| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 96
תל אביב, יום חמישי, ז' בכסלו תשס"ו, 8 בדצמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אנטונין דבוז'אק, מישה מאיסקי, ג'ורג' פהליבניאן וליאונרד ברנשטיין, בימי פומפי האחרונים של היכל התרבות הגווע בפני מרצחיו ואין מציל
מכתבו של אהוד בן עזר להנהלת מרצ מיום 30.11.2003 – הודעתו על פרישה ממרצ ותחזיתו על עתידה בעקבות הקמת יע"ד על מצע ביילין
ואת סופרי הילדים והנוער שכחו – שערוריית השיפוט בפרס היצירה השנה
בואו היום בהמוניכם לעיריית תל-אביב להפגין נגד ההרס של היכל התרבות!
ביקור במשק אורגני בר-אל במושב קדרון // כה אמרה רבקה מיכאלי על החורבן
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 26
אהוד בן עזר / הַמְלֵט מנתניה
לירות או לא לירות, וזו השאלה:
מה נַּעֲלֶה יותר: לירות בכל חשוד כמחבל-וכמתאבד
ולהציל בכך חיי רבים וגם שלךָ
אף אם אתה כמאבטח עלול ליטול בכך חיי חפים מפשע?
או אם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
ולהתפוצץ חבוק עם אויבך הממולכד
אז לא תועמד לדין על הפרת הנהלים של הפתיחה באש –
(תקשורת לא תצלוב אותך על יד קלה על הדק – )
אבל עכשיו אתה גיבור וָמת.
פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֵקְט אתה וָמת –
פֹּה לֵב אָצִיל נִשְׁבַּר
לֵיל מְנוּחוֹת, נָסִיךְ חיים עמרם
כַּת מַלְאֲכֵי-עֶלְיוֹן לְנוּחֲךָ יָרוֹנוּ.
אנטונין דבוז'אק, מישה מאיסקי, ג'ורג' פהליבניאן וליאונרד ברנשטיין
בימי פומפי האחרונים של היכל התרבות הגווע בפני מרצחיו ואין מציל
מישה מאיסקי מנגן את הקונצ'רטו בסי-מינור לצ'לו ולתזמורת אופוס 104 של דבוז'אק כמו שד מיער, נגינה גברית, שיודעת גם את קסם הקטעים הענוגים, וזאת מידיו של פרא-אדם חייכני ומתולתל-שיבה, שמזיע כל הזמן, שלבוש בחולצת אמנים בהירה ומשולשת מלפנים ומאחור (מספרים כי להופעה עם תזמורת הקיבוצים הופיע יחף!) – שאינו מתבייש לשבת בהפסקה באכסדרה כשבנו הקטן והמקסים בחיקו, שרשרת עם תליון ענק לחזהו, אשתו היפהפיה, צעירה, גבוהה ושזופה לצידו, והוא חותם על תקליטוריו ומנהל שיחות ערות, ברוסית כמובן, עם קהל הידידים, המעריצים והקונים. בקיצור, תופעת-טבע מרנינה וכובשת לב, והכישרון גדול, אף כי יש צרימות פה ושם. אמר לנו בהפסקה חבר: "יותר טוב אמן גדול עם צרימות בנגינתו מאשר אמן בינוני שאינו עושה שום שגיאה." ואכן, הצלילים שמישה מאיסקי מפיק מהצ'לו הם ממש מדהימים. נגינתו היא כתחרות מתמדת בין ההתלהבות הדוהרת לבין הכישרון היציב, ואין האחד מוותר לשני, והתוצאה מרתקת. אמן גדול. סוחף.
והקונצ'רטו של דבוז'אק, מה יש לומר, אחת היצירות היפות שברפרטואר הקלאסי. ושלא יגידו שהיא מיושנת או כבר מוכרת מדי ונוגנה פעמים רבות מדי. חרף נצחיותה המוסיקלית זוהי יצירה לא קלה לצ'לן, ויש לשבח גם את המנצח ג'ורג' פהליבניאן, הדומה ליוסי ביילין ואולי קצת נמוך ממנו, שעומד על במה קטנה ושולט בתזמורת בעדינות ובלי הצגות מיותרות, ומוציא ממנה ביצוע סוחף ומלהיב, אם כי דומה כי גם בתזמורת היה לעיתים ניגוד עניינים בין ההתלהבות לבין הדייקנות. מכל מקום, הם לא האפילו לרגע על הצ'לן, היו ברקע כשניגן, ועשו שמח בבוא תורם בלעדיו. כבר שלושה ימים מתנגנת בי המוסיקה הבלתי-נשכחת ואינה מרפה.
לפי שהבנו מהתוכנייה, התנגד בשעתו דבוז'אק להוספת קדנצה, ואכן אין. לכל קטעי הסולו של הצ'לו יש ליווי, אף כי לעיתים דק מן הדק וכמעט שלא נשמע. אבל מאיסקי פיצה אותנו בהדרן מרגש, שגילה את מלוא כוחו בנגינת יחיד, ללא תזמורת. בקיצור, לא להחמיץ שום הופעה שלו.
חלקו השני של הקונצרט הוקדש ל"קדיש" שהוא הסימפוניה מספר 3 של ליאונרד ברנשטיין, עם הקריינית ליאורה ריבלין. הסופרן ענת אפרתי, וזמרי פילהרמוניה ומקהלת הילדים "אנקור". מה נאמר ומה נקליד – אילו היו מקצרים את היצירה למחציתה, עשרים דקות, משאירים רק את הטקסט הנשגב של תפילת ה"קדיש", ואת תפקיד הזמרת השרה אותו פעמיים, ואת שתי המקהלות, וכמובן את קטעי הנגינה של התזמורת לעצמה – וזורקים את הקשקוש הגימנזיאסטי שבתמליל היומרני של ברנשטיין – היתה היצירה יכולה להיות עזת ביטוי ורבת הוד, ולא מעצבנת.
בביצוע הבכורה העולמי של "קדיש", בניצוחו של ברנשטיין, ב-10 בדצמבר 1963, היתה הקריינית חנה רובינא. אני מניח שקולה הטראגי, רב החשיבות ומטיל האימה, פעל באופן מאגי על הקהל, ואיש לא העז ללגלג על הטקסט הנואל.
ואילו ליאורה ריבלין קוראת את הטקסט בצורה לא מבריקה ולא משכנעת, וכנראה אינה מסוגלת למלא בקולה הטבעי את ההיכל, שאחרת מדוע מודבק לה על לחיה מיקרופון סמוי, שזה כמו צלם בהיכל – והוא מדגיש את הצליל המתכתי, המיקרופוני וההגברתי-מלאכותי של קולה – לעומת הצליל הנקי והבלתי-אמצעי של ענת אפרתי ושל התזמורת. אמנם, מקהלת זמרי פילהרמוניה ומקהלת הילדים "אנקור" שישבו, רובן ילדות, לבושות לבן כמלאכיות – נעזרו כנראה גם הם במיקרופונים אבל קולם השתלב ולא נשמע מלאכותי וצורם כקריינותה של ריבלין, שלעיתים דומה היה שלפנינו ארנה בנאי המחקה את ריבלין ב"ארץ נהדרת". יש כל כך הרבה טקסטים ספרותיים מעולים, בשירת העולם כמו גם בתנ"ך. איזה שיגעון גדלות דחף את ברנשטיין להוסיף לטקסט הנצחי של תפילה ה"קדיש" את ההתפלספויות האינפנטיליות שלו?
רק כדי לתת מושג כמה שמחה יש במוזיקה עצמה, נצטט מדברי ג'ק גוטליב, בתוכנייה, את הקטע הבא: "ביצוע היצירה דורש הרכב תזמורתי גדול במיוחד: ארבעה חלילים (לרבות פיקולו וחליל אלט), שני אבובים, קרן אנגלית, קלרנית ב-מי במול, סקסופון אלט, שתי קלרניתות ב-סי במול, קלרנית באס, שני בסונים, קונטרה בסון, ארבע קרנות, חצוצרה ב-רה, שלוש חצוצרות ב-דו, שלושה טרומבונים וטוּבָּה. החטיבה הגדולה של כלי הנקישה כוללת, מלבד חמישה תונפונים: שלושה תופי צד, תוף באס, שני מצילתיים תלויים, זוג מצילתיים, מצילות יד, מצילתיים עתיקים, טם טם, שלושה בונגות, תיבת עץ, מגרדות של נייר זכוכית, פצירה, שוט, רעשן, משולש, מראקס, מקלות עץ, תוף מרים ופעמונים, ומלבד כל אלה – פעמונה, קסילופון, ויבראפון, צ'לסטה, פסנתר ונבל, שתפקידו בעל ממדים כמעט סולניים, ולבסוף, כמובן, הגוף הרגיל של כלי הקשת."
והאמינו לי – היה שמח ב"קדיש", בייחוד הבונגות! האולם רעד! (אך לא כמו בדציבלים הבלתי-אנושיים של מערכות ההגברה בחתונות של ישראלים) – ומי יודע, אולי בעזרת התופים, השופרות וגם רעידת אדמה רצינית – יאבד האולם את עצמו לדעת בצורה פּוֹמְפֵּיִית מכובדת – עוד בטרם יעלו עליו הזדים להורסו, ובטרם ערלי אוזניים כדני קייזר ורון חולדאי יהיו תלייניו!
מכתבו של אהוד בן עזר להנהלת מרצ מיום 30.11.2003
הודעה על פרישה ממרצ בעקבות הקמת יע"ד על מצע ביילין
חברים יקרים,
ועידת מפלגת מרצ מיום 30.11.03 אישרה את איחודה עם תנועת "שחר", בראשות ח"כ-לשעבר יוסי ביילין. הוועידה החליטה כי המפלגה החדשה תיקרא יע"ד וכי מצעה יהיה הסכם ג'נבה, שביילין היה בין יוזמיו.
חברים יקרים, במקום להסיק מסקנה אמיצה מכישלוננו בבחירות, ולעשות הערכת-מצב חדשה הלוקחת בחשבון את מצב המלחמה שבו אנו נתונים, וכי ייתכן שאין סיכוי לשלום אמת בדור הזה, ולא באשמתנו – אתם קברתם בהחלטתכם סופית את מרצ תמורת רעיון עיוועים של פנטזיונר פוליטי, שיביא אתכם בבחירות הבאות למפלה עוד יותר נחרצת ומוחצת מזו שהיתה.
גם אליי הגיעה החוברת שלו, המכונה "יוזמת ז'נבה" והיא גרועה יותר מכל מה שחששתי. מתברר, למשל, שלא יהיה גבול ישראלי על הירדן בין הכנרת לים-המלח אלא ל"פלסטין" יהיה הגבול המשותף והפתוח הזה עם ירדן.
ישראל תפנה את כוחותיה ואזרחיה ממרבית שטחי הגדה והרצועה, תחזיר ל"פלסטין" את כל העצורים והאסירים, כולל הרוצחים והמסוכנים ביותר, יוצאי כל ארגוני הטרור – תמורת זאת תוכר "זכותו של העם היהודי למדינה" (חידוש גדול לעומת הסכמי אוסלו!) ותוקם רשות בינלאומית שתבטיח את שלום ישראל ו"פלסטין" וגם תפקח על המקומות הקדושים בירושלים המחולקת.
כל תהליך השלום המופרך והמטומטם הזה, תוך כדי כבילת ידיה של ישראל להגן על עצמה מפני טרור פלשתיני בהווה ובעתיד ומפני התעצמות צבאית של "פלסטין" (שאת שקריה היכרנו היטב מאז קרס הסכם אוסלו) – כל האחריות על התהליך תהיה על כוח רב-לאומי, על נציבות בינלאומית ועל ועדות רב-לאומיות למיניהן, כלומר – ישראל מוותרת על הסוברניות שלה ועל זכותה הטבעית להגנה עצמית והיא תחיה מעתה בחסדי כוח רב-לאומי שהוא יהיה גם השופט בינה לבין "פלסטין".
העתיד הוא אפוא בינאום הסכסוך והפקדת ביטחונה של ישראל בידי גורמים זרים שחלקם עוינים, ואם אינם כאלה הם יהיו עד מהרה – כפי שנעשו חיילי האו"ם עויינים לישראל ומשוחדים לצד הערבי (באותה טכניקה שבה כתבי-חוץ משוחדים בחלקלקות ובמידע שקרי בידי פלסטינים במלון המושבה האמריקאית במזרח-ירושלים ונעשים דוברי אש"ף בתקשורת העולמית, ואם לא יהיו כאלה, הם מאויימים ומסולקים משטחי הגדה והרצועה).
שום סכנה קיומית האורבת לישראל ממדינות ערביות ומוסלמיות באזור אינה נזכרת ב"יוזמה" המטופשת של ביילין, שטישטשה את שארית חוש ההישרדות הפוליטית שלכם.
לעומת זאת ה"יוזמה" שלו עושה את ישראל אחראית חלקית, ולעיתים באופן מלא, ובוודאי מבחינה מוסרית – לבעיית הפליטים הפלסטינים ולפיצויים להם (וגם למדינות הערביות ש"אירחו" אותם, דוגמת לבנון), ולהחזרת חלק מהפליטים לגבולותיה תוך אימוץ החלטות או"ם, כהחלטה 194, שמכירה בזכות השיבה של הפלסטינים.
אין מילה על הפיצויים המגיעים ליהודים שגורשו ממדינות ערב. אפילו לא על הפליטים היהודים שנמלטו ב-1948 מיישובים יהודיים כגוש עציון, קליה, בית הערבה ומשמר הירדן.
באמת אנחנו צריכים לבקש מהפלשתינאים וממדינות ערב סליחה, ולפצותם. סליחה שלא הצלחתם להרוג את כולנו ב-1948 ואחר-כך לרשת אותנו.
ליוזמת ה"שלום" של ביילין-ג'נבה אין רגליים אבל יש ידיים להמשיך לקבל כסף מגורמים עוינים לישראל כדי לפורר את האמון של הציבור הישראלי בממשלתו ובחמישים וחמש שנות עצמאותו.
שְבו וחשבו, כמה ישראלים ברי-דעת, גם ממחנה השמאל ומשוחרי השלום, יתנו את קולם למפלגה שאימצה מצע סהרורי שכזה?
כל זמן שהיינו מרצ, הרי שלמרות חילוקי הדעות החריפים בינינו, גם בתקשורת, הייתי עדיין גאה שאני מביע אותן בתור חבר מרצ וחבר נשיאות מרצ לשעבר, ושאוכל לשכנע את חבריי בהערכת-המצב הפוליטית שלי.
אבל להיות חבר יע"ד על מצע ביילין? לא! זה כאילו אני משתין על כל מה שחשוב ויקר לי. ולכן אני מודיע לכם בזאת כי עם תום תקופת מרצ תמה גם תקופת חברותי בה, ואני פורש, ואני לא מצטרף לַמפלגה החדשה.
בברכת חבר-לשעבר,
תיקוני טעויות ל"חדשות בן עזר" גיליון 95
מרים גיסין (בן עזר) כיהנה שנים רבות כמנהלת הראשונה של בית הספר היסודי "סלומון", במיבנה הישן של גימנסיה "אחד העם" לשעבר, ברחוב סלומון בפתח-תקווה. אמנם, עד לפני כ-56 שנים, שימשה הגימנסיה הפרטית "אחד העם" בפתח-תקווה גם כבית ספר עממי למחלקה הראשונה (כיתה ה"א) עד רביעית (כיתה חי"ת), ומכאן והלאה כיתות התיכון שנקראו אז חמישית, שישית, שביעית ושמינית. עם הנהגת חוק חינוך חינם חובה, צורפו ארבע מחלקותיה הראשונות של הגימנסיה, על תלמידיהן הענוגים, ובהם כמה מטובי ידידיי – לבית-הספר פיק"א, וחסל סדר תשלום עבור הלימוד במחלקות הנמוכות בגימנסיה, אלא מחמישית ומעלה. סופר נידח מר א. בן עזר למד ב"אחד העם" במחלקה החמישית והשישית עד שנזרק ממנה בנסיבות שתתוארנה בפרק הבא של "לשוט בקליפת אבטיח או ספר הגעגועים" המתפרסם בהמשכים מעל דפי "חדשות בן עזר".
מצא את ההבדלים: רוב ראשי ממשלות ישראל עד היום לא נולדו בארץ: דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין ויצחק שמיר. (גיליון 95).
רוב ראשי ממשלות ישראל עד היום לא נולדו בארץ: דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס.
מעניין שאיש מקוראינו, השקודים לגלות כל טעות שלנו, לא עלה על ההשמטה הכפולה והמשולשת, שהרי פרס שימש שלוש פעמים כראש ממשלה: בפועל, לאחר התפטרותו של רבין, ועד לבחירות שבהן הפסיד לבגין; אחר כך בקדנציה של רוטאציה עם שמיר; ואחרי רצח רבין עד לבחירות שבהן הפסיד לנתניהו.
מי היה ואיפה "מי היה אותו אפלבוים?"
קוראים שאלו פרטים נוספים על ספרו של אביעזר שלוש "מי היה אותו אפלבוים?" שצוטט בגיליון שעבר ברשימה "כיצד הגיע הברון רוטשילד בראשונה לזיכרון?" – ובכן, הספר הופיע בהוצאת רחל בע"מ, גינת שומרון, בשנת 1999. הספר הגיע בשעתו למרבית הספריות הציבוריות בארץ, ואולם לדברי מחברו, אזל. בשיחה הטלפונית אמר לי שעדיין כל פרקי הספר אצלו במחשב, ואני הפצרתי בו שיעביר אותם ל"חדשות בן עזר" כדי שנוכל להביא מהם קטעים מעניינים, וכן שיעמיד אותם לרשות ציבור הקוראים, כפי שעשיתי אני ב"ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", בטרם יצאה הדפסתו השנייה לאור, ולא היה אפשר לרכשו.
לכל ידידינו ואוהדינו שלום, הנה לוח ההופעות שלנו בחודש דצמבר:
"בוקר בא לעבודה"
במוצ"ש ה-17 בדצמבר, במרכז קהילתי "עולמות", כפר גנים, בשעה 20:30
רח' העצמאות 50 פתח תקווה
כרטיסים בטלפון: 03-9233280
"עיר קטנה ואנשים בה מעט" – שירי תל אביב בראשיתה
ביום שני ה-19 בדצמבר, בצוותא תל אביב, בשעה 20:30
כרטיסים בטלפון: 6950156
"ההיית או חלמתי חלום" – שירת הירדן והכנרת
ביום שלישי ה-20 בדצמבר בשעה 20:30 במוזיאון ישראל, ירושלים.
"ירושלים בזמר העברי בתקופת המנדט"
ביום שני ה-26 בדצמבר בשעה 20:30 בצריף העץ ביד השמונה
כרטיסים בטלפון: 02-5343956
נשמח לראותכם, אורה זיטנר ואליהו הכהן
בעקבות האימרה: "אִל כַּלְבּ אִלכְּבִּיר – הָדַא כַּלְבּ, אָמַה [אבל] אִל כַּלְבּ אִלזְרֵיר – הָדַא כַּלְבּ אִבְּן כַּלְבּ!"
ברשימתו של דורון גיסין "כלב גדול, כלב קטן", גיליון 95
שלום אהוד ובוקר טוב,
בעניין כלבים בוודאי אתה מכיר את מה שהיו אומרים בארץ-ישראל: "אָבּוּ חוֹש אָאדָאמִי בָּאס הוּא כַּלבּ אִיבְּן כַּלבּ!" – כלומר: "אביו בחור טוב דווקא אבל הוא כלב בן כלב!"
ובערבית ייראה כך: ابو خوش آدمي بس هو كلب ابن كلب
בברכה,
יעקב זמיר
ואת סופרי הילדים והנוער שכחו
חבר שופטים, שכלל את אורי ברנשטיין, ניצה בן-דב ויוסף בר-יוסף לא מצא לנחוץ השנה להעניק אפילו פרס אחד מתוך 14 פרסי היצירה על שם לוי אשכול ז"ל – לאחד מסופרי הילדים והנוער. ספרות הילדים והנוער מהווה דומני יותר ממחצית הספרות היפה הנדפסת בישראל, והקשיים העומדים בפני כותביה גדולים לא פחות משל סופרי "המבוגרים", וגם הצורך התרבותי בה, בייחוד בספרים לנוער, גדול פי כמה.
לאחר מאבק של שנים הוכר שלפחות אחד משלושה שופטי הפרס יהיה בעל ידע בספרות ילדים ונוער, וכן שהפרס יינתן מדי שנה גם לסופרים מהמגזר הזה. והנה, למרות שבכתבה של שירי לב-ארי ("גלריה", "הארץ", 6.12.05) נכתב כי "הרשימה [של הזוכים] מורכבת, בין השאר, מסופרים ומשוררים המייצגים בכתיבתם קבוצות שונות בחברה הישראלית, וכן ממסאים, מתרגמים ומחזאים." – לא הרגישה העיתונאית היודעת-כל הזו כי קבוצת סופרי הילדים והנוער – יוק, והיא גם לא ידעה שלמתרגמים יש פרס נפרד, ואין מתרגם בתור שכזה יכול לקבל את פרס היצירה מתוך 14 הזוכים. יש לקוות שרות בונדי מקבלת השנה את הפרס לא בתור מתרגמת (פרס המגיע לה בהחלט בקטגוריה הנפרדת הזו) אלא כסופרת על ספרה האוטוביוגראפי המקורי המעולה "שברים שלמים" (בהוצאת "גוונים", 1997).
בקיצור – סוג מסויים של טירוף מערכות. ואם אכן כך, רשאי ציבור הסופרים הכותבים לילדים ולנוער לדרוש ממשרד החינוך והתרבות שיינתנו מדי שנה פרסים זהים ל-14 סופרי ילדים ונוער ולהם בלבד, כי הם שקולים כנגד כל השאר.
היום, 8 בנובמבר 2005, ב-16.30, תתקיים בקומה ה-12 בבניין עיריית תל-אביב ישיבה מכריעה של מליאת הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה על אישור תוכנית ההרס של היכל התרבות. בני-אדם, בואו בהמוניכם להפגין נגד הוואנדלים החדשים!
ברגע האחרון: בוטל הדיון היום על היכל התרבות. רון חולדאי פּוֹנֶה לייעוץ לאונסקו.
ברכת "חדשות בן עזר" לבת מושבתנו פנינה רוזנבלום בת החמישים לקראת היבחרה כחברה בכנסת ישראל ובמיוחד מצרף ברכתו הסופר העל-זמני אלימלך שפירא וכן הרוּח של מורתה בבית הספר פיק"א, תמר ליפסקי
אנחנו מקווים שבימים המעטים שבהם תכהני תספיקי לעשות מה שלא עשו ח"כים וח"כות רבים לפנייך!
אברהם שפירא, יוסף ספיר, נחום סטלמך, ופנינה!
זו תרומת פתח תקווה לעם ישראל
במדרשת דיזנגוף
פרקים נעלמים בימי הבראשית של תל אביב
פנל מרצים וסרט קצר
מפגש ראשון: יום שני, כ"ה בכסלו תשס"ו 26.12.05, בשעה 19.00
מדרשת דיזנגוף הוקמה בבית דיזנגוף בתל אביב על ידי בית התנ"ך לשם מחקר ולימוד נושאים בתולדות ישראל, בתולדות התנועה הציונית ובתולדות העיר העברית. זאת בהוקרה לתרומתם של מאיר וצינה דיזנגוף להתפתחותה של העיר תל אביב ועל שהקדישו את ביתם להיות מרכז תרבות ואמנות לעיר ולמדינה.
המדרשה מחזיקה חדרי הנצחה ומספר ספריות: ספרייה לתולדות ארץ ישראל, הציונות והקרן הקיימת, מייסודו של ד"ר ברוך בן יהודה. ספרייה לתולדות תל אביב, וספריית האישה היוצרת, שתיהן מיסודה של גב' גילה אוריאל, לשעבר מזכירתו של מאיר דיזנגוף. וכן ספריית אנ"י – איגוד נשים יוצרות.
המדרשה מקיימת סדרות של הרצאות על תולדות תל אביב וראשוניה, בשיתוף המרכז להכרת תל אביב ועמותת משפחות מייסדי תל אביב. דמי השתתפות בכל מפגש, כולל כיבוד קל – 15 שקלים.
ביקור במשק אורגני בר-אל במושב קדרון
חיפושינו אחר זיתים ירוקים לדפיקה הביאונו – לאחר ביקור לצורכי המיסתורית במרכז לעבודות-טלאים "פיסות" (08-8594237) של נורית קפרא (כתבה ב"חדשות בן עזר", גיליון 33, 26.4.05), – ובהמלצת בעלה ארז קפרא, לביקור במשק האורגני של עקיבא בר-אל ברחוב הזית 151 (על כביש הרונדל הגדול, מול כרם הזיתים) במושב קדרון, המשיק לגדרה מצפון-מזרח.
עקיבא ואשתו קיבלו אותנו בחמימות רבה אך למרבה הצער התברר שאתמול הסתיים המסיק וכבר כל זיתיו בצנצנות ואין לו ירוקים למכירה. התנהל בחצר ויכוח ער על דרך כבישתם. עקיבא אינו מקבל את הדרך שלנו וקצת לועג ל"מי מלח שביצה צפה בהם" – המתכון שלו: לשים את הזיתים הדפוקים בתמיסת מי מלח בריכוז של 10%, כלומר, כ-100 גרם מלח לליטר מים, וללא שום תיבול נוסף. כאשר רוצים לתבל, מוציאים אותם, מחליפים את המים לתמיסה של 5% מלח, ומוסיפים פלפל חריף, לימון או עשבי תיבול, לפי הטעם, ואם איני טועה היתה בינינו שבלי שום שום.
מה מצאנו? גיגיות מלאות מסלינס, זיתים שחורים בהכנה, עטופים גרגרי מלח. קנינו צנצנת זיתים שחורים מוכנים-כבר, ועוד מעט לא נותר מהם שריד וביילין. בשום חנות לא מצאתי זיתים שחורים טעימים כאלה. אני מוכן ללכת ברגל לשם להביא עוד צנצנת. אחר כך מצאתי על השולחן צנצנת גדולה של שמן ירוק-כהה, שתחתיתה כולה שרידי משקע שחור ממין הגפת, שנותר בשמן לאחר הכבישה הקרה עצמה. היה לשמן הטרי העכור טעם גן עדן או אם תרצו של ארץ-ישראל. לא למכירה. קיבלנו מתנה חצי צנצנת, ממש אוצר לאנשים פרימיטיביים כמוני.
מה עוד קנינו? מגש ביצים אורגניות, תפוזים קטנים למיץ, ופתאום התברר שיש גם בית-מאפה בחצר, "תשרי" שמו, "בטעם של פעם..." ועומד שם אלי אסולין, הנשוי לבת של משפחת בר-אל, ואופה לחמים ועוגיות. קנינו לחם שחור, קצת חמצמץ, מה זה טעים. ממש לנסוע כל יום לְשָׁם לקנותו. וכן שלושה סוגים של עוגיות מלוחות ומתוקות ונימוחות בפה. משהו. עוד מעט לא נשאר מהן שריד ורן כהן. ויש גם עוגות, ופיצות, והכול על בסיס נימוח של חמאה ושמנת.
הכתובת: מושב קדרון, הזית 151, משק אורגני בר-אל, טלפון 08-8592029. בית המאפה "תשרי", לפרטים ולהזמנות: טלפונים 08-8681374, 054-4313994.
כה אמרה רבקה מיכאלי:
שלושה ימים אחרי רצח חמשת הישראלים בקניון "השרון" בנתניה
"הדבר שהשתנה אצלנו, בישראליוּת החדשה, הוא שיותר ויותר אנשים מבינים שיכול להיות שהכול פה זמני. שמי שירדו מהארץ צדקו, כי כך לפחות הם יצילו את הילדים שלהם. אולי באמת חורבן הבית השלישי מגיע בגלל החורבן המוסרי שעובר על כולנו. כל מה שהפרופסור ליבוביץ אמר, התקיים. כולל עניין המאבטחים שיורים בנשותיהם. ולמה שהם לא יעשו זאת, הרי היד כל כך קלה על ההדק. הלב של כולנו נאטם. אנחנו מתעלמים ממה שקורה שם וחוגגים בתל-אביב. מתנחלים כורתים 250 עצי זית ואנחנו ממשיכים לחיות. אם הייתי בן-אדם, הייתי באה אל אותם אנשים שעציהם נכרתו עם שתיל זית ומבקשת כפרה, קורעת את בגדיי ושמה אפר על ראשי." ("גלריה", "הארץ", 7.12.05, בראיון לגואל פינטו).
רבקה, אני מכיר אותך מאז החורבן הראשון, כאשר למדנו יחד לפני קרוב ליובל שנים פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בבניין לאוטרמן בגבעת רם, והיית באה לתרגיל של מר א"צ בראון במגפי עור גבוהים וכהים, שרק לד"ר פפיטה האזרחי, אשתו של יהודה, היו כמותם. איך הידרדרת עד כדי החורבן השלישי? אגב, פרופ' ליבוביץ היה פטריוט ישראלי, ובשעתו גם איש ה"הגנה", ולעולם הוא לא היה חותם על דברי הבל כשלָך.
ראוי לך לבקש סליחה ממשפחת המאבטח חיים עמרם מנתניה, שהקריב את חייו כי לא ירה, ושחייו שווים קצת יותר מ-250 עצי זית שמציקים למצפון התל-אביבי הפוליטיקלי קורקט שלך, שגם אהוב ומקובל כל כך על עיתון "הארץ" – ושימי אפר על ראשך בגלל השטויות שפיך פלט במסגרת ראיון של פְּרוֹמוֹיְשֵׁן, כלומר בעיתוי מסחרי, לסרט חדש בהשתתפותך. אני נשבע לך שלא אלך לראותו ולוּ רק בגלל התנשאותך החצופה, שהיא כיריקה בפרצופנו הישראלי.
ובמחשבה שנייה, אולי באמת יותר טוב שתלכי אל הפלסטינים בגדה. ותישארי. אולי גם תפגשי שם את המתאבד-המתפוצץ הבא ותבקשי ממנו כפרה עלייך.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשרים ושישה
סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה
בקשר לתִגרות.
אני מילדותי ראיתי עצמי כגיבור מלחמת המעטים נגד הרבים. אולי מפני שהייתי ילד חלש, והגיבור שלי, יוחנן מגוש-חלב, גופו היה חלש גם הוא, כך קראתי על אודותיו בספר "כשאומה נלחמת על חירותה" מאת פרופ' יוסף קלוזנר. גם מלחמת דוד בגוליית מצאה חן בעיניי, אף כי מעולם לא הצלחתי לקלוע בציפורים או בכל מטרה אחרת במַקְלֵעַ שלי.
מעודי לא היכיתי ילד חלש או צעיר מגילי, אבל פעמים אחדות הייתי מעורב בתִגרות עם גדולים וחזקים ממני, דווקא, להרגיז, ובחמת-זעם ובידיים חלשות. זה היה אולי איזה קו באופי שלי שהייתי חש עצמי צודק דווקא בהיאבקי עם כוח רב ועצום ממני, ואף פעם לא הייתי מודה שזו היתה סתם טיפשות מצידי לצאת למאבק.
ואולי נבע הדבר, בצורה די עקומה, מן החינוך שקיבלנו בבית-הספר. ההיסטוריה של עם ישראל. היוונים, הרומאים, התורכים, הבריטים, הערבים. אנחנו תמיד מעטים מול רבים.
יום אחד יצאנו לטייל, שתיים-שלוש כיתות של בית-הספר, לקיבוץ השכן למושבה. צעדנו ברגל, עליזים ושמחים. אותי הקיבוץ לא עניין. גם לא המאפייה הגדולה שהיתה בו. אולי מפני שהתעכבנו שם שעה ארוכה על הדשא מבלי לעשות דבר. לכן קמתי על דעת עצמי ופניתי לחזור הביתה.
הדרך עברה על פני הכפר הערבי הסמוך למושבה, זה הכפר שגגות בתיו היו נשקפים משדרת הברושים אשר על גבול אחוזת פלז. הלכתי לתומי, נער יהודי יחיד, במכנסי-חאקי קצרים ובסנדלים, ומקל בידי, ולא פחדתי (שנות מלחמת העולם השנייה, שבהן הושמדו מיליוני יהודים בתאי הגז באירופה, היו שנים שקטות למדיי ביחסים שבין היישוב העברי לערבים בארץ-ישראל). עברתי על פני ערבי שמשך אחריו חמור טעון עצים-להסקה, שמעתי צלילים של שירה מזרחית רוויית געגועים. שאפתי ריח מוזר, ריח עשן תַּבּוּנִים, תנורי-אפייה פשוטים שמסיקים אותם בגללי בהמה מיובשים שנאספו בדרכים, בקוצים שקוּששו בשדה, בענפים מפינות הפרדס ובזמורות מפאת הכרם.
פתאום שמעתי צעדים מתקרבים אליי במרוצה מאחור, על הכביש הצר. הפניתי ראשי, זה היה עתידי, הבריון של בית-הספר, שתי כיתות מעליי, והוא רץ להשיג אותי.
המשכתי ללכת. מה לי ולו? מה איכפת לי שירוץ! אצלי זה סתם טיול, ולא יום ספורט.
עתידי הגיע אליי ומיד עצר וניצב מולי, מתנשם וחוסם בעדי את הדרך.
פניתי מעט הצידה ורציתי להמשיך ללכת אך הוא תפס בכוח בשתי ידיי.
אמרתי לו: "עתידי, עזוב אותי!"
דַבֵּר אל העצים. הוא הוציא מידי בכוח את המקל. התמלאתי חמת-זעם. בעטתי ברגליו. פִרפרתי בין ידיו. ניסיתי אפילו לנשוך אותו. פניי להטו. חולצתי נפרעה. אך הוא לא הִרפה מתפיסתו בי, כמו בצבת איתנה. הוא היה מסוגל להרים עגלה דו-אופנית קטנה מאחורי החמור וללכת עימה קדימה כמו היתה מריצה, כשהחמור המסכן משמש לו כאופן קדמי.
ואילו אני, עקשן, בחמת הזעם של ידיי החלשות, שורט ונשרט, ואינני מוותר. והכול בשתיקה.
עבר עוד ערבי מחמֵר אחר חמור טעון עצים, והתעלם מאיתנו.
באיזו זכות הוא מונע ממני לחזור אל ביתי? והלא הדרך, השדות, מוכרים לי היטב וכבר טיילתי בהם לבדי לא פעם אחת וללא שום פחד.
עד שנשמעה שירה עברית מתקרבת מעבר לעיקול הכביש:
"נלבישך בשַׂלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבַדֵי גנים
על אדמת שדותייך הנגאלת
הדגן, ירנין פעמונים – "
והופיעו בסך על הכיתות, עם המורים, וחיים-צימוקי בראשם. וצבי הצועד בטור מתבונן בי כאילו זו לו הפעם הראשונה לראותני היום.
לפני זמן-מה ראיתי מודעה בעיתון על מותו של עתידי. אני לא שבתי לראותו מאז סיימתי את בית-הספר.
ושנים אחדות קדימה. בגרתי מעט. בחופש הגדול הייתי כחודשיים בקורס מ"מ-כ"פים של הגדנ"ע בראש הנקרה. יריתי ברובה. ירדתי באומגה. חציתי נחל בהליכת-זיקית על חבל ובהליכה באמצעות שני חבלים מקבילים. והנה אני באולם הקולנוע של המושבה. ונער בריון אחד, פגע-רע, גדעון שמו, משתולל כדרכו, מכה, דוחף ברגלי המורמות את גב המושב שלי, מאחוריי, ומטיל פחד על סביבותיו.
קמתי ואמרתי לו:
"תפסיק להשתולל, ולא – אני אכה אותך!"
טְרַאחחח... תקע לי אגרוף בפרצוף. ועד שהצלחתי לפלס לי דרך בידיי לעומתו, ושורת המושבים מפרידה בינינו, כבר החטיף לי עוד כמה מכות-אגרוף קשות. היו לו פרקי אצבעות קשוחים כאגרופנים.
הלכתי לשבת במקום אחר, מובס ומוכה. וחזרתי הביתה בפנים נפוחים.
מ"ם-כ"ף שכמוני! ונשארתי, בצבא, טוראי. ורק העלו אותי לבסוף לדרגת רב"ט כדי שיהיה אפשר לקרוא לי יותר למילואים.
ועוד שנה-שנתיים קדימה. אני כבר תלמיד בגימנסיה שבמושבה, אחר שנכשל הניסיון לשלוח אותי ללמוד מקצוע-של-ממש בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב. הגימנסיה פרועה, תלמידיה הוללים ורמת הלימודים בינונית. רק על התעלולים היה אפשר לכתוב איזו "רפובליקת שְׁקִיד" או "הפואמה הפדגוגית", ואני מאוד ממליץ על שני הספרים האלה למי שטרם קרא אותם.
יום אחד, בשיעור לפיסיקה, קורא אותי אליו ללוח המורה לפיסיקה, כַּשְׂדַאי שמו, בחור צעיר, עולה מעיראק, שאינו מצליח להשתלט עלינו במִבטאו הגרוני החנוק-קמעה, כאילו בֵּיצה תקועה במיתרי-הקול שלו...
וטראחחח......
מעיף לי סטירת-לחי קשה, גרמית, לעיני כל הכיתה.
והאמת, כלל לא הפרעתי קודם. אבל התנהגותה של הכיתה כולה הוציאה אותו כנראה מדעתו, ועליי פרק את זעמו. הייתי קורבן.
חוש-הצדק שלי התקומם. יצאתי מחדר הפיסיקה, לקחתי את ילקוטי, והלכתי הביתה.
"לגימנסיה הזאת אני לא חוזר. מה הוא חושב לעצמו, כשדאי? כאן בַּגְדד?"
מאז סטר לי אבא בפרשת הקרוניות בפרדס, לא סטר לי איש על פניי. אילו הייתי סופרת הייתי יכולה להוסיף על שתי הסטירות הללו ולרקום סיפור קורע-לב על מסכת ההתעללויות שעברתי בילדותי ובנעוריי אצל הוריי, ועוד היה נישאר לי עודף לכתבת-שער במוסף השבועי של אחד הצהרונים או להופעה בטלוויזיה.
"תעשה עוד ניסיון," הפציר אבא.
ויכוחים ושידולים, ואני מסרב. לוקח את אופניי ויוצא לטייל במשעולי הפרדסים ומגיע עד לטחנות שֵׁיח' אַבּוּ-רַבַּח, על הירקון, שם אני יושב ומהרהר על חיי, ועל כך שמאז עזבה נלי את המושבה אני כבר לא מוצא מישהי שאפשר לאהוב אותה. נעשיתי ביישן גדול. אפילו עם איה, השכנה שלי, שלומדת איתי יחד בכיתה, כמעט שאינני מדבר מפני שהיא מפותחת מאוד וצחקנית ומטלטלת את הציצים שלה לעיניי ואני מתבייש בפניה.
טיילתי בחורשת האיקליפטוסים רמי הקומה. מקרוב נשמע שקשוק המים הזורמים בתעלות-אבן, באולמות הנטושים של הטחנות. עורבים השמיעו קול קריאה וההד ענה לה, קר וריק. גשר עתיק היה בנוי כסכר על פני הנחל ועצר את מימיו בבריכה רחבה. גדות הבריכה נכבשו בסבך קָנֶה וָסוּף ומיני גומא, ועל פניה כיסו צמחי נופר צהוב, נהרונית צפה ומסרקנית, ומיני עדשת מים. היום כבר מתו כולם. גם הירקון. גם הפרדסים.
והלא השמוטי היה אוצר הטבע הגדול ביותר שלנו בארץ-ישראל. ריח קליפתו כאשר מפשילים אותה לפי חריצי הסכין האלכסוניים טוב בעיניי מכל התבשילים שבעולם. ערב מלחמת העולם הראשונה כבר הביאו פרדסי השמוטי את המושבה לעצמאות כלכלית ואפילו לרווחה. יש מאמינים באלוהים, יש מאמינים שרק רשעותנו מונעת שלום עם הערבים, יש מאמינים בספרות של נשים, אני מאמין שאם אוכלים הרבה תפוזי שמוטי בחורף והרבה אבטיחים בקיץ, וזיתים ושמן זית כל השנה, וגבינה לבנה – לא חולים לעולם רק מתים מזִקנה.
התבוננתי בשרידי טורבינת-המים, גלגלים ומוטות של ברזל שהיו מפעילים את הרֵחיים. כאן עברה פעם, בתקופת התורכים, דרך-החוף המרכזית, עד שבנו הבריטים, במלחמת העולם הראשונה, את גשר-הברזל המסומר הניצב על הירקון הזורם של נעוריי (וגם הוא כבר מזמן פורק ונעלם).
ישבתי על שפת הנחל והרהרתי על חיי וגם על אהבתי הראשונה, למורה שושנה. היא היתה בחורה שחורת-שיער ולה עיניים מבריקות ונאות. מקלעת שיער כבדה לראשה, ושביל באמצע, כפני מאדונה. היא לימדה אותי קרוא וכתוב. למדנו בצריף, בשעות אחר-הצהריים, כי מפני המלחמה העולמית לא בנו במשך שנים אחדות כיתות חדשות. היא לימדה אותנו את השיר של לֵוִין קִיפּנִיס:
"גינה לי, גינה לי,
גינה לי חמודה.
כל פרח בה פורח,
כל צמח בה צומח – "
יום אחד הסתגרה המורה שושנה בחדר-המורים, וסיפרו שראו אותה יושבת שם ובוכה. הכיתה נפוצה בחצר כצאן בלי רועה. חיים-צימוקי, המנהל, הרים עלינו קול ואסף אותנו. הוא ניראה בעיניי כאשם בסבלה. והנה בא הרגע המשכר והמרגש: מראה פניה הסמוקות של המורה שושנה היוצאת מחדר-המורים החוצה לרגע קט.
היא ניסתה לטמון את פניה במחבוא זרועה המורמת. זה היה זעזוע. היום האפור. שעת אחר-צהריים חורפית. ואני עומד בין שני עצי האיקליפטוס הגבוהים, ליד סוללת ברזי-השתייה, ובי מפרכסת הידיעה המכאיבה, המשכרת, כי אפשר להזיק ולגרום למורה שושנה סבל עד שתפרוץ בבכי ממש.
יום קודר ומעונן, כבר אמרתי, כמעט החשיך. אלה היו ימי מלחמת העולם השנייה ולמדנו במשמרת שנייה. ברחתי הביתה ובאוזניי מתנגן השיר "גינה לי – " כשיר עצוב מאוד, וכך הוא מאז בזיכרוני, במתיקות כמוסה ונוגה.
באחד מחלומותיי הראשונים שאני זוכר יושבת המורה שושנה ומחכה לי בסוכה דלה על דרך-עפר, כאחת הסוכות אשר בהן מוכרים הערבים ירקות. בהיכנסי אל הסוכה היא מאמצת אותי אל ליבה, מחבקת ומנשקת אותי. ולי חם וטוב בחיקה כי זו פעם ראשונה שאני מרגיש שאוהבים אותי, והיא בעיניי יפה מכולן. הייתי בטוח כי כל הסובבים אותה סוגדים לה בליבם, כמוני. ביום שבכתה הרגשתי כי אהבתי אליה התחזקה אך נפגם החלום על אודותיה. אם יכולים לפגוע במורה שושנה – כי אז אין דבר בטוח בעולם, והחלומות שווא ידברו, כמו שכתוב בתנ"ך. ביופי אין מפלט ובאהבה אין ביטחון.
[לאחר שנים גיליתי כי המורה, שקראתי לה בספר בשם שושנה, היתה יהודית טריגוֹדָה היפהפייה שחורת-השיער מירושלים, קרובת-משפחה של מנהל בית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, דוד חיון, שאיננו חיים-צימוקי! חיים-צימוקי הוא בן-דמותו של חיים אחר, שכך ממש היה כינויו, ושימש במשרת מנהל בית הספר לילדי עובדים בצופית באמצע שנות הארבעים].
ישבתי על שפת הירקון וריחמתי על עצמי.
חזרתי הביתה ובליבי התגבשה תוכנית-לעתיד. באתי לידי הסכם עם אבא: "טוב. אני חוזר. אבל אם מישהו יעז להכות אותי פעם נוספת – אכה בחזרה!"
הלא כך חינך אותי, להחזיר מכה תחת מכה!
לפני שנים אחדות הזמינו אותי לבית-הספר במושבה (שהיום היא כמובן עיר) להרצות על הסופר יוסף חיים ברנר. ומי יושב בקהל ומחייך עם התלמידים כמו חבר בין חברים? כשדאי. ומי העיף פעם סטירת-לחי למורה ומנהל מכובד בירושלים, אשר האשים את אחיו בנימין בגניבה? הסופר יוסף חיים ברנר. טוב, אתם בוודאי מתארים לעצמכם שלא הסְטירות היו נושא הרצאתי.
[הערה: הכפר הערבי המתואר כאן הוא מיסקי, שהיה קיים בין קלמניה לבין רמת הכובש. הבחור הביריון שעימו כך ממש התאבקתי היה עתידי מכטינגר ז"ל מצופית. הרומאן מערבב נופים של קלמניה, צופית, פתח-תקווה וקצת כפר-סבא – לדמות מושבה ואחוזה אחת, כאשר המקבילה הפתח-תקוואית לאחוזת קלמניה היא הבית המפואר של יהודה רייספלד ואשתו אם-בנותיו רומא (ולימים עם אשתו השנייה רִישׁ), בלב הפרדסים, ממערב למורד הרחובות ביל"ו ופיק"א; בית שהיה קודם לכן בית משפחתה של צילה סגל, אימו של בנימין נתניהו. כל מה שנותר ממנו הוא שריד שדרת ואשינגטוניות מדרום לתיכון "אחד העם" של היום, בית-ספר הבנוי בשטח של "פרדס סביסלוצקי", שבו היה ה"סליק" הגדול של "ההגנה", שנעלם].
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק עשרים ושבעה: יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית-הספר
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל