נכון, כבר סיפרתי זאת, אבל ימיי באחוזת פלז היו החלק הכי יפה של חיי.
הצצתי מבעד לסדק שביניהם אחרי נלי, הפוסעת בתוך החצר. שמלתה עוד התנפנפה רגעים אחדים ואז נעלמה ממני במדרגות החיצוניות שהובילו אל פתח ביתה, בקומה השנייה.
חזרתי הביתה בחושך על אופניי, ואני אכול חרטה. נלי, קדושה שלי, האם הרגשת משהו בהתנהגותי או במעשיי, שאינם טהורים? בכוונות השפלות שלי? אלמלא הייתי שטוף בחטאים שלי עם עצמי, הייתי יכול לדבר עימה בקול תקיף ובוטח יותר, קול גברי ממש, ולהטות את ליבה אליי. אילו היתה יודעת מי אני באמת בחלומותיי – היתה נזהרת מפניי כמפני מצורע. לא! היתה רצה אחריי כמו משוגעת ומתחננת אליי שאוהב אותה ואתחתן איתה – כי מי שיש לו רגש נחיתות, ויש לו קצת כישרון, והוא עקשן, כמוני, יכול להיות גאון כשיגדל! ולזכות בכך שכל סבלותיו יתוֹעדוּ, לנֵצח!
[הערה: "נלי" הנהדרת, מסצינת האופניים המתוארת כאן, כבר אינה בחיים. היא שמרה על יופייה וגם הותירה אחד-עשר נכדים. שמה היה ורדה גלס, לימים רוהלד, ואני חזרתי וכתבתי את הסצינה הזו ברשימה שהכנתי לבקשת אחיותיה לְספר שיֵצא לאור לזיכרה. היא היתה בת-דוד של יהושע קנז, הצעיר מאיתנו בשנה, והיתה "מלכת השבט" שלנו בתנועת "הצופים" בפתח-תקווה. כמעט כולנו התאהבנו בה. גם המדריך הנערץ עלינו באותה תקופה, מוסה (משה רפאלי) הלך לעולמו בקיץ האחרון. הוא שניהל איתי את השיחה הרצינית כל כך על רגש הנחיתות שלי, שהוזכרה בפרק הקודם, וגם מופיעה ברומאן "המושבה שלי", והיה גאה מאוד להיות מוזכר שם בעטייה ולהראות לנו את הפנקס השחור שלו שבו היה רשום על אודותיי שבבוא היום אהיה סופר].
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק עשרים: "אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – " / קַרְטוֹשְקֶס של אבן
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
מבצע חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים – הסתיים לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. אם יתגלו עותקים חדשים, תבוא על כך הודעה
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל