| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 94
תל אביב, יום חמישי, כ"ט בחשוון תשס"ו, 1 בדצמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: לאכול בטעם מושבה של פעם, כי מה שהיה עדיין קיים
במחלבת שוורצמן בבת שלמה
הבית ביקב 1882, השקרים של זיכרון בעקבות ראשון
בֶּנְדָלֶה: "אמנות איננה משהו לתלות על הקיר בסלון בבית"!
יחימוביץ' על כניסתה לפוליטיקה: "כאשר אני רואה את כל הזוועה מסביב!"
שני סיפורים של אסתר ראב העוסקים בפרשת אהבתה ליצחק שנברג-שנהר ובהתפכחות ממנה
ערב שירי תל אביב, אליהו הכהן ואורה זיטנר, צוותא, בהנחה לקוראינו
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 24
בְּאֵרי צימרמן
מי ששורף ספרים
מִי שֶׁשּׂוֹרֵף סְפָרִים
יִשְׂרוֹף אֲנָשִׁים
מִי שֶׁכּוֹרֵת עֵצִים
יִכְרוֹת אֲנָשִׁים
מִי שֶשָּׁתַק כְּשֶשָּׂרְפוּ סְפָרִים
הָאִם יִשְׁתּוֹק כְּשֶׁיִּשְׂרְפוּ אֲנָשִׁים?
מִי שֶׁשּׁוֹתֵק כְּשֶׁכּוֹרְתִים עֵצִים
הָאִם יִשְׁתּוֹק כְּשֶׁיָּעוּפוּ רָאשִׁים?
מִי שֶׁכָּתַב שִׁירִים
כְּשֶׁשָּׂרְפוּ סְפָרִים
הָאִם יִכְתּוֹב שִׁירִים
כְּשֶׁיִּשַׂרְפוּ אֲנָשִׁים?
וּמִי שֶׁכּוֹתֵב שִׁיר כְּשֶׁכּוֹרְתִּים עֵצִים
הָאִם יִכְתּוֹב כְּשֶׁיָּעוּפוּ רָאשִׁים?
הָאִם יִכְתּוֹב כְּשֶׁיָּעוּפוּ רָאשִׁים?
הָאִם יִכְתּוֹב כְּשֶׁיָּעוּפוּ רָאשִׁים?
27.11.05. פלסטינים מכפר סאלם דיווחו היום כי מתנחלים כרתו במהלך הלילה יותר מ-200 עצי זית בכפרם שליד שכם. הם דיווחו למשטרת שומרון, כי מתנחלים הגיעו למקום עם מסורים חשמליים וכרתו עצים ממטע השייך לתושבי הכפר. המשטרה מנסה לאתר את האחראים למעשה.
לאכול בטעם מושבה של פעם
כי מה שהיה עדיין קיים
במחלבת שוורצמן בבת שלמה
לחולפים במכונית על פני המושבה הוותיקה בת שלמה, בדרכם מצומת פרדיס ליוקנעם מצפה הפתעה מרעננת בדמות מחלבת שוורצמן ברחוב הראשי היחיד, בצד הדרומי של המושבה הקטנה. לשם כך יש לוותר על המעבר התחתי בכביש המחודש, ולעבור בנתיב שלצידו או מעליו, תלוי מאיזה כיוון באים.
משק שוורצמן המשפחתי נוסד בשנת 1889 וצילומי הדור הראשון והשני, כמו גם תצוגה של כלים מתקופת העלייה הראשונה, ממלאים את המחלבה הקטנה ואת החצר זרועת השולחנות והשרפרפים, כאשר קרקורי תרנגולות מהלול הצמוד מקדמים את פני האורח ומודיעים לבני המשפחה על בואו, יחד עם נביחות קלות של כלבים, וריצת החתולים מכל פינה לכל פינה גם על עץ התות הגדול והמצל. כלים חקלאיים עתיקים ממלאים את החצר הכפרית, ובית שימוש קטן עם ניאגרה בנוסח עתיק ממלא צורך חיוני של הבאים מהצפון דרומה או להיפך להתפנות לקראת המשך הנסיעה. במחלבה פנימה מחכה לכל אורח כד גדול שומר-חום של קפה תורכי מעולה עם הל, הנמזג חופשי לספלונים קטנים, ומבחר טעימות של זיתים, שמן זית וגבינות.
מה כדאי לקנות: בראש ובראשונה את גביעי היוגורט 4% שהם מן הטובים שטעמנו בישראל. לא נתעלל בחיככם היבש בתיאור טעמו הגנוז של הקרום המוקשה מעט על פני הגביע. אחר-כך גביעי הלָבָּנֶה, ומבחר הגבינות, כאשר המומלצות הן גבינות קאשקוואל מחלב עיזים או כבשים, וגבינות לבנות חצי-קשות בתיבול זרעי חרדל, צמחי תבלין או ללא תיבול כלל. מומלץ לשתות גם כוס סיידר חם. לקנות מלח-צמחים, זעתר, ועוד תערובות תבלינים מעניינות, וגם שמן זית, ריבות, פיתות טריות, זיתים ירוקים ושחורים, דבש, מָלבִּי, ומוצרים נוספים שהמאפיין את כולם שהם מעשה בית, תוצרת משק שוורצמן. זיו שוורצמן, הדור השלישי, ועימו סיגל והבנות לבית שוורצמן, שומרים בקנאות על האופי המקורי של בית המשפחה העתיק, החצר וחדר החנות, שהוא גם חצי מדאפה וחצי מוזיאון. והם זוקפים לעצמם מסורת בת שלושה דורות של יצרני גבינות ייחודיות, זיתים ושמן זית משובח לפי הטעם של פעם. כמובן שעליי קשה להם לעשות רושם. מול ה-1889 שלהם אני שם את ה-1878 שלי וקשה להם לעכל ש"אשכנזי" עירוני שמן כמוני שייך למשפחת איכרים ותיקה מהם בארץ.
לאחרונה ביקרנו אצלם, ארבעה מבוגרים, בשעת צהריים מאוחרת, וסיגל הנחמדה פתחה לנו שולחן בחצר, כשהתרנגולות מקרקרות באוזנינו ומטילות ביציהן, וכלבים רודפים בצחוק אחר חתולים מתחת לספסלינו ובין רגלינו כמו טילים חיים, ועל השולחן פרושים שני מיני פיתות חמות מאפה-בית בכמות ענקית, הדקות ממולאות עלי תבלינים, והעבות מתובלות בשמן זית, סומסום ושכבה עבה של זעתר. גביע יוגורט. צלחת לָבָּנֶה. צלחת סלט גדולה, ממנה אכלנו וגם הותרנו (אמנם, לא סלט ארצישראלי אמיתי של המושבות כי בשלהם היה הרבה חסה שמקומה לא יכירנה בשכמותו, וכבודה במקומה מונח כשהיא לעצמה), פלָטה של גבינות משובחות ממבחר המחלבה יחד עם זיתים שחורים וירוקים, עגבניות מיובשות ועלי גפן ממולאים. ארבע כוסות סיידר חם. גביה מלבי טעים מאוד. ספלוני קפה תורכי חריף וטרי בהל, ללא הגבלה. ארזנו מה שנשאר מהארוחה, מהפיתות ומהיוגורט, והוספנו עליהם שני גביעי יוגורט גדולים, בקבוק שמן זית כבישה קרה ממסיק העונה בעצי הזית העתיקים של בת שלמה (630 סמ"ק, 43 שקל), וגוש נאה למדי של גבינת קאשקוואל עיזים, והכול יחד עלה 300 שקל. המחירים אינם זולים במיוחד אבל יצאנו שבעים ומרוצים. המקום פתוח משמונה בבוקר עד שמונה בערב כל ימות השבוע. טלפקס 04-6390809.
ואם אתם כבר בבת שלמה הישנה
תוכלו לבקר גם בבית השני משמאל כשנכנסים מהכביש הראשי, שם מחזיקים הנגר האמנותי ג'רי ביקל ובת-זוגו מירב (לבית בן עזר מחניתה) את החנות "מִקֶדֶם", שיש בה מבחר מעשי נגרות מיוחדים כמו גם חדר מכירה לדברי סבון, משחות נוזלים ותמרוקים, שכולם עומדים בסימן המוצרים הטבעיים פלוס לוח הודעות מפורט על סדנאות בתחום המדיטציה והשיבה אל הטבע בתזונה נכונה. טל. 04-6392145, 04-6293296.
מירב היא נינה של יהודה ראב בן עזר, ממייסדי פתח-תקווה, מנישואיו הראשונים בירושלים להדסה המכונה בשם סִית הוּדֶעס מן אִל טַחוּנֶה. אביה של מירב, יונה בן עזר, נולד בירושלים, הוא ממייסדי חניתה וחי בה כל שנותיו, והיה בשעתו מלוחמיו של צ'ארלס אורד וינגייט. אחיו המבוגר ממנו היה הסופר יצחק ראב, ושניהם בני-דוד של אהוד בן עזר.
הבית ביקב 1882, השקרים של זיכרון בעקבות ראשון
בכניסה לבית האבן העתיק בחצר יקב "כרמל מזרחי" בזיכרון יעקב, המשמש גם כמסעדה לאירועים מיוחדים וכחנות למכירת יינות וכנקודת מוצא לסיורים במרתפי היקב, מוטבע שלט באבן המספר שהברון רוטשילד הקים את הבית בשנת 1882. שנה זו היא כזכור שנת ייסודן של זיכרון יעקב וראשון לציון, והיא מתנוססת על כל בקבוקי, חדרֵי ופרסומי יקבי "כרמל מזרחי", המשותף לשתיהן.
ובכן, בשנת 1882 היו בזיכרון רק כמה חושות דלות של הכפר זאמארין, שבהן התגוררו בתנאים קשים ביותר ראשוני המייסדים. הברון רוטשילד לא שמע עדיין על זיכרון וטרם החל בפעולת התמיכה הברוכה שלו בחלק ממושבות העלייה הראשונה; זו החלה מאוחר יותר, תודות לפעילותו של איש ביל"ו ישראל בלקינד, וכללה בין השאר את נטיעת כרמי-היין בראשון ובזיכרון ואת בניית היקבים. כל זה אירע שנים אחדות לאחר ייסודן.
אבל כשמתחילים לזייף היסטוריה, ומתייחסים לכך בסלחנות, איך אפשר להאמין לסיפורים האחרים ששקרני זיכרון וראשון, וגם מקומות אחרים, מתעדים בספרים ובשלטים? למעט אולי סיפורה של פרשת ניל"י, שתועדה ונחקרה היטב בידי חוקרים ועיתונאים רציניים, דוגמת ספרם של אליעזר ליבנה ויוסף נדבה "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית".
אני נורא מתנצל שאני יודע את האמת. סילחו לי. בעוד יובל שנים איש לא יפריע את שלוות מעשי זייפני תולדות יישוב ארץ ישראל לדורותיהם, וגם המיסתורית לא תתרגז עליי כשאני מעיר על כך בביקורי במקום, אפילו שהזיכרונאי הצעיר, מוכר היין, אומר לי: "בטח שהתאריך לא נכון, כל מה שבנוי ביקב הוקם אולי עשר שנים מאוחר יותר!"
אמנות איננה "משהו לתלות על הקיר בסלון בבית"!
שלום אודי,
נדמה לי שכבר הגבתי ככה בעבר לביקורת אמנות שלך. אמן מנסה לבטא את עצמו דרך האמנות. לפעמים – זה משפיע על הצופים, ולפעמים אינו מצליח. עבודת האמנות איננה צריכה להיות "יפה" אם היוצר איננו מרגיש יופי. ואם הוא רוצה לבטא את הכיעור, ההזנחה, חוסר האכפתיות, והניכור של ההווה שלנו – אז ככה זה נראה! לא כל אמנות, אפילו זאת שנמצאת במוזיאונים, היא אמנות טובה. אבל הגישה ש"אמנות הוא משהו לתלות על הקיר בבית" ["חדשות בן עזר", גיליון 93] היא אנאכרוניסטית. זה בהחלט איננו הקריטריון לבדוק אמנות!
בֶּנְדָלֶה
בנדלה יקרה,
לפני כיובל שנים למדתי פילוסופיה אצל ד"ר פפיטה האזרחי באוניברסיטה העברית בירושלים, ועד היום משנתה מקובלת עליי בתחום האסתטיקה, כפי שהרצתה אותה גם בספרה "על הפעילות המתבוננת, עיונים באסתטיקה" שיצא לאור בהוצאת מגנס.
ואלה ההבחנות שלה לגבי השיפוט האסתטי:
נושא יפה + ביצוע יפה = נותנים פלוס והם האמנות הקלאסית, כשהנושא הרמוני כמו למשל חתך הזהב בציור.
נושא מכוער + ביצוע יפה = נותנים פלוס והם האמנות הפרימיטיבית או המודרנית לכל סוגיהן.
נושא יפה + ביצוע מכוער, חקייני ומתקתק נותנים מינוס והם ה"קיטש הקלאסי" לסוגיו, כמו תמונות המלאכים והפיות על רקע ברבורים שטים באגם.
נושא מכוער + ביצוע מכוער נותנים מינוס והם-הם "הקיטש המודרני", שאותו קשה יותר לאבחן משום שהוא מניח הנחה שגוייה והיא – אם כל נושא, גם מכוער, דיס-הרמוני, פראי או מגעיל, הוא לגיטימי, הרי שגם כל ביצוע כושל, יומרני ומטומטם הוא בעל ערך אמנותי ו"על טעם וריח אין להתווכח!" או – "אני לא מבין באמנות, לכן אני לא יכול לשפוט..."
בשלוש ההבחנות הראשונות אין בעייה. מה שקובע הוא הביצוע ולא הנושא, וגם ב"קיטש הקלאסי" נקל להבחין. הקושי הוא להבחין בַּ"קיטש המודרני", ולכך התכוונתי כשכתבתי על "פסוידו-אמנות", שזה בערך אותה יומרה חסרת כיסוי, כי מתחת לשמיכה הרחבה של הנושא הדיס-הרמוני והמכוער – מסתתרים כל חסרי הכישרון, ועוד תובעים לעצמם את הבכורה.
לכן אין לי שום בעייה לתלות על קיר הסלון שלי תמונה שהנושא שלה, כדברייך, מבטא "כיעור, הזנחה, חוסר איכפתיות וניכור של ההווה שלנו", בתנאי שהביצוע יהיה צולח, בעל ערך, עשוי יפה ובכישרון, ולא שיזיינו לי את הטעם האמנותי בהרצאות של "מומחים", שנותנים לגיטימציה לכל ביצוע מכוער, מטומטם ויומרני. נסי לחפש יצירות יומרניות וגרועות כאלה במכירות של סותביס וכריסטיס ולא תמצאי, וזאת משום שאספנים אמנם אינם בני אלים ולפעמים הם טועים – אבל קשה לעוות להם את הטעם האמנותי באימוץ אופנות חולפות ויצירות אמנות חסרת-ערך, עלובות, אך מתוקשרות היטב, שמחיריהן עומדים ביחס הפוך לערכן בהווה ובעיקר בעתיד. אך אולי מרבית האמנים היום הם המוצארטים של הציור, ורק אני אטום.
שלך,
אודי האנאכרוניסטי
שלי יחימוביץ' על הסיבה לכניסתה לפוליטיקה:
"כאשר אני רואה את כל הזוועה מסביב!"
בראיון לעמיקם רוטמן, "קול ישראל", יום שלישי בבוקר, 29.11.05
שלי יחימוביץ' מודה בראיון מביש, הנערך בסגנון חינחונים הדדיים עם המראיין, כי מעודה לא היתה עיתונאית אובייקטיבית אלא פעלה בתקשורת לפי השקפת העולם שלה לקידום הנושאים החשובים לה, והגילוי הזה נראה בסדר גמור לשניהם מבחינת האתיקה העיתונאית.
ובכן, שלי יחימוביץ' – "זוועה" היתה באושוויץ, "זוועה" היא כשמחבל-מתאבד מתפוצץ באוטובוס מלא נשים וילדים, הגם שאדם הקרוב כנראה להשקפתך הפוליטית, הסופר דוד גרוסמן, אומר שהוא מבין למניעיו של רוצח שכזה אם כי לא מצדיק את המעשה. אבל בישראל בתקופתנו, למעט אסונות נוראים שעלולים להתרחש כמו רעידת אדמה קטלנית או התקפה גרעינית איראנית – אין "זוועה"! – מעולם לא חיו כאן ישראלים רבים כל כך, יהודים וערבים, חיים טובים כל כך, כאשר חלקם "עניים"-מרצון היונקים את הקופה הציבורית וחיים על חשבון מעמד הביניים היצרני. את מגנה את העשירים? אילו היו לנו עוד חמישה סטף ורטהיימרים היו מרבית בעיותינו הכלכליות נפתרות כבר מזמן. אבטלה? אז מדוע יש כאן יותר ממאה אלף פועלים זרים שהורסים את הנוף ובונים את הארץ בקצב ממש מטורף?
שלי יחימוביץ', פתחת את הפה כמרואיינת – גילינו אישיות לא-חכמה. אפילו נעימת קולך לא היתה משכנעת. את יודעת מה – התועלת היחידה שתביאי היא, שאם בזכות הסנדק שלך, מגן הוועדים הגדולים ומשבית המשק בעבר, תיכללי בחמישה עשר המקומות הראשונים, הריאליים, של רשימת העבודה לכנסת – אזיי היכללותך תדחף עוד ח"כ אחד או שניים ממפלגתך החדשה לזרועות המפלגה של שרון –
כי כל "רכש" של פרץ לַרשימה פנימה, גורם לעוד ח"כ מתנדנד לערוק לְ"קדימה".
אני מקווה שאת יודעת בדיוק מה שווה המהומה התקשורתית סביבך. עוד יום-יומיים כל עמיתייך לשעבר יעשו ממך קציצות, מה עוד שרמת הנאום החברתי-פוליטי שלך נבובה ופשטנית מאוד, מתאימה למופע חיקוי של חמש דקות ב"ארץ נהדרת", ומעידה על רמת משכל ובקיאות לא גבוהות במיוחד.
לאחר השיחה איתך, הצדיק רוטמן, בראיון עם פרופ' אלי פולאק, יו"ר "האגודה לזכות הציבור לדעת" – את ה"אתיקה" העיתונאית המוּטֵית שלך, ולא הבין מה פסול היה בדברייך על דרך עבודתך המקצועית. לדעת רוטמן גם אין שיוויון הזדמנויות בתקשורת, וראוייה את, שאת "מעניינת", שהתקשורת תעסוק בך מעל ומעבר למועמדים אחרים ברשימת ה"עבודה".
חי נפשי! – כך דיבר עיתונאי. עמיתייך עד אתמול שם, בתקשורת, השתן עולה להם לראש.
וזה עוד כלום לעומת מסיבת העיתונאים של פרץ איתך, שבה הגדיר את הצטרפותך למפלגה כ"אחד הימים החשובים ביותר בפוליטיקה. תרומה אדירה למערכת הפוליטית בארץ. כבר שנים רבות אני רואה בְּשֶלִי כמי שיכולה לשנות את התודעה."
אכן, מופע פסיכו-פוליטי במיטבו, וכפי שגם אמרת אתמול (או שלשום) ברדיו קול-חי: "חילול שבת בראש חוצות ובקניונים הפתוחים זה דבר שהוא מחריד מבחינה סוציאלית וגם מבחינת התרבות של החילונים וכאן אפשר לחבור, פוליטיקאים חילונים וחרדים, ולהפסיק את הדבר הזה!" (30.11.05, ציטוט מדברייך באתר "הארץ" באינטרנט, גם נגד גיוס הבנות לצה"ל).
גילוי נאות: אהוד בן עזר חבר בוועדת השופטים המעניקה מדי שנה את פרסי "האגודה לזכות הציבור לדעת".
שני סיפורים של אסתר ראב
העוסקים בפרשת אהבתה ליצחק שנברג-שנהר ובהתפכחות ממנה
מתוך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
יום אחרון
(פרק מסיפור)
האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.
שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בארות [בורות] בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכייה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה...
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.
מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין... על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות...
החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סילסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו [כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.]
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.
בעלותם על כֵּף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושָׁלוּ להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.
[היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים חבויים, בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה היא על תנועותיו וצעדיה נתרחבו מאליהם ונתכוונו לצעדיו, רגע נגעה זרועו בזרועה, והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום כאילו נתלכדו הגידים הכחולים והתיזו אוויר שרביט פרחים מופלאים.]
הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – [עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.]
בצידי שבילים סרטה "קורנית" את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדומים; "שלוויות" בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.
[הקורנית סרטה כאן ברגליים, ומיד הדמיעה את ריחה, ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, עוד נשתיירו מן האביב בנעצוצים הקרירים ובתוך שקערוריות הסלעים, מקום נאספה תחת דשן האדמה, ניחשה היא את סלקי הרקפת החבויים לחורף.]
המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר ...
"נחזור," פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושׂבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.
לאחר שנחו רגעים אחדים, הזדקף הוא, "אני הולך להתעמל," פלט, הוא קרס, פשט את זרועותיו לפניו פעם-פעמיים, מיד קפצה היא על רגליה, זרקה את "החצאית" ונשארה ב"קצרות" מצבע קינמון; שכבה על גבה, הרימה רגליה; אחריהן את גבה, ולבסוף עמדה על עורפה כשכל גופה מהווה "נר" ישר להפליא. הוא עמד לידה, ולפי כיוון רגליו ראתה שהכול "כשורה".
["המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים," אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה"חצאית" הפרופה לכל אורכה, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –
הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה "מנוחה", והוא על ידה.]
משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.
העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.
הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.
הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.
במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.
*
הסיפור נכתב בראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נוסח ראשון לסיפור "הבקע הראשון". הסיפור מתרחש כניראה בבית-מלון בירושלים, בראשית שנות ה-30. נוסח "הבקע הראשון" שנתפרסם ב"דבר" (21.2.1969) דומה פחות או יותר ל"יום אחרון" עד לסיום הקטע שבו מופיעות המילים "הִרכיבה כנזר על ראשו". מכאן ואילך חיברה אסתר ל"יום אחרון" סיום חדש שמופיע ב"הבקע הראשון", ומתאר את הירידה מ"פסגת אושרם" בצורה מוחשית ביותר – התגובה הבכיינית של הגבר, לאחר שדבורה עקצה אותו, וכך פג הקסם; ואילו הסיום של הסיפור הישן – פיוטי, ללא עלילה. בנוסח החדש היא משתמשת במילה מודרנית – אתגר, בצד שימושי לשון ישנים – נמודים. שינויי נוסחאות ניתנו בסוגריים מרובעים.
לסיפור יש כניראה רקע אוטוביוגראפי, ודומני שהוא מספר על השבועיים שבילתה אסתר עם י.ש. בירושלים, כנרמז אצל טלפיר בכתבתו ב"מאזניים", אפריל 1982: "ביום בהיר אחד ביתה היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – " (שם, עמ' 36). י.ש. הוא לדעתי יצחק שנהר-שנברג. הדברים אירעו, לפי טלפיר, לאחר התאלמנותה, ולפני נישואיה השניים לצייר אריה אלואיל. כמעט כל קטע בסיפור, אם יסודר בשורות קצרות וינוקד, הוא עוד שיר של אסתר ראב.
הבקע הראשון
האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.
שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכייה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות בוקר אלו.
מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושָׁלוּ להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.
הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.
הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה "בכדי לעורר את ריחה," אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, "רק דבורה," צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה...
היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.
*
הסיפור נכתב בשנת 1969 לערך. תקופת התרחשותו היא קיץ 1932. נדפס לראשונה ב"דבר", 21.2.1969. סופו משלים את הנוסח הראשון ומסביר את קטיעת סיפור האהבה בין השניים.
עוד על יצחק שנהר
שלום לאהוד בן-עזר,
לגבי יצחק שנהר: אלמנתו, אלזה שנהר, נפטרה לפני חודשיים-שלושה. שיתפתי עצמי ב"שבעה" והכרתי את יובל, בנם המשותף של אלזה ויצחק. חשבתי שאולי מידע זה עשוי לעניין אותך, והרי זה בבחינת גמול פעוט על מה שאני נהנה ממנו מן ה"חדשות" שלך.
"בברכת התורה"
שאול כ"ץ
הודעה לחוקרים בעתיד
"חדשות בן עזר" לא שומר ברשימה נפרדת פיענוח ראשי-תיבות וכינויים של משתתפים, מה עוד שחלקם בדוי. אם מישהו ביקש לחתום בראשי-תיבות או בכינוי, אין צורך שידעו מיהו גם בעתיד. וכמו כן, יש ואנחנו מפברקים דמות או מכתב למערכת אבל איננו מסלפים מכתבים אמיתיים שמתפרסמים אצלנו.
תוצאות הבחירות (במנדאטים) במפלגות שיחול בהן שינוי משמעותי
כפי שפורסמו ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 91, אור ליום שני, 21 בנובמבר 2005, שעה לאחר ההודעה בחדשות חצות על פרישת שרון מהליכוד והקמת מפלגתו החדשה.
קדימה – 40. ליכוד – 15 (מקודם 40). שינוי – 7-8 (מקודם 15). העבודה – 11 (מקודם 22). מר"צ-יחד – 3 (מקודם 6). בכל מקרה אין גוש חוסם לימין.
זנדברג: "קשה להאמין שקייזר משווק את האולם העלוב הזה בתום לב
כתחליף לשכיית החמדה"
"קייזר ניסה לטשטש את משמעות השינויים, ולהמעיט בהשפעתם על המיבנה. אולם גם מהתצוגה החלקית שרצה על המסך, כרקע לדוברים – היה אפשר לעמוד על ממדי הפיאסקו. השינויים במעטפת המיבנה [של היכל התרבות], לרבות הגבהת הכיפה ו'יישורה' – יעוותו את מראהו. עם האודיטוריום החדש, שאינו ראוי כלל להתייחסות, יתקבל שעטנז עילג. קשה להאמין שקייזר, כארכיטקט, משווק את האולם העלוב הזה בתום לב כתחליף לשכיית החמדה הקיימת."
אסתר זנדברג, "הארץ", "גלריה", 30.11.05. על ישיבת מליאת הוועדה המקומית בעיריית תל אביב, שהתקיימה ביום שני האחרון באכסדרת היכל התרבות ודחתה את ההחלטה על מתן היתר בנייה לתוכנית השינויים בהיכל – למועד מאוחר יותר.
לכל ידידינו ואוהדינו שלום רב!
מדי פעם, לפי בקשתכם אנו שבים וחוזרים על מופעים קודמים והפעם:
"עיר קטנה ואנשים בה מעט" – שירי תל אביב בראשיתה.
המופע יתקיים בצוותא ביום שני, 19 בדצמבר, בשעה 20:30
תמונות וצלילים מימי אחוזת בית, החלום על עיר גנים, הגירוש ע"י הטורקים,
הגימנסיה, חגיגות פורים, השירים הראשונים של תל אביב, חנוכת הנמל ועוד.
כרטיסים בקופת צוותא:03-6950156/7
למזמינים עד ה-5 בדצמבר – כרטיסים במחיר 60 ש"ח באיזכור מודעה זו.
נשמח לראותכם, אורה זיטנר ואליהו הכהן
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשרים וארבעה
משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר
יש לי מקטרת מועדפת שאותה אני מעשן כבר שנים רבות. כל האחרות שניצבות על שולחני אינן מוצאות חן בעיניי ביותר, ואותן אני פוקד לעיתים רחוקות. לפני זמן לא רב החלה נושבת רוח-פרצים במקטרת האהובה עליי. מצחיק? עובדה. פתאום האוויר נכנס בה גם מלמטה. נִבְעָה בה חור. לאט-לאט נצרב העץ ונאכל עד לקליפה החיצונית. האם אפרד מן המקטרת הישנה? אני? נזכרתי בתבונת-הכפיים שנתברכתי בה בנעוריי ואשר בזכותה נשלחתי ללמוד (יומיים) בבית-הספר המקצועי "שבח", ניקיתי היטב את פנים המקטרת בסכין ובצמר-גפן טבול בספירט, וייבשתי. הכנתי גוש טרי, בצקי, של גבס משובח, ומילאתי וסתמתי בו והידקתי היטב את מקום החור, ומאז המקטרת שבה לשמש אותי והיא טעימה כבראשונה.
מקטרות ועישון העסיקו אותנו רבות בשנות נעורינו. במזרחה של אחוזת פלז היתה שדרת אלונים אשר מבלוטיהם הקשים, המבריקים כאגוז ובעלי קליפה עבה ודוקרנית בחלקם התחתון, היינו מתקינים בעבודת-פרך את ראש המקטרת, ומצרפים אליו קנה-סוף קשה ודק בתור פִּיָה, או קנה במבוק צעיר. במקום טבק נהגנו לשים עלי איקליפטוס יבשים, ושאפנו מהם ריח שהזכיר תרופה נגד הצטננות. [עצים אחדים נותרו לפליטה בקצה הדרומי-מערבי של בית ברל ליד צופית].
דרך פשוטה יותר היתה להצית קצה של קנה קש ארוך ו"לעשן" אותו, אך טעמו, טעם קוצים שרוף, היה מריר וחם ומגרה לשיעול. ועוד דרך היתה לעשות "סיגר", אך זה תפקידו לא היה לשמש לעישון אלא בתור פצצת סירחון. לשם כך היה צורך להשיג פילמים ישנים אחדים של צְלוֹלוֹיד, שהיו גדולים אז פי כמה וכמה מאלה של היום (ודליקים ביותר וגרמו לא פעם שריפה באולמות-קולנוע), לגלגל אותם בתוך דף-מחברת למעין סיגר ארוך. לקפל פנימה ולאטום בצד האחד, ולהצית בגפרור את הצד האחר. "פצצה" כזו, כשהיתה נזרקת אל רצפת הכיתה, היתה מעלה ענן עשן לבנבן ומסריח כריח שיער חרוך, ולא היה אפשר לכבות אותה וגם לא להישאר בכיתה מפני המחנק. כאשר ניסיתי להכין עם בני הקטן פצצת סירחון שכזו, התברר שסרטי הצילום של ימינו עשויים מחומר שאינו בוער בנקל.
לאחר שסיימו שניהם לעשן את סיגריות ה"מַטוֹסְיַאן" (חלקם שלהם בקופסה המהודרת שהמִכסה שלה מעובד מקרטון מבריק שפינותיו מעוגלות ובטנתו עשויה רפידה רכה של צמר-גפן מצרי. לא כקופסאות הפשוטות של היום, הנפתחות בקודקודן למעלה) – פנה צבי אל גיורא ואמר:
"תוריד כבר את הסמרטוט מהראש שלך, ותעזור לנו לייצר מה שהחלטנו."
ואליי פנה ואמר: "איפה חוברת אבק-השריפה?"
הוא התכוון לחוברת "הטכנאי הצעיר" אשר בה נדפס המאמר על תולדות אבק-השריפה, ודרך הכנתו. הניסיונות הללו העסיקו אותנו הרבה, ומקומם היה בדרך-כלל במחסן אשר בחצרי. מחצית המחסן היתה שייכת לעז ולתרנגולות. העז ישנה על דרגש-עץ. צווארה קשור בשרשרת. וריח זבל עומד תמיד במחסן.
המחסן היה ממלכתי. רק רשת חוטי-ברזל דקה הפרידה בין אגפיו, ולעיתים היתה נפרצת ותרנגולת חומקת אליי ומנקרת בשוקיי. היו שם שולחן כתיבה ישן, ארגזים, אורלוגין הקיר השבור של סבא-מצד-אבא, וכלי-עבודה: טורייה, מעדר רגיל, מגרפה, קלשון ומכוש. וגם המִזְרֶה של סבא, הקרוי בערבית מִידְ'רֶה, הוא הרַחַת – מַלְגֵז-עץ בעל ארבע שיניים ארוכות, המרים את ה"חמיס", זה הקש שכבר נדוש – מול רוח הבוקר הקלה, שהיא הרוח המְזרָה ומפרידה את התבן והמוץ מן הקש והבר.
ועוד היו במחסן דוּד נחושת גדול וכרסתני לכביסה, מושחר כולו בפיח מצידו החיצוני. היו מעמידים אותו על חצובה בחצר, או על לבנים אחדות, ומבעירים מתחתיו ענפים וגזעי עצים כדי להרתיח את הכביסה.
יחף ומחזיק במריצת-פח גדולה הייתי הולך לקרפיף של יוסקה דְרֵעק, בעלה של פרלה, וקונה אצלו מלוא המריצה גזעי עצים מבוקעים בגרזן כדי להבעיר את האש תחת דוד הכביסה. ריח העשן היה נספג בכבסים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל בחצר, נספג בחולצות, בלבנים, בסדינים ובציפות, והיה נודף מהם גם לאחר הקיפול והגיהוץ. וכך נשאר שנים בזיכרוני כריחה של כביסה טרייה, ריח טוב מאין כמוהו.
והיתה במחסן גיגית עמוקה ובתוכה "פַּיילוֹת", גיגיות של נחושת מסודרות על פי קוטרן, זו בתוך זו, ואף הן שימשו לכביסה ולהשריה. [והן ירושת סבי. ועליהן מנגנת אסתר ראב בסיפורה "המרתף"] וגם חבית גדולה לתערובת מזון לעז ולעופות. ועכברושים. הרבה עכברושים. ולפעמים גם נחש. וכמובן גם ה"מעבדה" בה צבי ואני (גיורא העדיף כדורגל) היינו חוזרים על הניסיונות בחימיה (קראו למקצוע – טבע), בחומרים שלקחנו, בין ברשות ובין שלא ברשות, מבית-הספר. לפי הוראות "הטכנאי הצעיר" התקנו מבערת-כוהל מקסת-דיו ריקה אשר חור נקבנו במכסה-הפח העגול שלה, והשחלנו בו פתיל עשוי צמר-גפן.
אני התמחיתי בבניית אוניות. ספינות מפרש עשויות קרשים, מסמרים, חוטים, תרנים ומטליות-בד. אוניות מטען שקירבן חלול והן עשויות קופסאות גפרורים מצופות שעווה מותכת, כדי שהמים לא יחלחלו לתוכן. צוללות שגופן עשוי מבחנה או שפופרת זכוכית דקה, גלילית, ששימשה כאריזה לטבליות רפואה. כמות האוויר בצוללת היתה קובעת את יכולתה להימצא מתחת לפני המים אך לא לשקוע כליל אלא לרחף בהם. בתוך הצוללת נמצאו אנשים קטנים עשויים פְּלַסטֵלִינָה, והם איישו את כל חדריה ומדוריה. היה אפשר לראותם מבעד לדפנות השקופות. חרטומה היה פקק-של-שעם ובו נעוצה מחט ארוכה וחזקה.
והיו גם מנועים לאוניות – כפיס-עץ שטוח, צר וארוך, המחובר בגומייה, שמשמשת לו מעין ציר, והיא מולבשת על ירכתי הספינה שאותן ניסרתי בצורת חי"ת פתוחה לאחור. עם סיבוב הכפיס לאחור היה אוצר תנופה, ובהשתחררו במים היה מכה כגלגל-משוט של ספינות הקיטור הראשונות, והספינה שטה קדימה בכוחות עצמה עד תום תנופתה. בתור ים שימשה אותנו גיגית-הכביסה הגדולה, העשויה אבץ, ומילאנו אותה מים בצינור-השקאה, "קִישְׁקֶע".
בראשית תקופת הפלסטלינה היה צבי מבלה איתי יחד ימים שלמים במחסן, ואולם ברבות הימים סר עניינו במשחק, והוא חדל לבקר אותי לעיתים קרובות והחל מחפש לעצמו חברים חדשים. לבסוף נעשה ה"חבר" של נלי, ונוצרה בינינו זרות – אכזבה מצידי והתנכרות מצידו. ומוזר, דווקא כאשר כבר הייתי שקוע כולי במשחקי הדמיון, אשר אליהם סחף אותי בראשונה, נעשיתי בעיניו "ילדותי" מדי, כך ממש היו דבריו אליי. והותיר אותי לערוך את המלחמות לבדי.
לאוניות היו להביורים. מזלף בעל ראש חלול מגומי, שמשמש להזלפת טיפות-אף, שאותו התקנתי על ציר מסתובב. בפנותו לצד אחד היה שואב אל קירבו נפט מפחית קטנה המותקנת על סיפון האונייה, ובפנותו לצד השני היה מתיז סילון דלק מעל לנר בוער שמוצב באונייה, ויורק לשון של אש לעבר ספינת האויב, ואם היתה זו ספינת מפרשים, היתה נדלקת בקלות וכל מלחיה בוערים ונמסים.
אכן, מלחי וחיילי המחנות השונים היו עשויים פלסטלינה וגובהם כציפורן. הייתי בורא עשרות מהם. כל אדם מורכב משישה חלקים שאותם גִלגלתי עד דק באצבעותיי – שתי רגליים, גוף, שתי ידיים וראש עגול. מדביק בלחיצה. צבעי הפלסטלינה קבעו את שייכותו למחנה זה או אחר.
יום אחד שרפתי כך אַרְמַדָה שלימה.
חיילי הפלסטלינה הותכו ובערו.
הנפט נשפך מן הסיפונים על פני המים וגם הם בערו.
כל הים בער.
כמו אחרי התקפת היפאנים על הצי האמריקאי בפֶּרְל הַרבּור, בדצמבר 1941.
כה חזקה היתה האש עד שכמעט ופרצה שריפה בחצר המחסן, ואחזה גם בעץ הזית העתיק. ופניי להבו. מין תאווה משונה היתה בי. בניתי כדי לשרוף.
רק שתי צוללות שרדו אז מן האש. הן שטו במי-הגיגית פנימה ולמלחיהן לא אונה כל רע. אפילו לא נמסו בחום כי המים שמרו למטה על קרירותם.
לעת לילה הייתי משאיר מִשלטים של חיילי-פלסטלינה במקומות סתר ובתצפיות, על ענפיו של עץ הזית, ובפינות החצר. אוויר-הלילה היה משפיע לטובה על חיילי-הפלסטלינה. הם היו מתקשחים. עמדות התצפית היו מקושרות ביניהן בגשרי-חוטים תלויים. יחד עם צבי ערכתי בשעתו ניסיונות בייצור עצמי של פלסטלינה. עִרבבנו אבקת-גבס (או שחקנו זנבות-גיר שלקחנו מבית-הספר) עם צבע-שֶמֶן ושעווה מותכת.
הרגשתי שמִן החומר החדש אני בורא עולם ונותן בו חיים כרצוני.
אפילו באווירוני-הנייר שהייתי מתקין תוך כדי קיפול של דף-מחברת – היו שכלולים שאין למצוא כמותם בשום מטוס-נייר אחר שבעולם. את הקפל המרכזי, היוצר את חרטום המטוס, הייתי מרחיב ופותח קצת, חותך במספריים מקום לדלת, מדביק בנייר-דבק, והרי לך תא הטייס. מובן מאליו שאנשי-הפלסטלינה היו יושבים שם בתור טייסים, נווטים ומקלענים. גג הפח הגלי והמשופע של המחסן שימש שדה-תעופה, אווירוֹדְרוֹם. הייתי מטפס אליו בסולם-העץ ומשם מעיף אותם לגובה, לטיסות ארוכות ברחבי-החצר. בזנבותיהם הייתי ממציא קיפולים שונים, על פי תורת האווירודינמיקה שעל אודותיה למדתי מקריאת "הטכנאי הצעיר", וכך יצרתי הגאֵי גובה וכיווּן אשר קבעו את מסלול הטיסה.
במשך הזמן הגעתי לשכלול כה רב עד שהיו מטוסים מכוּוָנִים-היטב כך שהייתי מעיפם מעל הגג והם עושים סיבוב שלם על פני כל החצר, מצטרפים ליונים החגות סביב לשובך הגדול (שניצב על גזע עץ זית כרות, מוקף ענפים צעירים ירוקים), וחוזרים לנחות בשלום לצידִי על הגג. ויש מהם שהיו נופלים אל תוך מלחמת הציים, ועולים באש על סיפוני האוניות הבוערות, כטייסי הקמיקאזה היפאניים.
בדייקנות, בעזרת סכין-גילוח אוֹקָבָה מתוצרת בית-החרושת בראשון-לציון, הייתי מעצב בפלסטלינה מכוניות מכל הסוגים, רגילות, משוריינות וגם טנקים, ובתוכם יושבים חייליי הזעירים. בתוך המחסן פנימה נמצאו המפקדות, המחסנים והקסרקטינים. בלילה הייתי מכסה אותם היטב ב"פיילה" של נחושת שטוחה-מעט ועגולה, סגולה נגד שיני העכברושים, אשר מדי פעם היו עושים שמות בצבאותיי.
ובמקום נסתר ומוגן היטב נמצאנו אני ונלי, עשויים בתשומת-לב רבה ביותר ומן הפלסטלינה הכי יפה, ולנו ארמון שלם, מוגן ותת-קרקעי, שהיה גם המפקדה הראשית הכללית. ולצידו חנתה מכונית משוריינת מפלסטלינה ושְׁמה של נלי חרוט על הפגוש הקדמי שלה בפלסטלינה אדומה על גבי צהובה. היתה זו מלאכת-מחשבת מיניאטורית אשר יום אחד הצבתי אותה לתומי על גבי המזנון בבית, ולפי הסומק שעלה בלחיי לשמע השאלה – "למה כתוב כאן שמה של נלי?" – גילו אבא ואימא את סודי.
לעיתים, בלילות, הייתי משכיב אותי ואת נלי יחד.
אלה היו רגעים כמוסים, נפלאים, הה, ליבי המאוהב. הצעיר. השוגה בדמיונות.
האמנתי במעשה-ידיי. חייתי בהם. דרכם.
על רצפת-המלט המבוקעת של המחסן היתה מתרחשת מערכה כבדה של כוחות שריון וחיל-רגלים. גשרים ניבנו על סדקי הרצפה, ששימשו בתור נהרות וואדיות. שיירות של כלי-רכב וחיילים עשו דרכם עליהם.
[כאשר אני מקליד דברים אלה למהדורתו החדשה של הספר – מודיעים ברדיו ומראים בטלוויזיה פיגוע טרור פלשתיני נוסף – אוטובוס שלנו לא רק פוּצץ בשני מטעני-חבלה אלא המחבלים ירו אש קטלנית וזרקו רימונים לעבר נוסעיו שניצלו מההתפוצצות והחלו לברוח החוצה.
רבים מאיתנו נהרגו ונפצעו.
אני חורק שיניים וממשיך להקליד את הספר אבל אני מוכרח להודות שהשנאה לרוצחים וחוסר-האמון המוחלט בהנהגתם גוברים בי מיום ליום, מאז ספטמבר 2000. אני לא מאמין שיהיה אי-פעם שלום אמת איתם. אני חושש שרבין נרצח לחינם ואפילו לא היה קורבן השלום מאחר שהסכם אוסלו מת ושום קורבן-חיים לא יחיֶה אותו. אני חושש שגם אם רבין לא היה נרצח אלא ממשיך להנהיג אותנו – היינו מגיעים לאותה שעת אמת אכזרית מול אויבינו.
לא יהיה עימם שלום. רק הפסקות אש ושביתות נשק זמניות שבהן ודאי יאגרו כוח לסיבוב הבא – כי הם טרם איבדו את תקוותם לעקור אותנו מארץ-ישראל וגם אין סיכוי שיאבּדו תקווה זו בעתיד הנִראה לעין].
גם תותחים ירו, קניהם היו תרמילים ריקים, מוכספים, של כדורי רובה-זעיר "טוטו" ממולאים באבק-שריפה שאותו הייתי מוציא מכדורי רובה אנגלי. אחרי מלחמת 1948 היינו אוספים את הכדורים הללו בעשרותיהם בבתים הנטושים של הכפר הערבי הסמוך למושבה. כל זה אירע כבר לאחר שאדון פלז הזקן, סבא של נלי, מכר את האחוזה, ועזב את המושבה, וזמן לא רב אחרי כן הלך לעולמו ונקבר בחיפה.
ההחלטה על מכירת משק האחוזה, הרפת, הפרדס, הכרמים וכל השאר – נפלה לאחר שהפועלים הערביים, אשר על עבודתם הזולה היה המשק מיוסד, נסו מן הכפרים הקרובים והחלו נוטשים את האזור. "פועל יהודי וחקלאות הם שני הפכים," היה אבא נוהג לומר, ומוסיף על כך את דברי דודי אלכס, אמן המעשיות העממיות מפי בני-ערב: "אם יגלו יום אחד זהב בנגב, תעלה כרייתו יותר מאשר אילו קנו והביאו אותו מחוץ-לארץ."
הם היו אנשים פסימיים. דור של איכרים, פרדסנים ומשגיחים על עבודות חקלאיות, אשר טבע שני היה להם, מימי נעוריהם, שלא לתת אמון רב בפועל העברי.
ובינתיים אני, את פתיתי אבק-השריפה האפורים הייתי ממלא בתרמילי הטוטו הזעירים, המצופים ניקל, ומכוונם באלכסון כלפי מעלה. וכאשר קירבתי ללוע את ה"תותח" גפרור בוער, נשלחה לשון-אש למרחק בקול שריקה עזה, חותכת באוויר ופוגעת וממיסה את רכב-הפלסטלינה של האויב. תותחי-הנחושת הללו היו מתחממים לאחר כל ירייה, עד שכרכוביהם ממיסים את מֶרכַּב הפלסטלינה שלהם-עצמם, ושוקעים.
וכך היתה עתידה לחלוף שנה, ועוד שנה. כבר הייתי בר-מצווה ויותר, ועדיין המשכתי לשחק לבדי בחיילי-הפלסטלינה אשר במחסן. הלהיטות שלי להתבודד ולשחק אם עצמי החשידה אותי.
"כבר יותר טוב שהיית משחק כדורגל כמו גיורא."
כך אימא.
"אילו היה צריך לעבוד לפרנסתו – "
כך אבא.
ואילו קרובי-המשפחה, ידידים ושכנים, התחילו להתלחש אז –
"אורי נעשה קצת לא-נורמאלי. נער מוזר ומתבודד. מוזר, והרי הוא היה ילד נחמד כל-כך."
התגובות הללו נמשכות בעצם עד היום. כמעט אחרי כל ספר חדש שאני מוציא, אנשים אומרים לי (רובם מבלי לקרוא אותו, רק מפי השמועה, וחלקם, המבוגרים ממני, כבר מתו): "איך אדם שקט ומהוגן כמוך כותב ספרים נוראים כאלה? מאיפה באה לדמיון שלך כל הזוהמה הזו? זאת לא ספרות. אין שום חג – בחיים שאתה מתאר. שום דמות חיובית!"
ואני מחייך את החיוך (הטיפשי) שכבר הרגיז בשעתו את צבי ועונה להם במחשבותיי את התשובה שענה הגנרל הצרפתי קֶנִיג לפילדמרשל הגרמני רוֹמֶל, ומי שאינו יודע שיפתח את "הטור השביעי" כרך אל"ף של המשורר נתן אלתרמן ויקרא. שירי הספר הנהדר הזה התנגנו בי בילדותי, עד שבתקופת ההתבגרות גיליתי את ספרי שיריו האחרים: "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצריים", ואם לא נעשיתי משורר של ממש, למרות שזה מה שרציתי להיעשות בראשונה, הרי זה בגלל השפעתו המשכרת של אלתרמן, שכל השירים שכתבתי בנעוריי היו כחיקוי חיוור של שירתו.
"רק העבודה תרפא אותו," היה אבא חוזר ואומר, "שריריו יתמלאו והוא יוכל להכות בחזרה, אם יותקף. מלחמת הקיום היא המוֹרה הטוב ביותר. רק החזקים נִשארים, ובצדק."
ואילו אני, משעה שחדלתי לשחק בפלסטלינה, התחלתי לכתוב. קודם את הפיליטונים, אחר-כך שירים וסיפורים, ולבסוף רומאנים. ולימים הבנתי כי במקרה שלי –
משחקי הפלסטלינה הם התחלה של סופר.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק עשרים וחמישה: פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה
בטעם אבק-שריפה
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל