| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 92
תל אביב, יום חמישי, כ"ב בחשוון תשס"ו, 24 בנובמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון:
צבי מלאכי: עוד קצת על ג'ורג' סטיינר / יורם וולמן: החוקנים של ג'ורג' סטיינר
לקט מדיווחי הלל בן-עזר למשפחתו על קורותיו בקניה
צבי לפר: הערותיי לסיפור של בנדלה: "הייתי עֵד סדְרתי"
"אני יודע שלכם אין זמן, לי יש זמן!" אצל שז"ר בבית הנשיא
שבחי פרנקריהל / זדים בהיכל
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 22
תוצאות הבחירות במפלגות שיחול בהן שינוי משמעותי
בדרך להרכבת הממשלה החדשה
סקר "יונייטד קומון סנס" (הבסיס המוחי לרשימה "ברגע האחרון" שהתפרסמה ב"חדשות בן עזר" 91. הגיליון נשלח בשעה 01.00 אור ליום שני, 21.11.05, שעה לאחר הודעת הפרישה של שרון מהליכוד, שנשמעה בחדשות חצות. עלות הסקר – 0 שקלים + קומון סנס).
סקר קמיל פוקס ("הארץ", 22.11.05. עלות הסקר – לפי תעריף דגימת 600 נשאלים).
בן עזר: מפלגתו של שרון – 40
פוקס: מפלגתו של שרון – 30
בן עזר: ליכוד – "רסיסים מהליכוד בראשות מופז [ללא ציון מיספר]" (מקודם 40 מנדטים)
פוקס: ליכוד – 15 מנדטים (מקודם 40)
בן עזר: טומי לפיד שינוי – 7-8 מנדטים (מקודם 15)
פוקס: טומי לפיד שינוי – 6 (מקודם 15)
בן עזר: העבודה בראשות פרץ – 11 מנדטים (מקודם 22)
פוקס: העבודה בראשות פרץ – 26 מנדטים (מקודם 22)
בן עזר: מר"צ-יחד בראשות של ביילין – 3 מנדטים (מקודם 6)
פוקס: מר"צ-יחד בראשות של ביילין – 4 מנדטים (מקודם 6)
ההפרש הגדול במיספר המנדטים שמעניק קמיל פוקס למפלגת העבודה נובע מכך שקהל הנשאלים הטרי שבוי עדיין בהצגה הפופוליסטית של פרץ, המלוּוה שטיפת מוח באמצעות פירגון תקשורתי מתלהם, חד-צדדי ומנותק מהמציאות, אבל או-טו-טו כבר מגיעה ההתפכחות.
ההערכה שלנו לגבי מר"צ-יחד מבוססת על הערכה קבועה מאז עומד ביילין בראש הרשימה, כפי שכבר כתבנו בגיליונות הקודמים.
בכל מקרה יש גוש חוסם של 60-61 ח"כים נגד ממשלה בראשות ימין קיצוני ודתיים.
עוד קצת על ג'ורג' סטיינר
[בעקבות "חדשות בן עזר", גיליון 91]
שלום אהוד,
בשעתו, כשהייתי ראש מכון כץ באוניברסיטת תל אביב, הזמנתי את סטיינר כאורח המכון, בתנאי שלא ידבר פוליטיקה אלא ספרות, שהרי היה אנטי-ציוני מוצהר.
יותר מאוחר כתב מחזה על היטלר, ושם היטלר משווה את מעשי צבאו לחיילי צה"ל... גם אז טען כי הציונות הורידה את הגניוס הציוני מיצירה ספרותית-אמנותית-מוסיקאלית (כל גדולי האמנים היו יהודים לדבריו או למדו אצל יהודים...) – למדרגת איכרים וחקלאים.
בשיחה על יהדותו אמר כי היא מתבטאת בתפיסה שאילו היה נשאר באוסטריה מולדתו, היה גם הוא נרצח בשואה. שאלתי על בנו ובתו – שלא היו שם – ואמר לי כי הם יודעים ערך העם היהודי ואינו חושש להתבוללותם, וכדומה. וגם אז אמר כי אם יחליטו לעלות ארצה, לא יתנגד – או לא יצטער – (איני זוכר כיצד התבטא) על כך.
מסתבר שחזר בתשובה. אגב, הוא איש מבריק בתפיסת הספרות שלו, ובהרצאותיו נוכחים רבים. עם זאת לא זכה למשרת הוראה באוניברסיטת קמברידג' – שם הוא גר. אשתו היהודייה היתה ראש קולג' שם, והוא לימד בשוויץ ועבד גם בארה"ב, אך היה "זר" בעיני הבריטים מכדי ללמד להם ספרות אנגלית...
צבי מלאכי
החוקנים של ג'ורג' סטיינר
לאודי שלום,
עיתון 91 שלך קרבי למדי וגם טעים. יהירותו הגלותית של ג'ורג' סטיינר על פני נמיכות הקומה הישראלית שלנו התבטאה באופן קיצוני בלגלוג שלו על הישגי המדע של המדענים היושבים בציון. היכן חתני פרס הנובל הישראלים? – היה עוקץ אותנו כל השנים? "הרי ריכוז כזה גדול של מדענים יהודיים במדינת ישראל חייב להניב איזה נובל אחד לרפואה!" (תרתי משמע) – היה סונט בנו. אני מניח שבשנתיים-שלוש האחרונות, סטיינר נזקק לכמה חוקנים כדי לשחרר את הכובעים שאכל.
יורם וולמן
אודי: אם להמשיך את דרך המחשבה שלך, יורם, ייתכן שאילו עקר ג'ורג' סטיינר לפני שנים לישראל, ומכאן היה מתבלט בכישרונותיו ובידענותו וזוכה לפירסום בעולם, כולל גינוי מוסרי של ממשלות ישראל לדורותיהן וחשיפת ההתבהמות של הגניוס היהודי בארץ – אזיי גם מבלי לשרת בצה"ל או להיות חבר קיבוץ היו סיכוייו-שלו לזכות בפרס נובל טובים יותר.
לקט מדיווחי הלל בן-עזר למשפחתו
על קורותיו בקניה
מכתב ראשון
ג'מבו, חברה, זה שלום בסוהילית. רק שתדעו שאנחנו כולנו מוזונגו, שזה כינוי לאדם לבן. אקונה מטאטה – הכול בסדר. אז אצלי המצב אקונה מטאטה.
כשהגעתי אמרו לי שלוקח שבועיים להסתגל לגובה כאן, אלפיים מטר. היו כאלו שחוו כאבי ראש ותופעות של עייפות. גם אני חשתי אחר-הצהריים עייפות, אבל זה עבר מהר מאוד.
המדינה מלאה בחיות-בר שזה ממש קשה לתאר. שלא כמו בדרום-אפריקה, פה מאוד שומרים עליהם.
השלטון מאוד-מאוד מושחת. הכול עובד על שוחד. אם שוטר עוצר אותך על עבירה תמורת מאתיים שילינג, שזה כ-12 שקל, אתה מסודר. דולר אחד – 74 שילינג.
הדרכים – קטסטרופה אמיתית. ישנם מקומות שאתה נוסע סללום בין הבורות. יש הרבה תאונות דרכים. כמעט כל יום רואים משאית שכובה בצד הדרך. האנשים נחמדים, אבל צריך להיזהר מ"שודים", מעשי שוד.
בקיצור, אפריקה אמיתית.
אני נוסע זהיר-זהיר.
נראה לי שיש פה בחווה צוות טוב. לא שאין מה לשפר, אבל בעקרון החווה מתפקדת ומייצרים הרבה פרחים. מייצאים לאירופה, יפאן, דרום-אפריקה ודובאי.
לגבי מזג אויר – הוא ממש נפלא, לא קר ולא חם, כל הזמן שרוול קצר כמו אביב שלנו. בלילה קצת קריר וביום נעים. הכול פה מתוכנן לקראת הקריסטמס. יהיה עלינו לקטוף ולשלוח כמאתיים אלף פרחים ליום, שזו משימה רצינית.
הישראלים כמו ישראלים, אין הפתעות, בחורים טובים אבל ז- - -ת אחד-אחד. הכושים קצת יותר טובים מהכושים של דרום-אפריקה, אבל די דומים להם. האנגלית שלהם טובה הרבה יותר. כולם, כולל הפועל הפשוט ביותר, מדברים אנגלית, כי זו שפה רשמית. יש פה כארבעים שבטים. העיקריים הם קיקויו, מסאי, והשד יודע מה עוד. הם גם יותר חרוצים ויזמים מהכושים של דרום-אפריקה, כי לא היו מדוכאים על-ידי הלבנים.
בבית יש מטבח מצוין, גינה, מים חמים, לא זוכר כמה חדרי שינה, יש גדר מרחק כמאה מטר משכנים, יש שומר (קשת וחץ – הא הא!) אתמול, יום ראשון, נסעתי עם א. וחברתו נ. לטיול סביב אגם ניבשה. היה כיף אבל חזרנו הרוגים כי הדרך רעה מאוד.
היום נוכחתי לדעת כי נעלמו לי שני ג'ינסים ואני הולך לפטר את העוזרת שלי. מניאקית! קדם אגיד לה להחזיר, ואחר כך נשלח אותה הביתה.
מזג האוויר פה אגדה, מצויין, ואני משתלב יפה בעניינים.
מתוך שני ג'ינסים שגנבה אחד החזירה. כבר פיטרתי אותה.
בַּי ונשיקות,
הלל
מכתב שני
הבית "החדש" הרבה יותר טוב: חדרים ענקיים, ממש מגרשי כדורגל. המיטה הכפולה ענקית. יש לי עכשיו שתי מיטות כפולות ושתי מיטות רגילות. נשאר לי לקנות (על-חשבון החברה) שני מזרנים קטנים ויהיה לכולכם היכן לישון כשתבואו.
היום הלכתי לעשות קנייה שבועית של מזון וזה כל פעם מפתיע מחדש לראות את המוצרים של דרום-אפריקה מככבים כאן בין המדפים: מיילו, קיט קאט, אומו, ג'יק, מיצים של סירס וכיוצא באלו.
תשמעי סיפור: יש לידי חווה ששייכת כבר מיספר דורות למשפחה לבנה בשם דה-לה-מר, אשר מגדלים בה בעיקר בקר. התעורר חשד אצל השלטונות שהנכד טום, שהוא הבעלים כיום, עוסק בציד לא חוקי של חיות-בר. כאן, מי שצד חיות-בר – יורים בו. אז יום אחד באו הפקחים לעקוב אחרי טום השובב, אבל הוא ירה עליהם והרג את כל ארבעת הפקחים. טוב, אז אסרו אותו כאן במשטרה, בניואשה. הוא לקח את עורך-הדין הטוב ביותר במדינה, והמשפט היה אמור להתחיל פה בנאקורו, שהיא עיר המחוז הקרובה. אָמָה-מה, המכונית של המשטרה התהפכה כאן ליד החווה, וישב טום דה-לה-מר חצי יום בדרך, ליד הכביש כאן, בכניסה לחווה, והמתין למכונית משטרה חלופית. סופו של עניין – הוא יצא זכאי(!) כי הפקחים לא היו במדים (המסכנים באו לעקוב בחשאי) – וזה סוף הסיפור.
בחווה יש "פתאום" לחץ כי מזג-האוויר התחמם, וקפצנו מקטיף יומי של כ-20,000 פרח ל-150,000 פרח. צריך לארגן את כוח העבודה מחדש ולדאוג שהמיון והאריזה של הפרחים לא יגלשו ללילה, כי אלו שעות נוספות שמשלמים עבורן 150%, וגם הפועלות לא יעמדו בזה לאורך זמן. מחר נקיים ישיבה עם הצוות ונראה איך ומה עושים.
היו שלשום מהומות בקיסומו, 150 ק"מ מפה. מפלגת התפוזים, שהיא חברה של הנשיא המושחת הקודם, מתנגדת לרפורמת הקרקעות של הנשיא הקיים הנתמך על-ידי מפלגת הבננות. נשבע לך שהשמות והסיפור אמיתי. The orange party against the banana party – היו קצת יריות, הרגו שניים, והעניין נרגע.
הרגו שניים. נותן משמעות חדשה למושג "רפובליקת בננות".
רק תפוזים כמעט וכבר אין.
בַּי ונשיקות,
הלל
מידע משפחתי: הלל בן-עזר נולד בפתח-תקווה. הוא אגרונום במקצועו ולשעבר קצין בכיר בצבא הקבע. את ביתו קבע במושב צופית, הגובל באדמותיה-לשעבר של קלמניה, האחוזה החקלאית שהיתה שם-דבר בשעתה ונוסדה על-ידי סבו ברוך בן-עזר (רַאבּ) בשנת 1928 עבור הבעלים משה גרידינגר מאנגליה.
הלל הוא בן למשפחה רַאבּ בן-עזר המונה בארץ דורות רבים של איכרים וקצת סופרים. סבא-רבא שלו, יהודה רַאבּ בן-עזר, היה ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. סבו ברוך היה בן זכר ראשון בפתח-תקווה, מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, מומחה גדול בפרדסנות, חקלאי מחונן ומראשי התאחדות האיכרים. אחות סבו של הלל היתה המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. אביו אהרון, שנקרא על שם אהרון אהרונסון, היה מג"ד במלחמת השחרור, חקלאי, מראשי התאחדות האיכרים, ובן-דודו של הסופר אהוד בן עזר (שמימיו לא היה איכר וגם לא קצין).
מצד אימו תמר, הלל הוא נכדם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי (לימים אביו של עודד), זוג שחקני "התיאטרון העברי" בשנות ה-20; סבתו היתה רבקה בן-עזר (ראב) לבית שְׁלַנְק בירושלים. משפחת שְׁלַנְק נמנית על צאצאיו של ר' יעקב עֶמְדֵן, שנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832.
הלל נשוי לאורנה, נכדתו של יששכר דב דרורי (פרייר) שנודע בשמו הספרותי בר-דרורא, ערך במשך שנים אחדות את העיתון "דואר היום", והוציא וערך בשנים 1925-1928 את השבועון "היישוב". הסופרת הצעירה עדי בן-עזר היא בתם של אורנה והלל. בת אחרת שלהם, גלי בן-עזר, נפטרה בדמי ימיה במחלת הסרטן, ומותה מתואר ברומאן שכתבה אחותה עדי, "אפרודיטה 25".
בקיץ האחרון יִבֵּש נציב המים, באישורו של בית-המשפט, את מטע הנשירים והפרדס של משפחת בן-עזר (הלל ואחותו אורית) הנמצא על אדמת מינהל – בכך שאסר עליהם את השאיבה ממי הירקון, שעל גדתו המטע שוכן [לא רחוק מהצריף שבו חי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא] – ואשר במימיו השתמשו ברשות כל השנים.
התפרסמה על כך כתבה מלאה שגיאות ב"הארץ" (בן-עטר במקום בן-עזר, וכדומה) ביום 8 באוגוסט 2005. הכתבה הזו שבה ונדפסה ביום 15 באוגוסט 2005 בגיליון 64 של "חדשות בן עזר" יחד עם תשובתה של אורנה בן-עזר "מדוע ממיתים את החקלאות?" – שנשלחה כתגובה לכתבה ב"הארץ", וכמובן שמילה מן התגובה לא פורסמה בו, שהרי מה לו לעיתון זה, שרובו פוליטיקאלי קורקט פוסט-ציוני – ולמטע השייך למשפחה של קולוניאליסטים ציוניים?
משפחת הלל בן-עזר שהתה בעבר שנים אחדות בדרום-אפריקה, שם ניהל חווה חקלאית גדולה. עתה, לאחר שמדינת ישראל יִבְּשה לו את המטע ואת הפרדס המשפחתי (שאם אינם מעובדים הם חוזרים בבוא היום ללא פיצוי למינהל, לשמחת האינטרסנטים למיניהם) – לקח הלל (שכבר אינו צעיר) את מקלו וצקלונו והלך להמשיך במסורת החקלאות הקולוניאליסטית שפתח בה סבא-רבא שלו, יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878 (לפני 127 שנים בדיוק) אלא שהפעם – הלל ממשיך בשדות זרים, בחווה גדולה לגידול פרחים בקניה.
אם החווה היתה באוגנדה זה היה עוד יותר נחמד ומצחיק מבחינה ציונית, כלומר, שאולי מלכתחילה לא היה על אנשי העלייה הראשונה לבוא ארצה אלא לעשות חקלאות באפריקה.
אהוד בן עזר
צבי לפר
הערותיי לסיפור של בנדלה: "הייתי עד סדְרתי"
["חדשות בן עזר", גיליון 91]
הסיפור היה כשלעצמו, ואינו משולל יסוד של אמת, אך הוא מציג את עובדי הרבנות של באר שבע כ"שאינו יודע לשאול", ולא היא. הם כלל לא היו מטומטמים, ובאם אותו אדם היה מופיע בפניהם אחת לחודשיים להירשם לנישואין, ודאי שהיו מזהים אותו, שכן מספר תושבי באר שבע היה זעום ולא כולם רצו להתחתן.
החל מיוני 57 החליטה האספה בעין-גדי שיהיו חתונות משותפות ובכל פעם שלושה זוגות לפחות. לצורך רישום לפני פקידי הרבנות היה צורך בהתייצבות של שלושה החתנים, שלוש הכלות ועוד שני עדים. הנסיעה מעין-גדי ארכה מעל ארבע שעות של טלטולים, והיה קשה מאוד להגיע ולחזור באותו היום, ובדרך כלל חזרו למחרת, באם היה רכב. חבל לבטל שישה-עשר ימי עבודה לצורך הליך ביורוקראטי.
מאחר ואני ואחד הנהגים הינו עולים לבאר שבע, היה פשוט מאוד לתפוס חבר וחברה שעלו, מי לחופשה או חס וחלילה לרופא בבאר שבע, ובעזרת תעודות זיהוי של הזוג המתחתן, שהוצאו בהיותם בגיל 16, ואילו המתחתנים היו בני 21 – כך שהדמיון היה מקרי בהחלט, והנהג ואני כעדים – הינו יכולים לרשום כנדרש. נכון, שימשתי עד סדרתי לרוב הנרשמים לחתונה, וניצלתי את חופש הפעולה ברבנות לבצע את הרישום בזמן מינימאלי שכן היה חבל לבזבז את זמן העולים לחופשה או הבאים ממנה.
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הננו מתכבדים להזמינכם לערב עיון ועניין בנושא:
מרד גטו וארשה, הערכה מחדש
בעקבות מחקרו של משה ארנס על האירגון הצבאי היהודי (אצ"י)
משתתפים: ד"ר שרה אוסצקי-לזר, ד"ר לורנס וינבאום
אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, פרופ' משה ארנס
מנחה: יוסי אחימאיר
יום חמישי, כ"ט בחשוון תשס"ו, 1 בדצמבר 2005, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רחוב המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'
"אני יודע שלכם אין זמן, לי יש זמן!"
אצל שז"ר בבית הנשיא
מר סופר נידח העתיק מיומנו של מר א. בן עזר:
16.11.72. י' בכסלו תשל"ג. יום חמישי. בבוקר נסעתי במונית מיוחדת מתל אביב עם [דב] חומסקי, [עזריאל] אוכמני ו[ק.א.] ברתיני (ודנה, מזכירת אגודת הסופרים) לבקר אצל הנשיא שז"ר. שעת הביקור נקבעה לאחת-עשרה, והשתתפו בה גם הזז, טוביה ריבנר, שמאי גולן ודן פגיס. נכנסנו לבית הנשיא. הבית נושא אופי מקושקש ולא ירושלמי. גודש השמור לבעליו לרעה. ציורי הקיר עולים זה על זה, אין לעין במה להיתפס כדי להירגע, ובפינה על הרצפה מונח עור נמר עם ראש ממולא – סמל לקיטש, כמו שמביא ישראלי שחזר מאפריקה.
דיברו הזז, אוכמני וחומסקי. הזז השתפך כרגיל בדברים על בדידותו של הסופר, וסיים בסיפור נאה על הרצפלד. הרצפלד השתתף באזכרה כלשהי ודיבר ולא סיים עד שהקהל החל צוחק ממנו. גולדה מאיר הורידה אותו בעדינות, והוא עוד אמר לקהל: "אני יודע שלכם אין זמן. לי יש זמן!"
והזז אמר – "זו האירוניה. להרצפלד הישיש – לו יש זמן. וכך אנו, הסופרים – לכם אין זמן. לנו יש זמן."
אחר כך דיברתי אני. היחיד מבין ה"קהל", כלומר, אלה שלא הוזמנו מראש לדבר. אמרתי כי עד ששלוש מאות האנשים הנותנים את הטון במדינה לא יראו את הספרות כחלק מעולמם ולא יתייחסו אליה ולא ישמשו מרכז לחיקוי – לא יקראו אנשים פשוטים – יותר משהם קוראים עכשיו, והספרות לא תהיה באופנה. ועוד דיברתי על ההגנה המקצועית על הסופר, שחסרה. ועל קניית אלף ספרים מכל מהדורת מקור לספריות, ועל הקמת חנויות כלבו גדולות לספר העברי.
קשה לומר שהיה לדבריי [שהרישא שלהם נראיית לי כיום נאיבית במיוחד] איזשהו הד בדברי תשובתו של הנשיא. הוא דיבר רק על קליטת סופרים עולים מרוסיה ועל שנת ביאליק. ניראה תלוש לגמרי ממה שסובב אותו.
כאשר הציגו אותי לפניו ולחצתי את ידו ואמרו – "בן עזר," – אמר – "רַאבּ!"
ניגשתי אחר הפגישה ללחוץ שוב את ידו והודיתי לו על המילגה אשר קיבלתי בשעתו מקרן עמו"ס. וגם הודיתי בשם הדודה אסתר על עזרתו לה. והוא עוד פעם אמר עליי – "ראבּ!"
היה משהו נוגע ללב בדברי הסיום שלו. הוא אמר כי בתום השנה הוא פורש מן הנשיאות, ומקווה כי גם לאחר מכן ימשיכו הסופרים לבקר אותו וגם ישתפו אותו בפעולות אגודת הסופרים, אשר בה הוא חבר.
לאחר הפגישה ליוויתי את הזז כברת-דרך, ומול בניין האקדמיה למדעים פגשנו את גרשם שלום. [כן, היו פעם אנשים בירושלים ובסביבת האקדמיה, אמנם, לא גאוני חשיבה כפרופסור בן-ימינו יהודה שנהב]. ומעניין – בדיוק לאחר שהזכרתי אותו [את שלום] בשיחה בקשר ל"בקץ הימים" [מחזהו של הזז].
זו היתה פעם ראשונה שפגשתי את שלום מאז חליפת המכתבים הכעוסה שלו איתי בעקבות הראיון [שנתן לי] לספר הראיונות ["אין שאננים בציון"]. הוא נראה זקן מאוד וירוד. הזז שאל אותו לשלום פניה אשתו, והבנתי שהיא חולה מאוד הרבה זמן. ניראה שחלק מירידתו בא לאחר שאין מי שיטפל בו. הזז אמר לי שבשנה האחרונה קפצה זיקנה על שלום. שלום היה קרוב אליי, ומרוחק, כמעט לא שמע את דבריי [אכן, תמיד התקשה קצת לשמוע והיה עושה אוזנו הגדולה כאפרכסת בשיחה]. חבל היה לי עליו. הוא ניראה בודד ועייף מאוד.
שִׁבְחֵי פרנקריהל
קוראים שואלים אותנו מה זו האות שאנחנו משתמשים רק בה למכתבנו העיתי. ובכן, זוהי אות פרנקריהל, בדרך-כלל גודל 14, למעט הכותרות – שהיא בעינינו האות העברית השימושית, המשכנעת והקלה ביותר לקריאה בשחור על גבי לבן! – ומרבית הספרים והעיתונים נדפסים בה עד היום, ובצדק. ולמזלנו היא נמצאת בתוכנות וורד בעיצוב זהה ליציקותיה בעבר בעופרת.
אנחנו רואים בכך גם חלק ממאבק עקרוני בטמטום הפושה יותר ויותר בקרב מעצבים וגרפיקאים, בייחוד מאז מלאו עיתונינו צבע. יש כיום ספרים, בייחוד אלבומיים, שפשוט אי-אפשר לקרוא אותם בגלל שיגעונות של גרפיקאים שהדבר האחרון שמעניין אותם בעיצוב הספר זה אם יהיה אפשר בכלל לקרוא בו. כך גם בעיתונים. המודעה הבולטת ביותר היא פרנקריהל שחור על רקע לבן (ראה מודעות אבל). אבל מזיינים לכם את השכל במודעות צבעוניות שבהן הטקסט נבלע ברקע צבעוני מטומטם ואתם משלמים הון רק כדי שלא יוכלו לקרוא את המסר שלכם. שלא לדבר על כך שרוב המודעות, בייחוד בתחום התרבות, הן ממש באותה מתכונת ובאותם הרכבי צבעים ואתה לא יודע אם מדובר בספר, בהרצאה, בהצגת תיאטרון, בסרט קולנוע או במסעדה חדשה. מומלץ להשעות חלק ניכר מהגרפיקאים החדשים ולהעסיק במקומם סדרי-דפוס של פעם.
דע מה שתשיב לעומדים לפגוע בהיכל התרבות
שלום אהוד,
רציתי לספר לך שהיום התקשרו אליי מטעם מכון סקרים ושיתפו אותי בסקר הנעשה בקרב מנויי התזמורת. השאלות התייחסו למידת שביעות הרצון מהאולם ומכל הקשור בו – מושבים, אקוסטיקה, בעיות חנייה וכדומה. והיו גם שאלות שהתייחסו לאופיו של אולם חלופי שהם מתכוונים להשתמש בו בתקופת השיפוצים. עניתי מתוך כוונה ברורה לשקף את מורת הרוח מתוכנית השיפוץ נראה מה תהיינה התוצאות.
להתראות,
מרים
אהוד בן עזר: והיה כי ישאלו גם אותי, אענה – האקוסטיקה של היכל התרבות היא בעיניי מהטובות בעולם. כך גם העיצוב הפנימי שלו והחלל הענק שהוא בעיניי פלא ארכיטקטוני. ביום בו יודיעו לי שעוברים לאולם חדש לתקופת השיפוצים, אני מבטל את המנוי שלי ואדמה לעצמי שפצצה נפלה על האולם והרסה אותו. אבל עד אז אעשה כל שביכולתי כדי לבטל את התוכנית הנואלת להרים יד על היכל התרבות. ואני ממליץ לכל מנוי להבהיר להנהלת התזמורת שאם יגעו בהיכל, הם יישארו בלי מנויים, ויכולים כבר בַּשלב הראשון להפוך אותו לקניון ממוסחר ולמכור בו חללים לחנויות שתעמודנה ריקות לנצח.
מחווה לאברהם שפירא
135 שנה להולדתו – 40 שנה למותו
יום ראשון, י"ז כסלו תשס"ו, 18.12.05, בשעה 20:00
בבית אברהם שפירא, רחוב הרצל 20, פתח-תקווה
במעמד
ח"כ ראובן (רובי) ריבלין, יו"ר הכנסת
מר איציק אוחיון, ראש העיר
דברי פתיחה: גב' דרורית גור-אריה, מנהלת מינהל התרבות
רב-שיח בהנחיית הסופר אהוד בן עזר
משתתפים:
אל"מ במיל. ד"ר מאיר פעיל, היסטוריון צבאי
ד"ר מרדכי נאור, היסטוריון וחוקר ארץ-ישראל
הסופר חנוך ברטוב
ההצגה: "השומר האגדי", סיפורו של אברהם שפירא
בביצוע השחקן קובי שטרית
כרטיסים במחיר 20 ₪ כולל קפה ומאפה, באגף התרבות, טל. 03-9052349
הקדימו להזמין כי מספר המקומות מצומצם.
בחסות עיריית פתח-תקווה, מינהל התרבות, אגף התרבות
ומרכזים קהילתיים פתח-תקווה
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשרים ושניים
מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי
אשאיר אפוא את גיורא לשעה קלה כשהוא שוכב מתפתל בכאביו במלונה במִקשה ואינו מוציא הגה, וצבי ואני עומדים נכלמים ליד המדורה העוממת ועורמים מדי פעם בקרש שבידינו את הגחלים על תפוחי-האדמה המפויחים – ואקח לי זמן לספר מה היו הסיבות להימנעותנו מללכת אל משעולי הפרדסים ולתפוס שם קרונית נטושה ולטוס בה.
שעות ארוכות הייתי תועה לבד בפרדסים. אלה יערותיי האפלים. מקום לחלום בו ולשחֵר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, מַשַק מים בתעלת-הבטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פניתי והתבוננתי הייתי מוצא גזעֵי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרות ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים הייתי מגלה תפוח-זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, ומתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם אקלוף אותה. בצידי הדרכים פרחו בחורף ובאביב צבעונים וכלניות בשלל צבעים והיינו יוצאים לאסוף אותם וחוזרים עם זרים גדושים ונעליים מלאות בוץ.
לא פעם הייתי מגיע עד הגבול המרוחק ביותר של הפרדס. שם, מבעד לגדר ישנה ממולאה רקב עלים יבשים, שהיתה קלועה בשדרת ברושים צפופה והתנשאה גבוה מעל לתעלת הניקוז – הייתי רואה את הכפר הערבי הסמוך. בתיו השפופים והמלבינים נידמו קרובים מאוד. סלסולי קולות מזרחיים מן הגרמופון אשר בבית-הקפה היחידי שבכפר הגיעו לעיתים ברוח הקלה, ועננת אבק ריחפה מעל לראשו של פלח רוכב על חמורו במשעול העפר.
בעיניי היה המקום קצה העולם – האדמה העברית הירוקה והמעובדת חלקות סדורות כמו בסרגל, ולעומתה אדמת הגבעות הצהבהבה עם גדרות האבן ושיחי הצבר, שהתמשכה עד לחוּשׁוֹת הנמוכות של הכפר הערבי. כאילו שם ארץ-ישראל נמצאת עדיין בתקופת התנ"ך, ושום דבר מודרני לא הגיע אליה.
עונת הקטיף בפרדס היתה כחגיגה מתמשכת. בדרכים שעל גבול חלקות הפרדס, לאורך שדרות הברושים, נסעו קרוניות על פסי דֵקוֹבִיל צרים והובילו את הקלמנטינות דקות הקליפה, האשכוליות, השַׁמוּטִי והוולֶנסיָה ל"בַּייקֶה", הוא בית-האריזה רחב האולמות. הפסים נמשכו לאורך ולרוחב משבצות הפרדס, ומראש מגדל המים היה ניתן לראות את רוב הסתעפויותיהם. למרחק קצר היו פועלים דוחפים קרונית במו-ידיהם, אך משהחלה העונה היו מצרפים קרוניות אחדות לרכבת זעירה עמוסה "בּוֹקסוֹת", אלה ארגזי-הפרי הגדושים, רותמים פרד או סוס-עבודה חזק בתור קטר, תופסים במושכות ויוצאים למסע. מה נפלא היה לשבת בקרונית הראשונה, ליד עגלון הרכבת. חולפים על פני ברושים רחוצי-גשם ופרשות-דרכים חוליות ופרחי צבעונים הנחבאים בתעלות ירוקות בצד הדרך, ויש רצון לשרוק ולהוציא קיטור מריאותיך.
ובבית-האריזה ערימות גבוהות של תפוחי-זהב, ארגזים, תיבות, סלים ומכוניות-משא (המילה משאית וברבים משאיות טרם הומצאה). הקרוניות מגיעות לגזוזטרה רחבה, כמין רציף מְקוֹרֶה הקרוי גם רַמְפָּה. עמודי-ברזל איתנים בצבע אדמה-שרופה, אשר כל אחד מהם עבה כרגל, תומכים גג של פח המתנשא באלכסון וסוכך על בית-האריזה כולו.
ובחוץ, בצל הסככה, עומדים נגרים ופטישיהם עולים ויורדים ללא-הרף כמתווכחים ביניהם על דבר-מה הקשור לפרי או לאריזה וכל אחד מבקש לעצמו את המילה האחרונה. מכת פטיש נועצת בַּלוח מסמר עד ראשו בבת-אחת, ולוחות ראש וצד מקפצים בריקוד כבובות-עץ ומתאחים לכדי תיבות טריות. ולסיום מחשקים את התיבה בשלושה חישוקים ארוכים מענפי עץ אגוז חום-כהה, כמעט שחור, שניים בקצוות ואחד באמצע התיבה, וקצותיהם מזדקרים כמין תרנים או חוטים של תיאטרון בובות. והם עתידים לסגור על מכסה תיבת הפרי לאחר התמלאה.
את החישוקים האלה, שנקראו בשם טְוַואק, היו מביאים בחבילות על סיפון אוניות מתורכיה ומאיטליה, והם היו סגולה לאִוורור הפרי במחסני האונייה: בזכות החישוקים היה מתקיים הרווח בין תיבה לתיבה. את חבילות הטוואק היו משרים בשוקת בטון, ממש כבריכה קטנה שמימיה השחירו, למען יתרככו החישוקים ויהיה אפשר לסמרם אל התיבות מבלי שיישברו.
לפעמים, כאשר היתה פורצת סערה, היו החבילות נופלות ונסחפות בגלי הים, ואם פרצה סערה בעת פריקת האונייה העוגנת מול נמל יפו, היתה האונייה נאלצת להתרחק ללב ים (כי אוניות לא יכלו להיכנס לנמל יפו, שסלע אנדרומדה תקוע בפתחו מימים קדמוניים). אז היו מטילים את חבילות החישוקים לים, ועל הפרדסנים היה להעמיד מצילים כדי לאוספן כאשר הגלים היו פולטים אותן לחוף. בכך לא נגרם אמנם קלקול לחישוקי הטוואק כי בין כה וכה היה צורך להשרוֹתם במים כדי לרככם לשימוש.
מאז שנת 1934, כאשר נפתח הנמל החדש ועמוק המים בחיפה, ולשם כך יִבשו חלק מהים מול המושבה הגרמנית (כך שהמזח שבו ירד לחוף קיסר גרמניה וילהלם השני ב-25 באוקטובר 1898, ושניבנה לכבודו על ידי המתיישבים הטמפלרים, הוא כיום שטח יבשה – והיונים של ממגורות דגון מחרבנות עליו) – שוב לא היה צורך להיות תלוי בחסדי הרוחות והים.
גם לאחר שנים היה עולה באפי הזיכרון של ריח חבילות הטוואק הלחות ומתערבב עם ריחו החריף של הדִיפיניל, חומר החיטוי שהיה נודף מן הבַּאלוֹת, אלה חבילות נייר-העטיפה הדק של הפרי. ועלה גם מראה הניירות עמם, דקים כמשי ועליהם מודפסים סמלי "פרדס", "גמל" ו"לורד", וגם "פרדס י. ראאב". והריחות התמזגו בטריותו של אוויר פרדס רחוץ, לאחר הגשם.
בנייר האריזה הדק יכולת לעטוף מסרק ולנגן בו בדומה למפוחית ובזמזום שהיה מדגדג שפתיים, וכמובן שהסנדוויצ'ים שהיו האימהות מכינות לנו לבית-הספר או לטיולים היו עטופים בנייר האריזה הדק של פרי-ההדר ונודפים ריח עז של דיפיניל. רבים מהקונים של תפוחי-הזהב באירופה היו בטוחים שהדיפיניל הוא חלק מהניחוח הטבעי של הפרי.
בתום הנסיעה בקרונית הייתי יורד ממקום מושבי במרומיה ונכנס לבית-האריזה פנימה. בעונת הקטיף היה המקום כמִקדש. רצפת המלט החלקה מרופדת מחצלאות לכל רוחבה. שַל נעליך מעל רגליך. ואני הייתי נכנס בגרביי וחש בקרירות הנעימה של המחצלת המחוספסת, המדיפה ריח חמוץ וטרי של הסוּף הצהוב-ירקרק שממנו נקלעה.
בקצהו המרוחק של האולם נערמו הררי ארגזים ריקים, ותיבות בהירות מלאות פרי ארוז. מקרוב, ליד ערימות הפרי, ישבו על הרצפה או על גבי כר קטן המבררים, רובם נשים ונערות עבריות וערביות, בשלל בגדים, בנעלי-בד ובגרביים, ותפוחי-הזהב מקפצים בידיהן החרוצות מערימה לערימה, וסבלים עומדים עליהן לשרתן.
בימים שבהם דודי אלכס ניהל את האחוזה, שאותה בנה ונטע עבור פלז הזקן, היה עומד מדי בוקר ובודק בשבע עיניים את אצבעות ידיהן של המבררות כדי לוודא שציפורניהן קטומות ומעוגלות, ואין חשש שתפצענה את קליפת הפרי. לשונות רעות סיפרו שבאותה שעה היה בודק בשבע עיניים גם את שאר אבריהן כדי לבחור מי מביניהן ראויה שיחזר אחריה בלילה, וכי חלקן באמת התאהבו בו ופיצו אותו על אכזבתו מאִשתו.
ואני לא הבנתי מדוע אבא, בספרו על כך, היה מסיים בלחישה: "ומאז יש לאורי כמה בני-דודים שאותם הוא לא מכיר!" – בדרך-כלל היינו מכנים את הערבים בשם בני-דודינו, ותעלומה נותרה בעיניי מיהם אותם בני-דודיי הנעלמים, ומה קשרם לדודי אלכס.
מיוחסים מכולם היו האורזים, אשר ישבו כמכהנים-בקודש על שרפרפים קטנים ליד התיבות המונחות באלכסון, והיו תופסים תפוח-זהב ועוטפים אותו במהירות מסחררת ומניחים אותו במקומו בשורה בתוך התיבה המצופה נייר, עד התמלאה, ונער ערבי עומד עליהם לשרתם. תפוחי-הזהב נמצאו בתנועה מתמדת (אמנם לא על סרט-נע, כמו בבתי-האריזה הממוכנים כיום), מקפצים על סילוני-השמש שהתלכסנו פנימה מבעד לאשנבים הגבוהים. נמלטים מערימה לערימה בתוך הילה זהובה של אור וכפות-ידיים שקופות. מתבררים, נעטפים ונארזים כשהם מלוּוים המולה עמומה ועתירת ריחות שאינה חדלה לרגע.
[בזיכרוני עוטף האורז תפוח-זהב אחר תפוח-זהב וממקם אותו בתיבה, המוצבת לפניו על הרצפה באלכסון, ואולם אנשים שזוכרים אחרת את התקופה אומרים לי כי בין המבררת לבין האורז היתה יושבת העוטפת, ואילו האורז סידר בתיבה תפוחי-זהב שהיו כבר עטופים].
הנסיעה ללא רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דופנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפויה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.
ובצוהרי יום אחד של קטיף, בדרכנו חזרה מבית-הספר, הפלגנו, צבי, גיורא ואני, אל לב הפרדסים, ומצאנו בראש הגבעה אשר ממזרח לחצר האחוזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד.
בלי לחשוב פעמיים עלינו וישבנו בה, שלפנו את הקרש, ויצאנו לדרך, אלא שלא חשבנו כלל על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שִיבּש מסענו את כל סדרי ההובלה של הפרי מהפרדס. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפֶּרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלֵי נצרים קלועים (הסל הזה נקרא בערבית "כּוֹפָה"), מרופדים ביריעות-שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – התהפכו ונפלו מִקרוניתו. בנס נמנעה התנגשות. ואנו המשכנו לטוס, ליבנו מפרפר ואין בכוחנו לעצור.
לאחר שנים היתה שבה ופוקדת אותי ההרגשה הפראית הזו, של ניתוק כל המוסרות, רק ברגעים נדירים שבהם היתה אהבתי לנלי מעבירה אותי על דעתי.
אבא עמד בצד המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות-לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות-ברזל קלים, שהותקנה בין שורות העצים, וכמו זחלה אל לב הפרדס. ובאמצעותן הוציאו סלים עמוסים פרי טרי אל אם הדרך, אל הרכבת ה"גדולה". פניו של אבא השחירו מכעס. אנו חלפנו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסיתי להתכופף מעט. האם הבחין בי אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית שלנו הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לחצר האחוזה, ועוד הספיקה להתנגש בקרונית אחרת, עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגוררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי-קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.
זה היה כמו לפני סופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. נמלטנו לפרדס ושם ישבנו שעה ארוכה בצל עץ של סָצוּמוֹת וקלפנו לעצמנו מפירותיו ושוחחנו על צלבניוֹת, נושאות-מטוסים, מֵסֵרשְמִידְטִים וסְפִּיטפַיֵירִים, ורק לא על מסענו האחרון. ולבסוף נפרדנו בצער ממחבואנו הטחוב וצעדנו לעבר בתינו, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.
גיורא נפרד מאיתנו בשער חצרו, וכעבור רגע שב והביא לי סל תפוחי-אדמה אשר אימי ביקשה שאביא מאימו. צבי ליווה אותי מתוך איזו שותפות-גורל עצובה. אולי רצה להיות בטוח בתוצאות מעשינו, אם התגלו, ולא להסתכן בכך שהדבר ייוודע לאביו מפי אחרים. התבוננו שנינו בתפוחי-האדמה הכרסתניים ונבוטי ה"עיניים", כאילו מצויה בהם איזו ישועה עבורנו. אליבי. את המילה הזו למדנו אז מתוך ספר שעשה עלינו רושם רב, "הצפון נגד הדרום" של ז'וּל וֶרְן.
השתהינו ככל האפשר, שהרי גיורא ואני היינו כמעט שכנים, עד שהגענו לביתי. עלינו במדרגות ונכנסנו לחדר-האוכל. השולחן היה ערוך לצהריים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור, ושדה כלניות ועצי זית מכסיפים.
"מאין אתם באים?"
"היינו אצל גיורא. הבאנו – " ניסיתי לומר חצי-אמת, משהֶה את המשך התשובה כמבקש לעמוד על מצב-רוחו של אבא.
"נעשית גם שקרן, נוסף לכל?"
"לא, מה פתאום?"
"ומי נסע בקרוניות?"
פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי, כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ התנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות של מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע.
אני ידעתי שעליי להודות. איש ישר הוא אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לי. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.
"אני."
משהו כבד הלם בלחיִי ואוזני הצטלצלה. אבא סטר על לחיי. שתקתי. לא בכיתי. הגיע לי. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.
"ובמה עסקת אתה?" שאל אבא את צבי.
"הייתי עם אוּרי," השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע את עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?
"התקרב הנה, צביקה!"
צבי היסס. מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.
"לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!"
אבא תפס בבדל-אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.
"ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!"
צבי יצא מעל פנינו מבויש ובדל-אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואני שתקתי ולא בכיתי. נשבעתי כי לעולם לא אתן את לחיי למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילני, אך את הסטירה זכרתי כל ימיי, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא הִכה אותי, והיא המשיכה להכאיב לי כל אימת שנמאס לי להיות אדם ישר.
[הערה: אילו הסיפור התרחש היום, היו ודאי מייעצים לאבא שלי לנשוך אותי במקום לתת לי סטירה!
דבר נוסף, תיאור הפרדס, הפרי, הקרוניות והעבודה בבית-האריזה מתרחש כמובן בקלמניה, בשנים 1945-1946 לערך]
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק עשרים ושלושה: "מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל