| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 91
תל אביב, יום שני, י"ט בחשוון תשס"ו, 21 בנובמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אלן פינקלקראוט: "הזוועות שישראל אחראית להן"
אורי הייטנר: זה סופו של כל בלון
מכתב גלוי לרונית קן, הממונה החדשה על ההגבלים העסקיים
בנדלה: לָפֶר חתן סידרתי
פַּאי לימון של לאה שורצמן
ארץ-ישראל המקראית – "יוק!"
ברכותינו לאריאל שרון על החלטתו האמיצה לפרוש מהליכוד!
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 21
בנספח-צרופה נפרד – פנייה לחברי מועצת העיר תל-אביב, מטעם עמותת אזרחי העיר לשימור המורשת התרבותית שלה – בנושא ההתנגדות להרס היכל התרבות
אהוד בן עזר
גרשם שלום על ג'ורג' סטיינר
פרופ' ג'ורג' סטיינר, אינטלקטואל וחוקר ספרות יהודי מן השורה הראשונה באירופה, דובר שפות רבות חוץ מן העברית, נאם לאחרונה בפרנקפורט עם קבלת פרס לודוויג ברנה, והכריז: "ישראל היא נס מוחלט, חלום מן התופת שהתגשם כבמטה-קסם. עכשיו היא מקום המקלט הבטוח ליהודים. אם תתחדש צרה שוב – והיא תתחדש – באחד הימים אולי תיתן ישראל מחסה לבני ולבנֵי בני."
לכאורה, מה מיוחד בדבריו? – ואולם אכן יש ויש הרבה מן המיוחד. לראשונה התוודענו לדעותיו של סטיינר כאשר בדו-ירחון "אמות", שיצא בעריכתו של שלמה גרודז'ינסקי, התפרסם בחודש פברואר 1965 תרגום מסתו של ג'ורג' סטיינר "מעין ניצול". במסה נאמר כי היהודי הגלותי, "בן-עמם של איינשטיין ופרויד", שקיומו בין הגויים הוא של אאוטסיידר – הוא שיא הגניוס היהודי, הסיסמוגרף לכל זעזוע ולכל סכנה לאופייה הדמוקרטי וההומאני של החברה המערבית, וגם המצפון שלה –
ואילו מדינת ישראל, יהוּדֶיהָ, אדמתה, צבאה, קיבוציה, שורשיותה – הם לדעת סטיינר גילויי התבהמות וירידה של הגניוס היהודי, ובאותה מסה אף התפאר עלינו וטבע את משפטו הבלתי-נשכח, שעליו חזר שנים על גבי שנים: "שורשים יש לעצים, לאדם יש רגליים!"
באותה שנה התחלתי סדרת ראיונות בירחון "מאזניים" שניתן לה השם "מחיר הציונות", ובה הצבתי בפני סופרים, הוגי-דעות, חוקרים ומדינאים ישראליים גם את האתגר של סטיינר. (לימים הופיעו הראיונות בארה"ב בספר"Unease in Zion" בהוצאת קוואדראנגל של ה"ניו-יורק טיימס", 1974, ובעברית: "אין שאננים בציון" ב"ספריית אופקים" של "עם עובד", 1986).
באפריל 1970 ראיינתי לצורך הספר את מי שהיה מורי ורבי, פרופ' גרשם שלום, בביתו שברחוב אברבנאל בירושלים. שלום היה גדול חוקרי הקבלה והמשיחיות היהודית לדורותיה, בעל שם עולמי, בזכות המלצתו קיבל בשעתו ש"י עגנון את פרס נובל לספרות. אולי כדאי על כן לחזור, אחרי 34 שנים, על מה שאמר שלום בראיון שערכתי עימו, "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד":
"טענות של אנשים כמו ג'ורג' סטיינר נשמעו כבר לפני שישים ושבעים שנה. תמיד היו טענות כלפי הציונות, והציונים היו מיעוט בעם היהודי. רק לאחר השואה השתתקו המקטרגים לזמן-מה. אין לי ויכוח עם ג'ורג' סטיינר. הוא מנסה לחיות מחוץ להיסטוריה. ואילו בישראל אנחנו חיים מתוך אחריות, ובתוך ההיסטוריה.
"אתה שואל על ה'זרות'? שילמנו מחיר יקר עבור היותנו זרים ומְנוּכּרים במשך אלפי שנות היותנו בגלות: מחיר השנאה, הרדיפות, השְמד וקידוש-השם. כיום האאוטסיידר הוא באופנה בעולם המערבי, והאינטלקטואל היהודי כאילו נהנה מכך. אך מה יהיה מחר? האם לא יטיחו בפניו את זרותו היהודית לגנאי? בגרמניה ובצרפת האופנה של היהודי היתה בשעתו להשתייך ולא להיות זר. בנוסח 'הגרמנים בני דת משה'. בעת ההיא התגאו היהודים בהשתייכותם, ולא בזרותם.
"אם היום מקסים אותך הקסם המיוחד של האינטלקטואלים היהודים בגולה, אני אומר – בבקשה. תלך לשם. תחיה חמש שנים במחיצתם. ותראה מה מחיר הגלות שהם משלמים. מי שמרגיש שצר לו בישראל, שילך לו לניו-יורק או לקמברידג', ויראה אם הוא מרגיש שם נפלא כמו ג'ורג' סטיינר.
"איך אתה מעז לומר שהאינטלקטואל היהודי בישראל נעשה חלק מן הממסד ועל כן אינו מסוגל לעמדה ביקורתית רדיקלית? אני שונא את המילה הזאת, ממסד. אך אם אתה רוצה ומתעקש להשתמש בה, דע לך שאני חלק מן הממסד וגם אתה. וכולנו כאן הממסד, לרבות אותם השמים אותו ללעג. ומי שאינו רוצה להיות חלק מן הממסד כאן, שילך. כי הממסד יושב היום בתעלת סואץ [הראיון נערך בתקופת מלחמת ההתשה]. מי שאינו רוצה, שילך.
"אין לי שום ויכוח עם אינטלקטואל יהודי שמעדיף את סיבוכיו הרוחניים האישיים על פני הבעיה של אחריות היסטורית. יעשה כל אחד את שלו. הוויכוח איתו הוא לא מציאותי. אדם שמעדיף את צרותיו הפרטיות והאישיות, ומתפנק על חשבון האפשרויות היצירתיות של ההתנכרות – אז שילך לו לאן שילך, ויחיה על-פי מיטב הבנתו.
"אם סטיינר לא רוצה לשאת עימנו באחריות למדינה – הוא צודק. שיהיה יהודִי-הגלות. יכול להיות שיום אחד יכו אותו על הראש ואז יגלה שבאמת אינו שייך לשָׁם. וכי ההתנכרות שלו אינה רק פוזה אינטלקטואלית מרשימה ואופנתית אלא מציאות היסטורית מרה מאוד, שיש לשלם עליה את מלוא המחיר."
עד כאן אזהרתו של שלום מלפני 34 שנים. ואילו ראשו של סטיינר, שעשה קריירה אינטלקטואלית יפה ויהירה מאוד על חשבון התנכרותו לישראל, התפכח כנראה רק לאחרונה והגיע למסקנה דומה: "באחד הימים אולי תיתן ישראל מחסה לבני ולבנֵי בני."
[נכתב בינואר 2004]
אלן פינקלקראוט: "הזוועות שישראל אחראית להן"
בגיליון ה-18 בנובמבר 2005 של "מוסף הארץ" התפרסם ראיון עילג במקצת (אולי אחד המראיינים אינו דובר צרפתית) שערכו בבית-קפה פריסאי דרור משעני ואורליה סמוטרייז עם הפילוסוף היהודי צרפתי אלן פינקלקראוט תחת הכותרת: "הם לא מסכנים, הם מוסלמים". הראיון עוסק כמובן בהתקוממות הפרברים המוסלמיים של פריס וערים אחרות בצרפת, ובמידה מסויימת גם בעתיד הקודר למדי של יהודי צרפת.
פינקלקראוט מדבר בראיון כגיבור גדול, כמי שמסכן לא רק את שמו ומעמדו אלא אפילו את חייו כדי לומר את האמת על המוטיבציה המוסלמית להרוס את אירופה, על השקר שבגישה הפוסט-קולוניאליסטית של האינטלקטואלים הצרפתיים ועוד הבחנות ומסקנות, שמה מוזר – לנו מכאן הן ברורות כבר שנים, ולא היה לנו ספק שהמהומות תתחוללנה ושהן תהיינה רק קצה-קצהו של מה שעתיד להתרחש באירופה בעתיד הקרוב.
בגיליון 18 של "חדשות בן עזר", מיום 22 במרס 2005, התפרסמה מסתנו "בעתיד הניראה לעין" – שנכתבה בעת שהותנו באוקספורד בחודש אפריל 2003, ואשר למרבה הצער שום עיתון ישראלי לא הסכים לפרסמה, למעט לבסוף "מקור ראשון", כך שהמסה לא הגיעה לקהל שאליו בעיקר נכתבה.
נחזור לראיון עם פינקלקראוט, קול צלול ואמיץ בקרב הקהילייה האינטלקטואלית הצרפתית, זו המלקקת ברצון את התחת של ה"מורדים" המוסלמיים, קול ידידותי ליהודים בני עמו ולישראל:
פינקלקראוט: אני חושב שהרעיון הנדיב של "המלחמה בגזענות" הופך לאט-לאט לאידיאולוגיה שקרנית באופן מפלצתי. והאנטי-גזענות תהיה עבור המאה ה-21 מה שהקומוניזם היה עבור המאה ה-20. מקור לאלימות. היום יהודים מותקפים בשם שיח אנטי-גזעני: גדר ההפרדה, "הציונות היא גזענות". אותו דבר בצרפת. צריך להיזהר מהאידיאולוגיה של "האנטי-גזענות". כמובן, יש בעייה של אפלייה, יש רפלקס קסנופובי, זה נכון, אבל ההצגה של האירועים [ההתפרעויות בפרברים] כתגובה לגזענות צרפתית הוא שקרי לגמרי, שקרי לגמרי.
דברים כדרבנות. אך משום-מה הדהד בנו משהו שגרם לנו לפני זמן לא רב להגיב במידה לא מעטה של כעס על דברים שאמר אותו פילוסוף. אגב, לאור מה שכתבנו בחיינו, אמנם לא בצרפתית, הייתכן כי לא ידענו שגם אנחנו פילוסופים, אמנם בקנה-מידה פתח-תקוואי בלבד?
ב-18 למרס 2004 שלחנו לפרסום במדור מכתבים למערכת של עיתון "הארץ" את הדברים הבאים, שכמובן לא פורסמו בעיתון, שבו פורסם לאחרונה מאמר רציני התומך ב"מורדים" המוסלמים בצרפת ומשווה אותם לגיבורי המהפכה הצרפתית (שעל כך אפילו פינקלקראוט מעיר בתמיהה בפתח הראיון עימו). דברינו נדפסו לבסוף בעיתון "מקור ראשון", שזו לא חוכמה גדולה כי במקורם הם נכתבו ונועדו להשפיע על קהל אחר.
אהוד בן עזר במכתבו ל"הארץ" שלא פורסם: פילוסופים יהודים צרפתיים מעוררים בי בדרך כלל רתיעה מסויימת. קודם כל, רובם אינם ממש פילוסופים. לווינס הוא במידה רבה אפיגון של בובר, שגם הוא לא היה מקורי ביותר בתור פילוסוף. דרידה הוא בדיחה שמתאימה לשיחות ליל שישי של גברות עבריות ששמו מצלצל בפיהן מצויין. ברנאר אנרי-לוי הוא כוכב-טלוויזיה יפה ונרקיסטי, וגם טריבון עיתונאי שהתפרסם בהגנה על המיעוטים הנכונים בעיני הקהילייה האינטלקטואלית של מחנה השלום; אנרי-לוי לא היה אוהב גדול של ישראל, עד שהחלה האנטישמיות הצרפתית טופחת על פניו, ואז התעורר לנושא גם בספרו הדוקומנטארי על העיתונאי האמריקאי היהודי דניאל פרל, שנרצח בפאקיסטן. אמנם, המסקנות האופרטיביות שלו בספר מפוקפקות. אם איני טועה הוא רואה את לוב ותימן כמדינות מסוכנות יותר מעיראק ואפגניסטן, מבחינת האיום של טרור גרעיני.
בכתבה "מה מזכירים פסי הרכבת?" – בגיליון "גלריה" של "הארץ" מהיום [18.3.04], מספר גואל פינטו על סרט "דוקומנטארי" של ישראלי-לשעבר אייל סיוון, שנעשה במשותף עם פלשתינאי שחי בבלגיה ומלמד בניו-יורק, מישל חלייפי שמו – סרט המשווה את הגבול של תוכנית האו"ם ב-1947 ואת "קו התפר", מבחינת היחס לערבים – למחנות ההשמדה ליהודים בשואה.
והנה עוד פילוסוף (איזו נחת, כל כך הרבה פילוסופים!) יהודי-צרפתי, אלן פינקלקראוט, גם הוא אישיות רדיופונית, נחלץ לתאר את הישראלי-לשעבר האנטי-ציוני אייל סיוון – כ"אנטישמי יהודי", ונתבע על הוצאת דיבה.
אבל, מספר בשמו גואל פינטו, התנגדותו של פינקלקראוט ל"דרך 181" (זה שם הסרט) אינה מעידה על תמיכה במדיניות ישראל בשטחים. "גם אני נגד מדיניותו של אריאל שרון וגם אני נגד בניית החומה," אומר פינקלקראוט, "אבל לקרוא לזה 'נאציזם' זה אבסורד. רק תדמיין שני במאים – ישראלי ופלשתינאי, שני אנשים כמו סרי נוסייבה ודויד גרוסמן – יוצאים למסע, ש[אליו] יצאו סיון וחלייפי. האם נדמה למישהו שגרוסמן או עמוס עוז היו מסתירים את הזוועות שישראל אחראית עליהם? לא. זה היה סרט של שני פטריוטים שמציגים את הזוועות הישראליות, אבל היה בזה אמת. אמת כואבת. אבל אמת."
אכן, מעשה לוליינות פילוסופי יהודי-צרפתי מבריק. פינקלקראוט אינו מאשים אותנו, חס ושלום, בנאציזם, אלא רק ב"אמת כואבת" של "זוועות ישראליות" שעליהן יכולים "להעיד" סופרים כגרוסמן ועוז! (וכנראה הוא יודע מה הוא אומר).
מר פינקלקראוט הנכבד, אתה ויהודֵי "מה יפית" שכמותך אינכם מגינים על ישראל ועל יהודי צרפת מפני האנטישמיות. אתם עוזרים להביא אותה עליהם ועלינו!
אהוד בן עזר
תל אביב
ועל כגון דא נאמר, (אם איננו טועים מפי ג'ונתן סוויפט) – שאין כעמוד התלייה כדי לחדד את זיכרונו (או את שכלו) של אדם.
וההדגשים באדום הם שלנו. ובכל זאת מגיע צל"ש לפינקלקראוט על אומץ ליבו. לפחות אינו חרא כמו האינטלקטואלים הצרפתיים האחרים שמתרפסים בפני הטרור המוסלמי.
מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
מתכבד להזמינכם לפתיחת התערוכה
אֶרֶץ חֵפֶץ
אומנות ועיצוב במתכת בשני העשורים הראשונים למדינה
מאוסף ויקי בן-ציוני
אוצרת: פרופ' נורית כנען-קדר
במעמד מר דב תמרי, יו"ר הנהלת המוזיאון. ד"ר צבי צמרת, מנכ"ל יד יצחק
בן-צבי. מר דוד טרטקובר. מנחה: מר אילן כהן, מנכ"ל המוזיאון.
ביום שישי, כ"ג בחשוון תשס"ו, 25.11.2005, בשעה 10.30 בבוקר,
בגלריית מגדל, רחוב חיים לבנון 2, תל-אביב. חנייה בתשלום.
אורי הייטנר
זה סופו של כל בלון
ספרות ילדים טובה, אינה ספרות דידקטית. זו הגישה הרווחת היום, בנוגע לספרות ילדים. על פי גישה זו, אין מקום לשימוש בספרים לצורך אינדוקטרינציה של הילדים. על הספרים להיות מעניינים, כתובים בצורה מושכת ומעניינת, מאויירים היטב, מעוררים בילד עניין וגורמים לו להנאה. על הספרים לעודד, לעורר ולפתח את דמיונו של הילד ואת סקרנותו. יש להפריד בין חינוך לבין ספרים. המשמעות החינוכית של הספר, היא עצם חינוכו של הילד לאהוב ספר, ולגדול כאוהב ספר.
אין ספק שספר טוב הוא בראש ובראשונה ספר מעניין ומהנה. לא כל שכן, ספרי ילדים. ספר משעמם – גם אם מסריו ותכניו יהיו הנעלים ביותר, הוא ספר רע. בוודאי כשמדובר בספרי ילדים. יש בהחלט מקום לספרים, שאין להם כל מסר. כך גם כשמדובר בספרי ילדים. אך האמירה הגורפת בגנות המסרים הדידקטיים בספר, מוגזמת ואינה נכונה. הספרות לא נועדה רק לגרום להנאה, אלא להשפיע על עיצוב עולם טוב יותר. כך ראוי שתהיה גם ספרות הילדים. ובלבד שלא תהיה פלקטית, ותעמוד בקריטריונים של ספרות קריאה, מעניינת, ורצוי מאוד שגם שופעת הומור.
ספרי הילדים של אפרים סידון, למשל, כמו "אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו", ו"סיפור מוזר ומלא תימהון, על האי הקטן, האי היגיון", מעבירים מסרים חברתיים ופוליטיים מובהקים, באופן קריא, מעניין ומשעשע, בליווי איוריו המלבבים של יוסי אבולעפיה. זו בהחלט ספרות ילדים דידקטית, ועם זאת, ספרות ילדים טובה.
מרים רות, שהלכה בשבוע שעבר לעולמה, לא העבירה בספריה מסרים אידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים. אראל סג"ל, בטורו ב"מעריב", כתב פרודיה משעשעת על ביקורת ספרות המנסה למצוא מסרים אידיאולוגיים ברומו של עולם בספרי הילדים שלה, כמבטא מסר שאין לחפש זאת בספרי ילדים, אלא ראוי להסתפק בעונג מן היופי הסיפורי והלשוני.
אולם ספריה היפים של רות, הם בהחלט ספרים חינוכיים. מסר חינוכי אינו רק מסר אידיאולוגי אודות תיקון עולם וחברה, אלא גם מסר הנוגע להתמודדות הראויה של הילד (והאדם הבוגר) עם מורכבות החיים. סוד קסמה של מרים רות, הוא היכולת לגעת בילד, לגעת בעולמו האמיתי, לספר לו סיפור מקסים ומעורר הזדהות, ודרך סיפור זה להעביר לו מסרים חינוכיים הנוגעים לו ולחייו.
אחד המאפיינים העיקריים של הילדוּת, הוא הקושי להתמודד עם אכזבה, עם תסכול, עם משבר. הקושי הזה קיים גם אצל המבוגר, אך ניסיון החיים אמור להכשיר אותו להתמודדות בוגרת עמו. ילד, המתקשה להתמודד עם אכזבה וכישלון, עלול להיקלע לתסכול מר שיפגע בו קשות.
הסיפור "מעשה בחמישה בלונים", אינו רק סיפור מקסים, אלא הוא מעביר מסר של התמודדות בוגרת עם אכזבה, כישלון ואובדן. אין ילד שלא התאכזב מבלון שהתפוצץ (ולא רק מפיצוץ של בלון מוחשי). רות מעבירה לילד מסר מנחם. לא נורא, מותר להיכשל, יש לקבל את הכישלון ולא להיתקע בו אלא להמשיך הלאה. "אנא – אורי – אל תצטער! נביא לך בלון אחר." – "אל תצטער רוני – רון! זה סופו של כל בלון." וכשהרוח חטפה את הבלון האדום של אלון... זה לא סוף העולם. ניתן להיפרד מהבלון ומן החלום וללכת הלאה. "אלון נפנף בידיו וקרא: שלום! שלום! בלון אדום! עמדו הילדים, נפנפו בידיים – וקראו בקול אל השמים: שלום! שלום! בלון אדום."
מסר פשוט ואמיתי. חשוב וראוי לחלום, לצפות ולקוות, כיוון שללא החלום החיים ומשעממים ונטולי משמעות. אך כשהמציאות טופחת על פנינו והחלום נגוז, יש לחפש אתגרים חדשים, ולא להישאר תקועים בבלון שהתפוצץ.
מסר חשוב ונפלא לילדים. רק לילדים? שמא נתקלנו פעם במבוגרים האוחזים בבלון ושמו "היה לא תהיה"? שמא נתקלנו פעם במנהיג הלופת בידיו חוט הקשור לקרעיו המרופטים של בלון אוסלו, ומכריז שזו דרך ריאלית?
כילד, לא זכיתי ליהנות מספריה של מרים רות. היא החלה את דרכה כסופרת ילדים בעשור השביעי לחייה, כשכבר הייתי נער. הכרתי את ספריה של מרים רות, "מעשה בחמישה בלונים", "תירס חם", "הבית של יעל" (ואולי גם אחרים, אותם איני זוכר או איני מקשר לכותבת) רק כאבא, והתאהבתי בהם יחד עם ילדיי, ולא פחות מהם.
יהיה זכרה ברוך!
בֶּנְדָלֶה [רות קדרי]
לָפֶר חתן סידרתי
הסיפור של לפר על החתונה של אורה ויונתן ["מקוואות בעין-גדי", גיליון 90] עורר בי זיכרון על הדרך שבה היו נרשמים לחופה בבאר שבע, בעזרתו האדיבה של לפר.
היה עליי ועל דני לעלות לבאר שבע להירשם ברבנות לנישואין, דבר שדרש איבוד יום עבודה שלי ושל דני, בשל הדרך הארוכה לבאר שבע, שעברה אז דרך סדום.
לקיבוץ היה חבל על ימי עבודה. לפר, שהיה אז מרכז קניות והסתובב כל הזמן מחוץ לעין גדי, אמר שהוא יסדר את זה לבד.
מה עשה? לקח ממני ומדני את תעודות הזהות והתייצב ברבנות בבאר שבע כשהוא מצהיר שהוא הינו הבעל המיועד. לאחת הבנות שיצאה לחופשה לצפון, וכמובן עברה דרך באר שבע – נתן את תעודת הזהות שלי, וסחב אותה גם כן לרבנות, והיא נרשמה בשמי. נדמה לי שבמקומי התייצבה אז דליה שחל (צריך לשאול את לפר, אולי הוא זוכר), ואם אכן כך הוא, מזל שלא מציינים את הגובה בתעודות הזהות... [דווקא כן ציינו אז, – א.ב.ע].
לפר סיפר אחר כך שהרב הציץ בתמונות שבתעודות, הרים עיניים לבדוק, אבל לא אמר כלום על הדמיון המדהים בין התמונה לתוארם של הניצבים לפניו... וככה היה לפר נרשם כל פעם שהיה צורך בכך. מעניין איך הרב לא הבחין בכלל שזהו חתן סידרתי...
מכתב גלוי
לרונית קן, הממונה החדשה על ההגבלים העסקיים
מאת הסופר הקשיש אהוד בן עזר וחבריו למושב הזקנים של היצירה בישראל
אל תגני על העשירים מפני העניים!
תחינתי, בשם הסופרים הזקנים בישראל, מופנית אלייך עם היכנסך לתפקידך החדש, שהדבר הראשון שתעשי יהיה לבטל את סעיף 9.1 שבו הכריח הממונה הפורש דרור שטרום את אקו"ם לחדול לשלם פנסיות לסופרים וליוצרים הזקנים, חברי אקו"ם, וזאת במסגרת פעולותיו המפליאות בחוכמתן ובתבונתן העילאית, והמבריקה, והעוקרת הרים וטוחנתם זה בזה – נגד המונופולים וההגבלים העסקיים הגדולים בישראל, ובראשם כמובן נגד קונצרן אקו"ם השולט בשוק, ונגד הפאראזיטים הזקנים שלו, הקשישים הדפוקים שלו, המקבלים תמלוגי פנסיה ענקיים בסכומים של כ-400 שקל בחודש על הכנסותיהם בעבר גם אם כיום לא מבצעים הרבה מיצירותיהם.
בזמן הממושך ובמאמצים הרבים שהשקיע בתקופת כהונתו במאבק באקו"ם, המייצג את יוצרי המוסיקה והספרות בישראל לסוגיהן – ביטא מר שטרום את דאגתו וחרדתו למצב המידרדר של אולמות השמחה מפוצצי האוזניים ומבריחי הסועדים, ששוממים מאדם רק בגלל התשלומים לאקו"ם, של רשתות השידור ושל כל עניי עירך וארצך עתירי הממון, שאותם אקו"ם מלסטמת בחוצפתה ודורשת מהם תשלום הוגן עבור השימוש ביצירה הישראלית וגם הזרה.
אל תהיי כמוהו! אל תהיי כמוהו! אל תגני על העשירים מפני העניים! במקלותינו, בזקָנינו ובכיסאות-גלגלינו נבוא אלייך יחד עם הפרוסטטות, הקטטרים והפיליפיניות הענוגות – ונבכה ונשתין, ונבכה ונשתין, עד יבוא ריחנו באפך ותרחמי עלינו!!!
קוראים יקרים, אנא העבירו תוכן מכתבי לידיעת רונית קן, אם יודעים אתם את כתובתה.
עיתון חי ובועט במתנכלים להיכל
לאהוד ערב טוב,
תודה על הדוגמאות ששלחת. עיתון חי ובועט, ער וקשוב לְמה שקורה, לְמה שלא קורה ולְמה שעתיד לקרות.
להלן תגובתי על מה שפורסם ב"הארץ" בעניין היכל התרבות: המאמר של אברהם קציר בנושא היכל התרבות [10.11.05] צריך לפקוח את עיניהם של כל המתכננים להרוס במטרה לשפר את האקוסטיקה. אם אינני טועה, האקוסטיקה הנוכחית בהיכל התרבות טובה מן האקוסטיקה במשכן לאמנויות הבמה (האופרה), למרות המיליונים שהושקעו בהקמת המבנה המפואר. כלומר, מאחר שאי אפשר לצפות מראש את איכות האקוסטיקה עתידית, מוטב להימנע מהריסה ולהסתפק בשיפוצים קלים, ועל ידי כך לחסוך נטל מיותר ובלתי מוצדק מהאזרחים משלמי המסים. הרי התוכנית משקפת אטימות חברתית בלתי נסבלת!
יערה בן-דוד
פַּאי לימון
המתכון הוא של אחותי לאה שורצמן מפתח-תקווה, ואני זוכה בו בערבי חגים ובימי ההולדת שלי. המתכון המקורי הוא של אימנו דורה דבורה ליפסקי ראב בן עזר גרינברג דגן ושל אחותה הצעירה ממנה רחלה ליפסקי זילברווסר, ואם אינני טועה אפשר להזכיר בין סנדקיותיו גם את בת-דודנו מרים ראב בן עזר גיסין ותבדל"א חברתן של השלוש, מלכת היופי של בתי האבות ילידת פתח-תקווה – יהודית וולפברג-סימקין. ממני א.ב.ע.
בצק: חצי חבילה מרגרינה. 2 כפות סוכר. 1 חלמון (חלבון בצד). כוס ורבע קמח אוסם. כפית חומץ.
לאפות כ-20 דקות עד הזהיבו, בחום של 150 מעלות צלזיוס.
בסיר: כוס וחצי מים. שליש כוס מיץ לימון טרי. שלושת רבעי כוס סוכר.
להביא לרתיחה.
קערה: 3 חלמונים (חלבונים בצד). כף סוכר. 2 כפיות גדושות קמח אסם. 3 כפיות גדושות פודינג וניל (לא אינסטנט!!!)
לבחוש היטב. ובמקביל להוסיף רבע כוס מים. להקפיד לבחוש היטב כדי שלא תהיינה חתיכות.
להוריד הסיר מהאש ולשפוך את מי הלימון לתוך עיסת החלמונים. לבחוש היטב ולהחזיר הכול בחזרה לסיר.
לחמם על אש בינונית ולבחוש כל הזמן עד הפיכת הנוזל לפודינג סמיך ללא חתיכות. (להיזהר שלא יישרף בתחתית הסיר).
להוסיף רבע חבילה מרגרינה ולערבב היטב. (הצלחת העוגה מותנית בהצלחת הפודינג…)
להוריד מהאש.
להקציף את 4 החלבונים עם חצי כוס סוכר + 1 סוכר וניל. קצף קשה.
לשפוך הפודינג על הבצק.
לכסות את הפודינג עם הקצף הקשה ולשטח אותו שיהיה חלק וישר.
להמשיך לאפות עוד כ-7 דקות בתנור.
בהצלחה!
לקראת גיליון ה-100 של "חדשות בן עזר"
יהיה אפשר לקבל חינם באי-מייל את כל 100 הגיליונות בשני קבצים גדולים, 50 גיליונות בכל קובץ, או לרכוש תקליטור בו צרובים שני הקבצים, ואם יהיה בו מקום גם עוד קבצים אחדים המוצעים בסוף כל גיליון, תמורת 20 שקל שיישלחו לכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב.
ארץ-ישראל המקראית – "יוק!"
לאחרונה מתפרסמים מחקרים, ספרים ומאמרים, רציניים על פי כל קנה מידה ישראלי ניאו-פלצני, ובכולם חוזרת המנגינה האחת: הארכיאולוגיה המקראית, זו שמצאה זיהוי בין אתרי המקרא לבין הכתוב במקרא – היתה "ארכיאולוגיה ציונית", מגמתית. ואילו לסברתם אין שום אישור ארכיאולוגי לסיפורי המקרא, לתקופת המקרא ולעם הדובר עברית בתקופת המקרא! לכל היותר היו כמה כפרים עלובים, לאחד מהם קראו ירושלים, ולא יכול להיות שכתבו וערכו בו את סיפורי המקרא!
אגב, לגבי שאר העמעמים שהיו בארץ, זה בסדר. איש לא כופר בקיומן, בעתיקותיהן ובזיהויין של ערי הפלישתים. יש הוכחות. רק לעברים, לחייהם ולמפעלותיהם – אין הוכחות ארכיאולוגיות, משמע שרוב המסופר עליהם בתנ"ך הוא בחזקת אגדות.
ואנחנו שואלים שאלת תם – אז איך זה ייתכן שאחרי אלפיים שנה אנחנו הולכים באותם נופים גיאוגרפיים, באותו עיצוב טופוגראפי, באותן עונות טבע וחקלאות מתחלפים, באותם כרמי גפנים וזיתים (ואפילו ניזונים מאותו שמן-זית וזיתים, שחלקם אולי נמסק מעצים ששרדו מתקופת המקרא), שאנחנו חיים בנוף שאינו עומד בסתירה לשום סיפור מקראי (וטרם כוסתה מרביתו בשלמת בטון ומלט), שאנחנו עדיין משתמשים בשמות המקראיים של אתרים בארץ, (אפילו אם בני-ברק המקורית היתה הכפר הערבי שנקרא לימים חֵרִיָה ומקומה אינו בני-ברק שנוסדה בתקופה הציונית, בַּמקום ששמו היה באב-אל-האווה).
האם הארכיאולוגים החדשים מצאו איזו ארץ-ישראל חדשה באפריקה, שבחפירותיה הם מצליחים להוכיח שאין ולא היתה שם ארץ-ישראל כזו המתוארת במקרא?
האם אין גבול לטימטום בחלקים מהאקדמיה הישראלית בתקופתנו?
מרכז תרבות בית אריאלה בשיתוף עם האופרה הישראלית והוצאת הקיבוץ המאוחד
ערב ספרות ושירה מוקדש ל-א.ס. פושקין עם צאת הספר
הקמתי לי גלעד
מבחר שירים ליריים בתרגום לעברית של רנה ליטוין
יום רביעי, 23.11.05, בשעה 20.00
בתוכנית:
"מיבגני אוניגין עד מאדאם פיק", פושקין באופרה – מיכאל אייזנשטדט
הליריקה של פושקין – רנה ליטוין
קריאה מתוך הספר בעברית וברוסית – דנה פורר ויהויכין פרידלנדר
זמרי האופרה הישראלית: אנסטסיה קלואן, בת-עמי אוסיפוב – סופרן
ייבגני נז'ינץ – בריטון, נטשה זכרוב – פסנתר.
מחיר הכרטיס 40 ₪, מספר המקומות מוגבל. מומלץ להזמין כרטיסים מראש 03-6910141
פגישה עם ספרים חדשים
דברי ברכה: מר נתן וולוך, מ"מ ראש העיר תל-אביב-יפו
המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים
עם הופעת הספרים:
"גבר, אשה, תעודת זהות", שאלות של זהות בספרות העברית
מאת ד"ר ארנה גולן, בהוצאת "חורב"
על הספר: פרופ' הלל ברזל, המשוררת ש. שפרה והמחברת
"מסעותיי עם ספרים", אסופת מאמרים על ספרים וסופרים
מאת הסופר שמאי גולן, בהוצאת "אסטרולוג"
על הספר: פרופ' חנה יעוז, הסופר אהוד בן עזר והמחבר
מרק גילנסון, גיטרה קלאסית, תלמיד המגמה למוסיקה מתיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין
מנחה: המשוררת אסתר אייזן
יום שלישי, כ"ז בתשרי תשס"ו, 29 בנובמבר 2005, בשעה 20.00
ב"בית הסופר" , קפלן 6, תל-אביב
הכניסה חופשית. יוגש כיבוד קל
בחסות אגודת הסופרים העברים, עיריית תל-אביב ומשרד החינוך והתרבות
ברגע האחרון:
ברכותינו לאריאל שרון על החלטתו האמיצה לפרוש מהליכוד!
יש לך סיכוי להקים רשימה חדשה, טובה בהרבה מן הממוצע, ובה גם אנשים מ"שינוי" ומ"העבודה", שחלקם יעבור אליך בגלוי וחלקם יצביע עבורך בקלפי. כל אחד מן הח"כים משלוש המפלגות הגדולות, שחפץ חיים בכנסת הבאה, כדאי לו להצטרף לרשימתך, שתקבל לפחות 40 מנדטים שפויים וגם אחראים, ואתה תוכל להרכיב קואליציה חילונית מתונה עם רסיסים מקופלי-זנב מ"שינוי" בראשות לפיד או פורז, מה"ליכוד" בראשות מופז, ומ"העבודה" בראשות פרס, אם בכלל יישאר בה ולא יצטרף, מקום שני ברשימתך, מה שבהחלט כדאי לו לעשות, לטובתו ולטובת המדינה.
טומי לפיד יכול לאכול את הכובע, שאין לו, על טיפשותו הכפולה: פעם שעזב את הקואליציה, ופעם שלא מיהר השבוע להצטרף אליה כדי לדחות את הקדמת הבחירות ולזכות באהדת הציבור. עכשיו יישאר בקושי עם מחצית הח"כים של "שינוי" בכנסת הנוכחית.
ופרץ? הוא כנראה יחליף אחרי הבחירות את מצנע בתפקיד ראש מועצה ממונה לירוחם, ויוכל לתת ביטוי עז לאהבתו את הנגב, לאחר שלמרבה הפרץ, "העבודה" בראשותו תאבד כמחצית מהמנדאטים שלה בכנסת הנוכחית.
אבל מה יהיה על שווקנית התמרוקים פנינה רוזנבלום? בזכותה כמעט שהיתה הזדמנות פז, מייק-אפ וקונדישיונר, להעלות את רמת חברי הכנסת הנוכחית – אילו נכנסה אליה ברשימת ה"ליכוד", אולי במקום עומרי, והנה ההזדמנות הוחמצה וגם חומצנה, אולי לנצח! אנחנו מאוד גאים בך, פנינה, כי את הפתח-תקוואית המפורסמת ביותר אחרי אברהם שפירא ונחום סטלמך, מנוחתם עדן, וגם למדת אצל דודתנו המורה תמר ליפסקי. אולי שרון יצרפך לרשימתו?
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשרים ואחד
קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות ובוּמרַנג במצח
גיורא יצא לשים במדורה העוממת את תפוחי-האדמה האמיתיים, ואצלנו התחילה להשתרר איזו אווירה של שיממון. הנה יצאנו ליום-השדה מלאים תוכניות והרפתקאות-לעתיד, ומה יצא? כבר עברו שלוש שעות בערך ואנחנו רק אוכלים כל הזמן ועייפים, מבלי לעשות דבר. שום מלחמה. שום התנפלות. שום גנב ושום פַּרַשוּט, לא שטנו בקליפת אבטיח ולא צדנו בכובע דגים בירקון, שום דבש אינו מטפטף עלינו מן העצים, רק הזיעה ניגרת על פנינו. אולי טעינו? אולי היה מוטב לנו לצאת למשעולי הפרדסים ולתפוס שם אינו קרונית זנוחה ולטוס בה על פני הפסים? – דבר שאותו לא עשינו מאז עונת הקטיף בחורף, והיו לנו סיבות טובות להימנעותנו, ובקרוב מאוד גם תיוודענה. אך בינתיים צבי קם ואמר:
"הלא החלטנו לנסות את הבּוּמרַנגים!"
בחוברות "הטכנאי הצעיר", שהייתי קורא נלהב להן – ובזכות התעניינותי זו עתיד הייתי להישלח ללמוד (יומיים) בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב – נדפס רישום מדויק כיצד להכין בומרנג אוסטרלי על ידי גזירה נכונה של לוח עץ-לבוד, דִיקְט. ואכן, צבי ואני עשינו כמיטב יכולתנו במשׂור ובפצירה, ושני הבומרנגים, מעשה-ידינו, היו בתרמילו.
אני מוכרח לומר – עניין כלי-הנשק העסיק אותנו עת ארוכה, וזאת בהנהגתו של צבי אשר חיפש לנו אויבים, אמיתיים ומדומים, בעיקר מבני הכיתה הגבוהה, כיתתו של מיכה. שעות היה רוקם סיפורים על ההתנפלות שהם עומדים לערוך עלינו, ועל כך שצריך לבצר את החצר שלי מפניהם.
בחצר של סבא-מצד-אבא, הסמוכה לחצרנו, ניצב עץ תות ענק, ענֵף, אשר שימש לנו מטוס. אהבנו להתרחק מן הגזע על גבי ענפיו הגבוהים אשר נשאו אותנו כערסל ונתנו בנו הרגשה שאנו משייטים באוויר, מנדנדים עצמנו מעלה-מטה על שלוחותיו הגמישות. קבענו בעץ כמה מדורים, זה מעל גבי זה, כמו ב"מִבצר מעופף". בקצה החצר הקימונו צי נושאות-מטוסים יפאניות מארגזים, חביות ופחים, ותקענו על מוט את דגלה של ארץ-השמש-העולה מצויר בדיו אדום. בחבל העלינו למרומי העץ גיגית טעונה אבנים אשר שימשו פצצות. ובשעת ההפצצה צעקנו ושרקנו והיינו מניעים ענפים והשלכנו את האבנים לעבר צי-האוייב, אשר היה קורס לאיטו ומתפרק כתוצאה מקליעותינו.
מקנה בַּמבּוּק ארוך בנינו קַטַפּוּלקָה רומאית אשר קלעה אבנים למרחק. לאבנים קראנו – בליסטראות. את בסיס קנה-הבמבוק העבה תקענו באדמה, באמצע החצר, ואל קצהו העליון חיברנו במסמרים קופסת-שימורים עגולה ריקה, וקשרנו אליה חבל דק. כשהיינו מושכים בחבל היה נכפף הקנה לאחור כקשת, ואנו מזינים את לוע-הקופסה באבן, צועקים – "היכון!" – ולקריאה: "אש!" – מרפים מן החבל, ואז, בכיוון שכלפיו התרומם הקצה של קנה-הבמבוק – היתה האבן עפה בהתווֹתה קשת רחבה באוויר.
לאחר שהתאמנו היינו מצליחים להעיף אבני בליסטראות הרחק אל לב השדות. ערב אחד נחתה אבן שלנו על גג הסיטרואן השחור של הפרדסן מייג'ור ביאליסטוק כאשר בתו רימונה שכבה בתוכה ברגליים פשוקות תחת קצין אנגלי שהיה מהאורחים של אביה. במושבה חשבו שזוהי פעולה של אצ"ל, שהיה מאוד לא פופולארי אצלנו בייחוד לאחר שחבריו פוצצו בלילה את חדר-העבודה בביתו הפרטי של ראש העיר מפני שלא הִרשה להם להתרים באיומים ובהטלת פחד, כלומר לשדוד – את האיכרים חברי ההגנה, לטובת מגבית הארגון המחתרתי חסר-האחריות שלהם. (באותה תקופה קראנו להם בשם "טרוריסטים" ו"פורשים", וכל כמה שישכתבו את ההיסטוריה, איש לא יוכל למחוק את מה שאני אומר כאן, הכול אמת).
ולעיתים היינו יורים בקטפולקה גזיר-עץ שתקועות בו נוצות-תרנגולת לבנות, והוא מרקד ומסתובב במסלול מעופו.
שלא להזכיר אַרְסֵנָל של קשתות, של חיצים אשר לראשיהם תרמילי-נחושת ריקים של כדורי-רובה, או מסמרים מחודדים, וכנפי-נייר להם מאחור. נלחמנו בגרמנים. ביפאנים. היינו פרטיזנים ביערות. היינו חיילים אמריקאיים, אוסטרליים, הודיים. לקחנו שבויים איטלקיים. קריאת-הקרב שלנו היתה –
"פרטיזנים! פרטיזנים!"
ואנו רצים עם כידונים עשויים מקלות מחודדים, ומגִנֵי-חזה שהיו מִכְסִים עגולים של פחי-אשפה עשויים פח ובעלי ידיות. ואין צורך להזכיר קלחי תירס ריקים שמשרים אותם במים והם נזרקים בקול שריקה רטובה והתזת טיפות. נורות החשמל שרופות שזורקים אותן והן מתפוצצות בקול לרסיסים זעירים. או שפותחים את בסיסן, מוציאים את עמוד הזכוכית שבאמצע, וממלאים את הנורה בתמיסת מי-דיו או סתם מי-בוץ דלוחים. ואלה משמשים בתור רימוני-יד.
והיו גם "פצצות-מים" עשויות נייר-מחברת מקופל, שתענוג להעיף אותן מצמרתו של עץ או מגגו של בית על ראשי כלבים וחתולים וגם על בני-אדם. ומקלות קָּפָּא"פְּ, קרב פנים אל פנים, שנחשבו גם הם לנשק בימים ההם, והיו לומדים להניף אותם בטקס שלם, כמו דו-קרב בחרבות, "שמור!" – "היכון!" – "הכה!" – ומכים בכוח ומי שהמכה מכוונת אליו מחזיק בשתי ידיו את המקל לפניו בגובה מועט מעל ראשו ובולם את המכה.
והיו לנו גם "נַבּוּטִים", אלות קצרות ועבות, וראשן הוא גולת-עץ מהוקצעת וחלקה כביצה, ובר-מזל היית אם השגת אחת מהן מן הערבים. ולעיתים היה אבא-של-גיורא נותן לנו מתנה נבוט ששלל מגנב שנתפס בשדות.
יצאנו אפוא עם שני הבומרנגים וחוברת "הטכנאי הצעיר", שהבאתי איתי, ובה ההוראות המדויקות להתקנה ולשימוש בבומרנג, ואפילו אזהרה מפורשת לזורק – באיזו זווית להתייצב כדי שהבומרנג לא יפגע בו בחזרו. והיתה שם גם בדיחה:
"אוסטרלי אחד קנה בומרנג חדש אבל לא היה יכול להיפטר מן הבומרנג הישן שלו." (לאחר שנים אני הייתי אומר זאת לנלי ששברה את ליבי אך לא נתנה לי את עצמה).
עמדנו אפוא שנינו במרחק-מה מן המלונה, פנינו צפונה כדי שהשמש לא תסנוור אותנו. גיורא התבונן בנו ממקומו, שפוף ליד המדורה העוממת, ואנחנו, בדיוק לפי ההוראות –
"אחת, שתיים, שלוש – "
שני הבומרנגים קִרטעו במִסכנות פעם ופעמיים באוויר, ולמרבה ההפתעה והאכזבה, לא רק שלא חזרו אלינו אלא אף לא הגיעו לשום מקום. סתם התעופפו רגע קט באוויר כשתי פיסות-קרטון, חגו כשיכורים וצנחו בקצה מסלולם מבלי שהתרחקו הרבה ממקום עמידתנו.
"טוב," אמר צבי, "הדבר דורש אימון. גם אצל הילידים האוסטרליים לא כל מי שזורק פעם ראשונה בומרנג – מצליח. האַבּוּרִיגִ'ינִים לומדים את זה במשך שנים, מילדותם. בעצם זה בית-הספר היחידי שלהם. שום דבר אחר הם לא לומדים. רק זה."
התייצבנו לזריקה שנייה. הפעם כלפי מזרח. "אולי הרוח הפריעה," אמר צבי. ושוב חזר המחזה על עצמו, בהבדל אחד, הרוח המערבית הקלה שנשבה מאחורינו סחפה עימה את הבומרנגים והִכתה אותה ארצה. הבומרנג של צבי נתקע בתוך אבטיח מצהיב, רקוב, שורץ דַבּוּרִים. זה היה ממש מגעיל, וגם מסוכן, לשלוף אותו משם.
גיורא המשיך להתבונן בנו ממקומו ושאל:
"מה זה הקשקוש הזה שאתם מעיפים? בננה?"
צבי הסביר לו, הכול.
"אז אתה חושב שאף אחד לא יכול להצליח לזרוק בומרנג ושיחזור אליו כבר בפעם הראשונה?"
"בטח," ענה צבי, "האוסטרלים מתאמנים לזרוק אותו מיום שהם לומדים ללכת ועד לטקס הבר-מצווה שלהם, שאז מוכרז כגבר מי שהצליח ועבר את הבחינה."
"אל תצחיק אותי."
"ואתה אל תצחיק אותי! אפשר לחשוב שאתם לבדכם המצאתם את כל החוכמה שבעולם!"
והם התערבו, בתקיעת-כף. אם גיורא מצליח בזריקה הראשונה, עוברים לרשותו שני הבומרנגים שלנו.
אני הסכמתי לכך בחיוך חמוץ. לא האמנתי שגיורא יצליח. הלא אני תמיד שנאתי לסכן דבר-מה ששייך לי – בהתערבות או במשחק או בכל תחרות אחרת. אף פעם לא השתגעתי לשחק בג'וּלִים שלי כנגד ילדים אחרים מפני שאהבתי אותן ולא הייתי מוכן להיפרד מהן.
לקח גיורא את הבומרנג של צבי, עמד כלפי מערב, מול הרוח, לא התעניין כלל בהוראות של "הטכנאי הצעיר", הניף ידו, צעק – "אַ שׁטיקֶע-בּרוֹיטֱ!" ו –
זה היה ממש כמו בצילומים שבהם היינו עתידים כולנו, לאחר שנים, לראות את גיורא מתכונן לנגיחת כדור בראשו, במדי הנבחרת הלאומית. הבומרנג התרומם במסלול אלכסוני כנגד הרוח, חג לאט ובבִטחה, ופתאום קפא רגע על מקומו והחל חוזר כשהוא אוסף מהירות עם הרוח ועף ישר לעבר גיורא, הפוסע לקראתו, וטְרַאחחח! –
הִכה אותו במצחו.
זאת היתה מכה! שמעו את העץ מקיש על הגולגולת. מישהו אחר היה פורץ בבכי, לא גיורא. הוא החזיק את היד על מצחו, אסף את הבומרנג של צבי, ושלי, ואמר כשהוא מבליג על הדמעות:
"אתם רואים?"
והוא חזר למלונה וישב שם כשהוא מניח מטלית של שק רטוב על מצחו.
"ומה אתה חושב?" שאלתי את צבי, "גיורא סובל מרגש עליונות או מרגש נחיתות?"
"גיורא סובל עכשיו ממכה במצח," השיב, נרגז, "שמע, אבל יש לו כישרון מצויין לנגיחת ראש!" הוסיף בהתפעלות.
אכן, אם התכוון לכדורגל, זו היתה מצידו ממש נבואה.
על מצחו של גיורא מרחנו יוד והוא נראה עתה כמו אינדיאני.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק עשרים ושניים: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל