| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 93
תל אביב, יום שני, כ"ו בחשוון תשס"ו, 28 בנובמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: על גדות הירקון שם ישבנו גם בָּכינו בזָכרנו שאפשר גם לצייר כמו בני-אדם
דקה קצרה של אברהם שפירא באתר אינטרנט
געגועים לשרגא, או – שרון על תקן "הוועדה המסדרת" של מפא"י, רעידת אדמה באגף הַבְּרָרָה של הכנסת
שיעור באפולוגטיקה יהודית: פינקלקראוט הזיקית
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 23
יצחק שנברג
ימים / מסיפורו של פליט
נדפס לראשונה בגיליון הניצחון של "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", מאי 1945
בשעה שהתחילו חומות הגטו בוערות באש מכונסים היינו גברים אחדים בחדר הנשקף על כיכר השוק. כל אחד מאיתנו היה עמוס צקלון-מסעות שהתנשא כחטוטרת על הגב, וכל אחד החזיק מקל בידו כמזמן עצמו לדרך רחוקה. החדר היה ריק מרהיטים, ככר השוק היתה ריקה מאדם, ופינו אנו היה ריק מכל דיבור. דומם עמדנו צפופים בחלון היחיד שבחדר, גחונים לפנינו ורבוצים זה על חטוטרתו של זה. מן הרחובות הסמוכים נישא קול רובים, והכדורים שרטו בכותלי הבתים כציפורניים גדולות.
אני הייתי האחרון בשורת הניצבים אל החלון, ומרוב קשב ועמידה בלי נוע נתקהו בי כל חושי ולא שמעתי עוד אלא חרחור נשימתם של העומדים לפניי. איני יודע כמה שעות עברו עליי בכך, עד שנדמה לי כי מישהו עומד מאחרי גבי, ובו ברגע נגעה כף-יד קלה בזרועי. החזרתי פניי וראיתי נערה כבת חמש-עשרה כחושה וחיוורת, לבושה שמלה בלויה ארוכה משיעור קומתה, ורגליה יחפות. אמרתי לשאול אותה מאין באה וכיצד נכנסה לכאן באין-שמע, אך היא הגישה אצבעה אל פיה וביד השנייה רמזה כי אלך אחריה. נשמעתי לה ובלא אומר נעתקתי מעם החבורה ויצאתי איתה החוצה. היא צעדה בחיפזון לפניי וראשה כבוש בקרקע. בביטחה מופלאה הוליכה אותי בין בתים דולקים ועיי מפולת, דרך נקבות ומרתפים ומבואות שנפלשו מחמת חורבן. פעמים היתה נעלמת מעיניי וליבי היה הולם בחזקה, ומיד היתה חוזרת ונגלית אליי, מקפצת מִקורה אל אבן ושמלתה הארוכה מתלבטת בין רגליה. לאחר שעה יתירה נמצאנו עומדים פתאום מחוץ לעיר, והיער האפיל נגדנו מרחוק. הנערה עמדה מלכת ואמרה לי:
"ומכאן ואילך הישר ולך עד שתבוא ליער ושם תיסתר".
"ואת לא תבואי עימדי?" שאלתי.
"לא. אני אשוב אל האחרים. איני יכולה להוליך את האנשים אלא אחד אחד. אם נלך בחבורה ודאי שישגיחו בנו."
היא חזרה ופנתה לעבר העיר ועד מהרה נעלמה מעיניי. התקנתי את הציקלון על גבי והתחלתי רץ לעבור את כברת המישור עד ליער. כשנכנסתי אל בין האילנות כבר היה לילה. שבילי היער לא היו נהירים לי, כי מאז ימי ילדותי לא נזדמנתי שמה מעודי. כל ימיי הייתי עוסק בהוראה בעיר, ובחודשי הפגרה הייתי נוהג לנסוע אל עיירה שבהרים להתארח אצל קרוביי. התעייה ביער הוגיעתני מאוד, נשענתי בציקלוני אל גזע אילן ועמדתי לפוש. דממה היתה סביבי, רק רוח קלה רשרשה בין הענפים. שלהבות הבערה שבעיר האדימו מרחוק בשמיים כיקידת שקיעה שאינה כבה עולמית. החשכה הלכה וגברה, ובדי-עמל עקרתי את רגליי והמשכתי להעמיק ביער. בחופזי שכחתי לשאול את פי הנערה אם נתכוונה למקום סתר מסוים, וכסומא הייתי גושש במקלי בבלי דעת אם מעמיק אני ביער או סובב הולך על מקום אחד. כבר נמלכתי בדעתי שמא מוטב כי אקושש לי זרדים ועלים ואתכסה בהם ואחכה עד אור הבוקר, אך עד כה ועד כה שקעה אחת מרגליי בבור שבאדמה, ואני לא עצרתי כוח והתחלתי נופל למעמקים.
כשנתעוררתי היה חושך סביב לי. לא ידעתי אם שחור-הלילה עדיין ממלא את ארובות עיניי, או אופל של בור תחתיות. התחלתי ממשש בידיי ונוכחתי כי שכוב אני על גבי דרגש של עץ, ובנופלי עליו נקעה ירכי ונפצעה. למרגלותיי מצאתי כידון תקוע בחומת האדמה ועליו בדל-נר של שעווה. תוך כדי שכיבה נחלצתי מציקלוני והוצאתי משם גפרורים אחדים. העליתי את הנר וראיתי כי במאורה עמוקה אני שרוי. אמרתי בלבי, אפשר ופרטיזנים קבעו כאן לעצמם מדור של סתר. למראשותיי מצאתי פח מלא מים ועליו קופסה קטנה משל שימורים. מרוב כאב לא יכולתי לקום על רגלי. זחלתי לאיטי על ארבע וליבי נוקפני מאוד שמא יבער הנר עד גמירא ויכבה. שעה רבה עברה עליי עד שמילאתי את הקופסה מים מן הפח. תחילה שתיתי לרווייה, אחר כך פשטתי את כותונתי וטבלתיה במים והטלתי אותה על ירכי האנושה. הכאב נתמתק קמעה, וכבר התחלתי משעשע את נפשי: עם הנץ החמה אקום ואהיה חופר בכידון שלי באדמה. אפשר והדבר יימשך ימים על ימים, אך סוף שיעלה בידי ואצא לאור העולם.
כיביתי את הנר ושוב נפלה עליי תרדמה. כשהקיצותי היו דמדומי אורה מסתננים אליי מלמעלה. פי הבור היה מחופה שיחים ודרדרים, ולאחר שגלש גופי ביניהם חזרו לקדמותם. תמהתי ביני לבין עצמי: אם אנשים נסתופפו כאן במאורה כיצד היו עולים ויורדים! חזרתי בי מדעתי ולא עמדתי לחפור באדמה. אמרתי, מוטב שאמתין יום אחד שמא תרוויח ירכי בינתיים, או שמא יזדמן הנה מישהו מדרי-המקום. פרסתי לי פרוסה מן הפת שבציקלוני ולעסתי לאיטי. המים העכורים המו במעיי, והכאב שבירכי היה להמם בו את כל גופי.
כל אותו יום רבצתי בלי נוע על גבי הדרגש, לא נים ולא תיר. הייתי פוקח את עיניי לשעה, מסתכל באורה העמומה שבבור וחוזר ועוצמן. לאחר שעות מספר שוב לא יכולתי עוד לשוות בנפשי מה גוון יש לו ליום המהלך בעולם במלוא אורתו. בערב העליתי שוב את בדל-נרי והייתי מתופף באצבעותיי על לוח ליבי. אחר כך כיביתי את האור ושקעתי בשינה.
למחרת פתחתי במעשה חפירה. אמרתי לכרות לי מעבר באלכסון, מן הפינה שלמראשותיי עד למעלה, שמן הסתם אפגע בחריץ או בתעלה ותתקצר לי המלאכה. תחילה העמקתי יפה, אך לעת צהריים נתקלתי בשורשים עבים ובאבני צור, ולא יכולתי להם בכוחותיי הדלים. הפסקתי מן המלאכה והנחתי את הכידון בצידי. מעתה היו לי עיניי למותר, לפיכך נתתי דעתי על אוזניי וערכתי ציד על כל רחש עשבים וזיע ענפים. אך על האוזן לבדה לא יכולתי לחיות, והעיניים התחילו שופעות דמעות. לא בכיתי בשל המכאוב המכרסם בירכי, ולא בשל הרעב הכבד מנשוא, בכיתי על שום הבטלה הגדולה שאני שרוי בה. מחשבתי לא מצאה לה דבר ליאחז בו. יחידי אני בעולם, מכל משפחתי לא נותר איש בחיים, ואין לי קרוב ומודע להרהר בו. מחשבתי היתה זוחלת כעיוורת ודמעות מהלכות בעקבותיה. זכורני, פעם אחת קרא לי הקצין שמידט, הממונה על החיים והמוות בעיר, וציווני לבוא אליו בחצות לילה. כסבור הייתי, מתעתד הוא למסור לי פקודה חדשה בדבר הרכבה של מועצת הזקנים בעיר. נכנסתי אל לשכתו לשעה הקבועה ונתייצבתי בפתח.
"שב," אמר לי.
ישבתי ועשיתי אוזני כאפרכסת. על השולחן למולי ראיתי אקדוח גדול, תמונה של אישה צעירה, ובקבוק יי"ש ריק למחצה. שמידט התהלך בחדר אנה ואנה והיה חוטט בקיסם בין שיניו הצהובות. דממת לילה היתה סביב, ורק מן האגף הסמוך ללשכתו של שמידט נישא קול ילל ממושך. שם היה מדור המעצר לנידוני-הגירוש.
"אתה שומע?" אמר שמידט ונתעכב על ידי.
נשאתי אליו את עיניי וחיכיתי למוצא פיו.
"אין לך אומה היודעת לבכות כיהודים." הוא פתח את פי צווארונו ותמך ידיו בשולחן. נסתכל בי שעה קלה בשתיקה ואמר: "אתה מפחד בשבתך כאן לפניי?"
"לא," אמרתי.
"חבל," אמר וחייך לעומתי. "הן מורה היית, לא כן? ודאי נזדמן לך מאמר של פילוסוף גדול שהורה כי כל שאינו יודע פחד אינו מסוגל למעשה גבורה אמיתי. נא, טוב. שמעני נא: קראתי לך משום שאיני יכול לישון. רוצה אני כי תשב כאן ותספר לי סיפורי-מעשיות עד שאירדם. כיוון שמורה היית ודאי מצוי אתה אצל ספרים הרבה ותדע לבחור לי מטעמים של רוח. אך אל-נא תפטור אותי בדברים הידועים לי מכבר. חידוש מחודש תפשפש לך ותערכנו לפניי בטוב-טעם. וגם כשאירדם אל תפסיק ואל תזוז ממקומך פן אקיץ משנתי. כי אם תעירני בטרם זמן תישרה עליי רוח רעה מאוד."
הוא נפנה ממני והתנפל על הספה בלי לפשוט את בגדיו. אזרתי את כל כוח זיכרוני אך סיפור-מעשה לא נמצא לי לשעה. זיעה קרה ביצבצה בכל נקבוביות גופי.
"פתח פיך ויאירו דבריך," אמר לי שמידט ועצם את עיניו.
פכרתי את כפי בחוזקה וכלאתי את נשימתי. מחמת חלחלה גדולה לא ראיתי לפניי אלא את שלושת החפצים שעל גבי השולחן: תמונת אישה, אקדוח ובקבוק יי"ש. ובהיסח הדעת התחלתי מספר על עלמה כחולת-עין המהלכת בכרי-דשא ומרבד של פרחי אביב פרוש לרגליה. ממנה הפלגתי בלי משים ונשאתי דברי על אבירים מפוארים נושאי חרב היוצאים אל מעללי גבורה בארצות רחוקות. ומכאן דלגתי באחת אל אולמי משתאות בהם מסובים אנשים בחבורה, משמחים עצמם מתוך זחיחות הדעת ויופי שבנשמה, ראשיהם עטורי-ציצים ועיניהם צוחקות ושיחתם רצופה חכמה ובינה בעיתים. מסיח הייתי בלא מחשבה תחילה, וקשר לא היה בהם בדבריי. איני יודע אם קולי החדגוני הפיל תרדמה על שמידט, או שמא העמיד פני ישן. הוא שכב שרוע ודומם, ואני חושש הייתי למוש. נדמה לי כי אם אסב חלילה את ראשי עתיד צווארי שישמיע קול חריקה כמפתח במנעול של חלודה. דיברתי חרש ועיניי נטויות אל השולחן שלפניי. האקדוח והתמונה והבקבוק – דומה גם הם נסתכלו בי ומבט אחד היה לשלושתם. הרגעים הלכו לאיטם והלילה נתמשך עד אין סוף, וברוח הקלה נישאה יללה מן האגף הסמוך ללשכה.
לא נתחוור לי אימתי סיימתי באותו מעשה-לילה, וכיצד נפטרתי מעם שמידט, אבל זכור לי כי בצאתי משם למוחרת בבוקר תלו בי בני העיר את עיניהם בתמיהה רבה; ודאי כך נסתכלו העגורים באחיהם שחזר אליהם לאחר שהוציא את העצם מגרונו של הזאב.
בדל-נרי דלק עד גמירא וכבה. ברי היה לי כי מכאן ואילך עשויים לילותיי חושך בלבד. אז לבשתי מרדות וגמרתי אומר לפרוץ פרץ באוטם הדממה שלי ולהשמיע קולי ברמה. בשעות של ערות הייתי פתח פי לסירוגין וזועק זעקה. נותן הייתי עיני בפיסת התכלת שעל פי הבור – ומצעק. נותן הייתי עיני בחומת האדמה השחורה שלעומתי – ומצעק. הקפדתי מאוד על הסירוגין שבין זעקה לזעקה ונתתי בהם קבע, שמתוך כך זכיתי במשטר חיים של ממש. עם זאת חזרתי פעמים אחדות לעסוק במעשה-החפירה עד שמשכתי ידי ממנו כליל; האדמה היתה מידרדרת, וגושים לחים נפלו עליי ועל משכבי. אז עלה במחשבה לפניי שמא אוכל להכריז על עצמי במשאת עשן. בעמל אין קץ בקעתי קיסמים מן הדרגש, ערמתי אותם לערימה כלפי החור שבכלאי והוספתי עליהם גם את כנף מעילי כדי להרבות עשן. אך העשן קטר לאיטו והיה מתאבך ומצטבר בחלל הבור, עד שלבסוף נאלצתי לשכב ארצה על בטני לבל איחנק. הלֵאות הגדולה ירדה עליי ועל מורשי לבבי. כשגחנתי לשתות מים מן הפח נתקשיתי להחזיר את פלג-גופי אל משכבי. מחלקת הפח ניצנצה לעומתי בבואה שלי, והשתאיתי בראותי כי דומה היא לקלסתר פניו של אבי זקני. לכאורה, פרשת חיים שלו ופיסת הגורל שמונתה לי – כלום צד שווה יש ביניהן? ואף על פי כן צא וראה, עדיין אני דומה לו לסבא. הדבר גרם לי קורת רוח מרובה.
איני יודע כמה ימים עברו עליי בכך, שכן חדלתי אז למנות להם מיספר. הלחם אזל מציקלוני ואני לא חשתי ברעב ולא חשתי עוד בכאב. בשוכבי בלי נוע היה הדופק שלי נאלם דומייה, אך כל אימת שהנעתי כתף או זרוע היה מחריש אוזניי בהלמותו. נידמה היה לי שליבי דופק דפיקתו לריק כי שוב אין הדם רוהט בעורקיי, אלא ניגר בגופי אילך ואילך כנטפי מים ששרדו בכלי. לעיתים הייתי מנהם כחיה וסמוך לכך תהיתי על עצמי מתוך מבוכה. הווייה שלי נהפכה למין מסכת של קורי עכביש, שכל דבר חולף עושה בהם חור. יש אשר גפרור לא נדלק כהלכה בין אצבעותיי, מיד הייתי מזדעזע עד תוך תוכי ובוכה. דועך אתה, הייתי אומר אל ליבי, דועך כגפרור הלזה. שוב לא נותרו בידי אלא גפרורים מעטים. באחד הלילות גברה עליי אימת האפלה עד שנתפתיתי והדלקתי גפרור להאיר רגע על סביבותיי. וכל יום המחרת הייתי מוסר את נפשי בדברים קשים על שנתפסתי למעשה סכלות כזה. אחר כך נתעמעם בי הכול והייתי משול כצמח גדול: כל הייסורים נתקפלו בשורשים, ואילו בצמרת עדיין הילכה איוושת-קול משכך ומשביח: נוחה, נוחה! אל תירא ואל תחת! צמרתו של הצמח היתה שונאה את שורשיו, והשורשים היו מתעוותים במכאובים ומשועים אל הצמרת: כוזבת את! אי את מצפה לגאולה! גם את אינך מאמינה בה! ואני שכבתי נים ולא נים והקשבתי למחלוקת הגדולה שהפסק אין לה. ובאחת השעות הללו עלתה פתאום במחשבתי דמות הנערה הקטנה שהוציאה אותי מן העיר הבוערת. בשל עסקי הוראה שלי בקי הייתי בבני הנעורים שבעיר, ואילו הנערה ההיא לא נזדמנה לי מעודי. משנפלתי לבור נשתכחה מליבי כליל, ורק לאחר שעברתי כביכול מרחקי-אין-שיעור במסע זה על הדרגש שבתחתיות האדמה חזרה ונתגלתה לי. מה ראתה לחלץ אותי דווקא מן הדלקה? הרק משום שבאקראי נמצאתי אחרון בשורה? במחשכי השעות שלי התחלתי מטפח את מעשה הניסים הגדול שאירע לי באותו חדר קטן הצופה פני השוק. השתדלתי לחדש בזיכרוני את תווי פניה של הנערה, את צבע עיניה ואת מקלע שערותיה. שוב ראיתי אותה מהלכת לפניי צנומה ומחרישה ושמלתה ארוכה משיעור גופה, ובדמדומי לבבי נדמה לי כי אותה שמלה צחורה מצחור, וגפיים קטנות, פרודות לה על גבה. זמן מה הייתי יונק מן החזות הנוהרת הזו, אחר כך התחלתי חולק גם עליה: וכי מה ישועה היא ומה גאולה יש כאן? מן השלהבות מילטת אותי ולירכתי-בור הטלת אותי! הרי שלא היתה כאן אלא סמיות-לב וסמיות-עין ולא עוד. מתוך הטענות הללו וכיוצא בהן שבתי לבחון מעט-מעט את חזות הנערה בעלת-הגפים הלבנות, וראיתי בבירור והנה כפות רגליה מאובקות ורגבוביות של זוהמה בין אצבעותיהן. כך, כך, אמרתי אל נפשי, ודעתי נחה עליי כאילו פרקתי מעל צווארי עולו של חוב גדול.
מנוחה גדולה ירדה עליי. לפתע פתאום נתרווחה לי המערה וחייתי בה בטוב. אפשר כי לעת לילה היתה בינתי מסתתרת מפעם לפעם, אך ביום הייתי שוכב בשקט ומסיח עם לבבי. כמדומה, גם מחייך הייתי לפרקים. חדלתי מן הזעקה, שכן כל דיבור של קול היה מכלה את שיירי כוחותיי. נצטמקתי עד כדי פקעת קטנה של חיים, ושוב לא היה בי מקום לתהייה וחזונות. רק לכוכבים עדיין הייתי משתאה מאוד. הללו נהגו בי נוהג משונה ביותר. כל אותם הלילות לא הציץ אפילו אחד מהם אל פי הבור. הם פסחו עלי ועשו דרכם בעקיפין. מסבב הייתי את ראשי לכאן ולכאן ומכוֵין עיני לתפוס כוכב אחד מן הנחשלים בצבא מרום – ולא עלתה בידי. משל כאילו עזבו כולם את מעגלי הרקיע וערכו ערוגותיהם בשדה אחר. ובאחד הלילות הללו בהיותי משחק במחבואים עם הכוכבים שמעתי קול רשרוש על פי הבור. תחילה קפאו בי כל יצורי גוי, אחר כך נתלבו כל ניצוצי החיות שנשתיירו בי ואני קראתי בקול. אותו בעל-חי פלאי שבין השיחים נרתע לאחוריו ונבח אחת ושתים. זה היה כלב כופרי,888 כנראה, מסוג הכלבים שעיניהם עצובות ולשונם סרוחה. אין זאת, אמרתי, כי נתבסם מעתרת הריחות של אדמה ויער ונתעה הרחק מבית בעליו. רגעים אחדים שאף בנחיריו את הריח העולה מבור כלאי – ונסתלק. התקוות נשתגשגו בליבי כשיחי-ורדים ביום קיץ. הכלב ודאי שבא מבית איכרים, וכיון שריחי ישתמר בזיכרונו חזקה עליו שלא ייתן מנוח לבעליו וינהגם הנה בבוקר. ואולי כלבם הוא של אנשי-סתר הסובבים לילה ביער ומתכנים את עלילותיהם הקטנות. ואפילו הוא חניכם של אנשי שמידט, המגדלים כלבים לשם ציד אנשים, גם אז ברוך יהיה לי בבואו ובלבד שיעלוני מן הבור.
כל אותו לילה לא ישנתי. אש קדחה בי וסמרמרות אחזוני בלי הפוגה. הוזה הייתי בכלב והנה הוא מושך ברצועה הכרוכה בצווארו, והאנשים נגררים אחריו ומקללים אותו חרש והוא מייבב ומרחרח ומנהם. עם עלות השחר התגברתי על עצמי ובזחילה הצלחתי להטיל את גופי במהופך, כלומר הנחתי ראשי על מרגלות הדרגש למען יראו מושיעי ממרום-הבור את פניי והבחינו מיד מי הוא הנמצא במעמקים. בבוקר התחיל גשם יורד. טיפות המים נפלו על פניי, אך אני לא זזתי ממקומי. הגשם השיק בין טרפי האילנות והשלה את אוזניי בטפיחה מדומה של רגליים יחפות. בצהריים נהפך הגשם למטר סוחף ואשדות קטנים היו ניגרים לבור. נטלתי את הכידון בידי הרפופה והייתי מחרץ חריצים באדמה לכוֵין בהם את סילונות המים. הכלב לא חזר והיום החשיך. אמרתי להתפלל, אך מלבד שברי פסוקים של ספר תהילים לא יכולתי להעלות בזיכרוני תפילה כהלכה. התחלתי בוכה מתוך הרוגזה ומתוך החלחלה. כשאזלו דמעותיי כבדו עפעפיי מאוד. חשתי כי יורדת עליי השינה הגדולה שאין אחריה ולא כלום. ובטרם תתעכר סברתי נתחוור לי לפתע פתאום, כברק המבריק באישון לילה, כי אין בעולם אלא שאלה אחת ויחידה ופתרונה כולל את פתרון כל יתר השאלות כולן. והשאלה היא שאלת אלוהים. כל מה שאדם הוגה וחושב ואומר – בחינת מחלוקת הוא, בה יצביע בעד אלוהים או כנגדו. זו היתה מחשבתי האחרונה. לאחר מכן נעצמו עיניי. אמרתי בליבי: איני יכול לחכות עוד כי עליי לישון, וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן - - -
אהוד בן עזר: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!"
[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 84, 27.10.05[
עם תום מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945, יצא גיליון עבה מיוחד, גיליון הניצחון, של השבועון המעולה "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", כמובן בתקופת המנדט הבריטי.
הופיע בו סיפור על יהודי שבילה את שנות המלחמה בבור והצליח לשרוד תקופה ארוכה, אך סמוך לתום המלחמה הוא מת ברעב או במחלה בגלל תנאי חייו הבלתי-אפשריים. הסיפור מסתיים במילותיו האחרונות: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!" – והיה מודפס בו גם רישום אמנותי בשחור-לבן של האיש בבור.
הייתי אז בן תשע וכבר ידענו את כל תולדות המלחמה וזוועות הגרמנים, בין השאר מהדיווחים הנאמנים בחוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת שלמה סקולסקי ויעקב חורגין. הסיפור מאוד השפיע עליי. אינני יודע מי מחברו. 60 שנה חלפו מאז ולא הצלחתי לשים ידי על גיליון "הגלגל" ההוא, ומאוד הייתי מודה למי מהקוראים שיודע משהו על הסיפור ומחברו ויכול לשלוח לי לפחות את צילום הסיפור עם תאריך הופעתו המדוייק.
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135, תל-אביב
*
לאהוד בן עזר שלום.
גיליון "הגלגל" שאתה מזכיר היה גם בשבילי הרבה יותר מחוברת סתם. רכשתי אותו בהיותי בן 10. אימא הסכימה לי לקנות אותו במחיר 50 מיל (אז "מחליף צבעים" עלה מיל). דפדוף בו מגלה את שפע החומר שבו. לי הוא היה אנציקלופדיה ראשונה בחיי: נאום לינקולן בגטיסבורג, פילדמרשל סמאטס, סקירת אירועי המלחמה, תמונות המנהיגים והגנרלים (ז'וקוב, ברדלי, מונטגומרי), דוד לאו הקריקטוריסט, א.ט.ס. [חיל הנשים המלכותי הבריטי], דף מתוך "מיין קאמף", גרניקה של פיקאסו, פלמינג – פנצילין, ארבע החירויות, הסיפור המרגש של יצחק שנברג [שנהר] "ימים – מסיפורו של פליט". כל אלה קרא ילד בן 10 עשרות פעמים ושמר את החוברת 60 שנה.
באיחולי בריאות,
חנוך לקח
נ"ב: אשתדל לצלם עבורך את הסיפור הנ"ל.
[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].
*
לאהוד,
רצ"ב תצלומי סיפורו של שנברג, [עם רישומיו של נפתלי בזם] וכן תצלום (לא מוצלח במיוחד) של עמוד השער. ככל שחיפשתי, לא מצאתי את מועד ההופעה. פשוט – אין. אולי הוא מתחבא באיזשהו עמוד פנימי. השער – בצבעים מלאים. ההדפסה – על נייר משובח ביותר, שלא כמו בימים ההם. המחיר – 50 מיל.
בידידות,
מוטקה נאור
[ד"ר מרדכי נאור. המכתב נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].
*
אהוד בן עזר עונה: קראתי את הסיפור וחזרתי 60 שנה לאחור אל הילד בן 9 שהייתי קורא בו ושומרו שנים רבות עד שאבד. אולי משום שהיה זה גיליון הניצחון, זכרתי שגיבור הסיפור מת בבור ביום הניצחון שאליו לא זכה להגיע, אך לפי מה שקראתי עכשיו הוא מת כבר זמן רב לפני תום המלחמה.
הסיפור מרתק וכתוב בידי סופר חשוב ונשכח, שהיה תקופה קצרה מושא לאהבה עזה מצד דודתי אחות-אבי אסתר ראב, כפי שגם כתבתי על כך בסיפור חייה, "ימים של לענה ודבש". הוא לא היה בשואה אלא עלה ארצה שנים קודם לכן, והסיפור המרגש הוא בידיוני לחלוטין. (מה שמוכיח שלעיתים דווקא מי שהיו בשואה וכותבים ממקור ראשון, כותבים גרוע, אפילו שמתפרנסים מזה שנים רבות, גם דור שני ושלישי, ואף לנינים ולנינות עוד תהיה אפשרות לומר לגרמנים שאנחנו דור רביעי מבינים את הסבל הפלסטיני כי סבא-רבא שלנו נהרג בידי הנאצים).
ברצוני להעתיק מחדש את הסיפור ולתיתו ב"חדשות בן עזר". מאחר שאני טרוד מבוקר עד ערב בכתיבה, לא רק של המכתב העיתי, אודה אם מי מהקוראים יתנדב להקליד לי אותו בקובץ ווֹרד, ואשלח לו בדואר את תצלום הסיפור.
[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].
*
הסופרת לילדים ולנוער זהבה קור נענתה מיד לבקשתי והקלידה את סיפורו של יצחק שנברג. שמרתי במחשב לכל דורש את נוסח הקלדתה המדוייקת, בכתיב החסר והתקופתי, והרשיתי לעצמי להעביר כאן את הסיפור לכתיב מלא ומודרני, מבלי לפגום כהוא-זה בתוכנו ובסיגנונו.
"ימים" הוא סיפור חזק הנחרת בזיכרון מעבר לנושא ההיסטורי שהוא בא להביע. אפשר לראות בו יסודות דומים לסיפורו של קאפקא "המטאמורפוזיס" (הגלגול) שיש להניח ששנברג קרא אותו במקורו הגרמני, אבל אולי אני טועה. "ימים" הוא סיפור קלאסי מעבר לזמן ולמקום.
יצחק שנברג, לימים שנהר, נולד בעיירה בגבול אוקראינה-גליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על גבי גמלים, ואז יצר את שירו פזמונו "גמל גמלי". הוא כתב גם פזמונים רבים אחרים הנחשבים "עממיים" – בהם "כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר" שהלחין ידידיה אגמון, או "בחשאי ספינה גוששת" שהלחין שלום פוסטולסקי [ראוי לערב בצוותא!]. בשלהי 1923 עבר שנברג למרחביה ועבד בחריש. שירו הראשון שנדפס ב"הדים" בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, נכתב במרחביה. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של שלמה זלמן שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ" המופלאים, שבהם התפרסמו הפרקים הראשונים של הרומאן "שירה" לעגנון. הוא היה עורך הוצאת שוקן עד למותו בשנת 1957.
בביוגראפיה "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב" (בהוצאת "עם עובד", 1998, 600 עמ'. הכרך טרם אזל וניתן לרכושו בהוצאה ב-30 שקל) – מוקדש פרק שלם לפרשת אהבתה של אסתר ליצחק שנברג-שנהר: "חייתי עד לשנת... ולא ידעתי ארוס" – גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר (עמ' 399-406).
מבלי לספר עדיין את כל פרשת האהבה של אסתר ראב, המתוארת בפרק הזה, נביא כאן את דמות דיוקנו של שנברג הצעיר, כפי שהיא מתארת אותו ברשימתה ימי "הדים". תקופת התרחשות הסיפור היא בין השנים 1925 ל-1930, והרשימה נדפסה לראשונה בירחון "מאזניים" מחודש מרס 1969.
מתוך "ימי הדים" לאסתר ראב
...וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי-סופרים; כן, פרחי-סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות-דווי – ורוסיוּת דשנה מתורגמת.
ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והרווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ורבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותנתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.
על גדות הירקון
שם ישבנו גם בכינו בזכרנו
שאפשר גם לצייר כמו בני-אדם שהם גם ציירים
מאת מבקר אמנות יוצא דופן חוני המעגל
במוזיאון תל אביב לאמנות נפתחה ביום חמישי, 24.11.05, תערוכה בשם "נחל הירקון באמנות הישראלית", האוצרת: ורדה שטיינלאוף. שניים-שלושה החדרים הראשונים מעניינים, החל משתי גלויות חומות של הירקון מעשה ידי הצלם נרינסקי, שישנן גם באוסף הפרטי שלנו, וכלה בתמונות ירקון אחדות מהתקופה היפה של הציור הארצישראלי ובהן משל ראובן, פלדי, נתון, ציונה תג'ר ואחרים, עוד ציירים וציורים קסומים משנת העשרים והשלושים של המאה שעברה. תענוג חושני למתבונן.
אחר כך יורדים – לשממה. לא רק הירקון התכער ונדלח (אף כי צלול לא היה גם בעבר) אלא גם האמנות שמטפלת בו בציור, ברישום, בצילום, ובציור מבוסס-צילום, בחמישים-שישים השנים האחרונות – פשוט אינה מעניינת, בקושי קשורה לנושא, ומה לעשות, כגודל היומרנות כן גם עוצמת הקור והניכור הנושבים ממה שכאילו אמנות. למעט אולי ציורים אחדים של רות צרפתי בסגנון של ספרי ילדים.
אחר כך יורדים לתערוכה "אל המעיין" – הירקון כחתך-רוחב במטרופולין של ישראל, אוצרים: מאירה יגיד-חיימוביץ, נטלי קרסט וזאב מאור. חיפשנו תמונה, לא מצאנו. רק הרבה מסכי מחשב לווידאו באולמות אפלים-למחצה ומפל של אסלות וכיורים משומשים. מה יש להגיד כשאין מה לומר, כמאמר הגששים. בשעתו עשו תערוכה של ציורי חמורים במוזיאון גוטמן, והציגו שם ציורים בני-ימינו שעשו לפי הזמנה ציירים שכנראה מעולם לא ראו חמור ולא זין של חמור חי ו/או נושך ובועט. ככה זה נראה גם כאן, בקשר לירקון. סרטי טלוויזיה אני רואה בבית או כהדרכה לתערוכה של ציורים ממש. אבל אם הצפייה בתערוכה-עצמה פירושה לשבת שעות ולצפות במסכים, אז כבר יותר טוב לשבת ולהסתכל על הירקון גם כשהוא עדיין מזוהם עד כדי כך שחיידקי מחלת הבילהרציה, שקיננה במימיו דורות רבים – כבר נכחדו בזיהומו.
אני יודע שאני מסתכן בסקילה במה שאני עומד לומר עכשיו, וסקילה לא רק מידי הקהל הרחב אלא גם ובעיקר מידי אינטרסנטים מובהקים – בכך שאני מתעקש להצהיר שחלק ניכר מהאמנות הנוצרת כיום אצלנו, ובעצם לא רק אצלנו – הוא שיטפון של פסוידו-אמנות, לא פעם "יצירות" שנלקחות ממגרש הגרוטאות לתערוכה, להבזק קצר של תקשורת, ולאחר סגירתה נזרקות חזרה לגרוטאות כי אין מה לעשות בהן ואין הן שוות אפילו את הטורח שבהובלתן מהזבל להיכל ובחזרה. קחו לכם מודד פשוט ועימו סיירו בכל תערוכה וגלריה: "מה ממה שאני רואה הייתי מוכן לקחת איתי כדי לתלות על קירות ביתי, לפחות ליום-יומיים?" – ואתם תופתעו לראות כיצד משתפר פתאום טעמכם באמנות, וכיצד אף אחד לא יכול לעבוד עליכם. ואם גם תיכנסו עם המודד הזה לתצוגות של כריסטיס או סותביס לפני מכירה פומבית, תתפלאו לראות שיש בהן יותר דברים לקחת הביתה מכל תערוכה של אמנות בת-ימינו במוזיאונים, אפילו חינם.
הבה נחכה אפוא לתערוכת הכבשים של קדישמן, הנפתחת ביום חמישי הקרוב, ה-1 בדצמבר. שמענו שהכבשים אינן חדלות להזדווג זו עם זו מרוב התרגשות ולהטיל כתמים צבעוניים בתמונות שלהן, שבהן אותן קדישמן צייר. הכבשים הן חלק מובהק מהנוף הפסטוראלי והאורבאני הישראלי ואין מקום פנוי מהן, כמו הפרות הקדושות בהודו; ורק מי שלא ניחן בעין של אמן רואה אותן בדרך-כלל בתור ששליק או עטרת שומן לבן הנצלה על מרומי חרוט השווארמה המסתובב, שעיקרו עשוי מבשר הַתֶּרְכִּיס הקרויים אצלנו תרנגולי-הודו.
מתחם בית ביאליק בבניין העירייה הישן
ערב לכבוד הסופר סמי מיכאל
עם צאת ספרו "יונים בטרפלגר"
בהוצאת "עם עובד"
פרופ' יפה ברלוביץ על מקומו של "יונים בטרפלגר" במכלול יצירתו של מיכאל
ד"ר ראנן מזל על תפקידם של סופרים בזמן סכסוך בין עמים
יורם מלצר על הקול המוסרי הבוקע מחיפה
סמי מיכאל יענה לשאלות הקהל
קטעי קריאה: צבי סלטון
מוסיקה: "האם", יצירה מוסיקלית בעברית ובערבית מאת המלחינה ציפי פליישר בביצוע הזמרת הדס גור ובליווי ארבעה חלילנים
על-פי מילים מאת רחל יונה מיכאל (בעקבות "יונים בטרפלגר")
הערב יתקיים ביום חמישי, כ"ט בחשוון תשס"ו, 1 בדצמבר 2005
בבניין העירייה הישן, רח' ביאליק 27, תל-אביב
19.45 פתיחת קופות. 20.30 תחילת הערב. דמי כניסה: 30 ₪
דקה קצרה של אברהם שפירא באתר אינטרנט
קראתי ב"חדשות בן עזר", גיליון 92, על המחווה לכבודו של אברהם שפירא. אני מציעה לגלוש לאתר המופלא של משרד החינוך והתרבות מחוז הדרום בכתובת זו:
http://www.forum-morim.org/video-moreset/
באתר יש מאגר סרטונים "מדינה קמה" והם מובאים ברשימה כרונולוגית ארוכה. הקלקה על הקליפ עת לנטוע ועת לבנות 1956 תאפשר לך לחזות דקה קצרה באברהם שפירא.
בברכה,
ניצה ו.
געגועים לשרגא
או – שרון על תקן "הוועדה המסדרת" של מפא"י
רעידת אדמה באגף הַבְּרָרָה של הכנסת
רשימת "קדימה" ודאי תתבלט לטובה באיכות מועמדיה למקומות הראשונים לכנסת ובגיוון ובאיזון שיהיו כולם פרי הכרעתו של העומד בראשה; יהיה בה חידוש מרענן וכמעט בל יאומן בהיתכנותו מול חסרי הכישורים שמילאו את רשימות המועמדים של שתי המפלגות הגדולות כתוצאה משיטת ה"פריימריס" שאיפשרה להכניס לכנסת טיפוסים מפוקפקים שנפש הבוחרים נקעה מהם, ובצדק, ובייחוד ברשימת הליכוד.
שרון המפא"יניק מחזיר אותנו לימי "הוועדה המסדרת" שבראשה עמד שנים רבות מי שהיה יד-ימינו המפלגתית של דוד בן-גוריון – שרגא נצר. אף שלא היכרתי אותו אישית, ובשעתו סימל בעיניי כמו בעיני רבים את הצד השלילי שבהתנהלות מפא"י, הנה אוכל לומר שאחרי שהתעמקתי בקורות חייו, לאחר מותו, וביליתי שעות שיחה מוקלטות רבות עם אלמנתו דבורה ובתם רינה שפירא, לצורך כתיבת ספרי ""שרגא נצר, סיפור חיים" (הוצאת עידנים, ידיעות אחרונות, 1990) – אפשר לומר ש"התאהבתי" בדמותו (ולמדתי ממנו רבות גם לגבי השנים שאני עצמי עסקתי קצת בענייני ציבור באגודת הסופרים, באקו"ם ובסומליו"ן).
ידוע הסיפור, שכאשר הובא בפני שרגא שמו של חיים צדוק, לימים שר המשפטים, כמועמד לרשימה לכנסת (כמובן במקום ריאלי), אמר שרגא: "אבל כבר יש לנו תימני אחד, ישראל ישעיהו!" – וכאשר העמידו על טעותו, שצדוק אינו תימני, אמר: "אבל אם אני לא שמעתי עליו עד כה, אז שיחכה."
שרגא היה דמוקרט מושבע אבל בתנאי – דמוקרטיה ולא אנארכיה. דמוקרטיה? – אבל צריך להכין אותה קודם (כלומר, את ההחלטות שתעמודנה להצבעה ואת רשימות המועמדים). לכן צריך תמיד לבוא ראשון (עם יד מכוונת לסדר היום) ולצאת אחרון (שלא ישנו את ההחלטות אחרי שהלכת). רשימת המועמדים של מפלגה צריכה להיות כמו "חצר" (במובן החסידי, המזרח-אירופי) כלומר, אנשים צריכים להכיר זה את ריחו של זה כדי שיפעלו בהתאמה.
רבים קמו נגד הדמוקרטיה המונחית הזו, אבל לאחר תקופתו, כשהחלה הדמוקרטיה להשתולל ב"פריימריס" והעלתה לא פעם לעמדות ציבוריות חשובות אנשים חסרי דעת שאין להם הכשרה מקצועית לשום דבר – החלו הגעגועים לשיטה של שרגא נצר תוקפים חלקים לא מעטים בציבור, גם בקרב אלה שציירו אותו לפני-כן לכן כסמל לשלילה.
עם התפרסם רשימת המועמדים הריאליים של "קדימה", יהיה על מפלגות אחרות לערוך שידוד מערכות, אחרת חלק ממועמדיהם עלולים להיראות כאגף הַבְּרָרָה של הכנסת. וכדאי גם להזכיר לרוקחי הקמפיין של פרץ לכנסת, שהמגמה שלהם להסתיר אותו מהתקשורת ולהציב במקומו שמות מפוצצים שמצטרפים למפלגתו וצובעים אותו באור קצת פחות מגוחך – לא תצלח. הארץ כולה מתפוצצת מצחוק מקטע הטלוויזיה של נאומו באנגלית, הרץ באינטרנט. זו לא בושה או טיפשות לא לדעת אנגלית. הבושה והטיפשות הן לנאום בה כשלא יודעים. הנה שרון דיבר עברית בעצרת האו"ם ונחל רק כבוד.
מה לעשות, פרץ לא מתאים להיות ראש-ממשלה וגם אין לו סיכוי לכך. וגם אם יזחל לקואליציה עם שרון אחרי הבחירות, קשה לראות איזה שר בכיר הוא יהיה, שר הביטחון? החוץ? האוצר? – הצחקתם אותנו. וכאשר יתחיל חשבון הנפש ב"עבודה" לאחר הבחירות, אולי גם יתייחסו ביתר רצינות להאשמותיו של פרס על אי-סדרים בבחירות שהביאו את פרץ לראשות "העבודה" בתור אביר היושר הציבורי והלוחם הגדול בשחיתות ובמימסד.
הערה: התייחסויותינו לבחירות הקרבות ולמפה המפלגתית בכללה נובעות מהערכת מצב מפוכחת ולא בשירות אחד הצדדים; כך למשל תחזיתנו הפסימית לגבי מיספר המנדאטים שתקבל המפלגה שאנחנו חברים בה.
שיעור באפולוגטיקה יהודית: פינקלקראוט הזיקית
קוראי "חדשות בן עזר" (גיליון 91 מיום 21.11.05, "הזוועות שישראל אחראית להן") זוכרים אולי את ההשוואה שעשינו –
בין הראיון עם ה"פילוסוף" היהודי-צרפתי תקשורתי אלן פינקלקראוט שפורסם בגיליון "גלריה" של "הארץ" מיום 18.3.04 ושבו אמר:
"גם אני נגד מדיניותו של אריאל שרון וגם אני נגד בניית החומה, אבל לקרוא לזה 'נאציזם' זה אבסורד. רק תדמיין שני במאים – ישראלי ופלשתינאי, שני אנשים כמו סרי נוסייבה ודויד גרוסמן – יוצאים למסע, ש[אליו] יצאו סיון וחלייפי [שנגד סרטם יצא]. האם נדמה למישהו שגרוסמן או עמוס עוז היו מסתירים את הזוועות שישראל אחראית עליהם? לא. זה היה סרט של שני פטריוטים שמציגים את הזוועות הישראליות, אבל היה בזה אמת. אמת כואבת. אבל אמת."
– לבין הראיון עימו שהתפרסם בגיליון ה-18 בנובמבר 2005 של "מוסף הארץ" בכותרת "הם לא מסכנים, הם מוסלמים", ושבו אמר:
"אני חושב שהרעיון הנדיב של 'המלחמה בגזענות' הופך לאט-לאט לאידיאולוגיה שקרנית באופן מפלצתי. והאנטי-גזענות תהיה עבור המאה ה-21 מה שהקומוניזם היה עבור המאה ה-20. מקור לאלימות. היום יהודים מותקפים בשם שיח אנטי-גזעני: גדר ההפרדה, 'הציונות היא גזענות'. אותו דבר בצרפת. צריך להיזהר מהאידיאולוגיה של 'האנטי-גזענות'. כמובן, יש בעייה של אפלייה, יש רפלקס קסנופובי, זה נכון, אבל ההצגה של האירועים [ההתפרעויות בפרברים] כתגובה לגזענות צרפתית הוא שקרי לגמרי, שקרי לגמרי."
הראיון האחרון עסק כמובן בהתקוממות הפרברים המוסלמיים של פריס וערים אחרות בצרפת, ובמידה מסויימת גם בעתיד הקודר של יהודי צרפת. פינקלקראוט דיבר כגיבור גדול, כמי שמסכן לא רק את שמו ומעמדו אלא אפילו את חייו כדי לומר את האמת על המוטיבציה המוסלמית להרוס את אירופה; הוא דיבר על השקר שבגישה הפוסט-קולוניאליסטית של האינטלקטואלים הצרפתיים ועל עוד הבחנות ומסקנות, שמה מוזר – לנו מכאן הן ברורות כבר שנים, ולא היה לנו ספק שהמהומות תתחוללנה ושהן תהיינה רק קצה-קצהו של מה שעתיד להתרחש באירופה בעתיד הקרוב.
סיימנו את דברינו עליו במילים: "ובכל זאת מגיע צל"ש לפינקלקראוט על אומץ ליבו. לפחות אינו חרא כמו האינטלקטואלים הצרפתיים האחרים שמתרפסים בפני הטרור המוסלמי."
אך מתברר שהאיש אינו גיבור גדול כל כך כי לאחר שהראיון עימו תורגם לצרפתית והתפרסם ב"לה מונד" ביום רביעי שעבר [23.11.05], הוא נבהל מדבריו הנכוחים, התכחש להם בפומבי וחזר להיות אותו חרא של אינטלקטואל צרפתי שאת שכמותם הוא "העז" להוקיע בראיון. הנה קטעים מכתבתו של דניאל בן סימון ב"הארץ" מיום אתמול:
"ארגוני השמאל בצרפת התחרו זה בזה כמעט בחירוף נפש מי יתבע ראשון את הפילוסוף היהודי, או יגיש נגדו תלונה במשטרה בגין הסתה לגזענות. ביום חמישי האחרון, אחרי שקיבל איומים על חייו, החליט הפילוסוף לחזור בתשובה. בעצה אחת עם שוחרי טובתו, יזם תיקון נפש בתחנת הרדיו 'אירופה 1' ועל דפי 'לה מונד'.
"למראינו ברדיו, ז'אן פייר אלקבאש, אמר כי הוא אינו מכיר את האיש המצטייר מתוך הכתבה ב'לה מונד' [כלומר, הבאת הראיון איתו ב'הארץ'], ואינו מזדהה כלל וכלל עם דיעותיו.
"אתמול העניק הפילוסוף המותקף ראיון נרחב ל'לה מונד' ובו אמר כי הוא 'מתעב את האיש המצטייר מהכתבה [של 'הארץ' שתורגמה ל'לה מונד'], הוא אפילו מעורר בי סלידה. הוא זה הוא ואני זה אני. לתדהמתי הרבה, מאז יום רביעי שעבר [יום פרסום הראיון ב'לה מונד'] התברר שאנו נושאים אותו שם."
ובהמשך מסופר כי לכל אורכו של הראיון עימו ב"לה מונד", פינקלקראוט מכה על חטא ויוצא מגדרו כדי להלל ולשבח את המהגרים שבנו את חייהם בצרפת. לדבריו, הוא התכוון לומר דברים ברורים כדי לכפות אחריות למה שמתרחש בפרברי העוני "האינטגרציה (של תושבי הפרברים) היא חובתנו," אמר.
בעקבות התנצלותו בוטלו התלונות והתביעות שהוגשו נגדו.
גרשם שלום, ש"פילוסופים" כפינקלקראוט היו יכולים לצחצח את נעליו תריסר לנעל לאחר שמתברר שהם יודעים לצחצח, אמר בשעתו כי רק בישראל ייתכן מחקר היסטורי חסר פניות בכל התחום של יהדות, עם ישראל וחוכמת ישראל, זאת מאחר שבכל מקום אחר בעולם עמד ועומד מחקר היהדות בסימן האפולוגטיקה, כלומר, הצורך של היהודים לגונן על עצמם, להסתיר פרקים אפלים בעברם ובאמונתם ובלבד שימצאו חן בעיני הגויים שבקרבם הם יושבים.
שלום כמובן לא תיאר לעצמו שאותה אפולוגטיקה בפני גויים תָזְנֶה חלקים רבים באקדמיה הישראלית בתחום מדעי הרוח, שיכולים להתחכך לשון ליד לשון עם הלשון של פינקלקראוט עלוב-הנפש בתאוות ליקוק התחת של הגויים ככלל, ובארץ החופש צרפת בפרט. אפולוגטיקה ישראלית שמתבטאת בפרסום מחקריהם בלועזית בכתבי-עת מדעיים מכובדים וספריהם בהוצאות אקדמיות בלועזית, כאשר מגמותיהם של העורכים המדפיסים, וקני-המידה שלהם לפרסום, הם לרוב אנטי-ישראליים, וזו ה"סחורה" שהם דורשים מהכותבים.
אבל אולי שלום בכל זאת צודק. הנה, פינקלקראוט הצרפתי מתנהג כ"אנוס" בנוסח הווידוי וההתכחשות-לעצמך של משפטי הטיהורים ברוסיה הקומוניסטית, ואילו שלנו, במדינתנו הציונית, רשאים לכתוב מתוך חופש גמור – החופש לשקר, לזייף, להתחנף ולחרבן על עצמך ברבים.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשרים ושלושה
"מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"
וכשחזרנו למלונה המוצלת ישב גיורא ברגליים משוכלות, כמו בודהא רחב-כתפיים, רטיית-השק עדיין על מצחו, ועישן סיגריה. על השולחן המאולתר היתה מונחת חפיסת סיגריות "מַטוֹסְיַאן" שעל חזיתה מודפסת אליפסה צבעונית ובתוכה מצויר סמל הצבי קל הרגליים וזקוף הראש והקרניים כשהוא ניצב במידבר. את סוג הסיגריות האלה עישן אבא בשנותיו הטובות.
הסמלים והציורים של חפיסות הסיגריות למיניהן, המַלָח של "פּלַיֵירס", הגמל של "כַּאמֵל", כדור-העולם של "אוניברסל", רשת-הכסף של "עדן", הזָקֵן עם התרבוש של "סימון אַרְץ", האודם של "אודם", "אטלנטיק", "מַסְפֵּרוֹ", העלווה בגון ירוק-כחול כהה של "יָסְמִין" – אותם היינו נוהגים לשפשף מעט על פני הרצפה בהצמדת שולי פקק-הפח של בקבוק, והתוצאה היתה מעין מטבע-קרטון משוננת ועל פניה הציור. היה ערך-חליפין כמעט קבוע למטבעות הללו, על פי מידת שכיחותו או נדירותו של כל סוג אצל המעשנים.
היכולת שלנו לעצב לעצמנו במו-ידינו את הצעצועים וכלי-המשחק, חוץ מפריטים נבחרים כמו כדורגל, נתנה לנו תחושה מופלאה של חופש ועצמאות, טִשטשה את ההבדלים בין מי שבא מבית עני למי שבא מבית עשיר, והעניקה חשיבות יתירה למי שניחן בתבונת-כפיים. אמנם, קופסת מֵכַּנוֹ מברזל ובה עשרות פסים, גלגלים וברגים, שאפשר לבנות מהם מנופים ומעליות, או קופסת מתכת כבדה ובה אוסף של עשרות חיילי עופרת נדירים, בצבעים ובגדודים שונים – מי שהחזיק בהן היה מסתכל על כל השאר מגבוה.
"קח סיגריה 'מטוסיאן'," הצביע גיורא לעבר החפיסה, "היא שייכת גם לכם. לכל אחד מגיעה עכשיו מנה של שתי סיגריות."
נכון. גיורא ערך בינינו "מגבית" כדי לקנות כמה וכמה דברים נחוצים ליום-השדה, ובכללם חפיסת הסיגריות. זאת ועוד, היום מקפידים כולם ואומרים – סיגריה, סיגריות, אבל אז לא ידעו שזו שגיאה נוראה לומר – סיגרה, סיגרות, ושאסור לכתוב כך בעברית ובייחוד בספר עברי.
צבי לקח שתי סיגריות, הצית אחת מהן בגחלת שהביא מהמדורה העוממת בחוץ, "כדי לחסוך בגפרורים בתנאי שדה," והציע לי את הגחלת.
"לא, תודה," אמרתי. אבל את המנה של שתי הסיגריות לקחתי.
"מה, אתה מפחד לעשן?" שאל צבי.
"לא," אמרתי, "אני לא נהנה מזה."
"איך אתה יודע אם לא ניסית?"
"פשוט לא מתחשק לי."
ואכן, גופי כבר היה מגורה מן הזיעה המלוחה והאבק והעגבניות שקטפתי בשדה התירס ומיץ האבטיחים הדביק. ברצון הייתי חוזר הביתה, לשבת רחוץ ונקי בתחתונים בחדר הקריר והאפלולי ולקרוא ספר. התאווה שלי לקרוא היתה עצומה בימים ההם. נלי, אהבת נעוריי, הופיעה אז בדמיוני בסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין אשר התפרסם בהמשכים בשבועון "הבוקר לילדים". וכאשר קראתי את "דוֹן קישׁוֹט איש לַמַנְשַׁה" בתרגומו של ביאליק, היתה נלי בעיניי דוּלְצִינֵיָה בת טוֹבּוֹסוֹ. סַנְשׁוֹ פַּנְסָא – גיורא. החמור הערבי החולה שלי – רוֹסִינַנְטֵי. ואני האביר המאוהב דון קישוט המחזיק כידון-עץ ורוכב על גב סוסו בשדרות ברושים אפלות ולאורך משוכות האַקַצְיוֹת, ומהרהר בפרשת המלחמה הגדולה בטחנות-הרוח, ובמכשפים, ובארמון המכושף, ובצבאות אֲלִיפַנְפָרוֹן שנהפכו לעדרי כבשים במעשה כשפים. ובייחוד מצאה חן בעיניי חתימתו של דון קישוט הלמנשי על איגרת אהבתו לדולציניה הטובוסית:
"שֶׁלָךְ עד רדתו שחת, האביר בן דמות היגון."
הה, אילו חלפה לפתע נלי על פניי באחד המשעולים ונעצה בי מבט אחד, אילו יצאה לקראתי מבין העצים המוצלים של גן הניסיונות של אחוזת פלז, שהיו בו עצי פרי נדירים שניסו אז לאקלֵמָם, אחד-שניים מכל מין, מנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, חבוש, דובדבן, אפרסק, אגס, שסק, ועצים מוזרים אחדים שלא ידענו אפילו את שמם – אילו יצאה ושאלה ממני לקרוא את הספר "שלושה בסירה אחת מלבד הכלב" שעל פיו אני כותב את הפיליטונים שלי – כך הייתי מקווה בנודדי לאט על חמורי המוּשְׁחַן במשעולי הפרדסים. ובינתיים מהרהר ברקיחת צְרִי הפלאים, צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, העשוי מעט יין ושמן ומלח, וחֲלָפוֹת – אשר ביאליק כותב עליהן בפירוש שהן מין עשב הנזכר הרבה במִשנה ובגמרא, אך לֵך ומצא אותו כאן! – מוטב אפוא להשתמש בפרחי האַקַצְיָה הצהבהבים, אשר הבּרוֹן רוֹטְשִׁילְד הביא את עציהם ארצה לשם תעשיית הבושם.
באחד ממסעותיי אל קצות הפרדסים מצאתי את החמור המוכה-שחין וחסר-הבעלים אשר נמלט כנראה מהכפר הערבי הקרוב או אולי שוּלח לחופשי לאחר שבעליו התייאשו ממנו וראוהו בחזקת נבלה מהלכת על ארבע שאין צורך לטרוח אפילו ולהשליכה אל השדה. הילוכו של החמור היה איטי, עיניו עצובות, אוזניו מושפלות, עצמותיו בולטות מבעד לשחיף גופו, ופצעיו פעורים ומעלים מוגלה. הוא זקף בי מבט של יתמות וכל עמידתו היתה צנועה ונחבאת, כמתבייש במחלתו. משכתי אותו אחריי וקשרתיו בחבל לגדר בפאת-השדה הגובלת עם חצר-ביתנו.
למחרת הנחתי על גבו שק נקי ורכבתי עליו בשבילי השדות וסיירתי ברחבי האחוזה. פסיעותיו של החמור היו מדודות. לאיטו הלך, כמהרהר בגורלו. אוזניו הארוכות נוטות כל אחת בזווית אחרת, לפי מקור הרעש. שום כוח שבעולם לא היה יכול להכריחו למהר צעדיו, אך לא ניסיוני הצנוע לשלוח ידי מאחוריי ולדקור אותו במקל בקצה גבו, ממש לפני הזנב, כפי שנוהגים על הרוכבים בחמור מאז מְחמרים חמורים בעולם.
ובכל זאת הייתי גאה – הנה גם לי יש חמור פרטי המוליך אותי ממקום למקום, כנכבדים שבאיכרי המושבה, וכן כמה מחבריי בני-כיתתי, ובהם גיורא, אשר רוכבים לכל מקום שמתחשק להם על גבי חמוריהם הגבוהים, או רותמים אותם לעגלות הנמוכות, הדו-אופניות, בעלות הצמיגים הממולאים אוויר, שנסיעתן רכה, והם מביאים בהן את השחת הקצורה מן השדה או שולחים כד חלב למחלבה.
שחון ושחוף ונוטה למות יותר מאשר לחיות – ועדיין לא היה שני לו בזרג. כל פעם שעמד להשתין היה נפתח ומשתלשל ממנו, כקנה של טלסקופ, קפל מתוך קפל – זין שחור ארוך ועבה מאוד שכמעט מגיע לגעת באדמה.
כמו שנאמר: "כל המקנא בחמורו, חמורו גדול ממנו."
ו"הו, מי יתנני אבר כחמוֹר..." שפלטתי יום אחד באמצע דקלום פרק תנ"ך שהיה עלינו לדעת על-פה בכיתה.
יום אחד נעלם חמורי ואיננו.
לקחתי את שתי הסיגריות שהיו שייכות לי ושמתי אותן בשקית-האוכל הריקה שלי. אצלי זו תכונת מִילדות – כל מה שנותנים לי אני מאסף ושומר אצלי וקשה לי להיפרד מחפצים ישנים ובייחוד מניירות. עד היום שמורים אצלי כל הפיליטונים שכתבתי למסיבות הכיתה ומאחור יותר לפגישות של "השִכבה" בצופים, חוץ מאחד שנרטב בכיס חולצתי בעת הטיול למוחרקה, בגשם.
מדוע לא עישנתי אז, ביום-השדה? אינני יודע. עובדה, גם כיום אני לא מעשן סיגריות, רק מקטרת, וגם זאת פעם אחת ביום, לפנות-ערב. מעודי לא יכולתי לשאת את המחשבה שייכנס עשן לריאותיי. הדבר ניראה לי מזוהם מאין-כמוהו. את עשן המקטרת, לעומת זאת, אני טועם רק בפה, ובריחו, ונוסף לכך הוא מגרש יתושים. כשהייתי חייל מילואים ביחידת חובשים במלחמת יוני 67' היה עיקר עיסוקנו רוב היום לגרש גדודים וחטיבות זבובים שהתנפלו עלינו בהמוניהם. הייתי מעשן אז מבוקר על לילה, וחבריי החיילים הצטופפו סביבי במעגל כי עשן מקטרתי גירש את הברחש ואת הזבובים והיתושים. עד שנגמר הטבק, והם היו מחפשים עבורי חפיסות של סיגריות סוריות כדי שאפורר אותן אל תוך מקטרתי.
ואולי לא עישנתי מפני שאבא היה מעשן כרוני, ובלילות היו באות עליו התקפות שיעול רצחני, ממושך, כאילו הריאות נובחות. היתה לי כבר אז איזו הרגשה עמומה שהוא מעשן מתוך ייאוש, שהוא מעניש את עצמו והורס את גופו בתאוות העישון המשונה הזו. ואכן, הוא הזקין טרם זמנו, ומת בהתקף-לב עוד בטרם הגיע לגיל שבו אנשים יוצאים לפנסיה ומקבלים קצבת-זִקנה.
וכשחזרנו מיום-השדה, אבא כבר ישב בכיסא-נוח על המרפסת. כך היה נח מדי יום, לפנות-ערב, אחרי המקלחת, בשובו מן העבודה.
"איך היה?" שאל אותי והתבונן בי בעיניים חודרות. הוא לא האמין ביותר בכוחותיי, אך בסתר-ליבו קיווה שאהיה גאון, לכן היה בטוח, או שמא היתה זו תקוות-סרק מצידו – כי כאשר עינו אינה פקוחה עליי אני מחולל דברים גדולים, לטוב או לרע.
"בסדר," אמרתי.
העדפתי שלא לספר לו מה בדיוק התרחש.
אחר-כך שלפתי את שתי הסיגריות, שעתה היו בכיס החולצה שלי, וכיבדתי אותו.
"קח, הבאתי לך 'מטוסיאן'."
"מאיפה יש לך?"
"קנינו ליום-השדה והתחלקנו בינינו."
"למה לא עישנת את שלך?"
"ככה. לא התחשק לי."
הביט בי במבט חודר, ותשובתו נחרתה בזיכרוני ולא נשכחה ממני מאז:
"בפעם הבאה כשאתם מעשנים אני לא רוצה שתביא את הסיגריות לאבא שלך אלא תעשן אותן יחד עם החברים שלך, תהיה כמו כולם, בני, ואל תתבדל, שמע לעצת אביך הזקן – "
והאמת, כלל לא היה זקן באותה תקופה. וכשאני עושה את חשבון השנים מסתבר שהיה בערך בגילי כיום, ואולי אף יותר צעיר.
הייתי גאה בחינוך הנאור של אבא. ככה לדבר! אבל לעצתו לא שמעתי. הלכתי בדרכי שלי. ולא נעשיתי כמו כולם. עובדה, אני יושב כל הימים בבית, וכותב, ועושה הפסקה – ומבשל, ומתבטל וקורא ושוגה בדמיונות, ואילו אשתי עובדת מחוץ לבית, נוהגת במכונית, ולפני שנים גם עישנה כקטר. לי אין אפילו רישיון-נהיגה ומעודי לא חסר לי.
אבל גם אין לי כבר רגש נחיתות.
ואני לא מעשן סיגריות.
כן, כבר סיפרתי, רק מקטרת.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק עשרים וארבעה: משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
פגישה עם ספרים חדשים
דברי ברכה: מר נתן וולוך, מ"מ ראש העיר תל-אביב-יפו
המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים
עם הופעת הספרים:
"גבר, אשה, תעודת זהות", שאלות של זהות בספרות העברית
מאת ד"ר ארנה גולן, בהוצאת "חורב"
על הספר: פרופ' הלל ברזל, המשוררת ש. שפרה והמחברת
"מסעותיי עם ספרים", אסופת מאמרים על ספרים וסופרים
מאת הסופר שמאי גולן, בהוצאת "אסטרולוג"
על הספר: פרופ' חנה יעוז, הסופר אהוד בן עזר והמחבר
מרק גילנסון, גיטרה קלאסית, תלמיד המגמה למוסיקה מתיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין
מנחה: המשוררת אסתר אייזן
יום שלישי, כ"ז בתשרי תשס"ו, 29 בנובמבר 2005, בשעה 20.00
ב"בית הסופר" , קפלן 6, תל-אביב
הכניסה חופשית. יוגש כיבוד קל
בחסות אגודת הסופרים העברים, עיריית תל-אביב ומשרד החינוך והתרבות
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הננו מתכבדים להזמינכם לערב עיון ועניין בנושא:
מרד גטו וארשה, הערכה מחדש
בעקבות מחקרו של משה ארנס על האירגון הצבאי היהודי (אצ"י)
משתתפים: ד"ר שרה אוסצקי-לזר, ד"ר לורנס וינבאום
אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, פרופ' משה ארנס
מנחה: יוסי אחימאיר
יום חמישי, כ"ט בחשוון תשס"ו, 1 בדצמבר 2005, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רחוב המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל