| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 95
תל אביב, יום שני ד' בכסלו תשס"ו, 5 בדצמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אורי הייטנר: קיבוץ מת או יישוב חי
דורון גיסין: כלב גדול, כלב קטן, סיפור ששמעתי מפי חיים לבקוב, איש יבניאל
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
צהריים במסעדה החדשה פרנקפיש ב-227 שקלים לשניים
הרה"מ ה"צבר" הרביעי
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 25
כיצד הגיע הברון רוטשילד בראשונה לזיכרון?
באביב 1887 פשטה במושבה זיכרון-יעקב השמועה על ביקורו הקרוב של הברון רוטשילד. יום אחד ניראו במושבה פרדים טעונים חפצים ואוהלי תיירים אנגליים של חברת הנסיעות "קוק", ומפי המחמרים נודע לאיכרים כי הברון ורעייתו יבואו לזיכרון-יעקב דרך יפו. השמחה היתה רבה. האיכרים ובני משפחתם התפזרו בכל הדרכים כדי לקדם את פני האורחים, אך תקוותם נכזבה. השמש שקעה, והברון ורעייתו לא ניראו בסביבה.
למחרת יוצאים כמה איכרים לשוטט בסביבה מחשש שמא טעו הברון ורעייתו בדרכם. ואמנם אחד מהם פוגש זוג צעיר הולך בין ההרים בדרכו לזיכרון-יעקב. הוא מתלווה אליהם ומובילם למושבה אף שעדיין אינו יודע את זהותם. הם צועדים לקראת הקהל המחכה. פוסעים לאיטם, עייפים ויגעים. הגבר כבן שלושים-וחמש, איש יפה-תואר, מוצק-גו ושערו עשוי תלתלים. על שפתיו בת-צחוק חוננת ועיניו מאירות, מפיקות שמחה וטוב-לב.
"למה עומדים אנשים אלה כאן?" שואל האיש.
"מצפים לברון," ממהר אחד להשיב.
האיש מציץ אל הגברת העומדת על ידו ומחייך.
"לברון?... אני הברון!"
צהלת שמחה פרצה מפי כל הקהל: "יחי הברון!"
את הדרך מפתח-תקווה עשו הברון ורעייתו בכרכרה ועימם ארבעה מאיכרי פתח-תקווה. משהגיעו לרגלי ההרים האמינו הצעירים כי הביאו את האורחים עד שערי המושבה וחזרו לביתם. מורה-דרך ערבי מזדמן קיבל עליו להביאם לזיכרון-יעקב תמורת מטבע-זהב אולם זה נעלם בחשיכה. מרוב טילטולים ותקלות בין הסלעים נשברה המרכבה. הברון ורעייתו החליטו להגיע למושבה ברגל ותעו כל אותו הלילה בין ההרים עד שפגש אותם בדרך בן-המושבה שיצא לחפשם.
אותו יום ל"ג בעומר היה. בערב הבעירו האיכרים מדורות והילדים רקדו סביבן וכולם קוראים: "יחי הברון! תחי הברונית!"
את הסיפור היפה מצאתי בספרו המרתק של אביעזר שלוש "מי היה אותו אפלבוים?" (בהוצאת רחל בע"מ, גינת שומרון, הוצאה פרטית, 1999, עמ' 74), ספר המוקדש דווקא לא למשפחת שלוש רבת הענפים, שספרים אחדים כבר נכתבו על אודותיה במרוצת הדורות, אלא למשפחתו של המחבר מצד אימו, משפחת אפלבוים, מראשוני זיכרון-יעקב. לדברי המחבר הוא הסתמך על ספרו של אריה סמסונוב, "זיכרון-יעקב, פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב", שיצא לאור בשנות ה-40 של המאה הקודמת.
שרלוק הולמס, אילו קרא את הדברים האלה, היא שואל ודאי את ד"ר ואטסון ידידו: "האם איכרי זיכרון היו כה מטומטמים שכאשר אחד מהם פגש בדרכו ברון צרפתי ורעייתו, שאותם יצא לחפש, לא הבין מיד מי הם? והאם קהל המושבה היה כה מטומטם שלא הכיר את האורח ורעייתו? והאם איכרי פתח-תקווה היו כה מטומטמים להשאיר בלילה, בהרים, את הברון ורעייתו לבדם במרכבה, באזור שורץ שודדים וחיות-פרא? לנטוש ככה את הגביר שכל עתיד מושבתם תלוי בנדבת-ידו? והאם השאירו את הברון לנהוג במו-ידיו במרכבה? זה הגיוני? והאם מורה-דרך ערבי לקח מהם מטבע-זהב ונעלם בחשיכה, ולא באו בעקבותיו שודדים לפשוט על הזוג חסר-הישע המסתובב לבד בכרכרה ועימו אוצר של מטבעות זהב? והאם הברון היה כה מטומטם שיצא עם רעייתו בלילה, ברגל, לתעות בהרים מבלי לדעת מאין ולאן הם הולכים?"
וד"ר ואטסון היה ודאי אומר לידידו: "אכן סיפור מוזר. זיכרונם של הזיכרונים ודאי בגד בהם. הבא נחקור מה מספרים על הלילה ההוא איכרי פתח-תקווה?"
איתרע גורלי המשפחתי שיכול אני לענות על השאלות של ד"ר ואטסון. ומעשה שהיה כך היה. בל"ג בעומר של שנת תרמ"ז, 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, אגב דרכו מראשון-לציון לזיכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, הוא ערך ביקור קצר בפתח-תקווה, בלוויית פמליה רכובה על סוסים. תחלופנה עוד שנים אחדות עד אשר ייקח עשרים ושמונה מאיכרי פתח-תקווה תחת חסותו, אך בני המושבה כבר נשאו אליו את עיניהם. הברונית עם מלוויה יצאה אותו יום מיפו והיא חיכתה לברון בנבי-שמעון, ליד קלקיליה. המושבה שלחה ארבעה רוכבים, וסבי יהודה ראב (בן עזר) ביניהם, כמישמר כבוד לברון, ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.
בהגיעם למקום הם מצאו את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ועזרו לחלץ אותן. הם רצו לחזור למושבה, אבל הברון הפציר בהם שילוו אותו עד זיכרון-יעקב, והם כמובן לא סירבו לו.
לא עבר זמן רב והיצול של מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום נמצא כרם תאנים. המלווים כרתו ענף גדול של תאנה וקשרו אותו בחבלים במקום השבר. דרושים גם מים כדי להרטיב את הקשר, למען יתהדק, אבל מים לא היו בנמצא. אחד הרוכבים מצא תחליף... הוא רמז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין סודר.
כיוון שהתעכבו בדרכם, ירדה עליהם השמש בקרבת מקום הנקרא עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, ולא היתה יכולה לשתות את מי הביצה המקומיים. סבי יהודה קנה עבורה מעט חלב עיזים מאחד הרועים שהישקה את עדרו, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך הגיש לה את החלב והיא שתתה ממנו.
הם המשיכו הלאה, כשהרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה הברונית שוחחה עם יהודה והתעניינה בארץ ובמנהגיה.
בחורשת אלונים, בשלוחות הרי הכרמל, ירד עליהם הלילה. החושך גבר, הם עלו גבעות וירדו בקעות עד שהבחינו כי תעו בדרכם, והחליטו ללון במקום. הברון והברונית שמחו על ההרפתקה. הם ישנו במרכבה, והמלווים שמרו עליהם במשך הלילה.
עם עלות השחר הם נוכחו לדעת כי הם קרובים מאוד לזיכרון-יעקב, ועשו את הדרך הקצרה ברגל, ואילו המרכבות נשלחו בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זיכרון.
בלכתם בין הסלעים נקרעה נעלה של הברונית, ובוהן רגלה הציץ החוצה. בראות זאת הברון – הוא צהל ממש משמחה.
עם בוקר הם באו בשערי המושבה, שם כבר חיכו להם בדאגה.
כך תיאר סבי יהודה ראב בן עזר בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", שסופר לבנו בנימין (הוא אבי) בשלהי שנות ה-20, את מסעו עם הברון רוטשילד ורעייתו לזיכרון-יעקב. ("התלם הראשון", הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, תל-אביב, 1956, מהדורה חדשה, הספרייה הציונית,ירושלים, תשמ"ח, 1988). כעבור ארבעה עשורים, ב-1970 לערך, העלתה בתו של יהודה, אסתר ראב (היא דודתי, אחות אבי בנימין) בסיפורה "אבי והברונית" את מה שנחרט בזיכרונה כילדה מפי האב:
בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקווה לזיכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.
נוסעים, נוסעים – ה'עגלון' חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא 'פיטורסקי' מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.
עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! – Mon Dieu, quell paysage! – "אלוהיי, איזה נוף!" – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב'פיסמנטרי' כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.
בעלייה להר זיכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו'קראק!' – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, "Du pourpre" – "של ארגמן," מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה'עגלון' יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה'עגלון' מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.
ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זיכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?
עמד ה'עגלון' המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.
היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב'עגלון', וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה'עגלון' הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה'עגלון' מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.
והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.
"סיפור זה," מסיימת אסתר, "סיפר לנו אבי בערב חורף ארוך אחד, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור-חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס [כך לשונה של אסתר] ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו." (מתוך הספר הנדיר "אסתר ראב / כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר. אסטרולוג, 2001).
עד כאן, ד"ר ואטסון, מנפלאות המסע בארץ-ישראל. ואגב, המילה ציז'באט היום כבר כמעט נשכחה ואילו אז עדיין לא היתה שגורה בפי דוברי העברית כדי להגדיר באמצעותה את הגירסה הזיכרונית לביקורו הראשון של הברון במושבתם, אבל הסיפור שלהם נחמד, כמו הרבה אגדות שלהם, למשל, שיקב "כרמל מזרחי" נוסד בשנת 1882.
אורי הייטנר
קיבוץ מת או יישוב חי
אני מתוודה על הגדול בכישלונותיי. לפני 13 שנה, בשנת 1992, הובלתי פרוייקט יומרני במקצת של חברת "וקטור" – חברה שהקים יהודה הראל, לקידום והטמעה של רעיונות "הקיבוץ החדש" – הקמתו מן היסוד של קיבוץ חדש, על פי המודל. יש לציין, שרעיונותיו של יהודה דיברו על קיבוץ שיתופי, עם הפרדה מלאה בין תמורה לתרומה, אך עם שינויים מרחיקי לכת בהפרדת העסק מהקהילה, במקומו של הפרט ביישוב, באחריותו על העבודה והפרנסה, באחזקת רכב פרטי, בפנסיה אישית ועוד ועוד. בתנועה הקיבוצית, באותם ימים, הרעיונות הללו, שנועדו להציל את הקיבוץ מפני ייאוש החברים ממנו, שיוביל להפרטתו, נראו חתרניים ומאיימים, והתנועה לא ממש אהבה אותם, אם לנקוט לשון המעטה. את מודל הקיבוץ החדש רצינו להקים בייט"ב, בבקעת הירדן.
קיבוץ ייט"ב היה ריק מחברים באותם ימים. המקום, על ענפיו, נוהל בידי חברת "ייצור ופיתוח". קיבוץ ייט"ב כבר עבר לפחות שניים-שלושה גילגולים, אך כל הניסיונות כשלו. כל קבוצה שהגיעה למקום, נטשה אותו. הוא היה קיבוץ מת. אנחנו הצלחנו להעלות ליישוב מספר משפחות, אולם התנועה, שפחדה מהצלחת המהלך, עשתה הכול כדי להצר את צעדינו עד שהצליחה לסלק אותנו מייט"ב. המשפחות הבודדות נשארו במקום עוד זמן קצר, חלקן חזרו לעיר, חלקן עברו לנערן ועוד גילגול הסתיים בכישלון.
היום ייט"ב הוא יישוב חי, פורח ותוסס. איכלסה אותו קבוצת "חבקיאל", קבוצה של עולים מרוסיה, "סבותניקים", שעלו בשנות השבעים לישראל וחיפשו מקום להקמת מושב שיתופי בעל אופי מסורתי. לאחר גילגולים רבים, בהם גילתה נחישות ועקשנות רבה, אושר לקבוצה לעלות לייט"ב. ייט"ב – יד יצחק טבנקין, אינו קיבוץ. אך ייט"ב הוא יישוב חי.
את קבוצת חבקיאל הכרתי שנים אחדות קודם לכן, והיא קשורה לכישלון אחר עליו אני מתוודה. בשנת 1988, בהיותי מזכיר צעיר של אורטל, נבחרתי לתפקיד חדש, שהוחלט להקים באותם ימים – יו"ר ועדת התיישבות של מליאת המועצה האזורית גולן. היו באותה תקופה בגולן שני קיבוצים זעירים, שלא הצליחו לעמוד על הרגלים: קלע אלון ומיצר. המשימה הראשונה בה ניסיתי לטפל, היתה מענה חדש לשני היישובים. קבוצת "חבקיאל" חיפשה נקודה להתיישבות בגולן. נפגשתי איתה והתלהבתי. הצעתי ליישבה במיצר. הרעיון נתקל בהתנגדות חריפה של גוש קיבוצי דרום הגולן. "אנו רוצים בשכנותנו קיבוץ חילוני. מה אתה מביא לנו מושב דתי?" הרעיון נפל. תחושת ההחמצה שלי היתה גדולה. התפטרתי מהתפקיד (מאז ועד עתה אין עוד תפקיד כזה). לנוכח המצב הקשה של מיצר וקלע אלון, הועברו שרידי קלע אלון למיצר. היום, כעבור 17 שנים, במיצר לא השתנה דבר. גם היום יש במקום משפחות אחדות, המנסות לחיות חיי שיתוף, אולם אין קהילה, אין חברה, אין תרבות, אין מערכת קיבוצית. למעשה, מדובר בקיבוץ מת.
כמי שמאמין בקיבוץ השיתופי ורוצה בהצלחתו, אני חייב להשיב בכנות על השאלה – מה עדיף? קיבוץ שיתופי מת, או יישוב בלתי שיתופי חי? מה טוב יותר לרעיון הקיבוצי?
להתיישבות הקיבוצית שתי מטרות: בניין חברה קיבוצית שיתופית ויישוב הארץ. קיבוץ מת אינו מגשים אף אחת משתי המטרות. יישוב חי אינו מגשים את המטרה החברתית, אך הוא מיישב את הארץ במבנה התיישבותי וחברתי אחר. הקיבוץ המת רק מבזבז את משאבי הלאום ומונע הקמתו של יישוב חי, ובכך עצם השארתו במצבו היא מעשה בלתי מוסרי.
קיבוץ נטור, קיבוץ של הקבה"א לשעבר בגולן, דשדש אף הוא שנים רבות. מעולם הוא לא הצליח להתרומם, לעמוד על רגליו, להיות לקהילה של ממש. גם בו חי קומץ של חברים, שלא הצליחו להפוך לקהילה של ממש. לאחרונה, נענו חברי נטור להצעת המועצה האזורית, להפוך למושב עובדים משותף לחילונים ולדתיים. עצם הקמת יישוב מעורב, באזור שכל היישובים בו נפרדים ובנויים בגושים נפרדים (גושים חילוניים וגושים דתיים) הוא בשורה גדולה, במיוחד בימים אלה. מספר הפניות להתיישבות בנטור גדול מאוד. המשפחות הראשונות כבר מתגוררות במקום, ומתחילה להבנות הרחבה גדולה. בעוד שנה שנתיים, נטור יהיה יישוב גדול, חי ותוסס. הוא לא יהיה קיבוץ. כמי שמאמין בקיבוץ השיתופי ורוצה בהצלחתו, אין לי ספק, שעדיף קיומו של מושב עובדים חילוני/דתי חי וגדול בנטור, על המשך דשדושו כקיבוץ במלחמת מאסף קיומית.
בעיתונות הקיבוצית מתקיים בימים אלה ויכוח ציבורי על העברת שומריה לעקורי עצמונה. נשמעות טענות על הפקרה, על נטישה, על מכירה. איני שותף לביקורת הזו. איני חשוד בעודף אהדה לגברי ברגיל שהוביל את המהלך, אך במקרה זה אני תומך בו בכל מאודי. מניסיוני, כפי שהצגתיו במאמר זה, גם במקרה זה הברירה היתה המשך דשדושו של שומריה כקיבוץ זעיר עם קומץ חברים שאינם יכולים להוות קהילה, או הפיכתו ליישוב חי ותוסס. קהילת עצמונה היא קהילת מופת. חיי הקהילה בה מפותחים ביותר. היישוב החקלאי נהנה מחוסן משקי. חברי עצמונה המשיכו לחיות את חייהם ולעבד את אדמתם כרגיל, עד יום העקירה. בעקירה עצמה, הם לא גילו כל התנגדות פיסית, התחבקו עם החיילים שבאו לעקרם והתנהגו באופן המכובד ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם סירבו להתפזר לבתי מלון ועמדו על שמירת שלמות קהילתם והליכתם יחד למשימה חלוצית ציונית חדשה – יישוב הנגב. הם הקימו את עיר האוהלים ליד נתיבות, בתקווה ששאר תושבי הגוש יצטרפו אליהם ויקימו עימם מחדש את גוש קטיף במקום החדש. למרבה הצער, ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע ("פתרון לכל מתיישב...") לא הרימה את הכפפה ולא עודדה את היוזמה.
אין ספק שקהילת עצמונה תהפוך את שומריה ליישוב חי ופורח. האם עדיף המשך דשדושו של קיבוץ שומריה, או עדיפה קליטת קהילת עצמונה במקומו? לי אין ספק שהאפשרות השנייה עדיפה מכל בחינה.
אין זה אומר שכל קיבוץ זעיר ומדשדש יש להפוך ליישוב בלתי קיבוצי. רביד הוא דוגמה לקיבוץ שדשדש במשך שנים רבות במצב דומה לאותם קיבוצים זעירים, עד שתנועת הנוע"ל לקחה והקימה בו את הקיבוץ המשימתי החינוכי הראשון. על התנועה לנסות לתת פתרון אמת לכל קיבוץ זעיר; פתרון שיהפוך אותו בתוך זמן קצר לקהילה קיבוצית אמיתית. אם הדבר אינו מצליח ויש פתרון חלופי למקום, מוטב לוותר עליו. עדיף יישוב בלתי קיבוצי חי, על פני קיבוץ שיתופי מת.
דורון גיסין
כלב גדול, כלב קטן
סיפור ששמעתי מפי חיים לבקוב, איש יבניאל
בזמנו נשלח חיים לבקוב אל הכורדים בצפון עירק על מנת לטפח קשרים עם המולא מוסטפה אל ברזאני.
ביושבו שם הגיע שליח מהארץ עם מכתב בקשה לברר פרטים על המושל החדש.
פנה חיים אל המולא והביע את המשאלה כפי שהורו לו.
אמר לו המולא: "אענה לך בסיפור ששמעתיו מאב-סבי. היה היה במדינת מוסול אדם עני ואומלל. עד להיכן הגיע עוניו , אפילו מחצלת לא היתה לו להניח ראשו בלילה, בגדיו בלויים וקרועים, ילדיו הלכו חשופי שת וזבי חוטם. באין לו מאומה, הבחין לפתע בפינת החצר בשני כלבים מכונמים, אחד גדול ואחד קטן. מיהר וקשר אותם בחבל וירד לשוק למכור אותם. ראו יושבי קרנות את הזקן מוליך כלבים למכירה והחלו לועגים וצוחקים לאידו. פנה אליהם הזקן ואמר: 'אתם אולי מבינים בהרבה דברים אך בכלבים אינכם מבינים מאומה.'
"שאל אותו אחד הליצים: 'בכמה תמכור את הכלב הגדול?'
"ענה לו הזקן: 'בדינר.'
"אמר לו הלץ: 'מוּשׁ מומכֵּין, לא ייתכן, יקר מדי. תמכור לי אולי את הכלב הקטן.'
"ענה לו הזקן: 'הוא אשר אמרתי, אינכם מבינים מאומה בכלבים. הכלב הקטן מחירו חמישה דינר.'
"אמרו לו: 'אם כך למדנו מדוע?'
"אמר להם: 'אִל כַּלְבּ אִלכְּבִּיר – הָדַא כַּלְבּ, אָמַה [אבל] אִל כַּלְבּ אִלזְרֵיר – הָדַא כַּלְבּ אִבְּן כַּלְבּ!'"
*
דורון גיסין הוא נכדו של ברוך בן עזר ראב ונינו של יהודה ראב בן עזר ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878. סבו ברוך, מייסד קלמניה, היה בין השאר ידיד-נפש ליחיאל (חיליק) ויצמן, אביו של עזר ויצמן.
אביו של דורון, אברהם בן זלמן גיסין מפתח תקווה, היה בן-דודו של אבשלום בן משה גיסין מפתח תקווה, שנהרג באכזריות בהתקפה על המושבה בחודש מאי 1921. אימו של דורון, מרים גיסין (בן עזר) היתה משך שנים רבות מורה בבית הספר העממי פיק"א ומנהלת בית הספר היסודי "אחד העם" בפתח תקווה; ולמען הדיוק, את מתכון ה"לֵמוֹן פַּאי" (גיליון 91) קיבלה אחותי לאה שורצמן ממרים גיסין ולא מאימנו. מרים היתה מורתי בכיתה אל"ף בבית ספר פיק"א, וכאשר לימים היו לה הערות על דברים שכתבתי, הייתי עונה לה שהכול באשמתה, שהרי היא זו שלימדה אותי קרוא וכתוב.
על תולדותיה של משפחת גיסין הוציאה לאחרונה יעל עצמון, ממשפחת גיסין, ספר מעניין בשם "היסטוריה בשר ודם, הציונות מנקודת ראותם של מנהיגי מושבת ראשונים" בהוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005.
אהוד בן עזר
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
* טיל החץ יירט טיל הדומה לשיהאב – מעתה ייקל על האיראנים לשלח שיהאבים נושאי חימוש גרעיני לישראל בטענה שממילא יש לישראל נשק לירטם ועל כן העולם לא יסכים לתגובה מיידית מצידה – שילוח טיל יריחו שיחסל את טהרן. רק מה, אם חץ אחד יפספס, הלכה תל אביב. ואולם, אם אך לא היה חץ, אזיי גם אם לא היתה תל אביב כבר גם לא היתה טהרן, ודווקא משום שאין לנו תשובה לשיהאב – הם לא היו מעזים לשלח אותו חמוש בנשק גרעיני.
חומר למחשבה. אפשר לקרוא על כך רבות במאמריו של הטייס ראובן פדהצור ב"הארץ".
* השב"כ אוגר רצף תוכניות מוקלטות של עדי אשכנזי – כדי לשבור באמצעותו חשודים בטרור וזאת ללא כל שימוש בלחץ פיסי כלשהו, אפילו מתון.
* המשורר יוסי שריד פורש מהפעילות הפוליטית – אילו עשה זאת לאחר שהתפטר בחוכמתו כי רבה מתפקידו כשר החינוך בממשלת ברק ובכך קירב את קיצה – דיינו. או אילו עשה זאת לפחות לאחר שגרר בחוכמתו כי רבה את מר"צ להפסיד מחצית מכוחה בכנסת בבחירות האחרונות – ולא עשה חשבון נפש נוקב של עמדותיו בתקופת האינתיפאדה, ולא לקח אחריות, אלא נשאר בכנסת – דיינו. או אילו עשה זאת לפחות לאחר שיוסי ביילין השתלט על מר"צ, כשהתוצאה הברורה לכל בר-דעת היתה שהסיעה תאבד עוד מחצית מכוחה בכנסת הבאה – דיינו.
על אחת כמה וכמה שהחליט לפרוש עכשיו מבלי קחת אחריות על טעויותיו אלא רק להשמיץ אחרים ולהתבשם בנרקיסיסיותו! – וכי היו שערי השירה וכל פסטיבליה נפתחים בפניו? – וכי ספרו האחרון היה זוכה לפירסום שמעט ספרי שירה זכו בו? – אלמלא ישב בכנסת ובוועדותיה? וכי מי יאזין לקולו כמשורר-נטו אם יחדל להיות אוראטור פוליטי מבריק בכנסת ואדם ציבורי שביושר רב מצליח להוליך שולל את עצמו ואת מצביעיו?
לכן, בטרם שריד מתקיף את שרון "המושחת", מוטב לו להרהר כיצד צדקנותו ועיוורונו הפוליטי, להם חברו חבריו להנהגת מר"צ בתקופת האינתיפאדה, כזהבה גל-און שהגנה על הפלסטינים מפני חיילי צה"ל – הם שהביאו על מפלגתו את אסון הצטמקותה בשני השלבים, עד לצפוי כרבע ממיספר המנדאטים שהיו לה בבחירות שלפני האחרונות. כן, מר"צ הצליחה להשניא את עצמה על מרבית הציבור הישראלי בתקופת האינתיפאדה.
ואילו הפוליטיקאי "המושחת" שרון אינו פורש כדי לכתוב שירים, למרות שבמעמדו היה יכול להצליח לפרסם אותם ולהתפרסם בזכותם כמשורר רב-ערך הרבה יותר מהמשורר יוסי שריד. לא. הפוליטיקאי שרון, שאינו צדיק – ממשיך לדאוג לישראל. ואילו הפוליטיקאי שריד, שאינו טיפש, ימשיך לכתוב שירים ויקונן בראיונות בעיתונים על חורבן מערכת החינוך בישראל.
אגב: מרבית חברינו, מאלה שהצביעו עבודה, שינוי מר"צ וגם ליכוד בשעתו, חלקם רק בזכות שרון, מצהירים כיום פה אחד שיצביעו עבור שרון, זאת לבד מזוג סוציאליסטי אחד, מעובדי חברת החשמל, שתומך בפרץ שנושא לדעתם את דגל הסוציאליזם. מה שמרמז על ניצחון גדול בקלפי לרשימתו "עם אחד", מ-2 ל-11 מנדאטים בכנסת הבאה!
ניחוש: באיזה מקום ברשימת מר"צ-יחד לכנסת היה יוסי ביילין זוכה אלמלא שוריין לו המקום הראשון?
בעקבות מחקריו של פרופ' פלוץ בן-שחר, דיקאן אוניברסיטת בת שלמה רבתי
את המושבה בת שלמה לא יסדו גברים עם נשותיהם אלא נשים עם בעליהן. הנשים עבדו בכל עבודה קשה בשדה ובכרם, בפליחת הקרקע במחרשה רתומה לשני זוגות שוורים, בשימוש בנשק לשמירה ולהגנה, ובהנהגת המושבה. הבעלים עסקו בעבודות המיטבח, בניקוי הבית, בדגירת ביצים בחצר, בגידול הילדים ובהנקתם, וכתיבת סיפורים ומחקרים המעלימים את חלקם המכריע של הנשים בייסוד המושבה בת שלמה.
נשים בטעם של פעם
ימי ראשית המושבה. צלילים. מראות. טעמים. ריחות.
ביום שני, 5.12.05, בשעה 19.00, באודיטוריום קריית המוזיאונים (לשעבר בית "יד לבנים"), ארלוזורוב 30, פתח-תקווה
ברכות: מר איציק אוחיון, ראש העיר. מר שלום קוטלר, חבר הנהלת העירייה ויו"ר הוועדה לשימור אתרים. הגב' איילת כהן, יו"ר הוועדה העירונית לקידום מעמד האישה.
דברים: גב' דרורית גור-אריה, מנהלת מינהל התרבות. מנחה: הגב' מוניקה כהן, אחראית על שימור אתרים וקשרי חוץ.
בתוכנית: מטעמים של פעם. "הקוקו והסרפן", תצוגת אופנה בביצוע מחלקת החינוך של המוזיאון. "תיאטרון החלוצות", סיפורי נשים. סיפורי נשים ראשונות, פרופ' יפה ברלוביץ. על לשונן של נשים, ד"ר יוסי לנג. רבותיי ההיסטוריה חוזרת, שירה עם נחום (נחצ'ה) היימן.
הכניסה 20 שקל
צהריים במסעדה החדשה פרנקפיש ב-227 שקלים לשניים
אבן גבירול 74, תל-אביב. 03-6955447
באבן-גבירול 74 שכנה שנים רבות הקונדיטוריה "ג'יבאנז" שסניף היה לה, או המקור, בירושלים, עם תמונת המייסד ממעל, וגם מושבים נוחים בירכתיים, ששימשו סופרים ואוהבים לפגישות ממושכות ושקטות. ברבות השנים הקפה הלך ודעך, ולאחר שנסגר קם על מקומו קפה-מסעדה צבוע לבן כולו, קירות וריהוט, שהיה שייך לשחקן כדורגל ידוע, שהחזיק מעמד שבועות אחדים, אולי הלובן הבריח לקוחות, ונסגר.
בשבוע שעבר נפתחה באותו חלל מסעדת דגים ופירות ים "פרנקפיש" בניהולו של השף העממי פרנק אזולאי. אתמול החלו להגיש בה צהריים, ובמקרה היינו בין הסועדים הראשונים. המלצרית נטע התנצלה שטרם הדפיסו את התפריט.
לפתיחה קיבלנו שני גביעי משקה אלכוהולי קר על חשבון הבית, בטעם קמאפארי. עשר צלוחיות מעויינות לבנות ונאות של מזטים טעימים: שני סוגי סלטי חצילים בטעם האש, סלטי גזר, בטטה, סלק, כרוב אדום, איקרה, טחינה, כרוב טרי וגיבץ' חצילים חם. סלסלת לחמניות מחוממות מקמח לבן או כהה. הסלטים והלחמניות חופשיים, כלולים במחיר המנה העיקרית ואפשר לבקש עוד ועוד. אם לוקח זוג מנה עיקרית אחת, משלמים תוספת 35 שקל עבור מנה סלטים.
שני גביעי שליש הליטר בירה סטלה ארטואה טעימה מהחבית – 32 שקל. (לא יסולח למסעדה שאין בה גולדסטאר, לא בחבית ולא בבקבוק). מושט גדול בגריל ובטיגון, עם פלח לימון וכד מתכת קטן ובו רוטב שום, פלפל אדום חריף ואדום רגיל, טעים מאוד – 68 שקל. צלחת שרימפס ברוטב שום וחמאה ועלי תבלינים ירוקים, טעים מאוד – 75 שקל. תוספת למנות – קערת ברזל לוהטת ובה קוביות קטנות של תפודים עשויים בחמאה וברוזמרין והם נוטפי שמן וטעימים מאוד. מנה אחרונה, קרם בּרוּלֶה עשוי היטב, קר למטה וחם למעלה, עם שתי כפיות, רק חסרים גרגרי הווניל הזערערים בתחתית – 22 שקל. סך הכול 197 שקלים ויחד עם 35 שקלים טיפ – 227 שקלים. הכיסאות נוחים. השירותים סבירים. המיטבח גדול וכל הנעשה בו משודר בטלוויזיה במעגל סגור, להנאת הסועדים.
הרה"מ ה"צבר" הרביעי
רוב ראשי ממשלות ישראל עד היום לא נולדו בארץ: דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין ויצחק שמיר [אחת הקדנציות ברוטציה עם שמעון פרס]. בארה"ב, למשל, איש מהם לא היה יכול להיבחר למשרת נשיא. מגבלה זו עמדה בשעתה גם בפני הנרי קיסינג'ר. חד וחלק. לא נולדת בארה"ב, אפילו מועמד-לנשיא לא תהיה לה.
רק ארבעה ראשי ממשלות ישראל הם "צברים": יצחק רבין, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנותיה הראשונות של המדינה לא היה עולה על הדעת שילידי הארץ כידין, דיין, אלון או עזר ויצמן יגיעו לעמוד בראש ממשלת ישראל, ואילו מרבין בתקופתו השנייה ואילך, כבר אין סיכוי כנראה שייבחר ראש-ממשלה שאינו יליד הארץ, זולת פרץ, פרס, שרנסקי או ליברמן.
רבין הוכרח לקטוע את הקדנציה הראשונה שלו בגלל חשבון הבנק של אשתו לאה, ונרצח בקדנציה השנייה, זאת לאחר שגבר בבחירות על שמיר. האם הצליח בתפקידו כראש-ממשלה ראשון יליד הארץ? זאת לעולם לא נדע – כי נרצח, והוויכוחים על דרכו ועל מורשתו נמשכים. הסכם אוסלו היה כישלון או פריצת דרך? מורשתו היא השלום בלבד או אולי יותר מכך הביטחון? ההיה נוהג אחרת מממשיכיו אלמלא נרצח?
בנימין נתניהו היה כישלון כראש-ממשלה, למרות שהצליח לכהן בצל האינתיפאדה-שבפתח מבלי להביא לפריצתה בתקופתו, אף לא לאחר מהומות הכותל. בתור שר האוצר בממשלת שרון דומה שזכה להערכה רבה יותר מאשר בתפקידו הקודם כראש ממשלה – עד שחזר לסורו ודחק עצמו לשולי המחנה במקום להמשיך עם שרון עד לבחירות בנובמבר.
אהוד ברק נחשב גם הוא לכישלון. לדעת רבים הוא נשכב על הגדר למען ההיסטוריה הישראלית, כי העז לתקוע סיכה בבלון של אוסלו כאשר התברר לו כי מצד הפלשתינאים מוצו כל אפשרויות התקדמותם בשיטת הסלמי בחסות הסכם אוסלו, וכי בא רגע האמת – ואכן פרצה האינתיפאדה.
נותרנו עם שאלת הצלחתו של ראש הממשלה ה"צבר" הרביעי, שמבוגר משני קודמיו וקרוב בדורו לרבין, שניהם לחמו במלחמת השחרור והיו רוב ימיהם אנשי צבא ואחר-כך פוליטיקאים.
כיצד תעריך ההיסטוריה את שרון? מוקדם לדעת. בקבוצה של ראשי ממשלה שהם בני הארץ, עליו להתחרות רק עם מה שהספיק לעשות רבין בטרם נרצח. ואילו בקבוצת כלל ראשי ממשלות ישראל, עליו להתחרות בעיקר בבן-גוריון ובבגין, ואולי גם באשכול.
חרף המשקעים הקשים שהוא נושא מהעבר, דומה ש"הצבר" שרון יירשם לטובה בתולדות ישראל כמי שבתקופתו ובנחישותו הצליח להוריד לרמה פחות מאיימת את האינתיפאדה, שהשתוללה מספטמבר 2000, וכמי שלאחר הפינוי הנחרץ של גוש קטיף חותר לעצב את גבולות ישראל למשך שנים רבות במסגרת גושי התיישבות גדולים בגדה, בבקעת הירדן וכמובן ברמת הגולן; וזאת לא כצעד לשלום, שנראה כי לא יושג בעתיד הנראה לעין, ולא באשמתנו! – אלא כמהלך ישראלי חד-צדדי, בתוספת החומה, שנועד לעצב את גבולות ישראל בפועל לקראת המלחמות והאינתיפאדות הבאות, שתבאנה עלינו גם אם נחזור לגבולות 67' ונחזיר את רמת הגולן, בקעת הירדן ולטרון (כביש 1 לירושלים) עד המטר האחרון.
שרון הולך למערכת בחירות כמו-נשיאותית. הוא בוחר לרשימתו כשליש מחברי הכנסת הבאה, שייכנסו אליה בעיקר בזכותו, ויהיו כמו ה"אדמיניסטרציה" הנשיאותית שלו. הוא ודאי ישכיל לרכז קבוצה של ח"כים לעתיד, שאינם נגועים בשחיתות הפריימריס של המפלגות הגדולות, אלא הוכיחו עצמם כל אחד בתחומו. רמת ההשכלה והאי.קיו. שלהם יהיו גבוהים ודאי בדרגות אחדות מעל חברי הכנסת הנוכחית. ואפילו יקרה ששרון לא יוכל להמשיך להנהיג את מפלגתו, יהיו בה די אנשים אחראים ומוכשרים כדי להשלים את הקדנציה מבלי להיות תלויים ב"מורדים" וב"קומבינאים" של מרכז הליכוד.
שרון קובע סדר יום מפלגתי חדש, המבטא את רצונם של שליש עד מחצית ציבור הבוחרים, ואלה הם רוב הנושאים על כתפיהם את המדינה, אף כי רובם גם חיים בה לא רע, בזכות עבודתם וחריצותם.
אם ייכשל שרון, זה יהיה כישלון של כולנו, ולא בזירה המפלגתית, אלא בעתיד המדיני והביטחוני. אם ייכשל, יתברר שאין שום פתרון, גם לא חד-צדדי, למצב היחסים עם הפלסטינים, אך גם אם יצליח בהתנתקות החד-צדדית, במוקדם או במאוחר האינתיפאדה תחזור להשתולל, קרוב לוודאי לאחר שתסתיימנה הבחירות ברשות הפלסטינית.
דואט בין הסדנה לתיבת הזמרה / ספרים חדשים
פרופ' זיוה שמיר, "תיבת הזמרה חוזרת" – על שירי הילדים של נתן אלתרמן בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". קריאה אמנותית: השחקן יונתן אנוש
המשורר אילן שיינפלד, "הסדנה לשירה" – מדריך לכתיבת שירה והוראתה בהוצאת
"שופרא לספרות יפה". משוררים קוראים מתוך הספר: אמיר אור, יחזקאל נפשי, צבי עצמון, אילן שיינפלד
אלון גלזינגר, גיטרה קלאסית. תלמיד המגמה למוסיקה בתיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין
מנחה: הסופרת שושנה שריג
יום שלישי, ה' בכסלו תשס"ו, 6.12.05. בשעה 20.00
דמי כניסה 20 ₪. לגימלאים, תלמידי תיכון, סטודנטים וחיילים, הנחה 50%. לחברי האגודה כניסה חופשית עם הצגת כרטיס חבר
"בית הסופר", קפלן 6, תל-אביב
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשרים וחמישה
פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה בטעם אבק-שריפה
המתכון היה פשוט: מערבבים סוכר, פּוֹטַשׁ וגופרית. במקום פוטש אפשר לשים מעט גרגירי דשן חימי לבן המופק מן האשלג, הוא הפוטַש, של ים המלח. לדשנים האלה, שנקראו אז בשם זבל חימי, היו שמות מצלצלים: אַמוֹניַאק, סוּפֵּרפוֹסְפַט – ובעינינו היו כולם טובים למטרתנו אם רק היה להם מראה של גרגירי מלחת לבנה. וכלום ישנה הוכחה חותכת יותר מהעובדה ששמה של חברת האשלג הוא פַּלֵסְטַיין פּוֹטַשׁ? ואם פרופסור חיים וייצמן הצליח להפיק ממלחת-האשלגן אבק-שריפה בשביל האנגלים בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז אנחנו, בוודאי, זאת אומרת, אולי, למה לא –
גופרית, גם זו לא בעיה, מקציעים אותה מראשי גפרורים. וגיורא כבר ישב על המלאכה, ממלא בצלחת-פח גופרית משתי קופסאות לערך. צבי הוסיף את הסוכר ואת הסופרפוספט או האמוניאק או אולי היה זה מלח-בישול גס רגיל, ביקש מאיתנו להתרחק מעט, והחל מערבב בצלחת, מרחוק, בקרש שבידו. הוא חושש, כך אמר, פן עצם המגע שבין שלושת היסודות הללו יגרום להתפוצצות.
עִרבב, ערבב – ומאום לא קרה.
לקח מקצת מן התערובת, הניח על אבן שטוחה ודפק מעליה באבן אחרת, כמין רֵחיים – ללא תוצאה. רק פירורי-גופרית אחדים השמיעו קול נפצוץ קל, ואולי היה זה קול חיכוך האבן באבן.
"אולי צריך להכות בין שתי אבני-אש?" הציע גיורא.
אבני-האש, אלה אבני-הצור החומות-אפורות, הקשות, שימשו לא רק להצתת אש אלא גם בתור סכינים, מגרדות וראשי-חיצים לאדם הקדמון.
יום אחד בא למושבה חוקר מן האוניברסיטה וגילה תגלית מרעישה זו בבור שבצלע הגבעה, לא רחוק מאחוזת פלז. בתוך ימים אחדים רוֹקַנוּ את כל מטמון סכיני הצור של האדם הראשון שנמצאו שם, וחשנו עצמנו בעלי אוצר, כאילו מצאנו יהלומים.
הערבים היו נוהגים לתקוע אבנים חדות אלה במוריגים שלהם כדי לדוש בהן את התבואה. לנו הן שימשו מקור למשחקים ממושכים. רובצים על פני הקרקע מול ערימה זעירה של קש ותפרחות-קוצים יבשות, דקות, כמין מוך צהבהב-לבנבנן, ומכים כנגדה שעה ארוכה בשתי אבני צור זו כנגד זו בתקווה שהניצוץ יצית את הערימה. אמנם, מעודי לא הצלחתי להצית אש בשיטה הזו, אך הקסים אותי הריח שהיה מותיר אחריו הניצוץ שהוציאו שתי האבנים במכת-החיכוך. ריח שריפה חריף, נקי וצורב מעט, כריח אבק-שריפה אמיתי.
צריך, אם כן, להצית את התערובת. "אורי, איפה אתה?" – טוב, אני עמדתי רחוק. תמיד הייתי ילד זהיר. וכאשר התרחשו לנגד עיניי תעלולים מסוכנים לא היו לי אומץ או תחושת-סמכות להפסיקם, אולי גם נהניתי לראות. אך השתדלתי לעמוד מן הצד. התקרבתי אפוא אליהם מכיוון התל המרוחק-מעט, שתחתיו קברנו את שיירי האבטיחים הרקובים, ונכנסתי למלונה והבאתי, באי-רצון בולט, את קופסת-הגפרורים שלי. חששתי פן יבזבזו גם אותה ונישאר לגמרי בלי גפרורים.
צבי נתן לגיורא את הגפרורים. גיורא הידק באגודלו השמאלי גפרור שראשו למטה, על גב הקופסה, ובהקשה קלה שיחרר את קצה האמה של יד-ימינו מן האגודל של אותה יד, וכך העיף את הגפרור, שנדלק בדרכו על גב הקופסה, ונתב בוער אל לב הצלחת של "אבק-השריפה".
עלה ריח רע של סוכר שרוף.
אח, אילו היה בידינו מעט דינמיט, או טיפ-טיפה מלחת-צ'ילי אמיתית!
ואז קרא גיורא:
"תפוחי-האדמה! מה עשיתם עם תפוחי-האדמה?"
ואכן, שכחנו לגמרי על קיומם במדורה העוממת. ניגשנו אליה שנינו, צבי ואני, וגִלגלנו אותם הצידה יחד עם עוד כמה גחלים לוחשות, כדי לצננם מעט. ואחר אספנו והכנסנו הכול על גבי קרש, וגם את צלחת "אבק-השריפה", אל המלונה פנימה, הנחנו על השולחן המאולתר, וישבנו לאכול. פולחים את הקַרְטוֹשְׁקֶס לשני חצאים, בוזקים מלח, וטועמים וכוֹוִים את קצה הלשון.
"צביקה," אמר גיורא, "מה דעתך לטבול תפוח-אדמה באבק-השריפה?"
"אל תצחיק אותי," אמר צבי, "זה לא אבק-שריפה. זאת מַרְמֵלַדָה. קָרָמֶל. זה טוב בשביל להוריד שערות מהרגליים, אולי – "
"מה איכפת לך, נסה – " הפציר גיורא.
צבי היסס רגע, חשדן, ואחר טבל תפוח-אדמה, כמעט זרק אותו לצלחת, מפני שהיה חם.
"נסה עוד!" אמר גיורא, "בוא נתערב – "
צבי זרק אחד, ועוד אחד, כמו כדי להרגיז ולגחך את גיורא. פתאום השמיע צעקה קלה, כי הרים גחלת עוממת-עדיין במקום תפוח-אדמה-צלוי ומיד זרק אותה –
טְשששש – – – –
עלתה לשון-אש חמה פתאומית מן הצלחת וליהטה את פנינו במשב-אוויר חם, כמעט חרכה אותם, והשחירה מעט את השק שמעלינו, אשר שימש גג למלונה.
הסתכלנו אחד בשני. מפויחים. הידיים. הפנים. מתפוחי-האדמה הנותרים עלה איזה טעם מבחיל של אבק-שריפה חרוך.
"טוב, מה זה היה צריך להיות?" שאל צבי בכעס עצור.
גיורא צחק. "אני יודע? הניסיון שלך בטח הצליח לבסוף."
"לא. אתה מסתיר ממני משהו."
"מסתיר-אֶמַכּ! טוּז – "
"מסתיר-אַבּוּכּ, מטומטם! יכולת לשרוף אותנו!"
"אני?" כך גיורא, ומיד – "יִלְעַן אַבּוּכּ יַא קַארַאחַאן אִבְּן קַארַאחַאנְצִ'יק, יַא זְבּוּן אִבְּן אִל כַּלְבּ, יַא סְמַארְק אִבְּן אִ-נַאר אִל-גִ'יהַנוֹם, חוּי, יַא פַאקֵר מַאדֶ'ר, חוּי, יַא קַאקֶר, יַא זְבַּאלֶה, חוּי, יַא פּוֹטַאשׁ אִבְּן אִל-עַקְרוּט, חוּי, יַא פִּיזְדַאק, יַא חַוַואגָ'ה טומטום שְׁטִיקֶע-בְּרוֹיט – "
"חוּי! – נראה אותך גיבור בחוץ – " אמר צבי.
ושניהם יצאו, קודרים ומתוחים, כדי להחליף מהלומות מחוץ למלונה הרעועה.
אני יצאתי אחריהם. התבוננתי בהם מתפלשים באבק, באדמה התחוחה, היבשה, בין שיחי האבטיח הקמלים. מצחו של גיורא כבר היה פגוע מקודם, ומרוח ביוד, והוא ניראה כאינדיאני. ועתה סבל עוד מכות אגרוף אחדות מידיו הארוכות של צבי. ואילו צבי ספג בתמורה בעיטות ונגיחות-ראש רציניות ביותר מצד גיורא.
ראיתי את יום-השדה עולה באבק ומתבטל, והרגשתי כמו נערה ששני גברים רבים ומתכתשים ביניהם כדי לזכות באהדתה.
"תפסיקו!" צעקתי, "גיורא שפך אבק-שריפה אמיתי לתוך הצלחת. הנה התרמיל הריק!"
ובאמת מצאתי מיד את התרמיל אלא שלקח לי מעט זמן להבין מה קרה.
מיד הפסיקו.
גיורא ניגש אליי בעיניים מוצפות דם, ואמר –
"אתה, אתה מלשין!"
העניק לי דחיפה מכאיבה בכתף ונכנס למלונה והמשיך לקלל בקול מוזר, כאילו הצטברו אצלו הרבה דברים יחד ורק עתה באו ליד פורקן.
"אִיחְסִים... פִיחְסִים... יִלְעַן-אַבּוּכִּים..." נשמע קולו הקטוע, "פֶרְצֵרִים, נַאחְסִים, נִיגֶ'סִים, פֶּזַבֵנְקִים... צְפִיעִים... חוּיִים... פִּיזְדַאקֶס... שְׁמֶקֶס... יַבְחוּשֶׁרִים..."
עמדנו בחוץ והקשבנו, נכלמים. כתפי כאבה. ואז תקע לי צבי אגרוף בכתף השנייה ונכנס גם הוא פנימה אל המלונה.
אמרתי לשניהם, מבחוץ:
"אני הולך הביתה! נמאסו עליי התעלולים שלכם! זְרָגִים!"
והתחלתי לארוז את הציוד שלי, מושך אותו מבעד לדופן המלונה, כי לא רציתי להיכנס פנימה.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק עשרים ושישה: סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל